מצות תוכחה ליחיד ולציבור

מצות תוכחה ליחיד ולציבור*

ראשי פרקים

א.חילוקו של הנימוק"י בין רבים ליחיד

ב.הסבר שיטת הרמב"ם

ג.היש מצוה להוכיח רשע

 

vvv

א.חילוקו של הנימוק"י בין רבים ליחיד

בגמרא יבמות (סה,ע"ב): "ואמר ר' אילעא משום ר"א בר"ש כשם שמצוה על אדם לומר דבר ר' אלעזר בר' שמעון הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". ובריטב"א שם וכן בנמוק"י: "פירוש לרבים, אבל לחבירו -עד הכאה...".

בחילוק זה ודאי כוונתו להבחין בין רבים העוברים עבירה לבין יחיד. ואולי י"ל שהכוונה לחלק בין מוכיח ברבים לבין מוכיח בינו לבין חבירו. שהרי מקשה שם מגמרא שבת (נה,ע"א) שאמרו שם שחובת תוכחה אע"ג דלא מקבלי מנייהו. ואם בינו לבין חבירו חובת ההוכחה תמיד עד הכאה מה קושיא היא, שמא גם שם הכוונה שהיו להם להוכיחם ביחיד. אלא ודאי שמדובר כשרבים העוברים, שאז אין חובת תוכחה כלל, כל שהוא דבר שלא נשמע.

אכן בשו"ע הרב (הל' יוהכ"פ סי' תרח) חילק באופן אחר: "ומכל מקום לא יוכיחנו ברבים אלא פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות ברבים מאחר שברור לו שלא יקבל ממנו, וע"ז אמרו: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אבל חייב להוכיחו ביחיד אפילו מאה פעמים עד שינזוף בו החוטא, שכיון שהודיע לו האיסור והוא עובר בזדון חייב כל אחד ואחד מישראל להוכיחו שנא' הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים ... .

מבואר מזה שהרב בשו"ע שלו מחלק באופן אחר, שלא כהריטב"א המחלק בין רבים שעוברים ליחיד שעובד, אלא בצורת התוכחה, שברבים אין לו להוכיח אלא פעם אחת, בעוד שבינו לבינו מצוה להוכיח אפילו מאה פעמים. ולדעתו מסולקת קושית הריטב"א מגמרא שבת הנ"ל מעיקרה, שי"ל שכוונת הדברים שהיה להם להוכיחם ביחידות כל אחד ואחד, וכנ"ל.[1]

וסברת החילוקים נראית כך: לפי הריטב"א והנמוק"י כל שהיא עבירה של רבים, הרי זה מין שיטה שנקטו בה, ובזה לא תועיל התוכחה. וסברת הרב שו"ע היא, שכשמוכיח בפני רבים עשוי הוא דווקא להחזיק מעשיו ושיטתו ולא יודה לדבר תוכחה. ועי' במאירי יבמות שם שמפרש פירוש אחר בגמרא, וע"ע בחינוך (מצוה רלט).

ב.הסבר שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו, ז-ה) הביא דיני מצות הוכח תוכיח והשמיט דין זה שמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. אכן בהל' שביתת העשור (פ"א,ה"ז) כתב: "נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון וכו' והנח להן שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה". הלכה זו מקורה מגמרא ביצה (ל,ע"א). והרא"ש ביאר שכל זה בדברים שאנו יודעים שודאי לא יקבלו ממנו. וכן כתבו התוס' (ב"ב סוף פ' חזקת הבתים; ע"ז ד,ע"ב; שבת נה,ע"א). ולפ"ז דין הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו' הוא בדבר שידוע בבירור שלא ישמעו לנו, נמצא שהוא הוא הדין "כשם שמצוה וכו' כן מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע". יוצא שהרמב"ם לא השמיט הלכה זו מכל וכל, אלא הבליעה שלא במקומה -בהל' שביתת עשור, ואילו במקומה, בדיני תוכחה, לא הביאה, ותמהו בזה האחרונים.

בס' "אבני נזר" (הל' נידוי וחרם, סי' תסא) מתרץ עפ"י ספר היראים. וז"ל ס' יראים (סי' רכג (לז)9: "ואם ברור לו למוכיח שלא יקבלו ממנו והם עוברים שוגגין טוב לו לשתוק, כדאמרינן בביצה וכו'. והני מילי בשוגגין, אבל מזידים שאעפ"י שאתה מרבה עונשו שחטא בהתראה, אין בכך כלום, וע"ז נאמר הלעיטהו לרשע וימות וכו' שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו. והא דאמרינן בשבת נה: אם שרים חטאו זקנים במה חטאו? -אמר הקב"ה: מפני שלא מיחו בשרים. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: הרי גלוי לפניך שאם היו מוכיחים לא היו מקבלים, אמר להם הקב"ה: אם לפני גלוי לפניכם מי גלוי. משמע שאם היה גלוי להם היו פטורים, ואעפ"י שהעוברים מזידים היו. התם מעונש היו פטורים, כדאמרינן (שבועות לט,ע"א): "וכשלו איש באחיו -בעוון אחיו". ומוקמינן ביש בידו למחות, אבל מעשה דהוכח תוכיח לא מפטרי".

מתבאר מדברי היראים חידוש גדול, שדין הנח להם לישראל וכו' שייך רק בשוגג מצד שאין עליו מצות תוכחה, וכל עיקר החיוב לומר לו, אינו אלא מצד דין ערבות ד"וכשלו איש באחיו"; אבל בעובר במזיד שיש עליו מצות תוכחה אפילו יודע שלא ישמע לו, מצות תוכחה לא פקעה. ואעפ"י שבכה"ג פקע דין הערבות כמבואר שבת (נה,ע"א) ואעפ"י שע"י זה מרבה עונשו ועושהו כעובר עבירה בהתראה, אין זה מפקיע מצות התוכחה. וכן הובא במג"א (סי' תרח) ולא הזכיר דברי היראים.

בזה מבאר האבני נזר כוונת הרמב"ם, שדברי הגמ' יבמות הנ"ל שמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע אמורים דוקא בשוגג שאין שם מצות תוכחה אלא רק דין ערבות וכנ"ל, שבכה"ג שממילא לא ישמע לו אין עליו דין ערבות. אבל מצות התוכחה אינה נפקעת בכל התנאים, ולפיכך לא הביא הרמב"ם הלכה זו בהל' דעות כשפירט דיני תוכחה, שהרי במקום שישנה מצוה זו, דהיינו במזיד, קיימת היא גם כשברור שלא ישמע. ודיני תוכחה לעובר בשוגג אינם מדיני תוכחה אלא מדיני ערבות וכנ"ל, לזאת הביא דין זה בהל' שביתת העשור, כשדן על עוברים בשוגג.[2]

ומסיק האבני נזר שאכן כך מסתבר, כי במצות תוכחה לא נאמר בתורה הטעם בשביל שישוב מדרכו. ועוד שאף שנראה ברור לו שלא ישמע לו, מכל מקום הן יש בחירה, ואפשר שיתיישב בדעתו וישמע לו, ע"כ שם תוכחה על זה ומחוייב בה. משא"כ בחיוב הערבות שלא יתכן חיוב אלא כשבידו לעכב חבירו, אבל כל שברור הדבר שלא ישמע לו, פקע חיובו. ועפ"י זה העיר בחילוק הריטב"א הנ"ל, שלרבים מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אעפ"י שחובת התוכחה הנ"ל היא גם כשברור שלא ישמעו, שהוא ע"כ מצד שמוטב שיעבור על מצות עשה זו ולא יתרבה העונש על הרבים. אכן ענין זה לכאורה שייך למה שאמרו: "וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך". והסביר עפ"י התוס' גיטין (מא,ע"ב ד"ה כופין) שרבים הנכשלים הרי זה בבחינת אנוסים, ובזה קיי"ל דאומרים לאדם חטא בשביל שיזכו, עיי"ש, והוא דחוק.

ולי נראה לפרש הענין בדרך אחרת. הנה הרמב"ן עה"ת (פ' קדושים) מפרש מה שנא' בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", שהכוונה היא: "ולא תשא עליו חטא -שיהא עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה נוטה בתרגום אונקלוס שתרגם: ולא תקבל על דיליה חובה, והיינו שתקבל אתה עונש על חטאו". וכן כתב הראב"ע וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה (סי' נט). העולה מדעה זו שמצות תוכחה יש בה עשה ולא תעשה: עשה -להוכיח; לא תעשה -אם לא יוכיח יקבל עונש כמשתתף בחטא.

אכן הרמב"ם (הל' דעות פ"י) לא כתב במצות תוכחה רק מצות עשה בלבד. ואילו הלאו 'לא תשא עליו חטא' מפרש שם (ה"ח): "שלא ידבר עמו קשות ולא יכלימהו שנאמר ולא תשא עליו חטא". ומקורו מהגמרא ערכין (טז,ע"ב) שדרש כן הכתוב "ולא תשא עליו חטא", וכך הובא בספרא פ' קדושים עיי"ש. וכן מוכח מסוגיית הגמרא שבת (נה,ע"א) שמביאה הגמרא ראיות מדברי קבלה, שמי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעונש כעובר עבירה בעצמו, ולא הביאו ראיה מגוף הכתוב "ולא תשא עליו חטא". נראה מסוגיות הבבלי שמפרש הכתוב לענין שלא ילבין פניו בתוכחתו, ושלא כפי התרגום אונקלוס והרמב"ן.

אבל כאונקלוס וכרמב"ן מבואר בילקוט (קדושים רמז תריג) וז"ל: "א"ר אליעזר בן מתיא: אם יש דבר בינך לבינו אמור לו ואל תהא חוטא בו, לכך נאמר ולא תשא עליו חטא". והוא ממש כדבריהם. נמצא שיש מחלוקת בחז"ל בביאור אזהרה זו של "ולא תשא עליו חטא", אם הכוונה להטיל על זה שלא הוכיח אחריות על העבירה או שיש כאן התייחסות לאופן ביצוע התוכחה (שלא ילבין פניו).

ונראה שלפי פי' הרמב"ן לא יתכן לנקוט כשיטת היראים שבמזיד ישנה תמיד מצות התוכחה ואעפ"י שברור שלא ישמע לו, שהרי הלאו הנאמר בזה -שאם לא הוכיח הרי זה כמסייע בחטא -לא שייך אלא אם יתכן שישמע לו, שאז שייך לומר שיש עליו חיוב להדריכו בדרך ישרה ואם לא עשה כן הרי זה כאילו משותף עמו. משא"כ כשברור שלא ישמע לו איך שייך לשתפו בחטא. והרי זה כמו שנתבאר לעיל לענין דין הערבות שאינו קיים אלא כשיתכן שע"י זה ימנענו. משא"כ כשודאי שלא ימנענו, ואדרבא ע"י תוכחתו יגדיל חטאו ויעשהו לעובר במזיד והתראה, איך יתכן שיקבל עליו עונש כשותף בחטא חבירו ע"י זה שלא הוכיחו. מבואר לפי הילקוט, האונקלוס והרמב"ן לא תיתכן הדרשה שמצות תוכחה היא אפילו מאה פעמים אעפ"י שברור לו שלא ישמע לו, שהרי הכתוב מסיים בזה "ולא תשא עליו חטא", שהוא שותף לחברו בחטא וכנ"ל, וזה לא יתכן בכה"ג כשברור שלא ישמע לו.

לעומת זה סוגיית הגמרא שלנו היא בשיטה שמצות תוכחה אינה מדין ערבות שהופכת אותו כשותף בחטא, ולזאת מרבינן "הוכח תוכיח" אפילו מאה פעמים, אעפ"י שברור שלא ישמע לנו ממילא. והיא שיטת הרמב"ם. ולפ"ז יש לומר שהדין 'הנח להם לישראל וכו'' ודין 'כשם שמצוה וכו' כן מצוה שלא לומר וכו'' אין משמעם שבכה"ג פקעה מצות התוכחה, שהרי אין זה תלוי כלל בתוצאות התוכחה, ואפילו מאה פעמים מחויב, ואין זה אלא משום שמצות תוכחה נדחית בכדי להציל חבירו מעבירה יותר חמורה. וכיון שאין המצוה נפקעת בכה"ג אלא רק נדחית, ע"כ לא הביא הרמב"ם דין זה בהל' תוכחה, שהרי מצוה זו באמת קיימת גם בכה"ג, ולא הביאה אלא בהל' שביתת העשור.[3]

ג.היש מצוה להוכיח רשע

הגר"א ז"ל באדרת אליהו עה"ת כתב: "הוכח תוכיח את עמיתך -לעם שאתך במצוות, ולא לרשע שישנאך, שנא': אל תוכח לץ פן ישנאך". אחרונים ציינו כמקור לדברי הגר"א מה שאמר בתנא דבי אליהו רבא (פ' י"ח): "הוכח תוכיח את עמיתך -יכול אפילו אתה יודע שהוא רשע ושונאך אעפי"כ אתה חייב להוכיחו, ת"ל: הוכח תוכית את עמיתך, לעמיתך שהוא אוהבך שהוא עמך בתורה ומצוות אתה חייב להוכיח אותו, אבל רשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו, וגם אי אתה רשאי להוכיח אותו שנא' (משלי ט,ז-ח): יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו; אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך". ותמוה שהרמב"ם השמיט הלכה זו בספר היד. וכן תמהו אחרונים על היראים שסובר שיש מצות תוכחה בעובר עבירה במזיד כשאנו יודעים בודאי שלא ישמע לנו. והקשו הרי היראים עצמו פסק (סי' קנו) שגם בפעם אחת נקרא רשע, והרי מפורש בתנא דבי אליהו הנ"ל שברשע אין מצות תוכחה, ואדרבא אסור להוכיח רשע.

לכאורה נ"ל לתרץ עפ"י הרמב"ם בפיה"מ בהקדמה לפרק חלק שכתב בביאור היסוד הי"ג: "וכבר בארנוהו וכאשר יאמין אדם באלו היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג בו בכל מה שצוה השי"ת איש לחבירו מן האהבה והאחוה, ואילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת תאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל. וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלו היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשנאו ולאבדו, ועליו נאמר: הלא משנאיך ה' אשנא".

יוצא מדבריו הקדושים ענין נפלא שאפילו עובר עבירות בזדון כל שעושה זאת מחמת תאוה הוא בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו. ובארנו במקום אחר שאף שלכאורה דבריו הם נגד הגמרא בפ' ערבי פסחים שעובר עבירה מצוה לשנאותו, שהכוונה עפ"י הסבר מרן הגראי"ה קוק זצ"ל בביאור התוס' שם, שהמצוה לשנאותו הוא רק בקשר עם מעשה העבירה, אבל לא שהשנאה מתפשטת מחוץ לענין זה, ומבואר דבר זה בספר התניא (פ' לב) שמצוה לשנאותו מצד הרע שבו ומצוה לאוהבו מצד הטוב שבו. ולפיכך עדיין הוא בכלל ישראל, וכלול בחוקת האהבה של כל אחד ואחד מישראל. ומעתה י"ל שהתנא דבי אליהו הנ"ל דן ברשע מסוג זה שכתב הרמב"ם שאינו מאמין בי"ג העיקרים שאז יוצא מכלל ישראל, וברשע מסוג זה באמת אין מצות תוכחה. משא"כ רשע שעובר מחמת תאוה שעדיין מצוה לרחם עליו ולאהבו, הוא עדיין בכלל אחיך גם לענין תוכחה. ממילא אין סתירה מהתנא דבי אליהו לס' היראים.[4]

עוד פירוש י"ל לכאורה לפי המהרי"ט (ח"ב לאהע"ז סי' מג) שחידש, שאעפ"י שאמרו שאם אינו עושה מעשה עמך אין איסור להכותו, אין זה אמור אלא אם המכה עצמו עושה מעשה עמך, משא"כ אם גם המכה אינו עושה מעשה עמך אז אסור להכותו שאינו עדיף ממנו. ולכאורה י"ל עפי"ז שגם מה שאמרו שאין דין להוכיח רשע מפני שאינו בכלל עמיתך, אין זה אלא לגבי מוכיח שהוא עצמו מדקדק במצוות, משא"כ אם גם המוכיח רשע באיזו עבירה שהוא לא נחשב האחר לגביו כמי שאינו "עמיתך". כיון שגם הוא רשע במצוה מן המצוות.

אכן עי' בגמרא ערכין (טז,ע"ב): "תניא, אמר ר' טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח". ומפרש רבינו גרשם: "כלומר, שאפילו, הטובים מקלקלים מעשיהם ואינם יכולים להוכיח לאחרים, שאם יאמר לחבירו טול קיסם מבין שיניך יכול להשיבו טול קורה מבין עיניך". מזה מוכח לכאורה, שמי שמקולקל במעשיו אין עליו מצות תוכחה. וכן מפרש המלבי"ם (פ' קדושים על הפסוק הוכח תוכיח): "ולפ"ז יש בתנאי התוכחה ג' דברים ... שיהיה המוכיח נקי מכל חטא וכו' ור"ט אמר שבדורו נמנעה התוכחה מצד המוכיח שהוא בלתי זך מפשע ..." מוכח מדבריו שלפי דברי ר"ט נפקע דין התוכחה אם המוכיח עצמו אינו נקי מפשעים.

ואם אמנם היה אפשר לפרש דברי ר"ט שאין נפקעת ממנו חובת התוכחה, אלא שבתנאים אלה אין התוכחה מביאה לשיפור המעשים, מ"מ מדברי רגמ"ה והמלבי"ם לא נראה כן.

ובביאור דברי הרמב"ם שלא הביא התנא דבי אליהו הנ"ל, נראה שדין זה תלוי בביאור הפסוק "ולא תשא עליו חטא" שכנ"ל יש לגביו מחלוקת בחז"ל וראשונים. שיטת תנא דבי אליהו שייכת רק לפי המפרשים שהוא לא תעשה על מי שאינו מוכיח שע"י זה הוא שותף בחטא, שלפי זה יש מקום לומר שזהו מעין ערבות וזה דוקא עם מי שהוא עמיתך, שהוא אתך במצוות, ע"כ אתה אחראי למעשיו. משא"כ לשיטת הרמב"ם המכריע כסוגיית הגמרא שאין הכתוב בא לעשותו שותף עם חבירו ואינו מסוג ערבות כלל, ואעפ"י שלא ישמע לו בודאות מ"מ מצוה זו קיימת, א"כ אין מקום להפקיע המצוה ברשע גמור, שהרי אין מצות תוכחה קשורה כלל בזה אם יש סיכויים שחבירו ישוב ע"י זה או לא, אלא הוא מצוה המוטלת על האדם מישראל בכל אופן, ע"כ גם אם הוא רשע גמור ואינו "עמך במצוות" מ"מ המצוה שעליך שרירה וקיימת בכל התנאים, ואינה נפקעת גם באופן זה.

 

524עי' לעיל הערה 2.



* נדפס גם בספרו החדש של הרה"מ "קול יהודה" ירושלים תש"ן. בנושא זה ראה דבריו של הראי"ה קוק "ערבות ותוכחה" בתחומין ה' עמ' 283. כמו"כ בתחומין ז' מעמ' 107ואילך מאמריהם של הרבנים מ' מלכה י' זלברשטיין ש' קוק י' רוזן. וכן מאמרו של הרב מלכה בתחומין ח' עמ' 49ומאמרו של הרב א' שרמן בתחומין א' עמ' 311.

[1]חילוק זה של הרב שו"ע מבואר גם ברמ"א סי' תרח. ובמוקף שם מצוין שהוא מהנמוק"י, הרי שהרמ"א מפרש כוונת הנמוק"י בחילוקו לא בין רבים העוברים ליחיד שעובר, אלא בין תוכחה ברבים לתוכחה ביחיד. והקושיא משבת מבוארת שם בביאור הגר"א, עיי"ש. -העורך

[2]במאמר על כפיה דתית בררנו שלרמב"ם דין תוכחה הוא בשל הסיכוי להחזיר למוטב, ושלא כמו שהעתיק מהיראים שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו. ונמצא שכשברור שלא יקבל אין באמת מצוה להוכיח. ופלא על האבני נזר שחיבר שתי שיטות שונות זו בזו. -העורך

[3]מאי נפק"מ מהו הטעם שאינו חייב להוכיח? עכ"פ אין כאן חיוב הוכחה, והיה לומר לרמב"ם להביא דין זה במקומו. ומש"כ ששיטת הרמב"ם לרבות מהוכח תוכיח אעפ"י שברור שלא ישמע לנו, אין נראה כן מהרמב"ם כמש"כ במאמרנו הנ"ל. -העורך

[4]קשה, שמחד אומר שעדיין מצוה לאהבו ולרחם עליו, ומאידך אומר בו היראים שחייב להוכיחו משום "הלעיטהו לרשע וימות", וכמה זה תמוה שהמצוה לאהבו היא הגורמת שיהא בו הלעיטהו לרשע וימות. -העורך.

  מצות תוכחה ליחיד ולציבור
עבור לתוכן העמוד