ההיבט הנשי בגיור

[פורסם בספר אלומת אור- ימים של חסד בלב כפר מימון: מגילת רות לזכרו של דני אלדר ז"ל, כפר מימון תשס"ו]

ההיבט הנשי בגיור

א. רות - אמהּ של גיור

מקובל לכנות את מגילת רות 'מגילת הגיור', ורות היא דמות המתגיירת האולטימטיבית. מפורסם הטעם לקריאת מגילת רות בחג השבועות (למנהג האשכנזים), לפיו מתן תורה היה הגיור הלאומי שלנו[1], כלשון הרמב"ם:

בשלֹשה דברים נכנסו ישראל לברית, במילה וטבילה וקרבן... וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, שנאמר "וקִדשתם היום ומחר וכבסו שִׂמלותם"; וקרבן - שנאמר "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות", ע"י כל ישראל הקריבום. וכן לדורות, כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.                                                    (הל' איסורי ביאה י"ג, א-ד)

מפורסם גם הרמז הכלול בשם 'רות', העולה בגימטרייה לשש-מאות ושש - כמניין המצוות שנתחייבה בהן רות בעת גיורה, שהרי בנוסף לשבע מצוות בני נח, סך כל המניין עולה תרי"ג[2].

הפסוק המשמעותי ביותר לעניין גיורה של רות הוא ההכרזה שהפכה להיות הצהרת הנאמנות של מתגיירי כל הדורות:

עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי.                                                                         (א', טז)

מדרש חכמים תולה בפסוק זה שורה ארוכה של 'הלכות גרים'. המדרש שומע מבעד לפסוקים אלו דו-שיח אמהי, בו נעמי נוקטת בלשון שידול ותחנונים - "בתי" ושוב "בתי". לפנינו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ויש בהם קריאת כיוון לא רק ל'הלכות גרים' מן הפן ההלכתי, אלא (ולדעתי בעיקר) לאווירת קירובם, ולמשפחתיות הנדרשת בכל תהליך קבלתם. הבה נאזין לדברי חכמים במדרש:

כיון ששמעה נעמי כך, התחילה סודרת לה הלכות גרים. אמרה לה: בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות שלהם. אמרה לה: "אל אשר תלכי אלך". אמרה לה: בתי, אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה: "באשר תליני אלין". "עמך עמי" - אלו עונשין ואזהרות, ו"א-לוהיך א-לוהי" - שאר מצות... "באשר תמותי אמות ושם אקבר"... - אמרה לה: בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות - סגלי בעולם הזה, אבל לעתיד לבֹא - "כי המות יפריד ביני ובינך".                  (רות רבה ב', כה)

ב.         רות ויתרו - שני דגמי גיור

מצינו בתנ"ך, בגובה חז"ל, 'מתגייר' נוסף, הלא הוא יתרו חותן משה. כך דרשו חז"ל (תנחומא יתרו א):

מי הוא זה שבא ונתגייר והיה גר של אמת? זה יתרו, שנאמר: "וישמע יתרו את כל אשר עשה א-לוהים למשה ולישראל עמו".                                                                                  (תנחומא יתרו א') 

על פסוק זה (שמות י"ח, א) פירש רש"י (בשם חז"ל):

מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. 

יתרו ורות[3] שונים מאוד במניעיהם: רות היא המתגיירת מסיבות משפחתיות, משהו קרוב למושג ההלכתי "לשם אישות". לעומתה יתרו מתגייר בעמדו נפעם לנוכח ההתגלות הא-לוהית ב"קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

גיורו של יתרו מוצג בחז"ל כ'גיור מאהבה', "מחיבה", ולא מיראה או מפחד מלכו של עולם[4]. חז"ל (ספרי במדבר פ) שמעו בהצעת משה לחותנו להצטרף עמנו במסענו לארץ ישראל הד לגיורו בכלל, ולהיותו מודל לאחרים בפרט: 

"אל נא תעזוב אותנו... והיית לנו לעינים... והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך" (במדבר י', לא-לב) - אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר לו:... עכשיו ישראל אומרים לא נתגייר יתרו מחיבה; כסבור היה יתרו שיש לגרים חלק בארץ ישראל, עכשיו שראה שאין להם חלק - הניחם והלך לו. דבר אחר: כסבור אתה שאתה מרבה כבוד המקום? אין אתה אלא ממעט. כמה גרים ועבדים אתה עתיד להכניס תחת כנפי השכינה. "והיית לנו לעינים" - שלא תנעול דלת בפני הגרים הבאים לומר: אם יתרו חותנו של מלך לא קיבל עליו, קל וחומר לשאר בני אדם. 

הווי אומר: גיורו של יתרו מוצג כ'גיור של אמת', לשם שמיים, ללא מניע אינטרסנטי כלשהו, למרות הבטחת משה שצוטטה: "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך"[5]. מאידך, גיורה של רות הוא מופת לנערה משדי מואב המוצאת את גאולתה האישית בחיק משפחת בעלה שמת. גם מדרשי חז"ל המתארים את טוהר התנהגותה ואת מידותיה הנעלות אינם שוללים את המניע הפנימי העמוק - גיור לשם אישות.        

אני רואה באישי תנ"ך אלו שני דגמים (מודלים) לגיור שבכל התקופות; גיור רוחני-נפשי וגיור משפחתי-תועלתי.     

ג. המודל הנשי הוא המצוי ביותר

מתוך נסיוני מזה עשור במערך הגיור בישראל, אני חש כי טבעי הוא ש'המודל המשפחתי' מיוצג דווקא ע"י דמות נשית[6]. לדעתי, מרבית הגיורים המוכרים לנו מספרות השו"ת הן 'גיורי רות', דהיינו ממניעים משפחתיים; לא 'גיורי יתרו', לא גיורי שמעיה ואבטליון ולא גיור אונקלוס.

יתר על כן, כשמדובר בגיור ממניעים משפחתיים, הנפוץ ביותר הוא שהאישה היא המתגיירת, ולא האיש. ושוב מתוך נסיוני, למעלה מ-80% מן הבאים לבתי הדין להתגייר בדורותינו הם נשים[7]. רובן גם בגיל הפריון, והמניע ברור: השאיפה שילדיהן יהיו יהודים, והרי הולד הולך אחר האֵם ליוחסין, גם אם האב נכרי.

באלפי המקרים שנזדמנו בבתי הדין לגיור בישראל בעשור האחרון, בהם המועמד לגיור כבר היה נשוי בנישואי תערובת, ברוב מכריע מן המקרים האישה היא המתגיירת, ולא הגבר. לדעתי, הבלתי-בדוקה מדעית, נישואי התערובת האופייניים הם שהאישה היא הנכרית, ולא להיפך. כאשר בינותי בספרות השו"ת לדורותיה, גם שם הבחנתי (ללא בדיקה מדוקדקת) כי (כמעט) תמיד כאשר שאלת נישואי התערובת עולה, הנערה היא הנכרית, ולא הבחור[8].

נציין כאן לדוגמא את תשובת הרמב"ם המפורסמת (מהדורת בלאו, סי' רי"א), המשמשת נר לרגלי העוסקים במלאכת הגיור מנקודות המבט של 'גיור לשם אישות', ומעגנת את המוטיבציה להיכנס ל'שדה ממוקש' זה הקרוי 'גיור לא טהור'. בתשובה זו התיר הרמב"ם לגייר שפחה נכרית שאדונה 'נטען עליה' [=חי איתה חיי אישות]:

לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות(!) בכגון אלו המקרים שישחררנה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים, ואמרנו: מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל, "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך.

אמירות דומות מפי גדולי תורה בכל הדורות מלמדות כי למרות שמניע הגיור הוא משפחתי 'לשם אישות', לא נמנעו מלגייר. מאידך, ברור כי נתקיימו כל כללי ההלכה הנדרשים לתהליך הגיור, כפי שפירט הרמב"ם עצמו בהלכותיו, ובראשם דרישת 'קבלת המצוות'.

ד. קבלת המצוות הנשית ויתרונה

נשוב אפוא למציאות ימינו, ונבליט את התופעה שנשים הן-הן המתגיירות. עובדה!

כמי שייסד את מִנהל הגיור מטעם הרבנות הראשית בישראל (תשנ"ה) ועמד בראשו ארבע שנים, וכמי שמשמש מאז כדיין גיור פעיל, אגלה כאן מספר 'סודות מן החדר'. אציין מספר טעמים לכך שלטעמי, 'קבלת המצוות' המתבצעת לפנינו בבית הדין נראית 'חלקה' ומעולה יותר כאשר הניצבת בפנינו היא דמות 'נשית' דוקא.

א.         טקס קבלת המצוות נערך בפני בית הדין לאחר שהמתגיירת למדה כשנה באולפן גיור, התקשרה למשפחה מאמצת ולבית כנסת וחיה חיים יהודיים עכשוויים. בית הדין 'בוחן' את ידיעותיה, מעיין בהמלצות שבכתב ושומע המלצות בעל פה, והנה מגיעה הרגע המיוחל: 'מעמד קבלת המצוות'. אנו מנסים לשוות למעמד זה אופי 'התרגשותי', ובאווירה של 'סוף-סוף מתגשם החלום' פונים למתגיירת לעמוד על רגליה ולהכריז 'נעשה ונשמע' (הנוסח מפורט יותר וכולל קבלת מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל). פסגת המעמד היא קריאת שמע בקול (לעיתים רבות תוך בכי עצור או מתפרץ) והכרזת אמונה בה' אחד.

אני רואה ערך הלכתי רב באווירה השוררת באותו מעמד, 'מעמד הר סיני' אישי, ובכנות הפנימית 'באשר הוא שם'. ההתרגשות היא מרכיב חשוב בכנות קבלת המצוות, גם אם לאחר זמן יחזור המתגייר לסורו, ואכמ"ל. דומה כי הכל מודים שאווירת כנות כזו, הכרוכה בהתרגשות חווייתית, יותר שכיחה אצל נשים מגברים[9].

ב.         מעבר לצד החווייתי, לטעמי מידת התחכום הנשית להערים ולרמות פחותה מזו הגברית. אינני בטוח כי פסיכולוגים יאשרו זאת בהחלטיות, אך זו 'תחושת בטן' המצטרפת בעיניי לטובת ה'היבט הנשי' שבגיור.  

ג.   בקבלת המצוות, כפי שציינו משיבים אחרונים, יש להתרכז בענייני כשרות, שבת, טהרת המשפחה וחינוך הילדים. הכל יודעים כי מרכיבים אלו בחיי הבית היהודי תלויים הרבה יותר באישה מאשר בגבר.

     אמנם גם בן הזוג היהודי נדרש להשתתף בלימודי אולפן הגיור, והוא מתייצב עמה בבית הדין ונשאל בפרוטרוט על אורח חייו; אך אף על פי כן ברור לכל הקשורים לגיור כי בן הזוג הוא רק 'דמות משנית' בתהליך, ולעיתים מעורבותו מצטמצמת ב'לא להפריע'. כאמור, אם האישה היא המקבלת על עצמה את מצוות התורה - קל לנו, דייני הגיור, הרבה יותר מאשר להיפך.

ה. דברי סיכום

רות, גיבורת המגילה, הפכה בפי חז"ל ובמרוצת הדורות לסמל המתגיירת הקלאסית. העלינו באמתחתנו כי ההיבט ה'נשי' שבגיור איננו בכדי, וכי הוא משמעותי ודומיננטי. הגיור הנשי מייצג את המודל של 'גיור לשם משפחה' (בניגוד ל'יתרו', המתגייר הא-לוהי), שהוא הרווח ביותר כיום, ולדעתי מאז ומעולם.

הצבענו על כך כי סטטיסטית, שיעור המתגיירות גבוה לאין ערוך משיעור המתגיירים ממין זכר. קבלת המצוות בתנאי ימינו (ולטעמי בכל הדורות) קל יותר כאשר ניצבת בפני הדיינים מתגיירת, בעלת תכונות נשיות מובהקות. גם בחיי המשפחה העתידיים, המפתח לשמירת אורח חיים יהודי מצוי יותר בידי האישה.



[1].     אמנם, מפרשי השו"ע נקטו טעם אחר בשם חז"ל. כך כתב המגן-אברהם (או"ח ת"צ, ח): "רות בשבועות, דאיתא בילקוט רות רמז תתקצ"ו: מה ענין רות אצל עצרת, שנקרא 'בזמן מתן תורה'? ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני".

[2].     כך מצאתי ברבנו בחיי (בראשית י"ט, ל): "רות המואביה - שקִבלה עליה תר"ו מצות שישראל יתרים על בני נח". ובספר קול-אליהו (המיוחס לגר"א) על מגילת רות (א', א) הביא את דברי הגמרא בברכות (ז ע"ב), הדורשת את השם 'רות' ע"ש "שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות", והקשה: "ויש לדקדק, דלפי זה העיקר חסר, שאין כאן שום רמז במה ריווהו, ויותר טוב היה לקרותה 'שיר'. אמנם, יש לומר הטעם שנקראת כן הוא כי גם מתחילה קודם שנתגיירה נתחייבה בשבע מצות בני נח, ואח"כ בגירותה נתווסף לה עוד תר"ו מצות כמניין 'רות' להשלים לתרי"ג. אך כדי שלא תקשה דלפי זה הווי ליה לקרותה 'תור', על זה אמרינן שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות".

[3].     יושם לב: השמות דומים באותיותיהם; אותיות 'רות' כלולות ב'יתרו'.

[4].     בגיור מיראה יש יותר משמץ פגם. כך שנינו ביבמות (כד ע"ב): "שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר - אינן גרים... הלכה כדברי האומר כולם גרים הם". ופירש רש"י: "גירי אריות - כגון כותים, דכתיב בספר מלכים 'וישלח ה' בהם את האריות ונתגיירו'. גירי חלומות -  בעל חלומות אמר להם להתגייר". הווי אומר: גיור כתוצאה מדחף חלומי הוא כגיור מפחד אריות. אכן, הלכה כדברי חכמים כי בדיעבד, אם קיבלום - "כולם גרים הם".

[5].     ראו רש"י שם, ומקורו במדרשי חז"ל, כי הבטחה זו נתממשה בקבלה זמנית של חלק בארץ - "דושנה של יריחו" - עד שייבנה בית המקדש. וראו דיון במשמעות העניין בספרי "אתרי סגולה בגובה חז"ל" (בפרק על יריחו).    

[6].     מאידך גיסא, אינני סבור כי הגיורים ה'נפשיים-רוחניים' המוכרים לנו כיום, ובכל הדורות, הם מן הדגם הגברי בלבד. מעין רמז לדבר נמצא שוב ב'תנ"ך בגובה חז"ל': חז"ל ציינו מתגיירת נוספת, נשית, שמניעיה דומים במידה מסוימת ליתרו, הלא היא רחב (גם היא מיריחו, מִשְכנם העתידי של בני יתרו!): "בשעה שהזקן יושב ודורש, הרבה גרים מתגיירים [=מושפעים מדבריו], כגון יתרו שמע ואתא [=ובא], רחב שמעה ואתיא [=ובאה]. אף בחנניה  מישאל ועזריה; הרבה גרים נתגיירו באותה שעה" (שיה"ש רבה א').

        והנה, התפעמותה של רחב מפורשת בפסוק, ומודגשים בהם מרכיבי היראה והאינטרס: "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמֹגו כל ישבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן לסיחֹן ולעוג אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם... ועתה הִשבעו נא לי בה'... והחיתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי  ואת כל אשר להם והצלתם את נפשֹתינו ממות" (יהושע ב', ט-יג). והנה, להפתעתנו, חז"ל מדווחים כי "רחב התגיירה ונשאה יהושע" (מגילה יד ע"ב), ומרכיב האישות התברר למפרע.       

[7].     פרט לקבוצת הפלשמורה מאתיופיה, המתגיירת כולה כחלק מתהליך העלייה וההתאזרחות. כמובן שבקרב אוכלוסייה זו יש שוויון מספרי בין המינים. לכן בסיכומים הסטטיסטיים של בתי הדין לגיור בישראל המרכיב הנשי איננו כה גבוה, כי עולי אתיופיה מונים כ-60% (ומעלה?) מכלל המתגיירים. 

[8].     כמדומני שקראתי במאמר דמוגרפי כלשהו על כך שאין סימטרייה מספרית בנישואי תערובת בין 'נכרים' ו'נכריות'. קביעה זו צריכה עיון, שכן אם אנו מניחים שמספר הגברים היהודים הפנויים שווה (בערך) למספר הנשים היהודיות הפנויות – אזי אי-סימטרייה בנישואי תערובת היא בעייתית מבחינה מתמטית. ויש ליישבה. 

[9].     רובן מזילות דמעה או פורצות בבכי של שמחה. בקרב גברים - תופעה כזו נדירה למדי.

עבור לתוכן העמוד