כתב סתר בשבת

[מתוך תחומין כה 461]

ראשי פרקים


 

א.   כתב שאפשר להפליטו - האם נחשב 'מתקיים'?

      1. מסוגית גיטין נראה שנחשב 'מתקיים'

      2. דחיית הראיה לדעת כמה מן הראשונים

      3. לסיעת אחרונים אין הוכחה

      4. מסקנות לענין 'כתב המתקיים'

ב.   כתב סמוי האם נחשב מדאורייתא?

      1. אין דרך כתיבה בכך

      2. האם כתב 'בלוע' קרוי כתב?

      3. לריטב"א: ספק בגמ' לענין 'בלוע'

      4. 'בלוע' מתחילה מול 'בלוע' אחר שניכר

      5. דעת הלבוש להחשיב בלוע לכתיבה

      6. האם שבת וגיטין שוים לענין כתב בלוע?

      7. רעק"א מסתפק בדין כתב בלוע

ג.    דברי הירושלמי בענין כתיבת סתר

      1. הר-צבי: לירושלמי בלוע הוי כתב

      2. הראיה מן הירושלמי אינה מוכחת

      3. מפמ"ג נראה שאין איסור לכתוב סמוי

ד.   אין רישומו ניכר

      1. 'רישומו ניכר' - תנאי יסודי במלאכת כותב

      2. 'מתקיים ו'ניכר' - שני תנאי כתיבה

ה.   מהו כתב שאינו ניכר?

      1. דיני תורה תלויים בחוש טבעי בלבד

      2. כתב הניכר בקושי רב נראה אינו כתב

ו.    כתיבה בלתי ניכרת - האם אסורה מדרבנן?

ז.    תרי דרבנן להיתר כתיבה

ח.   מסקנות


 

v v v

במכון 'צומת' אנו מתמודדים עם בעיית הכתיבה בשבת במקומות חיוניים. גם במיגזרי הרפואה והבטחון הכתיבה עצמה איננה מצילת חיים. זו פעולת עזר, שאי אפשר בלעדיה. במיגזרים אלו הרישום הכרחי הן לגופו של מידע, הן לתחקירים 'לאחור' והן מסיבות משפטיות וכיו"ב. מוסכם על הפוסקים שראוי למעט באיסורים - אם ניתן לכתוב באיסור דרבנן, רצוי ומומלץ; אם ניתן ב'תרי דרבנן', עדיף.

מזה שנים משתמשים רבים ב'שבעט', עט שבת לצרכים חיוניים מתוצרת 'צומת', אשר איסור הכתיבה בו בשבת מוגדר כ'דרבנן', בהיותו "אינו מתקיים". הוא מתנדף כעבור ימים אחדים. ראו גם מאמרו של הראשל"צ ה"ר מרדכי אליהו, "כתיבה חיונית בשבת בדיו מתנדף", תחומין יא עמ' 107 ואילך. דא עקא, אם הכתיבה מתנדפת, חייבים להעתיקה, לצלמה או להעביר עליה קולמוס לאחר השבת. זו פעולה מסובכת, ולא תמיד ניתן לוודא שאכן תבוצע.

המאמר שלפנינו נועד לבחון אלטרנטיבה: כתב סתר - דהיינו, כתיבה בלתי נראית, אך ניתן לגלותה ולחשפה ללא הגבלת זמן. מבחינה מעשית קיימות שתי אפשרויות:

(I)      כימית - ע"י שפיכת חומר חושף (במאמר זה אנו דנים על הכתיבה, ולא על החשיפה שיכולה להתבצע במוצ"ש או ע"י נכרי וכד').

(II)   אופטית - ע"י קריאת הכתוב תחת מנורה אולטרא-סגול, למשל, המאפשרת קריאת 'כתב סתר' שאינו נראה בעין רגילה.

א. כתב שאפשר להפליטו - האם נחשב 'מתקיים'?

כתב שנעלם וניתן לחשפו, יש לדון האם נקרא 'כתב שאינו מתקיים', שהרי אינו נשאר בעת כתיבתו. ואם כן, איסורו רק מדרבנן, כמו ששנינו במשנת שבת (קד,ב): "כתב במשקין, במי פירות... ובכל דבר שאינו מתקיים פטור", וכל פטורי שבת - פטור, אבל אסור מדרבנן. נקודת הדיון היא שמא 'כתב שאינו מתקיים' הוא דווקא כזה שלא ניתן כלל לשיחזור; אך אם הוא רק 'בלוע' וניתן להחזירו לראיית עין האדם - שמא זו כתיבה גמורה. אם נסיק שכתב שנבלע נחשב 'אינו מתקיים' גם אם ניתן לחשפו, לכאורה נלמד בקל וחומר לכתב שלא היה ניכר מתחילתו, שלא יהיה אסור מדאורייתא, גם אם ניתן לקראו באמצעים שונים.

1.  מסוגית גיטין נראה שנחשב 'מתקיים'

שנינו במשנה (גיטין יט,א): "אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו מתקיים." ובגמ' (שם ע"ב) - "אמר שמואל: נתן לה נייר חלק, ואמר לה הרי זה גיטך - מגורשת; חיישינן שמא במי מילין כתבו." ופירש רש"י: "ונבלעו, ואמרינן לעיל כתבו במי טריא ואפצא כשר."

לכאורה, מה לנו לחוש לגט? הרי אפילו היה כתוב בו כדין, הרי הכתב כבר נבלע, וא"כ הכתב היה בדבר שאינו מתקיים ואינו גט כלל? וראו ברמב"ם הל' גרושין ד,א ובשו"ע אהע"ז קכה,א, דאינו גט, ולא רק דהוי גט פסול מן התורה. על כרחך צ"ל על פי המשך הגמ' שם: "כי קאמר שמואל - דבדקינן לה במיא דנרא (תוס': פי' ר"ח, מי קליפת לימון, וכן בערוך). אי פליט - פליט, ואי לא פליט - לאו כלום הוא. וכי פליט מאי הוי, השתא הוא דפליט (=ואולי גירשה בעת היעלמות הכתב)? שמואל נמי חיישינן קאמר." משמע שאפשרות חשיפת הכתב ב'מיא דנרא' מעניקה לכתב הראשון את מעמדו כ'מתקיים'.

אכן, בעת היעלמות הכתב נראה בפשטות מהגמרא שאי אפשר לגרשה. וכן להדיא ברש"י: "השתא הוא דפלט, וכשהיו בלועות לא היה כתב", וכן בתוס' ד"ה טעמא. מכל מקום יכולת ה'גילוי' וחשיפת הכתב מקנה לכתב מעמד של דבר המתקיים. הוי אומר: הגט נחשב 'כתב המתקיים' בעת כתיבתו ובעת חשיפתו, אך לא בעת הבליעה.

כך כתב להדיא באבני-נזר (או"ח סי' רג):

ויש לעיין, גם בתחילה לא יחשב כתב דהוא דבר שאינו מתקיים שיבלעו? וצ"ל, משום דאפשר להפליטן ע"י מיא דנרא. ונראה לי ללמוד מזה, דלאחר שפלט שוב חשיב כתב הראשון, ואם נתן לה אח"כ כשר. שאם נאמר פנים חדשות באו לכאן, א"כ הוי תחילה כתב שאינו מתקיים... ודלא כפרי-חדש אה"ע קכה,ד שלמד (מירושלמי) דאחר שפלט פסול, וליתא כמו שכתבתי.

בעמוד-הימיני דן ה"ר שאול ישראלי (עמ' שנו) על חידוש הכתב בספר תורה על ידי פעולה כימית, והוכיח מגמ' זו שאפשרות הגילוי במיא דנרא נותן לכתב דין דבר המתקיים, בין לפני הבליעה ובין לאחר הגילוי, וכבר קדמו האבני-נזר בזה.

נמצאנו למדים שכתב העתיד להיבלע, וניתן לחשפו על ידי חומר כלשהו - נחשב כתב גמור מדאורייתא לגט, וכן לשבת, והריהו בגדר 'מתקיים'.

ניתן היה לדחות הוכחה זו, ולפרש שהחשש בגמרא הוא שמא מי המילין נמחקו מחמת סיבה חיצונית, אך אין זה דרכם וטבעם. בכגון דא בוודאי אין הכתיבה הראשונה בבחינת 'אינו מתקיים'. וכך נראה לדייק ברש"י הנ"ל, שכתב לענין מי מילין: "ונבלעו, ואמרינן לעיל כתבו במי טריא ואפצא כשר" - מה בא רש"י ללמדנו במלים אלו? כנראה שנתכוון לומר, שאלו דרכם להיבלע, ולא שאירע המקרה ונבלעו, ואף על פי כן הגט כשר בהם. לפי זה חזרנו לראיה מכאן, שאם ניתן לחזור ולפלוט - חשיבי 'כתב המתקיים'. וצריך לומר שרש"י הבין מפשט הגמ' ששמואל חשש שמא כתבו בחומר הרגיל להבלע, ולא לשמא הגט נמחק ע"י מאורע חיצוני ומקרי.

הא למדנו מפשטות הגמ', שכתב שניתן להפליטו אחר בליעתו קרוי 'כתב המתקיים'.

2.  דחיית הראיה לדעת כמה מן הראשונים

ברם נראה שבע"כ נצטרך לפרש בשיטת כמה ראשונים ואחרונים את הסוגיא, שהחשש הוא שמא אירע מקרה ונבלעו מי המילין, ולא שדרכן בכך; וממילא בטלה ההוכחה הנ"ל להחשיב את הנבלע ואפשר להפליטו כ'מתקיים'. הראשונים דלהלן מפרשים שאין צריך שהמיא דנרא יפלטו ממש את אותיות הגט, והכתוב יחזור ממש לכתיבה רהוטה, וכדלהלן. וא"כ, תחזור השאלה: אמאי חיישינן לגט, הרי נכתב בחומר שאינו מתקיים? וע"כ נצטרך ליישב, דחיישינן שנכתב במי מילין שאין דרכן להימחק, אלא שאירעה סיבה חיצונית ונמחקו ועתה הוא 'נייר חלק'. כך כתב הרמב"ן (גיטין י,ב):

ור"ח ז"ל כתב: ומתמהינן, וכי פליט מנא לן דגט הוא דכתיב ביה, דילמא עניינא אחרינא הוה כתבי ביה הוא דפליט? ומפרקינן: שמואל נמי חיישינן קאמר. וקשה לי: דאי פליט, הו"ל דומיא דברייתא, דאיכא כתב ומגורשת?

הרי שר"ח סבור שחיישינן לגט, אף שנפלטו אותיות לא ברורות, וזה מעיד שמשהו היה כתוב ואין זה סתם ניר חלק. לפיו, תפקיד ה'מיא דנרא' הוא לוודא שאכן משהו היה כתוב, ויש סמך לדברי הבעל וחיישינן לגט. מדברי הרמב"ן משמע שהוא לא נחלק על הר"ח בעצם הענין, אלא רק בפירוש הגמ'. והדרא קושיא לדוכתה: הרי הכתב לא התקיים? ועל כורחך צריך לומר שמדובר שאירע המקרה ונמחקו האותיות.

כיו"ב צריך לומר לשיטת הריטב"א, שפירש בגמ' שאין צריך כלל לבדוק במיא דנרא, אלא סגי באפשרות לכך, כדי שנחשוש שמא יש ממש בדברי הבעל. עצם האפשרות עושה דהוי מילתא דעבידא לגלויי ולא משקר ביה איניש. הספק של שמואל הוא רק שמא בשעת הנתינה כבר נבלעו האותיות, "ומספקא ליה אי כתב מובלע הוי כתב או לא." משמע, שאם נהיה בטוחים בדברי הבעל שגט היה כתוב על גבי הניר, והוא ניתן לאשה בעוד האותיות ניכרות, מגורשת בודאי, למרות שלא התקיימו כפי שתחזינה עינינו. הרי שגם לריטב"א צריך לומר דמיירי שאירע המקרה ונבלעו האותיות.

נמצאנו למדים שלשיטות ראשונים אלו אין להוכיח מהגמ' שכתב שעתיד להיבלע ואפשר להפליטו ייחשב 'כתב המתקיים', שהרי לא בכגון דא מדובר בסוגיין.

3.  לסיעת אחרונים אין הוכחה

גם לסיעת אחרונים, והב"ח בראשם, צריך לומר שהחשש לגט הוא שמא אירע המקרה ונבלעו, ולא שדרכן של מי מילין ליבלע. הגמ' הסיקה: "שמואל נמי חיישינן קאמר". וכתבו בתוס': "השתא לא צריך לאוקמי דבדקיניה; דכי לא בדקיניה, נמי איכא למיחש. ומיהו ודאי אי בדקיניה ולא פלט - לאו כלום הוא." וכן נפסק בטור (אה"ע קלה): "ואם יבדקו ולא הפליט הכתיבה - אין כאן חשש גירושין."

והקשה הב"ח: על פי התוס' (בתירוץ אחד), שמדובר שעדי הגט קראוהו קודם נתינה, ובשעת נתינתו ראו נייר חלק ולא חיישינן שמא החליף - דאם כלל לא קראוהו, "היכי סלקא דעתך דמגורשת ודאי קאמר, כיון דנראה שהוא ניר חלק?" -

קשה, דאפילו אי בדקיניה ולא פליט, ניחוש שמא בשעת נתינה היו נפלטות, דהא קודם נתינה היו נפלטות וקראוהו, ושמא לא נבלעו אלא לאחר הנתינה, ומאי קאמר אין כאן חשש גירושין? וצ"ע.

ויש לתמוה כנ"ל: איך הגט תקף, אפי' אם בשעת נתינתו קראוהו, הרי עתה נמחק והכתב 'אינו מתקיים'? על כורחך צ"ל כנ"ל, דחיישינן שמא נבלע במקרה וע"י סיבה חיצונית.

הט"ז (שם ס"ק ה) מתרץ את קושית הב"ח, דהתוס' שפירשו שהעדים קראוהו, זה רק בהווה אמינא דמגורשת ודאי, וזה לא יתכן בלא שראו שהיה כתוב בו גט. אך למסקנה, דשמואל רק חיישינן קאמר, שוב אין צריך לומר דקראוהו. לכן, אם בדקו במיא דנרא ולא פלט, וגם לא קראוהו קודם, אין כל סיבה לחוש לגט. בבית-שמואל (ס"ק ו) תירץ כעין הט"ז, והוסיף שמלשון הטור והשו"ע משמע שלא קראוהו תחילה, אלא סתמו "נתן לה נייר חלק".משמע מכל זה שגם הט"ז והב"ש סבירא להו כקושיית הב"ח, ורק מתרצים שלא קראוהו. וקשה, הרי הכתב לא התקיים, ואם כן צדק הטור לפסול הגט כשבדקו ולא מצאו דבר? לפי דרכנו שמענו שלכל שיטות הללו צריך לפרש דחיישינן לגט שנכתב בכתב המתקיים ממש ובדרך מקרה נמחק. לפי זה אין הוכחה מכאן שאפשרות החשיפה אחר כך מקנה דין של 'כתב המתקיים'.

4.  מסקנות לענין 'כתב המתקיים'

א.  בנושא דיוננו - כתיבת סתר בשבת הניתנת לחשיפה אח"כ באמצעים שונים - אין לומר שאינה כתיבה דאורייתא מחמת היותה 'אינה מתקיימת', שכן יש לחוש לדעת האחרונים שהוכיחו מגמ' שאפשרות הגילוי לאחר זמן מקנה לכתב דין 'מתקיים'.

ב.   אמנם העלינו שהוכחה זו לאו לכולי עלמא, כי לדעת ראשונים ואחרונים (ר"ח, רמב"ן, ריטב"א, ב"ח, ט"ז וב"ש) אין הוכחה, ושמא ייחשב 'אינו מתקיים'.

ב. כתב סמוי האם נחשב מדאורייתא?     

עד כאן עסקנו בכתב הניכר בעת כתיבתו ורק אח"כ 'נבלע'. יש לדון בכתב שמתחילה אינו ניכר, ומראשיתו הינו 'בלוע' (וניתן, כמובן, להפליטו בדרך כלשהי). גם אם נאמר שזהו 'כתב המתקיים', כמו שהבאנו בפרק הקודם, עדיין יש לומר שאין זה כתב כלל מדאורייתא, בשל היותו מחוסר תנאי יסודי - ראיית הכתוב בעת הכתיבה.

1.  אין דרך כתיבה בכך

ראשית, דומה שיש לדון להקל מדאורייתא, ד"הא אין דרך כתיבה בכך" (שבת קג,א). אכן מושג זה דורש הגדרות מדוייקות, מהי 'דרכה'. יתכן שאם כתיבת סתר תיהפך לנוהג - הרי דרך כתיבה בכך. אמנם נ"ל שניתן לצרף גם טענה זו, וראה להלן מדברי הרב קוק בדעת-כהן על אודות 'דרך כתיבה'.

2.  האם כתב 'בלוע' קרוי כתב?

בסוגיא שהוזכרה לעיל כתב רש"י (גיטין יט,ב): "השתא הוא דפלט - וכשהיו בלועות לא היו כתב." וכן בתוס' שם ד"ה טעמא:

ונייר חלק דקאמר שמואל - לא בשעת נתינה ראו שהוא נייר חלק, דא"כ אפילו היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט, כיון דבשעת נתינה כבר נבלעו האותיות, כדאמר בסמוך: "כי פליט מאי הוה, השתא הוא דפליט." אלא שעה אחת אחר נתינה, כשיעור שהאותיות יכולות ליבלע, ראו שהיה נייר חלק.

משמע שבעת ההיעלמות ברור שאין זה כתב, גם אם אחר כך ניתן לשוב ולקראו. וכן הוא באבני-נזר הנ"ל, דסבירא ליה שאפשרות הגילוי מקנה לכתב דין מתקיים, ובכל זאת כתב שם שבעת ההעלם אין זה כתב. הרי לנו, דבעת ה'בליעה' בוודאי אין כתב לפנינו.

3.  לריטב"א: ספק בגמ' לענין 'בלוע'

מצינו שיטות הסבורות שכתב בלוע קרוי כתב. הריטב"א הנ"ל מפרש, שאין צריך לבדיקת מיא דנרא בפועל כדי לחשוש לגירושין, אלא מספיקה האפשרות לכך. לשיטתו, נאמין לדברי הבעל שגט היה כתוב ע"ג הניר, "דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר בה איניש". להלן שם הסביר מדוע רק ספק מגורשת, "ושמואל נמי חיישינן קאמר":

דמספקא ליה אי כתב מובלע הוי כתב או לא - מספק הוא דקאמר דפסולה לכהונה, כך פירש רבינו. והוא כשהכתיבה ניכרת לשעתה, ואיכא דאינה ניכרת אלא בבדיקה.

הרי שנושא דיוננו - האם כתב בלוע חשוב כתב - הוא ספיקו של שמואל, וחיישינן לחומרא.

4.  'בלוע' מתחילה מול 'בלוע' אחר שניכר

אמנם, עדיין יש מקום לחלק ולומר שכתב בלוע ייחשב כתב - היינו דווקא שמתחילה ניכר ואח"כ נבלע, דלא בטל שם כתב ממנו. אבל כתב שמתחילתו הוא בלוע - איננו כתב.

סברה זו - לחלק בין בלוע מתחילה לבין בלוע לאח"ז - כתובה בריטב"א עצמו. המשפט הנ"ל בסיום דבריו אינו מובן: "ואיכא דאינה ניכרת אלא בבדיקה" - ומה כוונתו? וי"ל שהכוונה היא בדיוק לחילוק זה: אימתי יש לחוש לכתב בלוע שייקרא כתב - "והוא כשהכתיבה ניכרת לשעתה", כלומר בתחילתה היתה ניכרת ונראית ממש. "ואיכא דאינה ניכרת אלא בבדיקה" - כוונתו לענ"ד ממש לענייננו, לכתיבה סמויה מראשיתה, שבה אין מקום לומר שתיקרא כתיבה כלל.

5.  דעת הלבוש להחשיב בלוע לכתיבה

נפסק בשו"ע (אה"ע קלה,ד):

נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך - אם לא בדקו הנייר... או אם יבדקו ותיפלט הכתיבה, הרי זו ספק מגורשת.

ובבית-שמואל שם (ס"ק ו):

משמע מתוס', אם בעת הנתינה עמדו העדים בקרוב וראו הנייר חלק, לא הוי גט כלל. מיהו י"ל, דתוס' כתבו זאת לדעת המקשן, דהיה סובר דהיא מגורשת בוודאי; אבל למסקנא, דאינו אלא חשש, י"ל דאפילו אם עמדו בקרוב וראו, איכא חשש. מיהו קשה, כיון שעמדו בקרוב וראו (=נייר חלק) מה חשש הוא?

ובלבוש תירץ:

שמא לא הקפידה התורה אם ניכרת הכתב, אלא הקפידה על הכתב אעפ"י שאינו ניכר. ודוחק, ולא מצאנו סברא זו. ואפשר לומר: החשש הוא אע"ג דעמדו בקרוב, מכל מקום שמא היה קצת ניכר האותיות. ומלשון הטור והמחבר, שכתבו 'נתן לה נייר חלק', משמע אפילו אם ידוע בעדים שהיה חלק.

הלבוש חושש אפוא לגירושין גם בכתב בלוע, שמא "הקפידה התורה על הכתב אפילו שאינו ניכר".

לכאורה דברי הריטב"א והלבוש עולים בקנה אחד. אולם כד דייקת, נראה דלא הרי זה כהרי זה. הריטב"א ניסח ספק עקרוני וכללי: "דמספקא ליה אי כתב מובלע הוי כתב או לא", וזהו נושא דיוננו לענין שבת. בלבוש משמע שספק זה אמור רק לענין גט:

דמספקא ליה (=בניר חלק) שמא כיון שלא היו נראין האותיות בשעת נתינה, אעפ"י שהיו בלועין בתוכו, אינו גט - שהתורה אמרה 'וכתב לה ונתן בידה', משמע שתהיה הכתיבה ניכרת בשעת נתינה. או שמא כתיבה בעלמא הקפידה התורה, והרי הוא כתוב ועומד אעפ"י שאינו ניכר, והרי זו ספק מגורשת.

משמע שספיקו של הלבוש אמור רק לענין גט, שמא לא הקפידה תורה על היראות הכתב, ואין מקום להסיק מדבריו לענין שבת שייחשב כתב גם בעת הבליעה. על אחת כמה וכמה שאין להסיק מדבריו לענין כתב סתר מתחילתו, שמעולם לא היה ניכר.

מאידך גיסא, מצינו להדיא בט"ז שם, שחולק על הבית-שמואל וסבירא ליה שאף למסקנה, דרק 'חיישינן לגט', צ"ל כתוס', שהעדים ראו את כתב הגט קודם הנתינה:

דאם היו רואים בבירור בשעת הנתינה שהיה שם ניר חלק, אין שום סברה בעולם דתיהוי אפילו ספק מגורשת.

לדבריו, אין כלל מקום לומר שכתב שנבלע ייחשב כתב, גם לא בגט, וקל וחומר לכתב סתר הסמוי מראשיתו, לענין שבת.

6.  האם שבת וגיטין שוים לענין כתב בלוע?

כאן המקום להתבונן מעט בהשוואת שבת לגיטין בנדוננו. לכאורה יש לומר, שאף אם בגט פסול לגרש בכתב בלוע, אעפי"כ בשבת אסור מן התורה, משני טעמים:

(I)          שבת חמורה, שכן "מלאכת מחשבת אסרה תורה", ולכן למרות שכתב בלוע אינו כתב בגט, בכל זאת יש כאן מלאכת מחשבת, וחייב בשבת.

(II)       או כלך לדרך זו: לעולם כתב בלוע נקרא כתב (כשניתן להפליטו), ולכן חייב בשבת. רק לענין גט פסול מטעמים המיוחדים לגיטין - החוסר בגדר עדות למאן דאמר 'עדי מסירה כרתי', שהרי בעת הנתינה והעדות אין הכתב ניכר; ועוד, בגט בעינן 'ספר כריתות', ופירשו בגמ' "ספירת דברים", לפיכך מתנאי הגט שיהא כתבו ניכר.

לענין החילוק הראשון ("מלאכת מחשבת") יש לעיין בהבחנה זו מכח תשובת הרב קוק בדעת-כהן (סי' קס) לענין כתיבת דפוס, האם חשובה כתיבה, מכיון שהאותיות נכתבות בבת אחת ולא זו אחר זו. ושם הביא דעת ראשונים, שחילקו בין חק תוכות דפסול בגיטין ובס"ת, לבין שבת דלרוב הראשונים גם חק תוכות חשיבא כתיבה:

אין אנו יכולין לחלק בין מה שהוא נקרא מלאכה בשבת לענין מה שהוא כתיבה בשאר דיני הכתיבה שבתורה, כי אם במה שנוגע לעצם צורת הדבר העשוי (=כמו חק תוכות). שי"ל שמלאכה היא חשובה, אלא שאינה כתיבה, והוא בכלל רשימה או חקיקה שהינן תולדות כתיבה, ומלאכת מחשבת כמותה. אבל בפסול כזה (=הדפסת אותיות בבת אחת) - שיסודו הוא רק במה שאין דרך כתיבה בכך - זהו פסול המגיע ליסוד עיקר המלאכה, דדרך המלאכה זהו יסוד גדול לענין שבת.

הרב קוק מחלק בין דרך הכתיבה, שזו הגדרה בסיסית המשותפת לכל ההלכות, ובין חק תוכות, שזה קשור לתוצאת הכתוב ולא לדרך העשייה. בעקבותיו נראה לומר, שגם בנדון דידן, אם כתב בלוע אינו כתב, לגיטין ולס"ת וכיו"ב, הרי חסר כאן דבר יסודי במהותה של המלאכה, שהרי אין כאן כתב. לכן 'מלאכת מחשבת' לא תועיל לחייבו בשבת.

לענין החילוק השני (שיש דינים מיוחדים לגיטין) - לכאורה תיקשי לריטב"א ודעימיה, דסבירא להו שאפשר לגרש בכתב בלוע? וצ"ל, שמצד דיני גט סגי שיהיה כתב וספירת דברים, והעדים יראו זאת, ותו לא איכפת לנו - מבחינת הדינים הללו - אם בשעת הנתינה כבר נבלעו האותיות. כך נאמר בגמ' להלן (גיטין יט,ב):

הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו, צריכי למיקרייה. מיתיבי... לא צריכה דבתר דקריוה, עייליה לבי ידיה ואפקוה. מהו דתימא חלופי חלפוה, קא משמע לן.

יתכן לומר, אפוא, שאין צריך ממש שיהא ספירת דברים בעת הנתינה, ושעדי המסירה יראו הכתוב בגט. מצד דינים אלו סגי שיהיה כתב סמוך ועובר לנתינתו.

7.  רעק"א מסתפק בדין כתב בלוע

בחידושי רעק"א החדש (גיטין יט,ב) פירש בגמ' פירוש אחר "לולי דברי התוספות":

ולפי"ז יעורר לנו ספק לדינא, די"ל דלבתר דמשני "שמואל נמי חיישינן קאמר", הדרינן לקמייתא דגם נבלעו הוי כתב, וחיישינן שמא היה במי מילין.

שיטתו מרחיקת לכת, ולפיה יתכן לומר שאם ברור לנו שהיה גט כתוב ונבלעו האותיות, אין זה ספק גט אלא ודאי, דפשיטא לן דכתב בלוע קרוי כתב בבליעתו. אמנם הרעק"א עצמו הסתפק בכך, ומידי ספק לא יצאנו - שמא זהו ספיקה של הגמ', או שמא זה ספק שלנו בפירוש הגמ'. מכל מקום, עדיין ניתן לומר, כנ"ל, שכל דברי רעק"א אמורים בכתב שהיה ניכר ונבלע; אך לא בבלוע מעיקרו, כמו כתב סתר שאנו דנים בו.

ג. דברי הירושלמי בענין כתיבת סתר

1.  הר-צבי: לירושלמי בלוע הוי כתב

איתא בירושלמי שבת (פי"ב ה"ד, וכן גיטין פ"ב ה"ג):

"וכתב" (=ספר כריתות) - ולא השופך. [כיצד?] אילין בני מדינתא ערומין סגין. כד חד מינהון בעי משלחה מילין מסטריקין לחבריה, הוא כתב במי מילין, וההן דמקבל כתבייא הוא שופך דיו שאין בו עפץ, והוא קולט מקום הכתב.[1]

עשה כן בשבת מהו? ר' יוחנן ורשב"ל תרוויהון אמרין: והוא שכתב דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא. אבל אם כתב דיו ע"ג סיקרא וסיקרא ע"י דיו - חייב. ר' יצחק בשם ר' משרשיא בשם רבנן: חייב שתים - משום מוחק ומשום כותב.

ופירש בפני-משה, שהסיפא מיירי לענין "וכתב - ולא השופך"; שאם שפך את החומר החושף, הרי זה כמו דיו ע"ג סיקרא, וחייב שתים משום מוחק ומשום כותב. מבואר שכתב הראשון שאינו ניכר חשיב כתב, דאם לא כן למה חייב אח"כ משום מוחק?

הרצ"פ פרנק בתשובת הר-צבי (יו"ד סי' רל) דן בדומה לנדון דידן:

כתב שאינו ניכר עכשיו ויש לו תקנה שיפליטו האותיות ויהיו נראים לעין [ע"י חימום], אי חשיב כתב גם בזמן שעדיין אינו ניכר, ואם יש במחיקת כתב כזה משום מחיקת השם?

ומסקנתו, דמהירושלמי הנ"ל -

נתבאר, שאם יש תקנה לכתב זה, שיפליטו האותיות ויהיו נראים לעין מבלי הוספת כל חומר חדש, י"ל שיש בזה איסור מחיקת השם.

יתר על כן: הרצפ"פ שם משווה גם דעת רש"י לענין זה, שכתב להדיא (גיטין יט,ב והובאו דבריו לעיל): "השתא הוא דפלט - וכשהיו בלועות, לא היו כתב". אך דן, דיש לחלק בין גילוי ע"י הוספת חומר לבין חשיפת הכתב ע"י חימום כנגד האש:

יש לחלק בין כתב שאינו ניכר, שאין לו תקנה אלא ע"י תוספת חומר חדש (כההיא דגיטין בכתבו במי מילין שנפלט ע"י מיא דנרא שהוא צבע שמעבירים עליו וכפירש"י שם), דאז אינו משווי לכתב הראשון לכתב, רק החומר שהוא מוסיף נחשב לכתב חדש; ובין הנדון של הפמ"ג, שיש תקנה לפליטת האותיות של הכתב הראשון בלי הוספת חומר חדש, אלא ע"י פעולת האש בלבד, שאז פעולת האש משווי ליה לכתיבת הראשונה כתב, וכתוב ועומד הוא.

מכאן הסיק, עפ"י הירושלמי, שכתב בלוע שניתן להפליטו בלי הוספת חומר חדש - קרוי כתב בהיעלמו, וכתוב ועומד הוא אף לשיטת רש"י. וחידוש גדול בדבריו לנשוא דיוננו, שהרי דבריו אמורים גם כשאין הכתב ניכר מראשיתו, שכן משמע בנדון הירושלמי (שכותב במי מילין) ובפרי-מגדים (שכותב בחלב שנחלב ולא נתבשל), וייחשב כתב.

2.  הראיה מן הירושלמי אינה מוכחת

אחר בקשת המחילה נלע"ד לדון בהבנתו שהירושלמי מחייב משום מוחק גם בשפיכה המיועדת לגילוי הבלוע.

א.  לא מצאתי כל משמעות בירושלמי, לא בשבת ולא בגיטין, שבשפיכה חייב שתים - משום כותב ומשום מוחק. ומה שציין לפני-משה, לא נמצא שם הסבר זה. אדרבה, הן בגיטין והן בשבת כתב בפני-משה: "חייב שתים - דיו ע"ג סיקרא". ומה בא הפני-משה לאפוקי? ואין לומר שבא למעט סיקרא ע"ג דיו, שאין זו כתיבה רק מחיקה, כדאיתא בבבלי גיטין עא,א - שכן ניתן להוכיח דלירושלמי גם בסיקרא ע"ג דיו חייב שתים. על כורחך בא הפני-משה למעט 'שופך', דשם יתחייב רק משום כותב ולא משום מוחק.

ב.   ובעיקר, יש להכריע כן מצד הסברא: כיצד נוכל לראות בשפיכה משום מחיקת הכתב הבלוע, והלא כל עניינה של שפיכה זו ליהפך לכתב ע"י הצטרפות לחומר הבלוע מקודם? השפיכה נועדה לחבור לכתיבה הראשונה, והיכן מחיקתה?

לכן נלענ"ד שקשה מאד לראות בירושלמי זה מקור להחליט שכתיבת סתר הינה מעשה כתיבה, וכתב בלוע - כתוב ועומד הוא, וחייבים על מחיקתו.

עוד נ"ל שיש להסתייע מדברי הנודע-ביהודה (קמא אה"ע סי' פה) דלא כסברת הרצפ"פ. הוא דן לענין גט, האם להכשירו בדיו הכתוב ע"י דיו באופן שהדיו השני משחיר יותר, וניכר רישומו של השני:

ולהביא ראיה מדיו ע"ג סיקרא... ומדקאמר ע"ג סיקרא, ולא אמר רבותא יותר דיו ע"ג דיו ומשחיר טפי דחייב, וקל וחומר דיו ע"ג סיקרא... זו אינה ראיה, דהרי שם קאמר דחייב שתים, משום כותב ומשום מוחק - ודיו ע"ג דיו, אף שהשני משחיר טפי, מ"מ לא מיקרי מוחק; אבל משום כותב איכא למימר דחייב.

ואמנם את אשר אני מסופק הוא זה: דבשלמא כתב ע"ג כתב, כיון דהכתב תחתון כתב הוא, שוב אין העליון מועיל כלום. ואף שדיו ע"ג סיקרא מהני, היינו משום שדיו ע"ג סיקרא מיקרי ג"כ מוחק כתב התחתון, שהרי בשבת חייב שתים; וכיון שאזל כתב התחתון, ממילא כתב העליון מיקרי כתב. אבל דיו ע"ג דיו לא מיקרי מוחק בשביל שהעליון משחיר טפי. אדרבא, מצהיר הוא את התחתון ומאיר האותיות יותר, ולכך לא מיקרי כותב בכתב העליון.

גם בנדון דידן, כסברת הנודע-ביהודה, אין השפיכה מוחקת, אלא, אדרבה, "מצהירה ומאירה" את האותיות הבלועות. ואם אין זו מחיקה, ליתא להוכחה דכתב בלוע כתוב ועומד הוא.

3.  מפמ"ג נראה שאין איסור לכתוב סמוי

שורש דיונו של הרצפ"פ הוא בדברי הפרי-מגדים או"ח (משב"ז שמ,ג):

ואותן הכותבים דבר סתר בניר עם חלב שנחלב ולא נתבשל עדיין, ונבלע בניר ואין רישומו ניכר, וכשבא לחבירו נותן אותו אצל האש ושלהבת ומתחמם וניכר הכתב ההוא (עי' בירושלמי כעין זה) - אם עשה כן בשבת, י"ל דחיוב חטאת ליכא; ומכל מקום מדרבנן אסור, דדומה לכותב.

בהר-צבי שם דן, מדוע לא חייב הפמ"ג מן התורה על הגילוי ע"י האש כגרם כתיבה? ופירש הטעם, משום שכבר כתוב ועומד בבליעתו, ואין כתב ע"ג כתב. לענ"ד המשמעות הפשוטה בפמ"ג היא, שהכל נעשה בשבת - גם הכתיבה הראשונה וגם גילויה. וא"כ, היה לו לפמ"ג לחייב מן התורה על כתיבת הסתר בתחילה? משמע לכאורה, שאין כל איסור בכתיבה סמויה בשבת עצמה.

אכן, אין מכאן הוכחה ברורה, כי ניתן לומר דמיירי שהכתיבה עצמה היתה מערב שבת, וכל דיונו הוא רק בשפיכה לגילוי, שהיא היתה בשבת עצמה.

ד. אין רישומו ניכר

1.  'רישומו ניכר' - תנאי יסודי במלאכת כותב

נלע"ד שנושא זה - כתיבה שאינה ניכרת מראשיתה - הוא דין המשנה והגמרא. כך שנינו במשנת שבת (קד, א): "כתב בדיו, בסם... ובכל דבר שהוא רושם." בהערות וחידושים מר' דוד טבלי מלונדון, שנדפסו בסוף משניות מס' שבת, העיר על סגנון זה: עדיף היה לכאורה לנסח "ובכל דבר שהוא של קיימא". וכן במשנה גיטין (יט,א) איתא "ובכל דבר שהוא של קיימא", ועל הגליון הוגה: "ובכל דבר שהוא רושם".

מה הכוונה ל"דבר שהוא רושם"? הרמב"ם בפיהמ"ש מפרש דהיינו הך: "ובכל דבר שהוא רושם - ר"ל שיתקיים רישומו." ברם, בהלכותיו ניסח (הל' שבת יא,טו): "אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד." לכאורה משמע, שאלו שני תנאים נפרדים: א. דבר הרושם; ב. דבר העומד (=מתקיים).

נראה לומר שניסוח המשנה והרמב"ם מדוקדק, וכוונתם לתנאי נוסף מעבר לדרישת הקיום, והוא: היות הכתב ניכר בעת הכתיבה. "ובכל דבר שהוא רושם" הוא תנאי יסודי למהות כתיבה - שיהיה רישומו ניכר.

יש להוכיח שהראשונים הבינו את המשנה "ובכל דבר שהוא רושם" לא לענין כתב המתקיים, אלא כנראה לענין שיהא ניכר הכתב לעין בעת הכתיבה. שנינו בשבת קטו,ב:

בעי מיניה... היו כתובין בסם ובסיקרא... בלשון הקודש, מצילין אותם מפני הדליקה או אין מצילין? תיבעי למ"ד מצילין, תיבעי למ"ד אין מצילין... או דילמא אפילו למ"ד מצילין - הני מילי היכא דכתיבי בדיו המתקיים, אבל הכא (=בסם ובסיקרא) כיון דלא מקיים, לא.

ובתוס' ד"ה אבל:

אע"ג דבפ"ב דגיטין קרי ליה 'דבר שמתקיים', דתנן "בכל כותבין בסם ובסיקרא... ובכל דבר שמתקיים"? אומר ר"י, דהתם קרי ליה מתקיים טפי ממשקין ומי פירות... אבל אין מתקיימין כמו דיו.

ובחידושי הרש"ש על אתר הקשה על תוס', שהוכיחו ממשנת גיטין:

קצת קשה, מדוע לא הביאו מלעיל קד,ב: "כתב בדיו ובסיקרא וכו' חייב... ובכל דבר שאינו מתקיים פטור"? ועי"ש בפי' הרמב"ם.

ליישב הערתו נ"ל דהם-הם הדברים: התוס' פירשו במשנת שבת "ובכל דבר שהוא רושם" לא לענין כתב המתקיים. אמנם מן הסיפא, לענין מי משקין שאינם מתקיימים, משמע שהמנויים ברישא מתקיימים; מ"מ העדיפו להביא מגיטין, ששם שנינו בהדיא דסם וסיקרא הינם בכלל "ובכל דבר שהוא של קיימא" (כגירסתנו הנדפסת). אמנם גם שם הוגה על הגליון, וכנ"ל; וכנראה לתוס' יש לגרוס כפי שציטטו "ובכל דבר שמתקיים".

ביותר נראין הדברים ברשב"א, שהקשה בחידושיו (שם קטז,א) כעין התוס':

קשה לי, דהני נמי (=סם וסיקרא) מקיימו, שהרי שנינו למעלה, בפרק הבונה, דהכותב בשבת באחד מאלו חייב, וטעמא לפי שהיא מלאכה במתקיימת. ובהדיא תניא בתוספתא עלה: "זה הכלל: כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימא, או שאינו של קיימא בדבר של קיימא, פטור - עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר של קיימא." אלמא הכא נמי מקיימו?

הרשב"א הביא את המשנה בשבת גופא, ובכל זאת לא הסתייע מן הכתוב בה להדיא "ובכל דבר שהוא רושם", להוכיח שסם וסיקרא הינם בני קיימא, אלא הביא ממרחק - מן התוספתא המגדירה כלל בכתיבת שבת. משמע שהבין שענין "דבר שהוא רושם" איננו אמור לענין קיום, אלא כמו שכתבנו, לענין היראותו של הכתב בעת כתיבתו.

2.  'מתקיים ו'ניכר' - שני תנאי כתיבה

יש להביא עוד בקשר לכך, שהכרת הכתיבה היא מתנאיה היסודיים וההגדרתיים. הב"ח (אה"ע סי' קכה) דקדק בלשון הטור, אשר שינה מלשון המשנה, וכתב: "שרישומו ניכר", ופירש בכוונתו, דאפילו אינו עומד. הפרי-חדש (שם) נחלק עליו וסיכם:

לכן נ"ל שכוונת הטור היתה לאשמעינן דאף בדבר המתקיים - כגון מי מילין - דבעי שרישומו ניכר, לאפוקי אם האותיות מובלעות, שהגט אינו גט.

בפתחי-תשובה (אה"ע קכד,א) כתב כעין זה וביתר הדגשה:

עיין בספר גט-פשוט, שכתב דנ"ל דגם הטור מודה בזה, דבעינן נמי שיהא עומד ומתקיים. ומה שכתב "שרישומו ניכר" הוא לומר דתרתי בעינן - שיהא מתקיים, וניכר. אבל מתקיים ואינו ניכר, כגון מי עפצים על גבי קלף מעופץ, או ניכר ואינו מתקיים, כגון מי פירות וכיוצא - לא.

נראה להוסיף ולומר שמי מילין על גבי מי מילין, שאינם כתב (גיטין יט,א), אין החסרון בהם משום שאינו מתקיים, שהרי בירושלמי שהובא לעיל משמע שניתן להפליטם, וכבר נתבאר לעיל שלדעת כמה אחרונים יכולת ההפלטה עושה את הכתב למתקיים. על כורחך, מי מילין על גבי מי מילין אינם כתב, משום שאינו ניכר מתחילתו. וז"ל הרמב"ם (הל' גירושין ד,ב):

כותבין במי עפוצא לכתחילה על גבי הניר והעור וכיוצא בזה; אבל לא על גבי מגילה עפוצה, מפני שאינו ניכר. ואם כתב, אינו גט, וכן כל כיוצא בזה.

הרי שהגדיר את החסרון במי מילין דאין הכתב ניכר, ולא באי יכולת ההפלטה ובהיות הכתב 'אינו מתקיים'. ור' גם בדעת-כהן לראי"ה קוק (סי' קסא, מצוטט להלן) לענין 'אינו מתקיים' ו'אינו ניכר', שאלו הם שני תנאים שונים למהות הכתיבה.

נמצאנו למדים, לענ"ד, שכתב, בהגדרה, מותנה בשני תנאים: היותו מתקיים, והיותו ניכר. אם אינו ניכר בעת הכתיבה, לא ייקרא כתב מהתורה.

ה. מהו כתב שאינו ניכר?

כאן המקום לברר שתי נקודות הקשורות בהבהרת המושג 'כתב שאינו ניכר':

I.        אם מדובר בכתיבה בחומר שאינו נראה לעינינו, אך ניכרת על ידי הקרנה אולטרא-סגול - מה הדין אם כותב במקום המואר במנורה כזו? הרי הכתב ניכר 'כאן' ולא 'שם'.

II.     יש להניח שבדרך כלל גם חומר כתיבה 'שאינו ניכר' בכל זאת הריהו ניכר מעט, שמץ מינהו, על ידי התבוננות מעמיקה כנגד האור, או בזוית ראייה מסויימת. כמו כן, מכשיר הכתיבה, אפילו העדין ביותר, משאיר עקבות על הניר, והלחץ על גבי הניר חורץ רישום הניכר למתבונן היטב היטב כנגד האור, וכיוצא בזה.

1.  דיני תורה תלויים בחוש טבעי בלבד

נראה לדמות נושא זה לדיון האחרונים בקשר למציאויות אשר מבחינים בהם רק באמצעות מכשירים, ולא בחושים טבעיים. כתב בחיי-אדם (בינת-אדם כלל לח סי' ח):

שאלה: דין החומץ, שכתב חוקר אחד בספרו ס' הברית, שנתברר שאי אפשר להיותן חומץ עד שירום תולעים, והמסתכל בזכוכית שקורין מקרישקאפיע (=מיקרוסקופ) יראה כל החומץ מלא תולעים. וכתב שלכך אסור לאכול חומץ, שאפילו סינן לא מהני אפילו דרך בגד דק מאד.

תשובה: מש"כ לאסור חומץ, הבל הוא, שהרי התורה אמרה בנזיר "חומץ יין", מכלל דלאחרינא שרי. וכן כתוב ברות: "וטבלת פתך בחומץ"... דלא אסרה תורה מה שבכח, אלא מה שיצא לפועל.

בשו"ת אבן-יקרה (לרב בנימין הכהן וייס, תניינא סי' לג) דן לענין כתבי הקודש בכתב זעיר הניכר רק בזכוכית מגדלת, מהו להכנס בהם למבואות המטונפים. וכתב:

אין בכתיבה זו דקה מן הדקה... דין כתב כלל, ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות, במראה ולא בחידות. והא ראיה, שהרי בכל גוף מגופי הבע"ח יש בו נקבים נקבים טבעיים מעבר לעבר (=ואינם נטרפים בכך).

במועדים-וזמנים (ח"ב סי' קכד) דן הר"מ שטרנבוך בפסולי אתרוג שאינם נראים אלא לאחר התבוננות רבה. ובתוך דבריו כתב:

אמנם נראה פשוט דהיינו דווקא אם נראה לעין מקרוב... אבל אם רק במשקפת נראה משהו חסרון, אינו פסול, שלא ניתנה תורה אלא כפי ראות עיני בניאדם, ולא כפי הראייה במשקפת.

אמנם שם מסיק להחמיר, שמא ראיית עינינו נתקלקלה, ובדורות הקודמים כח מאור העיניים היה רב יותר. כמובן, סברה זו אינה שייכת לענין כתב הניכר רק ע"י הקרנה מסויימת. ובכן, ההגדרה היסודית בעינה עומדת: "אין לאדם אלא מה שעיניו רואות".[2]

2.  כתב הניכר בקושי רב נראה אינו כתב

בנדון הנקודה השניה שהעלינו, לענין כתב הניכר רק בהתבוננות מאומצת, האם ייחשב "כתב ניכר" דאורייתא? נלע"ד להוכיח שקיימת 'כתיבה קלושה' שאינה כתב. אמנם קשה לתת גבולות לדבר, אעפי"כ העקרון תקף. בדעת-כהן לראי"ה קוק (סי' קסא) כתב:

כתב שלא יהא לו דין כתב מצד התורה נחלק לשלשה דרכים:

I.        אם אינו מתקיים.

II.     שאינו רושם, כמו בגיטין דאין מי מילין ע"ג מי מילין, או באברא מפני שאין רישומו ניכר.

III.   שהוא כתב ניכר ומתקיים, אלא שאינו קרוי כתב מפני שלא כתבו אדם, רק מאליו נעשה, והוא חק תוכות.

לפנינו הבחנה ברורה בין 'כתב שאינו מתקיים' לבין 'כתב שאינו ניכר', ששניהם אינם כתב.

נ"ל להביא ראיה מהגמ' לסברה זו, שכתב הניכר בקושי רב אינו כתב. בגיטין (יט,א):

עדים שאין יודעים לחתום -

(I)      רב אמר: מקרעין להם ניר חלק וממלאים את הקרעים בדיו;

(II)   ושמואל אמר: באבר. באבר סלקא דעתך?! והתני רבי חייא, "כתבו באבר... כשר"? לא קשיא: הא באברא, הא במיא דאברא (רש"י: באבר - לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחירו אינו כתב. במיא באברא - מים ששרה בהם שחיקת אבר);

(III) רב אבהו אמר: במי מילין. והתניא... "כתבו במיא טריא ואפצא, כשר"? לא קשיא, הא דאפיץ, הא דלא אפיץ, שאין מי מילין ע"ג מי מילין (רש"י: דלא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר).

נ"ל פשוט דעל כורחך צריך לומר שהכתב התחתון - שאותו מכינים לעדים - ניכר בצורה כלשהי, וניתן להבחין ברישומו, דאם לא כן כיצד יחתמו על פיו? ואם כן, מדוע הכתב התחתון אינו כתב בפני עצמו - דאי חשוב כתב, שוב לא יוכלו העדים לחתום על גביו, דאין כתב על גבי כתב? ועוד, דברי רש"י הנ"ל לענין אבר טעונים הסבר: מדוע השחרת הקלף באבר "אינו כתב", למרות שהאותיות ניכרות, וכנ"ל? ולא משמע מרש"י שהחסרון הוא מצד אינו מתקיים?

אכן התוס' רי"ד הקשה על רש"י:

ואינו נ"ל - כיון דהוא דבר המתקיים, למה אינו כתב? וכל סברת המורה בכאן משמע שלא יקרא כתב, כי אם הוא בענין דיו שמסדר האותיות על הקלף, אבל שריטת הסכין ורושם האבר לא יקרא כתב, ולא הוא... .

התוס' רי"ד פירש מצד דבר שאינו מתקיים. מכל מקום רש"י בודאי לא סבירא ליה כן.

לכן נ"ל דצריך לפרש, שיש מין כתב שהוא 'ניכר ואינו ניכר' - הוא ניכר בהתבוננות מאומצת כנגד האור וכד', אך נחשב 'אינו ניכר' מצד הדין, ואינו נחשב לכתב של ממש.

ראה גם בבית-יוסף (אה"ע סי' קל):

ואפשר שסובר הר"ן, דכיון דתנן כתבו (באבר), ודאי במיא דאברא הוא דמיקרי כתיבה - דאילו באבר גופא לא מיקרי כתיבה, אלא רשימה.

וכן בלחם-משנה (הל' גירושין ד,א):

וי"ל שרבנו מפרש להיפך (=שאבר כשר כפשטא דלישנא, ובמיא דאברא לא), כלומר: מים ששרו בו האבר ואינן רושמין כל כך.

ו.  כתיבה בלתי ניכרת - האם אסורה מדרבנן?

גם אם נקבל שכתב סתר איננו בכלל כתיבה דאורייתא, עדיין יש לדון אם היא אסורה מדרבנן משום "דדמיא לכתיבה", או "גזירה אטו כותב". כתב שאינו מתקיים אסור מדרבנן, כנאמר במשנה (שבת קד,ב) ד"פטור", וקיי"ל דכל פטורי דשבת אסירי מדרבנן.

יש להוכיח מן הראשונים שקיימת מין 'כתיבה פחותה' ממי משקין ומי פירות, ועליה לא גזרו כלל, והיא מותרת לכתחילה. כה דברי הר"ן בחידושיו לשבת (קד,ב):

כתב במשקין במי פירות וכו' פטור. פירוש: פטור, אבל אסור. וכתב הרא"ה ז"ל: דדווקא הני, דאע"ג דאין מתקיימין מ"מ רישומן ניכר ומתקיימין קצת, כגון מי פירות ומשקין כעין תותים שמשחירין, או יין אדם ואבק דרכים דהוא עפר נגוב. אבל במים דעלמא או עפר המדולדל מסתברא דמותר לכתחילה.

וזה לשון שער-הציון או"ח שמח,כח:

רש"י פירש: כגון מי תותין שמשחירין (=אסור מדרבנן). משמע דבמיא בעלמא לא חשיב כתב כלל, אפילו מדרבנן, לבד ממי גשמים שיש בהם חיוב חטאת ללשון אחד של רש"י. ובתפארת-ישראל ראיתי שכתב, דבמים נמי אסור, ולא ידעתי מנין לו, דכדברי רש"י פירשו גם הרע"ב והר"ן. וחלון זכוכית, שאסרו האחרונים לכתוב לרשום עליה בימי הקור, שם שאני, דמינכר הכתב יותר.

נמצאנו למדים שגזירת חז"ל איננה כוללת את כל אפשרויות הכתיבה שבעולם, והיא אמורה רק בכתב שאינו מתקיים, המותיר רישום של ממש על הניר. מכאן נוכל, אולי, להסיק גם לנדוננו, שכתב סתר הבלוע מתחילתו - שמא יהיה מותר לכתחילה.

כתב הרמ"א (או"ח שמ,ד): "מותר לרשום באויר כמין אותיות." ובט"ז ס"ק ג:

והטעם... שאין רישומו ניכר כמו במשקין. ולפי"ז לאו דווקא באויר, אלא הוא הדין אם רושם בדף נגוב צורת אותיות שרי, דגם בזה אין רישומו ניכר כלל.

מכל מקום, ברור שאין נידוננו דומה לכתיבה באויר או על דף נגוב, שבהם אין שום ממשות בכתיבה, משא"כ בכתב סתר, שקיים בעצם אלא שאינו ניכר לעין רואה.

ז.  תרי דרבנן להיתר כתיבה

אם כנים אנו בביאורנו לעיל, שכתב סתר איננו כתב מדאורייתא, ודמיא לכתב שאינו מתקיים דאסור מדרבנן, יש לדון בתרתי לטיבותא - כגון כתב שאינו ניכר ובשינוי - אי שרי לכתחילה. צירוף 'תרי דרבנן' שייך בכל מלאכות שבת, ובכל דיני התורה, ולא תמיד ניתן לדמות את העניינים. מכל מקום במלאכת כתיבה מצינו בשו"ע (או"ח שמ,ה): "מותר לרשום בצפורן על הספר כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים." ובט"ז ס"ק ד:

אע"ג דרושם הוי כמו כותב... מכל מקום כאן הוי רושם אחד; והוה אינו מתקיים, כיון דתרתי לטיבותא מותר. כנ"ל לכאורה. אלא דקשה, דא"כ היה לו להשמיענו דדווקא רושם אחד מותר, אבל שנים אסור.

אחרונים נוספים סוברים כט"ז להתיר בצירוף תרתי לטיבותא, כמו הלבוש (שמ,ה):

ומותר לרשום בצפורן על הספר כמו שרושמין לסימן בעלמא, דאין זה דבר המתקיים וגם אינו אות. אבל לרשום בצפורניו כמין אותיות נ"ל ודאי דאסור משום כותב, אעפ"י שאינו מתקיים.

כיוצא בזה באליה-רבה, בערוך-השלחן, בשו"ע הרב ובביאור-הלכה, שכתב:

רושם שריטות בעלמא ואינו בכלל כותב כלל, ואסור רק מדרבנן. ולכן בדבר שאינו מתקיים מותר לגמרי.

ושם הביא דעת הגר"א, ללמוד מהיתר רישום בצפורן להיתר כתיבת אותיות באויר. מכאן שהגר"א הבין דשרי לרשום בצפורן אפי' אותיות ממש, ולא רק רישומי שריטות בעלמא. וכתב בבאור-הלכה שם:

ואפשר דהטעם הוא דסבירא ליה לשו"ע, דרושם לא חשיב כתב כלל בכל גווני. וראיה לזה מדברי הירושלמי פרק כג, דרושם על העור כתבנית כתב פטור. ועל כורחך באינו מתקיים מותר לכתחילה.

משמע דהיתר תרי דרבנן לכתחילה אמור גם באותיות ממש. וברמ"א שם סע' ג: "ואסור לשבור עוגה שכתב עליה כמין אותיות... דהוי מוחק." וכתב במשנ"ב ס"ק יז:

ואף דאינו על מנת לכתוב, איסורא דרבנן מיהא איכא... ועיין בס' דגול-מרבבה, שמצדד להקל בעיקר הדין, ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה.

כוונתו להקל מצד תרי דרבנן: מוחק שלא על מנת לכתוב; ומחיקה בשינוי, בפיו. וכן משמע ממה שציין בשער-הציון לפרי-מגדים סי' שטז (אשל אברהם אות ז) לענין צידה, "דבתרי דרבנן שרי לכתחילה".

הן אמת דהחזון-איש (הל' שבת סי' סא) העיר לענין עוגה:

דאיכא תרי דרבנן, אינו מתקיים ומוחק שלא על מנת לכתוב... ובמשנה-ברורה התיר דרך אכילה, דודאי איכא תרי דרבנן - שלא על מנת לכתוב, וכלאחר יד. מיהו עיקר ההיתר דתרי דרבנן אינו מוכרע, ואין לנו מקור בגמ'.

בספר דעת-תורה סי' שמ (עמ' רעז) דן לענין מחיקת לכלוך מידיו בשבת, והתיר דהוי תרתי לטיבותא - שלא על מנת לכתוב, ואינו מתקיים. והסביר שם:

אף דמבואר דגם בכותב בדבר שאינו מתקיים על גבי דבר שאינו מתקיים פטור - ומשמע דלכתחילה מיהא אסור. ואף דהוי תרי דרבנן, היינו משום דשניהם סוג אחד וחדא גזירה היא, עיי"ש.

ח. מסקנות

I.        כתב ניכר, אשר ייבלע וניתן להפליטו - יש להחמיר ולהחשיבו כ'כתב המתקיים'. אכן יש לדון האם נחשב 'כתב' בעת היותו בלוע, למשל לגיטין.

II.      הכרת הכתב בעת הכתיבה היא תנאי יסודי למושג 'כתב'. לכן, כתב בלתי ניכר מראשיתו - לענ"ד אינו כתב מן התורה, גם אם ניתן לחשפו ולקראו באמצעים שונים.

III.   כתב שאינו ניכר בחוש טבעי, או שרישומו ניכר בקושי רב - נראה שאינו כתב מן התורה.

IV.   לענין איסור דרבנן - דומה שיש להתיר לכתחילה במקרים חיוניים (כמו רפואה ובטחון) להשתמש בכתיבת סתר בצירוף 'דרבנן' נוסף, כמו שינוי.



[1].    תרגום: בני המדינה הללו ערומים מאד. כשאחד מהם רוצה לשלוח דבר סתר לחברו, הוא כותב במי מילין, וההוא שקיבל את הכתב שופך דיו שאין בו עפצים והוא קולט (=נקלט ב) מקום הכתב.

[2].    ועי' עוד שו"ת יביע-אומר ח"ד יו"ד סי' כא על אודות שטרות כסף שצולמו עליהם פסוקים מספר ישעיה (מתוך המגילות הגנוזות) באותיות קטנות מאד עד שקשה להבחין בהם אלא ע"י זכוכית מגדלת. ועי' עוד תחומין ה עמ' 319-318, ט עמ' 413-412, ובמאמרי על מכונות הגילוח בתחומין כב עמ' 454-453: "האם ההלכה מיקרוסקופית?"

עבור לתוכן העמוד