הנשיא לא דן ולא דנים אותו

הנשיא לא דן ולא דנים אותו*

ראשי פרקים

א.               רקע

ב.                בתואר "נשיא" נקרא המלך וראש הסנהדרין

ג.                מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל

 

vvv

א.רקע

בחודשים ניסן-אייר תשי"א, בזמן כהונתו של הד"ר חיים וייצמן ז"ל, כנשיאה הראשון של מדינת ישראל, הוגשה לבית הדין העליון בקשת צו על תנאי נגד נשיא המדינה בדבר חוקיותה של הממשלה לאחר שהובע נגדה את אימון בכנסת. מר ח' כהן, היועץ המשפטי של הממשלה, טען בפני בית הדין העליון שאין להביא את הנשיא לדין, מפני "שכח נשיא המדינה גדול מכח בית דין ואין הוא כפוף לשפוטו". והביא אסמכתות לזה מן החוקים והמנהגים בבריטניה ושאר ארצות. עד כמה שאני זוכר הוציא בית הדין העליון פסק דין בכיוון זה. בבירורנו זה נבהיר את הנושא לאור ההלכה. כמבוא תבוא סקירה על התואר "נשיא", עמדתו וסמכויותיו בישראל במרוצת הדורות.

ב.בתואר "נשיא" נקרא המלך וראש הסנהדרין

בתואר "נשיא" נתכנה במקרא לא בלבד המלך (שמות כב,כז; ויקרא ד,כב; יחזקאל, פרקים יב,לד,מד) כי אם גם ראשי השבטים (במדבר ז,יא ואילך) וראשי הפלכים והמחוזות של הארץ (בראשית לד,א). התואר "נשיא" בימים ההם היה גמיש כמו בדורותינו אנו.

סתם נשיא במשנה, בתוספתא ובתלמודים הוא נשיא הסנהדרין (הגדולה). והנה כמה מקורות: פסחים סו ע"א וירושלמי שם: "מיד הושיבוהו (להלל) בראש ומינוהו נשיא עליהם ..."; הוריות יג ע"ב; תוספתא סנהדרין פ"ז; "כשהנשיא נכנס כל העם עומדים ..."; חגיגה פ"ב, מ"ב: "הראשונים היו נשיאים ושניים להם אבות בתי דין ..."; מועד קטן כד ע"ב: "נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטלין ...".

כבר זמן רב לפני חורבן הבית השני לא היה לסנהדרין ולנשיאה כל סמכות של שלטון מדיני בארץ ישראל. הסנהדרין היתה בית הדין הגדול, הישיבה הגדולה, והמוסד הרוחני העליון של עם ישראל בארץ ישראל. פעולותיה של הסנהדרין התרכזו בעיקר בהוראות איסור והיתר, בתיקון תקנות, בקידוש החודש, בעיבור השנה בהרבצת תורה וחינוך הנוער. מאה שנה בפני הבית (שבת טו,ע"א) בהן היו הלל ושמעון בנו, רבן גמליאל הזקן ורבי שמעון בנו נשיאי הסנהדרין -היו מלכים בארץ ישראל: הורדוס, אגריפס הראשון ואגריפס השני. ומפני זה לא היתה לנשיאי הסנהדרין שבימים ההם כל סמכות של שלטון מדיני.

אין לומר כי נשיא הסנהדרין כלול במה ששנינו בסנהדרין פ"ב מ"ב: "המלך, לא דן ולא דנין אותו". תפקידו העיקרי של נשיא הסנהדרין היה להורות ולדון כראש הסנהדרין שהיתה בית הדין הגדול. נשיא הסנהדרין מתכנה במשנה ובגמרא בתארים: "ראש בית דין ו"ראש הישיבה" (ראש השנה פ"ב מ"ז: "ראש בית דין אומר מקודש"; רמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ד ה"ט: "כיצד יאמר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין"; מסכת ידים פ"ד מ"א: "אמר ר' שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר' עזריה בן עזריה בישיבה ..."; ירושלמי ברכות פד ה"א: "הלכו ומינו את ר' אלעזר בן אלעזר בישיבה". ברכות כה ע"א: "ניחא ליה למר דליהווי ריש מתיבתא"; נדה יד ע"ב: "רבי ריש מתיבתא הוה ..."; רמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ד ה"י: "וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש הישיבה ..."; שם פ"ד הי"ב: "ראש בית דין הגדול והוא נקרא נשיא ..."). וע' בשו"ת רבינו אברהם בן הרמב"ם (הוצאת מקיצי נרדמים, ירושלם תרח"ץ, עמ' 16): "ודאי אין קרוי נשיא במשנה ותלמוד ובשאר דברי רבותינו ז"ל אלא ראש הישיבה הסמוך בארץ ישראל שהוא ראש הסנהדרין או מלך".

מלבד זה הבדילו בין המלך לבין הנשיא גם מבחינת הכבוד שחייבים לכבדם. על המלך קבעו הלכה פסוקה שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קידושין לב,ע"ב; כתובות יז,ע"א; רמב"ם הלכות מלכים פ"ב, ה"ג), משום שכתוב בתורה 'שום תשים עליך מלך' -שתהא אימתו עליך. ועל הנשיא אמרו שנשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול (קידושין לג,ע"ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ו, ה"ט). העובדה שאפשר היה להוריד את הנשיא מנשיאותו בסנהדרין, כמו שעשו לרבן גמליאל דיבנה (ברכות כז,ע"ב; ירושלמי ברכות פ"ד,ה"א) ושרצו להעביר את רבן שמעון בן גמליאל מן הנשיאות (הוריות יג,ע"ב), מלמדת שמשרת נשיא הסנהדרין לא היתה דומה ביציבותה ובכבודה לרוממותו של שלטון המלך.

אבל מצד שני נראה שעמדת הכבוד של נשיא הסנהדרין בציבור היתה מבחינה מסויימת דומה לעמדת הכבוד של המלך. וזה אנו למדים ממה ששנינו בתוספתא שבת פ"ח ותוספתא סנהדרין פ"ד: "כשם ששורפין (בגדיו ותכשיטיו) על המלך, כן שורפין על הנשיא, ואין בזה משום דרכי אמורי". ובעבודה זרה יא,ע"א שנינו: "ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן, ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה". וכן פוסק הרמב"ם בהלכות אבל פי"ד הכ"ו וטוש"ע יו"ד סימן שכא ס"א.

יש לנו סמך לזה מעוד מקור חשוב. הרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ו,ה"א פוסק: "וכן אם קילל הנשיא, אחד ראש הסנהדרין הגדולה או המלך,[1] הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ונשיא בעמך לא תאר". ובספר המצוות, לא תעשה, מצוה שטז: ... "הזהירנו מלקלל הנשיא, והוא אמרו 'ונשיא בעמך לא תאר', וזה השם -רוצה לומר נשיא -ישימהו הכתוב על המלך אשר לו הממשלה, אמר 'אשר נשיא יחטא'. וחכמים ישימוהו במוחלט על ראש הישיבה של שבעים זקנים (בספר המצות הוצאת הגר"ח הלר הגירסא: שבעים זקנים בלבד), ובכל התלמוד ובמשנה יאמרו נשיאים ואבות בית דין, ובלשונם (סנהדרין יט,ע"ב) נשיא שמחל על כבודו -כבודו מחול, והמלך שמחל על כבודו -אין כבודו מחול. ודע שזה הלאו הוא כולל גם כן הנשיא עם המלך, כי ענין לאו זה שהוא מזהיר שלא לקלל כל מי שיש לו ממשלה לצוות והוא במעלה העליונה, בין שהיתה שלטונית או תוריית והוא ראש הישיבה ...".

הראב"ע מפרש את הפסוק: "ונשיא בעמך לא תאר -וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה". והרמב"ן בפירושו לפסוק אומר: ... "ונשיא בעמך לא תאר, הנשיא על העם והוא המלך ... ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שיקרא נשיא בגמרא. והרב ר' משה אמר שהוא בכלל האזהרה, וכן נראה לי מזה ששאל ר' יהודה הנשיא (הוריות יא,ע"ב) על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו'. ואם כן יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל, בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות, בין שתהיה ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין במעלה עליונה בשררת התורה".

בימי הביניים היו גדולי תורה, מנהיגים ופרנסים, ביחוד במצרים, בסוריה ובספרד, שנקראו בתואר "נשיא", ורבנו אברהם בנו של הרמב"ם נשאל: "אם כל הנשיאים הנקראים בשם זה בזמן הזה דינם כמו נשיא הכתוב בתורה או הנזכר בתלמוד, אם לא" (שו"ת רבנו אברהם בן הרמב"ם הנ"ל). ותשובתו היתה: "ודאי אין קרוי נשיא במשנה ותלמוד ובשאר דברי רבותינו ז"ל אלא ראש הישיבה הסמוך בארץ ישראל שהוא ראש הסנהדרין, או מלך, ולפי שראשי גלויות שבבבל במקום מלכים הם עומדים, כמו שאמרו חכמים ז"ל לא יסור שבט מיהודה -אלו ראשי גלויות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו -אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים, יקרא ראש הגולה נשיא. וכל נשיא האמור בתלמוד אינו אלא ראש הגולה או ראש הישיבה הסמוך בלבד, ומי שהוא ממונה להיות ראש גולה בבבל נשיא קרינן ליה, וכן מי שהוא ראש ישיבה סמוך בארץ ישראל נשיא קרינן ליה".

ג.מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל

בעזרת שומר ישראל זכינו לתקומת מדינת ישראל המחודשת ולחידושו של התואר "נשיא" כתואר משרת ראש השלטון העליון במדינתנו העצמאית. המשנה בסנהדרין פ"ב, מ"ב אינה עוד בשבילנו הילכתא למשיחא,[2] אלא הלכה אקטואלית. נשאלת השאלה אם נשיא המדינה נכלל בהלכה שנשנתה במשנה זו: "המלך לא דן ולא דנין אותו"?

במדינות דמוקרטיות שבימינו אין בין המלך לנשיא אלא התואר, הירושה, והעיטור החיצוני בלבד. כשם שהנשיא מסתמך בהרכבת הממשלה על רוב בית הנבחרים, כמו כן מסתמך המלך, במדינות המועטות שבהן עדיין קיימת המלכות, במינוי שרי הממשלה על הרוב ועל המפלגות המיוצגות בבית הנבחרים. סמכויותיו החוקיות של הנשיא הן כסמכויותיו החוקיות של המלך. הוא האזרח הראשון במעלה ובכבוד במדינה. ואם "ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הן עומדין" (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ד,יג וע' בפירושו למשנה בכורות פ"ד), על אחת כמה וכמה שהנשיא במדינת ישראל[3] המחודשת עומד במקום מלך ואנו חייבים לכבדו בכל הכבוד שבו מכבדים מלך.

ועכשיו נסכם את בירור הבעיה לאור ההלכה. שנינו בסנהדרין פ"ב מ"ב: "המלך לא דן ולא דנין אותו". ובגמרא שם דף יט,ע"א: "אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן, דכתיב 'בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט' ואי לא דיינינן ליה אינהו היכי דייני והכתיב 'התקוששו וקושו', ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אלא מלכי ישראל מ"ט לא? משום מעשה שהיה דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים וכו' באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו ...". וכן פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ב, ה"ב ובהלכות מלכים פ"ג, ה"ז. מלכי ישראל השנויים כאן הם מלכי בית החשמונאים, שהרי המעשה היה בימי מלכותו של ינאי המלך, מבית החשמונאים.

לכאורה תקומת מדינת ישראל היא הקמת והמשך העצמאות המדינית שבימי מלכי ישראל של בית החשמונאים ואין קשר למדינת ישראל המחודשת ולנשיאה עם מלכות בית דוד. אולם אין הדבר כן. מלכות בית דוד היא הסמל של גדולת עם ישראל ועצמאותו המדינית בארץ ישראל. באלפי שנות גלויותינו אנו מתפללים שלש פעמים ביום: "ואת צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". מיום שהלכה בגולה שאפה האומה העברית לתקומת מלכות בית דור הקשורה עם ביאת המלך המשיח. ושאיפה זאת מתבטאת בהרבה מדרשים ואגדות בתלמודים (ועי' רמב"ם הלכות מלכים פי"א, ה"א). שיבת ציון ומלכות בית דוד -היו שתי שאיפות שהן אחת בגעגועיו ותקוותיו של עם ישראל, ולפיכך תקומת מדינת ישראל היא התגשמות חזון האומה וכיסופיה לדרור ועצמאות בארצה היא ודינו של נשיא מדינת ישראל הוא כדינם של מלכי בית דור ומכיון שלפי מסקנת הגמרא בסנהדרין דף יט,ע"א מלכי בית דוד דנין ודנין אותן, על כן היינו צריכים, לכאורה, לקבוע כי נשיא המדינה דן ודנין אותו.[4]

אולם על זה יש להשיב כי בסנהדרין פ"ב מ"ב שנינו סתם משנה: "המלך לא דן ולא דנין אותו", והמשנה אינה מבדילה בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. ורק בגמרא הבבלית שם דף יט, ע"א אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן. אבל בגמרא הירושלמית לסנהדרין פ"ב, אין כל הסבר ותוספת למשנה זו ושם אין מבדילים בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. מזה אנו למדים כי לפי הירושלמי אין הבדל בין מלכי ישראל למלכי בית דוד וכולם לא דנין ולא דנין אותן.[5]

ואמנם כלל גדול אמרו הפוסקים הראשונים, שבמקום שיש סתירה בין הבבלי לירושלמי פוסקים למעשה כבבלי מפני שהתלמוד הבבלי הוא בתראה לגבי התלמוד הירושלמי (וראש המדברים בזה הוא הרי"ף לסוף מסכת עירובין, ועי' שו"ת מהרי"ק, שורש פד). אבל על זה יש לומר: א) האוקימתא של רב יוסף בגמרא דידן יט ע"א, שהמשנה מדברת רק במלכי ישראל היא דחוקה, ושלא כפשטות המשנה שבסתם נשנתה. ונמצא שהירושלמי שאינו מביא הבדל זה וכנראה מפרש המשנה כפשוטה, נראה יותר מכוון בדעת משנתנו. ב) אולי יש לומר כי בדבר הנהוג ותלוי אך ורק בארץ ישראל, כמו אם המלך לא דן ולא דנין אותו, הלכה כתלמודה של ארץ ישראל, אעפ"י שבבבלי יש דעה אחרת. ובכן: נשיא מדינת ישראל לא דן ולא דנין אותו.



*     מאמר זה נדפס גם בספרו של הרה"מ "בית מרדכי" (ירושלים, תשל"א) סימן פג, בשינויים אחדים -סגנוניים וצורניים. במהדורה זו נלקחו בחשבון שינויים אלו. -י.ש.

[1]    במכילתא למשפטים, על הפסוק 'אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר' שהוא המקור לדברי הרמב"ם, לא נזכר המלך, ושם הגירסא: "אלהים לא תקלל -אין לי אלא דיין. נשיא מניין ת"ל ונשיא בעמך לא תאר". כנראה, לדעת הרמב"ם השם "נשיא" כולל גם את המלך. אבל יעוין בחולין צב ע"א -"רמז לו ליעקב שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש הגולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל". ופרש"י ד"ה "שרית עם אלהים": "נשיא שבארץ ישראל שסמוכים הם ונקראים אלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם. לפי הפירוש הזה רמוז הנשיא בתיבה אלהים, ולפי זה בתיבת אלהים שבפסוק האוסר קללה רמוז גם הנשיא", וצע"ג.

      נשיא בי"ד ודאי שהוא כלול במושג אלהים, שהרי כל דיין הוא בכלל זה והמקלל דיין עובר בלאו זה של "אלהים לא תקלל" (מכילתא ורמב"ם המצוינים בזה), ונשיא בי"ד ודאי לא גרע משאר דיין. אלא שהרמב"ם בא להשמיענו שהמקלל נשיא בי"ד יש בו משום אזהרה נוספת מיוחדת. וכן זה מפורש ברמב"ם (שם ה"ב): "נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל וכו' לוקה אחת, ואם קלל דיין לוקה שתים, ואם קלל נשיא לוקה שלש". ומקורו במכילתא כמש"כ המפרשים שם. -העורך

[2]    הרי"ף בהלכותיו למסכת סנהדרין השמיט את הפרק השני העוסק בהלכות כהן גדול ומלך ואת הפרקים העוסקים בהלכות דיני נפשות, מפני שהן הלכות שאינן נוהגות בזמן הזה.

[3]    במדינת ישראל משתמשים רשמית בביטויים "חינוך ממלכתי", "בנק ממלכתי", "תפקיד ממלכתי" ועוד. והביטויים "ממלכתי" ו"ממלכתיות" שגורים מאוד, אבל ביטויים אלה אינם מוצדקים ומבוססים כל צרכם. התואר "ממלכתי" מניח כי המדינה היא ממלכה ומלך עומד בראשה. וכי לא היה יותר מתאים ויותר נכון להשתמש בביטויים "חינוך ממשלתי" "בנק ממשלתי" וכדומה. לעצם השם "מדינת ישראל" שנקבע במגילת העצמאות, יש להעיר כי השם "מדינה" במקרא, במשנה וגמרא ומדרשים פיךושו פלך, חבל, מחוז, גליל של ארץ, והרמב"ם במשנה תורה משתמש בשם "מדינה" במקום "עיר" ו"מקום" שבמשנה וגמרא. יעוין במחקרי "מנהג המקום ומנהג המדינה" שבספר זכרון להגרא"י הכהן קוק זצ"ל, שיצא על ידי מוסד הרב קוק בשנת תש"ו.

[4]    מלכות בית דוד אינה ענין סמלי, אלא היא מציאות מסויימת המקושרת עם שושלת בית דוד דוקא. עי' כ"מ ולח"מ פ"ג מה' מלכים ה"ז. ובסתמא נקטה המשנה "המלך אין דן ואין דנים אותו" והיינו כל מלכי ישראל כמפורש בגמרא, ולא פלוג רבנן. אלא שלא מצינו תקנה זו אלא לגבי "מלך", שהגדרתו ברורה "שאין על גביו אלא ה' אלקיו" (הוריות ט,ע"א). וטעם יש בדבר: הרי כל עיקר התקנה היא משום מעשה שהיה, וזה יכול לקרות רק אצל מלך, שהוא מושל ואין עליו רשות אחרת, משא"כ בנידון דידן שהנשיא הוא מוגבל בזכויותיו. -העורך

[5]    בירושלמי מובאת ג"כ קושיא על משנתנו שמלך לא דן ממה שנא' "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". והתירוץ אינו ברור. עיי"ש במראה הפנים וקרבן העדה. אולם בירושלמי נותן הטעם להלכה שאין דנים המלך משום שנ' "מלפניך משפטי יצא", היינו שרק הקב"ה דן את המלך ולא אחרים. ולפי זה יוצא שאין הדין של "המלך לא דן" קשור כלל עם "לא דנים אותו". וזה שלא דנים אותו, לא מחמת תקנה הוא, אלא מעיקר הדין, שאין סמכות לדון את המלך. וא"כ יוצא ברור שהירושלמי חולק על הבבלי בזה, ולירושלמי גם מלכי בי"ד אין דנים אותם. אכן להלכה -מי הוא שיכול להכריע נגד הרמב"ם שפסק כבבלי. ומ"מ בנידון דידן נראה שגם לירושלמי נשיא דנים אותו, וכלשון המשנה שנקטה "מלך", שהגדרתו כנ"ל בהערה הקודמת, ולא שייך לקרוא הפסוק "מלפניך משפטי יצא" אלא על מלך שאינו כפוף להוראות מוסדות אחרים ואין לו על גביו אלא ה' אלקיו. -העורך

  הנשיא לא דן ולא דנים אותו
עבור לתוכן העמוד