ירושה ברבנות

ירושה ברבנות*

ראשי פרקים

א.     דין ירושה בשררה

ב.      שיטות שונות בשאלת ירושה ברבנות

1.            אין דין ירושה

2.            גם ברבנות יש דין ירושה

3.            ירושה ברבנות - לפי מנהג המקום

4.            אין לכפות על הציבור מינוי בן

ג.      רצון הציבור קובע

ד.      כשהבן אינו ראוי לתפקיד

ה.     בין נשיאות לרבנות

ו.      יראת שמיים כגורם בירושת התפקיד

 

vvv

א.דין ירושה בשררה

הרמב"ם בהל' מלכיס (פ"א,ה"ה) כותב : "שהמלכות ירושה היא שנאמר ל '...הוא ובניו'. ולא המלכות לבד, אלא כל השררות וכל המינויים שבישראל ירושה לבניוי".

מקור הלכה זו היא בספרי שופטים (קסא) : "מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? ת"ל: 'הוא ובניו בקרב ישראל' - כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו" בנוגע למשרת רבנות אם נוהג בה דין ירושה, ישנן בפוסקים ארבע שיטות.

ב.שיטות שונות בשאלת ירושה ברבנות

1.  אין דין ירושה

במקורות אחדים מצינו שאין דין ירושה ברבנות ( "חכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן בנו קודם" (מג"א נג,לג בשם הרשד"ם) ; "בכל המינויים שהם כתר תורה אין בניהם קודמים" (עשרה מאמרות להרמ"ע) ; "בכל המינויים הבן שראוי לכך קודם, חוץ ממינויים של כתר תורה, להרביץ תורה או לדין, שהתורה אינה ירושה" (הרב בעל התניא בשו"ע (נג,לג).

מסתמכים בזה נכ על הגמרא ביומא (עב,ע"ב) : שלשה כתרים הם : תורה, מלכות וכהונה. כהונה ומלכות ניתנו בירושה לאהרן ולדוד, אבל כתר תורה הוא הפקר לכל אחד שרוצה לזכות בו. ע"כ במינוי של תורה אין ירושה.

שיטה זו מרחיב ומבסס מרן החת"ס (בתשובה או"ח יב). נימוקו העיקרי : הנה במלך כתוב "הוא ובניו", מכאן יש ללמוד לכל השררות והמינויים שבנו קודם. מדוע איפוא כתבה התורה פסוק נוסף בכהן גדול "תחת אביו" שבנו קודם? יומא (עב,ע"ב) משום דמינוי של קדושה אין ללמ1ד ממלך. ושוב מוציאים מדין ירושה כהן משוח יומא (שם). ע"כ רק בכהן שייכת ירושה, כיון שיש בו פסוק מיוחד, אבל בכל מינוי אחר של תורה וקדושה אין ירושה. ובתשובות צור יעקב (עז), מסביר דברי החת"ס משום דשני הפסוקים לדין ירושה - במלך ובכהן גדול - הם בבחינת "שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין".

ברם, יש להעיר הלוא מוצאים אנו שמהלל ואילך עברה הנשיאות בירושה (שבת טו,ע"א וראה גם ברכות כח,ע"א ; כתובות קג,ע"ב) מסביר הרמ"ע מפאנו (בחיבורו "עשרה מאמרות"), כי בזמנו של הלל היה השלטון בישראל בידי האכזר האדומי הורדוס, ע"כ ראו חכמי הדור להשלים את כתר מלכות בישראל עם כתר תורה, ע"י מינוי נשיאים מצאצאי מלכות בית דוד - הלל ובניו, שהיו מיוצאי דוד המלך (ירושלמי כלאים פ"ט,ה"ג). והשווה כתובות (סב,ע"ב) : רבי אתי משפטיה בן אביטל (בן דוד). ושבת (נו,ע"א) : "רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד". נשיאות זו, שהיתה ברוכה לתורה ולאומה, נשאה לא רק אופי תורני, אלא גם מלכותי, שעליה דרשו סנהדרין (שם) את הכתוב: "לא יסור שבט מיהודה". הירושה בנשיאות באה איפוא לא מצד כתר תורה, אלא מצד כתר מלכות, ובמלכות הרי כתוב בתורה דין ירושה. ראיה מכרעת נגד ירושה בכתר תורה מביא החת"ס ממדרש במדבר רבה (פינחס). עה"פ : "יפקוד ה' אלקי הרוחות" - "אמר משה : הניע הזמן שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי אמר לו הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שלא מש מתוך האהל". והחת"ס ממשיך, שבודאי ראויים היו בניו של משה מבחינות סגולותיהם למלא מקומו, כי בעצמו התפלל : איש על העדה אשר יצא לפניהם וכו', למרות זאת, נתמנה יהושע ולא הם, משום שבכתר תורה אין ירושה.[1] כן גם מפורש יוצא מפי אחד הקדמונים : דין ירושה הוא רק במלך וכהן גדול, אבל במינוי של מצוות אין ירושה (ספר חסידים תרנז).

2.  גם ברבנות יש דין ירושה

דעת רוב הפוסקים היא דגם ברבנות הבן קודם, כי כן מורה לשון הספרי והרמב"ם "כל השררות וכל המינויים שבישראל הבן קודם". כן פוסק גם הריב"ש (סי' רעא). ולשון המבי"ט (בתשובה סי' ח) היא : "ההסכמה היא, שכל מי שיש לו איזה מינוי, הן מלך חכם או חזן הן שוחט או מוהל, אם יש לו בן וכל שכן אם הוא הגון, הדין עמו לירש מקום אביו"

עובדה מעניינת מביא בשו"ת "גינת ורדים" (ג,ז). בזמנו של בעל האלשיך ז"ל בצפת, שהיתה אז עיר של חכמים וסופרים, נפטר רב העיר ר' אברהם שלום. והקהל רצה לבחור במהר"ם אלשיך וכבר חתמו על כתב רבנות, אבל הר"ש אלקבץ התנגד, כיון שנשאר בן קטן יתום מהרב הנפטר. ע"כ חיכו עד שיגדל וימלא אה מקום אביו, בהתאם להלכה ברמב"ם הנ"ל : "הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל".

החת"ס בעצמו שם (בתשובה סי' יג) חוזר וכותב, כי בזמננו שהרב משועבד לקהל בשכר, גם ברבנות יש דין ירושה כמו בשאר מינויים וראה עוד תשובת חת"ס חו"מ (סי' כא) : "זה שכבר זכה אביו לישב על הרבנות, מהראוי להושיב בנו אחריו". ובתשובות "זקן אהרן" (סד) : "אכן כל האחרונים פוסקים דגם בכתר תורה יש דין ירושה. כפשטות לשון הספרי והרמב"ם". וכן תשובת  "אבן יקרה" (או"ח סי' ג).

בענין זה יש להביא מדברי התוס' ברכות (ד,ע"א ד"ה בניהו זה סנהדרין) "וא"ת היכי פשיט יהוידע בן בניהו מבניהו בן יהוידעי וי"ל דמסתמא ממלא מקום אביו היה וכו' וכי היכי דאביו היה בסנהדרין גם הוא היה מהם". מפורש יוצא מדברי רבותינו בעלי התוספות, שגם בסנהדרין, ששם בודאי היה מינוי של כתר תורה, נתמנו הבנים במקום אבותיהם אם היו ראויים. ע"כ דגם בכתר תורה יש דין ירושה. ובתשובת הרמ"א בסופו בשם רבי שאול, דהבן יורש מקום אביו ברבנות. ושכן פסקו כל גדולי זמנו.

3.  ירושה ברבנות - לפי מנהג המקום

המג"א (נג,לג) הביא תשובת הרשב"א בדבר חזקה בש"ץ שכותב : "שורת הדין שבנו  קודם - ומנהג המקום היה שם, שהבנים מתמנים תחת אבותיהם".

על דברי רשב"א אלו העירו כבר גדולי האחרונים, שתיים. א) הלוא דין ירושה מפורש בספרי. וברמב"ם "כל המינויים שבישראל ירושה לבנים", למה איפוא תולה הרשב"א דין ירושה כאן במנהג המקום? ב) הרשב"א בעצמו מתחיל "שורת הדין שבנו קודם", מבואר איפוא, שלפי הדין הבן קודם, ומסיים : "מנהג המקום היה שם שהבנים קודמים", מה לי מנהג, אם הדין הוא כך? (תשובת חת"ס או"ח יב).

כן יש גם להעיר על דברי הרמ"א ביו"ד (רמה,כב), שמביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכותב : "מי שהוחזק לרב בעיר וכו' בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים (רמב"ם מלכים (פ"א), ובמקום שיש מנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם (כל בו)". גם כאן יש להעיר כנ"ל. הרמ"א מצטט את דעת הרמב"ם, שגם ברב בנו קודם, ומסיים בדברי הכל בו, שתלוי במנהג המקום (תשובות "צור יעקב" קעז).

אלא, יש לומר כיון שישנן דעות בדבר חזקה בכתר תורה, אם הוא בכלל מלך וכהן גדול ויש לבן דין חזקה או לא. משום זה רשות בידי הציבור לכתחילה לקבוע מנהג המקום לפי רצונם, על כן, במקום שקיבלו עליהם לתת דין קדימה לבן ברבנות, כיון שישנם פוסקים שגם בכתר תורה יש דין ירושה, קיבל מנהג זה תקפו של דין ואין לשנותו (תשובת מנחת יחיאל ח"ב,קי). אמנם, אם לכתחילה לא קיבלו עליהס אנשי המקום למסור חזקת הרבנות לבן אין להכריחם, וכלפי זה אומר הרמ"א "הרשות בידם לבחור במי שירצו".

4.  אין לכפות על הציבור מינוי בן

לפי כל האמור נתברר, שבענין ירושה ברבנות יש פנים לכאן ולכאן. מכח זה פסק הגה"ק בתשובות "דברי חיים" (א יו"ד נב), כי קהל שלא רוצה למנות את הבן במקום אביו, יכול לטעון קים לי כדעת אותם הפוסקים, שאין לבן חזקה למלאות מקום אביו. דין תורה כזה בא גם לפני הגאון רבי יצחק אהרן איטינגא רבה על לבוב, ופסק כי אמנם מצוה היא על הציבור למנות בו במקום האב משני טעמיס : א) אולי הלכה כאותם הפוסקים דגם ברבנות יש דין ירושה : ב) לעשות נחת רוח לנפש הרב הנפטר למען המשכת שרשרת התורה והרבנות. אבל אין להכריח את הקהל לקיים מצוה זו ולקבל את הבן כשלא רוצים בו ("מנחת יחיאל" שם).

כן גם דעת הגאון רבי יצחק שמלקיש מלבוב, דלכתחילה מצוה על הקהל לקבל את בן הרב, אמנם, אם הציבור לא מוצא אותו למתאים, או לא רוצים בו מחמת סיבה שהיא, אין לנו לכוף אותו לקבל את בן הרב נגד רצונם תשובת בית יצחק יו"ד (א,לד). וכן פוסק להלכה הגאון מהרש"ם (בספרו "דעת תורה" שו"ת ז).

ג.רצון הציבור קובע

שנינו : "א"ר יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם נמלכין בציבור, שנ' (שמות לה, ל): ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקב"ה למשה, הגון עליך בצלאל? אמר לו, רבש"ע אם לפניך הגון לפני לא כל שכן, א"ל אף על פי כן לך אמור להם, הלך ואמר להם לישראל, הגון עליכם בצלאל? אמרו לו אס לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן". (ברכות נה,ע"א). הרי"ף והרא"ש מביאים מאמר זה להלכה. החת"ס אחרי שמביא את מאמרו של ר' יצחק כותב : "מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל שהיה מלא חכמה ודעת וציוה עליו הקב"ה ע"י שליחו הנאמן משה רבינו ע"ה, ולא רצה להכריח את ישראל למנות את בצלאל, אלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שוב אדם בהתמנות מכלי רצון רוב הקהל?" (תשובות חת"ס חו"מ יט).

והרמ"א כתב לעניין ש"ץ , "אין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל" או"ח (נג,כב). מקור לדברי הרמ"א, יש להביא מתענית (טז,ע"א) שס נקבע שצריך שיהיה הש"ץ מרוצה לעם, ופרש"י : "מסכימים לתפילתו".

ולא רק בתחילת המינוי. אלא גם בירושה יש צורך בהסכמת הציבור. ראה ר"ה (כב,ע"ב) בענין ר"ה למלכים, "דאימנו עלייהו מאדר ומלך בן מלך הוא". ואמר רש"י (ד"ה דאימנו עליה) : "נימנו וגמרו השריס למנותו", וזה מתייחס גם לבן מלך, ראה שם. מבואר איפוא, שנם בן מלך זקוק למינוי חדש, כאילו היה מתמנה לכתחילה. וזה על פי רצון השרים והעם. כך מפרש גם החת"ס את דברי הגמרא בר"ה שם (תשובות חת"ס או"ח יב). ענין זה מבואר גם בספרי (שופטים (קסח). על הפסוק "שום תשים", דורש הספרי : "שימות הרבה" . שמצות מינוי מלך, מתחדשת בכל מלך שנתמנה אחרי המלך שמת, אף שהמלכות הוא ירושה "לו ולבניו". מכאן שבכל מלך וגם בבן תחת אביו, יש מצות "שום תשים" מחדש.

ויש להעיר מכריתות (ה,ע"ב) : "לא כל דבעי מלכא מורית לה מלכותא, אלא אמר קרא : 'בקרב ישראל' - בשעה ששלום בישראל". פירוש : שהעם מסכים מתוך שלום למלכותו של הבן. וברש"י : "בזמן ששלום בישראל הוי המלכות בירושה, אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחילה"

גם ראשי גלויות שבבבל - שהיו כולם יוצאי בית דוד ומשרתם עברה בירושה ונתמנו ע"י מלכי פרס (רש"י סנהדרין ה,ע"א ד"ה שרודים) - היו זקוקים להסכמת העם. ראה ברמב"ם : דינו של ראש הגולה על כל ישראל, כדין מלכות. ואמרו (סנהדרין ה,ע"א) : "לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גלויות שבבל"; "וממנים אותו בהסכמת אנשי מקומו" (רמב"ם פיהמ"ש בכורות פ"ד,ה).

ראיה נוספת עולה ממסכת בבא מציעא (פה,ע"א) : "אמר רבי: ג' ענוותנין הן, אבא, בני בתירא ויונתן בן שאול וכו'. יונתן, שאמר לדוד 'ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה' (שמו"א ,כג)". שואלת הגמרא : "ממאי, דילמא יונתן חזא דגריר עלמא בתר דוד"? פי' : אולי ראה יונתן שהעם נוטה אחרי דוד. ואם אכן המלכות בירושה בכל אופן, מטעם גזירת הכתוב "לו ולבניו", מה לו ליונתן ודעת הציבור? על כרחך, אם באמת הקהל היה נוטה אחרי דוד היה הבן מאבד גם במלכות הזכות ירושה, כי גם דין ירושה מותנה בהסכמת הציבור.[2]

ד.כשהבן אינו ראוי לתפקיד

שנינו בתורת כהנים (אחרי) על הפסוק : "אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו" - "מלמד שהבן קודם לכל אדם. יכול אעפ"י שאינו ממלא מקומו של אביו (כשאינו ראוי). ת"ל: 'ואשר ימלא את ידו' - בזמן שהוא ממלא מקומו של אביו, ואם אינו ממלא מקומו של אביו יבוא אחר וישמש תחתיו". ובתוספתא שקלים (פ"ב,הט"ו) "מי (מנושאי שררה במקדש) שיש לו בן, הבן קודם, ובלבד שינהג כמנהג אבותיו. והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה".

ביתר ביאור כותב החת"ס (בתשובה או"ח יב): "הירושה במלכות לאו ירושה ממש היא, שמורישים להבנים יהיה חכם או טפש, שהנחלה אינה שלו, ואם הבן ראוי למלאות מקום אבותיו. אז הוא קודם אפילו כשישנם גדולים ממנו, אבל אי הבן לא ראוי, יבוא אחר וישמש תחתיו". בענין זה כתוב בספר חסידים (תשנז) : "ועל זה נענש עלי הכהן שהיה לו להעביר את בניו ולבחור בכוהנים צדיקים, כי המצוות אינן ירושה". וראה שם בצדיק אחד שהיה רגיל לעבור לפני התיבה בר"ה ויוה"כ, ולעת זקנתו מחמת חשש שאחרי מותו יתבע בנו חזקת האב, הוא ציוה למנות את פלוני הצדיק וחכם בתורה שיתפלל במקומו בר"ה ויוה"כ.

והנה מה שמביא הספר חסידים בדבר בני עלי, ראה ירושלמי סנהדרין (פ"ב,ה"א) על הפסוק בשמואל (א,ב) "אל בני כי לא טובה השמועה מעבירים עם ה"', מבאר החת"ס (בתשובה חו"מ סי' כב) את דברי הירושלמי, כי עם ה' (ר"ל העם) מעבירים את בני עלי מההתמנות במקדש עבור חטאם. הדברים הנ"ל מסבירים לנו דברי עקביא בן מהללאל, לפני פטירתו לבנו, שביקש ממנו : "אבא, פקוד עלי לחבריך" (שימליך עליו לפני החכמים שימנו אותו למלאות מקום אביו או שישמש בתפקיד אחר), אמר לו : מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך (עדיות פ"ה, מ"ז). פי' אינני רוצה שימנו אותך רק בזכות אבות, אלא בזכות עצמך, אם תהיה ראוי : בודאי החכמים יתנו לך את המקום המגיע לך לפי סגולותיך. (וראה "תפארת ישראל" שם).

ה.בין נשיאות לרבנות

רבינו הקדוש לפני פטירתו ציוה: "שמעון בני - חכם; גמליאל בני - נשיא" כתובות (קג,ע"ב). ובגמרא שם: "דשמעון הוה יותר חכם בתורה מר"ג". ושואלת הגמרא מדוע איפוא מינה רבי את ר"ג לנשיא והתירוץ : "נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו".

מכאן אפשר לכאורה ללמוד, שאם הבן הוא ירא שמים, אף שאינו גדול בתורה, יש למנותו במקום אביו. אמנם היטב אשר דיבר כזה הגאון רבי אהרן וולקין זצ"ל הי"ד מפינסק בספרו תשובות "זקן אהרן" (ב,סד), כי יש הבדל בין נשיאות ובין תפקיד תורני כמו רב או ראש ישיבה. נשיא, עיקר תפקידו להנהיג את האומה והענינים הציבוריים. ע"כ לא קובעת כאן כל כך גדלות בתורה. משרה זו של נשיאות מסר איפוא רבי לבנו ר"ג (אף שבאמת היה גם חכם בתורה). כיון שהיה גדול ביראה בודאי ימלא את משרתו הנעלה בנאמנות ולשם שמים. אבל את התפקיד התורני - חכם המופקד על כל עניני תורה והוראה - הוא מסר באמת לבנו שמעון, שהוא מילא בחכמה את מקומו של אביו הגדול.

בודאי נכון הוא מה שאמר: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד". כן גם ברבנות, אטו יראה מילתא זוטרתא ? אבל הלוא מוטל על הרב להורות ולדון וכל עניני איסור והיתר יקבעו על פיו ואיך אפשר למנותו אם אינו גדול בתורה? "כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע תכסיסי מלכות" (שבת לא,ע"א), ע"כ ברבנות התנאי הוא שהיורש ימלא מקום אביו בתורה, ואז אף אם ישנם גדולים ממנו בתורה, הבן קודם.

נוסיף את דברי הגה"ק מצאנז בתשובה, שכותב בדבר ירושה באדמורי סטרטין : "והנה מצינו למופת את הבעש"ט הקדוש שהניח מקומו לא לבנו הצדיק רבי צבי זצ"ל, שהיה קדוש ה', אלא לתלמידו המגיד הקדוש רבי דוב ממעזריטש זצ"ל. והמגיד גם כן השאיר הגדולה לתלמידיו הקדושים בעל נועם אלימלך, בעל קדושת לוי, מאור עינים (רבי נחום מטשרנובל) ואור המאיר (רבי זאב מזיטומיר). וכן רבינו הקדוש בעל נועם אלימלך הניח השררה לא לבניו שהיו צדיקים וגדולים, אלא לתלמידיו הקדושים, מלובלין, רימנוב, קוזניץ, אפטא ועוד זי"ע. ולכן אין במשרה קדושה כזאת ירושה, אלא לפי תורתו וצדקתו, אם ראוי לכך למלא מקום אביו הצדיק הקדוש, ואז מעשיו יקרבוהו" (תשובות "דברי חיים" ח"ב חו"מ,לב).

ו.  יראת שמיים כגורם בירושת התפקיד

מדברי הגמרא כתובות הנ"ל מתברר, שרבי מינה את בנו ר' גמליאל שימלא את מקומו בנשיאות ואמר : "נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו" . מכאן שאם היורש ראוי אפילו רק בחלקו למלאות מקום אבותיו אין דוחים אותו. כן מבואר גם במס' מנחות (קט,ע"ב) : "בשעת פטירתו של שמעון הצדיק (שהיה גם כהן גדול אמר להם : חוניו בני ישמש תחתי" . והנה התברר שחוניו לא הצטיין בידיעות בתורה (ראה שם). ובאמת הקשו התוס' (ד"ה חוניו) : "הא דרשינן בת"ח 'תחת אביו' בזמן שהוא ראוי למלאות מקום אביו וזה לא ידע סדר עבודה? וי"ל דביראת חטא היה ממלא מקום אבותיו".

בהתאם לזה פוסק הרמב"ם מלכים (פ"א,ה"ז) : "והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אעפ"י שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו". לפי התו"כ הרי זה כמפורש בתורה : "וימת נדב ואביהו וכו' ובנים לא היו להם" במדבר (ג,ד). נאמר על כך בתו"כ ויקרא (י,יב) : "ובנים לא היו להם - הא אם היו להם בנים היו קודמים". אעפ"י שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר (הגהות מיימוניות הל' מלכים פ"א בשם התורת כהנים)

הרמ"א ז"ל, כשמדבר בענין ירושה ברבנות כותב : "מי שהוחזק לרב בעיר אין להורידו. אפילו בנו ובן בנו קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת" (יו"ד רמה,כב). מתברר מדברי הרמ"א שעל הבן הבא לירש מקום אביו, להיות גם מופלא בתורה במידה מסויימת, אף אם הוא פחות מאביו, כל זה בנוסף ליראת שמים. כן יש ללמוד מדברי הרמב"ם כלי המקדש (פ"ד,ה"כ) : "כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים - מעמידים תחתיו בנו והוא, שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה, אעפ"י שאינו כמותו בחכמה". מדקדק כאן רבינו הרמב"ם "אעפ"י שאינו כמותו בחכמה". פירוש, אם הבן מופלא בחכמה, אלא לא הגיע לדרגת אביו "שאינו כמותו בחכמה" , גם כן ממנים אותו. וכדברי הרמ"א "והם חכמים קצת". וזה כיון שבא מכח זכות האב.

בענין זה מבארים את ההלכה דלקמן הנה על מינויים בישראל אמרו : "שום תשים עליך מלך - כל משימות שאתה משום אל יהיו אלא מקרב אחיך, וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה" יבמות (מה,ע"ב). מכאן שכל מינוי, של מי שאמו מישראל נקרא "מקרב אחיך". וכן אם היה אביו מישראל (כסף משנה מלכים פ"א, ה"ד). ברם במלך "כיון שהכתוב חזר ושנה עליו : מקרב אחיך תשים עליך מלך, קפיד קרא במלך עד שיהיו אביו ואמו מישראל, ע"כ אסור היה לישראל להגיד לאגריפס המלך 'אחינו אתה'. כיון דאביו לא היה מישראל" (תוס' סוטה מא, ע"ב ד"ה אותו).

לפי זה קשה איך הומלך רחבעם בן שלמה הלא אמו נעמה העמונית לא היתה מישראל (ראה כ"מ הנ"ל ; כנה"ג חו"מ ז ובאר שבע שם) . ותירץ הנודע ביהודה (חו"מ א) : מה שאמרה התורה מקרב אחיך עד שיהיו אמו ואביו מישראל, היינו בתחלת השימה וזה רק במלך הראשון, אבל במלך בן מלך, כיון שבא מכח ירושת אביו אפילו אין אמו מישראל גם כן ממנים אותו. ע"כ שפיר מינו את רחבעם בן שלמה. וכ"כ החת"ס בתשובה הנ"ל. דבר דומה כותב המנחת חינוך (מצוה תצז) על דברי הספרי והרמב"ם. שאין ממנים אשה במלכות, כותב המנ"ח : ואפשר לומר, דוקא בתחלת המינוי, אבל בירושה, אם הניח בת, (במקום שאין בן) אפשר דאף הבת יורשת המלוכה. (ראה שבת טז,ע"ב מעשה בשלומציון המלכה ; ויק"ר בחקותי לה,י מעשה בימי שמעון בן שטח ושלומציון המלכה אחותו).

מבואר איפוא כי כשהבן בא מכח חזקת האב, אף שאין בו כל הסגולות הדרושות, אלא רק חלק מהן, אין מקפחים את זכותו, אלא ממנים אותו במקום אביו ובהתאם לדברי הרמב"ם הנ"ל מלכים (פ"א,ה"ז) "מלמדין אותו".



*     מאמר זה נדפס גם בספרו של הרה"מ "יד אפרים" (ת-א תשל"ו) סימן ב. וראה לעניין זה דברי מרן הראי"ה קוק "השגת גבול ברבנות" בתחומין ה' עמ' 285. - י.ש.

[1]    ראיה זו של מרן החת"ס צ"ע לכאורה. הרי אצל משה רבנו לא לבד כתר תורה היה, אלא בעיקר כתר מנהיגות מלכותית, ובזה הרי יש ירושה, גם אם מצורפת לזה מנהיגות תורנית כמו שמצינו אצל הנשיאים צאצאי הלל. ולולא מסתפינא הייתי אומר שכל עצמה של נטילת הירושה מבני משה לא באה אלא כדי ליטול עוקצה של מלכות. משה רבנו מלך היה, אבל לא הנהיג שושלת מלכותית. זו שמורה לא לדוד משבט יהודה שזכה בברכה "לא יסור שבט מיהודה". - י.ש.

[2]    ואולי אף מלך עצמו מאבד סמכותו המלכותית אם מתברר שאין העם רוצה בו. זאת ניתן ללמוד מהאמור בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"א) "רב חונא אומר: כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט". והסביר הפנ"מ: "לא היה לו דין מלך". וראה גם בשו"ת "אבני נזר" (יו"ד סימן שיב). - י.ש.

  ירושה ברבנות
עבור לתוכן העמוד