בדין מילת גרים

בדין מילת גרים*

ראשי פרקים

א.     רקע

ב.      האם יש לכוון במילה לשם גירות

ג.      האם ראוי וניתן להטיף דם ברית לחומרא

ד.      בין מילה לטבילה

ה.     האם טבילה שלא בפני ג' מועלת בדיעבד

ו.      הנימול לשם מצות מילה אין צריך אח"כ הטפת דם ברית

ז.      סיכום

 

vvv

א.רקע

עם זרם העלייה שזכינו בחסדי השי"ת אחרי קום מדינת ישראל, נתקלים אינו לצערנו בנישואי תערובות שאף הם באו ארצה עם "עשרה יוחסין" שעלו. בעיית גיורם מעוררת שאלות רבות בהלכה. נוסף לבעיה העיקרית אם בכלל אפשר לקבלם כגרים היות שספק גדול אם לבם לשמים וכוונתם לקבלת עול תורה ומצוות היא בכנות, דבר המעכב את גירותם, כן ישנן גם בעיות בקשר לבניהם. ואתעכב כאן על אחת מהן. והיא: בהיולד ילד לאם נוכריה הנשואה ליהודי שהילד הנולד הנהו נוכרי כאמו, וקורה שמלים אותו מבלי להודיע למוהל שהתינוק הוא נוכרי ושצריך המוהל לכוון למול לשם גירות. ומכיון שחושב את התינוק כיהודי מל אותו לשם מצות מילה כשאר ילדי ישראל. ונסתפקו אם צריך הטפת דם ברית כדין גר שמלוהו כשהיה נוכרי כמבואר ביו"ד סימן רסח, או שנאמר דכיון שנימול לשם מצות מילה הוי נימול כדין וא"צ הטפת דם ברית לשם גירות -אם המילה היתה במעמד שלשה כדין בית דין -וסגי ליה עתה בטבילה שנטבול אותו ברצון אביו.

ב.האם יש לכוון במילה לשם גירות

לכאורה יש להוכיח דאין צריך מילה לשם גירות ואף אם מל לשם מצות מילה הוי גר. מהא דאמרו ביבמות (מה,ע"ב): "ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא, אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה. ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה, אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו". וע"ש בתוס' בתוספות ישנים ובראשונים. ושיטת רש"י מבוארת במאירי "דכיון שראינוהו טובל לשם מצוה בודאי כ"ש שדעתו לטבילה דהיינו טבילת הגירות. זה שאמרו בתלמוד המערב (ירושלמי קידושין פ"ג הי"ד) גר שמל ולא טבל כשר, אין לך גר שלא טבל לקריו" (אמנם הרמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה ה"ט מפרש אחרת וע"ע בחידושי הרמב"ן שם). וא"כ הלוא הדברים ק"ו: ומה טבילה שהיא עיקר הגירות (כאשר יבואר בעז"ה בהמשך דברינו) סגי בכוונת מצות טבילה והוי ככוונת גירות, כ"ש במילה כשמכוין לשם מצות מילה ולהיכנס בבריתו של א"א ע"ה דבודאי סגי בזה ואין צריך כוונת גירות דוקא. ודי בכוונה לשם מצות מילה שכיוון המוהל אז בעת מילתו.

אמנם זה אינו ואדרבא מדברי המאירי משמע דטבילה לשם טהרת נדה או קרי לא מהני לגירות. אלא דבודאי "כ"ש שדעתו לטבילה דהיינו לגירות" וא"כ אם ברור לנו שלא כיוון לגירות אלא לשם מצות מילה -שהרי לא ידע שהילד צריך גירות -א"כ לא עלתה לו כוונת מצות מילה וצריך עוד הטפת דם ברית לשם גירות. אכן יש להוכיח מכאן שאם מלו גוי גדול לשם גירות אלא שהמוהל כיוון למצות מילה ולא לגירות א"כ קבלת מצוה זו ע"י הגר הוי קבלת מצוות וכ"ש שדעתו לשם גירות. כמו דמהני הטבילה לטהרת נדה וקרי לטבילת גירות דאמרינן דדעתו גם לגירות ה"נ במילה. אלא שבמילת גר קטן שהוא בעצמו אינו בר כוונה, אלא שבעלמא גר קטן כשנימול מכוונים עליו אביו או בי"ד שיכנס לכלל ישראל וא"כ בנידוננו שחשבוהו לישראל גמור ולא כיוונו כלל לשם גירות איך תועיל מילה זו לשם גירות? (עיין דג"מ יו"ד רסח, ס"ג).

ולכאורה הדברים מבוארים להדיא ברמב"ם שכתב בהלכות מילה פ"ג ה"ו: "גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול, כשמטיפין ממנו דם ברית אין צריכים ברכה". וכתב ע"ז הכ"מ: "טעם קטן שנולד כשהוא מהול דכיוון דטעמא דצריך להטיף ממנו דם ברית משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא, כמש"כ בפ"א בהלכות אלו -אין מברכין על הספק. וסובר רבינו דגר שנתגייר כשהוא מהול לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול. וכשם שאין מברכין על קטן שנולד מהול, כך אין מברכין על גר שנתגייר כשהוא מהול". וצ"ב דמה ראיה מקטן שנולד כשהוא מהול שאין מברכין כשמטיפין דם ברית דהוא משום ספר ערלה כבושה, ומכיוון דהוי רק ספק אין מברכין עליו דספק ברכות להקל. משא"כ בגר שמל קודם שנתגייר שלא קיים המצוה והחיוב להטיף דם ברית הוא מטעם ודאי ולא משום ספק, למה לא יברך.

וכבר עמד בזה הרמב"ן בחידושיו הובאו דבריו בר"ן בפרק ר' אליעזר דמילה וז"ל: "אבל לענין ברכה בגר או בעבד שנתגייר כשהוא מהול, כתב הרמב"ן ז"ל דבכה"ג כולהו מודו שמברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להטיף דם ברית מן הגרים או מן העבדים. שאין הטפה זו מספק אלא ודאי שאנו חייבים להטיף ממנו דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ובה נכנסים תחת כנפי השכינה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות מילה גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד מהול כשמטיפים מהם דם ברית אין צריכין ברכה. ולא ידעתי למה אמר בגר שמל קודם שנתגייר שאינו צריך ברכה. ואפשר דרפוי מרפיא בידיה ז"ל בגר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו דם ברית אם לא, ולפיכך פסק שמטיפין אין מברכים".

ונראה בביאור דברי הרמב"ם, עפ"י מש"כ בפ"ג מהלכות מילה ה"ז: "עכו"ם שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו, היה אסור לישראל לחתוך לו אותה. שהעכו"ם אין מעלין אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו". סיום דברי הרמב"ם אלו סתום, דאם נתכוון העכו"ם למילה היינו שרוצה להתגייר -עיין כ"מ שכנראה מפרש כן -א"כ לא רק שמותר לישראל למול אותו אלא שמצוה למול ומברכין על כך. ואם אינו מתגייר מה כוונה למילה שייכת בעכו"ם?

אמנם כבר ביאר את דברי הרמב"ם מרן הגרא"י קוק זצ"ל (בספרו דעת כהן סימן קמט) שהרמב"ם אזיל בה לטעמיה שכתב בפ"ו ממלכים ה"י "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה". ונראה שגם מילה הוא בכלל זה שלא הוציא הרמב"ם מכלל היתר של בן נח לעשות מצוה כי אם תלמוד תורה _ ושבת. אבל אם רצה לקיים איזו מצוה, בין שהיא בין אדם למקום בין שהיא בין אדם לחברו, אע"פ שאינו מצווה בה אין למנוע ממנו. ומותר בשביל כך ישראל למול אותו. וכן ביאר דברי הרמב"ם הגאב"ד דערלוי הגר"ש סופר זצ"ל (הובא בהערות למאירי עבודה זרה עמוד 62).

ותורת אמת היתה בפיהם שכן השיב הרמב"ם בתשובותיו (והוצאת פריימן סימן קנד) לתלמידו רבי אפרים ששאלו אם יכול ישראל לעשות פריעה לעכו"ם, והשיב: "מותר לישראל לעשות פריעה לעכו"ם, רוצה לומר אם העכו"ם חתך הערלה ואז נבהל יכול ישראל לגומרו, דהא העכו"ם שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה אך אינו כמו שהוא מצווה, הא מיהא שכר מצוה בידו. ומה שאמרה הברייתא ישראל מל את הגוי לשם גר, ביאר הש"ס שמה שאמר לשם גר לא למעוטי מילה, אלא למעוטי מוראנה, דהיינו אם יצא לו חולי או תולעת בראש הערלה אינו יכול הישראל לחתוך הערלה כדי שיבריא, כי אין בחיתוכה שום מצוה אלא רצונו להתרפא, לזה פירש הש"ס שאין כונתו לשם גר לאפוקי מילה. וכל הבא למול ולהפרע לשם מצוה יכולים אנו למולו כדת מה לעשות". הרי שביאר הרמב"ם עצמו, דאם כיוון העכו"ם למצוה ולהישאר גוי כדי שיקבל עליו שכר מצות מילה -מותר לישראל למול אותו. ופלא על הגאון רי"ש נטנזון זצ"ל שכתב לדבר פשוט בספרו דברי שאול מגילה טז, דאסור למול את הגוי לשם מצות מילה וציין להא דע"ז כו, ושם מדובר במל לשם רפואת הגוי וצ"ע.

ומעתה נראה דנהי דגוי שנימול לשם רפואה ואח"כ בא להתגייר צריך הטפת דם ברית ומברכין אז אשר קדשנו ב"ו להטיף דם ברית מן הגרים, כיון שהטפת דם ברית זה הוא מטעם ודאי. אבל אם גוי נימול בהיותו גוי לשם קיום מצות מילה, יש מקום לומר דאם נתגייר אח"כ אינו צריך להטיף ממנו דם ברית, כיון שמל עצמו לשם מצוה, ואין צריך להיות דוקא לשם מצות גירות. או י"ל דכיון שמל עצמו בהיותו גוי, צריך עתה בהיכנסו לכלל קדושת ישראל הטפת דם ברית. ולכן שפיר פסק הרמב"ם שצריך להטיף ממנו דם ברית, אבל אין מברכין על זה. וכמו שכתב הרמב"ן בדעתו דרפוי רפיא בידיה. ולפיכך פסק דמטיפים דם ברית ואין מברכין (אלא די"ל דהרמב"ם מיירי במל שלא לשם מצות מילה משא"כ בנדו"ד).[1]

ובזה תתבאר בעז"ה דעת הר"ש שהובאה ברא"ש שבת פי"ט סימן ה. הרא"ש הביא שם דעת הבה"ג דקטן שנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, ובגר שנתגייר כשהוא מהול -צריך. וכתב הרא"ש בטעמו דגר, כיון שהיתה לו ערלה דין הוא שצריך הטפה יותר מקטן שלא היתה לו ערלה. והקשה הר"ש ז"ל דא"כ קטן שנימול תוך שמונה יהיה צריך הטפה כיון שהיתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו. ואינו כן מדאמר בשלהי פרקין דהיכא דקדם ומל של שבת בערב שבת שלא ניתנה שבת לדחות ע"ש. והנה הב"י (יו"ד סימן רסב) הבין בדברי הר"ש דקטן שנימול תוך שמונה יצא ידי מילה בדיעבד, ולכן אין צריך להטיף דם ברית (ועיין שאגת אריה סימן נד שפירש אחרת בדעת הר"ש). ודברי הר"ש צריכים ביאור, מה מדמה דין קטן שנימול תוך שמונה לגר שנתגייר כשהוא מהול, דכמו שגר צריך הטפת דם ברית לגירות כן יצטרך קטן שנימול תוך שמונה, והא לא דמי כלל להדדי, דגר שנתגייר כשהוא מהול הרי לא קיים מצות מילה כלל לכך צריך הטפת דם ברית. משא"כ בקטן שנימול תוך שמונה שלדעת הר"ש קיים המצוה, ולכן י"ל דאין צריך הטפת דם ברית. ואיך למד הר"ש מדברי הבה"ג דכמו שגר שנתגייר מהול צריך הטפה כך נימול תוך שמונה צריך הטפה.

ולדברינו יתבאר היטב דגם הבה"ג מדבר בגר שנתגייר כשהוא מהול היינו שנימול לשם מצות מילה אלא שלא נימול לשם גירות, ובזה ס"ל לבה"ג דאע"ג שכבר קיים מצות מילה בהיותו גוי מ"מ צריך עתה הטפת דם ברית, לשם גירות וכמו שבארנו בדעת הרמב"ם (ויתכן שדברי הבה"ג אלו הם מקור לדברי הרמב"ם). ולכן שפיר מקשה הר"ש שגם קטן שנימול תוך שמונה דס"ל לר"ש דיצא בדיעבד יצטרך הטפת דם ברית. דדמי לגר שנימול בהיותו גוי לשם מצות מילה דצריך הטפת דם ברית לגירות, ה"נ תוך שמונה שנימול למצוה יצטרך הטפת דם ברית (יעויין תוס' ותו"י יבמות מו,ע"ב).[2]

עלה בידינו לברר בעז"ה דגוי שנימול לשם מצות מילה לקבל שכר ע"ז, אלא שלא כיוון לשם גירות ולהיכנס לכלל ישראל -צריך הטפת דם ברית מספק. אבל עדיין אין מכאן הוכחה למקרה של גוי קטן שנימול לשם יהדות כתינוק ישראל אלא שלא כיוון לשם גירות, דבזה י"ל דסגי במילה לשם יהדות וא"צ כוונה מיוחדת לגירות ואין צריך הטפת ד"ב לפני הטבילה לשם גירות.

ג.האם ראוי וניתן להטיף דם ברית לחומרא

יש לעיין במקרה שאינו חייב בהטפת דם ברית האם אפשר להחמיר ולחייבו בזה. כי הרי חומרא זו כרוכה באיסור דלא יוסיף להכותו. שהיא אזהרה שלא לחבול שלא במקום מצוה. ובשלמא בספק ערלה כבושה שמטיפין ממנו דם ברית היינו משום דהוי ספיקא דאורייתא אם קיים המצוה ומחוייב מה"ת מספיקא בהטפת ד"ב ואין כאן לתא דלא יוסיף להכותו דכן היא מצות מילה. דלשיטת כמה ראשונים הטפת ד"ב בספק ערלה כבושה הוא מה"ת. משא"כ בנד"ד שאם אין שום חיוב בהטפת דם ברית כשנימול כדין הרי חבלה זו שלא במקום מצוה הוא, וקאי עליה בבל תוסיף להכותו.

ועל פי דברים אלו אמרתי ליישב שיטת הרמב"ם. הנה הטור יו"ד סימן רסד כתב: "המל, כל זמן שמתעסק במילה חוזר, בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאינן מעכבין. פירש ממנה -אינו חוזר אלא על המעכבין ואין צריך לחזור על שאינם מעכבין". פירוש דמיירי בשבת שאז חוזר על ציצין המעכבין אבל אינו חוזר על שאינן מעכבין, אבל בחול חוזר על הכל בין ציצין המעכבין בין שאינן מעכבין. ואילו הרמב"ם בפ"ב בהלכות מילה כתב: "המל, כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין שמעכבין בין על שאינן מעכבין. פירש, על ציצין מעכבין חוזר על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר". ואח"כ כתב: "עושין כל צרכי המילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש ועל ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש". משמע דרישא בחול מיירי וקמ"ל דאפילו בחול אין צריך לחזור על ציצין שאינן מעכבין לאחר שפירש, שלא כדעת הטור.

כן הבין הב"י ביו"ד שם בדעת הרמב"ם (אלא שבכסף משנה שם פירש עוד דהרישא והסיפא הכל לענין שבת מיירי. ולא משמע כן לשון הרמב"ם). ונחלקו בפירוש הסוגיא דשבת קלג. ותמהו על הרמב"ם למה לא יתחייב בחול לחזור על ציצין שאינם מעכבין משום 'זה אלי ואנוהו' המבואר בסוגיא דשבת שם (ועיין שאגת אריה סימנים נ-נא; בית הלוי ח"ב סימן מז; פרי יצחק ח"ב סימן ל). ולפי דרכנו י"ל בדעת הרמב"ם, דכל זמן שלא פירש והוא עוסק בעשיית המצוה בודאי מחוייב לחזור גם על ציצין שאינן מעכבין, משום זה אלי ואנוהו להידור מצות מילה. אבל כשפירש וכבר קיים המצוה אסור לחזור ולחתוך ציצין שאינם מעכבים ולחבול בנימול משום הידור מצוה, דמכיון שכבר יצא ידי חובת מילה שוב אסור לחבול משום איסור דלא יוסיף להכותו. כשם שגם לטור אסור לחזור בשבת על ציצין שאינם מעכבים כשפירש משום איסור שבת. דאסור לחלל שבת משום הידור מצות מילה כן אסור בחול לאחר שפירש, משום איסור דלא יוסיף להכותו.[3] ובדעת הטור דבחול מחוייב לחזור ולמול גם הציצין שאינם מעכבין, צ"ל דס"ל שכשעושה החבלה מדעתו ומרצונו אין בזה איסור דלא יוסיף להכותו.[4]

ואין להקשות ע"ז מדברי הרמב"ן בחי' לשבת (הובא לעיל) שכתב בדעת הרמב"ם דגר שמל קודם שנתגייר כשמטיפין ממנו דם ברית אין צריך ברכה משום דרפוי מרפיא בידיה ולכן מטיפין דם ברית ואין מברכין. הרי שתפס בדעת הרמב"ם דמספק מחוייב להחמיר ולהטיף ד"ב. דנראה פשוט לחלק ביניהם, דהתם כיון שאנו מסופקים אם חייב להטיף ד"ב הרי חובת מילה עליו מספק ומשום הכי אין כאן חשש איסור דלא יוסיף להכותו, משא"כ כשקיים כבר המצוה רק שיש עליו הידור מצוה לחתוך את הציצין שאינם מעכבין את המילה שנשארו, בזה שפיר י"ל דכל שקיים את המצוה אסור לחבול בעצמו ולחתוך הציצין שאינם מעכבין.

ומתבאר מסוגיא דיבמות (מז,ע"ב) דגם במילת גר אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבין. וצ"ל שאף שעדיין אינו כישראל גמור כל שלא טבל, מ"מ אסור לחבול בו. ולכן אינו חוזר על אותם ציצין כמו שאינו חוזר בתינוק ישראל.[5] אכן זה רק בתינוק ישראל או גר שנתגייר ומל ולא טבל. אבל בנד"ד בתינוק גוי שנימול למצות מילה ולא לשם גירות, אם נצטרך להטיף דם ברית לחומרא י"ל דאין כאן איסור לא יוסיף להכותו, ומותר להחמיר ולהטיף דם ברית משני טעמים: אחד, מכיון שעושה כן לפי ההלכה מפני שרוצה להחמיר הוי כחובל לצורך ואין כאן לא יוסיף. ועוד, דכיון שאנו דנים גם על המילה אם קיים כשמל שלא לשם גירות ויתכן שהוא עדיין לא נימול, והוי כגוי שלא מל ולא טבל, דאין איסור לחבול בעצמו. ושפיר מותר לו להטיף דם ברית לחומרא ויהיה מילה כדין וכהלכה לשם גירות.

וכעין זה ראיתי להגאון בעל ההפלאה שכתב בספרו פנים יפות פרשת נצבים על הפסוק 'מחוטב עציך עד שואב מימיך', וז"ל: "לכאורה אינו מובן דלא הל"ל אלא מחוטב עציך ושואב מימיך, נראה מזה שהיה הפרש בין הגרים כדאמרינן ביבמות עט דגזר עליהם עבדות במזבח ולעדה כדאיתא בספר יהושע. נראה שהחשובים שבהם היו למזבח היינו חוטבי עצים למערכה שהיא עבודה משובחת לשמים, שהרי בזמן המקדש היו עושין להם יו"ט ביום שהביאו עצים למערכה, והגרים הגרורים היו שואבי מים לעדה כי אין מים לצורך הזבח כלל. גם לכאורה יפלא איך קיבל משה גרים כיון שקי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול. ובמדבר לא מלו א"כ נכרים היו. וצ"ל שהיו גרים גרורים שהבטיחו למול כשיבואו לא"י. אך י"ל אף שישראל לא מלו מפני חשש סכנת נפשות שלא נשבה להם רוח צפוני. אך דדבר רחוק הוא שלא יתרבה (צ"ל יתרפא) בשביל זה, אלא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ודוחה ספק פקוח נפש שבת וכל המצוות, מטעם שאמרו חז"ל מוטב שיחלל שבת אחת ולא יחלל שבתות הרבה, וזה שייך בישראל. אבל הנכרים שבאו להתגייר היו יכולים להכניס עצמן בספק סכנה כדי שיתגיירו ויקיימו כל המצוות. ואפשר שאותן שמלו נתן אותם לעבודת המזבח וחוטבי עצים למערכה. ואותם שלא מלו היו שואבי מים לעדה. והיינו דכתיב מחוטב עציך שהוא החשוב שבהם עד שואב מימיך שהם הגרועים".

הרי מבואר מדבריו דגוי שרוצה להתגייר מותר לו לסכן את נפשו ולמול גם במקום שהמילה היא בחזקת סכנה. דכל עוד שלא נתגייר אין עליו החיוב של וחי בהם. וכן אינו מוזהר על לא יוסיף להכותו. אכן אתפלא על הגאון בעל ההפלאה שמשמע מדבריו דגם אותם שלא מלו הכניס משה רבינו כגרים ונתנם לשואבי מים. והלוא אינו גר עד שימול ויטבול, וכל שאינו מל יהיה מאיזה טעם שיהיה, ולו גם מטעם סכנה, עדיין לא נכנס בקדושת ישראל, ואינו גר.[6]

לכאורה יש להוכיח ספקנו מדברי הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל, שכתב בספרו מגדל עוז ענין אריסות ועבדים (עמוד שכה): "מצות עשה על הרב למול עבדיו, אחד עבד שנולד בבית ישראל ואחד שקנאו מהעכו"ם. ואינם נימולים אלא ביום. ויליד בית נימול לשמונה ומקנת כסף ביום שנלקח, אפילו נולד בו ביום. ויש מקנת כסף נימול לשמונה ויליד בית שנימול באותו יום. לקח שפחה לעובריה או שלקחה על מנת שלא להטבילה אע"פ שנולד ברשותו ואפילו נתעברה בביתו נימול ביום שנולד. ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמונה. ואם טבלה אמו אחר שנימול נ"ל דצריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני ללידתו". הרי שאע"פ שנימול לשם מצות מילה, מ"מ כיון שבינתיים נתחדש עליו חיוב חדש בטבילת אמו -צריך הטפת דם ברית כשנתגייר.

אמנם ברור שדברי הגר"י עמדין אינם שייכים לנד"ד כלל, דהתם כיון שאמו לא היתה שפחה כנענית שהרי עדיין לא נטבלה לשפחות, אין על הולד דין של יליד בית אלא דין מקנת כסף. ולכן נימול ביום שנולד כמקנת כסף. ואח"כ כשטבלה אמו לשפחות נעשה אז על הולד דין של יליד בית שנימול לשמונה ולכן מטיפין ממנו דם ברית בשמיני. משא"כ בנידוננו שנימול לשמיני כדין ובכוונה לשם מצות מילה, מאן לימא לן דצריך כוונה מיוחדת לשם מצות מילת גרים, עד שנצטרך הטפת דם ברית לשם גירות אחרי שכבר נימול לשם מצות מילה.

ד.בין מילה לטבילה

ונראה לפשוט שאלתנו -על פי שיטת הגאונים שטבילת עבד לשם עבדות אין צריך שתהיה בפני שלשה, וכמו שכתוב בשו"ת הגאונים שערי צדק (כו, א סימן כב): "גר הוא שצריך שלשה כשמבקש להכנס תחת כנפי השכינה ויוצא מגיותו לישראלית, אבל עבד אין צריך" (ועיין רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג סוף הי"א ובמ"מ שם וחידושי הרמב"ן והמאירי יבמות מה). ולשיטתם כשמשתחרר העבד נהי שטובל בפני שלשה דאז הוי כגירות והוי כישראל גמור, מ"מ הלא המילה לא היתה לשם גירות אלא לשם עבדות שהיא במצות האדון (ולכן דעת רבי יהודה ברצלוני שהאדון מברך על הטבילה ולא העבד), מילה בכוונה שכזו מועילה רק בתור עבד להיחשב כעבד ישראל ולהתחייב במצוות כאשה. אבל כשנשתחרר ונכנס לקדושת כנסת ישראל יצטרך הטפת דם ברית בכוונה לשם גירות, כשם שצריך טבילה אחרת כשנשתחרר, נוסף על הטבילה שנטבל לשם עבדות. אלא ע"כ מוכח מזה שכיון שנימול לשם מצות מילה כשנעשה עבד סגי בהכי ומועילה מילה זו גם כאשר משתחרר ומתגייר ואין צריך הטפת דם ברית. ולפי זה הוא הדין והוא הטעם בנידוננו בגוי קטן שנימול לשם מצות מילה כישראל די בזה. ולא צריך הטפת דם ברית לשם גירות.

ולכאורה י"ל דדין מילת עבדים חלוק מדין טבילת עבדים. ונאמר דאף לשיטת הגאונים הנ"ל דטבילת עבדים אינה צריכה שלשה, היינו משום דס"ל לגאונים דטבילת העבד היא בעיקרה חלק מדרכי קנין העבדים, שעל ידי טבילה זו נקנה העבד קנין הגוף לאדון. שהרי לפני הטבילה אין לאדון קנין הגוף בעבד. ואף לאחר קנין כסף יכול האדון לומר לו "צא" ואין צריך שטר שיחרור, וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א ביבמות דף מה "דאי אמר לו קודם טבילה זיל -לא צריך גט שחרור, דכל שאין לו בו קנין הגוף לא צריך גט שחרור", דהטבילה עושה אותו לעבד. וכמו שאמרו בגמרא שם: "דקני ליה בכספא ובטבילה", וביאר המאירי שם: "דהטבילה נוסף עליו קנין הגוף שנעשה הענין כאלו כבשו במלחמה". ולכן כשמשתחרר צריך טבילה לשם גירות דהטבילה הראשונה לשם עבדות אינה לשם הכנסתו תחת כנפי השכינה, ועתה כשמשתחרר צריך טבילה לשם גירות. ולכן גם שפחה כנענית צריכה טבילה כאשר היא משתחררת כמבואר בתוס' (יבמות מז,ע"ב ד"ה גר; קידושין סב,ע"ב ד"ה אלא).

ואע"ג דגם שפחה כנענית מחוייבת במצוות כאשה, ועתה בשחרורה לא נתווסף עליה שום חיובי מצוות, מ"מ כאשר היא משתחררת צריכה טבילה שניה לשם גירות. דהטבילה הראשונה היתה רק לשם עבדות בתורת קנין, וזקוקה עתה לטבילה לשם גירות, להיכנס בקדושת כנסת ישראל. ומכבר העירותי על האבני נזר חיו"ד סימן שנ, שחידש דשפחה כנענית המשתחררת אינה צריכה טבילה כיון שלא מתחייבת עתה במצות יתירות יתר ממה שנתחייבה בטבילתה לשם שפחה. וכתבתי דמלבד מה שהטבילה הראשונה היתה לשם קנין ועתה צריכה טבילה לשם גירות הרי עצם הטבילה והגירות אינה קשורה כלל בהתחדשות תוספת מצוות. אלא שהטבילה היא לכניסה בקדושת כנסת ישראל ועי"ז מותרת היא אח"ז להינשא לישראל. כל זה לענין טבילת העבד והשפחה. משא"כ לענין מילת העבד כיון שזה אינו שייך לגדרי הקנין, הרי שמילת עבדים היא לשם קבלת מצוות והוי המילה לשם מצות גירות ולכן בהשתחררו אין צריך הטפת דם ברית דהמילה לעבד גם היא כגירות.

ולהמתבאר י"ל, דאף לגאונים דטבילת העבדים אין צריך בפני שלשה היינו משום דהטבילה היא חלק מקנין העבדות. משא"כ מילת העבד צריכה להיות בפני בית דין כמילת הגרים (ועיין בחורב כרך ד חוברות ז-ח מאמרו של הגר"ד רבל ז"ל). ויתבאר בזה מה שבעת טבילת העבדים צריך לתוקפם במים שלא יאמרו לשם בן חורין אנו טובלים ואילו בעת מילת העבד אין צריך לשעבדו כדי שלא יאמר לשם בן חורין מלתי, והריני בן חורין. וכבר עמד על שאלה זו הגאון בעל חזון איש (בספרו חאה"ע הלכות אישות בסופו, לקוטים סימן ט אות ה). ולדברינו הענין מבואר היטב, משום דמילת עבדים היא באמת לשם קבלת מצוות ואין הבדל בין מילת עבדים למילת גרים. ורק בטבילת העבד שזהו חלק מדרכי הקנין שהעבד נקנה בו ומשתעבד בטבילה זו לרבו אם העומדים עליו בעת הטבילה לא שיעבדו אותו בתוקפם במים לשם עבדות, אם אמר יאמר העבד שלא כיוון לשם עבדות בטבילתו אלא לשם גירות, הרי חסרה בו כוונת הקנין בטבילה, שהוא אחד מדרכי הקנין שבו נקנה העבד לרבו. וכשם שקנין כסף צריך כוונה לקנין כך הטבילה לעבדות צריכה כוונה לקנין. ואם לא נטבל אז לשם עבדות, אי אפשר עתה להטבילו מחדש לשם עבדות, דכיון שנטבל לשם גירות הרי הוא גר צדק וכישראל גמור, ואינו יכול להיות עבד כנעני. משא"כ במילה, כוונת המצוה במילת העבדים והגרים היא אותה כוונה: קבלת מצוות. ולכן אין צריך לתוקפו ולשעבד בו בעת המילה כדי שלא יאמר לשם גירות מלתי. כי אין מילת העבדים גורמת קנין ושעבוד.[7]

ולכאורה יש להוכיח דמילת עבדים אינו דומה לטבילתם שהוא חלק מקנין העבדים, שהרי מילת יליד בית היא לשמונה, ודוחה את השבת כמש"כ הרמב"ם פ"א ממילה ה"י. ואם מילת עבדים היא חלק מקנייני העבדות ולא מצוה איך דוחה את השבת, אע"כ מילת עבדים מצוה ולכן שפיר דוחה שבת, ומכיון שמילה היא משום מצוה שפיר מהני מילה זו גם כשמשתחרר לשם בן חורין ואין צריך הטפת דם ברית. אמנם אין מכאן כל ראיה דשאני יליד בית שאין צריך שום קנין לעבדות דהוא עבד במעי אמו כאמו השפחה הכנענית, ולכן המילה אצלו היא לשם מצוה ודוחה שבת ואי"צ להיות בפני שלשה כמילת העבדים לסוברים דצריך ב"ד. ואי"צ גם טבילה לשם עבדות דיליד בית הוי עבד מלידה ואי"צ קנין לעבדות. וזה פשוט.

אכן בעיקר ראייתנו לנד"ד דלא צריך הטפת ד"ב מהא דעבד שנשתחרר שאי"צ הטפת ד"ב, נראה דיש לחלק. דשאני התם שמילת העבד הלא היא בכוונה לשם מילת העבד. ויתכן דמילת עבד ומילת גרים שניהם הם בכוונה לקבלת מצוות, דגם העבד מתחייב במצוות, ומקבל עליו עול מצוות אלא שהתורה פטרה אותו מחלק מהמצוות, כיון שאין סיפק בידו לעשות, וחייב רק במצוות כאשה. אבל בקבלת מצוות שלו, עליו לקבל עול כל התרי"ג, ואם יאמר מקבל אני רק חלק או מקבל אני הכל חוץ ממצוה אחת אינה קבלת מצוות כמבואר בבכורות (ל,ע"ב): "עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו". ולכן המילה לשם עבדות הוי כמילה לשם גירות. ואי"צ הטפת דם ברית כשמשתחרר. משא"כ בנידוננו שהתינוק נימול בטעות כישראל ולא נימול כלל לשם גירות אפשר דצריך הטפת דם ברית להיכנס לברית, כגר.

ברם מדברי הרמב"ן מבואר שמשווה דין עבד שלא נימול בתחילה לשם גירות ונשתחרר, לדין מי שלא נימול לשם גירות, דשניהם אינם צריכים הטפת דם ברית. וז"ל הרמב"ן (בחידושיו ליבמות (מז,ע"ב): "והם (בעלי התוספות) שואלין למה אין צריך נמי מילה כלומר הטפת דם ברית (כמו שצריך עבד טבילה בהשתחררו). ומתרצים לפי דעתם כיון דטבילה (צ"ל דמילה) זו מדרבנן בעלמא היא לא הטריחו עליו לצער ולסכן עצמו במילה. ולדעתי כל הנימול במצותו אינו מטיף דם, אלא הרי הוא כאשה ובטבילה נכנס לדת ישראל כמו שפירשתי למעלה בלוים". וביאור דבריו 'כמו שפירשתי למעלה בלוים' הוא במש"כ הרמב"ן לעיל (מה,ע"א ד"ה שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו): "הרב רב משה ז"ל כתב, מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו, מל אותן מרע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים. חוץ משבטו של לוי שנא' ובריתך ינצורו ע"כ וא"כ שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה, אלא הטיפו מהם ד"ב. ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו. ולא דמי לערבי מהול וגבעוני מהול, דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהולי דמי. והכי איתא במס' ע"ז פרק אין מעמידין. ואם תשיבני בני קטורה לא נתחייבו אלא הם, הא זרעם לא נתחייבו, וכן פר"ש בפרק ארבע מיתות. הילכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי שכינה עם מילה שלהם". הרי מבואר מדברי הרמב"ן שלמד ושנה לנו דכל שמל למצוה אף שלא היתה לשם גירות סגי בהכי, ואין צריך הטפת דם ברית.

ולכאורה יש לתמוה על שיטת הגאונים דסברי שטבילה לשם עבדות אינה צריכה להיות בפני ב"ד, דאמר שמואל (יבמות מו,ע"א): "וצריך לתקפו במים (כשמטבילו לשם עבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים) כי היכי דלא לקדים (העבד) ולימא לשם בן חורין אני טובל". וקשה טובא לשיטת הגאונים שטבילה לעבדות אינה צריכה בפני ב"ד, א"כ למה לי כולי האי, הא יכול להטבילו לשם עבדות שלא בפני ב"ד אלא בינו לבין עצמו, ושוב לא יוכל העבד לומר שקדם וטבל לשם בן חורין דהא טבילה לשם בן חורין צריכה להיות בפני ב"ד דוקא, ומכיון שטבל בינו לבין עצמו אין זה מועיל לגירות לשם בן חורין והרי הוא עבד. אלא ע"כ מוכח מכאן דגם טבילה לשם עבדות צריכה להיות בפני ב"ד וכדעת הרמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה הי"א שכתב: "אין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום, כגר שמקצת גירות הוא". ונראה ברור שמכאן מקור הלכה זו, וכמו שביארנו, ונו"כ לא ציינו מקורו. וכן מורה גם סדר ההלכות ברמב"ם שכלל יחד בהלכה זו הדין שצריך לתקפו במים עד שיעלה שלא יאמר לשם בן חורין אני טובל, יחד עם ההלכה שגם טבילה לעבדות צריך שלשה, כיון שדין זה שצריך שלשה בטבילת עבדים נלמד מדין שקדם לו שצריך לקפו במים.

ה.האם טבילה שלא בפני ג' מועלת בדיעבד

וביישוב דעת הגאונים ע"כ צ"ל דס"ל דגם טבילה לשם גירות שצריכה להיות בפני בי"ד זה רק לכתחילה, אבל בדיעבד כשטבל שלא בפני ב"ד הוי גר, ולכן אם הטביל את הגוי לשם עבדות שלא בפני ב"ד צריך לתקפו במים כדי שלא יאמר לשם בן חורין טבלתי, דבדיעבד גם לשם גירות סגי בטבילה שלא בפני ב"ד (ועיין: יבמות מב ע"ב תוס' ד"ה מי; חידושי הרמב"ן שם; שו"ע יו"ד סי' רסח ס"ג).

יש לברר מהי דעת הרמב"ם כשטבל שלא בפני שלשה. בפי"ג מאיסורי ביאה ה"ו כתב: "צריך לטבול בפני שלשה. והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה, ואם הטבילוהו הרי זה גר". ומדברי המגיד משנה שם משמע שהבין בדעת הרמב"ם דאכולה מילתא קאי. דבדיעבד הוי גר אם טבל שלא בפני ב"ד, או שטבל בשבת או ביו"ט או בלילה בכולהו הוי בדיעבד גר. אמנם נראה מנוסח דברי הרמב"ם 'דהואיל והטבילה צריכה להיות בפנ"י ב"ד לכן אין טובלין בשבת ויו"ט ובלילה', שעל זה קאי דאם טבל בזמנים אלו הוי בדיעבד גר. משום דהרי כל טעמא דאין טובלים בזמנים אלו הוא משום דאין דנין בהם. והרי גם לענין דין קיי"ל דאם דן בשבת ויום טוב בדיעבד דינו דין וכן אם דן בלילה י"א דדינו דין (עיין חו"מ סימן ה), לכן בדיעבד כשטבל בזמנים אלו הוי גר בדיעבד כמו שבדיעבד הדן בזמנים אלו דינו דין, אבל לענין אם טבל שלא בפני ב"ד גם בדיעבד אינו גר.

וכביאורנו זה בשיטת הרמב"ם נראה שתפס גם הרמב"ן בשיטתו. שכתב בחידושיו (יבמות מו,ע"ב) בזה"ל: "וש"מ אין מטבילין גר בלילה, ואיני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו, שהרי משפט כתיב ביה ותחילת דין ביום הוה. והרב ר' משה ז"ל כתב אם הטבילוהו הרי זה גר. וכבר נתבאר לנו במסכת בבא בתרא (דף קיד) שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הילכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום". הרי שתלה הרמב"ן השאלה אם בדיעבד הוי גר כשטבל בלילה, בהלכה אם דנו בלילה, דאם דינם דין הוי ג"כ גר. ואם נאמר דאם טבל שלא בפני ב"ד בדיעבד הוי גר, א"כ אף אם דנו בלילה אין דיניהם דין, מ"מ טבילת גר בלילה מהני, דהא אין צריך ב"ד דוקא לעיכובא.אע"כ מוכח שהרמב"ן תפס בדעת הרמב"ם דאם טבל שלא בפני ב"ד אינו גר. מיהו אם טבל בשבת או ביו"ט בדיעבד הוי גר משום דגם לגבי דין אם דן בשבת ויו"ט דינו דין.

וענין אם טבל בלילה תלוי בפלוגתא אם דנו בלילה דינם דין או לא. דלסוברים שדינם דין כן גם כשטבל בלילה הוי גר. ולסוברים דאם דנו בלילה אין דיניהם דין ה"נ כשטבל בלילה לא הוי גר, דמשפט כתיב ביה וצריך לטבול לפני ב"ד, וזה לעיכובא. אלא די"ל דטבילה הוי כגמר דין הכשר גם בלילה כהרשב"א. והמחבר כתב ביו"ד (רסח, ס"ג): "בדיעבד אם לא מל ולא טבל אלא בפני שנים ובלילה -הוי גר ומותר בישראלית, ולהרי"ף והרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית". וציין הבאר הגולה לדברי הרמב"ם פי"ג מאיסורי ביאה הנ"ל. והדברים תמוהים. דהרי דעת הרמב"ם דבטבל בלילה הוי גר בדיעבד. ובבאר היטב (להגר"י אשכנזי) מגיה 'הרמב"ן' במקום הרמב"ם. וגם זה תמוה דהא דעת הרמב"ן דטבל בפני שנים לא הוי גר כמו שביארנו. והגר"א בסקי"ז כתב: "אגב שטפיה דשנים כתב דברי הרמב"ם גם לילה". וע"כ דהגר"א תפס בדעת השו"ע שסובר בדעת הרמב"ם כמו שכתב המ"מ בשיטתו, דאם טבל שלא בפני ב"ד בדיעבד הוי גר וכמש"כ. ועיין חמדת שלמה חלק יו"ד סימן כט[8]

א"כ י"ל בדעת הגאונים דס"ל דאם טבל שלא בפני ב"ד הוי גר כמו שתפסו המ"מ והגר"א בדעת הרמב"ם, ולכן צריך לתקוף את העבד במים כשמטבילו לעבדות, שלא יאמר העבד לשם בן חורין טבלתי, דאף דדטבילת העבדים לשם עבדות אין צריך ב"ד, מ"מ הרי בדיעבד גם לגירות אין טבילה בפני ב"ד מעכבת. ושפיר יכול לומר העבד לשם גירות טבלתי אף שאין כאן ב"ד ע"ש שיטתם.

ו.  הנימול לשם מצות מילה אין צריך אח"כ הטפת דם ברית

עכ"פ מתבאר מדברינו, דבשחרור עבדים אף שצריך טבילה לשם גירות אין צריך הטפת דם ברית. והוא הדין בנידון דידן, כיון שנימול לשם מצות מילה אין צריך בהטפת דם ברית, וכדברי הרמב"ן בחידושיו ליבמות הנ"ל.

וכן יש להוכיח מדברי השיטה מקובצת (כתובות יא,ע"א). בסוגיא דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שכתב: "הקשו המפרשים אמאי נקט מטבילין ולא קאמר מלין. ותירץ הרשב"א דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט. עוד תירץ ז"ל משום דטבילה גמר מלאכתו וכו' עוד תירץ הרשב"א דלרבותא נקט טבילה משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדל ויתרצה דישנה בשעת רצונו. אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם אימא לא. כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדיל, קמ"ל. ואפשר דלהכי נקט טבילה משום דחשיבא זכות גמור, אבל מילה כיון שמצטער לא חשיבא זכות ולא שייך ביה למימר על דעת בית דין. ומיהו כיון שכבר מל אפילו הוא חובתו כבר יצא ידי מילה ושוב כשיטבלוהו הוי ליה זכות גמורה ונגמרה מלאכתו על דעת ב"ד שפיר כנ"ל".

הרי מבואר מדבריו בתירוץ הרשב"א, דמילה פשיטא דמהני לכשיגדיל אף דעתה כשנימול בקטנותו אין זו גירות שלימה (להתוס' -מדרבנן) ויכול למחות, מ"מ אין צריך להטיף דם ברית לכשיגדל הואיל וישנה בעולם בשעת רצונו. ושמעינן מזה לנד"ד דכיון שנימול לשם מצוה אי"צ בהטפת ד"ב. ואין נראה לחלק דהתם עכ"פ נימול לשם גירות משא"כ בניד"ד שחשבוהו כישראל ולא נימול לשם גירות כלל. דגם בגר קטן לדעת גדולי הראשונים אין הגירות מה"ת וא"כ אין כאן מילה לגירות, ובכ"ז מהני כיון דעתה בגדלותו נתרצה והוא נימול אי"צ הטפת ד"ב, כ"ש בנד"ד. וכן מסיום דברי השטמ"ק שכתב 'דכיון שכבר מל אפילו הויא חובתו כבר יצא ידי מילה', מבואר דיצא ידי מילה בזה שמלוהו בהיותו קטן אף דלדעת כמה פוסקים הוי רק גירות מדרבנן מ"מ יצא ידי מילה ואי"צ להטיף דם ברית. ואתפלא על הגאון ההפלאה שמסתפק בסוגיין אם גר קטן כשנתגדל אם צריך הטפת ד"ב, כיון שנימול לשם מצוה ע"ש ונעלם ממנו לפ"ש דברי השטמ"ק במקומו שם. וכנ"ל.[9]

וכן פסק כעובדה דידן בספר שו"ת נזר הקודש להגר"מ רוזין זצ"ל חיו"ד סימן כב והערה מקורו לזה משהטמ"ק הנ"ל. וכ"כ בהערך שי חלק יו"ד שם וז"ל: "ולפי"ז צ"ל אף שמל עצמו שלא לשם גירות והדר טובל לשם גירות סגי ליה ואי"צ להטיף ממנו ד"ב". וכן ראיתי תשובת הגאון ר"ש סלנט זצ"ל שבספר "בית אברהם" (להרב אברהם עבר הירשוביץ רב באוסטרליה. נדפס בירושלים תרפ"ג) וז"ל (שם עמוד 49): "יום ג' ב' תמוז תרנ"ג ירושלים עה"ק תב"ב ... בדבר מילת הילדים מישראלים שנשאו נכריות שלא כדת (קודם שנתגיירו ונטבלו לשם גירות). הנה אחרי שנימולו ברצון אביהם (דגם שעפ"י הדין אין להם יחוס אב ישראל וברצון אמם הנכרית, כי לפי הנשמע כן החוק והנמוס כי בנים שייך לאביהם הישראל) אם אחרי כן מתרצים גם האם לקבל דת ישראל ולטבול לשם גירות כדת, אז די לילדים שיטבילו אותם לשם גירות כד"ת והמילה שמלו בראשונה עלתה להם ואין צריכים להטפת דם ברית והנני ד"ש שמואל סלנט". עוד שם תשובת הגאון ר' נפתלי אדלר הרהן אב"ד דלונדון: "מנהגנו בכאן שאם יהודי מל את הבן נכרית בשעה שאבא הישראל מכניסו לברית א"א לשם מצות מילה, אין אנו מטיפין ממנו דם ברית כשיגדל".

והראיתי קונטרסי זה למרן הגרצ"פ פראנק זצ"ל והסכים לדברי. וז"ל בתשובתו אלי: "ולדעתי בנדון דידן א"צ בהטפת דם ברית וכמו שהאריך כת"ר באריכות דכל שנימול לשם מצות מילה סגי בזה ולא מעכב כונה לשם גרות". וכן השיבני ש"ב הגה"צ רא"ז ורנר זצ"ל הגאב"ד דטבריה ומעיד שכן הורה הגאון בעל כלי חמדה הלכה למעשה בהיותו בארה"ב.[10]

ז.  סיכום

א. בן לאם נוכרית ואב ישראל שנימול מתוך שסברו שהוא יהודי -שלא ידעו שאמו נוכרית או שחשבו שאם אביו יהודי הבן כמוהו -כשגדל ורוצה להתגייר ולטבול ולקבל מצוות, אין צריך להטיף ממנו דם ברית. כן מבואר מדברי רבותינו הראשונים. וכן הורו הלכה למעשה רבותינו האחרונים.

ב. נראים הדברים שאין רשאים להחמיר ולהטיף ממנו דם ברית משום איסור חבלה דלא יוסיף להכותו. ויתכן שרשאים להחמיר ולהטיף ד"ב ואין בזה איסור חבלה.



*     נדפס בספרו של הרה"מ משפטי שמואל (מהדורא תנינא, ירושלים תשד"מ) סימן א' ושם באו הרחבות חדשות. ועי"ש גם בסימן ב "דין בחיובי עבד במילה. -י.ש.

[1]    פירוש זה דחוק מאד לענ"ד ברמב"ם, שהרי מקור הדין דגר מהול צריך הטפת ד"ב היא הסוגיא יבמות (מו,ע"ב) בדעת ר' יוסי, ולפי האמור כאן המדובר שם בערבי מהול וכיו"ב שלא לשם מצוה ואז בעי הטפה מחיוב ברור ולא בספיקא, ולמה השמיט הרמב"ם הלכה זו, והביא במקום זה בגוונא דמל לשם מצוה מה שמסופק בו לענין ברכה, שלא נזכר בגמרא והוא ספק שנתחדש לו לרמב"ם. ודברי הכ"מ נראים פשוטים בביאור הרמב"ם, והוא עפי"מ שדייקו בתוס' שבת (קלה ד"ה לא) מהסוגיא שם, שיותר יש לחיייב הטפה לנולד כשהוא מהול (מצד ערלה כבושה) מגר מהול, הרי שלא חששה הגמרא לסברא שגר צריך הטפה בכדי להיכנס לברית, וכיון דבקטן אין לברך על ההטפה לא עדיף גר מיני', שאין אצלו ספק ערלה כבושה אלא ודאי אין לו ערלה. -העורך

[2]    ברא"ש שם מבוארת ראיית הבה"ג מגמרא יבמות מו הנ"ל בדעת ר' יוסי, דאם איתא שלא בעי הטפה לא יהא אלא ערבי וגבעוני מהול, וא"כ הרי הראיה אינה אלא ממל עצמו שלא לשם מצוה, ואם יש סברא לחלק בין זה למל עצמו לשם מצוה מנלן דהבה"ג מיירי גם בכה"ג שידוע שמל לשם מצוה, הרי הוא לא הזכיר בדבריו שמל בלי ברכה, כמו שכ' הרמב"ם. וגם אי ניתיב ליה שהבה"ג מתפרש בכה"ג ומצד הספק דשמא הכניסה לכלל ישראל מחייבת אותו להטיף ד"ב, אכתי קשה הדמיון שמשוה לזה קטן שמלוהו תוך ח', שאין בו צורך להטפת ד"ב בכדי להכניסו לכלל ישראל, ואי"ב אלא חיוב מצות מילה גרידא, ובזה י"ל דכשהוא מהול, ממילא אי"ב שום מצוה כלל.

      והאמת יורה דרכו, שגם לפי הבנת הב"י בר"ש אין הכונה דבמילה תוך ח' מקיים מצות מילה כי היאך יקיים המצוה תוך ח' והוא עוד לא נתחייב בה, ואח"כ כשמגיע יום השמיני הרי הוא כבר מהול ולא עביד מידי, אלא שלדעתו מילה לפני זמנה פוטרת אותו מהמצוה, דלא אמרה תורה אלא למול הערלה, וכיון שהגיע חיובו ולא היתה לו ערלה אין עליו חיוב זה כלל, ולא דמי למל לאחר שמונה שלא כמצוה, ששם ביטל המצוה שעליו לאחר שכבר חלה משא"כ לפני זמנה, שאינו נותן לה מקום לחול. וע"כ שייך בזה לשון כשר שדקדק בו הב"י, כי הרי אין כאן משום ביטול המצוה אלא שמסלקה מעליו. ואמנם לא יאות למיעבד הכי, וגרע מהא דאמרו במנחות מא "סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה", כי כאן המצוה עומדת מאליה לחול עליו, והוא בפעולתו מסלקה הימנו, ומ"מ אין בזה גדר מעוות לא יוכל לתקון, כיון שעושה זאת טרם חלות המצוה עליו (ומסולקת בזה קושית הש"ך על שיטה זו, וכן קושית השאג"א, דימולו בנולד ביה"ש). וכן מה שמקשה שם ממי שקדמו ומלוהו בשבת דיחשב כעבד מצוה, כי בזה לכל הדעות לא עבד מצוה, רק שגם לא עבר על המצוה אלא שפטר עצמו הימנה.

      ומעתה תובן יפה קושית הר"ש, דהלכה זו של הבה"ג מיתלי תליא במהות מצות המילה, אם תוכנה הסרת הערלה גרידא, או שתוכנה העיקרי הוא הטפת דם הברית, אלא של"ש הטפת דם ברית אלא כשהערלה מסולקת, כי כל עוד טומאתו בו ל"ש מושג ברית ודם ברית. שאם נימא כצד הא', בגר שבא להתגייר כשהוא מהול ל"ש הטפת ד"ב, כי אין זה כלל בגדרי מצות המילה, וכיון שאין לו ערלה הרי הוא כמו נכרת הגיד, או אשה דל"ש גבי' מילה, ויכנס ליהדות בטבילה גרידא. אכן מדפסק הבה"ג דצריך הטפה מדינא, ש"מ שנקט כצד הב', א"כ מה בכך שהערלה נכרתה, אכתי יכול הוא לקיים המצוה בהטפת ד"ב כתיקונה. -העורך

[3]    וראיתי שכיוונתי בזה בעזהי"ת להגאון ר' מאיר מיכל זצ"ל בסוף ספרו המאיר לעולם ח"א (דף נז מדפי הספר) וכן הביא הכלי חמדה פרשת תזריע מחידושי ח"ס שבת שם.

[4]    ובדבר זה נחלקו רבותינו הראשונים. עיין בשו"ת ר"י אבן מיגאש סימן קפו וז"ל: "וההתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חברו. ולסבה זו אין אדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו בממון". וע"ע בשו"ת הרלב"ח קונטרס הסמיכה במש"כ בדברי הרמב"ם רפ"ה מהלכות חובל, דרק דרך נציון עובר (ה"ד הגאון רי"פ בביאורו לרס"ג ח"ב ל"ת מז-מח, וראה מש"כ בזה הגרא"י אונטרמן בספרו שבט מיהודה שער א פט"ו. והגרש"י זווין ב"לאור ההלכה" משפט שיילוק. ואכמ"ל). ומקור לדברי הרמב"ם הוא מהירושלמי סוף פי"ט משבת עיין בגליון הש"ס שם, וביישוב דעת הטור, עיין בהגהת הגרמ"י לספר העיטור הל' מילה שער שלישי אות מ.

[5]    בסברא זו ניתן לתרץ קושית הש"ך והשאג"א להני שיטות שבמל לפני ח' א"צ להטיף ד"ב, דא"כ למה לא ימולו לפני השבת. דהא ודאי שגם אם נאמר שקיים המצוה, אין זה אלא שבבוא הזמן יקיים המצוה, כי לפני הזמן הרי ודאי שאינו מקיים, כי אינו מצווה עכשיו ממילא י"ל דבשעה שמל יעבור ב"לא יוסיף", כי אז אינה מצוה.

      ברם מה שמדייק מסוגיא דיבמות מז, שגם במילת גר אינו חוזר על ציצים שאינם מעכבים, ופירש שהוא ג"כ מצד 'לא תוסיף', אף שאינו עדיין כישראל גמור -הרי מהתוס' מו ד"ה כי נראה שעדיין תורת עכו"ם גמור עליו, וכלשונם שם: "ומה שאינו חוזר היינו משום שאין לעכב הגירות עבור זה". וכבר הקשו שם בתוס', ומבואר יותר ברמב"ן, גם בציצים המעכבים למה לא יטבול ויגמור אח"כ המילה, וכ"ז שייך בציצים המעכבים, משא"כ בשאינם מעכבים, ודאי אין להשהות הטבילה בגלל זה. -העורך

[6]    העירני הרב רי"מ פוזס שכבר העיר כן הכלי חמדה בפרשת תזריע ע"ש. ומכבר הערותי מדברי הפנים יפות אלו על מש"כ מרן הגרא"י קוק זצ"ל בדעת כהן סימן קנ שדן בנוכרי הרוצה להתגייר והרופאים אומרים שהמילה סכנה לו, אם אפשר להיכנס בקדושת ישראל בלא מילה אלא רק בטבילה, ומסיק לחומרא. וכן דן בזה הגאון ר"י רבינוביץ זצ"ל בספרו זכר יצחק סימנים ג, כט, ל. וזה דלא כהפנים יפות הנ"ל.

[7]    ממה שחילקו "דגר הוא דצריך ג' וכו' אבל עבד אי"צ", נראה ברור דסברי דבעבד גם קבלת מצוות בפני ג' ל"צ, דאי נימא דקבלת מצוות צריך גם בעבד, ולא סברי דבכל גר מהני קבלת מצוות בפני ג' אלא צריך טבילה בפני ג', קשה דמנ"ל חילוק זה, ממנ"פ אי גם בעבד צריך ג' ש"מ דהוא ג"כ כמו גירות, א"כ למה לא יצטרכו ג' גם בטבילה כמו בכל גירות. א"כ איך יתכן לומר דסברי דבכל גר בדיעבד לא צריך ג', הרי "משפט" כתיב בי', והרמב"ן שרצה לפרש כן בדעת הרי"ף דחה זאת והוכיח דלא יתכן דלא יצטרכו ג' רק דסגי בקבלת המצוות בפני ג'. חוץ מזה, אם כל החילוק הוא לענין לכתחילה, א"כ אין זה אלא מדין דרבנן, שהרי מה"ת אין מקום לחלק בין לכתחילה לדיעבד. ושוב הדרא קושיא דמה היסוד לחילוק זה בדרבנן. אלא ברור שלדעתם החילוק בין עבד לגר הוא מה"ת ש"משפט" לא נאמר בעבד כלל, א"כ הדרא קושיא.

      ובתירוץ הקושיא נראה, דעדים ודאי צריך גם בעבד, דאל"ה יכחיש העבד הטבילה שעי"ז נקנה בתור קנין הגוף (ויתכן אולי שגם מצד הדין צריכים שני עדים דהוי עבדות גדר דשב"ע, כי אח"כ יכול לצאת מזה ונ"מ לעניני דשב"ע) וכיון שגם האדון נוכח בשעת הטבילה הרי כאן שלשה (אך לא כשהאדון היא אישה). וטבילתו לשם שחרור חלה בכה"ג (ומה שדקדק לשון הגמרא שטובל לשם ב"ח ולא אמר "לשם גירות", יתכן דכיון דאין השלשה מקבלים אותו לגר אלא הוא מדעת עצמו טובל לגירות, אין זו גירות גמורה וכדדייק הרמב"ן מהגמרא קידושין דילמא לא מזקקי לי' בי תלתא, שנראה מזה שלא מספיק שהוא יטבול לפני ג' מבלי שהם יתרצו לקבלו בתור גר, אכן זהו בכדי להכניסו בכלל ישראל, ומ"מ נפקע ממנו קנין העבדות, וזהו לשון הגמרא שיטבול לשם ב"ח, כלומר שעכ"פ יעזור ששוב לא יוכל יחזור ולהשתעבד בו). -העורך

[8]    בדברי הרה"מ הדברים סתומים ולא ראיתי שום הכרע. אכן הגר"א מפרש הרמב"ם כהרי"ף, אולם בשניהם המדובר כשהיתה קודם קבלת מצוות בפני ג' כמבואר בשו"ע שם, וכמבואר בדברי הגר"א עצמו שמחלק בין ג' לבין לילה, דלענין ג' גם בדיעבד אין מתירים אותו בישראלית, משא"כ לענין "לילה" רק אגב גררה נקט, בדיעבד מותר בישראלית, והיינו כשקיבל עליו קודם המצוות בפני ג' וכנ"ל, ובזה הרי"ף והרמב"ם לחומרא, דלאידך ראשונים בדיעבד עכ"פ הוי גר ומותר גם בישראלית (ומלשון הנמוק"י באידך ראשונים משמע עוד שכל הדיעבד הוא לעצם הקבלה בפני ג' שלא ע"י טבילה, ואם עברו וקיבלו, שוב הטבילה אפילו לכתחילה ל"צ ג'. עי"ש בלשונו במה שמתרץ הקשיא ממה דא"ל תא למחר). -העורך

[9]    לענ"ד הדבר צ"ע רב. כי מש"כ הרשב"א 'דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדל ויתרצה דישנה בשעת רצונו', הרי ודאי אין כוונתו שתעלה לו רק מכאן ואילך לכשיתרצה, דטבילה ודאי ל"ש לומר כן, שהרי עכשיו אין הטבילה קיימת. וכן הרי ברור שמה שאמרו מטבילין אותו היינו ע"מ שתחול מיד הגירות, וכן הרי יוצא מכל הראשונים שדנים בדבר, ולא נחלקו אלא אם החלות היא מה"ת או מדרבנן, וא"כ אין דברי הרשב"א מוסבים אלא על הסכמתו לגירות שבקטנותו, ועיקר הא דאהני הר"ז מצד שהיא זכות לו (ומהני מה"ת או מדרבנן) והסכמתו אינה נצרכת לפעול חלות הגירות, דא"ה לא הוי מהני למפרע, אלא להיפך, דמחאתו יכולה לבטל למפרע הגירות. ולגבי זה הוא שאמר הרשב"א שהסכמתו לענין טבילה הוי רבותא טפי מהסכמתו למילה, כיון שישנה עליו גם בשעת הסכמתו א"כ מה זה שייך לניד"ד שאנו דנים שהמילה בשעתה לא היה עליה תורת מילה דגירות, כיון שלא ידעו כלל שצריך גירות, איך תועיל הסכמתו דעכשיו לעשות המילה מילת גירות למפרע. דאם נאמר דמהני, א"כ בכל גר שנימול מקודם שלא לשם מצוה תהני ג"כ עכשיו הסכמתו להפוך זאת למילת מצוה, מצד 'דישנה בשעת רצונו', אלא ודאי שבזה לא מהני מידי כיון דבשעת מעשה לא היה בזה רצון ולא היה על זה תורת מילה דמצוה וגירות.

      וכן מטע"ז נ' דאין ראיה ממש"כ שם לאידך לישנא דמילה כשלעצמה אינה זכות, ברור שאין הכוונה שרק הטבילה היא זכות ושייך בה גדר זכין לאדם שלא בפניו, דא"כ איך תועיל הטבילה, כיון שאין כאן מילה. ולעשות המילה למפרע למילת מצוה ודאי ל"מ וכנ"ל. אלא הכוונה דהמילה מצד עצמה לא היתה נחשבת זכות, מצד הצער והסיכון שבה, אכן מאחר והמילה נעשית בגופו ממילא, וגם אם ימחה אח"כ בגירות, הצער והסיכון אין להשיב, שוב חוזרת הגירות שבאה ע"י המילה ג"כ כזכות, שהרי המעשה אין להשיב.

      ומש"כ מעכתר"ה, דאין נראה לחלק דהתם עכ"פ נימול לשם גירות וכו', דגם בגר קטן לדעת גדולי הראשונים אין הגירות מה"ת וכו'. לא הבנתי בעניי כלל, דהרי לראשונים אלה, לעולם גם בגדלותו הוא נשאר בתור גר מכח דרבנן, מצד שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, דאל"ה האיך הפך גר מה"ת בגדלותו בלי טבילה מחדש (אפילו אי ניתיב לי' שהמילה סגי מצד שישנה עכשיו בשעת רצון), וכן הרי רואים מקושית התוס' שהקשו ממה שקידושיו קידושין ומתרצים דיש כח ביד חכמים וכו' והיינו בגדולתו, וא"כ לראשונים דחלה הגירות שלו מדרבנן חלה מיד ונמשכת לכשיגדל, כשם שלאידך ראשונים גירותו חלה מיד מה"ת, והכל מכח הזכות שישנה ברגע זה. א"כ יש כאן כוונת מילה וטבילה מעלי' לשם גירות. ואין מזה שייכות לניד"ד. -העורך

[10]  בפס"ד של הגרש"ס לא מבואר אם האב לא ידע שהמילה היא מצד דין גירות. ולשון מרן הגרצ"פ נראה שסובר שכוונה לשם מצות מילה עולה לשם גירות, דל"ד כוונת גירות מפורשת, ולא מצד דמסתמך על הרשב"א, דלפ"ז לא היה צריך גם כוונה לשם מצות מילה, שהרי מצד הקטן לא היתה כל כוונה בשעת מעשה, וכוונת אחרים ל"מ אם לא מצד דזכות היא לו, ואם מצד זכות קאתינן הרי יש כאן כוונה מעלי' לגירות וכנ"ל. ופשטות לשונו מורה שמסתמך על הסוגיא יבמות סה ע"ב, דמייתי מעכתר"ה בראש דבריו, דמי לא טבלה לנדותה ומי לא טבל לקירויו, וסגי לכוונת גירות. אכן לפ"מ שדחה שפיר מעכתר"ה עצמו הראיה משם, הדבר צ"ע. ויש להוסיף עוד דהרי כל הסוגיא דהתם פירושה תלוי במחלוקת גדולה של הראשונים, ודעת רוב הראשונים נראית דבכוונה זו לא סגי אלא מצד קבלת המצוות שהיתה קודם בפני ג', או מצד שזה מוכח שקודם נתגיירו גירות מעולה, ולפי שיטתם הרי אין לנו עכ"פ ראיה מסוגיא זו, דכוונה להתנהג במצוות אלה כישראל מהני לגירות.

      אכן נ"ל לעורר מטעם אחר, והוא לפ"מ שהביא בשה"ג מהריא"ז, דמילה לכו"ע סגי בתרי ול"צ ג' אלא בטבילה, וכן מטה הב"ח דעת הרמב"ם והרי"ף. נ' מזה דמילה אינה חלק במעשה הגירות אלא היא רק תנאי בגירות. ויש גם להכריע כך מצד הסברא, דהרי במילה עדיין נשאר הוא כעכו"ם גמור וכנ"ל מהתוס' יבמות (מו,ע"ב) כל עוד שאינו טובל, ונ"פ שגם הרשות בידו עדיין לחזור בו. ולפ"ז צ"ל דמילה דגר כולה היא גדר מילה דנוכרי מצד אינו מצווה ועושה, כי אינה מהווה חלק בגירות וממילא ל"צ בה כוונת גירות, כי היא אינה אלא תנאי שבלעדי זה הטבילה לא פועלת כלום. וי"ל דבהא ל"פ וגם הני דסברי דצריך במילה ג' אי"ז מצד שזה חלק בגירות, רק מאחר דא"א בלי המילה צריך לזה גם ג' וממילא ל"צ אלא כוונת מילה למצות מילה. אבל לא לכוונת גירות, כי עיקר הגירות בטבילה ולא במילה ודו"ק וצ"ע.

      וקצת נ' לתלות בזה מחלוקת התוס' (יבמות מז,ע"א) והרמב"ן, אי מילה חייבת להיות לפני הטבילה או שאין זה משנה, דלרמב"ן דס"ל דאין נפ"מ וטבילה ואח"כ מילה נמי מהני, לדידיה ע"כ המילה היא חלק ממעשה הגירות שהרי אין לומר שהיא תנאי בטבילה, כיון שבשעת הטבילה עדיין לא מל ובע"כ שכל דבר פועל מחצה, וכשם שצריך בטבילה ג' וכן צריך במילה וע"כ לשיטתי' הוא דהוי פשיטא לי' דגם מילה צריכה ג' כמו הטבילה. משא"כ לאידך שיטות הטבילה עיקר הגירות, והמילה היא תנאי ע"כ צריך שזה יהא לפני הטבילה וסגי בתרי. באופן ששאלה הנ"ל אי בעינן גירות במילה או דסגי לשם מצות מילה (בתור שאינו מצוה ועושה) יש לתלות בפלוגתא דהני רבותינו. אולם כמובן שא"ז אלא צידוד דסברא וקשה להסיק מזה מסקנה למעשה, בפרט שגם לפ"ז מיתלי תלי בפלוגתא באופן שלמעשה הדבר נוטה שיש להטיף ד"ב. ואיסור אין בכה"ג, כיון שהוא מצד ספק בהלכה, בפרט שכנ"ל עדיין הוא כעכו"ם גמור כלשון התוס' וא"ז משום "לא יוסיף" כלל. -העורך

תשובת הרב המחבר לכמה הערות

      כתר"ה העיר ש"מדברי התוס' בסוגיא דיבמות שם נראה דבמל ולא טבל עדין תורת עכו"ם גמור עליו" וכפל הדברים פעמים מספר, ובזה גם מסיים הערותיו. זה אי"צ לפנים, ולא להוכחה מהתוס' כי הדברים מפורשים במס' ע"ז (נט,ע"א) דכיון שלא טביל עכו"ם הוא. ומבואר שם דפתו פת עכו"ם ויינו יין נסך, ולגבי שאר דברים, ע"ש. אלא שרציתי לחדש די"ל דלחבול בו אסור משום לא יוסיף והדברים מסתברים. שהרי אף גר תושב מצווים אנו להחיותו מה"ת, וכ"ש לזה. ולכן יתכן ששייך בו לא יוסיף להכותו.

      ועיין בזכר יצחק שציינתי הדן במה שנגע כת"ר אם המילה היא חלק מהגירות או שי"ל דהוי עיקר הברית ע"ש. אגב הלוא ידוע הפולמוס שעורר החכם הירושלמי שהורה בגר שמל ולא טבל שחייב לעשות מלאכה בשבת כדין ב"נ ונחלקו עליו גדולי הדור ההוא. עיין בציץ הקודש ובנין ציון, ועוד. ולא נגעתי בזה במאמרי כי זה חורג ממסגרת דיוני.

      אתפלא שהדר"ג מהסס בהבנת דברי הגר"ש סלנט זצ"ל. הלוא תשובתו היא מעין השאלה ולא טענו חטין והודה לו בשעורין. והשאלה אליו היא ממש נידוננו. ראה בספר בית אברהם שם. גם הגרצ"פ זצ"ל הלוא כותב בתשובתו אלי שהוא מסתמך על קונטרסי זה. לכן נראה שיש לנהוג בהתאם להוראת רבותינו הגאונים זצ"ל, ואי"צ הטפת ד"ב, ומהטעמים שכתבתי בעז"ה.

  בדין מילת גרים
עבור לתוכן העמוד