אותו ואת בנו

[פורסם בספר 'כעץ שתול'- לזכרו של הרב אורי דסברג, אלון שבות תשע"ד]

אותו ואת בנו

(לפרשת אמור)

ויקרא כב,כז-לב:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה'. ושמרתם מצוותי ועשיתם אתם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם.

משנה מגילה ג,ה:

בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים (=שור או כשב), בעצרת שבעה שבועות, בראש השנה בחדש השביעי באחד לחדש, ביום הכפורים אחרי מות, ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ובשאר כל ימות החג בקרבנות החג.

העמ"ד אמור כב,כז:

מכאן משמע שפסוקים אלו שייכים למועדות, ודוקא לפסח וסוכות, שהרי גם בר"ה ושבועות קוראים מפרק זה בפר' אמור. ומשייך את כל הפסוקים לחגים (שיש בהם חול המועד!):

'מיום ז' יירצה' - לנדרים ולנדבות המרובים בחג. חטאת צבור לכתחילה מיום ל' (פרה פ"א)

'אותו ואת בנו – בד' פרקים המוכר צריך להודיע וכלם סביב חגים (חולין פג,א) 

קרבן תודה – לחמי תודה וריבוי מאכל ליום אחד – מתאים לכוון לרגל

'ושמרתם ועשיתם – יו"ט שני של גלויות

'ולא תחללו' – הוללות ברגל

רמב"ם יו"ט ו,כא: חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה.

'ונקדשתי' – שהיו מתפללים רק בחגים [לבדוק!]

ספורנו:

*    נושאים של 'זמן' ו'מועד': מחוסר זמן, 'תשחטו ביום אחד', 'ביום אחד ייאכל ולא תותירו'

אותו ואת בנו

רש"י: נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן.

רמב"ן: פוסק הל' כדברי האומר אין חוששין לזרע האב... והיה ראוי שיאמר ופרה או כבשה אותה ואת בנה, אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז, והזכיר האם והבן 'שבעת ימים תחת אמו' אמר כי במינין הנזכרים האלו עוד מצוה אחרת בהן אותו ואת בנו.

ראב"ע: והמצוה על זכר ונקבה.

רמב"ם שחיטה יב,ח;יא:  

אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. שנאמר ושור או שה...

איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות... ואם נודע ודאי שזה הוא אביו... אינו לוקה שהדבר ספק

 

*           מותר לנחור אותו ואת בנו. לענין 'שבעת ימים תחת אמו' - רק במוקדשין. חולין מותר!

*           נראה מהל' אלו שקשור למזבח, ולכן דוקא בהמות ולא חיה ועוף. אמנם גם בחולין

 

ספר החינוך מצוה רצד:

משרשי המצוה, שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם... ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד לרמז זה.

ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט, שהוא לקבוע בנפשנו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות...

*           אקולוגיה ושמירת מעשה בראשית (כמו כלאים)  / להקנות מידת החמלה לאדם - חינוכי

 

מורה נבוכים ח"ג מח:

וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם.

והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם את הולד.

וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה.

ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך, כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני.

*           צער בעלי חיים ורחמי אם. דוקא בייתיות שאוכלים. וכן בשילוח הקן כדי שיניח הכל!

            גם רש"ר הירש מדבר על הומאניות כלפי בעלי חיים.  האמנם?

*    יש הלכה נוספת: "תחת אמו - פרט ליתום" (רמב"ם איסו"ב ג,ד). ויש לעיין לפי הטעמים השונים של כילוי המין, אכזריות לאדם ובעיקר לפי' הרמב"ם של רחמי אם

מגילה כה,א:

משנה: האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות. על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו.

גמ': על קן צפור יגיעו רחמיך מ"ט? פליגי בה... חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות.

ההוא דנחית קמיה דרבה, אמר: אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו, (אתה חסת על אותו ואת בנו אתה חוס ורחם עלינו). אמר רבה: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה (=כמה ידע ת"ח זה לרצות את קונו) א"ל אביי: והא משתקין אותו! - ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא.

 

רמב"ן דברים כב,ו:

כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא.

וכתב הרב במו"נ... להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה... ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו. אבל הכל בעבור שלא נתאכזר.

ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם... כפי דעתי ענין אחר להם, שאין התועלת להקב"ה בעצמו, אבל התועלת באדם... ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד...

מה שאמרו 'לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות' לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה. ולשון זו האגדה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) 'וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל... הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות... להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה.

*           הדגש ב'משתקין אותו' כי מדבר על רחמי הקב"ה, כאילו יש לו מידת רחמים אנושית.

 

רמב"ם תפלה ט,ז:

כל האומר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ייקח האם על הבנים או שלא ישחוט  אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו, וכיוצא בענין זה - משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני הרחמים לא התיר לנו שחיטה כל עיקר.

*    שמא כוונתו כי אבוי ל'רחמים' המתירים לשחוט בימים נפרדים, ולקחת את הבנים               

שפת אמת תצא תרמ"ז:

במדרש: כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה ועל העוף. ומקשים דאיתא במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ובגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות...

האדם מרחם על האדם ולא על הבהמה, כי אין האדם יודע ומשיג דעת הבהמה כלל לכן אין בו רחמנות עליה. וכמו כן מלאכים אין מבינים דעת האדם וכבהמה המה להם. אכן... הטביע הקב"ה ענין רחמים בכל בריה במדה ידוע. ואדרבא מחמת אלה המצות שנתן הש"י בבהמה ובעוף נמצא בהם ענין זה הרחמים... מי שאומר שטעם המצוה ע"י שהש"י מרחם על הקן צפור, זה אינו. אדרבא במצוה זו נתן הש"י הרחמים בהציפור עצמו; שאינם אלא גזירות שגזר להיות נמצא רחמים בכל בריה במדה ידוע.

עין איה ברכות לג,ב:

בלשון שבח "יגיעו רחמיך" - שסיפור שבחיו של מקום ראוי שישקל בפלס האמת. אבל כשאומר בדרך בקשת רחמים לעורר כוונת עצמו, ועיקר הדבר הוא מה שמסיים "אתה חוס ורחם עלינו", אין בכך כלום אם הפתיחה מה שמקדים אינה מכוונת להאמת, ועיקר התפילה מתקבלת לפי כונתה...

זהו ההבדל בין זמן תורה לזמן תפילה; כשאומר בתפילה על קן צפור יגיעו רחמיך הוא מבלבל בחשבונות של טעמי מצות את הוד ההרגש שצריך להיות טבעי ופשוט בלב תמים בתפילה, אע"פ שמצד עצמה היא דעה נכונה... נמצא שאין ההשתקה באה מצד איסור שיש בדעה זו כ"א מצד בלבול דעת שיש על ידה בעת התפילה הראויה למנוחה שלימה והשתפכות הנפש.

*    וצ"ע דמשמע מדבריו לשני הכיוונים: האם בתפילה אפשר לא לדייק או להפך

שו"ת חוות יאיר סז:

והכי מסתבר (=שחייב לחזר אחר קן) לטעם שכתב בזוהר כדי שהעוף אֵם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה וע"י כך יתגלגלו רחמי המקום ב"ה על בניו שבגלות.

רמב"ן דברים כב,ו:

אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד, אמר רבי רחמאי: מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם - בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא. מאי ואת הבנים תקח לך, אמר רבי רחמאי: אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו'. והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים.

הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום, טו - מצוות כיסוי הדם והשחיטה

כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלהית... אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך. אע"פ שלא הגיע האדם עדיין למדרגתו הראויה לו, לתן למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל...

גם זה הוא בפלס ומאזני משפט, נפלא מאד, כי הבהמה שהיא מתפרנסת מיד בעליה, אין האדם עדיין ראוי אפילו להתחיל בה כח של הכרת צל של בושה, בשחטו אותה, תחת אשר יפרנסנה וידאג לצרכיה, ואלו היה הכיסוי נוהג גם בבהמה, כבר היתה ההתעוררות של הגירוי המוסרי יותר מן המדה הראויה המכוננת במשקל אלהי...

*    היחס לבע"ח מאוזן: כיסוי דם רק בחיה ועוף ולא בבהמה בייתית. (ובאותו ואת בנו להפך!)

 

עבור לתוכן העמוד