מעמדו של גר לפני השלמת תהליך הגיור

[מתוך תחומין כח 283]

ראשי פרקים


 

א.  מל ולא טבל בהשוואה לגר תושב

ב.   סדר הגיור

ג.   מל ולא טבל לענין חילול שבת על ידו

ד.   מל ולא טבל לענין חילול שבת עבורו

ה.  חילול שבת על מי שנמצא ב'תהליך'

ו.   סיכום


 

v v v

מעשה במשפחה מהולנד שחשקה נפשם, מתוך אמונה פנימית עמוקה, להצטרף לעם ישראל בגיור כדת וכדין. לאחר כשנת לימודים בהולנד, בהדרכת חשובי הרבנים דהתם, הגיעה המשפחה כולה לישראל - אב, אם וששת ילדיהם מגיל 17 ומטה - להמשך לימודי יהדות, לספוג אווירת חיים ולהתייצב לפני בי"ד לגיור דהכא. בהמלצת רבותיהם הם שהו בקהילת אלון שבות כ-4 חדשים, כולל השתלבות הילדים במוסדות החינוך.

המשפחה השאירה בהולנד בית מסודר ופרנסה טובה, בתחום אספקת המזון, וחיה בישראל ע"ח חסכונות. להשלמת הפרנסה התמחה אבי המשפחה בקליית פיצוחים, כולל טיגון אגוזים מסויימים בשמן עמוק, ומכירתם בימי ששי בישובי הסביבה. כדי להימנע מבעיית בישולי עכו"ם הקפיד מיודענו שרק יהודי יפעיל את מכשירי הקלייה[1] והטיגון החשמליים.

תוך כדי תקופת לימודיהם לקראת גיור הוחלט בבית הדין לשלוח את האב ואת הבנים למילה לשם גיור, עוד לפני ההתייצבות העיקרית לגיור מלא בבית הדין. הסיבה היתה לדחות את גיורם לסוף תקופת שהייתם בישראל, כדי 'למשוך' את לימודיהם ככל שניתן. מבחינה רפואית ניתן לטבול רק שבועות אחדים לאחר המילה, ולכן הוחלט להקדימה. ניצב אפוא לפנינו אדם ש"מל ולא טבל" לשם גיור, והוא נמצא תוך כדי התהליך. צריך להוסיף עוד כי בעת המילה, הנערכת בפני ג', הגר מקבל על עצמו את מצוות התורה, והכל נעשה באווירת מחוייבות לתורת ישראל ולעם ישראל.

והנה מצינו בשו"ע (יו"ד קכד,ב) לענין סתם יינם:

גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות, וכן גר שמל ולא טבל, מגען אוסר בשתייה. הגה... ויש מקילין אפילו במגע גר תושב (טור בשם הרא"ש), אבל יין שלו ודאי אסור (ב"י).

ונשאלה השאלה: מה דינו לענין בישולי עכו"ם, בנסיבות האמורות?

א. מל ולא טבל בהשוואה לגר תושב

בתוס' עבודה זרה סד,ב מסופר:

מעשה היה בגר אחד שמל ולא טבל טבילה כראוי ועמד בבית ישראל ימים רבים ונגע ביינו, והתירו רבינו יצחק בשתיה, כפירושו, דגר תושב מגעו מותר בשתיה, כל שכן זה שמל וקבל עליו מצות.

וכתב הר"ן שם:

ומ"מ אמרו שלא רצה ר"י להתיר לכתחילה... כבר כתבתי למעלה דליכא לדמויי מל ולא טבל לגר תושב, משום דגר תושב מקבל [מצוות] מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה.

הטור יו"ד סי' קכד מביא שתי דעות נוספות:

גר תושב שקבל עליו ז' מצות - כתב הרשב"א שמגעו אסור בשתייה, ומתוך כך פסק שגר שמל ולא טבל אוסר ג"כ בשתייה. וא"א הרא"ש ז"ל מתיר בשניהם אפילו בשתייה.

הוי אומר, גר תושב בהשוואה למל ולא טבל, לעניין יינו:

(א)   לדעת ר"י, מל ולא טבל עדיף מגר תושב ויינו מותר "ולא רצה להתיר לכתחילה".

(ב)   לדעת הר"ן איפכא: גר תושב מותר ומל ולא טבל - יינו אסור.

(ג)    לרשב"א, שניהם שוים לאיסורא.

(ד)   לרא"ש, שניהם שוים להיתרא.

בשו"ע יו"ד קכד,ב, המובא לעיל, נפסק כרשב"א לחומרא, וברמ"א נפסק לקולא, כדאת הרא"ש. בש"ך שם (סק"ד) דייק בדעת הרמ"א דמל ולא טבל עדיף מגר תושב להיתרא:

לכאורה משמע דוקא מגע גר תושב, ולא מגע מל ולא טבל... ויותר נראה דה"ק: ויש מקילין במגע גר תושב, וכ"ש במל וקיבל עליו כל המצוות. והיינו דכתב הרב 'אפילו'.

ובדרכי-תשובה שם מסכם להלכתא:

בהגהות ב"י הביא מהב"ח בשם רש"ל להלכה למעשה, דמגע גר תושב וגר שמל ולא טבל מותר אפי' בשתיה, והכי נקטינן.

והנה בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תעט) נשאל בענין זה והוסיף טעם לשבח:

ואני אומר דעדיף טפי מל ולא טבל מגר תושב מכמה טעמי: חדא, דגר תושב לא קבל שום מצוה ממצות ישראל, וזה קבל עליו מקצת מצות קלות וחמורות. ומ"ש הר"ן ז"ל שאינו מקבל אלא לאחר טבילה ליתא, דנהי דלא מיענש עלייהו אלא עד לאחר טבילה, אבל מהשתא קבלינהו עליה. ותו, דגר תושב לא מל, וזה כבר מל ויצא מטומאת העכו"ם. ותו, דגר תושב לא קבל עליו דת ישראל, וזה כבר קבל עליו להיות כמונו, אלא שנאנס ולא היה יכול לגמור הדבר. ומכל הני טעמי אני אומר דאפילו למאן דאית ליה גר תושב אוסר היין במגעו, מודה הוא בגר שמל ולא טבל...

ולענין להצטרף לכל דבר שבקדושה ולענין אי חיישינן לקידושיו - הדבר ברור שאינו כישראל לשום דבר דקי"ל מל ולא טבל כאלו לא מל, אלא שיצא מכלל עכו"ם, שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין טמא, ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול.

הרדב"ז נימק את היתר יינו של גר תושב בכך שמצוה להחיותו, ו'מל ולא טבל' עדיפא מיניה. ויש ללמוד מכאן שמצות "להחיותו" אמורה גם במל ולא טבל, וזה טעם ההיתר!

 לפי"ז נראה דה"ה בבישולי עכו"ם, דטעם האיסור דומה לסתם יינם, משום חתנות וקירוב הדעת. ואע"פ דגר תושב אסור בחתנות, ומל ולא טבל עדיין אסור - בכ"ז שרינן מצד להחיותו. וכך הורינו במעשה שלפנינו, לאחר הסכמת ה"ר אביגדר נבנצל שליט"א.

ב. סדר הגיור

הרדב"ז שצוטט לעיל מזכיר בתוך דבריו משפט משמעותי לענין מעמדו ההלכתי של מי שקיבל עליו מצוות לשם גיור אך עדין לא השלים את התהליך בטבילה:

דנהי דלא מיענש עלייהו אלא עד לאחר טבילה, אבל מהשתא קבלינהו עליה.

כלומר: יש משמעות לקבלת המצוות גם לפני כניסתו המלאה של הגר לכלל ישראל. ענין זה קשור לשאלה רחבה יותר: האם לאחר המילה וקודם לטבילה רשאי המתגייר לעבור על איסורי תורה ודרבנן ככל העולה על רוחו ותיאבונו, שהרי לכלל ישראל עדין לא בא?

להרחבת היריעה נפרט מעט את סדר קבלת גרים הנהוג כיום בישראל. לאחר השלמת לימודי אולפן הגיור, קשר עם קהילה ועם משפחה מאמצת וראיון מקדים עם נציג בית הדין העומד על אמונתו ואורח חייו - מתייצב המועמד[2] לגיור בפני בית הדין. בית הדין תוהה על קנקנו ועומד על טיבו, וכמובן חוקר ודורש למניעיו, לאמונתו ולאורחות חייו. כאשר בית הדין משתכנע שהניצב בפניו ראוי לגיור, נערך מעין טקס קצר הקרוי בפינו 'מעמד קבלת המצוות'. המתגייר קם על רגליו ונשאל שוב האם הוא מוכן לקבל עליו עול תורה ומצוות ולהכריז מעין "נעשה ונשמע" כבמעמד הר סיני? לאחר תשובתו החיובית, הוא מצהיר על כך בנוסח שהשתרש בבתיה"ד המיוחדים לגיור מראשיתם:[3]

אני מקבל על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, ואת כל מצוות החכמים, ואת כל המנהגים הכשרים של עם ישראל. ואני מאמין בה' אחד. שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

דייני הגיור משתדלים ליצור אווירת יראה ורוממות סביב מעמד זה ולשוות לו אופי של הצהרת אמונים מעומקא דליבא. אם המתגייר (ובעיקר המתגיירת) מזיל דמעות - הרי זה משובח, משום שהם מעידים על כנות באותה שעה. אווירה של התרגשות תורמת רבות למשמעות העמוקה של קבלת המצוות. ההתייצבות לפני הדיינים היא פיסגת התהליך מבחינת המתגיירים, ואל מעמד זה הם נושאים את נפשם. לאחר מכן נשלח המתגייר למילה ולטבילה, המתבצעים בהפרש זמן ובאווירה אחרת, פחות 'דרמטית' ופחות טקסית. גם אצל נשים - והן הרוב המוחלט - הטבילה מתבצעת כעבור ימים או שבועות (בעיקר מסיבות לוגיסטיות). גבר החייב במילה משתהה פרק זמן ניכר עד הטבילה, שכן ניתוח המילה מצריך החלמה עד שאפשר לטבול, כך שתמיד חולפים לפחות שבועות אחדים מקבלת המצוות בבית הדין עד לטבילה, שהיא סיום הגירות.

הטבילה נערכת במעמד שלשה תלמידי חכמים,[4] אך הם אינם דיינים מעין אלו שבפניו קיבלו מצוות, ולא במדרגתם הרבנית. בעודו במים, המתגייר שב ומקבל מצוות בנוסח מקוצר, בנוסח 'חפוז' ובאווירה סביבתית לא תמיד מרוממת כפי ששרתה בבית הדין. ללא ספק, מבחינת המתגייר קבלת המצוות העיקרית היא זו שנערכה בבית הדין, ולא 'קבלת המצוות השניה' - במקווה. עלה ונסתפג - הרי הוא יהודי לכל דבר.

סדר זה מעוגן בהלכה. וזו לשון הרמב"ם (הל' איסו"ב יג,ד; שו"ע יו"ד רסח,ב):

וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה[5] צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן...

וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו שכרן של מצות... ומאריכין בדבר הזה כדי לחבבן. אם חזר בו ולא רצה לקבל הולך לדרכו. ואם קיבל אין משהין אותו אלא מלין אותו מיד, ואם היה מהול מטיפין ממנו דם ברית ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלימה, ואחר כך מטבילין אותו טבילה הוגנת בלא חציצה. ושלשה עומדין על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שנייה והוא עומד במים...

הוי אומר, בין 'קבלת המצוות' הראשונה, העיקרית, בבית הדין ובין קבלת המצוות השניה והשלמת התהליך בטבילה, חולף זמן ניכר. ובכן, האם בתקופה זו רשאי הגר לעבור על איסורי תורה ודרבנן ככל העולה על רוחו ותיאבונו?

ג. מל ולא טבל לענין חילול שבת על ידו

נושא זה של 'מל ולא טבל' נידון באחרונים הלכה למעשה בעיקר בקשר לחילול שבת, ובתרי אנפי: האם הגר שטרם טבל מחוייב לחלל שבת מצד דברי הגמ' בסנהדרין נח,ב:

אמר ריש לקיש: נכרי ששבת חייב מיתה, שנא': 'ויום ולילה לא ישבתו' (ברא' ח,כב).[6]

וכן יש לדון לאידך גיסא: האם מותר לחלל שבת עליו, כיהודי, בפיקו"נ או ספק פיקו"נ.

לענין חיובו ב'חילול שבת' נתגלעה מחלוקת בירושלים בשנת תר"ח. אחד הרבנים חייב גר שמל וטרם טבל לחלל שבת, וחכמי ירושלים צווחו כנגדו על דבר אשר "לא נשמע מעולם". הר"י עטלינגר (שו"ת בנין-ציון סי' צא) מצדד בחכמי ירושלים, "ומעולם לא הקפידו על זה". וזה תיאורו:

שאלה: עובדא דאתא לידן פעה"ק ירושלם ת"ו יום ג' כ"ג לירח אדר שני שנת תר"ח: נימול א"י אחד שבא הנה ממדינת מאראקא לשם גירות בפנינו בד"צ דקהל אשכנזים הי"ו וקיבל עליו המצוות כדין וכדתה"ק. ובש"ק שלאחריו עדין לא היה נתרפא ממילתו ולא טבל עודנה... איך הוא נזהר בשביתת שבת? הגם שהוא עודנה בכלל חולה שאב"ס אינו מניח לגוי להבעיר אש בביתו.

והשבתי להם לדעתי לא מבעי' שמותר לו לעשות מלאכה בשבת, אלא אפילו מחויב, ומוזהר על יום ולילה לא ישבותו, וחייב לעשות מלאכה בשבת כל זמן שלא טבל לשם גירות. וכה עשו השומעים למשמעתי, והלכו אצל הגר והגידו לו בשמי כן, בש"ק לאחר תפלת המנחה וכן עשה, כי כתב איזה אותיות. ויהי ביום המחרת כאשר נשמע הדבר בעה"ק ת"ו פה, צווחו עלי חכמי ספרד וחכמי אשכנזים הי"ו על דבר חדש הלזו אשר לא נשמע מעולם, אחרי שכבר קבל עליו כל המצות בשעת מילה, וכבר נימול ועומד ומצפה בכל יום לטבול לכשיתרפא - שיהיה מותר לו לחלל, וכש"כ שיהיה עליו חיובא ומצוה לחלל ש"ק. והמה זוכרים כמה גרים שנימולו פעה"ק ת"ו ולא נשמע כזאת, ומנין לי לחדש דבר אשר לא שערום הראשונים.

והשבתי להם, אולי מקום הניחו לי להתגדר בו. ואמינא טעמא דידי... מצוה חילולו ש"ק... כיון דקיי"ל אינו גר עד שימול ויטבול... וקיי"ל גוי ששבת חייב מיתה... במאי נפקע ממנו מצות יום ולילה לא ישבותו...

תשובה: חקרתי בשאר מקומות שמקבלים גרים, ונאמר לי שגם שם מעולם לא הקפידו על זה שלא ישמור הגר שבת קודם הטבילה. ונתתי אל לבי למצוא טעם לזה אחרי שלכאורה פסק מעכ"ת נ"י מוסד על אדני הדין ואמת... אבל ראיתי שהדין עם המנהג, דכבר מצד הסברא יהי' מתנגד אל השכל אחרי שמילת הגר נקרא ברית, שמברכים עלי' כורת הברית, איך נאמר אחר שנכנס לברית האחת יהי' מוכרח להפר ברית האחרת...

לכן נלענ"ד דאף שעדיין לא נכנס לכלל ישראל גמור עד שטבל, מכ"מ משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל ב"נ. וכעין זה כתבו התוספ' בכריתות דף ט'... וא"כ גם גר זה שמל ולא טבל דמי לזה שנכנס לברית, ועי"ז נבדל משאר האומות, וע"כ אין עליו עוד מצות יום ולילה לא ישבותו של ב"נ. ולכן לא בלבד שמותר לגר כזה לקיים שבת, אלא אפשר לצדד ג"כ שחובה עליו לקיים...

והנה בשבת דף פז אמרינן דעל שבת נצטוו ישראל במרה, וכן מוכח מהכתובים שכבר קיימו ישראל שבת קודם שבאו להר סיני, שהרי הסיפור של המן שעליו נאמר עד אנה מאנתם היה קודם סיני כמבואר שם. וכיון דטבילה לא היתה עד סיני, ע"כ קיימו ישראל שבת כשמלו ולא טבלו, אף שב"נ מוזהר על יום ולילה ל"י (וכבר העיר על זה בס' פרשת דרכים פ' בשלח ע"ש). וע"כ צ"ל או שגזיה"כ הי' שלענין שבת יצאו מכלל בני נח, ונילף משם... או נאמר כאופן השני ששתי הבריתות כאחת נחשבו חייב לקיים שבת.

ולכן לענ"ד יפה נהגו שלא לכוף לגר שמל ולא טבל לעשות מלאכה בשבת.

בעל בנין-ציון תוקע יתדותיו שכן "מצד הסברא ומתנגד אל השכל" לדרוש מהגר להפר את ברית השבת לאחר כריתת הברית במילה. הוא נוטה לומר "לא בלבד שמותר לגר כזה לקיים שבת אלא אפשר לצדד ג"כ שחובה עליו לקיים", משום שכבר נבדל מאומות העולם ומכלל בן-נח. להלן מוכיח מציווי השבת במרה, ומסיפור המן במדבר, שהיו קודם למתן תורה שהיא גירותם של ישראל, ולאחר שנימולו במצרים.

גם בעל אבני-נזר (יו"ד סי' שנא) דן בזה, ומוכיח מציווי השבת במרה, בתוספת דברי הזוהר שהשבת ניתנה במרה כי שם נגמרה מילתם בפריעה:

... סבור הייתי לחדש ולומר דאף דאינו גר עד שימול ויטבול, מ"מ במצות שבת שבמרה נצטוו, וזה הי' קודם טבילה שהי' בשעת מתן תורה כדי לקבל הזאה, ועל שבת נצטוו במרה מקרא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ובזוה"ק בא (מ,א) וז"ל אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. הנה כי תיכף שנגמר מילה שלהם נצטוו על השבת.

ע"כ לדורות נמי תיכף לאחר מילה מצווה על השבת...

עוד ראיתי בר"ן ע"ז (סד,ב) דגר שמל ולא טבל גרוע מגר תושב, שלא קיבל עליו כלל רק על לאחר טבילה, א"כ אינו מצווה על השבת [=כגר תושב], וסוגי' דשמעתין צ"ע. ואולי לפי שלא נתגלה ספר הזוהר בימי הראשונים לא משמע להו שבמילה יחול עליו חיוב מצות שבת. מאחר שבמילת מצרים [=שממנה למדין מילה לגרים לדורות] עוד לא נצטוו על השבת עד זמן רב אח"כ במרה. אך לפי הזוה"ק, שבמרה פרעו, ואז הא נצטוו על השבת, יש לומר דגם לדורות מחויבין בשבת לאחר המילה.

יש לדון בדברי הבנין-ציון האם לדעתו הגר חייב רק בשמירת ברית השבת או שמא כניסתו לברית המצוות מחייבת אותו לקיים את כל דברי הברית שקיבל על עצמו? לענ"ד נקודה זו תליא בסוף דבריו המצוטטים לעיל: "וע"כ צ"ל או שגזיה"כ היה שלענין שבת יצאו מכלל ב"נ, ונילף משם... או נאמר כאופן השני ששתי הבריתות כאחת נחשבו חייב לקיים שבת". האפשרות הראשונה מתמקדת בשמירת השבת שנצטוינו במרה. האפשרות השניה מרחיבה את הברית שנכנס בה, וכל התורה כלולה בה.

בעל ציץ-אליעזר (ח"י סי' כה אות ב) מספר על מקרה דומה שנשנה בירושלים:

וכאשר נשנה ויכוח כזה בירושלים בשנת תרמ"א הביא בס' שמח-נפש, אות גרים, סייעתא לדעתו שאין לצוות את הגר שמל ולא טבל לחלל את השבת מדברי הדברי-יוסף.[7] ויש להוסיף עפ"י מה שראיתי בירחון המאסף שנה עשירית חוברת ד' שמובא שם בשם רבה של ירושלים הגר"ש סלנט ז"ל, שג"כ הורה בעובדא הנ"ל שאסור לו לחלל שבת. והביא ראי' לזה מדברי הרשב"א בשבת (ד,א)... דמל ולא טבל (שונה מערבי מהול) דמילתו לשם יהדות, ואע"פ שלא נגמר גירותו, מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה ע"ש. ואחרי שכבר התחילה יהדותו איך יחלל יהדותו...

שוב י"ל דמכיון שכן כבר כלול במצות הקרא של 'וחי בהם', דדרשינן ולא שימות בהם. ומעניין הדבר שכתוב בלשון 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', וכבר ראיתי מקשים דהרי לישנא דהאדם כולל גם עכו"ם, כדאיתא תוס' יבמות (סא,א). אבל לפי הנז' יתיישב שפיר, שכלול בקרא גם גר שמל ולא טבל, אע"פ שליתר דיני התורה דינו עוד כעכו"ם, שנקרא בשם 'האדם'.

והנה לשונו "שנכנס קצת בדת יהודית ואיך יחלל יהדותו" דומה לדברי הרדב"ז שצוטטו לעיל לענין סתם יינם: "דנהי דלא מיענש עלייהו אלא עד לאחר טבילה אבל מהשתא קבלינהו עליה". יש מקום איפוא לומר שלאו דוקא לענין איסורו לחלל שבת, אלא הוא מחוייב לכל מה שקיבל עליו.

והדברים מפורשים בספר חסידים (סי' תרצ):

גר שבא להתגייר, וכבר קבל עליו כל המצות, מצוות עשה לעשות וכל מצות לא-תעשה שלא לעשות, ומבקש שימולו אותו. והיה אחד מאכילו נבילות וטריפות, כי אמר כל זמן שלא נמול ולא טבל הרי הוא כמו נכרי. א"ל חברו: זה לענין ישראל שאם נגע ביינו אסור לשתות, אבל כבר קיבל כל המצות עליו, איך יתכן להאכילו נבילות וטריפות?

המלים "איך יתכן להאכילו נבילות וטריפות?" הן-הן לב טענתי במאמר זה, וכל אריכות דברים אך למותר.

ד. מל ולא טבל לענין חילול שבת עבורו

בדורות האחרונים מצינו דיון בשאלה 'מהופכת': האם מותר לחלל שבת להצלת גר שמל ולא טבל? מעשה כזה אירע בירושלים, והרב מטשובין (בעל דובב-מישרים) ירד לעומק הענין ואף שלח לגדולי ישראל נוספים, כמובא בציץ-אליעזר הנ"ל:

מעשה שהיה בגר שמל ולא טבל עדין ונסתכן לרגלי כאב המילה. ושום נכרי לא אבה לעשות שום שירות עבורו לסיבת שנאת הדת, ושאל איפוא אם מותר לישראל לחלל שבת עבורו?

ושם הוכיח מהתשב"ץ המובא בש"ך יו"ד רסו,יח שאין למול גר ביום ה' בשבוע, כדי שלא יסתכן בשבת, ביום הג' למילתו, ויצטרכו לחלל שבת עבורו, כמו שאין מפליגין בספינה ג' ימים לפני שבת.

הרב מטשובין שלח שאלה זו שנקרתה לפניו לשני גדולים נוספים - האחד, הרב מבראדי בעל מחזה-אברהם, שדחה (או"ח סי' נד) את הראיה מהתשב"ץ, די"ל דמיירי כשהספיק גם לטבול לפני שבת, או דס"ל לתשב"ץ כרמב"ן דמועילה טבילה לפני מילה, והתשב"ץ מיירי בכה"ג. להלכה ס"ל למחזה-אברהם דתליא בטעמי היתר חילול שבת לפיקו"נ. אי משום 'וחי בהם' - זה לא שייך כשעדין לא יהודי; ואם משום "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" - הרי הגר שלפנינו ישמור שבתות הרבה.

משיב נוסף היה בעל אמרי-יושר (ח"ב סי' קל) שהתיר לחלל עליו שבת מתרי טעמי:

(א) דחשיב כעוּבָּר דלדעת בה"ג מחללין שבת להצלתו, שכן ישמור שבתות הרבה כשיוולד, והוא הדין לגר שמל ולא טבל שהוא עדין בבחינת 'עוּבָּר גר'.

(ב) מכיון שמילה עצמה (לתינוק בן שמונה ימים) דוחה שבת, כך גם כל מה שנצרך למילת גר, כולל דחיית השבת אם נסתכן עקב מילתו. ודימה זאת למה שמתירין ללמד תורה למי שבא להתגייר למרות שאסור ללמד לסתם נכרי.

והנה כל טעמיהם קשורים רק לענין חילול שבת ("כדי שישמור שבתות הרבה"; מילה דוחה שבת) אך לא מעבר לכך, למצוות ולאיסורים אחרים.[8] יתר על כן, לטעם השני של בעל אמרי-יושר יתכן שההיתר לחלל שבת עבורו יצטמצם רק אם נסתכן עקב המילה, ולא בסכנה אחרת. וכבר הקשה עליו הציץ-אליעזר (שם):

ולא אבין, ראשית לא מסתבר לתת הדברים לשיעורין, ואם הדין הוא שמותר לחלל שבת עבורו צריך להיות מותר בכל גוונא. שנית לא מובנת ההוכחה מהא דמלמדין לגר שבא להתגייר, הרי שם המדובר כשאפי' לא מל עדנה, ואז הרי בודאי עדיין דינו כעכו"ם גמור לכל דבריו. אלא ודאי דלימוד תורה שאני, שהיא הכשרה לגירותו, ולכן אין ללמוד מזה לפרטי קיום המצוות... על כן מסתברת לפענ"ד ההלכה בזה כפי שחיוה דעתו הגאב"ד מטשעבין ז"ל להתיר לחלל שבת עבור גר שמל ולא טבל.

ה.   חילול שבת על מי שנמצא ב'תהליך'

מצאתי דיון מחודש הנוטה לכך שגם לפני מילה וטבילה יש מקום למעמדו כעין יהודי, כאשר הוא 'בתהליך'. הראשל"צ הרב בקשי-דורון (בנין-אב ח"ד סי' נט) נשאל ע"י אשה שנתגיירה במוסקבה ובנה עמה על דעת בית דין. מכיון שלא היה מוהל ראוי במקום, המתינו עם הטבילה. ואירע שחלה הילד ונסתכן, והאם, גרת צדק למופת, נפשה בשאלתה האם מותר להסיעו לבי"ח בשבת? התשובה במקום היתה פשוטה, שכן נכרים היו מצויים שם. אך הרב יצא לידון בתשובה זו בדבר החדש, ולדבריו יש מקום להחשיב מי שנמצא 'בתהליך', למרות שטרם טבל, כעין עוּבָּר שלדעת בה"ג מחללים עליו את השבת:

ויש להביא ראיה שיש להתיר על פי העתיד, אעפ"י שהתהליך אינו טבעי ואינו מאליו כלידת עובר, מדברי התוס' בב"מ (קיד,ב) שהקשו "היאך החיה (אליהו) בנה של האלמנה כיון שכהן היה, דכתיב ויתמודד על הילד? ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך מותר משום פיק"נ". ומוכח שאעפ"י שכרגע מת ואינו בכלל נפש, כיון שאליהו היה בטוח שיחיה הרי זה בכלל נפש ויכול להטמאות.

אך להלן שם כתב שאין להביא ראיה מטומאה לחילול שבת, וכן נאמרו תירוצים אחרים על החיאת בן האלמנה. באגרות-משה (יו"ד ח"ב סי' קעד) למשל פירש משום פיקוח נפש של האם! ויש שפירשו שנטמא משום מת מצוה, ולא משום פיקו"נ.

ו.  סיכום

1.  מי שמל ולא טבל נקטינן להלכה שיינו מותר, מחוייבין 'להחיותו', וי"ל שגם בישולו אינו בכלל 'בישולי נכרים'.

2.  מי שקיבל מצוות ומל ולא טבל, או אפילו טרם הספיק למול, הדעת נוטה שאסור לו לחלל שבת, ולכאורה גם לא איסורים אחרים. בודאי שאין להאכילו נבילות ולהכשילו בטריפות וכיו"ב.

3.  יש על מי לסמוך להתיר לחלל שבת על מי שמל ולא טבל. ויש מי שהעלה דעת להקל גם אם קיבל מצוות ולא הספיק למול.



[1].    לענין קליות נאמר ברמ"א (יו"ד קיג,ב): "מותר לאכול אפונים קלויים של עובדי כוכבים, וכן הקטניות קלויים, דאינן עולים על שלחן של מלכים. וכן נהגו בהם היתר". ובש"ך סק"ג: "כתוב בת"ח ריש כלל ל"ה שנוהגין היתר בק"ק קראקא לקנות האגוזים שלמים (שקורין שטעכ"ל נוס"ן) שמבשלים העובדי כוכבים... מטעם שאין עולין על שלחן מלכים". ויש לדון בפיצוחי ימינו האם עולים על שלחן מלכים.

[2].    בישראל כיום מתאים יותר לדבר על 'מועמדת לגיור' ולא 'מועמד'. מעל 80% מכלל המתגיירים הן מתגיירות ורובן המוחלט בגיל הפריון. הדבר מלמד על המניע המשפחתי כגורם הראשי להתגייר. לדעתי, המרכיב ה'נשי' הוא הדומיננטי מאז ומעולם בעם ישראל לדורותיו. ראו מאמרי "ההיבט הנשי בגיור", בתוך אסופת "אלומת אור", ימים של חסד בלב כפר מימון, בהוצאת משפחת אלדר כפר מימון, וכן "מעורבות נשים בחיי הציבור - מבט הלכתי-חברתי" בתוך 'נשיות יהודית - בין התפתחות למסורת', בעריכת אביבה שרבט.

[3].    כ-10 הרכבים פועלים בישראל כמערכת אחידה החל משנת תשנ"ו (סוף 95). זכיתי לייסד מערכת זו ולעמוד בראשה ארבע שנים. לאחר מכן, ועד עת כתיבת השורות, הנני משמש כדיין גיור באחד ההרכבים.

[4].    טבילת נשים נעשית בחלוק רחב יחסית, מטעמי צניעות, לאחר טבילה ללא בגדים בפני הבלנית בלבד.

[5].    רבות נכתב על ניסוח הרמב"ם שאיננו מזכיר את הביטוי 'קבלת מצוות', אלא קבלת 'עול תורה'. יש שרצו לדייק בדבריו כאילו לדעתו אין הכרח ב'קבלת מצוות' בפה מלא מצד המתגייר (ראו מאמרו של הרב דוד בס, תחומין כא עמ' 186, 'תוקפו של גיור בדיעבד אם הגר אינו שומר כל המצוות'; ומאמרי בתחומין יט עמ' 139, 'גר שקיבל תורה חוץ ממצוה אחת'). לדעה זו אין שחר, ודברי הרמב"ם 'עשירין במקום אחר'; בפרק שקדם לציטוט שלפנינו (כמדומה כי שם המקום הראשון ברמב"ם שענין הגיור נזכר), הל' איסו"ב יב,יז, כותב הרמב"ם: "כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות שבתורה, והעבדים כשישתחררו, הרי הן כישראל לכל דבר".

       ובהלכות קודמות באותו פרק, בדברו על עבדים ושפחות כתב (יב,יא): "העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו...". ושם בהל' יד, לענין שפחה: "שמעת שטבלה וקבלה מצות יצתה מכלל העכו"ם".

       וכן מפורש בהל' מלכים לענין גיור נכרים (י,ט): "כללו של דבר אין מניחין אותן (=את העכו"ם) לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע". ע"כ הוי אומר שלשון הרמב"ם כאן, בפרק יד, "ויקבל עליו עול תורה" - משמעה קבלת מצוות.

[6].    מעודי נפלאתי על הנהגה זו הנזכרת באחרונים כדבר מוסכם, שכן מימרא זו לא הובאה בשו"ע. וי"ל שזו מימרא אגדית, ולא אליבא דהלכתא. והנה רש"י פירש בגמ' שם, בהתייחסו גם לדברי רבינא "ואפילו שני בשבת": "מנוחה בעלמא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה". הרמב"ם הביא מימרא זו אך במשמעות אחרת, וז"ל בהל' מלכים י,ט: "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע". לדעתו האיסור הוא רק לחדש דת, או להעתיק מדתנו להנהגותיו של הנכרי, כמי שמצווה ועושה. אך אינו ענין כלל לשביתה פיסית ממלאכה. הרמב"ם גם פתח הל' זו ב"עכו"ם שעסק בתורה" וקישר במילה "וכן" את ענין השבת.

       ברור כי המתלמד לגיור, ומתנהג באורח חיים יהודי בנושאי כשרות שבת, ציצית, תפילין, ברכות ותפילות וכיו"ב – אינו מתכוון לחדש דת ולומר שהוא חייב במצוות אלו כנכרי, ולכן אין זה בגדר "נכרי ששבת".

       ראו גם מאמרו של הרב יהודה שביב, "שבת באולפני גיור", תחומין יז, עמ' 213 ואילך אשר דן בהרחבה בשאלה זו, ואף הוא פקפק בצידוק להפעיל דרישת 'חילול שבת' כלפי המתלמדים לגיור. ויש לכך סימוכין בתוס' ישנים יבמות מח,ב: "כיון דדעתו להתגייר מצי לשבות".

       ומצאתי כך בתשובות והנהגות לר"מ שטרבוך (יור"ד ח"א תריד) שדן במי שמתלמדת לגיור האם אסור לה לשמור שבת כהלכתה: "נראה שעיקר האיסור בגוי לקיים מצוות היכא שמכחיש שהמצוות שייכים לישראל, ומדמה שגם הוא כגוי שייך למצוות כמו ישראל עם הנבחר. אבל אם מכיר שהמצוות ניתנו לישראל, רק רוצה לנהוג כיהודי לקבל שכר עמהם - אין למנוע אותו אף שהוא גוי. והדבר מתבאר בדברי הרמב"ם בהל' מלכים (הנ"ל)". ולהלן שם תמה על הר"ש סלנט ובעל חי' הרי"מ שהתירו רק לגר שכבר מל ולא טבל לשמור שבת, "ודבריהם צ"ע... ומ"מ לענין שמירת שבת אינו תלוי ביהדות שייחשב כישראל ממש... ולפי דרכנו בכה"ג שהוא בתהליך גירות אפילו לא מל מותר".

[7].    בשו"ת דברי יוסף ח"ג סי' כד הביא מדרש ריש דברים רבה: "גוי ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה."

[8].    [אכן, כך כתב החתם-סופר (שו"ת יו"ד סי' רמה ד"ה והנה לשון הרמב"ם). אולם במכתם (פסחים כה,ב; מובא באנציקלופדיה-תלמודית בערך יהרג ואל יעבור ציון 456) כתב: "רוצה [הקב"ה] שיציל אדם את נפשו בהעברת המצוה, שאם יחיה יקיים אח"כ מצוות הרבה", ומבואר שכלל זה נאמר לאו דווקא לגבי מצות השבת. - הערת עורך (א.ד.)]

עבור לתוכן העמוד