הזקנה המבורכת

[פורסם בספר 'תורה עבודה ומה שבינהם', הסתדרות הפועל המזרחי, פתח תקווה תשע"ד]

הזקנה המבורכת

 

לזכרם של הורי נתן ואידה גרדי ז"ל

ראשוני החלוצים הדתיים, מייסדי הפועל המזרחי

מניחי התשתית להתישבות הדתית בארץ ישראל

לאבי שהניח את היסודות להקמת הרבנות הצבאית בצה"ל

 

דורנו הוא דור אשר רב בו הבלבול בכל תחומי החיים.לצערנו, חיי המשפחה אינם כפי שהיו בעם ישראל בדורות עברו.

בעבר,המבנה המשפחתי היה ברור ומוגדר,וסבא וסבתא היו מוקד המשפחה. עם עלית תוחלת  החיים מחד, ערעור המסגרת המשפחתית מאידך, השתנה היחס בין הדורות, ועקב כך נוצרו בעיות וקשיי תיפקוד של זקנים.

הסיסמא  "העולם שייך לצעירים" מהווה כיום מרכיב חשוב במבנה החברתי בן זמננו.

היהדות אינה מפרידה את ימי הזקנה ממכלול חיי האדם, ואינה מנתקת את הזקן מן הקהילה . הזקנה     מהווה חלק אינטגרלי ממהלך החיים ומהמירקם המשפחתי והקהילתי.

בהיבט היהודי האדם נדרש לבנות את אישיותו כיציר כפיו של הקב"ה וכממלא שליחות בעולמו , ויעודו לתרום על פי יכולתו מעמדו ומצבו. היהדות מייחסת חשיבות לעצם המעשה-עשייה, ולאו דווקא לתוצאות המיידיות מכאן היכולת לתיפקודם של זקנים ומוגבלים בחברה היהודית במשפחה ובקהילה.

חובות הצעיר היהודי כלפי אלוקיו משפחתו והחברה זהות לחובות המבוגר,הזקן ,איש השיבה והקשיש, כמובן בהתחשב במגבלות האדם הזקן והצעיר הבריא והחולה.

מרכז ההוויה היהודית היא בתחום הרוח, ב"מותר האדם מן הבהמה", ולכן,המוגבלות הפיזית היא פחות משמעותית. תפיסת עולם יהודית של תיפקוד לפי מה שהאדם "חייב" ולא לפי מה שהוא "רוצה" מיקל להתגבר על אבדן גופני,ומטה את הדגש לתחום כוחות הנפש על פי הציווי האלוקי.

הציווי האלוקי "אדם לעמל יולד" (איוב ה' ז') נותן לאדם הכוונה ויכולת למלא את חייו בתוכן . האדמו"ר מלובביץ פירש משפט  זה ש- "להיות אנושי – פירושו להיות יצרני"

הספר מסילת ישרים לרמח"ל פותח בפרק "כלל חובות האדם בעולמו".

הפרק נפתח במילים הבאות:

"יסוד החסידות ושורש  העבודה התמימה היא, שיתברר ויתאמת אצל האדם את חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו..."

אין חילוק והבחנה בין חובות האדם בהתאם לגילו או מינו.

הנכד והסבא האב וילדו לומדים ביחד או במקביל את פרשת השבוע את אותו דף הגמרא,סעיף בשלחן ערוך או קטע במדרש. הם שומרים את אותם השבתות והחגים ומחויבים באותה מערכת החיובים והערכים. ההבדל ביניהם הוא  רק ביכולת ההבנה בהיקף הלימוד וביכולת הביצוע.

הזקן ה"יהודי" לעולם לא יחוש עצמו מיותר "זקנה ושיבה נאה לצדיקים ונאה לעולם"(פרקי אבות ג' ו') וחז"ל אפיינו את בסבתא בבית כסימן טוב בבית. "סבתא בביתא- סימנא טבא בביתא" (ערכין י"א,ב')

לכל אדם בעולם יש יעוד ותפקיד המיוחדים רק לו.תפיסת עולם זו היא הבסיס להבנת מהותו של  האדם היהודי. האדם בא לעולם על מנת לתת, לתרום, להיות שותף לבורא בקיומו של העולם. חובתו של האדם לתרום ולתת מעניקה משמעות רבה לחייו גם בימי זקנותו .גם כאשר אתה זקן אתה "שווה",כפי שאומר אחד מגדולי החסידות, רבי ברוך ממז'יבוז :"כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם,נמצא,או הוא צריך לעולם או העולם צריך לו"

בימי צעירותו של האדם הוא תורם יותר בגבורתו ובבינתו; בימי זקנתו יותר בשכלו,בעצתו ובנסיון חייו. כאשר אדם מתבגר,הכח והרגש נחלשים; ומתחזקים כנגדם,צדדיו הרוחניים והשכליים. אדם אשר התרגל כל ימיו שהוא זה המנווט את דרכי חייו,והוא-הוא הפועל בכח השכל-הנשמה, הרי בימי זקנתו למרות החלשות גופו הוא עדין 'שווה' ויכול   'לעשות ' ולהיות 'יצרני' ומועיל לעצמו ולסביבתו, ע"י תרומתו בכח שכלו.

מאיר זאת יפה הראי"ה קוק בפירושו לברכות השחר בספרו עולת ראיה

 

 

"הנותן ליעף כח"

נפלא הוא הכח הנפשי הנתון בתוכיותה של הנשמה

המנצח על תכונות החיים

ומפלס את דרכי ההנהגה של מלאכת האדם

בכל משטריו ותוכן עלילותיו

 

גם כשהחולשה גוברת

כשהכוחות הטבעיים על פי תכונותם מגיעים לידי משבר

ע"י המכשולים הרבים העומדים נגדם

גם כשהמכשירים את הכוחות הגופניים למפעלם המלא

מוצאים כ"כ הרבה מניעות ועיכובים

גם אז מופיע הוא

בחסד אל גיבור תמים דעים-

זרם חיים רוחניים מהמקור העליון של הנשמה

המחדש רוח גבורה

ונותן כח חדש לעמל החיים ולמפעלותיהם המגמתיות .

 

זהו הכח האלוהי הנתון במתנת שדי

מידי אדון כל הנשמות

ליצוריו החוסים בצל כנפיו

לעמוד להם בעת כלות כוחם

 

"ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול"

 

ועל פליאת המעין הזה

המפכה ועולה להזרים חיים ועוצמה

גם בעת אשר הכח החומרי כבר

בא עד הגבול של החלישות והעייפות

אנו מברכים:

" הנותן ליעף כח"

(עולת ראיה ח"א עמ' ע"ה)

 

אחד מקשיי הזקנה היא ההתכנסות של האדם לתוך עצמו קשייו ומכאוביו.גישה זו בה האדם בא לעולם ע" לתרום נותנת לו הכח והיכולת לצאת מתוך עצמו ולהיות פעיל ויצרני לעצמו ולסביבתו.

 

בימינו מנסים לתת לזקנה שמות שונים; הגיל השלישי,גיל הזהב,

במקורות היהודיים קוראים לזקן ב"שמו" בצורה המבטאת מהות וערך

זקנה-"זה קנה חכמה"

שיבה-הגדרה פיזית "הדר זקנים שיבה"

בא בימים-"ואברהם זקן בא בימים"(בראשית כ"ד א')

ישיש, קשיש,שבע ימים ,אריכות ימים

כשלכל שם יש משמעות ומהות  משלו

"וגם עד זקנה ושיבה אלוהים אל תעזבני" (תהילים ע"א)

"אמר ר' אחא לא היא זקנה ולא היא שיבה" (האם אין שניהם אותו הדבר?)"אלא שאם נתת לי זקנה- תן לי שיבה (טובה) עימה(ב"ר שם)

 

והענין הוא שהזקנה יש לה התחלה וסוף ואמצע וההתחלה תיקרא 'זקנה' והנושא אותה 'זקן' והסוף נקרא  'ישיש' או 'שבע ימים'  או 'זקן ושבע ימים'. אמנם האמצע שבין אלו הקצוות ,והוא רחב מאד. 'זקן בא בימים' רצה לאמר נכנס בימי הזקנה, ויש מי שנכנס מעט באותו אמצע שהוא רחב מאד. ויש מי שנכנס הרבה... בזקנה יש מדרגות..." (אברבאנל בראשית כ"ד א')

ונוסיף על כך את דברי בעל תורה תמימה

 

"  'ואברהם זקן'- סתם זקן. דבר אחר-אסף חכמה ודעת על פי ניסיונותיו אכן, יש והקב"ה משפיע חכמה על הצעיר ונקרא זקן על שם החכמה ונועדה בטבע לזקן ".

(בראשית כ"ד א')

 

       היחס לזקנה ביהדות מצטיין בריאליות, הלוקחת בחשבון את קשיי החיים ומגבלותיהם, והמשילו חז"ל:" ינקותא- כלילא דוורדא, סבותא- כלילה דחליפתא" (שבת קנ"ב א');=הילדות- עטרת ורדים,הזקנה- עטרת קוצים. ההשקפה על הזקנה היא בעיני  "ברכה"  ולא, חלילה  "קללה". גם הזקנה יכולה להיהפך ל"עטרה של ורדים", וכבר רעי איוב השמיעו באזניו את הפסוק הנלבב: "בישישם – חכמה, ואורך ימים –תבונה". הכל תלוי בנקודת המבט על החיים ובכח העמידה בקשיים.

אין במקורותינו בריחה מקשיי הזקנה, יש הסתכלות מאד ריאלית על הקשיים מחד, והרבה תפילות ובקשות לזקנה מבורכת מאידך.

ספר "קהלת" קורא לימי הזקנה "ימי הרעה" (קהלת י"ב)

"וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה ,והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. עד אשר לא תחשך השמש והאור  והירח והכוכבים, ושבו העבים אחרי הגשם.ביום שיזעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל, ובטלו הטוחנות, כי מעטו וחשכו הראות בארובות. וסגרו דלתיים בשוק ,בשפל קול הטחנה ויקום לקול הצפור. . וחתחתים בדרך,ויאץ השקד ויסתכל החגב ,ותפר האביונה"

הגמרא  במסכת שבת קנ"א קנ"ב מתיחסת לפסוקים אלו כדי לתאר את קשיי הזקנה 'השמש והאור' -  זה הפדחת והחוטם, 'הירח' -  זו הנשמה ,'הכוכבים' - הם הלסתות – 'העבים' אלו עיניו. 'שומרי הבית' -  הם הכסלים והצלעות,'אנשי החיל' - הם השוקים 'הטוחנות' –השינים, 'הראות בארובות' – העינים,'דלתים בשוק' – הסוגרים, 'בשפל קול הטחנה' – מערכת העיכול, 'ויקום לקול הציפור'  - שנתו הקלה של הזקן,'וחתחתים בדרך'- קשיי העבירות של הזקן, 'וינאץ השקד'  זו הקליבוסת-עצם הירך. 'ויסתכל החגב ותפר האביונה' – אלו חיי האישות והחמדה שבהם.

גם קשי הזכרון שבאים עם הזקנה "זוכים" להתיחסות.

"הזקנה היא הם השיכחה"(צוואת ר' יהודה החסיד)

ובגמרא:"דעתן של זקנים ,משתנות ,שפתותיה ם של זקנים מתרפטות,אזניהם של זקנים מתכבדות" (שבת קנ"ב א'")

ומאידך אין יאוש כלל."על זאת יתפלל  כל חסיד אליך לעת מצוא" (תהילים ל"ב ו') צריך האדם להתפלל על זקנתו.שיהיו עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות.

למרות כל הקשיים יש הערכה לאדם הזקן באשר הוא אדם .הוא בעל הניסיון, הוא החכם ,דעתו מיושבת.יש הערכה רבה לזקן גם על חייו שבעבר.

"כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניו; והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (ברכות ח' ב'")


      הזקן שומר המצוות קל לו יותר להתמודד עם הקשיים.אין ציווי נפרד לצעיר או לזקן.

מילדותו האדם שומר המצוות לומד להפריד בין צרכי הגוף וקשייו ,לשכלו, ולחובותיו ההלכתיות. חובותיו הלכתיות של האדם עומדות בעדיפות ראשונה לפני רצונותיו וקשייו. אשה חכמה אמרה לי "בחיים האדם עושה מה שצריך ולא מה שהוא רוצה"

אמנם כל חיובי המצוות שווים לצעיר ולזקן כאחד ,אך כאן נראה את גדולתה של תורת ישראל. כמו האדם הצעיר אשר חולי, או נכות, מצב בטחוני,או קושי לאומי מאפשרים לו להקל בהלכות מסוימות ,כך הזקן, שמחת זקנותו הוכר הלכתית כ"חולה שאין בו סכנה" יש התחשבות מירבית  בקשייו אך מנקודת מבט של חובות האדם כלפי שמים.

אתן כמה דוגמאות על כך

אכילת מצה-חובת האדם לאכול כזית מצה בליל הסדר אך אם קשה הדבר אפשר לאכול את המצה מרוסקת או אפילו... בזונדה .

תפילה-.יש חובת תפילה  האדם חייב לקום בבוקר ולהתפלל בזמן. החובה היא לקום, החובה היא להתפלל, אך ..אם קשה לו  הוא יכול לאחר קצת, הוא יכול להתפלל בבית, בישיבה , בשכיבה העקר שיתפלל.

לימוד תורה -יש בלימוד תורה שתי הבחנות- האחת 'עצם הלמידה', והשניה 'חיוב הלמידה'. עצם הלמידה הוא דבר אוניברסאלי לכל אדם, חיובה- מיוחד הוא לעם היהודי כמו שיהודי מחויב במצוות בכל גיל,מיום שהוא עומד על דעתו ועד זקנה ושיבה , כך הוא מחויב בלימוד תורה.

" כל איש בישראל חייב בלימוד תורה...עד אימתי חייב ללמוד תורה?עד יום מותו ."

(רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"א ח')

"למד אדם תורה בילדותו,ילמד תורה בזקנותו; היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו(יבמות  ס"ב)

"על כן גם זקן גדול שתשש כוחו חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה.וחיוב זה הוא עד יום מותו( רמב"ם הלכות תלמוד תורה ,א' ,ח' י')

  מכאן ל'כח הלמידה' , 'כח הלמידה' הוא דבר המסור לרצונו של האדם; בימי הזקנה כח הלמידה רב, מכיוון שכח הגוף נחלש,מתחזקים כוחות השכל והלמידה(מהר"ל חידושי אגדות)

אכן חיוב לימוד התורה לא מותנה בהישגים, אלא בעצם הלימוד.גם זקן שזכרונו נפגם- יש משמעות   בעצם הלימוד עצמו שהוא דבר נכבד לעצמו והן בכך שיש לו עיסוק הממלא את  יומו ותורם לאישיותו. אין שום מצווה לזכור , המצווה היא  רק ללמוד. כמה אופטימיות ומוטיבציה יש בקביעה זו.

"רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם  ואיני מלמד את בני אלא תורה .שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו , הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן- עומדת לו לאדם בימי ילדותו ונותנת לו אחרית ותקווה בעת זקנותו" (קידושין פ"ב ב' תוספתא קידושין ה-ט"ו, ירושלמי קידושין סוף פ' ד)

 

במחקר מקיף שעשה הגרונטולוג   פרופ' מריאן רבינוביץ הוא מצא שאצל הזקנים הלומדים בכלל ולומדי התורה בפרט ,יש הרבה פחות תשישות נפשית ופגיעה בזכרון.

ידוע לכל שבגיל המבוגר קשה מאד להשתנות. מאידך -- חובת האדם לחזור בתשובה קובעת שאדם  יכול לחזור בתשובה ולהשתנות בכל גיל. עובדה זו נותנת אופטימיות רבה ויכולת להאמין שבכל גיל יש לאדם תקווה ועתיד,

כמו שנאמר

 במסכת ברכות ס"ג ב' "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה"(ברכות ס"ג ב')

 נאמר "ושוב יום אחד לפני מיתתך" ואין איש היודע מתי יבוא יומו.

רבי יונה מגירונדי אומר שלעולם לא מאוחר לשוב,"ושהשכר לפי הטרחה" נקודה נוספת הנותנת אופטימיות שלעולם לא מאוחר וגם בגיל מבוגר אפשר להשתנות. זקן שכל ימיו היה מורגל בדרך אחת ולעת זקנתו בוחר לו דרך אחרת, טרחתו מרובה יותר, ורק ברכה יש לו מכך,וכל מעשה מקבל משמעות גדולה יותר.

האדם הוא זה הקובע את איכות חייו. כאשר אדם חי חיי ערכים ויש לו מטרה לשמה הוא חי .אז הוא יודע שכל מעשה שלו עושה "רושם" בעולם וכל רגע הוא בעל משמעות ,וכי יש יתרון לעמלו. אין הבדל באיזה גיל ,האדם בוחר לו דרך חיים יצירתית ומשפיעה. כפי שאומר הבעש"ט: "כל זמן  שהנר דולק אפשר לתקן."

הרב קוק  אומר באורות הקודש בחיות העולמית: "אריכות הימים באה על ידי תיקון החיים בכל מובנם"  חכמים אמרו שאריכות ימים משמעותה שכל יום אני מתקן את היום שלפניו,ולכן לכל יום שאדם חי יש משמעות. 'ברוך ה' יום יום' מכאן הכנוי לזקן "בא בימים" שכל יום נבנה על ברכי היום הקודם נדבך על גבי נדבך.

נקודה נוספת

הזקן שומר המצוות אף פעם לא ימצא את עצמו בודד.הזקן הלומד ומתפלל תמיד ישתייך למנין , לקהילה.  הקהילתיות, היא גורם מרכזי בחברה יהודית. הכבוד למבוגר ולזקן ודאגה לצרכיו היא אחד מכללי היסוד בחברה. ההלכה "כבד את אביך ואת אמך" מהווה יסוד הבית והחברה ומחברת אליה הלכות רבות על היחס והחובות להורים ולאנשים המבוגרים שבחברה. דרישה זו היא לא רק מצווה שכלית זוהי מצווה שמעית שלא תלויה רק בהחלטה שלי וברצונותי.

אחת הנקודות המרכזיות בחיי עם ישראל הוא יחס הכבוד  לזקנים. מקומו של הזקן בחברה היהודית הוא נכבד ביותר. שנאמר: "זקנה ושיבה נאה לצדיקים ונאה לעולם"(פרקי אבות   )

התורה קבעה :מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"(ויקרא  י"ט ל"ב)

את איזה זקן עלינו לכבד? את 'איש השיבה'? את הזקן החכם? או את הזקן בשנים? ואולי כל אדם מבוגר באשר הוא מבוגר?

והתשובה היא שאת כל אחד מהם עלינו לכבד, אך תלוי באיזה מקרה מדובר

" בישיבה (=תלמוד תורה) הלך אחר החכמה.במסיבה (=בחברה בקהילה ) הלך אחר הזקנה"

זאת אומרת שעל מנת לכבד את הזקן יש לכבד אותו לפי יכולותיו כדי לאמר דברי תורה ברור שיש להעדיף את הזקן החכם .אך בפעילות חברתית או קהילתית כאן אנחנו נעדיף את המבוגר יותר , את איש השיבה. שילוב הזקנים בחברה הוא בהתאם ליכולתם ומעלתם האישית. כדבר המשנה בפרקי אבות " יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו"

לצערנו בתקופתנו בה אנשים דוגלים באמירה  "העולם שייך לצעירים" קשה ליישם את דרישת התורה לכבד את זקני החברה.

בשני מקומות חז"ל מדברים על דור החורבן, שבו "חוצפא ישגא" (החוצפה תגדל) דור שבו ירהבו הנער בזקן, והנקלה בנכבד." פני זקנים לא נהדרו,וזקנים משער שבתו".

מאידך, דור של גאולה הוא דור שיש בו שילוב הדורות, דור שיקוים בו: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח' ד' ה')

יש בחז"ל ובהלכה דרכים רבות איך אנו נכבד את הזקנים ונשלבם בחברה. ומאידך"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים" מכאן שתפקיד הזקנים להעביר את מורשת אבותינו כפי שנאמר : "דור לדור יביע אומר"

 

 

 האדם משקיע ומעניק לעולם בלי לצפות לתוצאות מיידיות, מוכר לכל מדרש חכמים (ויקרא רבה) אודות זקן בן מאה שנטע עץ תאנה, למרות שלא ידע אם יאכל מפירותיו, לשאלתו של אדריאנוס קיסר רומי ענה לו אותו הזקן: "אני עבדתי בימי נעורי ואוסיף לעבוד בימי זקנתי וה' הטוב בעיניו יעשה; אם אזכה אוכל מהם, ואם לא- כשם שיגעו לי אבותי כך אני יגע לבני"

 

המסורת מחברת בין הדורות מחד "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים ל"ב ז') ומאידך "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" . הגדת דברים ("ויגדך") פירושה העברת מסרים וחובות מדור האבות לבנים. "והגדת לבנך" זאת חובת האב. ואילו חובת הזקן- הסב לאמר, לספר לדור הבא על עברם. עוצמת ה"אמירה" (ויאמרו לך") ו"ההגדה" היא בשילובם של העוללים והיונקים,הילדים, ההורים, והזקנים למסגרת לימודית וחברתית אחת. מסגרת שבא לזקן יש מקום של כבוד. מסגרת בה "הזקנים קודמים לכל ישראל"  (המדרש הגדול) מסגרת בה הזקן אומר ומייעץ שנאמר: "שכל מי שנטל עצה מן הזקנים אינו נכשל" (שמות רבה פרשה ג' י')

פסוקים רבים מעידים על חשיבותו של הזקן בקהל ה'. כגון:

"בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (איוב י"ב י"ב)

"ויועץ המלך את הזקנים" (מלכים א' י"ב ו')

"מזקנים אתבונן" (תהילים קי"ט ט')

בניגוד למקובל בימינו, כדברי האמירה "העולם שייך לצעירים" חכמינו רואים בזקנים את מסד הקיום של החיים ובשילובם בחברה באופן אינטגרלי.

המדרש על הפסוק " לך ואספת את זקני ישראל" אומר "כל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו ,עומדים 'מזה ומזה לארון' אימתי ישראל עומדים כשיש להם זקנים"  הארון הוא ספר התורה ודרך ה' ושילוב הדורות סביבו הוא סוד קיומו של עם ישראל.

 

"אמר רבי עקיבא, למה נמשלו ישראל לעוף? מה עוף אינו פורח אלא בכנפיים אף ישראל אינם יכולים לעמוד אלא בזקנים" (שמות רבה פרשה ה' י"ב)

חיוב סיפור יציאת מצרים היא חובה בכל גיל "ואפילו כולנו 'חכמים' כולנו 'נבונים' כולנו 'זקנים', כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" 'חכמים'- 'נבונים '-'זקנים' מהווה שילוב בין כל מרכיבי הקהילה,וכולם כאחד- "כחברה" , "כחבורה"- מספרים ביציאת מצרים.

"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א' ד'-ה')

ומהדיר המדרש

"אם אין קטנים-אין תלמידים

  אם אין תלמידים- אין חכמים

  אם אין חכמים- אין זקנים

  אם אין זקנים- אין נביאים

  אם אין נביאים- אין הקב"ה משרה שכינתו ביניהם".

                                                    (בראשית רבה מ"ב ג')

 

ויפה כותב המשורר החסידי אליעזר שטיינמן

הרבה קולות במקהלת האדם

קול עולל בעריסה

קול תינוקות של בית רבן

קול המון העם בשווקים

קול תשואות של הצוחקים במשתאות

קול התורה

קול הוללים

קול תרועת המנצחים בקריות

קול נואמים ומטיפים על הדוכנים

אך בלי קול הזקן בלחשו

לא באנו בסולם הקולות במלואו

לחש הזקן הוא העמוק שבקולות

לפי שהוא בוקע ועולה מתוך עמקי השנים

והוא העליון שבהם

כי הוא רוכב על נחשולי הנסיונות

 

 

     
                

      

               

                                                                                             

 

 

 

 

 

 

 

                              

 

 

 

עבור לתוכן העמוד