גפן, תאנה וזית - סימני משל יותם

 

[פורסם בספר זכויות כרימון לזכרו של איל יהושע יברבוים, בהוצאת המשפחה, רחובות תשס"ד]

גפן, תאנה וזית - סימני משל יותם

ראשי פרקים

א. פרי וירק כסימנים

1. סימני מסורת

2. סימני הלכה

ב. סימני ה'שופטים'

1. משל יותם: זית, תאנה, גפן ואטד

2. 'עצי יותם' - רמז לסידרת השופטים

3. המלך - אטד ריק, השופט - נושא פירות

4. אבימלך האטד - עונש להצעת מלוכה ע"י העם

ג. תאנת דבורה

1. דבורה - אשה- תאנה

2. מתיקות הדבורה ועוקצה

3. תומר דבורה

4. מתק שירת דבורה

ד. עתניאל חכם היצהר

1. שמן החכמה

2. מרביץ תורה בדביר

ה. גדעון איש גפן-מים

1. 'כגפן הניצבת על עין המים'

2. מבחן סלקצית המים

3. אות גיזת הטל

4. מעמס הישועה על הצדיקים

 

א.      פרי וירק כסימנים

1.         סימני מסורת

סימני ראש-השנה לקוחים מעולם ה...סעודה, ובנויים על אסוציאציה לשונית של שם הפרי או הירק, ושיוכו ל'יהי רצון' בעל משמעות לשונית דומה. למען האמת, חלק ניכר מ'סימנים' אלו מלאכותיים למדי, בהיותם מיוסדים על שמות לירקות לא שכיחים כ'רוביא', 'כרתי', 'סילקא' וכד'. אעפ"כ, נתקדש הנוהג של 'סימני סדר ראש השנה'.

בעצם, כל 'סדר' במסורתנו מבוסס על אכילת פרי או ירק בעל משמעות לשונית או אסוציאטיבית אחרת. כך ב'סדר ליל פסח' (כרפס, מרור, חרוסת, מי ביצים ועוד), וכך ב'סדר ט"ו בשבט'. מכאן עבר המנהג ל'מימונה' ולטקסי מסורת נוספים.

עד כאן מתחום המנהג והפולקלור. אולם לסימנים מעולם הצומח נודעת משמעות הלכתית עמוקה ורחבה.

2.         סימני הלכה

מצינו כי הפירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל משמשים גם כמדדים עיקריים בשיעורי הלכה. גם בכך ניתן לראות מעין 'סימנים הלכתיים' המיוצגים ע"י פירות מוכרים.

כך שנינו במסכת סוכה (ה ע"ב - ו ע"א):

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין... הלכה למשה מסיני.

שיעורין דאורייתא נינהו! דכתיב (דברים ח', ח) "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר: חטה - לבית המנוגע... שעורה - דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל; גפן - כדי רביעית יין לנזיר; תאנה - כגרוגרת להוצאת שבת; רימון - דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים; ארץ זית שמן - ארץ שרוב שיעוריה כזיתים... דבש - ככותבת הגסה ביום הכיפורים, אלמא דאורייתא נינהו!

ותסברא?! שיעורין מי כתיבי? אלא הלכתא נינהו, וקראי אסמכתא בעלמא הוא.

המתבונן יבחין כי שיעורים אלו אינם מדוייקים במקורם, שהרי כמה וכמה גדלי זיתים ותאנים ורימונים מצויים בשוק. אעפ"כ הלכה למשה מסיני לציין שיעורי תורה באמצעות 'אלמנטים' בלתי מדוייקים, אך מוכרים אלו.

החזון-איש (או"ח, קונטרס השיעורים סי' לט, א) מבאר כי התורה השתמשה בפירות דווקא, מכיוון שהם מצויים בכל דור ודור. כל מידה אחרת היא ארעית ומקומית, וסופה לחלוף מן העולם. ואכן, להסברת החזון-איש, התורה נתנה עקרונית 'שיעור כל אחד ואחד בידו', לשער כהבנתו את הזית, התאנה והרימון, אך מסור הדבר לחכמי הדורות לתרגם 'פירות' אלו למידות כל דור ודור. עלינו לנהוג על פי קביעת החכמים, אך בשורשו של דבר, ומעיקר הדין, הפרי הנראה לעין הוא הקובע לפי ראות עיניו של כל אדם ואדם. בהקשר זה החזון-איש מצטט את המשנה במסכת כלים (י"ז, ו):

כביצה שאמרו - לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. רבי יהודה אומר: מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים. אמר רבי יוסי: וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה? אלא הכל לפי דעתו של רואה.

...כשנאמרו שיעורין בסיני - נאמרו על האומד, ומה שנראה לו לאדם זה שיעורו. ואמנם הדבר מסור לחכמים לקבוע גדרי השיעור לכל ישראל, וכמ"ש חכמים 'כזית שאמרו זו אגורי, כשעורה זו מדברית, כעדשה זו מצרית'. לא נאמרה למשה כך אלא נאמרה סתם, והיא הבינונית, אלא חכמים עיינו בדבר וקבעו לכל ישראל...

והנה כשקבעו חכמים את האגורי ואת המדברית ואת המצרית, היינו כל זמן שמצוי בידם. אבל אם אין מצוי בידם - רשות ביד חכמים שבדורות הבאים לקבוע לכל ישראל מה שנראה להם מן הבינונית שבזמניהם, או למסור לכל אחד שיקבע הבינוני לפי דעתו במקומו. ואם לא קבעו חכמים בדבר, שב ממילא הדבר לכל יחיד לפי דעתו של רואה (וראו שם  הרחבת דברים גדולה בענין שיעורי תורה).

הוי אומר, הפירות הם-הם סימני ההלכה המובהקים ביותר.

ב.      סימני ה'שופטים'

מעניין כי פירותיה של ארץ ישראל מסמלים גם את השופטים הראשונים שעמדו להם לישראל בכניסתם לארץ.

1.         משל יותם: זית, תאנה, גפן ואטד

יותם בן גדעון, אחי אבימלך העריץ, נושא את משלו המפורסם, כמסופר בספר שופטים (ט', ו-טו), והוא לקוח מעולם הצומח והפרי:

ויאספו כל בעלי שכם וכל בית מלוא, וילכו וימליכו את אבימלך למלך עם אלון מוצב אשר בשכם.

ויגידו ליותם, וילך ויעמד בראש הר גרזים וישא קולו ויקרא. ויאמר להם: שמעו אלי בעלי שכם וישמע אליכם אלהים.

הלוך הלכו העצים למשח עליהם מלך.

ויאמרו לזית: מלכה עלינו. ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?!

ויאמרו העצים לתאנה: לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם התאנה: החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?!

ויאמרו העצים לגפן: לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?!

ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מלוך עלינו. ויאמר האטד אל העצים: אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, באו חסו בצלי. ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון.

בפשוטו של מקרא קורא יותם תגר על אבימלך-האטד, אשר אינו מניב פרי, והוא חסר מתק ודשן. הוא ורק הוא המחזר אחר המלוכה. הוא הניאות, כביכול, למלוך לאחר סירובם של עצי הפרי המובהקים: הזית, התאנה והגפן, והפצרת עצי היער המחפשים מנהיג.

2.         'עצי יותם' - רמז לסידרת השופטים

מדרשו של משל יותם (מובא ברש"י שופטים ט', ח-יב; ע"פ ילקוט שמעוני ח"ב, רמז ס"ה) משייך את הנמשל ספציפית לפרטי המשל. במבט המדרשי - יותם מאזכר 'במפורש' את השופטים הראויים שקדמו לאבימלך, אשר הניבו פרי הילולים, והם:

'לזית'      - עתניאל בן קנז, הבא משבט יהודה שנקרא זית, שנאמר "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (ירמיהו י"א, טז)...

'לתאנה' - דבורה. 'את מתקי' - דבש דבורים.

'לגפן'      - גדעון, שהוא מזרע יוסף, שנאמר בו 'בן פורת' (בראשית מ"ט, כב), 'כגופן דנציב על עינא דמיא' (תרגום אונקלוס שם).

ב'שירת' יותם נמשלו עתניאל, דבורה וגדעון - לזית, תאנה וגפן בהתאמה. לעומתם - אבימלך נמשל לאטד הקוצני, שסופו "תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון".

בפשוטו של מקרא יותם מצליף באבימלך אשר 'רכש' את שלטונו בדמים ממש, בדמי שבעים אחיו אותם הרג על אבן אחת, כמתואר במקרא (שופטים ט', ה-ו):

ויבוא בית אביו עפרתה, ויהרוג את אחיו בני ירבעל, שבעים איש על אבן אחת. ויוותר יותם בן ירבעל הקטן כי נחבא.

ויאספו כל בעלי שכם וכל בית מילוא וילכו וימליכו את אבימלך למלך עם אלון מוצב אשר בשכם.

תוכן משל יותם הוא המסר ה'קלאסי' כי העצים המניבים פרי הילולים אינם חפצים במלוכה, ואינם מחפשים כבוד, כח ושלטון. רק האטד הקוצני, מעצי הסרק נעדר הפרי, הוא הרדוף אחר השלטון והלהוט אחר המנהיגות. במבט זה הדגש על האטד מול כל עצי הפרי.

3.         המלך - אטד ריק, השופט - נושא פירות

ביתר עמקות נציין עובדה אשר בדרך כלל איננה זוכה לתשומת לב: אבימלך היה... מלך ולא שופט. הוא בעצם... המלך הראשון בישראל, שקדם למלכות שאול ודוד. ומקרא מלא דיבר הכתוב, בפסוק שצוטט, ובמילים שהודגשו. עניין זה, מלכותו הבראשיתית של אבימלך, זוקק להארה בפני עצמה, ולהלן יוקדשו משפטים ספורים להיבט זה. מכל מקום, לפי דרכנו נאמר כי משל יותם בעצם מעמת את 'מוסד המלוכה' מול 'מוסד השופטות'. איפיון התפקידים שונה, ומנהיגי ספר שופטים, אשר הנהיגו את העם (ולא רק שפטו - דנו) מייצגים הגדרה מנהיגותית שונה מן המלוכה.

ובכן, המלוכה - בהשואה לשופטות - היא אטד קוצני ומלבה אש, מול השופטות המיושבת, מניבת פרי דשן ומתוק.

מעבר למינויו של אבימלך "למלך" כנזכר בפסוק, הוא היחיד בספר שופטים שלא נאמר עליו "וישפוט את ישראל" כך וכך שנים. עליו נאמר (שופטים ט', כב):

וישר אבימלך על ישראל שלש שנים.

והנה הפתעה: שמו מעיד עליו - אבימלך, אבי המלכות בישראל, המלך הראשון בעמנו! כמובן צריך להוסיף: לדאבוננו ולמגינת לבנו, ועוד ידון הענין להלן. מה קורה כאן? כיצד לפתע קפצה עלינו מלכות? מה אירע בעם ישראל שככה לו? ותשובתנו: הלא בדיוק את זה ביקש העם. הם לא הציעו לגדעון: 'שפוט אותנו גם אתה גם בנך גם בן בנך', אלא (שופטים ח', כב):

משול בנו גם אתה גם בנך, גם בן בנך.

הפועל 'משול' מבטא סמכותיות-על, מעין מלוכה, בניגוד למושג ה'שופט' שעניינו מנהיגות מרצון, שאינה כופה ואינה כפויה. מילה זו לא מופיעה אצל שום שופט, והיא תואמת לחלוטין את הפסוק שצוטט "וישר על ישראל", לשון שררה והטלת מרות. כאשר אבימלך מציע לבעלי שכם לחבור עמו ולהמליכו, הוא מאזכר - ביודעין או תת הכרתית - את הצעת העם לגדעון אביו. וכה דברי אבימלך למרעיו (שם ט', ב):

מה טוב לכם? המשול בכם שבעים איש כל בני ירבעל, אם משול בכם איש אחד?

ודוק, בפרשת אבימלך מוצאים אנו ביטויים יחודיים שמקומם לא יכירם ביחס לשאר השופטים, והם נשמעים כלקוחים מעולם אחר, רודני ותקיף יותר. לאבימלך יש 'שרים ופקידים' (שם, כח-ל):

ויאמר געל בן עבד: מי אבימלך ומי שכם כי נעבדנו, הלא בן ירבעל וזבול פקידו... וישמע זבול שר העיר את דברי געל בן עבד ויחר אפו.

גם הפועל "נעבדנו", המופיע פעמיים בפסוקים, מרמז למלך רודה, שהרי אין 'עובדים' לשופט!

ובכן, בהיבט המדרשי על משל יותם, הוא מזכיר לעם את המנהיגים שקדמו ורומז להם ספציפית; עתניאל, דבורה וגדעון - הזית התאנה והגפן. יותם מציע לעם לבחור בהכרה מלאה - מי עדיף? שופט או מלך, כאשר המודלים לחיקוי ידועים מכבר.

4.         אבימלך האטד - עונש להצעת מלוכה ע"י העם

כאמור, יש מקום לעיון מעמיק מה ראתה ההשגחה העליונה להמליך מלך לישראל בעת ההיא, וביותר, מלך עריץ שופך דם בדמותו של אבימלך? בקצרה נאמר: עונש לעם! עונש על הצעתם המגונה לגדעון "משול בנו גם אתה גם בנך וכו'". העם מעיז לייסד מלוכה, ולהכתיר את גדעון בכתר מלכות! ה'מלכות' הטמונה בהצעתם גלומה במילים "גם בנך גם בן בנך". ייסוד שושלת - זהו המאפיין המרכזי של מלך... בין אם יודו בכך ובין אם לאו.

אמור מעתה: בקשת המלוכה הראשונה בישראל איננה בספר שמואל. שם אמנם הבקשה היתה גלויה, על השולחן, בשם המפורש: "שימה לנו מלך" (שמואל א ח', ה), אך קדמה לה בקשת מלך סמויה, מרומזת, ואולי ללא כוונה, בימי גדעון אבי אבימלך: "משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך".

התגובה האלוהית לבקשת מלך בספר שמואל היא 'משפט המלוכה' הקשה, תיאור סמכות-על מלכותית, וזכות המלך לשעבד את נתיניו גם לצרכיו הפרטיים (שמואל א ח', ט-יח). התגובה האלוהית בימי גדעון היתה ממש זהה; אמנם לא מילולית אלא בפועל ממש, 'בשידור חי'. אישיותו של אבימלך מייצגת בדיוק את המלך העריץ, הדואג לצרכיו והמשעבד את העם לפי נוסחת 'משפט המלוכה'. לפנינו איפוא 'פרומו', תיאור מיקדמי, של פרשת המלוכה בעתיד.

מבעד לפסוקים שומעים אנו את הגערה האלוהית הרועמת: רציתם מלך! קבלו את אבימלך!

ואכן, משל יותם איננו סביב מנהיגות בכלל, אלא כלפי מלך בדווקא. כך התריס יותם:

הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך, ויאמרו לזית: מלכה עלינו... ויאמרו העצים לתאנה: לכי את מלכי עלינו... ויאמרו העצים לגפן: לכי את מלכי עלינו... ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מלוך עלינו.

הוי אומר: יותם מעמת את השופט מול המלך, את צורת השלטון המאצילה פרי הלולים, לעומת ריקנות המלוכה, קוצניותה ותכונתה ללבות אש, כאטד הקוצני המתלקח.

ג.       תאנת דבורה

עד כאן מבט כללי על עצי-פרי מול אטד-הסרק. עיון מעמיק יותר מלמדנו כי סימני הזית, התאנה והגפן - מכוונים ומשוייכים כלפי שלושת גדולי השופטים הראשונים: עתניאל, דבורה וגדעון. יש מקום, איפוא, לפענח קישורים מדרשיים אלו, ולראות בהם 'סימנים' אישיים.

1.         דבורה - אשה - תאנה

תחילה ניישיר מבט לדבורה הנביאה. אין צורך להרבות במילים אודות חריגותה הנשית, על במת התנ"ך; שופטת ונביאה, מוציאה למלחמה ואומרת שירה. תקצר היריעה להעלות קווים מדרשיים לשפעת דמותה, על אורותיה וצלליה.

ההיבט הנשי הדומיננטי בפרשתה נשקף מן הפסוק בו הוכיחה את ברק על רופפות המוטיבציה שלו (שופטים ד', ט):

ותאמר: הלך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא.

האשה שבידה נמכר סיסרא איננה רק יעל; כוונתה גם לעצמה, כמפורש בשירתה (שם ה', ז):

עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל.

ובלשון חז"ל (בראשית רבה, פרשה מ' סימן ד'):

"אפס כי לא תהיה תפארתך וגו'". א"ר ראובן: לשון יוני היא אפס (אפס => אפוס = שיר נצחון). אמרה לו: מה את סבור, שתפארתה של שירה נמסרה לך לבדך? ונעשה טפילה - "ותשר דבורה וברק בן אבינועם" (שופטים ה', א).

יושם לב, כי תאנה היא מן הפירות הבודדים הנזכרים          במקרא שהם לשון נקבה! מתאים איפוא לראות רמז בפרי זה לדבורה האשה? גם פרי ה'תמר' הוא לשון נקבה, וראו על כך להלן, בענין 'תומר דבורה'.

2.         מתיקות הדבורה ועוקצה

התאנה מגיבה, במשל יותם: "החדלתי את מתקי". מתיקות זו שימשה אסוציאציה חז"לית נוספת לשִיוכה לדבורה, כמצוטט לעיל: "'את מתקי' - דבש דבורים".

מה פשר הדברים? הדבש המתוק, הנוצר מן הדבורים, אפוף בעוקצים, 'על הדבש ועל העוקץ'. כדי לארות דבש צריך לשלוח יד למאורה עוקצנית ואף מסוכנת.

שמשון מסתיר את סודו, הטמון בשיסוע הארי (שופטים י"ד, ט):

וילך אל אביו ואל אמו ויתן להם ויאכלו, ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש.

על רקע סיפור זה נוצרה חידתו, שהפכה לפתגם: "מעז יצא מתוק" (שם, יד). הוי אומר: גם אם הרקע נראה בעייתי, סוף הטוב לבוא, והדבש המתוק יגיח מבין הקוצים.

לרעיון זה הטמון בדבש - מתוק היוצא מעז - יש היבט נוסף. כידוע, קיים כלל הלכתי "שהיוצא מהטמא – טמא, והיוצא מן הטהור - טהור" (בכורות א', ב). יוצא מן הכלל הוא הדבש, הכשר והטהור, למרות היותו מופק מן הדבורה, החרק הטמא.

מי היה מצפה כי ישועת העם מיד יבין מלך כנען יהיה במהלך כה חריג; בידי דבורה, האשה הנביאה, היושבת תחת התומר באחוזתה? חריגות זו מודגשת בפרט לאור העובדה שחז"ל מציינים בה סימני יהירות שלילית. התפארותה בשירת הנצחון: "חדלו פרזון בישראל חדלו, עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל" (ה', ז) נדרשה במסכת פסחים (סו ע"ב) לגנאי:

אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו... אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - מדבורה, דכתיב: "חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו'", וכתיב: "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר וגו'" (שם, יב).

יהירותה כל כך אחוזה ודבוקה בה עד ש...שמה קשור במדתה זו, ביהירותה. כך גילו לנו חז"ל במסכת מגילה (יד ע"ב), ואף הוסיפו נופך בציינם כי המלה 'דבורה' היא שם של חרק בזוי וטורדן:

תרגום

מקור

אמר רב נחמן: לא יאה יהירות לנשים.

שתי נשים יהירות היו, ובזוי שמן.

אחת שמה דבורה ואחת שמה חולדה.

דבורה, כתוב בה (שופטים ד', ו): "ותשלח ותקרא לברק", ואילו היא לא הלכה אליו.

חולדה, כתוב בה (מלכים ב כ"ב, טו): "אמרו לאיש", ולא אמרה 'אמרו למלך'.

אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי.

תרתי נשי יהירן הויין, וסנין שמייהו.

חדא שמא זיבורתא וחדא שמה כרכושתא.

זיבורתא, כתיב בה (שופטים ד', ו): "ותשלח ותקרא לברק", ואילו איהי לא אזלא לגביה.

כרכושתא, כתיב בה (מלכים ב כ"ב, טו): "אמרו לאיש", ולא אמרה 'אמרו למלך'.

 

3.         תומר דבורה

למרות 'עוקצים' אלו באישיותה ה'דבורתית' - לא חדלה הדבורה לתת את מתקה ואת תנובתה ה'תאנתית'. בצד נבואתה מצינו אמירות חז"ליות המפליגות בשבח התנהגותה הצדקנית (מגילה יד ע"א):

"והיא יושבת תחת תומר" (ד', ה). מאי שנא 'תחת תומר'? אמר ר' שמעון בן אבשלום: משום יחוד (רש"י: "שהוא גבוה ואין לו צל, ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית"). דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים.

צמד המילים "תומר דבורה" בא להדגיש את שייכותה ל"תומר" דווקא. מכאן ראו חז"ל לדרוש פריט זה כמאפיין אישי. ושתי אמירות בדבר: הראשונה - ברמת ההתנהגות הפרטית, ניהול ענייני הציבור תחת כיפת השמים, ולא ברשות היחיד, האינטימית משהו, העלולה לפגום בתפקיד אשת ציבור. והשנייה - במישור הציבורי; "לב אחד" עניינו ללא הטייה, ללא שניות, ישירות. מה תומר זה אין פיצול בגזעו, ואין ענפים משתרגים הימנו, כך ישראל שבאותו הדור ליבם מכוון היישר לאביהם שבשמים.

מכח מה זכו ל'לב של תומר'? הוי אומר: בזכותה של דבורה, המנהיגה הצדקת.

והערה נוספת לענייננו: פרי ה'תמר', התומר, אף הוא מניב דבש, דבש תמרים. הוי אומר: אסוציאציה מקשרת בין דבורה, דבש, מתיקות, תמר ותאנה.

4.         מתק שירת דבורה

ניתן לשייך גם את שירת דבורה שהיא הביטוי לתנובתה המתוקה. אמירת שירה איננה דבר של מה בכך, ולא כל החפץ אומר שירה. זכתה דבורה לומר שירה הנכללת בסידרת 'עשר שירות' שנאמרו מסוף העולם ועד סופו (ילקוט שמעוני, ח"ב רמז כ'):

עשר שירות הם: הראשונה במצרים, שנאמר "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיהו ל', כט); שנייה, שנאמרה על הים, "אז ישיר משה" (שמות ט"ו, א); שלישית, שנאמר על הבאר, שנאמר "אז ישיר ישראל" (במדבר כ"א, יז); ד', שאמר משה, "ויהי ככלות משה לכתוב" (דברים ל"א, כד); ה', שאמר יהושע, "אז ידבר יהושע" (יהושע י', יב); ו', שאמרה דבורה וברק, "ותשר דבורה וברק"; ז', שאמר דוד, "וידבר דוד לה'" (שמואל ב כ"ב, א); ח', שאמר שלמה, "אז אמר שלמה" (מלכים א ח', יב; דברי הימים ב ו', א); ט', שאמר יהושפט, שנאמר "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב כ', כא); ואחד לעתיד לבא, שנאמר "שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים" (תהלים קמ"ט, א).

ובמדרש נוסף (ילקוט שמעוני, ח"ב רמז ס') השוו את שירת דבורה ונסיבותיה לשירת הים:

אמר רבי סימון: לא כל מי שירצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס. וכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עונותיו ונעשה בריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחל להם עונותיהם, שנאמר "ויסע משה את ישראל" (שמות ט"ו, כב) - שהסיעם מעוונותיהם.

וכן אתה מוצא בדבורה וברק שנעשה להם נס ואמרו שירה. ומנין שנמחלו עונותיהם? רבי איבו בשם רבי אבא: בכל מקום הוא אומר "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע" (ד,א), וכאן כתיב (ו,א) "ויעשו בני ישראל". תחלת עשייה?! והיכן הם מה שעשו לשעבר? אלא מחל להם הקב"ה מה שעשו לשעבר...

בספר הזוהר (ח"ג, יט ע"ב, בתרגום) הפליגו בגדולת שירתה-נבואתה:

שתי נשים הן שהיו בעולם ואמרו תשבחות לקב"ה מה שכל הגברים בעולם לא יוכלו לומר כן. ומי הן? דבורה וחנה... וכל אלו הפסוקים שאמרה דבורה כולם הם מסוד החכמה העליונה...

הנה כי כן, יאה לדבורה מתיקות-שפתיים, בהנחילה לנו את שירת-נבואתה המרוממת.

ד.       עתניאל חכם היצהר

עתניאל וגדעון - שני שופטים הם משבטי יהודה ומנשה (בן יוסף), והם משולים לתירוש ויצהר; יהודה - הזית, היצהר. יוסף-מנשה - הגפן, התירוש.

למען האמת, ההתאמה ראויה היתה להיות מהופכת; יהודה התברך בברכת הגפן, במעמד ברכות יעקב לבניו (בראשית מ"ט, יא-יב):

אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו, כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה. חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב.

ובכלל, בכל המקרא כולו התירוש לעולם קודם ליצהר[1], ואין אחד בהם שהיצהר קודם לתירוש[2]. במשל יותם - הזית קדמה לגפן, כנראה כדי להתאים את המשל לנמשל, שכן עתניאל הזית קדם לגדעון הגפן.

במה מתבטאת משוואה זו?

1.         שמן החכמה

השמן במקורות רבים מבטא את החכמה. כך במנורת המקדש - שבעת הקנים כנגד שבע החכמות[3], נציין למשל את הגמרא במסכת מנחות (פה ע"ב):

"וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה" (שמואל ב י"ד, ב). מאי שנא תקועה? אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן.

עוד שנינו במדרש (שיר השירים זוטא, פרשה א' סימן ג'):

"לריח שמניך טובים" (שיר השירים א', ג)... למה נמשלו דברי תורה לשמן? אם יתן אדם קורטוב של שמן לתוך חבית של מים, קורטוב שמן יוצא כנגדו. כך מי שהוא מלא חכמה, [הכניס] דברי הבטלה, דברי חכמה יוצאים מלפניו לפי מה שהוא. דבר אחר: "לריח שמניך טובים", זה חזקיהו ודורו שנמשלו לשמן, שנאמר "וחובל עול מפני שמן" (ישעיהו י', כז), עולו של סנחריב[4].

עתניאל בן קנז, השופט הראשון, הצטיין בלמדנותו התורנית בצד היותו מצביא. עתניאל לוכד את קרית ספר, בתחילת ספר שופטים, ועל כך דרשו רבותינו (תמורה טז ע"א):

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות ל"ג, יא)? מיד תשש כוחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו...

אמר ר' אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר: "וילכדה עתניאל בן קנז" (יהושע ט"ו, יז)...

המאורע מסופר פעמיים, ביהושע פרק ט"ו ובשופטים פרק א'. טעם הדבר בהבנה המדרשית הוא, כי המאורע התרחש פעמיים; פעם בשדה המלחמה ופעם במלחמתה של תורה. עתניאל בן קנז, כיהושע רבו, היה בעל כפל-אישיות; בתורה ובמנהיגות. זו דמותו הרוחנית של המנהיג הראשון בארץ ישראל לאחר י"ד שנות כיבוש וחילוק, והוא משמש דגם למנהיג אידיאלי[5].

2.         מרביץ תורה בדביר

עתניאל משמש בפי חז"ל 'ראש ישיבה' ארצישראלי מובהק. הם מזהים את דמותו עם 'יעבץ' במסכת תמורה (שם):

תנא: הוא עתניאל הוא יעבץ... עתניאל - שענאו אל. יעבץ - שיעץ וריבץ תורה בישראל.

יעבץ זה מוזכר כצאצא לשבט יהודה, בדברי הימים (א ד', ט-י):

ויהי יעבץ נכבד מאחיו ואמו קראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב. ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר: אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל.

ופירשו בגמרא (שם) את מהות קריאתו לאלהי ישראל:

"אם ברך תברכני" - בתורה, "והרבית את גבולי" - בתלמידים, "והיתה ידך עמי" - שלא ישתכח תלמודי מלבי.

עתניאל, המחזיר את ההלכות שנשתכחו בפלפולו, בקרית ספר, מייסד בית מדרש מבורך בתלמידים, ומתפלל שלא תשתכח תורה מישראל.

מה יותר מתאים, איפוא, מאשר הזית, היצהר, השמן, לייצג את אישיותו התורנית.

ה.      גדעון איש גפן-מים

1.         'כגפן הניצבת על עין המים'

השלישי לחבורת משל יותם, הלא הוא גדעון השופט, נמשל לגפן. ההנמקה המדרשית שצוטטה לעיל היא היותו 'בן יוסף', שנתברך ע"י יעקב בניב 'בן פורת', ותרגם אונקלוס: "כגופן דנציב על עינא דמיא". גדעון הריהו, איפוא, גפן הניצבת על עין המים.

אכן, המעיין בפרשת גדעון ייווכח עד כמה מוטיב המים הוא מרכזי בפרשתו. גדעון הוא שופט-האותות, וכל הליכותיו רצופות בבקשת אות על המשך דרכו. במקום אחר[6] שטחנו יריעה רחבה על דרכו זו של גדעון, כאופיינית וכמשמעותית מבחינה חינוכית. למלאך אשר נגלה אליו והקדישו לתפקיד הוא פונה ומבקש (שופטים ו', יז):

ועשית לי אות שאתה מדבר עמי.

והנה שתי סוגיות 'מימיות' מצויות בפרקי גדעון, ושתיהן בבחינת 'אותות', והן זוקקות הסבר. עיון בהן אף ילמד על קשר משמעותי ביניהן.

2.         מבחן סלקצית המים

האות הראשון הוא מבחן המים, ו'צירוף' העם היורד למלחמה. כך מתואר במקרא (שופטים ז', ד-ז):

ויאמר ה' אל גדעון: עוד העם רב, הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם. והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך - הוא ילך אתך, וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך - הוא לא ילך.

ויורד את העם אל המים. ויאמר ה' אל גדעון: כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות.

ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש, וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים.

ויאמר ה' אל גדעון: בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך, וכל העם ילכו איש למקמו.

ברור כי אין מדובר במבחן סתמי, מעין הטלת גורל, אלא במעשה של תוכן. והנה, גדעון הוא השופט היחיד מבין גלריית ספר שופטים אשר מסופר עליו כי נלחם ישירות בעבודה זרה או עסק בביעורה, כמו אליהו בהר הכרמל, למשל. מכאן גם שמו הרווח במקרא: ירבעל (שופטים ו', לב):

ויקרא לו ביום ההוא ירבעל לאמר ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו.

מכאן ואילך זהו שמו העיקרי (שופטים ז', א; ח', כט, לה; ט', א, ב, ה, טז, יט, כד, כח, נז). גם שמואל הנביא (שמואל א י"ב, יא) מזכירו בשם זה:

וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל.

פשט הפסוק הוא כי הבעל ירב בו, וינקום את נקמת נתיצתו. חז"ל הפכו את הקערה על פיה, וקבעו במסכת ראש השנה (כה ע"א):

ולמה נקרא שמו ירובעל? שעשה מריבה עם הבעל.

דבר גדול שמענו כאן: לא הבעל ירב בו אלא הוא ירב בבעל! אכן, שמו נאה לו על שם פעלו המתמשך לביעור עבודה זרה מישראל, וכל ימיו הם בבחינת 'ירבעל' - רב עם הבעל.

להפתעתנו, גם לשם גדעון משמעות של לוחמה בעבודה זרה: "ואשריהם תגדעון" (דברים ז', ה), "ופסילי אלוהיהם תגדעון" (שם י"ב, ג). הוי אומר: הפסוק "ירבעל הוא גדעון" (ז', א) מתפרש כמילולו: משמעות המילה ירבעל היא משמעות המילה גדעון המגדע והמנתץ.

במבחן המים הפרידו בין אלו "אשר כרעו על ברכיהם לשתות מים", והאסוציאציה ברורה: אלו הרגילים לכרוע ברך לבעל...

חז"ל במדרשיהם העניקו מימד עמוק יותר למבחן הכריעה למים לשתות (ילקוט שמעוני, ח"ב רמז ס"ב):

אמר לו הקב"ה: ...אותם שכרעו על ברכיהם מים לשתות, רוצה ולא רוצה היה משתחוה לאלילים. דורו של גדעון היה משתחוה לבבואה.

לכשתמצי, שמענו במימרא זו כי הדור היה ירוד ביותר והגיע לשפל המדרגה שגם בבואה שאין בה ממש, כצל עובר וכענן כלה, גם 'מציאות' אוַוְרירית כזו - איוו להם לאלוהות. או כלך לך לדרך זו: בדורו של גדעון האדם השתחווה לעצמו, לצילו המשתקף. כך או כך - לפנינו עשיית מריבה עם הבעל, בשפת שלוליות המים...

תוצאת הסלקציה (שופטים ז', ו-ז):

ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש, וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים.

ויאמר ה' אל גדעון: בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך, וכל העם ילכו איש למקומו.

3.         אות גיזת הטל

מכאן לאות-מים נוסף: פרשת גיזת הטל בהמשך פרקי גדעון. פרשה זו תמוהה במיוחד, שכן היא נראית טורדנית כלפי שמיא, ולכאורה דבר לא יצוק בה פרט לניסוי הקב"ה 'ישר והפוך' (שופטים ו', לו-מ):

ויאמר גדעון אל האלהים: אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת, הנה אנכי מציג את גזת הצמר בגורן; אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב, וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דברת.

ויהי כן. וישכם ממחרת, ויזר את הגזה וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים.

ויאמר גדעון אל האלהים: אל יחר אפך בי, ואדברה אך הפעם. אנסה נא רק הפעם בגזה. יהי נא חורב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל.

ויעש אלהים כן בלילה ההוא. ויהי חרב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ היה טל.

כאמור, מעבר ל'נדנוד' ולכפילות המיותרת, מה משמעותו של אות זה? מה פשרו הפנימי?

חז"ל הבחינו כי לא מדובר בהיפוך סימטרי של האות. במדרש (ילקוט שמעוני, ח"ב רמז ס"ב) פירשו:

התחיל מנסה בגזה, שנאמר "אנסה נא רק הפעם בגזה". מה כתיב? "ויהי כן". אין הקב"ה מיחד שמו שם. אמר הקב"ה: כל העולם בצרה (="ועל כל הארץ חורב") ואני מיחד שמי?... אבל בשעה שאמר "יהי נא חורב על הגזה לבדה" - אמר הקב"ה: הואיל וטל מנשב והעולם שמחים, איחד שמי, שנאמר "ויעש אלהים כן בלילה ההוא".

חז"ל מפנים את תשומת ליבנו לעובדה שהפנייה השנייה זוכה לתגובה אלוהית ב'שם המפורש' - "ויעש אלהים כן", בעוד שהפנייה הראשונה נענתה ביובש: "ויהי כן". גדעון חש בכך, ולכן פנה בהקדמת תחינה "אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם".

רש"י בפירושו (לפסוק לח) מבחין ביתר שאת, שהאות השני מתמלא בשני צדדיו: "ויהי חורב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ היה טל", ואילו האות הראשון נענה רק כדי... מחציתו: "וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים", ולא נאמר כי אכן היה חורב על פני הארץ. ומבאר במתק לשונו:

שהיה טל על הגזה לבדה יותר מבשאר מקומות, כמו שהוא אומר "מלא הספל מים". אבל "על כל הארץ חורב" לא נתקיים, שהברית כרותה לטל שאינו נעצר.

החידה הולכת ומבהרת; הטל מסמל חיים, טל של תחייה. לפיכך מגלה הקב"ה מורת רוח למשאלתו הראשונה של גדעון "ועל כל הארץ חורב", גם אם מדובר לפי שעה. הגיזה נוטפת מים, פי כמה מהרגלה, אך הארץ איננה חרבה. גדעון חש בחרון אף זה, ומהפך את המבחן המבוקש: "ועל כל הארץ יהיה טל", וזו בקשה ראויה - "ויעש אלהים כן בלילה ההוא".

4.         מעמס הישועה על הצדיקים

ועדיין לא נחה דעתנו במשמעות העניין ובסמליותו; מהי הגיזה ומה אות יש בה? נתקדם בפענוח חידת גיזת הטל בהמשכו של המדרש (ילקוט שמעוני, ח"ב רמז ס"ב), המאיר עינינו בכריכת פרשיות זו לזו:

זה שאמר הכתוב: "והיה שארית יעקב וגו'"[7]. אותה שארית שאמר לו הקב"ה לאליהו: "והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל" (מלכים א י"ט, יח), והם אותם שהופרשו בימי גדעון, שאמר להקב"ה "אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת הנה אנכי מציג וכו', אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב". א"ל הקב"ה: אני הכתבתי "אהיה כטל לישראל" (הושע י"ד, ו), ואתה אמרת "על כל הארץ חורב"? אני איני עושה, שאין כתיב "ויעש אלהים כן" אלא "ויהי כן" - מעצמו היה. אבל כשאמר "יהי נא חורב אל הגזה לבדה", מיד: "ויעש אלהים כן"... אמר לו הקב"ה: "בשלש מאות איש המלקקים אושיע את ישראל", ועליהם הוא אומר: "והשארתי בישראל וגו'", ועליהם הוא אומר: "והיה שארית יעקב וגו'".

כידוע, 'אות' פירושו רמז לבאות (אתא=בא), ולא נס סתמי, פלאי. נציע איפוא את השמועה כדלהלן: גדעון בראשית דרכו תוהה ופונה לקב"ה בבקשת אות משמים מה תהא ישועתו, ועל מי תחול; האם רק על הצדיקים הנאמנים - שהם גיזת הצמר, "ראשית הגז" - או על כל עם הארץ, המון העם, "מלוא כל הארץ". ומנגד, על מי תיפול מעמסת המלחמה, מי ישא את עול הגאולה, גיזת הצמר או כלל הארץ?

משאלתו הראשונה נדחתה ברמז אלוהי של חרון אף. בקשתו "על כל הארץ חורב", היינו 'ייבוש' העם שבשדות מן הישועה, ורק העילית שבעם (גיזת הצמר) יזכו בה - משאלה זו לא נתקיימה. מאידך, יובש יחסי על הגיזה, הטלת העול ו'ייבוש' המעולים שבעם, ומנגד טל על כל הארץ - נתקיים.

ראייה לדבר: מבחן הפרדת המים הותירה את כל המאמץ המלחמתי על גיזת הצמר, כמצוטט לעיל (שם ז', ז):

ויאמר ה' אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך, וכל העם ילכו איש למקומו.

אלו שלא כרעו על ברכיהם, ולא הורגלו להשתחוות לבעל, הם נושאי העול "ואת כל איש ישראל שלח איש לאהליו, ובשלש מאות האיש החזיק" (שם, ח).

המדרש שצוטט לעיל מזהה את נבחרת "שלש מאות האיש" כאותם "שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל" בימי אליהו. ברור כי הכוונה לזיהוי של המשכיות; כשם שאליהו ברר את 'הברכיים אשר לא כרעו לבעל', כך בדיוק היתה ברירת חלוצי המלחמה של גדעון, והם המה הצדיקים שבעם, השאור שבעיסה.

מה נאה ומה יאה היא הגימטריא: גדעון = גפן!

 

לפנינו, איפוא, עומק פענוח משל יותם; כולו סימני-פירות לשלושת אבות השופטים; הלא המה - עתניאל, דבורה וגדעון.

 

 

* * *

 

כאיל תערוג על אפיקי מים

כן נפשי תערוג אליך אלהים

(תהלים מ"ב, ב)

גם בהמות שדה תערוג אליך

כי יבשו אפיקי מים

ואש אכלה נאות המדבר

(יואל א', כ)



[1]       להלן עשרים פסוקים: דברים ז', יג; י"א, יד; י"ב, יז; י"ד, כג; י"ח, ד; כ"ח, נא; ירמיהו ל"א, יא; הושע ב', י, כד; יואל א', י; ב', יט, כד; חגי א', יא; נחמיה ה', יא; י', לח, מ; י"ג, ה, יב; דברי הימים ב ל"א, ה; ל"ב, כח.

[2]       הערת עורך: פרט לפסוק חריג, במדבר י"ח, יב "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן וגו'". אולם יש להדגיש שהחריגות בפסוק זה מסודרת, אך הפוך: בד"כ מופיע הדגן ולאחריו התירוש ולאחריו היצהר, ואילו כאן הסדר מתהפך במדוייק: היצהר ולאחריו התירוש ולאחריו הדגן.

[3]       'שבע החכמות' הוא מושג מקובל במקורותינו לחכמות העולם. המושג בנוי על הפסוק "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט', א).

[4]       רש"י על ישעיהו שם: "ורבותינו פירשו: מפני שמנו של חזקיהו, שהי' דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהשיאם לעסוק בתורה...".

[5]       ראו הרחבת דברים במאמרי 'עתניאל בן קנז - ההסדרניק הראשון', בתוך: באר מים חיים (עמ' 353), ספר זכרון לראש ישיבת כרם ביבנה, הרב חיים-יעקב גולדוויכט זצ"ל.

[6]       טרם פורסם.

[7]       "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל" (מיכה ה', ו-ז).

עבור לתוכן העמוד