גיור - הלכה למעשה

 

א. מצוות קבלת גרים 

 

במסכת יבמות[1] מבואר בברייתא, כיצד נוהגים עם גוי שבא להתגייר. שואלים אותו מה ראית שבאת להתגייר. מודיעים אותו מקצת מצוות קלות וחמורות, עונשם של מצוות ומתן שכרן. אין מאיימים עליו יתר על המידה ואין מדקדקים עמו בפרטי מצוות. אם קיבל עליו את הדברים הנ"ל מלין אותו מיד. בגמרא מבואר, שהטעם שמלין אותו מיד הוא, משום ש"שהויי מצוה לא משהינן".                  

מכאן שמצוה על בית הדין, לקבל גוי שחפץ להתגייר ולגיירו כדת וכדין. יש אומרים[2] שמצוות קבלת גרים והכנסתם תחת כנפי השכינה, כלולה במצוות אהבת הגר. ויש אומרים[3] שמצווה זו כלולה במצוות אהבת ה'. שכן, בספרי על הפסוק ואהבת את ה' אלוקיך[4], דרשו, אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן[5], מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה[6]. מכאן שקבלת גרים והכנסתם תחת כנפי השכינה - מצוה היא. למרות זאת מוני המצוות לא מנוה כמצווה בפני עצמה.

אמנם נאמר בגמרא[7], רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, אך זהו דווקא כאשר מפתים אותם להתגייר, או כאשר מקבלים אותם מיד. שכן, עם ישראל סובל מגרים שהוא בעצמו יזם את גיורם ומאלה שכוונותיהם לא נבדקו היטב. אבל גויים שמגלים רצון אמיתי להסתופף תחת השכינה, חובה לקבלם, הן מצד זה שזכותו של כל אדם להתקרב לקב"ה, הן מצד זה שבעבר סבל עם ישראל מגויים שנדחקו מגיור, שהרי נענשו האבות, על שלא גיירו את תמנע שבאה להתגייר[8].

 

ב. כוונת המתגייר

                                                                                                           במסגרת בדיקת כוונתו של הבא להתגייר, חובה לבדוק, שאין הוא חפץ בגיור מסיבה חיצונית, כמו שררה, פחד או אישות[9]. שכן אם בדקו ונוכחו לדעת, שרצונו להצטרף לעם ישראל נובע מאחת הסיבות הללו, לכתחילה אין מגיירים אותו[10]. משום כך לא קיבלו בית דין גרים כל ימי דוד המלך, מחשש שמא נתגיירו מחמת פחד. ובימי שלמה המלך, חששו שבאו להתגייר כדי לזכות בגדולה של עם ישראל[11]. מסיבה זו נאמר גם שאין מקבלים גרים לימות המשיח[12], שכן באותם ימים שיעלה עם ישראל לגדולה, קיים חשש שיבואו להתגייר בשביל ליהנות מאותה הגדולה.

למרות הנאמר לעיל, שהרוצה להתגייר שלא לשם שמים, אלא מסיבה חיצונית, אין מקבלים אותו לכתחילה, מכל מקום, אם לפי ראות עיני בית הדין, סופו להתגייר לשם שמים, מותר לגיירו[13].

הראשונים[14] הוכיחו דין זה מהברייתא במסכת שבת[15], מכך, שהלל הזקן גייר את הגוי שדחה שמאי, משום שאמר לו, גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. והקשו התוספות[16] כיצד גיירו הלל, שהרי בגמרא[17] נאמר, אחד איש שנתגייר לשום אישה ואחד אישה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה אינן גרים.

ותירצו התוספות, שבטוח היה הלל שסופו לעשות לשם שמים. כלומר, ניתן לגייר גוי שהגעתו להתגייר אינה לשם שמים, אלא מסיבה חיצונית כגון מהמנויים לעיל, אם בית הדין משוכנע שסופו להתגייר לשם שמים, ולהלן יבואר על מה סמך הלל שסופו לעשות לשם שמים.

יתר על כן, במסכת בכורות[18] נאמר בברייתא, שגר המקבל עליו את כל התורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלים אותו, שנאמר: כגר כאזרח[19], מה אזרח שקיבל עליו את כל התורה כולה, אף גר שקיבל עליו את כל דיני התורה[20]. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. ע"כ. דין זה נפסק ברמב"ם[21] ויש מהאחרונים[22] שצידדו לומר שאף בדיעבד אינו גר, ויבואר להלן.

דין זה עומד בסתירה לדברי הגמרא במסכת שבת[23], בענין, הלל הזקן שגייר את הגוי שדחה שמאי, משום שאמר לו גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב [בלבד, ולא תושבע"פ]. על כך כתב רש"י[24], שהלל סמך על חוכמתו, שסופו שירגילנו לקבל עליו גם תושבע"פ. ואין זה דומה לגוי שמקבל עליו את כל התורה כלה חוץ מדבר אחד, משום שלא היה כופר בתורה שבע"פ, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו. [ראה ברש"ש שפירש בדברי רש"י שכופר לא נקרא אלא לאחר החקירה בכל חלקי הסותר. וראה שו"ת רעק"א סימן מא, מה שתמה על מהרש"א בחידושי אגדות].

מן האמור לעיל עולה, שמותר לגייר גוי, שחפץ להתגייר מנימוקים שאינם לשם שמים. וכן מותר לגייר גוי שמקבל עליו את מצוות התורה באופן חלקי, אם ברור לבית הדין, שבסופו של דבר ישמור תורה ומצוות וגיורו יהיה לשם שמים.

 

ג. גוי שנתגייר לא לשם שמים


כל הנאמר לעיל הוא לכתחילה. אולם בדיעבד, גוי שנתגייר שלא לשם שמים, אלא לשם דבר אחר, כגון: שררה, אישות, פחד וכדומה, נחלקו תנאים בדבר. לדעת רבי נחמיה, אינם נחשבים כגרים עד שגיורם יהיה לשם שמים. וכך אמרו בגמרא[25], שהיה רבי נחמיה אומר, אחד גירי אריות [שנתגיירו מחמת פחד מהאריות שהקב"ה שילח בם - ראה מלכים ב' יז, כד] ואחד גירי חלומות [שנתגיירו מחמת שכך אמר להם המלאך הממונה על החלומות], ואחד גירי מרדכי ואסתר [שנתגיירו מחמת פחד - ראה מאירי][26], אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה. כלומר, שלא מחמת שררה פחד וכדומה, כאותם גויים, שמתגיירים על אף שרואים את עם ישראל בסיבלו.

אולם לדעת רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. הריטב"א בחידושיו מסביר, שרב קיבל מרבותיו, שחכמים שנחלקו על רבי נחמיה, מכשירים את הגרים הללו, וסתם משנה כחכמים החולקים על רבי נחמיה.

לשיטה זו של חכמים, שגרותם של אלו שלא נתגיירו לשם שמים נחשבת גרות, קשה מהמבואר בקידושין[27], שם נחלקו תנאים, אם הכותים הינם גרי אמת או גרי אריות, שאינם חשובים כגרים. על כך תירץ הריטב"א, שהיות והכותים המשיכו לעבוד את אלוהיהם כפי שנאמר[28] "את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים", מהווה הדבר ראיה שלא נתגיירו כלל.

אבל המתגייר מפחד אריות נחשב שהתגייר בלב שלם, אף שעשה כן מחמת פחד, ובזה עוסקת הברייתא דלעיל.

הסיבה שגרות כזו נחשבת לגרות גמורה, אף שנעשית מחמת פחד, מעוגנת בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא[29], שאדם שאנסוהו למכור חפץ "אגב אונסיה גמר ומקני". כלומר, מכירתו את החפץ היתה בלב שלם, למרות שנאנס למוכרו. לאור דברי הגמרא מסביר הריטב"א, שגרות אף שנעשתה מחמת פחד יש להניח שהמתגייר התגייר בלב שלם, אם אכן אינו ממשיך לעבוד עבודה זרה וכדומה.

 

לעומת זאת התנאים הסבורים שהכותים הם גרי אמת, יסבירו, שרק בתחילה עבדו את אלוהיהם, אך לבסוף חזרו למוטב ונתגיירו לגמרי, כפי שמסבירים התוספות[30].

 אולם הרמב"ן[31], תירץ קושיא זו באופן אחר. לדעתו, מי שסובר שהכותים הם גרי אריות, סובר כרבי נחמיה בברייתא ביבמות, שלדעתו גרות שלא  לשם שמיים, אלא מחמת נימוק חיצוני אינה גרות. בעוד שמי שסובר שהכותים הם גרי אמת, דעתו מתאימה לדעת חכמים (החולקים על רבי נחמיה), הסבורים שגם גרות מחמת פחד, או מחמת נימוק חיצוני אחר, נחשבת גרות. ואף שמתחילה נתגיירו הכותים מחמת פחדם, לאחר מכן חזרו לעבוד את אלוהיהם.

מאידך, בהגהות מרדכי[32] אין הגירסא בדעת רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, "הלכה כדברי האומר", אלא, "הלכה כולם גרים". לפיכך, לא נחלקו רבי נחמיה וחכמים בגמרא, אלא רב בעצמו חלק על הברייתא. אך מאחר שדבר זה אינו מסתבר, חייבים לומר, שלדעת רב אף שבתחילה גרים אלו אינם נחשבים כגרים, אם מאוחר יותר נראה שהם הולכים בדרך התורה, יש להחשיבם בדיעבד כגרים גמורים.

ואף לכתחילה מה שאמרו בגמרא "כולם גרים", זה דווקא אם מתכוונים לשם אישות וכדומה, אבל גם מתכוונים לקבלת מצוות, אף שאין זה לשם שמיים. כלומר, אף שעתה גלוי לבית הדין, שהמתגייר עושה זאת לשם דבר אחר, מכל מקום, אם ישנה כוונה לשם תועלת חיצונית, המלווה בהסכמה אמיתית ובנכונות גם לקבל מצוות, אע"פ שאין קבלת מצוות זו לשם שמיים, יש לקבלו, כפי שמבואר במרדכי ביבמות פרק החולץ, ובדברי הגר"מ פיינשטיין[33] שכתב: וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קיבל עליו מצוות באמת וכו'.

להלכה, אנו פוסקים כדעת חכמים, החולקים על רבי נחמיה וסוברים ש"כולם גרים", ולכן גר שמל וטבל בפני שלשה הדיוטות, שלא בדקו אותם, נחשב גר, גם אם ידוע שהתגייר לשם דבר אחר. כך פסק הרמב"ם[34] וזה לשונו: "גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל, בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר. הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"מ וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו "וכו', וכן נפסק בשו"ע [35].

הרמב"ם[36] מציין, שאע"פ שלא קיבלו בית דין גרים בימי דוד, שמא מן הפחד חזרו, ולא בימי שלמה, שמא בשביל גדולתן של ישראל חזרו, מכל מקום "היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום. ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתם".

הרמב"ם[37] מאריך בתיאור היסטורי, שגם שלמה המלך ושמשון, שגיירו נשים ונשאום, לא גיירום על פי בית דין, משום שנתכוונו לשם אישות ונחשבו כגויות, וסופן שעבדו עבודה זרה. אך מכיוון שאם טבלו בפני שלשה נעשו כישראל, אפילו אם חזרו לעבוד עבודה זרה, נחשבים כישראל מומר[38] שקידושיו קידושין, ומצווה להחזיר אבידתו מאחר שטבל ונעשה כישראל. לפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהם אע"פ שנגלה סודן.

 

ד. השתלשלות תהליך הגיור


לאחר שנבדקה כוונתו של הגר, ונראה שמטרתו להסתפח לעם ישראל, אינה משום ממון, שררה, פחד או אישות, שואלים אותו: "מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם[39]. כלומר, מוטל על בית הדין, להרתיע את הגוי החפץ בגיור, ולוודא שאינו מתגייר משום סיבה חיצונית, כדי שאם כוונתו לעשות זאת יחזור בו. אם דברים אלו הרתיעוהו נפטר והולך לו[40]. אך אם אומר לבית הדין, יודע אני ואיני כדאי, [כלומר, איני ראוי להשתתף בצרתן ומי ייתן ואזכה לכך - רש"י], מקבלין אותו מיד. כלומר מתחיל מיד תהליך קבלתו[41].

מודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכין בדבר הזה[42]. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות[43]. כלומר, מלמדים אותו את המצוות שמחויב בהם יהודי מדי יום ביומו ושבת בשבתו, כדי שיוכל לערוך השוואה, בין הדת היהודית לשאר הדתות, שאינן דורשות מעובדיהם דברים רבים כל כך . אין צורך להודיע לו את כל המצוות, אלא את אותן שהן כמו אבות לכל מצוות התורה[44].
הסיבה שמודיעים אותו על המצוות החמורות, היא כדי להרתיעו מלהתגייר, משום שקשים גרים לישראל כספחת[45], כלומר, יותר ממראה נגע צרעת[46]. מאידך, אם יודיעו לו רק את המצוות החמורות, יירתעו גם אלו הרוצים להתגייר לשם שמים. לכן מודיעים לו גם את המצוות הקלות ושכר שמירתן[47].

מלבד זאת, מודיעין אותו עוון מי שנמנע ממצוות מתנות עניים, כגון: לקט,שכחה, פאה ומעשר עני, כדי להרתיע את מי שאינו מתגייר לשם שמים. שהרי בן נח נהרג על פחות משווה פרוטה, ושמא יחזור בו מלהתגייר משום כך[48], כאשר ישמע שבשדהו עתידים ללקט עניים את תבואתו, ולא יוכל לומר שגזלנים הם ולהורגם, כפי שמותר היה לו לעשות עד כה[49]. אמנם דין זה אינו נוהג בימינו ולכן הושמט מהשולחן ערוך.
לאחר שהודיעו לו את הדברים הנ"ל, מודיעים לו את עונשן של המצוות – חֵלב ושבת, ואת מתן שכרן, כדי שגם מי שמתגייר לשם שמיים לא יירתע[50], ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. כלומר, אע"פ שקיימת מגמה של הרתעה מצד בית הדין, אין מפריזים בדבר, כדי לא להרתיע גם את המתגייר לשם שמיים, עד שירצה לחזור בו מלהתגייר[51].


אם קיבל על עצמו להיות יהודי, מלים אותו מיד[52], ולדעת השבות יעקב[53]  אף באותו היום, משום "שהויי מצוה לא משהינן". כלומר, מכיון שקיבל על עצמו להיות יהודי, אין להשהות את המצוה אלא למולו, ולאחר שנתרפא מטבילין אותו מיד. דהיינו, מכניסים אותו למקוה, ושלשה תלמידי חכמים עומדים על גביו, ומודיעים לו פעם שניה מקצת מצוות קלות וחמורות, בעודו במים, משום שבטבילה זו מסתיים תהליך הגיור המכניסו לכלל ישראל, ומשום כך עליו לקבל על עצמו עול מצוות פעם נוספת[54]. אשה המתגיירת, נשים מושיבות אותה במים עד צווארה והדיינין מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות וחמורות. והיא יושבת במים ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזירין פניהן ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים[55].

לאחר הטבילה נחשב הגר כישראל לכל דבר, שאם חזר בו מגרותו וקידש בת ישראל, הוא נחשב ישראל מומר ולא גוי, וקידושיו קידושין גמורים מן התורה, והיא אסורה להנשא לאדם אחר, עד שתקבל ממנו גט[56].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ה. האם קבלת מצוות מעכבת

בקידושין[57] אמר רב יוחנן: גר צריך שלשה, מאי טעמא, משפט כתיב ביה, כדין. ע"כ. רש"י הסביר, שצריך שלשה ישראלים, להטבילו ולהודיעו מקצת מצוות קלות וחמורות, כמבואר ביבמות[58]. אולם התוספות[59] כתבו שהמתגייר חייב במילה, בטבילה, בקבלת מצוות ובזמן המקדש גם בקורבן, אך "משפט" נאמר רק בקבלת המצוות. כלומר טבילת גר צריכה להתבצע בפני שלשה דיינים ובדיעבד אפילו בפני אחד. אולם קבלת מצוות חייבת להתבצע בפני שלשה והדבר מעכב אפילו בדיעבד, וכך כתבו התוספות[60] והרא"ש[61] ביבמות.
השו"ע[62] פסק, שכל עניין הגר, בין להודיעו המצוות לקבלם, בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בשלשה הכשרים לדון וביום. מיהו דוקא לכתחילה וכו' חוץ מקבלת המצוות, שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. על כך כתבו הט"ז[63] והש"ך[64] שקבלת המצוות זהו גוף הדבר וכתחילת דין, ולכן אם לא קיבל בפני שלשה, אפילו בדיעבד מעכב. מה שאין כן לגבי המילה והטבילה, שהם כגמר דין, שבדיעבד אם לא טבל או מל בפני שלשה אין זה מעכב.
גם דעת המאירי ביבמות[65] היא, שקבלת מצוות צריכה להיות מדאורייתא בפני שלשה, וכן המילה, משום שדברים אלו נעשים ע"י אחרים. אבל הטבילה שנעשית ע"י הגר עצמו, צריכה להתבצע בפני שלשה מדרבנן, אשר גזרו על כך משום קבלת המצוות, ומשום כך יש להכשיר בדיעבד, טבילה שהתבצעה שלא בפני שלשה.

מאידך במשנה במסכת שבת[66] שנינו, שהשוכח עיקר שבת ועשה מלאכות רבות בהרבה שבתות, חייב רק חטאת אחת. בגמרא[67] הסבירו רב ושמואל, שהמשנה המחייבת חטאת אחת על כל השבתות שחילל, עוסקת בתינוק שנשבה לבין הנכרים, ובגר שנתגייר לבין הנכרים. דהיינו, שמעולם לא ידעו עיקר דין שבת. אבל אם הכיר מתחילה עיקר דין שבת ולבסוף שכחו, דינו כמי שזוכר עיקר שבת ורק שכח שהיום שבת, והריהו חייב חטאת על כל שבת ושבת שחילל.

לדעת הריטב"א[68] מדובר בגר שנתגייר בפני בית דין של שלשה, והם לא הודיעוהו מצוות שבת והלך לגור בין הנכרים, ומעולם לא נודעה לו מצוות שבת. אך גירסת התוספות[69], "שנתגייר בין הנכרים" ולא "לבין הנכרים", ולפי זה הכוונה, שבית דין שעברו במקום גיירוהו והם הלכו והוא נשאר שם. נמצא, שעל אף שבית הדין צריכים להודיע לבא להתגייר, מקצת מצוות קלות וחמורות, מכל מקום, אם טעו ולא הודיעוהו כלל, חלה הגרות בדיעבד[70].

מכאן, יש שרצו להוכיח, שקבלת מצוות בגר אינה מעכבת בדיעבד, אולם טעות בידם. שכן, בנוגע לגר שנתגייר בין העכו"ם, ולא ידע משבת ואף לא מעבודה זרה, ומכל מקום נחשב גר, זאת משום שקיבל על עצמו באופן כללי, להיות יהודי, ולהתחייב בכל מה שחייב יהודי, וקבלה זו נחשבת לקבלה טובה על הכל התורה, אף על פי שלא ידע את דיני ומצוות התורה, כשם שבכל גר אין צריך שיודיעוהו את כל המצוות, ובדיעבד גם בלי שהודיעוהו מצוות כלל נחשב גר, כפי שמבואר ברמב"ם[71] ובשו"ע[72].

אך כאשר לא היתה קבלת מצוות, שהיא היא עיקר הגרות, אין מקבלים אותו. על כן, כאשר נראה לבית הדין, שפיו וליבו של המועמד לגיור אינם שווים, וליבו בל עמו, ואף שאומר בפיו שמקבל מצוות, נראה שהדברים נאמרים מן השפה ולחוץ, אין לקבלו. בנוגע לכך כתב הגר"מ פיינשטיין[73]: אך בכלל עיקר הגרות לא נוחה דעתי מזה, ואני נמנע מזה, לא רק מצד הדין שאין מקבלין בשביל אישות, אלא גם מטעם שהוא כמעט ברור כאנן סהדי, שלא מקבלת את המצוות ורק בפיה אומרת שמקבלת, ובלא קבלת המצוות אף רק פרט אחד, הוא מפורש בבכורות דף ל שאין מקבלין אותו. עכ"ד.

אולם מפרושו של הריטב"א[74], שמדובר בגר קטן, שמטבילים אותו על דעת בית דין, ומשום כך לא הוצרכו להודיעו מצוות בשעה שנתגייר, וכשגדל והיה בר דעת, היה גר בין הנוכרים, אין להוכיח שבגרות של גדול אין הודעת המצוות מעכבת. גם הרמב"ם[75] פירש שמדובר בגר קטן וז"ל: כלל גדול אמרו בשבת. כל השוכח עיקר שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת. או שנשבה והוא קטן לבין העכו"ם, או נתגייר קטן והוא בין העכו"ם, אע"פ שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכל שגגה אחת היא וכו' ע"כ. הכסף משנה שם תמה, על מה שכתב הרמב"ם שנתגייר קטן, שאפילו נתגייר גדול, אפשר שלא ידע מצוות שבת. ותירץ, משום שאם נתגייר גדול, ודאי הודיעוהו מצוות שבת, אבל גר קטן שמטבילין אותו על דעת בית דין, אין צריך להודיעו. לפירוש זה יש לומר שגם לרמב"ם הודעת המצוות בגדול אכן מעכבת ובדיעבד אין הגרות חלה.

אלא שהרמב"ם[76] עצמו כתב: גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל לפני ג' הדיוטות , הרי זה גר. ע"כ. וכתב על כך המגיד משנה שם וז"ל: זה פשוט, שאין הודעת מצוות מעכבת בדיעבד. ע"כ. מאידך, פסק הרמב"ם[77], אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן הזה, אפילו קיבל עליו כל התורה חוץ מדקדוק אחד, אין מקבלין אותו. ע"כ.

מקור דברי הרמב"ם במסכת בכורות[78] ובדבריו מבואר שקבלת המצוות מעכבת בחלות הגיור גם בדיעבד. לכן, יש שהראו סתירה בין דברי הרמב"ם בפרק יד לדבריו בפרק יג, ומכח סתירה זו באו לומר, שאין צורך כלל בקבלת מצוות, ועל כל פנים אין היא מעכבת לשיטת הרמב"ם.

אלא שכבר כתב בשו"ת חמדת שלמה[79], להבחין בן הודעת המצוות, שכרן ועונשן שאינה מעכבת ובה עוסק הרמב"ם בפרק יג. לבין קבלת המצוות שהיא עיקר הגרות, משום שבה נכנס הגוי לדת היהודית, שהיא אכן מעכבת, ובכך עוסק הרמב"ם בפרק יד. כדברים הללו כתב הגר"מ פיינשטיין[80] וז"ל: במה שנסתפק כתר"ה, אם גר שלא קיבל עליו מצוות, אם נחשב גר. פשוט וברור שאינו גר כלל, אף בדיעבד, וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה וכו', שקבלת מצוות בגר מעכב וכו'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצוות, אם אנן סהדי, שאינו מקבל באמת אינו כלום. ע"כ.

בסגנון דומה כתב הגר"מ פיינשטיין במקומות נוספים[81]: הנה פשוט שהגרות אינה כלום, דהא קבלת המצוות מעכב הגרות, ואפילו קיבל כל דיני התורה חוץ מדבר אחד מעכב, כדאיתא בבכורות דף ל. וגם צריך שתהיה קבלת המצוות בפני ג', ומעכב אפילו בדיעבד, כדאיתא בש"ך סימן רסח, סק"ט. ע"כ. וכן כתב לגבי מעוברת שנתגיירה וילדה בן, אם יש לפדותו ע"י זכיה וז"ל: אבל הגיורת הזאת, שמסתמא היא כרוב גיורות שבמדינה זו, שרק בפיהן, אמרו שקבלו המצוות, אבל האמת שרוב המצוות, ואולי כל המצוות לא קבלו, כמו שרואין, שתכף מחללות שבת ואין שומרות איסור נדר וכו' שלע"ד יותר נוטה שאינן גיורות כלל ועדיין אין נוכריות, כגר שלא קיבל מצוות ואף רק מצווה אחת אינו גר, עיין בכורות דף ל.

 וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב[82]: ואל יטעה לך לשון הרמב"ם[83], גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות דהוי גר. ובמגיד משנה שם וזה לשונו, "זה פשוט שאין הודעת המצוות מעכבת דיעבד". הרי דהודעת המצוות אין מעכב בדיעבד, זה רק משום דחיישינן דקיבל עליו המצוות, אף דלא הודיעוהו, וכדמסיים הרמב"ם וחוששין לו עד שתתברר צדקתו וכו'.

לאור ההבחנה הנ"ל, בין קבלת המצוות שהיא מעכבת גם בדיעבד, לבין הודעת המצוות, שבדיעבד אין היא מעכבת, ניתן ליישב גם את הסתירה עליה הצביעו רבים בדברי השו"ע. שכן, השו"ע במקום אחד כתב שקבלת המצוות מעכבת אם אינה ביום ובשלשה[84]. ובמקום אחר[85] פסק, ואם לא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו שכר המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר וכו', הואיל ומל וטבל יצא מכלל עובדי כוכבים, וחוששין לו עד שתתברר צדקתו וכו'.

לאור ההבחנה הנ"ל ניתן לומר שאין סתירה בדברי השו"ע. שכן, קבלת המצוות בודאי מעכבת, כפי שהסבירו נושאי כלי השו"ע[86], שקבלת המצוות היא גוף ועצם מעשה הגיור ונחשבת לתחילה דין, בעוד שהמילה והטבילה נחשבות רק לגמר הדין, ובכך עוסק השו"ע בסעיף ג. אבל בסעיף יב, עוסק השו"ע רק בהודעת המצוות והיא איננה מעכבת בדיעבד.

הבחנה זו, בין קבלת המצוות שהיא מעכבת, לבין הודעת המצוות שאינה מעכבת בדיעבד, מקורה בתירוץ הסתירה, בין דברי הגמרא במסכת בכורות[87], האומרת, שנכרי שבא לקבל דברי תורה, חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, ולרבי יוסי ברבי יהודה, אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. לבין דברי הגמרא במסכת שבת[88], בענין גר שנתגייר בין הנכרים שנחשב גר. שכן, מצד אחד יש להסתפק בנוגע למי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אם רק לכתחילה אין מקבלים אותו, שכן משמע לשון "אין מקבלים" או גם בדיעבד אין הוא גר. ואע"פ שמקבלים גרים - גם כאלו שאינם יודעים את רוב דיני התורה, שהרי ביבמות מבואר שמודיעים את הבא להתגייר רק מקצת מצוות, ובודאי שלא מודיעים אותו רוב הלכות שבת, מכל מקום כיצד מצבו של הבא להתגייר הזה יהיה גרוע יותר מגר שנתגייר בן הנוכרים שנחשב לגר, אע"פ שלא הודיעוהו שום מצוה ואף לא את עיקרי האמונה.

על כרחנו חייבים לומר, שגר שנתגייר בן הנוכרים נחשב גר, כי מדובר שבאופן כללי קיבל על עצמו לנהוג כיהודי. וכשם שבנ"י במעמד הר סיני, אמרו נעשה ורק אחר כך נשמע, כך גר זה, שקיבל על עצמו באופן אמיתי, להיות מחיוב בכל מה שמחויב יהודי, ובזה די לצורך גרות, ואין חוששים לומר, שאם היה נודע לו ממצוה כזו או אחרת, לא היה מקבל עליו.

 

ליתר דיוק יש לומר, שכל ענין קבלת המצוות בגרות, הוא לעשות כל מה שהקב"ה צווה, בגלל שהקב"ה צווה, דבר ששייך גם במצב שהמתגייר לא ידע מאומה אודות פרטי הציוויים, ולכן קבלת המצוות מועילה גם לגר שנתגייר בין הנכרים, אף שלא ידע כלום, שהרי לא ידע אף מאיסור עבודה זרה, כמבואר במסכת שבת[89]. כלומר, כאשר קבלת המצוות אינה בגלל שהקב"ה צווה, אלא מחמת בחירתו, בגלל שטעמם מסתבר לו, או בגלל שקל לקיימם, ולולא שה' צווה גם כן היה מקבל, אין זו נחשבת קבלה לקיים מה שצווה הקב"ה, אלא הוא רק כאחד ששמע מחברו על דבר שטוב לבריאותו, או שדבר מאכל זה טעים ויהנה ממנו ולכן קבלו. זאת אומרת שלא קיבלו כלל מצד הצווי, אלא שנודע שהצווי הוא דבר טוב לבריאותו או להנאתו וכדומה, בעוד שהקבלה שהצריכה התורה היא, קבלת עול מלכות שמיים, שכן הוא החיוב בקיום המצוות לעשות מחמת שצווה כן הקב"ה ולא משום טעם אחר[90].

 

וכל שכן כשמודיעים לו שיש מצוה מסוימת, או אפילו שנודע לו ממצוה מסוימת מעצמו בלי שהודיעוהו, כגון שראה כיצד נוהגים יהודים, ואמר שאינו חפץ לקבל מצוה זו על עצמו, על כך אומרת הברייתא במסכת בכורות שאין מקבלין, ויתכן שגם בדיעבד אם קיבלוהו, אינו גר, אף שהלשון אין מקבלים היא לשון לכתחילה[91].

 

באופן זה יש להסביר את דברי השו"ע בסעיף ג' שכתב: כל עניני הגר, בין להודיעו המצוות לקבלם, צריך שיהיה ב- ג' הכשרים לדון וכו' - לאו דוקא. אלא עיקר הכוונה היא, שקבלת המצוות צריכה להיות בפני ג', אבל הודעת המצוות אינה מעכבת, ומה שנקט השו"ע לשון להודיעו, הוא משום שכך עושים הבית דין, שמודיעים מקצת מצוות בשעת הקבלה. וכן לשון השו"ע בסעיף יב' שכתב: או שלא הודיעוהו שכר המצוות ועונשן, הרי זה גר וכו' הוא לאו דוקא . אלא אפילו לא הודיעוהו כלל אי אלו מצוות, אם רק קיבל על עצמו, לקבל עליו כל המצוות שחייבים בהם עם ישראל, נחשב גר, ורק משום שאין דרך לשכח להודיעו המצוות, נקט השו"ע ששכחו להודיעו שכר המצוות ועונשן, שדבר זה יתכן שלפעמים נשכח. על פי הדברים הנ"ל אולי ניתן לומר, שמה שכתב הב"ח[92] בדעת הרמב"ם, שאין קבלת המצוות מעכבת, ולא חילק בין הודעת המצוות לקבלת המצוות, כוונתו ג"כ לומר, שרק הודעת המצוות אינה מעכבת, אבל קבלת המצוות אכן מעכבת, וצריך עיון.

 

ו. כשידוע שהמתגייר לא ישנה את אורח חייו

 

בסעיף ג התבאר, שלשיטת חכמים שנחלקו על רבי נחמיה[93], מי שנתגייר לשם שררה, או מחמת פחד או לשם אישות - כולם גרים. בטעם הדבר כתב הריטב"א[94], שמכיון שבגמרא[95] מבואר, שאדם שאנסוהו למכור חפץ, "אגב אונסיה גמר ומקני", כלומר, מכירת החפץ היתה בלב שלם למרות שנאנס למוכרו. כך גם בגרות לשם אישות, יש מקום להניח, שהמתגייר מתגייר בלב שלם, אף שבלבו לשם אשה.

אולם כאשר גלוי וידוע לבית הדין, שאין בכוונת המתגייר לשנות את אורחות חייו, ודעתו אינה לקיים מצוות לאחר גיורו, אלא לחיות כפי שהורגל בגיותו, במקרה כזה אין אנו אומרים "אגב אונסיה גמר ומקני", ואם מתכוין לשם אישות בלבד, אין הגרות חלה אף בדיעבד. הדבר אברהם[96] מסביר, שמי שאנסוהו למכור חפץ, אינו יכול לסלק מעליו את האונס, אלא בהקנאת הדבר הנדרש ממנו בדרכי הקנין השונים, ויודע שלאחר מכן לאי וכל להחזיר חפץ זה אליו בחזרה, אם מצד שהקונה איש אלים, אם מצד שלא יזכה בדין, משום שהקונה ימציא שטר, או יוכיח בעדים שמכר לו, או מצד החזקה, שכל מה שבידי אדם - שלו הוא (במטלטלין) ולכן "גמר ומקני".

וכן להיפך, אם מסר מודעה שעושה זאת מחמת אונס ולא "גמר ומקני" בלבו, אלא בדעתו לתובעו אח"כ בדין, אין ממכרו ממכר, אם אכן העדים יעידו על אונסו למכור את החפץ. ואם יודע הנאנס, שבחלוף האונס יכול להוציא מיד האונס, בודאי שלא "גמר ומקני" מתחילה. אולם בגרות שבידו שלא לקבל בלבו, ושלא לשמור אח"כ מצוות, ואין מי שיכול לכופו לקיים מצוות או לא לעבור עבירות, אין מקום לסברא חזקה שגמר וקיבל עליו מצוות.

אמנם בגרים שבימי שלמה, שהיתה יד ישראל תקיפה להעניש את העוברים על דת. או אפילו בזמן שאין יד ישראל תקיפה, להעניש עוברי עבירה, אך מכל מקום מאחר שנפשו חשקה באשה זו, עליו לדור עמה במקום מגורים דתי, וידוע לו שאם יתנהג כפי שנהג בגיותו, לא "יקלט" בסביבת מגוריהם ואף האשה לא תחיה עמו, ורק ע"י קבלת אורח חיים דתי ישיג את רצונו, כלומר את אשתו, אגב אונס זה גמר ומקבל.

מציאות זו היתה שייכת בזמנים קדומים. אך כיום, שגם האשה וגם חלק גדול מהסביבה חיים חיים חילוניים, ואחר הגרות לא יהיה אנוס כלל לשנות אורחות חייו לקיים מצוות התורה, לא שייך לומר אגב אונסיה גמר ומקבל, כי בלאו הכי ישיג את מאוייו. גם מה שכתבו, שאין לבית הדין להתחשב עם מה שבלבו,שחושב שלא לקיים מצוות לאחר הגיור, כי דברים שבלב אינם דברים. זה אינו, משום שרק בימים קדומים היה דבר זה שייך. אבל עתה כשיש אומדנא דמוכח שהמועמד לגיור לא יקיים אח"כ את המצוות ואין ליבו כלל לזה, גם דברים שבלב נחשבים דברים.

דברים דומים כתב הגר"מ שטרנבוך[97]: ונראה פשוט שאף שמדינא הגר צריך לקבל עליו כל דיני ישראל, ועל הבית דין להיות משוכנעים שיקבל כל המצוות, אפילו מדברי סופרים, ורק אז לקבל אותו. אבל כל היכא שרואים שכוונתו היא באמת לקבל עליו כל המצוות וגם דקדוקי סופרים, אף שאינו בקי בכל המצוות, שהויי מצוה לא משהינן, כיון שרצונו לקבל כל המצוות, מגיירים אותו ולא משהינן המצוה וכו' וכאמור היינו דוקא כשבית הדין משוכנעים שרצונם באמת לקיים כל מצוות התורה ומצוות דרבנן, ורק שעכשיו אנוסים הם משום שאין יודעים אבל יקיימו הכל לבסוף.

דברים נחרצים כתב בנידון דידן בשו"ת חלקת יעקב[98] וכיון שהם באים באריכות גדולה אביא מקצתם בלבד. החלקת יעקב דן בגרים הבאים להתגייר מחמת אישות ובראשית דבריו כותב: ואני אשתומם על המראה - כי הרבנות היושבים בערי הפריצות במע' אירופא, אין יכולים לרמאות את עצמן, באשר יודעים בטוב, אשר רובא דרובא גרים כאלו, הם אשר נדבקו נפשם בישראל להתחתן ורוב הישראלים הללו הם פושעים ואין רוצים כלל לידע מיהדות כשרות שבת ונדה, כל המצוות הם עליהם למעמסה, והם רק יהודי לאומי, ויודעים בטח אשר גם הנוכרית אשר למראית עין מתגיירת, לא תתנהג כלל בשום יהדות, כיום שגם בעלה היהודי הלאומי, אינו יודע כלל מזה. וא"כ באופן כזה הדבר פשוט אצלי, אשר אף בדיעבד לא הוי כלל גרות כיון דקבלת מצוות היא מהדברים דמעכבים אף בדיעבד, כמבואר ברמב"ם[99] ובשו"ע[100] וכו'. ואיזה קבלת מצוות יש, אם אנו יודעים אשר הם מצחקים ומזלזלים בשבת ובנדה ובכשרות וכו'.

ובנידון דידן אנו יודעים בטח, אף בשעת הגרות, שאין כוונתם להתגייר לגמרי, כיון שגם החלק השני, זה היהודי, מתלוצץ מכל ואינו רק יהודי לאומי, ומכל שכן שכלתו הנכרית הבאה להתגייר. ואף אם נאמין לה שכוונתה אמת להיות יהודית, לכל היותר כוונתה להיות לאומית, בלי שבת נדה ושאר מצוות כמו בעלה. וגרות כזו אף בדיעבד לא מהני וכו'. ובטוב טעם ודעת[101] שכרכרו בזה, אם מותר לגיירם לשם אישות - דווקא באופן שיש לחשוב, אשר כוונתם להיות גרים גמורים, רק הסיבה היתה לשם אישות, בזה יש לפלפל. אבל כשאינם רוצים להתגייר לגמרי, רק ליהודים לאומיים, בלא קבלת מצוות, אף אם כוונתם אמת, לא מהני הגרות אף בדיעבד[102].

ממבט ראשון נראה, שכך מפורש גם בתשובת הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל[103], בנוגע לנכריה שאביה ישראל ונישאת לישראל בערכאותיהם. הרה"ג עוזיאל מבאר, שאם מצאו לזוג עילה, אין מגיירים אותם לכתחילה. לכן, כשהאם ובתה נשואות לישראל, יש לומר שיש כאן עילה, שהיא סיבת גרותם ולפיכך אין לקבלם. אך הוא מוסיף: "אולם כשנעיין בדבר, נמצא דעילה לבדה אינה פוסלת אותם, אם לא שידוע לבית דין שזו היא סיבת גרותם, ובלא זה לא היו מתגיירים" וכו'.

אלא שבנדונו הוא טוען שבנכרית הנשואה לישראל, אין כאן עילה לגיור, הואיל ונשואה וחיה איתו בשלום גם בגיותה. וכשבאה להתגייר מעשיה מוכיחים שעושה זאת לשם התקרבות אל היהדות, כלומר לשם שמיים, ולפיכך הוא סבור שמצוה לקרבה. אולם כשהוא מביא את דברי האוסרים, המסתמכים על דברי הגמרא בבכורות[104], נכרי שבא לקבל דבר תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, הוא טוען שלא נאמרו דברים אלה, אלא במי שאומר שאינו מקבל דבר מדברי תורה, או מדקדוקי סופרים. אבל אם קיבל את כל התורה אך, נמשך בדברים שהרגיל בהם בגיותו, הרי הוא גר חוטא ואין נמנעים מלקבלו משום כך.

בשולי סעיף א שם, מסכם הרב עוזיאל וכותב, "מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה. גר שקיבל עליו המצוות ועונשן אע"פ שידוע שלא יקיים אותם, מקבלים אותו, אחרי שהודיעו לו מצוות וכו', שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום, זכות היא לו, לזכות באותן המצוות שיקיים אותן ומשום דלמא נפיק מהם זרעא מעליא. וכן מפורש גם בדבריו בפסקי עוזיאל[105], שם כתב : "מכל האמור מדובר תורה יוצאה, שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות אע"פ שידוע לנו, שלא יקיימו כל המצוות, משום שסופם יבואו לידי קיומם ומצווים אנו לפתח להם פתח כזה, ואם לא יקיימו את המצוות, הם ישאו את עוונם ואנו נקיים.

דברי הרה"ג עוזיאל בשו"ת, קשים מאד ואף סותרים זה את זה. מצד אחד הוא מסכים שאם ידוע לבי"ד שסיבת גרותם לשם אישות בלבד, ובלא זה לא היו מתגיירים,  הרי שאין לקבלם. מצד שני הוא כותב שגר שקיבל עליו מצוות, אע"פ שידוע שלא יקיים אותם מקבלים אותו וכו'. שנית, הוא קובע בפסקיו שמותר ומצוה לקבל גרים, אע"פ שידוע שלא יקיימו המצוות, משום שסופן יבואו לידי קיומם וכו'. זאת מנין לו?! אדרבה, במציאות בה חיים בני הזוג בסביבה חילונית, כשהבעל אינו שומר מצוות, הסברא נותנת שלא יגיעו לידי קיומם?!

נקודה זו מתחדדת בדברי הגרי"א הרצוג, בתשובתו לאגודת רבני שווייץ[106], שם הוא כותב שלא לקבל מורה, שאשתו נולדה מאב נכרי ומאם יהודיה שהתנצרה, כדלהלן: שאע"פ שנפסקה ההלכה, שבדיעבד גם המתגיירים לשם דברים אחרים, לא לשם שמים, גרים הם, יש לו סברא חזקה מאד, מאד שבזמן הזה אין הדין כך. הואיל ולפנים היה כמעט כל יהודי מוכרח לשמור את המצוות, כי אחרת היה נמאס ונבזה בעיני עמו כפושע ישראל, וע"כ היו מחזקים בכך את האומדנא, שגוי זה שבא להתגייר, באמת החליט בדעתו לשמור שבת וכו', כי אחרת יהיה קרח מכאן ומכאן ואוי ואבוי לו.

אבל בזמננו שנשתנה המצב, ואפשר להיות מנהיג בישראל ומחלל שבת ואוכל נבילות וטרפות בפרהסיא וכו', מאין האומדנא שבאמת גמר הגוי בדעתו על כל פנים בשעת ההתגיירות לשמור את היהדות?! ומה גם שרובא דרובא, ואפשר כולם, שלא הגרים ממין זה, אינם מתחילים אפילו לשמור את עיקרי הדת וכו'. מכח דברים אלו מחזק הגרי"א הרצוג את ידי הרבנים בשווייץ, לרגל הסכנה הגדולה המרחפת עליהם שם, שלא לקבלו כמורה בקהלתם, כדי לא לפתוח דלת בפני גרים גרורים, המחבלים בכרם ה', בית ישראל, שיביאו להסתערות זרם של התגיירות לא טהורה, שאף בדיעבד מערערים אחריה מאד.

 

סיכום

א.קבלת גרים לא נמנית כמצוה על ידי מוני המצוות. אף על פי כן מצוה לקבל גרים, אך יחד עם זה אין לפתות אדם להתגייר, אלא לגייר רק את מי שמגלה רצון אמיתי להצטרף לעם ישראל.

ב.  לכתחילה אין לגייר אדם הבא להתגייר מחמת סיבה חיצונית כשררה, פחד או אישות. אולם אם לפי ראות עיני בית הדין סופו להתגייר לשם שמיים, מותר לגיירו. בדיעבד, גוי שנתגייר שלא לשם שמיים אלא לשם דבר אחר, נחשב גר.

ג.לכתחילה, אין לקבל גר המקבל עליו את כל התורה חוץ מדבר אחד, אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. אולם אם לפי ראות עיני בית הדין סופו לשמור תורה ומצוות וגיורו יהיה לשם שמיים, מותר לגיירו.

ד. למרות שצריכה להיות מגמה של הרתעת המעומד לגיור שמא אינו מתגייר לשם שמיים, אין להפריז בדבר, כדי לא להרתיע גם את מי שמתגייר לשם שמיים, עד שירצה לחזור בו מלהתגייר.

ה. לדעת התוספות והרא"ש במסכת יבמות, קבלת המצוות על ידי המתגייר חייבת להתבצע בפני שלשה והדבר מעכב אף בדיעבד וכן הוא פסק השו"ע.

ו. כאשר נראה לבית הדין שפיו וליבו של המתגייר אינם שווים, אף שאומר בפיו שמקבל מצוות, אם נראה שהדברים נאמרים מן השפה ולחוץ- אין לקבלו.

ז. לדעת החמדת שלמה יש להבחין בשיטת הרמב"ם בין הודעת המצוות שכרן ועונשן שאינה מעכבת, לבין קבלת המצוות שהיא עיקר הגירות, משום שבה נכנס הגוי לדת ישראל שהיא מעכבת.



[1] מז ע"ב.

[2] אזהרות ר"י אלברצלוני, עשה של אהבת הגר.

[3] ר"י פרלא בפירוש לסהמ"צ של רס"ג עשה יט.

[4] דברים ו, ה.

[5] בראשית יב, ה.

[6] ספרי דברים ו, ה.

[7] יבמות קט ע"ב.

[8] תוד"ה רעה יבמות קט ע"ב.

[9] יבמות כד ע"ב, רמב"ם הלכות איסו"ב יג, יד, שו"ע יו"ד סימן רסח, יב.

[10] הג' מרדכי יבמות פ"ד סימן קי.

[11] יבמות כד ע"ב, רמב"ם הלכות איסו"ב יג, טו.

[12] יבמות, שם.

[13] ב"י סימן רסח, ש"ך סימן רסח ס"ק כג.

[14] תוד"ה לא יבמות כד ע"א, תוד"ה רעה יבמות קט ע"ב, הגהות מרדכי יבמות, שם.

[15] לא ע"א.

[16] יבמות כד ע"ב ד"ה לא.

[17] יבמות, שם, ירושלמי קידושין ד, א, מסכת גרים א, ז (בשינוי).

[18] ל ע"ב.

[19] ויקרא יט, לד.

[20] תורת כהנים, שם.

[21] הלכות איסו"ב פי"ד ה"ח אלא שהרמב"ם השמיט את הביטוי "דברי סופרים" וכתב "דקדוק אחד".

[22] שו"ת בית יצחק.

[23] יו"ד ח"ב סימן ק.

[24] שם ד"ה גייריה.

[25] יבמות כד ע"ב.

[26] בדומה למתגיירים באותה תקופה לאור הצלתו הניסית של עם ישראל, כפי שנאמר (אסתר ח, יז) ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם, ובמנות הלוי הסביר, שלא נעשו יהודים ממש, אלא עשו עצמם יהודים למראית עין.

[27] עה, ע"ב.

[28] מלכים ב, יז,לג.

[29] מח ע"א.

[30] יבמות כד ע"ב ד"ה הלכה.

[31] קידושין עה ע"ב ד"ה דאמר בתירוצו הראשון.

[32] יבמות, קי ובהגהה על הגיליון בשם מורו.

[33] שו"ת אג"מ ח"א סימן קנז.

[34] הלכות איסו"ב יג, יז.

[35] יו"ד סימן רסח, יב.

[36] הלכות איסו"ב יג, טו.

[37] הלכות איסו"ב יג, טז.

[38] רמב"ם שם יג, יז.

[39] יבמות מז ע"א. ברמב"ם הלכות איסו"ב יג, יד, מבואר, שאם לא נמצא עילה מיוחדת, שבגללה רוצה הגוי להתגייר מודיעין אותו כובד עול תורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלין אותן, שנאמר, ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. אולם תוספת זו לא נפסקה בשולחן ערוך.

[40] מסכת גרים, א.

[41] רמב"ם הלכות איסו"ב יד, א, שו"ע יו"ד רסח, ב.

[42] רמב"ם הלכות איסו"ב יד, ב, שו"ע יו"ד סימן רסח, ב.

[43] יבמות מז ע"א.

[44] רמב"ן ריש פ' תרומה.

[45] יבמות מז ע"ב.

[46] פירושים שונים נאמרו במפרשי הש"ס במימרא זו:

דעת רש"י ביבמות קט ע"ב ד"ה קשים, שכוונת הדברים, שכיון שאין הגרים בקיאים בדקדוקי מצוות, עלולים הם לגרום לעם ישראל ללמוד ממעשיהם, להתרפות בקיום מצוות, ולהכשל בעניני איסור והיתר.

דעת התוד"ה קשים בקידושין ע, ע"ב, שכיון שעם ישראל מצווים בכשלושים וששה מקומות שלא להונות את הגר, ולא יתכן שלא יצערו כלל את הגרים, גורם הדבר לקטרוג על עם ישראל.

דעת התוד"ה קשים בקידושין ע, ע"ב, שהסיבה שעם ישראל מפוזר בין העמים היא כדי שיצטרפו אליהם גרים, ונמצא שהגרים גורמים בעקיפין לגלות.

דעת ר' אברהם הגר  בתוס', שם, שהגרים גורמים לקטרוג, בכך שהם מקפידים על המצוות יותר מעם ישראל.

דעת המהר"ם שיף, שהגויים צרי עין, כפי שאמרו חז"ל, שבן נח מדקדק אף על פחות משווה פרוטה, וכשמתגיירים, לומדים ישראל ממעשיהם. על כן, השוו זאת חז"ל לספחת, משום שצרעת באה על צרי עין.

על אף כל ההסברים לדברי הגמרא, ש"קשים גרים לישראל כספחת", כתב האדמו"ר מגור במכתב תשובה בקובץ "העמק" חוברת ב', שראוי להתפלל שגויי העולם יתגיירו, כפי שאנו אומרים בתפילה "ויאתיו כל לעבדיך" ויקבלו עול מלכותך עליהם, וישמעו רחוקים ויבואו, ויתנו לך כתר מלוכה".

[47] ב"ח יו"ד סימן רסח.

[48] רש"י יבמות מז ע"ב בלשון שניה.

[49] רש"י שם בלשון ראשונה.

[50] ב"ח יו"ד סימן רסח.

[51] רמב"ם הלכות איסו"ב יד,ב.

[52] יבמות מז ע"א.

[53] ח"א סימן לד.

[54] יבמות, שם ע"א, ע"ב, רמב"ם הלכות איסו"ב יד, ו.

[55] יבמות, שם, רמב"ם, שם.

[56] רמב"ם הלכות אישות ד,טו, בית יוסף אבה"ע סימן מד ד"ה ישראל מומר.

[57] סב ע"א, סב ע"ב.

[58] מז ע"ב.

[59] קידושין, שם ד"ה גר.

[60] יבמות מה ע"ב ד"ה מי.

[61] פ"ד סימן לא.

[62] יו"ד סימן רסח, ג.

[63] יו"ד, שם סק"ט.

[64] יו"ד שם סק"ט.

[65] מה ע"ב בשם יש מתרצים.

[66] סז ע"ב.

[67] סח ע"א.

[68] שבת סח ע"א.

[69] שבת שם ד"ה גר.

[70] שבת שם ד"ה גר.

[71] הלכות איסו"ב יג, יז.

[72] יו"ד סימן רסח, יב.

[73] שו"ת אג"מ יו"ד ח"א סימן קנט.

[74] שבת סח ע"א.

[75] הלכות שגגות ז,ב.

[76] הלכות איסו"ב יג,יז.

[77] הלכות איסו"ב יד, ח.

[78] לא ע"א.

[79] יו"ד סימן כט - ל.

[80] שו"ת אג"מ יו"ד ח"א סימן קנז.

[81] שו"ת אג"מ יו"ד ח"א סימן קס.

[82] יו"ד סימן קנ אות ה.

[83] פי"ג מהלכות איסו"ב הי"ז.

[84] יו"ד סימן רסח, ג.

[85] יו"ד סימן רסח, יב.

[86] ט"ז וש"ך סק"ט.

[87] ל ע"א.

[88] סח ע"א.

[89] דברות משה יבמות פ"ד עמ' תקז.

[90] דברות משה שם.

[91]רש"י הקשה, כיצד קיבל הלל לגייר את הגר לכתחילה, מהגמרא בבכורות, שלפיה אין מקבלים אף אם לא קיבל עליו רק דבר אחד, וכל שכן שלא היה לו לקבל גר זה, שלא קיבל עליו כל התורה שבע"פ. על זה תירץ רש"י , שהיה הלל מובטח, שאחר שילמדנו יסמוך עליו ויקיים גם כל דיני תושבע"פ.

רש"י הסביר שהלל סמך על כך, שהיה זה מחמת שלא כפר בתושבע"פ, אלא שלא האמין להלל שמה שאומר לו היא התורה שניתנה מפי הגבורה, ובדבר זה היה שייך שיסמוך עליו אחר שילמדנו. כי אם היה הגוי כופר בתושבע"פ, משום שהסיבה שאינו מאמין היא, משום שלא נכתבה תורה שבע"פ כפי שנכתבה תורה שבכתב, כשם שכופרים הצדוקים בדבר זה, שאע"פ שיתחיל להאמין לא שייך שיהיה בטוח בזה, וממילא אסור היה להלל לגיירו.

לכן פירש רש"י, שידע הנכרי שיש תושבע"פ, אלא שאמר שאינו מאמין להלל, לכן שייך שיהיה הלל בטוח שיסמוך עליו. כך ניתן להסביר גם את המעשה בענין הגר שגייר הלל על מנת שיעשה כה"ג. שמצד הגרות נחשב גר, אף שלא קיבל עליו שזר אסור בעבודת המקדש. וקשה כיצד הלל קיבלו? על זה שייך תירוצו הקודם של רש"י, שמכיון שהיה הלל בטוח, שאחר שילמדנו, יקבל עליו גם מצוה זו, היה רשאי לגיירו.

 

 

[92] יו"ד סימן רסח.

[93] יבמות כד ע"ב.

[94] בחידושיו ליבמות כד ע"א. וכן הוא בנימוקי יוסף שם.

[95] ב"ה מח ע"א.

[96] ח"ג סימן כח.

[97] תשובות והנהגות ח"ג סימן שב.

[98] יו"ד סימן קנאות א.

[99] הל' איסו"ב פי"ד.

[100] יו"ד סימן רסח.

[101] לגרש"ק סימן כל.

[102] ראה בשו"ת חלקת יעקב שם סוף אות ה.

[103] שו"ת משפטי עוזיאל רו"ב יו"ד סימן נח.

[104] ל ע"ב.

[105] שאלות הזמן סימן סה.

[106] הוראה בשו"ת חלקת יעקב יו"ד סימן קנא.

עבור לתוכן העמוד