על מוסר הנרדף ותגובת תגובתו

 

ב"נקודה" 130 פרסמתי מאמר המעלה היבטים תורניים בסוגיית ההתגוננות האישית ומוסר "הבא להרגך השכם להרגו". הערותי נכתבו כלפי התלבטויותיו של ידידי הרב יעקב אריאל (נקודה 129), ובדברי הדגשתי כי "במישור הטקטי יש מה להתלבט, אך דברי התורה השזורים במאמרו וההשענות על המקורות נראים בעיני כלוקים במוסרניות יתר ... אינני דן בשיקול הטקטי או ביעילות אלא בהיבט התורני אשר למיטב אמונתנו הוא-הוא המוסרי".

ב"נקודה" 131 זכיתי לשני מאמרי תגובה פרי עטם של הרב יעקב אריאל ואמנון שפירא. למרות הסגנון המתנצח ו"אוירת המחלוקת" (אמנם לא הרי מגיב זה כהרי מגיב זה) עדין לא הבנתי במה הם חלוקים עלי, ואפרש שיחתי.

במאמרי העליתי 3 טענות הלכתיות תוך התבססות על מקורות חלקיים (כיאות לבמה שעיקרה פובלציסטית) והן כדלהלן:

הטענה הראשונה, העיקרית שבהן, היא שדין "רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ויכול להצילו באחד מאבריו" והעדיף להצילו בנפשו - חייב מיתה, אמור רק ביחס למציל שלישי אך הנרדף עצמו רשאי להתגונן גם ע"י הריגת רודפו. הודגש שהנימוק אינו, חלילה, מתוך להיטות נקם או קלות ראש בשפך דם אלא מתוך תחושה טבעית שהנרדף אינו יכול "לעיין ולדקדק בדבר" ולפיכך גם אינו נדרש לכך. היתר זה לנרדף מקורו בדברי המשנה-למלך והוא נשען על דברי חז"ל וראשונים ומחוזק בסיעת אחרונים המצדדת בגישה זו התואמת את המוסר החז"לי "הבא להרגך השכם להרגו".

הוי אומר: הוראות פתיחה באש הדורשות לדקדק לרגלים מכוונות בראש וראשונה לחיילי צה"ל המתפקדים בזירה זו כ"מצילים", אך לנרדף עצמו - מנקודת מבט תורנית, וממבט זה בלבד - מרחב תמרון פחות מסוייג וזכותו להגיב בטבעיות מבלי להתמהמה בברירת האמצעים וזויות הירי. ובסיטואציה "טריה" יותר: נוסעי אוטובוס אשר מתאבד מנסה לדרדרו לתהום או אפי' להשתלט לשם מיקוח, רשאים - מדין תורה - להרגו על אתר ומשוחררים לחלוטין מן הצורך לחפש דרכי תגובה פחות דרסטיות.

ואני שואל "על הסף": תכל'ס, האם הרב אריאל ואמנון שפירא חולקים על מסקנה זו?

וטענתי השניה: למרות הכלל הפשוט שאין לפגוע בעבריין - כולל ברודף נפשות - לאחר ביצוע זממו, אעפי"כ אם "הוחזק למסור (מוסר נידון כרודף) הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל יום בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור" (רמב"ם חובל ומזיק פ"ח). מכאן מסקנתי כי - מנקודת מבט תורנית וזו בלבד - אם נרגמתי במקום מועד לפורענות, ומשליכי האבנים או בקבוק התבערה בטווח השג ידי, מותר לי לפגוע בהם לאחר מעשה שכן "התגובה לעולם היא לפני מעשה". נכון שאין בידי עדות על "מוחזקותו" האישית של התוקף אך "רוח ההלכה" היא שתופעה חוזרת ונשנית נחשבת כ"לפני מעשה".

והערה שלישית; בניגוד לתפיסה ה"אלמנטרית" גישת ההלכה היא שגם אם מותר לפגוע בגופו של רודף אעפי"כ "אסור לאבד ממונו של מוסר שהרי ממונו ראוי ליורשיו", וכן "אסור להציל עצמו בממון חברו". מאידך הנחפז להציל נרדף "ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף". (רמב"ם שם).

כאמור שני ידידי הנ"ל יצאו כנגדי, לכאורה, אך בעצם "נמצאו מברכים" ולא ברורה לי במה מתמקדת מחלוקתנו, למרות הקצף מסביב.

אמנון שפירא מעמידני "אל הקיר" לאחר "שנוכח פעמים אין ספור באברכים השולפים משרוולם ציטטות מן הרמב"ם כפתרון ברור ומוחלט לבעיות פוליטיות או מוסריות ואינם יודעים כמה פעמים קבעו חכמים סייג לתורה". בהמשך מלמדנו פרק בהלכות "דרכי שלום" ו"מפני איבה" כיד תלמודו הטובה עליו. לא נתקררה דעתו עד שגייס מסורה בשם מו"ר הרצי"ק זצ"ל "שלא תמיד צריך להפעיל את שכל התורה" ויש לשית לבנו "לשיקול הדעת ושכל בעלי בתים".

הריני חותם בשתי ידים על כל דבריו מבלי להבין מה שייכותם לנדוננו? כלום המתגונן כלפי רודפו הפטור מלעיין ולדקדק באיזה אבר לפגוע האם חייב יהיה לסגת מפני "דרכי שלום" ועל מנת שלא לעורר איבה?

ועדין הייתי מהסס אולי אינני רגיש דיי, ושמא עמדתי בדבר זכותו של המתגונן להגיב בלא סייג איננה מקובלת כמוסרית, - אלמלא מצאתי תניא דמסייע, ותימוכין שבתימוכין, בפיסקא הלקוחה מ...אותו מאמר של אמנון הכותב: "לטעמי האישי מי שיזרוק עלי אבן בשעת נסיעתי לא תהיינה לי כל עכבות מוסריות לירות בו בכל צורה שהיא הכרחית (ההדגשות שלי) ובלבד שאצא חי מהתקלה. הלוואי וצה"ל היה נוקט עמדה יותר חזקה בענין כאוב זה ועי"כ היה מונע הרבה קלקלות מיותרות".

אין תימצות טוב יותר לטענתי מפיסקא זו! ובס"ה "טעמו האישי" של אמנון - "שכל בעלי בתים" - לדעתי הוא-הוא "שכל התורה", וכלום שמץ פסול יש בדבר? חוששני כי בגישתו גלומה התפיסה שיש לדחוק את התורה ל"עולם האצילות", לגבהי מרומים, לעולם שכולו "מוסריות צרופה" המבליט את מושגי "דרכי שלום" ו"מפני איבה", - אך בחיים לנהוג לפי "טעמנו האישי". אם אמנון ינהג כטעמו האישי יקלע בעל כרחו ל"שכל התורה", וכי בשל כך יצא קצפו עלי?

ובכלל, מצא לו אמנון להשחיל את תורתו הפוליטית (שאני מסכים לה לחלוטין) מבעד לצוהר של תקיפת דברי, וכרך בה דברי תורה בסוגית היחס לנכרים שאינם ממין הנושא. לא שת לבו שדברי בסוגית ההתגוננות דבר אין להם עם נכרים דווקא. זכות זו קימת גם כלפי בריונות יהודית ודין "בא במחתרת" יוכיח, שהוא-הוא משמש כמקור לדין רודף ולקביעה המוסרית "הבא להרגך השכם להרגו" (עין סנהדרין עב ע"א וברש"י) וענינו אמור ביהודי ואפי' בקרוב משפחה. יואיל נא, איפוא, אמנון להסביר במה הוא חלוק עלי, למעשה או בסברא ובאילו "שליפות מן הרמב"ם" הוא מאשימני?

בצידו, ניצבת תגובתו של הרב יעקב אריאל שכולה, כמעט, הסכמה לדברי, למרות הכותרת הפוגענית (מן הסתם של העורך) "בסין יורים לתוך ההמון בסיני למדנו אחרת" כאילו יש בדברי שמץ של קורטוב של פסיק של רמז להיתר ירי להמון?!

הרב אריאל קובע בהחלטיות כי צדקתי בטענה "שמוסר התורה איננו המוסר המכונה 'מערבי' הבנוי על הצביעות הנוצרית ועל האשלייה הליברלית שעלו באש בכבשני אושוויץ". יתרה מזו, בסוגית התגובה לאחר התקיפה ר' יעקב מצדיק "מוסרית ומשפטית" פגיעה "בניגוד להוראות המקובלות" מצד הלכות מלחמה. לדעתו אנו מצויים במלחמה, למרות שלא הוכרזה ע"י ה"ממלכתיות" שלנו, ותלים עלינו כללי לוחמה שכזו. אנכי לעומתו מסתפק ברמה של התגוננות אישית כנגד "רודפים מוחזקים" שכן סמכות הכרזת המלחמה נתונה לשלטונות והם, כנראה, אינם מודים ב"מצב". האם הבדל הגדרתי זה - ולא הבדל מעשי - מצדיק תקיפת דברי במישור המוסרי, או "מפני דרכי שלום"?

ובאשר למרכז הכובד של דברי ביחס לזכות הנרדף להכות ברודף "מבלי לעיין ולדקדק"; כל הערותיו של ר' יעקב ידועות היו לי ולא חידש דבר בקושייתו על ה"משנה למלך" (שהוא הטוען המרכזי לזכות זו) מאבנר בן נר (סנהדרין עד ע"א). סיעה של פוסקים סבורים כמשל"מ וקושיות רבות ותירוצים בצידן הועפו מעבר לעבר בספרות ה"אחרונים" שנדרשו לנושא. ראה למשל בשער המלך (שבת פכ"ד) בשם הרא"מ, ובאור שמח ואבן האזל (רוצח א'), ובחי' רעק"א לכתובות לג', מהרי"ץ חיות לסנהדרין עד, כלי חמדה בנספחות לספר שמות, חזון איש חו"מ יז' ועוד.

התשובה הפשוטה לענינו של אבנר היא שיואב הרגו בתורת גואל הדם, (=דמו של עשהאל) ואכן וגם המשל"מ יודה שנרדף היכול להנצל באבר הרודף והרגו מסתכן מנקמת גואל הדם, כשם שאמרו שאם זמרי היה נהפך והרגו לפינחס פטור עליו, שכן פינחס לא חייב להרגו אלא מותר בתורת "קנאים פוגעים". כך גם מעמדו של הנרדף (אבנר) שנהפך והרגו לרודף (עשהאל) כשיכול לפגוע באבריו וכן כתב בשו"ת חוות יאיר (סי' לא). אדרבה, החזון איש מוכיח בחריפות רבה מדין זה (שאילו הרגו זמרי לפנחס פטור עליו) שצודק המשנה למלך, שהרי יכול היה זמרי להנצל ע"י פרישה מכזבי בת צור ולא גרע מיכול להציל באחד מאבריו, ומדוע יזכה לחסות של נרדף ועל כרחך שאין מציבים סייגים לנרדף עצמו כיצד להנצל; לפרוש מהזירה, לפצוע את רודפו או להרוג. וכבר נשמעה "טענת הפרישה" כלפי ה"מתנחלים": אל תסתובבו בכבישים המסוכנים, ועצם המצאותכם היא התגרות ויכלתם להציל את רודפיכם בהסלקותכם מהזירה.

לא אכנס כאן בפלפולה של תורה עם ראש ישיבת ימית הנערץ עלי, ורק זאת אומר: לא ידעתי מה מצא ברמב"ם שהביא לנשוא מחלוקתנו. ההלכה שציטט ("וכל היכול להציל באחד מאבריו וכו'") מדברת בפירוש על מציל שלישי (ראה שם בכל ההקשר מצד "לא תעמוד על דם רעך") ולא על הנרדף עצמו. והרי כל דברי המשנה-למלך, שהם עיקר טענתי, מוסבים על הרמב"ם! גם ביחס לראב"ד שגוייס על ידו ("חולק במפורש") לא טרח לציין מקומו ודומני כי טעות בידו. (ואם כוונתו להל' מלכים פ"ט ה"ד, אין בראב"ד מה שאין בגמרא בסוגית יואב ואבנר, וכבר ניתרצו הדברים לעיל ואכמ"ל). כיו"ב איזכורו של רש"י (סנהדרין עד) כמנוגד למשל"מ אף הוא נידון באחרונים הנ"ל שיישבו דבריו ואין זו הבמה להרחבת הנושא.

סוף דבר, דומני כי למרות גלי הקצף ופינג-פונג התגובות מודים כל המתווכחים כי פיסקת הסיכום של מאמרי בעינה עומדת, והיא: "המוסר המוטח בנו בראש כל חוצות, בעקבות האבנים המוטחות בנו בשפת כל כביש, איננו המוסר התורני ואיננו עולה בקנה אחד עם הקביעה החז"לית של חובת ההצלה. חובה זו מאפשרת לנרדף להגיב במלא המרץ ללא 'עיון ודקדוק', וכן להשכים להרגו לפני שהרודף יפגע בך היום או באחרים מחר".

עבור לתוכן העמוד