חוק ומשפט במדינת ישראל

חוק ומשפט במדינת ישראל

ראשי פרקים

א.          מבוא

ב.           בארץ צריך לנהוג המשפט האלוקי

ג.           משפטי התורה הם הישרים ביותר

ד.           עקרונות ודרכים להנהגת משפט התורה במדינה

ה.          מינוי נוכרים לתפקידים ממלכתיים

ו.           בעית מכירת קרקעות לנוכרים

ז.           הסדר בדרך של הדדיות וחליפין

ח.          סיכום

 

vvv

א.מבוא

בעית החוק והמשפט של מדינת ישראל, מהווה שאלה רחבה וגדולה ביותר במהותה ובהיקף ממדיה ובה מתלבטים זה שנים גדולי ואלופי ישראל, בנוסף למספר ניכר של אנשי משפט מבין החוגים החילוניים. השאלה היסודית הדורשת את ליבונה היא: איך לייסד את חוקי ומשפטי המדינה, אשר יחד עם היותם מושתתים על דיני התורה, יתאימו למציאות חיינו והחוקים הדמוקרטית, כפי שהם נהוגים ושוררים בכל ארצות התרבות.

ניתן לחלק את הבעיה לשלשה סעיפים:

א. ישום משפט וחוק התורה במדינת ישראל, בדברים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

ב.   מינויים של פקידים ושופטים בארץ.

ג.   קביעת החוק ביחס לרכישת קרקעות במדינת ישראל על ידי נוכרים, אשר על כך חל איסור מפורש של "לא תחנם".

ב.בארץ צריך לנהוג המשפט האלוקי

השאלה הראשונה, שהיא הבעיה המרכזית, בדבר צורת החוק שיונהג במדינה, אשר באוכלוסייתה נמצאים מיעוטים ניכרים של תושבים ערביים ואחרים, כבר נדונה בארוכה. לפתרונה קבעו עצות ודרכים בהתאם לגישות שונות ומגוונות. ברם, כל אלו שהקדישו את קולמוסם והגיגי מחשבתם לפיתרונה של שאלה זו, הסיחו דעתם או נעלמו מהם דבדי הגאון מוילנא ב"אבני אליהו", ביחס למשפטי הארץ המהותיים.

דבריו מוסבים על המקרא: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", מדגיש הגר"א ומבאר כי כדרך שעם ישראל מיוחד, כן הארץ מיוחדת, וכמו שה' נקרא אלוקי ישראל הוא נקרא גם כן אלוקי הארץ.[1] לכן נענשו אפילו נוכרים מפני שלא שמרו את התורה בארץ ישראל. כמבואר במלכים ב יז,כו: "לא ידעו את משפט אלוקי הארץ". ישראל מצווה על כל התורה אף בחוץ לארץ, ואילו בארץ מצווה אף נוכרי, לכן נענשו הכותים שלא ידעו את משפט אלוקי הארץ. באותם הפסוקים נאמר: "ויאמרו למלך אשור לאמר: הגויים אשר הגלית ותושב בערי שומרון לא ידעו את משפט אלקי הארץ. וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלקי הארץ". מכאן שחוקות הארץ הם כלליים ומקיפים. למרותם של חוקים אלו חייבים להיות כפופים כל התושבים בארץ ישראל, מבלי הבדל מהות לאום או דת.

וכן נמצא מפורש בתשובת הרשב"א, שאף על פי שהיה לישראל מודעה רבה לאורייתא, בטענה שאנו נהיה ככל הגויים, מכל מקום בעת מושבם בארץ ישראל היו מוכרחים לקיים אה תורת ה'. וקבלה זו אינה משום קבלת התורה במעמד הר סיני אלא מכח משפט אלוקי הארץ. וכאשר היושבים בארץ אינם מקיימים את הנדרש מקיאה היא את היושבים בה לרוב תועבותיהם. ומקרא מלא הוא: "ויתן להם ארצות גויים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו". (תהלים קה, מד-מה)

ג.משפטי התורה הם הישרים ביותר

לפני שאנו ניגשים לניתוחם היסודי של הדינים בכללותם, מן הראוי להתעכב על העובדה המוזרה, אשר קובעי המשפט הישראלי דוחים את מערכת החוקים והדינים של ה"חושן משפט" וה"אבן עזר" מפני חוקות הגויים. כלום חוקות ומשפטי העמים עדיפים ונעלים יותר ממערכות חוקות היסוד של התלמוד? עובדה שאינה צריכה לפנים היא, כי מערכת החוקים של נפוליאון, המהווה עד היום שדרת-הקיום של יסודות המשפט, לקחה לה לקו ומשקולת את המשפט במקורותיו העבריים. ולא זאת אף זאת, אלא שבעין בוחנת ובודקת ניתן על נקלה למצוא, כי כל חוקות הצדק והיושר האצורים והסדורים בספרי החוק הקלאסיים של אומות העולם, הועתקו או נחקקו לפי היסודות והמקורות של המשפט העברי. אם נבדוק ללא משפטים קדומים ניווכח שספרי הדינים של אומות העולם אינם מכילים חוקים ומשפטים יותר צודקים וישרים מאשר החוקים הקבועים בתורה בדיני הלוואות, שטרות, מכירה, קנין, זכיה, מתנה, שותפים, שכירות, טוען ונטען, ועוד ועוד.

אם בדיני נחלות יש ולכאורה נמצא בנימוסיהם של הגויים גישה יותר מתאימה לתנאי המציאות היום לעומת דיני ישראל, הרי תקנות וגדרים שנקבעו כהלכות חיים והוראה בשטח זה מאזנים ומסלקים כל אפשרות של הפלייה או קיפוח חלילה. לדוגמא, לפי חוק התורה אין הבת יורשת נחלה במקום שיש בן. אך לעומת זאת קבועה היא ההלכה, שיש לתת לבת נכסים וכסף נדונייה כדי להשיא אותה לאיש. וכן הדבר, אם אין בחלוקת הנכסים כדי כולם, כי אז מקבלות רק הבנות את חלקן, ואילו הבנים מחזרים על הפתחים. וכן אפשר למצוא ולהצביע על הרבה תקנות דומות, שיסודותיהן מכוונים לאזן ולהשלים את ההבדלים.

ביחס לבני נח ידועים דברי הרמב"ן בפרשת וישלח, בציווי על הדינים: "ועל דעתי הדינים שמנו לבן נח בשבע מצוות שלהם, אינו להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אלא ציוה אותם בדיני גניבה והונאה ועושק שכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה, ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלווה ולווה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם, מענין הדינים שנצטווה לישראל". יוצא לדעתו, שאפילו בן-נח מצווה להתדיין דוקא בדיני ישראל. אך גם לפי החולקים עליו ברור הדבר למעלה מכל ספק כי בארץ ישראל, לפי האסמכתות של הגר"א הנ"ל, חייבים כל התושבים בלי כל הבדל של גזע, להישפט אך ורק לפי דיני ישראל, שהם דיני הצדק והמשפט ההחלטיים.

וכן מובא ברמב"ם: "חייבין בית דין של ישראל לעשות שופטים לאלו הגרים התושבים לדון להם על פי משפטים אלו, כדי שלא ישחת העולם. ואם ראו בית דין שיעמידו שופטים מהן מעמידין. ואם ראו שיעמידו להן מישראל מעמידין" (מלכים פ"י,הי"א). הרי מפורשת ההלכה, כי גם את הגרים התושבים בארץ ישראל יש לדון אך ורק לפי המשפטים הקבועים של דיני התורה.[2]

קביעת חוקות הגויים כחוקת היסוד של מדינת ישראל, מהווה פגיעה בעקרונות התורה האוסרת לחלוטין שיפוט לפי דיני הגויים וערכאותיהם. על ידי העדפת ערכאות הגויים על משפטי ישראל היסודיים, יש משום הוקרת שם האלילים על פני דיני והלכות ישראל. דבר זה גובל עם חילול שם שמים וישראל וחילול תורת ישראל כאחד. על אלה המחפשים את המוסר והצדק המוחלטים בשדות זרים של ספרי חוקות אומות העולם, במקום לראותם בשדות הפוריים שלהם עצמם, יש לקרוא בצער ובשבר את דברי ירמיהו הנביא: "שומו שמים על זאת וגו', אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים" (ב,יג).

לאותם האנשים ואותם ההוגים המתאמצים בכל כוחותיהם לפסוח על משפטי התורה, בתורם אחרי דוגמאות של חוק ומשפט בקרב העמים נעיר, שישימו לבם לדבריו של לותר: "על ידי היהודים זכו בני האדם למתנת אלוקים בכתבי הקודש. והם היחידים יחשבו בעולם הדתי לבנים ואזרחים. ואנחנו לגרים ולאורחים. ודי לנו כי נזכה בפירורים הנופלים מעל שולחנם". וכן כתב לפני למעלה ממאה שנים, סופר מפורסם אחר שאינו מבני ברית: "מכל הדברים שהזכרנו נראה גלוי, שהדעות השלמות והטובות ממוסר השכל ומנועם המידות המשובחות שאנו מוצאים היום בספרי קדמוני האומות כמו הבבלים, המצרים, הערבים וכן היוונים וזולתן, כולם ממקור ישראל נודעים ומהם למדו וקיבלו סופרי האומות הנזכרות. וקבלת הדברים היתה אם מפי סופרי ישראל עצמם או מספריהם, אך בהעלימם מהעם את המקורות שמהם באו להם הלימודים האלו".

יש להכיר, כי אין בקביעת החוק והמשפט העברי המקורי במדינת ישראל משום הטלת "תיאוקרטיה". החוק והמשפט של תורת ישראל הוא דמוקרטי באופן מובהק ומוחלט. הרכבו ובניית מהותו בהירים ומובנים לכל. זוהי מסכת אחידה של חוקים ופסקים, אשר הצדק האנושי והסוציאלי הוא היסוד והמגמה של תכליתו. במשפט העברי הדתי באים לידי שיקוף והבנה כל צדדי הענין של היושר והצדק ההחלטיים. ההלכה התלמודית מעניקה אף לגויים את הזכות לשפוט ולדון את הגרים התושבים. אך התנאי לכך הוא מובן וברור, כי כל הפסקים צריכים להיות מיוסדים על מקורות התחיקה של דיני התורה, כפי המבואר בפסקי הרמב"ם וה"חושן משפט".

ד.עקרונות ודרכים להנהגת משפט התורה במדינה

ברור, כי במשך תקופה ארוכה והתפתחות בלתי פוסקת בחיים ובמדע, התעוררו בעיות יסוד חדשות. בעיות אלו מצריכות בהכרח קביעת דינים ופסקים שאינם מפורשים ברמב"ם וב"שולחן ערוך". אך לעומת זאת נתברכנו במשך מאות השנים האחרונות באוצרות של ספרות רבנית ענפה ועשירה, בכל מקצועות המשפט וההלכה התלמודית, אשר על נקלה אפשר להשתמש באופן המוצלח ביותר בפסקיה, ויש בהם כדי השלמת והתאמת החסר. גם תקנות הקהילות של ועד ארבע הארצות ועוד, שיסודותיהן הונחו על פי התורה, מהוות אוצר בלום של אורחות דין והלכה שקצב החיים מפעם בהם.

צריך לציין גם את פסק ההלכה ב"שולחן ערוך" וברמב"ם (הלכות זכיה ומתנה): "במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב שטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלה, עושים כפי משפט המלך, -והדין הוא שדינא דמלכותא דינא". וכך גם מוסברים הדברים ב"חושן משפט" סימן שמט. כאשר יהיה נקוט בידינו כלל גדול זה, יכולים אנו לקבוע שעל ידי ליקוט וצירוף של מקורות הספרות הרבנית ותקנות הקהילות בצירוף תקנות חדשות לפי התנאים והצרכים, נוכל להקים מערכת משפטים שלמה, מושתתת על דיני התורה, אשר תקיף את כל הווי החיים והיחסים שבין אדם לחברו, ותהיינה אלו הלכות מצויינות בדעת ותבונה כשהן מלובנות על ידי כללי המוסר והצדק של היהדות. מערכת דינים ומשפטים אלו, ביריעתם הרחבה והיקיפם המושלם ייטיבו להמחיש מחדש את סגולת עם ישראל בעולם, אשר המקרא מעיד עליו: "כי רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

בענינים של עונשי גוף, כמו בגניבות, זיופים, רציחות, וכדומה, אשר אין לנו כיום בתי דין סמוכים שיהיו רשאים לדון ולשפוט בעניניהם, אפשר להתקין פסקים מתאימים בהתאם לקביעת הגוף המשפטי של המדינה. פסקים אלו מצדם, אם קביעתם תיעשה לפי שיקול וחוות דעת גדולי הרבנים מארץ, יקבלו את תוקפם החוקי והמשפטי, כדי שהפסקים המבוצעים יהיו מוסמכים על פי ההלכה. תחיקתם של פסקים אלו תהיה מוחלטת ומחייבת, כפי שפסק הרמב"ם: "אפילו ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הם עומדים. ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהם בין רצו ובין לא רצו, שנאמר: לא יסור שבט מיהודה, אלה ראשי גלויות שבבבל" (הלכות סנהדרין פרק ב, הלכה יג).

דיני אישות חלוקים הם בגוף התורה בין לישראל לעמים. בעוד שישראל זקוק לקידושין ולגירושין בכדי לקדש או לגרש אשה, הרי ביחס לנוכרים מספיק רק שייחד אותה לעצמו מדעתה ויתפרסם הדבר שהיא אשתו, כמבואר ברמב"ם בהלכות מלכים: "ואימתי תהיה אשת חברו כגרושה שהיא יוצאת מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשים".

הלכות מיוחדות אלו של דיני התורה הקבועים ביחס לאומות העולם, ניתן להתאים לנוהג ולצרכים של התושבים הערבים לפי הליכותיהם וסדריהם. ביחס היהודים שריר בכל תוקף החרם דרבינו גרשום המשווה את האיש והאשה בגירושין, גם בדבר דעת האשה והסכמתה וגם בדבר איסור נשיאת שתי נשים. תקנה זו יתכן ותתקבל עתה על דעתם של כל עדות היהודים, כך שבחוקה שתינתן למדינת ישראל יטושטשו ההבדלים בדיני גירושין בין אשכנזים וספרדים ובין אנשי מערב ומזרח.

על כל פנים בדיני אישות אין לכלול במסכת אחת את כל התושבים. ואין הדבר פוגע במאומה בחוקה וביסודותיה אם הדינים יהיו שונים ומיוחדים לכל עדה כפי נימוסיה. שינויים אלו בדיני אישות בין עדה לעדה, קיימים ומקובלים בארצות רבות, שסדרי הקידושין והגירושין מושתתים על פי השתייכותם הדתית של הנוגעים בדבר.

ה.מינוי נוכרים לתפקידים ממלכתיים

עתה לבעית המינויים. קשיים שונים מתגלים אמנם בנידון זה בקביעת חוקה על פי התורה. אך לפי דעתי, גם דבר זה ניתן לביצוע מושלם ומקורי עפ"י דיני התורה ובהתאמה לנוהג הדמוקרטי המלא.

בחוקת המדינה יש לקבוע מפורשות, כי לתושבים היהודים ימונו שופטים יהודים, ואילו לבני המיעוטים ימונו שופטים שאינם יהודים. מינויים של שופטים לא יהודים לניהול משפטיהם של נוכרים, מותר לפי חוק התורה, כמבואר ברמב"ם הנ"ל (מלכים פרק י הלכה יב). דין התורה -שום תשים עליך מלך, כל משימות שאתה שם לא יהיו אלא מקרב אחיך -ממעט רק מינויים ומשימות של נוכרים על ישראל, אולם מינויים ומשימות הנקבעים לשאינם יהודים כדי לדון ולשפוט את בני עמם הם, אינם נאסרים מן התורה. אבל יש לזכור, כפי שהודגש בפרק הראשון, כי גם הגויים המתמנים על בני עמם, חייבים לקבוע את דיניהם על פי הלכות התורה, שהיא חייבת להיות חוקת היסוד של מדינת ישראל.

אכן בעוד שביחס לתיחום הרשויות של היהודים והמיעוטים הגרים בארץ, ראינו כי הדבר הוא בר ביצוע ובר אפשרות, עלינו לשים לב למינויים של אינם יהודים לתפקידים כלל-ארציים, שאינם יכולים להיות בעצם מהותם מוגדרים ומשוייכים רק לעדה אחת בלבד. הבעיה היא איך למנות שרים ופקידי ממשלה בתפקידים מרכזיים, אשר ביחס למעמדם אין לחלק את המשימה לתחומים נבדלים של יהודים ושאינם יהודים. אבל גם בנידון זה ניתן לפתור את הבעיה בצורה אחידה וכללית, אשר תהיה מושתתת על יסודות התורה.

ה"כנסת" המהווה את בית המחוקקים העליון של המדינה, מהווה מרכז של נציגות האוכלוסיה. בהתאם להרכב התושבים ועל יסוד הבחירות שהתקיימו, הרי לערבים -המיעוט הגדול ביותר במדינה -משקל ניכר. נבחרי הכנסת חייבים איפוא להקדיש תשומת לב ודעת לרצונו של המיעוט הזה. ברור, שאי אפשר גם שלא תהא להם נציגות מתאימה בהתאם למספרם במדינה בכנסת ובמוסדותיה. עפ"י זה יוצא כי נציגי המיעוטים קובעים את חוקות ומשפטי המדינה באופן כללי וארצי, ושיתופם של הנציגים הלא יהודים הוא מלא בכל המערכת המשפטית של המדינה. כיצד ניתן אם כן ליישב דבר זה עם "שום תשים"?

אבל אם נעיין יפה בסוגיה זו, נראה כי גם בעיה זו אינה מהווה כל מכשול. תוכן הדברים הוא שהענקת זכות הבחירה ומינויים של שרים ופקידים מקרב המיעוטים הלא יהודיים, נעשית למעשה אך ורק בשביל הציבור שלהם. מינויים אלו הולמים את האינטרסים של כל מיעוט, בתוקף זכויות המיעוטים השרירים ומקובלים בכל הארצות. אולם כיון שהדבר הוא ברור וידוע, אשר חלוקת תפקידים כזו אינה מעשית ואינה תכליתית משום בחינה, משום כך נקבע גוף מבצע ומוציא לפועל שהוא אחיד ביסודו, ושריו ופקידיו משרתים את הצרכים של התושבים כולם. נמצא, כי למעשה נקבע כל מינוי ומינוי במהותו עבור כל חלק וחלק של התושבים באופן נפרד. רק המנגנון או הגוף המבצע מנהל בשיתוף רשויות את האדמיניסטרציה הארצית כולה. ובאופן זה נוטה הדעת לקבוע, שאין כאן הדין של: "כל משימות שאתה שם לא יהיו אלא מקרב אחיך".

יש לציין בנידון זה גם את דברי רש"י במסכת קידושין (דף עו,ע"ב): "רבא בר אבוה מטפל בהו -מתעסק מהם לכבדם ולהושיבם בשררה". והמאירי בענין זה אומר: "שאלו שאינם מישראל, אין ממנים אותם לשום שררה אלא שמקצת שררות מצרפים אותם על ידי אחרים ומבליעין אותם ביניהם".

מכל הדברים האלו אנו למדים, ביחס להרכב מוסדות הסמכות והביצוע של מדינת ישראל, כי מותר לצרף גם תושבים לא-יהודים ולהבליעם בתוך מערכת הפקידות והשרותים של המדינה כולה. ומכאן הוכחה שאפשר למעשה לסדר כל שאלה ובעיה בחוקת המדינה לפי מקורות התורה, אשר תהיה בעת ובעונה אחת מתאימה להליכות חיי הדמוקרטיה.

ו.  בעית מכירת קרקעות לנוכרים

רכישת קרקעות על ידי נוכרים הרי הוא איסור מפורש מן התורה: "לא תחנם". רבים שהתלבטו בשאלה זו ניסו להתיר מכירת קרקעות לערבים, בהסתמכם על ההנחה שלערבים מגיע מעמד של גרים-תושבים היות ואינם עובדים עבודה זרה.

ואמנם כן, לפי דעה אחת יש היתר מכירת קרקעות לגרים תושבים. אולם קביעות זו אינה פשוטה. הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה,ה"י) מגדיר: "וכן צווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג. והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים".

מדברי הרמב"ם האלו עולה באופן ברור, כי מה שהנוכרי אינו עובד עבודה זרה אין בזה כדי לכלול אותו בדיני גר תושב. כי כדי שיחולו על הגויים גדרי הדינים של גר תושב הקבועים, יש הכרח שיקבלו על עצמם את קיומן המלא של כל שבע המצוות שבני נח נצטוו, שהן: עבודה זרה, ברכת ה', שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל, דינים ואבר מן החי.

בנידון מהותם של הערבים, הרי ספק רב הוא בדבר אם לפי מציאות מעשיהם יש לראות אצלם קיום התנאים המנויים בגר תושב. רוב רובם עוברים על כמה ממצוות שבן נח נצטווה עליהן. אף בענין פרישתם של הערבים מעבודה זרה, אין זה עדיין ברור אם זהירות זאת נובעת מתוך קבלה מפורשת של מצוה זו. ברור איפוא שאין להעניק לערבים מעמד של גרים תושבים, והריהם נשארים בכלל האיסור הכללי של התורה: "לא תחנם".

וכן מפורש בכסף משנה וברמב"ם: "ורק לענין סתם יינם בישמעאלים אסור בשתיה ומותר בהנאה, מפני שאינם עובדים עבודה זרה ולא גזרו על מי שאינו עובד עבודה זרה, אבל לשאר דברים צריכים שיקבלו עליהם כל שבע מצוות של בן נח" (הלכות מאכלות אסורות פי"א,ה"ז).

אף בענין ההיתר הידוע של מכירת הפרדסים בשנת השמיטה, לא סמכו ביחס לערבים אך ורק על ההנחה שהם בכלל גרים תושבים. אלא שמכירת הפרדסים לערבים נעשית תוך צירופי היתרים שונים, בהם: מכירה לזמן: למי שיש לו קרקע ועוד. וגם אז אין רשאים למסור להם את גוף הקרקע. אבל למכור קרקע לערבים באופן מוחלט, הרי אפילו בזמן הזה שאין היובל נוהג חל איסור התורה של "לא תחנם".

ראיה חותכת לכך יש לראות מפסקו של הרמב"ם: "אסור לישראל ליתן לגוי מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר: 'לגר אשר בשערך תתננה ואכלה או מכור לנוכרי', במכירה ולא בנתינה אבל לגר תושב בין במכירה ובין במתנה, מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר: 'גר ותושב וחי עמך'" (הלכות זכיה ומתנה פ"ג הי"א). אין הרמב"ם קובע שגם לישמעאלים מותר ליתן במתנה, כשם שקבע בענין סתם יינם, בהלכות מאכלות אסורות הנ"ל. מכאן ברור שהישמעאלים כיוון שלא קיבלו עליהם במפורש המצוות של בן נח אין דינם כגרים תושבים, והריהם כלולים באיסור של "לא תחנם", רק סתם יינם מותר בהנאה, ככל אומה נוכרית שאינה עובדת עבודה זרה, שאין גזירת סתם יינם חלה עליה. וכן מוכח מהרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות הנ"ל, שאינו כולל ישמעאלים בדין גרים תושבים שסתם יינם מותר. אלא הדין של גר תושב מובא לחוד, ורק אחר כך הוסיף הרמב"ם שגם סתם יינם של ישמעאלים מותר, היות ואינם עובדי עבודה זרה.

מכאן ברור שאין למזג את שני המושגים הנפרדים של גר תושב וישמעאלים ולעשות שניהם מהות אחת. ואף אם נדחוק את עצמנו ביותר כדי למצוא סמוכים והתאמה בין גר תושב לערבי, עדיין הבעיה במקומה עומדת, מה יהיה דינם ומעמדם של המיעוטים האחרים שיהיו תושבי המדינה. ברור שביחס לבעיה זו יש להקדיש את מלוא ריכוז המחשבה והעיון, שכן כל הפלייה בנקודה זאת תביא לידי סטייה מהדרך הדמוקרטית, המהווה עתה את עיקרון היסוד בהליכות מדינות.

ז.  הסדר בדרך של הדדיות וחליפין

לדעתי, יש למצוא את הסדר הענין באופן אחר לגמרי. מצינו במלכים א (פרק ט, פסוק יא): "חירם מלך צור נשא את שלמה בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב לכל חפצו, אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר מארץ הגליל". ובספר דברי הימים ב (ח,ב) נאמר: "והערים אשר נתן חירם לשלמה בנה אותם שלמה, ויושב שם את בני ישראל". והרד"ק מבאר: "ובדברי הימים אומר כי חירם נתן לשלמה עשרים עיר בארצו ושלמה גם כן נתן לחירם עשרים עיר בארץ הגליל. וזה עשו לחזק את הברית ביניהם. וזכר בזה הספר מה שנתן שלמה לחירם וזכר בדברי הימים מה שנתן חירם לשלמה. וראוי להיות כן כי לא יתכן למלך ישראל למעט את ארץ ישראל". והדבר מוקשה בעיני. הרי חירם היה ממלכי הגויים, ומסירת קרקע לנוכרים אסורה מטעם דין של "לא תחנם", מכל שכן מתנה כה חשובה של עשרים עיר בגליל. ובכל זאת לא הזכירו חז"ל ששלמה המלך עשה בנידון זה מעשה שלא כדין. מכאן אנו למדים כי לצרכי כריתת ברית מותר להעניק כברת אדמה בארץ ישראל, אם בחילופה נמסרת כברת אדמה בחוץ לארץ. בחילופין אלו לא חל האיסור של "לא תחנם".

מעתה אפשר למצוא פתרון גם לבעיה זו של מכירת קרקעות במדינת ישראל. חוקת המדינה תקבע באופן מפורש מתן רשות כללית לרכישת קרקעות על ידי כל התושבים. אולם זה יותנה בתנאי שחוק דומה ביחס לזכות היהודים לרכישת קרקעות, יהיה קבוע גם במדינות ערב ומדינות אחרות. כתוצאה מחוקי גומלין אלו, הרי בסופו של דבר לא תהיה כאן מכירה מוחלטת של קרקע לצמיתות, אלא כל מכירה תוכל להחשב כעין חליפין. שכן תמורת זכות מכירת קרקע במדינת ישראל ניתנת זכות ליהודים לרכישת קרקעות במדינה אחרת. ובנידון כזה, לא חל האיסור של "לא תחנם", כפי שראינו אצל שלמה וחירם. אולם אם מדינה ערבית תקבע חוק, דוגמת חוק ההפלייה של הספר הלבן האנגלי, שמכירת קרקעות במדינתם אסורה ליהודים, אז אפשר יהיה להתקין תקנה דומה מגבילה גם בתוך גבולות מדינת ישראל. כי באופן זה שוב לא יהיה משום פגיעה ביסודות הדמוקרטיה, שכן לא יהיה זה אלא כתוצאה מהגבלה והפליית של ארצות נכר כלפי יהודים.

מובן שכל יחיד וכל פרט אשר יש לו קרקע בארץ ישראל עדיין אסור יהיה לו למכור אותה לנוכרי, שכן ליחיד אין ההיתר הנ"ל של חליפין בר תוקף, אם לא יקבל קרקע דומה במקום אחר בארץ ישראל. אבל לגבי חוק המדינה בכללותו, יש מקום להיתר מכירת קרקעות לנוכרים אם יהיו קיימים בחו"ל חוקים מקבילים שווים בזכויות ביחס לרכישת קרקעות.

ח.סיכום

בסיכומם של הדברים יש לקבוע, שבתוך מדינת ישראל מוטלת חובה ואחריות לקבוע את משפט המדינה על פי מקורות ויסודות תורת ישראל. ואם אמנם קיימים לכאורה כמה קשיים, הרי בעיון ורצון ניתן לגשר על פניהם, כדי שמערכת החוקים והמשפטים בכללותה תהיה תואמת את תורת ישראל ויעודיה.

תורת ישראל היא תורת חיים אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. חוקת המדינה, אם תהיה מושתתת על יסודות תורה, יכולה בעצם טבעה ומהותה להקיף את כל שטחי החיים בכל התקופות.

משפט התורה חדור רעיונות הצדק והיושר המוחלטים ביותר, ועקרונותיו מזדהים הזדהות שלמה וטבעית עם הטוב והאמת. משפט התורה אינו סובל דו-פרצופיות וחד-צדדיות. יסודותיו נטולים כל תככים ומזימות ותכונותיו נוגדים כל חיפוי על עוולות ועושי רשעה. המשפט העברי מהווה גולת הכותרת של סגולת ישראל, ועל ידי המחשת החוק בחיי המציאות ירום קרן העם ואתה תרום קרן הארץ.

משום כבוד מדינת ישראל ומהותה, אין לקבוע בארצה חוקות של גויים. כמאמרם: "כשזכאים נקראת ארץ ישראל וכשאין זכאים נקראת ארץ פלשתים". תורת ישראל אינה דת בלבד, כפי מהות ה"דת" אצל אומות העולם. התורה היא תורת חיים, אשר חוקותיה ודרכיה מכוונים להורות את מהות הצדק והיושר. אין לך משפט צדק כמשפט התורה, ואין לך ארץ המסוגלת לקלוט ולקיים את דיני התורה כמו ארץ ישראל, ספוגת הוד הקדושה בעבר ובהווה.

בדורנו אשר זכינו לאתחלתא דגאולה, אשר היהודים יסדו וכוננו מדינה עצמאית, בעזהי"ת, חובה כפולה ומכופלת מוטלת להתקין את יסודות המדינה הזו על פי מקורות ישראל ורוחו. אומות העולם צריכות להכיר ולדעת את הצדק והמשפט המוחלטים של עם ישראל, שעל ידם יקויים בו הנאמר: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".



[1]    יסוד זה של ייחוד ה' על ארץ נחלתו וביאור תוכן העונש של הכותים מבואר כבר ברמב"ן באריכות (ויקרא יח,כה). אולם משם יוצא שהכוונה על אותן מצוות שבני נח מוזהרים עליהם והיינו ע"ז, וכן גילוי עריות במה שנצטוו. והמלה "משפט" בדברי הכתוב אינה מכוונת במובן הסדר יחסים בין אדם לחבירו כדרך שאנו רגילים לכנות, אלא במובן "סדר" או "נוהג". ולענ"ד זאת גם כוונת הגר"א, שהרי הכתוב מדבר בחטא ע"ז ועליו הוא מתייחס. בנוגע לדינים ה"ז תלוי במחלוקת הרמב"ן והרמב"ם שמזכיר הרהמ"ח לקמן. וע"ע להלן הערה 2. -העורך.

[2]    עיי"ש הי"ב שרשות ביד אחד מהם לבקש שידונוהו בדיניהם. ונראה שהמדובר גם בגרים תושבים בדומה למש"כ בהי"א. ומכאן שלדעת הרמב"ם שדינים פירושו העמדת דיינים, אינם מצווים יותר מזה גם בא"י. -העורך.

  חוק ומשפט במדינת ישראל
עבור לתוכן העמוד