שיעור לצדקה מן התורה

יש שיעור לצדקה מן התורה

ראשי פרקים

א.     השיעור לפי צרכי עניים או לפי יכולת הנותן

ב.      בירורים בדברי הרמב"ם

ג.      שיעור חומש מן התורה או מדרבנן

ד.      משמעות דברי הירושלמי

ה.     היש איסור ביותר מחומש

ו.      חומש - מדרבנן או הלכה למשה מסיני

ז.      די מחסורו - חובת הציבור או היחיד

ח.     פסקי המחבר והרמ"א

 

vvv

א.השיעור לפי צרכי עניים או לפי יכולת הנותן

הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"ז ה"א כתב: "מצות עשה ליתן צדקה כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר: 'פתוח תפתח את ידך לו', ונאמר: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', ונאמר: 'וחי אחיך עמך'". ובהלכה ג כתב: "לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו וכו' אפילו היה דרכו של של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו, קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר: 'די מחסורו אשר יחסר לו' ..." ובהלכה ה כתב: "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו. וכמה? - עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משליש השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה ...".

דברי רבינו הר"מ כאן הם סתומים ומהם גם מתמיהים, ואף נוגדים לפירוש המשנה שלו דריש מסכת פאה, כמו שיוכח להלן. ננסה לעמוד על הדברים ולבארם בעזה"י.

מדכתב הר"מ בהלכה א 'מצות עשה ליתן צדקה כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת', ולא הזכיר כלל בהלכה זו (שמיירי בשידו משגת) ענין חומש מנכסיו, מסתבר שאין כוונת הר"מ שיתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני בתוך מסגרת החומש, אלא מכיון שידו משגת דהיינו שהוא עשיר מופלג אין מצות צדקה אצלו קשורה כלל לענין החומש, שהרי רק כשאין ידו משגת מזכיר הר"מ ענין החומש, ראה שם בהלכה ה. יוצא איפוא מדבריו, שמיסוד הדין אין שיעור קבוע לצדקה מן התורה, אלא שיעור חובת הצדקה נקבע בהתאם לצורך העניים. ומה שבאושא התקינו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ,ע"א), הוא כשאין ידו משגת, וכמשמעות טעם לשון הגמרא שם: "שמא יצטרך לבריות", הרי שלא מיירי במי שאינו עשיר מופלג.

וכן יש לדקדק מלשון הטור והשו"ע בהלכות צדקה, ביור"ד סי' רמט סע"א שהעתיקו את דהרי הר"מ הנ"ל, אלא שקיצרו והסמיכו הלכה ה להלכה א וממילא בולט יותר החידוש דבידו משגת אין שיעור מגביל של חומש. וז"ל: "שיעור נתינתה - אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך - יתן עד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית". משמעות דבריהם שאם ידו משגת צריך לתת אפילו יותר מחומש, כי שיעורה כפי צורך העניים ע"ש.

וכן משמע כמעט בהדיא מהפרישה (שם סק"א) שכתב: "שיעור נתינתה וכו' והא דתנן אלו דברים שאין להן שיעור וכו' וגמילות חסדים, היינו בגופו אבל בממונו יש לו שיעור - ירושלמי. אבל דוחק לומר שהמשנה מיירי באדם שידו משגת דקאמר כאן בממון שיתן כפי צורך העניים והיינו אין לו שיעור, דהמשנה מסתמא מרובא דעלמא קמיירי". הרי שהפרישה ס"ל דבידו משגת צריך ליתן כפי צורך העניים ולא במסגרת החומש. יתר על כן בר"ש בפאה פ"א מ"א בפירוש השני שם איתא, דלמאי דמפרשינן דמתני' איירי בדאורייתא מיתוקם גם בגמ"ח דממונו, והיינו משום שאין שיעור לצדקה מן התורה ע"ש. וכ"כ בהדיא בפירוש הרא"ש שם: "אי נמי גמ"ח דמתני' מיירי גם בממונו מדאורייתא אלא שמפרש בירושלמי תקנת חכמים שתקנו שאין לו לבזבז יותר מחומש" (וע"ע: שם בתוס' יו"ט; בתוספות חדשים: בתוס' רע"א; ובחידושי מהרי"ח מש"כ בנידון). הרי שהר"ש, הרא"ש וסיעתם ס"ל שאין שיעור לצדקה מן התורה.

ברם מפיהמ"ש להר"מ דריש פאה משמע אחרת, דס"ל שאין חיוב מן התורה אלא חומש, כמו שיבואר לקמן בעזה"י, וכן כתב בהדיא הגר"א בפירוש הארוך בריש פאה שם, שאל יבזבז יותר מחומש הוא מן התורה, ומשמע דמיירי בכל אדם אפילו בעשיר מופלג ע"ש. ועי' בחכ"א הלכות צדקה כלל קמד אות י, שכתב: "עשיר מופלג מותר לבזבז יותר מחומש מנכסיו, ואם אינו מופלג יתן עד חומש נכסיו ואל יבזבז יותר מחומש". משמע שאף עשיר מופלג אין חובה עליו לתת יותר מחומש, אלא שמותר לו לבזבז יותר ע"ש.

ומצאתי באהבת חסד פרק יט או ד (להגרי"מ הכהן זצ"ל, בעל החפץ חיים) בהגה שם שהאריך וכתב בין השאר: "ואולם אעפ"כ ק"ק עדיין דמלשון הרמב"ם בחיבורו והשו"ע משמע לכאורה דאם ידו משגת יתן כפי צורך העניים אפילו יותר מחומש וכמ"ש היפ"מ שם בירושלמי, ומפירושו במשנה דיותר מחומש אין מחויב ליתן דע"ז נמנו באושא שם ומשמע אפילו ידו משגת דאל"ה אפילו חומש אין חייב וצ"ע". הרי שהוא עמד על הסתירה שבין פיהמ"ש להלכה.

היה מקום לעמוד על הגדרים המדוייקים: מה נקרא עשיר מופלג או ידו משגת. אלא שיארכו הדברים, ואני באתי רק לברר כללות הענין: אם יש שיעור לצדקה מן התורה.

ב.בירורים בדברי הרמב"ם

הר"מ הנ"ל מביא כמקור להלכה דמי שידו משגת צריך לתת כפי מה שראוי לעני את הכתובים: 'פתוח תפתח את ידך לו': 'והחזקת בו' (הר"מ מביא את זאת כמקור למצוה שתעשה באופן כזה, לא רק כמקור לעצם מצות צדקה, כמו שייווכח המעיין בדבריו שם). וברדב"ז שם כתב ע"ז: "מצות עשה ליתן צדקה לעני וכו' כל זה מבואר בכתובות ע"ש". והנה פלא דבכתובות שם דף סז ע"ב, ששם מקור הלימוד בדבר חובת הספקת צורכי העני, מובא רק החלק השני של של הפסוק היינו 'די מחסורו אשר יחסר לו', וזה לשון המקרא: "כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעבטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח), ואמרו חז"ל שם על הך דדי מחסורו אשר יחסר לו,שהוא כולל כל הצטרכות העני אפילו סוס לרכוב עליו ע"ש, והוא מה שהר"מ מביא בהלכה ג הנ"ל, אבל החלק הראשון של הפסוק 'פתוח תפתח את ידך לו', שהר"מ מביא בהלכה א ומסמיך על זה את הלימוד של מי שידו משגת, לא הובא בגמרא שם ולא במקום אחר כלל. ותמוה שלא עמדו נושאי הכלים של הר"מ על כך, ועוד שהר"מ הסמיך לזה עוד פסוקים שאינם נזכרים שם בגמ'.

מדדייק הר"מ בפרק ז ה"ג שם וכתב בלשון יחיד: 'לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו', משמע לכאורה שחובה על היחיד לתת לעני די מחסורו. ועוד, שהרי רק להלן שם בפרק ט מיירי הר"מ בענין רבים היינו גבאי צדקה ע"ש, ואנן כאן בפרק ז קאמיירינן. ועי' ב"ח ביור"ד סי' רן. וכן מוכח מהטור ביור"ד שם שכתב בענין עני המחזר על הפתחים שאין נותנים לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת כדאיתא בב"ב דף ט ע"ב ע"ש, דלדעת הרמב"ם על כל אדם קאי, דכיון שהוא מחזר על הפתחים אין האחד צריך ליתן די מחסורו, דמשמע שאם העני אינו מחזר על הפתחים צריך גם האחד לתת לו די מחסורו. ועי' ב"י שם שמקשה וחולק על דברי הטור בר"מ, והב"ח שם מיישב ומוכיח שכן הוא אמנם שיטת הר"מ ע"ש.

והנה הב"י בחיבורו ביו"ד שם שינה מלשון הר"מ ובמקום לשון יחיד 'מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו', נקט הב"י לשון רבים: "כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו", ע"ש. ועי' ב"י בטור שם שעל סמך לשון רבים שכתב הר"מ בעני המחזר על הפתחים אמר להוכיח שהר"מ בקופה מיירי, דלא כפי' הטור ע"ש. אולם הרמ"א לא הסתפק ברמז הלשון בלבד, ובהגה שם כתב: "ונראה דכ"ז בגבאי צדקה או ברבים ביחד, אבל אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת (ב"י ודלא כמשמעות הטור) וכמו שנתבאר סי' רמט". ועי' בש"ך ובט"ז שם סק"א. אלא שאכתי צ"ע דאם אין חובת די מחסורו קאי על היחיד, מנין לנו שאם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת.

מדכתב הר"מ בהלכה ה: "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו, וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר". משמע שמדובר דאפילו בקיימי עניים, שהרי בבא העני ושאל קמיירי הר"מ, בכל זאת כתב דחמישית נכסיו הוה מצוה מן המובחר, הרי דחומש לדעתו לא הוה חובה, ובאחד מעשרה כתב שם דהוה מידה בינונית. אבל בפירוש המשנה להר"מ בפאה שם משמע דחומש הוה חובה, ואם נותן פחות מזה הוה עוון ע"ש, ועי' ברכ"י יור"ד סי' רמט אות ב. ובאהבת חסד שם ביקש לתרץ דבפיהמ"ש מיירי בדקיימי עניים, וביד החזקה בדלא קיימי עניים ואח"כ הקשה על כך ונשאר בצ"ע ע"ש, וכל זה צ"ע יישוב וביאור.

ג.שיעור חומש מן התורה או מדרבנן

בריש פאה שנינו: "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ...". וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש שם: "ענין המסכת הזאת להתבונן במצות פאת שדהו ומה שנכלל בה כמו שיתבאר לקמן, ומה שאמר אין להם שיעור הוא מה"ת, אבל מדרבנן יש להם שיעור. והשיעור שנתנו לו לא יהיה פחות מחלק מששים כמו שיתבאר אח"כ. וגמילות חסדים, הוא שם נופל על שני ענינים מן המצות: האחד שיעזור האדם לישראל בממונו כגון צדקה ופדיון שבויים, והשני שיעזור אותם בגופו כגון ניחום אבלים וללוות את המתים ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה. ומה שאמר כאן גמ"ח אין לו שיעור רוצה לומר לעזור האדם בגופו, אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן כמדת חסידות. ואמרו (כתובות דף נ) נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה, וביאור זאת ההלכה אצלי מה שאומר, והוא: כשאדם יראה שבויים שהוא חייב לפדותם כאשר צוה הקב"ה,או רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם כמו שאמר די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו) ופירושו למלאות חסרונם כשיהיה מה שחסר להם, או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו או כפי חמישיתו, אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש, יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא יהיה עון עליו בהמנעו להשלים כל זה שצריך להם לפי שצריכים יותר מן החומש, אבל אם לא נזדמן לו דבר מאשר זכרנו יוציא חומש מן הריוח ולא מן הקרן ויתנהו בצרכי מצות".

הרי שהרמב"ם כתב בהדיא בראשית פירושו למסכת זו שמה שאמר התנא כאן אין להם שיעור כוונתו מן התורה אין להם שיעור, ואף שיש להם שיעור מדרבנן מונה אותם בין הדברים שאין להם שיעור, וברור שהדברים אמורים לאו דוקא לענין פאה אלא על כל מה שנזכר שם, וכמש"כ שם: 'ענין המסכת הזאת להתבונן במצות פאת שדה ומה שנכלל בה'. ואם נאמר שמיסוד הדין אין לצדקה שיעור מן התורה וחובתה היא כדי צורך העניים אלא שחכמים תיקנו חומש כשאין ידו משגת, כמו שהוכחתי מהרמב"ם בהלכות מתנות עניים ומהטור והשו"ע ביור"ד שם וכפי שמפרש הפרישה שם, א"כ למה אמר הר"מ שגמילות חסדים שהתנא קבע במשנה בריש פאה בין הדברים שאין להם שיעור קאי על גמ"ח שבגופו אבל גמ"ח שבממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו, הלוא גם גמ"ח שבממונו אין בו שיעור מן התורה, וכל שאין בו שיעור מה"ת הלוא אמר הר"מ שהתנא קבע ומונה בין הדברים שאין להם שיעור.

כמו כן קשה על הפרישה הנ"ל שכתב ליישב את המשנה דריש פאה שנאמר שם אלו דברים שאין להם שיעור, ומונה בין השאר גמילות חסדים, וקשה לו הלוא באין ידו משגת יש לו שיעור, ואמר דגמ"ח שבמשנה בגמ"ח בגופו מיירי אבל בממונו יש שיעור דהיינו חומש כירושלמי, ואף דבידו משגת ס"ל הפרישה בהדיא דאין לו שיעור, כתב דדוחק לומר שהמשנה מיירי באדם שידו משגת, דמסתמא מרובא דעלמא קמיירי שאין ידם משגת ליתן כפי צורך העניים ויש להם שיעור, ע"ש. ולכאורה קשה דהמשנה במצות גמילות חסדים מיירי ולא באדם שידו משגת או באדם שאין ידו משגת, ומצות גמילות חסדים מצד עצמיותה גם בממון אין לה שיעור שהרי ענין חומש הוא מתקנת אושא כדאיתא בירושלמי שם ובבבלי בכתובות דף נ. ועוד, במה מצוה זו שונה ממצות פאה שג"כ יש לה שיעור מדרבנן - אחד מששים - ושיעור זה נוהג אצל כולם, לא רק אצל חלק כמו במצות צדקה, שנוהג רק במי שאין ידו משגת, בכל זאת מונה התנא מצותה בין הדברים שאין להם שיעור.

ועוד, הר"מ בפיהמ"ש לא הבדיל בין ידו משגת לאין ידו משגת, משמע דאפילו בידו משגת אין עליו לתת לעניים אלא כדי חומש ולא יותר, והוא לכאורה בניגוד למה שהוכחנו מהר"מ בהלכות מתנות עניים פ"ז ה"א דבידו משגת צריך לתת כפי צורך העניים דאין לצדקה שיעור מן התורה, ואמנם כן איתא בר"ש בפ"א מ"א דפאה, בפירוש השני שם, דלמאי דמפרשינן דמתני' איירי בדאורייתא מיתוקם גם בגמ"ח דממונו, והיינו משום דאין שיעור לצדקה מן התורה ע"ש, וכ"כ בהדיא בפירוש הרא"ש שם וז"ל: "אי נמי גמ"ח דמתני' מיירי גם בממונו מדאורייתא אלא שמפרש בירושלמי תקנת חכמים שתקנו שאין לו לבזבז יותר מחומש".

והנה המקור לפירוש משנה זו הוא בירושלמי פאה פ"א ה"א דאיתא שם: "גמילות חסדים הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לו שיעור, ואתייא כיי דמר דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה וכו' מעשה ברבי ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים, שלח לו ר"ג והלוא אמרו חומש מנכסיו מצוה, ור"ג לא קודם לאושא היה, ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחום ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשו עליו הוא מתקיים כמה שאמר למשה בסיני".

הרי שלפי פשטות לשון הירושלמי שיעור החומש בצדקה היתה הלכה למשה בסיני בידם אלא ששכחום והדר תיקנום באושא, א"כ השיעור הזה מן התורה היא. וכן מצאתי שכתב בהדיא הגר"א בפי' הארוך למסכת פאה שם וז"ל: "וגמילות חסדים - ירושלמי הדא דתימא בגופו אבל לא בממונו דיש לו שיעור, דתנן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש והוא מן התורה, והא דאיתא בגמ' דילן באושא התקינו דהמבזבז וכו' הפי' שהיה מקודם הלכה למשה מסיני דאל יבזבז וכו' ואח"כ שכחו וחזרו ויסדו כהלכה ראשונה וזה הפי' באושא התקינו, דשם חזרו להלכה למשה מסיני הקדומה וכן איתא בירושלמי בפרק הלז". הרי שהגר"א כתב בהדיא שיסוד שיעור החומש מן התורה הוא.

ברם הדבר צריך תלמוד, דהלוא הר"ש בריש פ"א שם שמביא את הירושלמי כתב בסוף דבריו שם: "ויתכן לומר שלא בא לומר הירושלמי דלא מיתוקם גמ"ח דמתני' בממונו למאי דפרישית דמתני' איירי מדאורייתא". כלומר דאם אנו אומרים דמתני' מיירי במצות גמילות חסדים מדאורייתא מיתוקם מתני' גם בגמ"ח בממונו משום שאין להם שיעור מדאורייתא, וכן כתב בהדיא בפי' הרא"ש הנ"ל דמתני' מיירי גם בממונו מדאורייתא, והירושלמי מפרש תקנת חכמים שתיקנו שאין לבזבז יותר מחומש ע"ש, כלומר שאין כוונת הירושלמי דמתני' לא מיירי רק בגמ"ח דגופו, דהמשנה אמנם מיירי גם בגמ"ח של ממונו אחרי שאין לו שיעור מן התורה, אלא שהירושלמי בא לומר שכיום יש תקנות חכמים לשיעור בעניני גמ"ח של ממון, משא"כ בגמ"ח שבגופו שאין לו שיעור כלל אף מדרבנן. וכן ס"ל התוס' יו"ט בפאה שם.

ועי' בתוס' רעק"א שם שכתב דמדאורייתא אין לו שיעור בין למעלה ובין למטה ע"ש (והא דהנותן פחות משליש שקל לשנה לא קיים מצות צדקה כמו שפסק הר"מ במת"ע שם ה"ה ובשו"ע יור"ד סי' רמט סע"ב, ומקורם מבבא בתרא דף ט ע"א ע"ש, נראה דאין זה שיעור למטה בצדקה, אלא דמי שנותן פחות משליש שקל בשנה אין כאן צדקה כלל. ואף זה הם העמידו על עצמם, עי' במסכת ב"ב שם, ועי' בר"מ שם ה"ב שפסק: "וכל הרואה עני מבקש ומעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה, שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". הרי שאינו עובר אלא כשאינו נותן כלל, והיסוד לכך הוא משום שאין לה שיעור כנ"ל). הרי לנו שכל הני רברוותא ס"ל ששיעור חומש הוא מתקנות חכמים אבל מדאורייתא אין למצות צדקה שיעור. יתר על כן הגר"א עצמו כתב בפירוש הקצר בפאה שם אחרת ממש"כ בפי' הארוך וז"ל: "וגמילות חסדים בגופו ובממונו וכו' ובממונו נתנו חכמים שיעור חומש", הרי מפשטות דבריו בפירוש הקצר משמע, שרק מדרבנן יש שיעור. נמצא לכאורה ששתי שיטות בנידון אם יש שיעור לצדקה מן התורה.

ד.משמעות דברי הירושלמי

נראה ששתי הדעות תלויות בפירוש המלים כמה שנאמר למשה מסיני שבירושלמי הנ"ל. שהרי נאמר שם: "כך היתה הלכה בידם ושכחום ועמדו והסכימו על דעת הראשונים, ללמדך שכל וכו' הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני". והנה לא נתבאר לנו אם פירושם שכך היתה הלכה מידם מסיני ממש, היינו שנאמרה להם הלכה הזו מסיני, או שפירושם מכיון שבי"ד נותנים נפשן עליו הוא מתקיים בידם כאילו נאמרה להם הלכה זו מסיני, אבל באמת לא נאמרה להם ההלכה הזו מסיני, אלא מכיון שבית דין נותנין נפשן על מצוה זו לדאוג לתיקונה מתייחסים אליה בזהירות רב ומדקדקים בה כאילו נאמרה להם מסיני, אבל באמת היה הדבר בידם רק נוהג מרבותינו הקדמונים ונשכח ענין החומש וחזרו ותיקנו. ולפי"ז כל יסוד החומש הוא רק מדרבנן, ואין שיעור לצדקה מן התורה.

אכן מוצאים אנו בענין טומאת ארץ העמים שג"כ נאמר בירושלמי (שבת פ"א ה"ד; כתובות פ"ה הי"א) לשון דומה: "שכך היתה הלכה בידם ושכחום ועמדו והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שנותנין בי"ד נפשן עליו סופו להתקיים בידם כמה שנאמר למשה מסיני". והלוא טומאת ארץ העמים אינה אלא גזירה כדמפורש במס' שבת טו ע"א, ואע"פ כן נאמר 'סופו להתקיים בידם כמה שנאמר למשה מסיני', וכוונת הדברים שהם זהירים ומדקדקים בדבר כאילו היה הלכה למשה מסיני, ולא שזה באמת מסיני. ועי' מסכת ידים פרק ד משנה ג: "מקובל אני מריב"ז ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרים מעשר שני בשביעית", וברע"ב שם: "הלכה למשה מסיני - לאו דוקא דאין זה מן התורה אלא כאילו היא הלכה למשה מסיני". מיהו בתוספתא משמע דהל"מ ממש קאמר, ובר"ש שם הלמ"מ ממש ע"ש, ובפירוש הרא"ש שם כתב: "הלכה למשה מסיני - לאו דוקא". וע"ע בר"ם הלכות מת"ע פ"ו ה"ה שכתב: "והלמ"מ שיהיו מפרישים בארץ עמון ומואב מע"ש בשביעית". ובכ"מ שם כתב דלאו דוקא הללמ"מ ע"ש (ועי': תוס' יו"ט ידים שם: תפא"י; ובמלא"כ). הרי שיש שני מובנים בהגדרת המלים: כמה שנאמר למשה מסיני, מהם שמפרשים שזאת נאמר להם מסיני, ומהם שמפרשים שזהירים בזה כאילו נאמר מסיני.

ונראה לענ"ד שהר"מ שהר"מ בפיהמ"ש בפאה הנ"ל מפרש את דברי הירושלמי שכך היתה הלכה בידם מסיני ממש דשיעור צדקה הוא לא יותר מחומש, א"כ השיעור מן התורה הוא, וכמו שכתב הגר"א בפירוש הארוך, ע"כ כתב דגמילות חסדים, שנאמר במשנה שהוא מן הדברים שאין להם שיעור אגמ"ח דגופו קאי, אבל גמ"ח דממונו יש לו שיעור, וכן מציין שם בפירוש המשנה לביסוס שיטתו את לשון הירולמי שכתב 'ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה', הוא לשון הירושלמי שהבאנו לעיל. ומה שצויין בסוגריים בפירוש המשנה כמקור לפיסקה זו כתובות דף נ הוא טעות, כי שם נאמר באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. להיפך - אילולא דברי הירושלמי היתה משמעות דברי הבבלי שלבזבז יותר מחומש יש איסור, והלוא הר"מ כתב שם: 'ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת החסידות', כלומר שאין כאן איסור, להיפך - אם עשה כן הוה מידת חסידות וחומש הוה חיוב, והוא כמשמעות לשון הירושלמי שם שכתב: 'חומש הנכסיו מצוה'. ברור איפוא שפירוש המשנה מבסס את דבריו על הירושלמי הנ"ל, וכן מצאתי באהבת חסד שכתב דהפיהמ"ש הוא כירושלמי, ובטעות ציינו שם המדפיסים ע"ש.

ומיושב בזה מה שמקשה בהגהות וחדושים מהריעב"ץ, במסכת פאה פ"א מ"א: "נ"ב אין מדויק, שהרי כך אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, לא חייבו חומש אלא אם רצה לעשות ממדת חסידות מ"מ לא יוסיף יותר מחומש. אכן פירושו נוטה קצת לזה, שמא המעתיק שגה ולא נתכוין בשמועה זו לכאורה היטב בהעתקתו". ולפי דברינו להיפך, המעתיק דייק יפה מאד. כי משמעות הירושלמי שמביא הפיהמ"ש נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה, היינו שזו חובה ויותר מזה אינו חובה אבל מידת חסידות, כי אין איסור בדבר לפי הירושלמי. וכן משמעות כל פיהמ"ש למעיין, וכדמסיים שם: "יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא יהי עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם לפי שצרכם יותר מן החומש". מה שכתב שאם לא נותן יותר מחומש לא יהיה עוון עליו, משמע דאם נותן פחות מחומש יש עליו עוון, ודלא כמו שכתב בהריעב"ץ. ומכיון שעד חומש, וחומש בכלל הוא חוב גמור, יותר מחומש אנו ממעטים ממדרגה זו, היינו מחוב, אבל רשות נשאר, וזו מידת חסידות. אבל אם אנו מפרשים שחומש הוא מידת חסידות כמו שפירש המהריעב"ץ ז"ל, יותר מחומש אנו ממעטים אפילו ממידת חסידות והוא אסור, וזהו לדעתו פירושו שאל יבזבז יותר מחומש, היינו אסור לבזבז.

ועי' בב"י ביור"ד סי' רמט שכתב: "וכמה הוא נותן - עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר, כן כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' מתנות עניים, ובפ' נערה שנתפתתה (נ.ע"א) א"ר אלעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות. ואף ע"ג דלא משמע מהכא שיהא מצוה לבזבז חומש דלא קאמר אלא שאם בא לבזבז אל יבזבז יותר מכן, מהירושלמי דריש פאה נראה שהוא מצוה, וגם מתלמודא דידן יש לדקדק דמצוה מן המובחר לבזבז חומש דמייתי להא דתקנת אושא מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, כלומר תרין עישורי דהיינו חומש". הרי שהב"י מפרש בהדיא ע"פ הירושלמי הנ"ל שחומש אינה מידת חסידות אלא מצוה. אמנם אע"פ שהב"י משווה שיטת הבבלי לשיטת הירושלמי במצות חומש, נעל"ד שאין זה דומה, דלירושלמי חומש הוא חובה ופחות מזה לפיה"ש בירושלמי הוא עוון ולבבלי הוי רק מצוה מן המובחר. וראיתי שעמד על השוני הזה בברכי יוסף יור"ד סי' רמט סוף אות א, ע"ש ועי' אהבת חסד שם. אולם בברכי יוסף שם כתב שהרמב"ם חזר בו בחיבורו מפיהמ"ש, ומדגיש שזה רגיל דהדר מר משמעתיה לחיבורו ע"ש, ולענ"ד לא חזר בו הרמב"ם אלא דבפיהמ"ש מפרש כירושלמי ולהלכה תפס כהבבלי.

בזה מיושבת קושית ה"משנה ראשונה" בפאה שם, שמקשה על הרע"ב שכתב דיותר מחומש לא מיחייב וז"ל המשנה ראשונה: "וגמילות חסדים - מ"ש הרע"ב דטפי מחומש לא מיחייב, בגמ' בכתובות משמע דטפי מחומש איסורא איכא". והנה הרע"ב מעתיק שם בעיקר את הפיהמ"ש שיסודו הירושלמי, ולירושלמי יש חוב על חומש ואין איסור על יותר כנ"ל. אולם הרע"ב כדרכו על יסוד זה מפרש גם את הבבלי כן, שאל יבזבז פירושו אין חיוב לבזבז יותר ע"ש, כדי שלא תהא סתירה בין הבבלי והירושלמי, וכן ודאי יפרש הר"מ לפי פיהמ"ש, וקצת פלא שלא עמדו על כך שיסוד פירוש זה הוא מהירושלמי, ובזה מיושב למה אין הר"מ בהל' מתנות עניים ולא השו"ע ביור"ד בהלכות צדקה מביאים את הכלל שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש (רק הרמ"א ביור"ד סי' רמט סע"א מביא זאת), כי הם מפרשים כנ"ל שאל יבזבז יותר מחומש פירוש ואין חובה לבזבז יותר מחומש,[1] ומכיון שהם כתבו שחומש מצוה מן המובחר ממילא מובן שאין חובה לבזבז יותר, ע"כ לא הביאום.

ה.היש איסור ביותר מחומש

אולם אכתי הדבר צע"ג, שהרי בכתובות נ,ע"א איתא: "מעשה באחד שביקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו ומנו רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא", ואם נימא כפיהמ"ש הנ"ל דביותר מחומש הוי מידת חסידות, א"כ למה לא הניחו לו, מאידך אם הדין באמת שאין להניח לאדם לעשות כן, אם כן למה לא הביאו זאת להלכה, לא הר"מ בהלכות מת"ע ולא המחבר בהלכות צדקה, ולכאורה הדבר תמוה מאד, וראיה מוכחת לאלו דס"ל דביותר מחומש איסורא איכא.

והנה במסכת כתובות המלים 'יותר מחומש' מוקפות בסוגריים, משמע שיש נוסחאות שלא היו המלים הללו כתובות בהן. ואמנם בכ"י מינכן, בכ"י רומי (4) ובדפוס ויניציאה חסרו המלים יותר מחומש. גם במסכת ערכין (כח,ע"א) ששם הובא ג"כ מעשה באחד שביקש לבזבז, חסרות בכ"י מינכן המלים: יותר מחומש. אם כן יתכן שמיירי כאן שרצה לבזבז את הכל, דכן איתא בירושלמי פאה פ"א ה"א "מעשה ברבי ישבב שעמד וחילק את כל נכסיו לעניים, שלח לו ר"ג והלוא אמרו חומש מנכסיו מצוה". ואילולא דמסתפינא הייתי אמור שיתכן שזהו אותו המעשה, שהרי בבבלי מסופק עם מי היה המעשה כנ"ל, רואים אנו איפוא שפרטי הדברים היו מסופקים בידם, א"כ מסתבר שזהו אותו הסיפור ובירושלמי שהי' במקום המעשה הפרטים מדוייקים. ומכיון שחילק את כל נכסיו על כן מנעו בידו, כדמפורש במשנה ובגמ' בערכין כח ע"א, שאין לו לאדם לחלק כל נכסיו, דא"ר אלעזר בן עזריה שם: "מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו", וברש"א שם: שלא יבזבזם להדיוט ע"ש.

ונלע"ד שגירסת הר"מ בכתובות ובערכין שם היתה כגירסת כ"י מינכן שחסרות שם המילים יותר מחומש, ובחילק כל נכסיו מיירי כעין שמפורש בירושלמי, ולכן מנעוהו לפי הבבלי שם, ומכיון שבמחלק כל נכסיו הלוא בכללם גם יותר מחומש, ע"כ ר"ג מטעם שאמרו חומש מנכסיו מצוה שלח לו [בעיא נפרדת היא: מה דעת ר"ג בנוגע למחלק כל נכסיו, שהרי ר"ג לא שלח לו מטעם שחילק כל נכסיו, אף שר' ישבב חילק אותם אותם ואכ"מ], עכ"פ ביותר מחומש אין ראיה מהמעשה הזה שבכתובות וערכין שם שיש למונעו, אחרי שלגירסא זו נראה שבמחלק כל נכסיו מיירי וכדמפרש בירושלמי הנ"ל.

ומכיון שהיסוד של איסור חלוקת כל נכסיו הוא בערכין כח ע"א, ושם הובא הך דאושא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש עם המעשה באחד שביקש לבזבז וכו', ע"כ קבע הרמב"ם את ההלכה הזאת בהלכות ערכין פ"ח הי"ג וז"ל: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר 'מכל אשר לו' ולא 'כל אשר לו' כמו שבארו חכמים,ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליהן. ובזה וכיוצא בזה אמרו חכמים: חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו הנביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם". ופירוש אל יפזר יותר מחומש לדעת הר"מ היינו שאין חובה ביותר מחומש למי שאין ידו משגת, כי הרי חומש היא מצוה מן המובחר בצדקה כנ"ל, אבל בכולו יש איסור בדבר. ומכיון ששם מיירי בכל מצוות, ואף בענין צדקה לא נזכר שחומש הוה מצוה מן המובחר, ע"כ קבע שם שיותר מחומש אל יפזר, כלומר אין חובה לתת. אמנם הלשון קצת צריך תלמוד.

עכ"פ הא דמסתפקינן אי איכא איסורא ביותר מחומש או ליכא איסורא אלא דאין חובה, יהיה תלוי בגירסאות בכתובות ובערכין שבבבלי שם, אולם לירושלמי שחומש הוי חובה מצד הללמ"ס לפיהמ"ש וסיעתו כנ"ל, מסתבר לכאורה דיותר מחומש הומעט רק דרגה אחת היינו שהיא אינה חובה אלא מידת חסידות כמו שמפורש בפיהמ"ש הנ"ל.

ו.  חומש - מדרבנן או הלכה למשה מסיני

והנה הספק אם חומש הוא הללמ"מ ממש, או רק תקנה קדומה שמתקיימת בידם כאילו היתה הללמ"מ, הוא לכאורה רק לירושלמי שנאמר שם שכך היתה הלכה בידם וכו' ומתקיימת כמה שנאמר למשה מסיני, אבל בבבלי לא נזכר כלל כגון הא, רק נאמר בכתובות (נ,ע"א): "א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות וכו' אמר ר' נחמן ואיתימא רק אחא ב"ר יעקב מאי קרא, 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' והא לא דמי עישורי בתרא לעישורי קמא? אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כקמא". וברש"י שם: "המבזבז - לעניים" (ועי' בשמ"ק שם דלכן דייק רש"י ופירש המבזבז לעניים לא שמענו דלתלמוד תורה מותר ע"ש). עשר אעשרנו - שני עשורין הוו להו חומש. והא לא דמי בתרא לקמא - דכי שקלת לקמא פשו להו ט', וכי הדרת מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם. אעשרנו - מדלא כתיב עשר אעשר לך, הכי קאמר אעשרנו כראשון, כלומר מעשר שני יהא כראשון".

ומשאלת הגמ' 'מאי קרא', משמע שאין זו הלכה למשה מסיני, דא"כ למה לי קרא. גם המלים 'מאי קרא' מוכיחות שאין כאן אלא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתב הרמב"ן בספר המצוות שורש א: "מאי קרא אינו אלא אסמכתא ורמז בעלמא, ולשונם השגור ברמזים הוא זה - מאי קראה". א"כ משמעות הבבלי לכאורה שענין חומש אינו הלכה למשה מסיני אלא מדרבנן ואסמכוהו אקרא שאמר יעקב אבינו "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כב), ומשמעותו דלאו דוקא מתנובת השדה יתן פעמיים מעשר שהוא חומש, אלא מכל ריוח, כדכתיב 'וכל אשר תתן לי' וכמו דאיתא בתוס' במסכת תענית דף ט ד"ה עשר אעשרנו בשם הספרי, וע"ע בברכ"י יור"ד סי' רמט אות ג.

אמנם הגר"א בפי' הארוך בריש פאה הנ"ל כתב שגם לבבלי חומש הוא הלכה למשה מסיני, אך הלוא אשלי רברבי חולקין על כל היסוד הזה כנ"ל, א"כ הרשות בידנו לחלק ולהבדיל בין הבבלי והירושלמי בנידון, ולומר שלבבלי ענין החומש אינו הללמ"מ אלא תקנה דרבנן ואסמכוהו אקרא, וצדדי הספיקות הם רק לירושלמי כנ"ל. ומכיון שענין חומש אינו אלא תקנת אושא ולא הללמ"מ, נמצא שמיסוד הדין אין שיעור לצדקה מן התורה לבבלי, וזהו המקור לכאורה לרמב"ם וסיעתו בהלכה ששיעור חובת הצדקה נקבע בהתאם לצורך העניים כנ"ל כי מיסוד הדין אין שיעור לצדקה מן התורה.

אך אכתי הדבר צריך ביאור, כי לפי"ז אין לנו לימוד על כך שאין לצדקה שיעור מן התורה, אלא מתוך שאין לנו הלכה על ההגבלה בחיוב צדקה. ברם הלוא הר"ם בפ"ז דמת"ע ה"א כתב: "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת שנאמר פתוח תפתח את ידך לו", משמע שיש לנו לימוד שאין לצדקה שיעור, והיינו שצריכים לתת בהתאם לצורך העניים, במקום שידם משגת.

אולם, כאמור לעיל, קצת פלא, דבסוגיין בכתובות (סז,ע"ב) מובא רק החלק השני של הפסוק הנ"ל, היינו: 'די מחסורו אשר יחסר לו', ואמרו חז"ל שם שהוא כולל כל הצטרכות העני אפילו סוס לרכוב עליו ע"ש, אבל החלק הראשון של הפסוק 'פתוח תפתח את ידך לו', שהרמב"ם מביא לא הובא בגמרא שם כלל. יתר על כן הר"מ מסתמך שם על פסוקים נוספים שאין להם לכאורה שייכות לענין צדקה זו, כמו: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך': 'וחי אחיך עמך'. והנה הפסוק של וחי אחיך עמך לא מיירי בענין צדקה, אלא באיסור נשך כאמור: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך" (ויקרא כה,לו), ואף הפסוק 'והחזקת בו', אינו מדבר בצדקה כזאת אלא היינו שלא יניחנו לרדת, עי' תו"כ שם, א"כ מה שייכותם לענין די מחסורו, ותמוה שלא עמדו על כך.

ז.  די מחסורו - חובת הציבור או היחיד

בכתובות שם איתא: "ת"ר יתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו. די מחסורו - זה בית: אשר יחסר - זה מטה ושלחן: לו - זו אשה, וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו. תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו, אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין". הרי שנקטו חז"ל גם לשון רבים 'שוכרין לו בית וכו' שנאמר די מחסורו', וגם לשון יחיד: 'ת"ר די מחסורו אתה מצווה עליו', וכן מעשה הלל הזקן מעשה יחיד הוא [הרבותא אצל הלל הזקן היא אולי רק זו שהוא רץ לפניו, אבל לא זה שהוא יחידי לקח עבורו סוס ועבד, כי זה היה די מחסורו. אולם אפשר לפרש שכל מעשה הלל היה מעשה חסידות, דיחיד אינו מחוייב בזה ולשון יחיד לפי"ז שנאמר כאן הוא לאו דווקא, אלא לשון יחיד שנאמר לרבים].

דהנה יש להסתפק האם די מחסורו אשר יחסר לו, כולל שני ענינים: א. הכמות שיש לספק לעני; ב. שהספקת כמות זו של די מחסורו מוטלת גם על היחיד שידו משגת. כלומר המקרא מוסב בין הרבים ובין על היחיד, או אולי המקרא מגדיר רק דבר אחד, היינו הכמות שיש לספק לעני, אבל לא מיירי בשיעור הצדקה שעל היחיד לתת, כי המקרא מוסב על הרבים ולא על היחיד.

ונלע"ד שדעת הרמב"ם וסיעתו היא שמהמקרא אנו למדים את שני הדברים גם את שיעור הנתינה לעני. וגם שחובה זו מוטלת גם על היחיד וכדמדוייק בלשון הר"מ שם שנקט לשון יחיד וכתב: "מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו". וכן משמע מהלכה א שם שכתב: "מצות עשה ליתן צדקה לעני כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר פתוח תפתח את ידך לו". הרי שביחיד מיירי, ומשמעות פירושו הוא, פתוח תפתח את ידך - כפי יכולתך, וזהו את ידך; לו - לפי צורך העני.

ואף שדרשה זו אינה בפנינו, דבכתובות (סז,ע"ב) ששם מקור הלימוד בדבר חובת הספקת צרכי העני, מובא רק החלק האחרון של המקרא היינו די מחסורו אשר יחסר לו כנ"ל, הנה לכאורה אפשר לומר שדעת הרמב"ם היא שכוונת הש"ס שהמקרא הזה כולל כל הצטרכות העני ופירושו מוסב על ראשית המקרא היינו על פתוח תפתח את ידך לו, שבפשוטו מתפרש על ריבוי צדקה. אולם יותר נראה מכיון שדי מחסורו אשר יחסר לו קאי לפענ"ד לרמב"ם גם על היחיד שידו משגת שהוא צריך לתת לעני כדי מחסורו כנ"ל. הרי שעצם ההלכה ברורה וידועה לנו, ע"כ קבע הרמב"ם את ההלכה הזאת על ראשית המקרא של די מחסורו שנאמר בו פתוח תפתח את ידך לו, שפשטותו משמע שיתן מתנה מרובה כדי צורכו, כדרכו של הרמב"ם בהרבה מקומות שהוא מסמיך מדעתו הלכה קבועה על מקרא שפשטותו הולמת אותו.

ביחוד במקרא זה, שבמסכת ב"מ (לא,ע"ב) דרשו אותו על ריבוי עניני צדקה, שז"ל שם: "פתוח תפתח אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מניין? ת"ל: 'פתוח תפתח' מכל מקום. 'נתן תתן' - אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מניין ת"ל נתן תתן, מ"מ". ומדהסמיכה הגמ' שם הא להא משמע לכאורה דפתוח תפתח מיירי במתנה מרובה, ועי' להלן דמתנה מרובה לר"מ היינו די מחסורו ע"ש, ועי' בשמ"ק בב"מ שם פירושים שונים בענין מתנה מרובה, ומניין אנו יודעים דמיירי במתנה מרובה, עכ"פ לר"מ שקבע דממקרא זה שמעינן דמי שידו משגת צריך לתת לעני די מחסורו, ניתן לפרש כך.

וכן מוכח מהלכה זו שעצמה שכוונת הרמב"ם כאן להסמיך את ההלכה הקבועה שיחיד שידו משגת צריך לתת כפי צורך העני, על מקרא שפשטותו הולמת את ההלכה הנ"ל, שהרי הר"מ הוסיף וכתב עוד פסוקים כמו: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך'; 'וחי אחיך עמך' העוסקים בעניינים אחרים ואיך קבעם הר"מ בענין די מחסורו של העני? אלא מכיון שהענין בכללותו מיירי בהחזקת הנצרך ושמירת מצבו עד שמגיע לדרגה של וחי עמך, ע"כ הביאם הרמב"ם וקבע עליהם את ההלכה הנ"ל שפשטות משמעותם הולמת את הנידון. משום כך אולי לא עמדו נושאי כליו על זה שהר"מ נקט דרשה או דרשות אחרות, כי היה ברור להם שהר"ם רק הסמיך את ההלכה הקבועה על הפסוקים הנ"ל. ומכיון שרק אצל צדקה נאמר די מחסורו ולא אצל שאר מצוות שעושין בממון, הרי השיעור בשאר מצוות הוא לא יותר מחומש, ומשום כך סתם הרמב"ם בהל' ערכין פ"ח הי"ג ופסק שכל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש, ולא הבדיל בין עשיר מופלג למי שאין ידו משגת לכל כמו שמחלק אצל צדקה.

כדעת הר"מ שחובת די מחסורו קאי גם על היחיד היא גם כנראה דעת המאירי, שכתב בב"ב דף ט ע"א: "שהציבור חייבים ליתן לעני עד כדי מחסורו ואף יחיד כן אם יש סיפק בידו" (ועי' במאירי כתובות לדף סז ע"ב ובהערות אות יא שם).

כ"ז לשיטת הבללי שס"ל שאין שיעור לצדקה מן התורה מיסוד הדין, אבל לסוברים כירושלמי ומפרשים שהללמ"מ ממש היא ששיעור צדקה רק חומש, מסתבר לכאורה שהמקרא של די מחסורו אשר יחסר לו מוסב רק על הציבור שעליו החוב למלא את החסר לעני. ולפי"ז למדים מהכתוב רק דבר אחד: הכמות שיש לספק לעני. אמנם ניתן לפרש גם לפי הירושלמי שדי מחסורו קאי על כולם כל אחד לפי יכולתו, הציבור לפי יכולתו והיחיד במסגרת החומש, וכן משמעות הר"מ בפיהמ"ש ריש פאה אף שנקט שם כירושלמי וס"ל דהלכה למשה מסיני ממש ששיעור צדקה הוא חומש.

וז"ל: "ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה. וביאור זאת ההלכה אצלי מה שאומר, והוא: כשאדם יראה שבויים שהוא חייב לפדותם כאשר צוה הקב"ה, או רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם כמו שאמר די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו) ופירושו למלאות חסרונם כשיהיה מה שחסר להם, או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו או כפי חמישיתו, אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש, יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא יהיה עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם לפי שצרכם יותר מן החומש". הרי שהר"מ מפרש שדי מחסורו אשר יחסר הוא אצל יחיד במסגרת החומש, ומשום שהר"מ בפיהמ"ש נקט דלירושלמי הלל"מ ממש דשיעור צדקה הוא חומש, ע"כ ס"ל בפיהמ"ש דחומש חובה הוא והנותן פחות מזה הוא עוון בידו. דרק בנותן חומש כתב דלא יהיה עוון עליו בהימנעו להשלים כל מה שצריך להם לפי שצרכם יותר מן החומש.

אולם להלכה תפס הר"מ בהלכות מתנות עניים כשיטת הבבלי שצדקה מן התורה אין לה שיעור, ומידתה בהתאם לצורך העניים, וענין חומש הוא תקנת אושא שנאמרה במי שאין ידו משגת כמשמעות טעם הגמרא בכתובות (נ,ע"א) "שמא יצטרך לבריות", ומדכתב הטעם שמא יצטרך לבריות משמע דלא מיירי בעשיר מופלג, וכן קבע הר"מ להלכה בפ"ז מהלכות מת"ע ה"ה: "בא העני לשאול די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו, וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בינוני". הרי שבבא העני ושאל היינו בקיימי עניים ובכל זאת החומש הוא מצוה מן המובחר ולא חובה, דמכיון דאין שיעור לצדקה מן התורה לבבלי, לכן אין חובת חומש, והיסוד שחומש הוא מצוה מן המובחר ומעשר מידה בינונית כנראה שהוא מכאן, מכיון דאסמכוהו אקרא דעשר אעשרנו לך (כתובות שם), הרי שיש כאן שני מעשרות. וכנראה פירש הר"מ שיש כאן שתי מדריגות, היינו דחומש הוה מצוה מן המובחר, ומעשר מידה בינונית (ועי' ברכ"י יור"ד סי' רמט אות ג, מש"כ והאריך בנידון. וע"ע שם אות ה שהאריך ובין השאר כתב: "אי נמי אפשר דכתיב עשר פי' מעשר זו מדה בינונית ועוד מצוה מן המובחר אעשרנו, והוו תרוייהו חומש כמ"ש הרמב"ם").

ח.פסקי המחבר והרמ"א

דעת המחבר צ"ע לכאורה. בהלכות צדקה ביו"ד סי' רמט ס"א כתב: "שיעור נתינה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים". וזה כדעת הרמב"ם שאין שיעור לצדקה מן התורה, ואם ידו משגת יתן אף היחיד כפי צורך העניים. ושם בסימן רנ ס"א כתב המחבר: "כמה נותנין לעני - די מחסורו". היינו במקום לשון יחיד שנקט הר"מ 'לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו' נקט המחבר לשון רבים, כאילו להוציא מדעה זו ולהדגיש שרק על הרבים מוטל לתת לעני די מחסורו אבל לא על יחיד. ולכאורה אם המחבר ס"ל כר"מ שאין שיעור לצדקה מן התורה, ואם יד היחיד משגת הוא צריך לתת לפי צורך העניים, למה לא יוטל עליו לתת לעני די מחסורו. באמת דקדוק זה שעל יחיד אינו מוטל לתת לעני די מחסורו לדעת המחבר לא נתחדש רק מתוך דיוק לשונו של המחבר, אלא כן כותב הב"י בהדיא על הטור ביור"ד כדלהלן.

דהנה בענין עני המחזר על הפתחים תניא במסכת ב"ב (ט,ע"א), שאין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת, ועי' ברש"י ובתוס' שם שפירשו דאין נזקקין היינו מקופה של צדקה. אולם הרמב"ם בפ"ז ה"ז דהל' מתנות עניים סתם וז"ל: "ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר אל ישוב דל נכלם". הרי שלא פירש אם על הציבור או גם על היחיד קאי. ובטור יור"ד סי' רנ איתא: "ובעני המחזר על הפתחים כתב הרמב"ם אין נותנין לו מתנה מרובה אלא מתנה מועטת וכו', ולשון א"א הרא"ש אין נותנין לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת, משמע דאגבאי צדקה קאי, ומסתברא כדברי הרמב"ם שעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר אין האחד צריך ליתן די מחסורו". משמע דבאינו מחזר על הפתחים ס"ל הטור בדעת הר"מ שצריך היחיד לתת לעני די מחסורו. שמעינן מכאן שני דברים: א. די מחסורו קאי גם על היחיד; ב. מתנה מרובה היינו די מחסורו, שהרי במחזר על הפתחים שנאמר בו שאין נותנין לו מתנה מרובה, פירש הטור בר"מ דהיינו שאין נותנין לו די מחסורו. ועי' בתוס' בב"ב שם דס"ל אחרת.

אולם הב"י על הטור שם פירש את הר"מ אחרת וז"ל: "גם כך הוא דעת הרמב"ם ז"ל דגבי מתנה מרובה נקט אין נותנין לשון רבים לומר דמיירי בקופה שהיא נגבית של רבים, וגבי אסור להחזיר את העני השואל ריקם כתב אפילו אין נותן לו אלא גרוגרת אחת - לשון יחיד, לומר דההיא לא מיירי בקופה אלא בכל אדם. ורבינו הפליג דעת הרמב"ם לדעת אחרת שהוא הפך המפרשים והפוסקים וכתב דהכי מסתברא. ועוד שכתב דכיון שהוא מחזר על הפתחים אין האחד צריך ליתן לו די מחסורו, דמשמע שאם אינו מחזר על הפתחים צריך האחד לתת לו מחסורו, ודבר תימה הוא, דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו ...". הרי שהב"י ס"ל שאין היחיד צריך לתת לעני די מחסורו, לפי"ז די מחסורו לדעתו על רבים קאי ולא על יחיד. גם דייק הב"י בר"מ שאיפוא שכתב לשון רבים בצדקה כוונתו לצדקה של רבים כנ"ל.[2]

לפי"ז ניתן לומר שמקור הב"י בענין די מחסורו הוא מהא דאיתא בכתובות (סז): "ת"ר יתום שבא לישא שוכרין לו בית וכו' שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו". ומדכתיב לשון רבים שוכרין לו, משמע שבקופה שהיא נגבית משל רבים מיירי, אבל על היחיד אין זה מוטל, ומה דאיתא אח"כ שם: "ת"ר די מחסורו, אתה מצווה עליו", הרי אחרי שכתב מקודם לשון רבים ניתן לומר שלשון יחיד שנאמר כאן - לרבים נאמר, כהמשך למה שאמר מקודם. ומשום כך דייק הב"י בחיבורו בהלכות צדקה סי' רנ וכתב בלשון רבים: "כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו", כי לדעתו די מחסורו רק על רבים מוטל. ועי' ברדב"ז בהל' מת"ע שם שפירש ג"כ דברי הרמב"ם בעני המחזר על הפתחים דאין נזקקין לו במתנה מרובה - דבמן הקופה מיירי, והוסיף: "ומה שכתב הטור בדעת רבינו אינו מחוור".

ברם הב"ח שם מיישב כ"ז, ומפני חשיבות הדברים נעתיק בזה חלק מהם. ז"ל: "ורבינו הבין דברי הרמב"ם דמדכתב דין זה בפרק ז ודין קופה כתב בפרק ט, א"כ מובן שמפרש דעל כל אדם קאי הך דאין נזקקין, כלומר דאין נזקקין לו לתת די מחסורו אפילו היתה יד הנותן משגת כמ"ש בתחילת אותו פרק, מ"ע ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראה לעני אם היתה יד הנותן משגת וכו', דמדבר על כל יחיד שיתן לפי מה שחסר העני, ואם אין יד הנותן משגת לבדו יצטרף עם אחרים, ונמשכו הדינין עד שכתב ועני המחזר על הפתחים וכו' דבעני כזה אפילו יד הנותן משגת אין נזקקין לו למתנה מרובה וכו'. וכן נראה לענ"ד עיקר דברי רבינו שהבין דברי הרמב"ם על נכון ודלא כב"י שהשיג על רבינו, והרב בהגהת השו"ע נמשך אחריו וליתא, מיהו הפסק שפסקו התוס' והרא"ש דבמחזר על הפתחים אין הגבאי נותן לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת, מודה בה גם הרמב"ם ורבינו שדין אמת הוא, אלא דס"ל דאף על כל אדם קאי דאפילו עשיר מופלג אין נזקקין לזה שמחזר על הפתחים למתנה מרובה אלא מתנה מועטת לאפוקי שאר עניים שנזקקים להם אף למתנה מרובה אם יד הנותן משגת, אבל גבאי צדקה אין לו ליתן מן הקופה אלא לפי טיפולו אפילו אינו מחזר על הפתחים.

ומן התימא על מ"ש הב"י ודבר תימא הוא מ"ש רבינו דצריך האחד ליתן לו די מחסורו דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו, דהלוא בריש סימן רמט כתב רבינו שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים כו' וכן בסוף סימן זה כתב ואם ידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו אשריו וכו' אלמא דבידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו חייב ליתן לו כל מחסורו כאשר הוא שואל ממנו והם ג"כ דברי הרמב"ם בפ"ז שכתב: מ"ע ליתן צדקה וכו' לפי מה שחסר העני אתה מצוות ליתן לו אם אין לו כסות וכו'. ופרק מציאת האשה (סז) ת"ר אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו ג' מילין וכו', אלא ע"כ על כל אדם קאי וכל אדם כשידו משגת מצווה ליתן לעני שאינו מחזר על הפתחים לפי מה שחסר העני וכו' והכי נקטינן כהרמב"ם ורבינו הנ"ל".

נתחיל מסוף דברי הב"ח הנ"ל שמקשה על הב"י מהטור שכתב בריש סימן רמט: שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים כו' וכן בסוף סי' רנ כתב ואם ידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו אשריו וכו' אלמא דבידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו חייב ליתן וכו' ע"ש. ולכאורה קשה למה אין הב"ח מקשה מהב"י בעצמו שהרי הוא בעצמו נקט ביור"ד סי' רמט ס"א שם את לשונו של הטור: "שיעור נתינתה אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים" ואעפ"כ כן ס"ל שאין היחיד צריך לתת די מחסורו של השואל. גם צ"ע מה שכותב הב"ח, 'דבסוף סימן זה (רנ) כתב (הטור) ואם ידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו אשריו וכו' אלמא דבידו משגת ליתן לכל שואל די מחסורו חייב ליתן' וקשה דבטור שלפנינו (דפוס ווילנא משנת תרפד) אין המלים: די מחסורו. אלא: "ואם ידו משגת ליתן לכל שואל אשריו ואם לאו יקדים למי שראוי להקדים כמו שיתבאר בע"ה" א"כ יש לומר שהב"י מפרש שלא מיירי כאן בנותנים כדי מחסורם, אלא בנותן לכל אחד רק לצורך מזונותיו ואם אין גם זה ביכולתו הרי עליו להקדים בהתאם להלכה למי שראוי להקדים ע"ש, וממילא אין ראיה מכאן שהיחיד חייב ליתן די מחסורו.

וכן לענ"ד מפרש הב"י את דברי הטור שהעתיקם בריש סי' רמט 'שיעור נתינתה אם ידו משגת כפי צורך העניים', היינו כפי צורך מזונותם, כי כפי צורך העניים אין פירושו כדי מחסורם, כי די מחסורם אין היחיד מחוייב לב"י, וממילא מיושבת קושית הב"ח.[3] ואפשר להסתייע לכך מהפרישה ביור"ד סי' רנ אות א, שכתב שם בין השאר שאם היה כתוב די מחסורו לחוד (בלי אשר יחסר לו) לא הוה מפרשינן ליה כ"א מה שצריך לאכילה ע"ש, א"כ כ"ש כשלא כתוב די מחסורו, רק כפי צורך העניים אפשר לפרש דהיינו כפי צורך מזונותם, ואם כי כללות הענין בפרישה שם מכוון נגד הב"י, מ"מ דרך אגב שמעינן כנ"ל. ובאשר לראית הב"ח מהלל שגם יחיד חייב לספק לעני די מחסורו, יתכן שהלל נהג כן לא מצד הדין אלא ממידת חסידות, שהרי הלל משלא היה לו עבד, רץ לפניו בעצמו ג' מילין, וזה ודאי אינו ענין של צדקה ולא מצינו חיוב כזה. גם הר"מ בהלכות מת"ע פ"ז ה"ג אינו מזכיר אלא רק שקונים לו סוס ועבד אם היה רגיל בהם, אבל אינו מזכיר שמחוייבים לרוץ לפניו בעצמם, כמו שעשה הלל, משום שאין חיוב כזה. לפי"ז יתכן לפרש, שכשם שמה שריצת הלל לפניו היתה מצד חסידות, כן כל הנהגתו של הלל כלל לא היתה מצד הדין אלא ממידת חסידות, כי אין יחיד מחוייב לתת די מחסורו.

ובט"ז ביור"ד שם סק"א כתב לדחות הוכחות הב"ח הנ"ל באופן אחד, די"ל שכל זה מיירי בשאין רבים אצלו או שאין יד הרבים משגת לסייע לו ע"ש. ודבריו דחוקים, דמדסתמו הר"מ הטור והשו"ע בריש סי' רמט וחייבו במי שידו משגת שיתן כפי צורך העניים , משמע דבכל אופן מחוייב היחיד לתת לעני די מחסורו, וכן בהלל לא נזכר שהיה שם מצב כזה.

לפי"ז הב"י ס"ל להלכה שיחיד אינו מחוייב לתת לעני די מחסורו אשר יחסר לו, ומשום כך נקט הב"י ביור"ד סימן רנ לשון רבים 'כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו' ברם הרמ"א שם כתב: "ונראה דכ"ז בגבאי צדקה או ברבים ביחד אבל אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת (ב"י ודלא כמשמעות הטור) וכמו שנתבאר סי' רמט". והנה אם לדעת הרמ"א ס"ל המחבר שאין יחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו ומשום כך דייק ונקט לשון רבים, מה ראה הרמ"א להוסיף הלא גם המחבר מיירי בגבאי צדקה או רבים כמש"כ בב"י הנ"ל. אלא נראה דס"ל הרמ"א דאף שהב"י על הטור שם מקשה על שיטה זו, הרי להלכה משמע לו שהמחבר חוכך להחמיר וכמו שהוכיח הב"ח את נכונות שיטה זו כדעת הר"מ כנ"ל, ודלא כט"ז דס"ל שדעת המחבר שאין יחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו ע"ש.

אלא שלפי"ז צ"ע, מכיון דהרמ"א ס"ל דאין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, כי לדעתו די מחסורו וכו' מוסב על הרבים ולא על יחיד, מנין לו שאם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת? ונראה לענ"ד שהרמ"א עושה כאן פשרה בהלכה[4] והכריע דבמקום שיש גבאי צדקה או רבים - יתנו הרבים, כי מיסוד הדין ס"ל שאין יחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אבל במקום שאין רבים הוא מחמיר כשיטת הר"מ שיתן גם היחיד די מחסורו, ולדעתו גם המחבר ס"ל כך. והוא מה שמסיים וכמו שנתבאר סי' רמט, כלומר שמלשון המחבר שם משמע לכאורה שאם ידו משגת יתן כפי צורך העניים היינו אף די מחסורו וכמו שאמר הב"ח להוכיח מלשון זה בעצמו בטור. ואין הוא נוטה לפרש דלשון רבים שנקט המחבר כוונתו דרק רבים נותנין לעני די מחסורו, אלא מכיון שעכ"פ ודאי רבים מחוייבים לתת לעני די מחסורו, נקט לשון רבים בתחילת דבריו שם אבל ה"ה יחיד שידו משגת.

דרך אגב, מהב"ח הנ"ל משמע דבר חדש, שיחיד שידו משגת צריך לתת די מחסורו, משא"כ גבאי צדקה אף שהוא מייצג את הרבים, אין לו ליתן מן הקופה די מחסורו אפילו לעני שאינו מחזר על הפתחים, אלא לפי טיפולו ע"ש. כנראה משום שעל הגבאי מוטל לדאוג לצורכי העניים בהווה ובעתיד, וא"כ הוה כאין ידם משגת, ואכמ"ל, והדבר צריך תלמוד והגדרה ביחס למידת חיוב ההשתדלות, אולם עכ"פ זה תלוי באפשרות.



[1]    משמעות הבבלי בתקנת אושא דמייתי ע"ז הברייתא המנמקת "שמא יצטרך לבריות", ודאי נראית שלמעלה מחומש גם איסור יש, וכמו שדייק הב"י שהובא בדברי הרהמ"ח. ומעתה אם נבוא לתאם הירושלמי עם הבבלי, צ"ל כמו שיוצא מהב"י דשיעור חומש הוא גם למצוה עד חומש וגם לאיסור למעלה מחומש, וכן היא בעצם גם משמעות הירושלמי, שר"ג טען על ר' ישבב שהחליק נכסיו לעניים ממ"ש "חומש מנכסיו מצוה", ואם אין איסור גם למעלה מחומש לירושלמי, מה טענה היא זו, שמא לא עשה מחמת חיוב, אלא בתור מידת חסידות. אכן מפיה"מ לר"מ נראה שבתור מידת חסידות אפשר הדבר, שכתב: "ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות".וצ"ל הפירוש דמידת חסידות ל"ש אלא בתנאי שאין חשש שעי"ז יטיל עצמו על הבריות, משא"כ בהא דר' ישבב בחילק כל נכסיו, א"כ הרי ברור שעי"ז הוא מטיל עצמו על הבריות. וכן מי שאינו עשיר ומופלג בנכסים דשייך חשש זה גם במבזבז יותר מחומש ולא כל הנכסים, בהא מיירי הבבלי שבכה"ג אסור בכל למעלה מחומש. והם הם הדברים שכ' החכמת אדם שהובאו בדברי הרהמ"ח לעיל שעשיר מופלג מותר לו לבזבז יותר מחומש, היינו שבעשיר מופלג לא קיימא תקנת אושא לפי נוסח הבבלי. אכן חובה אין גם על עשיר מופלג יותר מחומש, כפי שיוצא מהירושלמי, שדן על החובה שישנה רק עד חומש ולא יותר.

      ולפי הב"י הנ"ל בדעת הרמב"ם, הא דכ' הר"מ: "מ"ע ליתן צדקה כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת", שהוא מגדר חיוב, היינו בע"כ כשנתינה זו היא פחות מחומש נכסיו, דלמעלה מזה אין מצוה, כמפורש בר"מ שם (הל' ה). ובזה מיושב מה שלא פרט הרמב"ם כמה זה "יד הנותן משגת", מה שקשה מאד לפי דעת הרהמ"ח שתולה הדבר במופלג בעשירות, אבל לפי הנ"ל הרי הדבר מבואר היטב בהלכות אלה, שכל שהנתינה לא תעלה על חומש ה"ז בגדר "יד הנותן משגת" ומחוייב בזה בתור מ"ע. ומה שהשמיט ההלכה שאל יבזבז יותר מחומש היינו משום שסמך עמש"כ בהל' ערכין, דמשם גם מוכח, שהלכה זו אינה ענין לצדקה לבד, אלא לכל המצוות יחד. ועי' או"ח תרנו לענין לולב ובביה"ל שם. - העורך

[2]    ניסוח זה אינו מדויק לענ"ד, שלא כתב הב"י אלא "למה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו", היינו שגם כשאינו מחזר על הפתחים, המצוה לפרנסו מוטלת לא רק על יחיד זה שיודע ממנו במקרה, או שפנה אליו, וכיון שכן גם במקרה זה השיעור הנצרך למלא חסרונו יתחלק ממילא על כל המחוייבים. אבל אה"נ אם אין כאן אחרים, החיוב מוטל על היחיד בשיעור של "אשר יחסר לו". וזהו כפי שכ' הרמב"ם: "מ"ע ליתן צדקה כפי מה שראוי לעני". ולא פליג הב"י על הטור בהבנת הרמב"ם, אלא בזה שלפיו החובה מוטלת על היחיד גם כשיש אחרים, דעל כאו"א מוטלת המצוה במלואה. - העורך

[3]    לא ידעתי במה יתיישב ומה הבדל בדבר בין חיוב המזונות לשאר חיובים, הכל כלול בכלל "אשר יחסר לו". והשאלה כאמור לעיל בהערה 2, היא אם חיוב זה מוטל על היחיד, היינו על כל יחיד ויחיד, או שיכול להודיע הדבר לרבים ולשתפם במצוה. אלא שלגופא של קושיא, הב"י כאמור מפרש שהחובה אמנם מוטלת על היחיד, והיינו כשאין כאן אחרים שישתתפו בזה יצטרך לתת לו כדי מחסורו, כל עוד שהוא בגבולות החומש וכנ"ל הערה 1, וזהו כמש"כ הט"ז שהרהמ"ח מביאו להלן. - העורך

[4]    כל זה דוחק רב, והרי מצויין ברמ"א שזה כדעת הב"י, והיינו כנ"ל שהחיוב לדעת הרמב"ם, כפי הבנת הב"י, אמנם מוטל על היחיד, וכשאין אחרים צריך לקיימה בשיעור "אשר יחסר לו". אכן הרשות בידו לשתף גם אחרים במצוה במדה שהדבר אפשרי. - העורך

  שיעור לצדקה מן התורה
עבור לתוכן העמוד