עלי ובניו - תפיסת מקדש 'כנסייתית'

[פורסם בספר בניין אריאל יאיר: ענייני מקדש וקדשיו, בהוצאת ישיבת הגולן, חספין, תשס"ב]

עלי ובניו - תפיסת מקדש 'כנסייתית'

ראשי פרקים

א. חורבן שילה

ב. תקופת השופטים - שקיעה בפרטיות

ג. תוצאת ההפרטה - 'היעלמות' המקדש

ד. תפיסת-מקדש כנסייתית

1. עלי באחוזת מקדשו

2. שופט 'מיושב' למדי

3. שיא הפורענות: מפלת ארון ברית ה'

ה. חטאי בני-עלי

1. בין אדם למקום או לחברו?

2. חטא מלקוח הקרבנות

3. חטא "הנשים הצובאות"

ו. הדחה מן הכהונה

ז. סיכום

 

א. חורבן שילה

פרשת עלי ובניו נשמעת באזנינו חמורה ומעוותת ביותר. האוירה האופפת את פרקי א-ב בספר שמואל היא של חטאים מחפירים בצל הקודש, שחיתות מוסרית של בני הכהן הגדול ("ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד"; שמ"א ב,כב. וכמובן חטא חטיפת הקרבנות, ופרטי הענין ידונו להלן), ושיתוף פעולה פסיבי מצד הכהן הגדול שהוא גם השופט אשר יהיה בימים ההם ("בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם"; שם ב,ג). כל מה שהיה לו לומר להם הוא בשפה רפה ביותר: "אל בני לא טובה השמועה" (שם ב,כד) ותו לא.

הפרשה כ"כ עגומה ואפופת-חטא עד שנחרץ גורלו של משכן שילה לחורבן! אמנם חורבן-שילה לא הותיר רישום מר לדורות, לא צום ולא אבל, שכן לא לווה בגלות ולא נחרב בידי ממלכת זרים כבתי המקדש הראשון והשני. פרשת עלי ובניו מסתיימת במפלת העם ובשביית הארון ע"י פלשתים, ושוב לא חזר לשילה אלא לבית שמש (ראה פרק ו) ומשם נדד הארון לקרית יערים "וירבו הימים ויהיו עשרים שנה" (ש"א ז,ב), עד לעלותו ירושלימה בימי דוד.

חז"ל משתמשים בצמד המלים המפורש חורבן-שילה:

א"ר יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה? מפני שהיו בה שני דברים: גילוי עריות וביזוי קדשים (יומא ט,א).

תנא, כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב (זבחים קיח,ב).

הד לחורבן שילה עקב התנהגות מחפירה שומעים אנו בזעקתו של ירמיה (ז,ד-יב) נביא החורבן:

אל תבטחו לכם, אל דברי השקר לאמר:  היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה... הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים אשרלא ידעתם. ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו  ואמרתם נצלנו... המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי  עליו בעיניכם... כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה, וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל.

ירמיהו הנביא מעלה, על סף חורבן בית ראשון, את זכר חורבן שילה שהפכה ל'"מערת פריצים". תיאור זה הולם את פרשת עלי ובניו אשר חורבן שילה אירע בימיהם.

עלי פרנס את ישראל ארבעים שנה. ויום שמת בו עלי 'ויטש משכן שילו אהל שיכן באדם' (תהלים עח,ס); (סדר עולם רבה יג).

השורות דלהלן נועדו להסביר כי אין הדברים כפשוטם; אין מדובר בפושעים וב'מאפיה משפחתית', חלילה. גם הפסוקים החמורים המתארים את חטיפת הקרבנות ("ביזוי קדשים") ושכיבת הנשים ("גילוי עריות") אינם כפשוטם ויצוקה בהם תפיסת עולם מוטעית של עלי ובניו.

ב. תקופת השופטים - שקיעה בפרטיות

תקופת השופטים כולה מאופיינת באוִירת התנחלות והשתקעות יתרה איש בנחלתו. לאחר ארבעים שנות נדודי מדבר עיני העם נשואות רק לחיי שקט אינדוידואליים, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

בעיוננו לספר שופטים הצבענו על מדרש חכמים המדגיש כי ממש על סף התקופה, בנקודת הזמן של מות יהושע וקבורתו, חלה התפרקות זו בחינת "איש לאהליך ישראל". 

אמר רבי יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו. שנא': 'ויקברו אותו [=את יהושע] בהר געש', מלמד שרגש עליהם הר להרגם. רש"י: שלא הספידו כראוי (שבת קה,ב).

אמר רבי ברכיה: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו געש. ומהו הר געש? ע"י שנתגעשו ישראל מעשות גמילות חסד ליהושע. באותה שעה נחלקה א"י והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עוסקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו, זה עוסק בזיתיו וזה עוסק בפצימיו [=בנין], וביקש הקב"ה להרעיש את כל העולם על יושביו, כמו שנאמר (תה' יח): 'ותגעש ותרעש הארץ' (                   פתיחתא רו"ר ב).

השתקעות במלאכת שדה וכרם דבקה גם במנהיגי העם ושופטיו. כך למדנו בתנדב"א פי"ב:

שמא תאמר; אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? שהיה להן לסנהדרין גדולה... שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ... והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו ולזיתו ואומר שלום עליך נפשי.

הפסוק המופיע ביחס לדבורה הנביאה, "והיא יושבת תחת תומר... ויעלו אליה בני ישראל למשפט" (שופטים ד,ה) - מאפיין במדה רבה את הנורמה ששלטה בתקופת השופטים כולה: הרוצה את השופט יבוא אליו! גם על גדעון-ירובעל, בתום מלחמותיו, נאמר: "וילך ירובעל בן יואש וישב בביתו" (שם ח,כט) למרות ששופטותו נמשכה "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (שם ח,כח). שופטים נוספים מופיעים לפנינו ישובים מדי, מכונסים באחוזתם ודואגים לצרכי עצמם, לגפנם ולתאנתם[1].

ומראשיתה של תקופת השופטים לנקודת סיומה, לשופט האחרון הממנה את בניו אחריו; וכי דברים מתפרשים כפשוטם?

ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים ישראל... ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע, ויקחו שוחד, ויטו משפט (שמ"א ח,א;ג).

כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר 'ולא הלכו בניך בדרכיך' - בדרכיך הוא דלא הלכו הא מיחטא נמי לא חטאו. אלא מה אני מקיים 'ויטו אחרי הבצע'? שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר 'והלך מדי שנה בשנה וסבב', והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם (שבת נו,א).

מברכתא (=שיירה) של סוחרין היתה עוברת בבאר שבע, והיו [=בני שמואל שמונו לשופטים לעת זקנתו. ריש ש"א ח] מניחין צרכי ציבור ועוסקין בצרכי עצמן, ומכח אותו מעשה מעלה עליהם הכתוב כאילו לקחו שוחד (בראשית רבה פט יג).

הוי אומר: האשמה זו תלויה בצואר העם ומנהיגיו כאחת, וכידוע פני הדור משתקף בקברניטיו. תוצאותיו של מצב זה הן התרחקות מכל מוקד לאומי, ובריחה מן הכלל אל הפרט, מאתגרים לאומיים ל'קריירה' ולחומרנות אישית ושבטית.

ג. תוצאת ההפרטה - 'היעלמות' המקדש

שקיעה בפרטיות זו מתבטאת בנטישת המקדש, המייצג את הנקודה המרכזית של העם, את הריכוזיות של העליה לרגל ואת מעין-נובע קדושה ומלכות. המשכן, אשר כל נדודי המדבר וכיבושי הארץ סובבים על צירו, אשר הונח ע"י יהושע בשילה ("ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה, וישכינו שם את אהל מועד, והארץ נכבשה לפניהם"; יהושע יח,א), לפתע 'נעלם' לחלוטין בכל תקופת השופטים[2]. בכל תקופה זו אין עם אלא שבטים-שבטים ובתי אב נוחלי-אחוזה. ממילא אין מקדש ואין נקודה ריכוזית אשר העם נע סביבה.

למסורת חז"ל לא עלו לרגל בכל התקופה ודרכי שילה נדָמו, עד ל... פתיחת ספר שמואל[3]. בעלות המסך לספר זה אנו 'נופלים' לתפאורה נשכחת ובלתי-נודעת: תמונת המקדש.

ועלה האיש ההוא [=אלקנה אבי שמואל] מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה, ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'.

השיבה אל המקדש לא היתה בן-לילה ע"י רוח ממרום; היא מפעלו האישי של אלקנה:

שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם בכל שנה ושנה בדרך אחרת, לכך הכתוב מקלסו[4] שנאמר 'ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה' (קהלת רבה סופ"ה).

ובכן, חזרנו אל המקדש-המשכן, ומה נגלה לעינינו כאשר פוסעים אל תוכו? פוגשים אנו את השופט, והוא גם הכהן הגדול, כשהוא "יושב על הכסא על מזוזת היכל ה'" (שמ"א א,ט).


 

ד. תפיסת-מקדש כנסייתית

1. עלי באחוזת מקדשו

טענתי העיקרית במאמר זה היא כי מה שאירע לכלל השופטים, אשר היו נטועים בנחלתם ו"מניחין צרכי ציבור ועוסקין בצרכי עצמן", כך בדיוק אירע לעלי ובניו השבויים בתפיסה כי המקדש הוא-הוא אחוזתם. גם הם, כמנהג הדור ומנהיגיו, שקועים בנחלתם שהיא חצרות בית ה', שהרי "אשי ה' ונחלתו יאכלון" (דברים יח,א).

תפיסת-עולם כזו לפיה היכל הקודש הוא נחלת כהני הדת, אחוזת כמרי הפולחן, - זו תפיסת-מקדש הקרויה בפי 'כנסייתית', ושאובה מדתות תפלות ואמונות נכר. לתפיסת זו קיימת אצולת-קודש אשר המקדש 'שייך' להם, מעין נחלתם הפרטית. 

עלי ובניו שוים בתפיסה זו; אצל עלי היא עדין פסיבית, ואילו בניו מתרגמים אותה לאקטיביות, עד כדי אלימות ו'לקיחה בזרוע', ועוד יבואר להלן.

2. שופט 'מיושב' למדי

ביטוי חיצוני להשתקעותו של המעמד הכהני בנחלת הקודש הינה 'פוזת' הופעתו של עלי הכהן על במת הסיפור המקראי. עלי נגלה לעינינו כיושב נצחי, כשקוע בכורסתו מתחילת הופעתו ועד... רגע מותו.  

כבר הזכרנו את כלל השופטים הישובים ונטועים באחוזותיהם, ובמסגרת גלריה זו משתלב עלי המתואר אך ורק ב'תצורה' זו; "יושב על הכסא על מזוזת היכל ה'" (א,ט), משל היה שומר הסף או שומר החותם. לא מפתיע, איפוא, כי בדיוק בתפאורה זו הוא מסיים את חייו, כביכול כל ימיו ישב נטוע בנקודה אחת:

ויבוא [=מבשר המפלה] והנה עלי ישב על הכסא יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלהים... ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם, וגם שני בניך מתו, חפני ופינחס, וארון האלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחורנית בעד יד השער, ותשבר מפרקתו וימת, כי זקן האיש וכבד. והוא שפט את ישראל ארבעים שנה (ד,יג-יח).

לדידי, כסא זה בא ללמדנו אודות פאסיביותו של עלי - כלפי בניו, כלפי חנה הזוכה תחילה לגערתו וכלפי כל קהת עדת ישראל. התנ"ך מציג את עלי כפטריאך זקן השבט, היושב בלב 'אחוזתו', ואליה נתונים כל מעייניו.

3. שיא הפורענות: מפלת ארון ברית ה'

אות לדגש שהצבנו נמצא בהמשכם של הכתובים. יושם לב; מהי הבשורה המרה ביותר, ה'מפילה אותו מן הכסא'? מפלת העם? מות בניו? לא! הפסוק מדגיש בציניות רבה, לטעמי:

נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם, וגם שני בניך מתו, חפני ופינחס, וארון האלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחורנית.

האסון המר ביותר הוא נפילת פאר כלי קודש, נזר חפצי הפולחן, ביד הפלשתים, והוא חמור יותר ממות כל בני המשפחה! שכיית החמדה נלקחה, פנה הודה של אחוזת המקדש וכלו כל הקיצין. המפקפק בדבריי מופנה אל הפסוקים הבאים, אשר לדעתי זועקים עד-שמים בתפיסה המעוותת הגלומה בהם:

וכלתו אשת פינחס הרה ללת. ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלהים ומות חמיה ואישה, ותכרע ותלד, כי נהפכו עליה ציריה. וכעת מותה, ותדברנה הניצבות עליה, אל תיראי כי בן ילדת! ולא  ענתה ולא שתה לבה. ותקרא לנער אי כבוד, לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון  האלהים ואל חמיה ואישה. ותאמר, גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים (שם,יט-כב).

כל מעיין ישתומם; "הלקח ארון האלקים" חמור בעיניה ממות בעלה וחמיה! השם הניתן על ידה לבן הילוד "כעת מותה" הוא "אי-כבוד", על שם הכבוד האבוד, שהוא היקר מכל. ומהו? "כי נלקח ארון האלקים"... לפנינו, איפוא, תפיסת-מקדש פסולה בתכלית, וזו מורשת בית עלי, בניו וכלותיו.

מבלי משים נזכרים אנו בתיאור הגמרא (יומא כג,א):

מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע  לו  בלבו... בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין  בני  מפרפר, ולא  נטמאה סכין! ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. 

דבקות יתר זו ב'עצים ואבנים' היא זעקת כל הנביאים כלפי הבוטחים בכוחו המאגי של הפולחן הקדוש. וכבר צוטטו בראש המאמר דברי ירמיהו המנבא את חורבן הבית בדומה לחורבן שילה (משכן עלי ובניו) בשל אמונת הכזב: ו"דברי השקר לאמר: היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה... כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה, וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל".

ה. חטאי בני-עלי

1. בין אדם למקום או לחברו?

התנ"ך מתאר במלים קשות ביותר את חטאם של בני עלי, בצל הקודש ובחסות המקדש (ב,יב-כב):

ובני עלי בני בליעל  לא ידעו את ה'. ומשפט הכהנים את העם כל איש זבח זובח, ובא נער  הכהן  כבשל  הבשר, והמזלג שלש השנים בידו. והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור, כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו.

ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה. גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן, ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי.

ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך. ואמר לו כי עתה תתן ואם לא - לקחתי בחזקה.

ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'...

ועלי זקן מאד, ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל, ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד.

הפסוק האחרון הוא המתמיה ביותר, ולעוצם חומרתו הוא ה'מפתח' לכל הענין. כהנים האונסים בחסות המקדש הרי זה פשע מחריד הזועק לשמים, ואין לו סליחה ולא כפרה עולמית. כיצד נוכל להכיל את תגובתו הרפה של עלי אבי השבט והשופט העליון (שם,כד):

אל בני, לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה'.

זהו! ותו לא?! בפסוק שלאחריו הוא מגנה אותם כחוטאים בין אדם למקום בלבד, ולא בין אדם לחברו ("אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, ואם לה' יחטא איש - מי יתפלל לו?"), וכלום יעלה על הדעת שחטא אונס/פיתוי הנשים הצובאות פתח אהל מועד מתמקד בין אדם למקום בלבד? הכהן ה'כנסייתי' ביותר, הכומר המושחת ביותר - לא יעלה טיעון כזה על דל שפתיו! ויבואר בע"ה להלן.

כאמור, עוצמת החומרה שלא תיתכן היא נקודת המוצא לכל הפרשה, וממנה נלמד בהכרח שאין הדברים כפשוטם. התיאור המקראי הוא ברמת "מעלה עליהם הכתוב כאילו" חטאו כך! ומחטא העריות נלמד גזירה שוה לחטא חטיפת הקרבנות; מה כאן הדברים ב'כאילו' - אף שם ב'כאילו', וכפי שיבואר.

מכאן פשר לאגדת חז"ל הנשמעת במבט ראשון כמתמיהה במקצת (שבת נה,ב):

כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנא' 'ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'... אפשר חטא בא לידו, והכתוב מייחסו? אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים? מתוך ששהו קיניהם שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום...

הוי אומר, חטאיהם מתרכזים אך ורק סביב הקרבנות, נחלת הכהונה. גם ענין "הנשים הצובאות" מקושר לקרבנות. ועדין הנושא זוקק הסבר; מה ענין שיהוי קיני הקרבנות לכאן? ומדוע השהו דוקא את היולדות?

2. חטא מלקוח הקרבנות

קריאה שטחית בתנ"ך מותירה את הרושם של כנופית חמסנים, חוטפי בשר-לא-להם, זוללים וסובאים. עיון נוסף יסב את הדגש כלפי הדרך יותר מאשר אודות המהות; לא בגזלנים עסקינן (כדקדוק חז"ל לעיל, על פי כינויָם: "ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'") אלא טעות מרה בתפיסת הכהונה. לדידם מתנות הכהונה שייכות לכהן, והוא יכול ליטלם בזרוע. באחת - מתנות כהונה נתחלפו להם במלקוח כהונה...

יושם לב לשורש ל.ק.ח. החוזר לרוב בתיאור חטאם:

כל איש זבח זובח, ובא נער  הכהן... כל אשר יעלה המזלג יקח  הכהן בו... גם בטרם יקטרון את החלב... ולא יקח   ממך בשר מבשל כי אם חי... וקח  לך כאשר תאוה נפשך, ואמר לו כי עתה תתן ואם לא - לקחתי   בחזקה.

תיאור מעוות זה פותח במלים: "ומשפט הכהנים את העם..." המציינות כי לפנינו... משפט, חוק וסדר. כלום חוקי-סדום שנו כאן? הלעמורה דמינו? על כרחך הוי אומר, לפנינו טעות רבתי, קשה וחמורה, אך בכ"ז טעות; אכן זהו ה'סדר' לפי תפיסת עולמם ה'כנסייתית'.

הפסוק האחרון שצוטט דומה להפליא לפסוקה-של-תורה המצוה על מתנות כהונה (דברים יח,ג), אך בהבדל של אות אחת, משמעותית ביותר:

"וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, מאת זובחי הזבח"

במבטה של תורה משפט הכהנים הוא "מאת העם"; המהלך הראוי הוא כי המתנות ינתנו לכהן "מאת", והכהן הוא בחינת "משלחן גבוה קא זכי". לדידם של בני עלי ה'משפט' הוא "את העם"! חפני ופנחס הסבו את החוק להיות שורר על העם, כלפי העם, "את" העם.

בפסוקי התורה (שם יח,ג-יב) המפרטים את "משפט הכהנים", שולט השורש נ-ת-ן ולא ל-ק-ח. בעצם הנתינה היא דו-שלבית; העם נותן לקב"ה, והוא הנותן לכהן. אין כלל זיקת נותן-לוקח בין המקריב לכהן. כל כולו סמוך הוא הכהן אל שלחן גבוה ומצפה למתנת אלוה.

ונתן לכהן הזרוע, הלחיים והקיבה. ראשית דגנך... תתן לו... ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי... לך נתתים... וזה לך תרומת מתנם... לך נתתים... כל חלב יצהר... אשר יתנו לה' לך נתתים...

הוי אומר; חטא בני עלי איננו חטיפת-שלל אלא "מתנות נטלו בזרוע"[5]

3. חטא "הנשים הצובאות"

אם באנו למדה זו של שימת דגש על תפיסה שגויה, העולה זדון, כלפי בני עלי, נציע פשר גם ל"אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד". חז"ל פירשו: "מתוך ששיהו קיניהן [של היולדות] שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאילו...".

כידוע, יולדת מביאה קן צפורים לקרבן, תורים או בני יונה; לא פר ועגל, ולא שור ומריא. פרחי-פרחחי כהונה הרואים במביאי הקרבן תשורה לכהן, יסדרו את התור לפי... חלב ושומן הבהמה. עדיפות ו'קפיצה בראש' שמורה לבעלי המנחה הדשנה יותר; הזהב קודם לכסף והכסף לנחושת. מכאן כי היולדת תידחק תמיד לקצה התור, שהרי בידה תמיד רק 'רבע עוף' עלוב...

הרי לנו פתר נפלא לדברי חז"ל "מתוך ששיהו את קיניהם", והדברים עולים ומשתרגים כפתור ופרח במסכת 'הכהונה הכנסייתית'.

ו. הדחה מן הכהונה

טענתנו כי חטאי עלי ובניו (הם באקטיביות והוא בפסיביות) סובבים אך ורק סביב תפיסת מקדש מוטעית, כנסייתית, בוקעת גם מתוכחת "איש אלהים[6] אל עלי" (ב,כז) ומענשם (ב,כט-לו):

למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי. לכן... חלילה לי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

הנה ימים באים וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך... ולא יהיה זקן בביתך כל הימים... וכל מרבית ביתך ימותו אנשים... והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם.

בפי המלאך-השליח אין שום מלה על חטא "הנשים הצובאות", לא תוכחה ולא עונש, הכיצד? ע"כ הוי אומר: אין הדברים כפשוטם כנוגעים בתחום העריות אלא הכל-הכל מוסב כלפי חטאי הקרבנות. גם בשטח זה תוכחת איש האלקים איננה על גזל וחמס. הדגש בתוכחה הוא על ביזוי קדשים "למה תבעטו?", "ובוזי יקלו", ומכאן סמך לדברינו כי "חלקם נטלו בזרוע". הנטילה 'בזרוע' נרמזת גם בעונש מדה-כנגד-מדה: "וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך".

העונש משקף את החטא, ושני חלקים לו; א. הדחה מן הכהונה. ב. "ולא יהיה זקן בביתך". החלק הראשון הינו תשובת המשקל, מעין החטא; תפיסת הכהונה המוטעית גורמת לסילוקם הימנה. מאידך, ענין "ולא יהיה זקן" זוקק הסבר, והריהו לפניכם.

התפיסה הפטריאכלית של כהונת עלי ובניו מדגישה את הכבוד[7], את אצולת המקדש. הכבוד האבוד הוא מקור ההשראה לשם "אי כבוד" לאמר "גלה כבוד מישראל", וכבר ציינו לעיל את העיוות הנוראי (של עלי ושל כלתו) ביחס הטראומטי כלפי שביית הארון המכובד אל מול השלמה יחסית עם מפלת העם ומות חפני ופנחס.

והפסוק מצווח כנגדם: "ותכבד את בניך ממני... כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". ציר ההתייחסות הוא הכבוד, והעונש הרלבנטי: אי-כבוד. זקנה אומרת כבוד; זקן, זה-קנה חכמה, מאציל מכובדות; פטריארכיה כנסייתית נודפת כבוד, ולפיכך גלה כבוד[8] מעלי וממשפחתו "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים".

רבי חנינא ורבי הושעיא הוה קא משתקיד ר' יוחנן למיסמכינהו [=השתדל סמכם, סמיכת זקנים]. לא הוה מיסתייעה מילתא, הוה קא מצטער טובא [=לא נסתייע הדבר, והיה מצטער הרבה]. אמרו לו: לא נצטער מר, דאנן מדבית עלי קאתינן [=אל תצטער כי מוצאנו מבית עלי] דאמר רשב"נ א"ר יונתן: מנין שאין נסמכין לבית עלי, שנא': 'לא יהיה זקן בביתך כל הימים' ואין זקן אלא סמיכה (סנהדרין יד,א).

ז. סיכום

פתחנו בקביעה כי לפנינו פרשת 'חורבן שילה'. הצבענו על סיבת הסיבות: עיוות בתפיסת המקדש וקיבועו כנחלת הכהנים, כאחוזתם הפרטית "חלף עבודתם".

עלי ובניו תמימי-תפיסה, אלא שחפני ופנחס מתרגמים אותה לנטילת חלקם בזרוע, לדחיית "נשים הצובאות" לסוף התור עקב דלות קרבנן.

חטאי עלי ובניו עיקרם בין אדם למקום, בהבנת הכהונה כאצולה של כבוד. ענשם, איפוא, הוא הדחה מן הכהונה ודחייה מכבוד הזקנה.

תפיסת התורה היא כי הכהונה אינה אלא שירות, "לעמוד ולשרת", ולא לכבוד עצמו וכבוד בית אבא. שמואל הנער הלוי הוא המייצג את התפיסה הנכונה, את היותו קודש לשירות העם, וזו פרשה בפני עצמה ועוד חזון למועד.



[1].     לדידי, הפסוקים המצוטטים להלן משקפים הלך רוח זה, בחצרות השופטים עצמם: "ויהי לו שלשים בנים רוכבים על שלשים עיירים ושלשים עירים להם, להם יקרא וחוות יאיר עד היום הזה" (שופטים י,ד); "וישפט... אבצן מבית לחם [=למסורת חז"ל הוא בועז ממגילת רות, וגם שם עיסוקו המרכזי: הגורן] ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שילח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ" (שם יב,ט). גם בפסוק האחרון שומע אנכי הד לחמולות שבטיות השוכנות באחוזות השופט ובטירותיו. 

[2].     למעט פעם אחת; ההלך המגיע לגבעה עם פלגשו משיב לאיש הזקן, ששאלו לפני שאספו לביתו "אנה תלך ומאין תבוא?", והתשובה "מבית לחם יהודה עד ירכתי הר אפרים משם אנכי... ואת בית ה' אנכי הולך" (שופטים יט,יז-יח). אכן, דומה כי היה זה תירוץ בלבד ע"מ לזכות באהדה, שהרי הלך לביתו ולא לבית ה'.

        בהמשך אירועי פלגש בגבעה נקראו כל ישראל לשילה, לחטיפת בנות בנימין, ומפיצי הכרוז טרחו לפרט ולהציב ציוני דרך היכן היא שילה: "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה, אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה, ומנגב ללבונה" (שם כא,יט). ללמדך כי דרכי שילה אבלות מבלי באי מועד...

[3].     זו סיבה אפשרית לפתיחת 'דף חדש' בתנ"ך, ולמעבר מספר שופטים לשמואל; הרי עדין תקופת השופטים בעיצומה, ומה פשר ה'ספר החדש'? לפי דרכנו ניתן לומר כי חל מהפך בעם; מן הקצוות אל הריכוז, מן הנחלה אל המקדש.

[4].     קילוסו מתבטא במלים "האיש ההוא", לשון גדולה וכבוד. חז"ל אף דימו את מפעלו ה'בראשיתי' לאברהם אבינו, שאף הוא קרוי "איש" (אגדת בראשית מט,ב). 

[5].     ביטוי זה נאמר בחז"ל על בני... שמואל, המואשמים בדומה לבני עלי: "ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט" (ש"א ח,ג), והאירו חז"ל בדומה להערתם כלפי בני עלי (שבת נו,א): "כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה... שלא עשו כמעשה אביהם... 'ויטו אחרי הבצע' - רבי מאיר אומר: חלקם שאלו בפיהם... רבי יוסי אומר: מתנות נטלו בזרוע". 

[6].     למסורת חז"ל הוא אלקנה אבי שמואל, הקרוי "האיש ההוא" (ש"א א,ג), "האיש אלקנה" (שם כא) ועוד.

[7].     "'כבוד חכמים ינחלו' - זה עלי" (תנחומא צו,ט)

[8].     שמא גם התיאור המקראי על מות עלי בנפילת הכסא "כי זקן האיש וכבד" (ד,יח) מרמזת על כבוד הזקנה.

עבור לתוכן העמוד