סמכות המלכות במדינת ישראל

סמכות המלכות במדינת ישראל

ראשי פרקים

א.               שורש דין המלכות וגבולותיו

ב.                דינא דמלכותא בעניינים שבין אדם לחברו

ג.                בין דינא דמלכותא לכח בי"ד

ד.                אין כח בי"ד לשנות מדין תורה

ה.               בין קבלה פרטית לחקיקת חוק

ו.                סיכום

 

vvv

 

א.שורש דין המלכות וגבולותיו

כ' הר"ן (נדרים כח,ע"א; ד"ה במוכס העומד מאליו) בשם התוס' שאין אומרים דדינא דמלכותא אלא במלכי נכרים שהארץ שלהם, אבל לא במלכי ישראל בא"י שכל ישראל שותפים בה. נראה שלשיטה זו אין שום סמכות ותוקף למלכות בתורת שלטון, וכל כוחו אינו אלא משום שיש ביד האדם להתנות תנאים בדבר השייך לו.

ומתוך כך נראה שהיא היא השיטה שהובאה בשו"ע סי' שסט בשם י"א (והם: הרא"ש בנדרים והמרדכי בפ' הגוזל) שרק במסים ונכסים התלויים בקרקע נאמר דד"ד, כי המלך גוזר שלא יגורו בארצו כ"א בדרך זו. ומעתה לשאר השיטות הסוברות שלא רק בענינים התלויים בקרקע אלא בכל הענינים הנוגעים למלכות דיניו דין, נמצא שד"ד הוא מכח סמכות ושלטון הניתן למלכות לחוקק חוקים במה שנוגע לה, ולפיהם אין מקום לחלק בין מלכי ישראל למלכי נכר, וכשם שסמכות זאת ניתנה למלכי נכר ודאי וודאי שישנה למלכי ישראל.

ב.דינא דמלכותא בעניינים שבין אדם לחברו

כל זה במה שנוגע לעניני המלוכה, אבל בענינים שבין אדם לחברו אין תוקף לד"ד של נוכרים, כמו שנתבאר בש"ך סי' עג שכל שהוא נגד דיני תורה אין דינם דין. ואם כי הש"ך חילק בין דברים שנתפרש דינם בתורה לבין דברים שאין בהם דין בתורה, הרי החזו"א שהסיק שאין כלל דין שאין להוציאו מהתורה. נמצא שכל הדינים שבין אדם לחברו אין בהם ד"ד. ומש"כ שם הרמ"א לענין משכון, עי' בד"מ סי' עג סק"ו שפי' הדברים מצד מנהג. א"כ לפי זה לכאורה אין מקום לד"ד גם במלכי ישראל אלא רק במה שנוגע למלכות אבל בין אדל"ח אין דינם דין כלל.

ברם, נראה שד"ד דישראל עדיפי מנוכרים ומועילים גם במה שבאדל"ח. כיון דקיי"ל הפקר בי"ד הפקר. וכתב המרדכי בב"ב שטובי העיר למה שהובררו הם כגדולי הדור והפקרם הפקר. א"כ בני"ד בממשלת ישראל המורכבת מנציגי נבחרי העם, הרי דינם כז' טובי העיר שהפקרם הפקר. וא"כ שוב אין עקירת דבר מה"ת בכל תקנת ממון גם במה שנוגע לבאדל"ח שהרי מכח הפקר בי"ד יכולים הם לעקור בממון, וממילא שייך שוב גם דינא דמלכותא בזה ואין כאן עקירת דיני ישראל כמו שטוען הש"ך.

ג.בין דינא דמלכותא לכח בי"ד

הבדל גדול בין אם נאמר שתוקף התקנה הוא מכח ד"ד לבין שנאמר שכל תוקפה הוא רק מכח הפקר בי"ד. עפי"מ שהעיר הגאון הגדול מוהר"ר מרגליות לדקדק בדברי הרמב"ם ה' רוצח פ"ב ה"ד "וכל אלו הרצחנים וכיו"ב שאינן מחויבין מיתת בי"ד, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בי"ד להרגם בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שראו". הרי שדקדק הר"מ בלשונו שאין בי"ד יכולים להורגם אלא בהוראת שעה, ואילו במלך כתב סתם. והוא משום שבסמכות המלך לגזור ולחוקק חוק קבוע שהעובר ע"ז חייב מיתה. ושלא כבי"ד שאין בכוחם להעניש אלא לצורך שעה.

א"כ בני"ד יש הבדל גדול: אם נאמר שכל כח המלכות הוא רק מדין הפקר בי"ד הפקר, אין ביכולתם לקבוע עונשים גופניים לעובד ע"ז אלא לפי צורך שעה כהוראת שעה. משא"כ אם הוא גם מכח ד"ד יש בכוחם גם לקבוע עונשי גוף לעובר. ועי' סנהדרין (ה,ע"א) "... דהכא שבט והתם מחוקק" ופירש"י: "שבט לשון שררה ויש להן רשות להפקיר דהפקר בי"ד הפקר". ולכאורה גם הנשיאים שבא"י היה להם כח הפקר בי"ד. אלא ודאי הכונה לזה שרודים את העם בשבט ומכריחים לקיים פסקם ע"י שבט, שלא כנשיא שבא"י שאם כי הפקרו הפקר, אבל כח מלכות להכריח אין לו אלא רק כהוראת שעה.

ויש ליתן טעם לחלק בין בי"ד לשלטון ממלכתי. כי כח בי"ד להעניש ולהכות נלמד ממש"כ בעזרא ונחמיה (יג,כה): "ואריב וכו' ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם", כמבואר במו"ק (טז,ע"א) והוא רק כאופן המדובר שם לעשות סייג לתורה ומיגדר מילתא. וקבלה שקיבל הציבור על עצמו את תקנותיהם אינו יכול להועיל לענין עונשי הגוף לעובר על התקנה, שאין לאדם רשות לחבול בעצמו (עי' בענין זה באחרונים וע"ע להגרש"י זוין בענין משפט שיילוק בספרו "לאור ההלכה"), א"כ קבלה בענין זה לא מהני. משא"כ המלכות שמכח השלטון שיש לה יכולה להעניש, ואפילו עונשי הגוף.

עוד נ"ל נפ"מ בין ד"ד להפקר בי"ד הפקר, לפ"מ שכתבו האחרונים שהפקר ב"ד אין בכוחו אלא להפקיע ממון אבל לא להקנות לשני ע"י הפקרם. (ותלו לה בילפותא שבגמרא אם הוא מהא דעזרא או מראשי האבות). אבל כ"ז אינו אלא מדין הפקר בי"ד, אבל מדינא דמלכותא יש בכוחם גם לזכות לשני.[1]

ד.אין כח בי"ד לשנות מדין תורה

אולם נראה שכ"ז ל"ש אלא כשראו צורך לתקן לשם תיקון המדינה ואזרחיה, אבל אם עיקר תיקון התקנות הוא משום דלא ניחא להו בד"ת ובוחרים במשפט העמים ותקנותיהם -בזה אין דינם דין בי"ד כלל. ולא מצינו דין הפקר בי"ד אלא במקום שהוא לחיזוק הדת כמו שמצינו בגמרא גבי הלל שתיקן פרוזבול מפני שראה שעברו על מה שכתוב בתורה וכו'. ולפי"ז היה נראה שמן הדין אין לתקן תקנות המתנגדות למשפט התורה אם לא שמזה תצמח תועלת לחיזוק הדת. וסברה היא שלא נתנה תורה כח לעקור ד"ת אלא לחיזוק התורה. אכן בענינינו שקיבלום הציבור עליהם, מהני גם לתקנת השוק והמדינה וכמבואר ברמ"א שמובא להלן. אולם כ"ז אם יש תקנה בדבר אבל ודאי אם רוצים לשנות דין תורה מפני שלא ניחא להו בד"ת, אין להם דין בי"ד ואין במעשיהם תוקף בי"ד כלל וכלל. ועי' בחו"מ סי' כב ברמ"א: "רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי אין בע"ד יכולים לעכב". וכתב בתומים: "נראה דהיינו בעיר שאין בה לומדי תורה והמחום עליהם כדי שלא ילכו בערכאות וכמש"כ הרשב"א והובא לעיל ריש סי' ח, אבל במקום שיש בעלי תורה ומדע בעיר הראויים לדין העם ח"ו למנות דיינים חסרי מדע, וכאילו נוטע אשירה אצל מזבח ה', והעושה כן ראוי לנזיפה ונידוי כי פוגע בכבוד התורה ומעקל הדין ופשיטא דאפי' יחיד יכול למחות" וק"ו בני"ד הבועטים בתורת ה' ותועים לחפש בורות נשברים שאינם ראויים להיות דיין וכל יחיד יכול למחות.

ה.בין קבלה פרטית לחקיקת חוק

עוד נראה לי שאפילו אם אין הכונה לחקוק חוקים מתוך מרידה בתורה, אלא מפני שנראה להם שעניני המדינה יתוקנו יותר לפי משפט העמים הוי כדין ערכאות, וגם קבלה מפורשת מטעם הציבור לא מהני ע"ז. ואף כי נאמר בסמ"ע בחו"מ סי' כו: "אם כתב בפירוש בשטר שמחייב נפשו לדין עכ"פ בפניהם וכו' אם יש למלוה זכות בזה אין בידו כח לחזור בו דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לו על אותה זכות שקיבל עליו לדון בפני דייני עכו"ם". וא"כ לכאורה מוכח דמהני קבלה להתדיין בדיני עכו"ם. ועי"ש עוד מה שתמה בתומים, מה מהני קנין הא מתנה עמש"כ בתורה, וכתב שהכונה היא "דלולא כן היה חיוב על בי"ד של ישראל לפסוק לו כפי הזכות של דיניהם, דזה הוי תנאי שבממון ולא איסור דלא אתיקר שם ע"ז". וא"כ לכאורה יכול בי"ד לתת תוקף למשפט העמים ע"י שידונו בדייני ישראל.

אבל פשוט הוא דלא דמי כלל. שכן רק בקבלה שקיבל באופן פרטי להתחייב בזכות שזוכה חברו במשפט עמים, מהני התחייבותו כמו כל דבר שבממון. אבל לחוקק חוק העמים ע"י קבלת רוב הציבור זהו ערכאות ממש וכמ"ש הראשונים "דא"כ בטלת כל דיני ישראל". והוא מפורש בדברי הרשב"א הביאו הב"י, שנשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו שיחזיר לו את הנדוניה בטענה שאעפ"י שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו, "כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני העכו"ם, הרי כל הנושא אשה שם כאילו התנה כן". והשיב: "כל דבר שבממון תנאו קיים ובאמת אמרו שמתנין כענין זה. אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט עכו"ם באמת נ"ל דאסור, לפי שהוא מחקה את העכו"ם וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני עכו"ם ואעפ"י ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. "שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות העמים ודיניהם ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין, אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל". עי"ש שהאריך בדברי תוכחה קשים כנגד התנהגות זו והגדירה כ"עובר על כל דיני התורה השלימה". יוצא מזה שאעפ"י שאפשר להתחייב על מקרה בודד להתנהג בו לפי זכויות של משפט העמים, אבל קבלה כללית להתנהג לפי חוק העמים ה"ז בכלל מ"ש "לפניהם" ולא לפני נוכרים וגם אם שניהם רוצים בכך אסור, ואין קבלתם קבלה ע"ז כלל.

שוב ראיתי ברלב"ג שכתב בענין המלוכה בזמן שמואל: "והנה נתקבצו כל זקני ישראל ובאו לשמואל הרמתה ואמרו לו שישים להם מלך לשופטם ככל הגויים, והנה טעו בזה כי ישראל אינם באופן שישפוט להם המלך כפי מה שירצה, כמו הענין במלכי אוה"ע שמיסדים לעמם נימוסים כאשר יעלה על רוחם. ולזה אמרה תורה שאם יאמרו ישראל שישימו עליהם מלך ככל הגויים אשר סביבותיהם שלא יוכלו לשים עליהם כ"א מאחיהם שהם נקשרים לקיים התורה ועפ"י התורה ינהיגום ולא בנימוסים אחרים". משמע שאין מועיל כל טצדקי ואפילו בצירוף הפקר בי"ד לחוקק חוקי העמים או חוקים מדעתו בניגוד לתורה, שאל"כ הרי לא טעו כלל והיה אפשר לסדר להם, אלא ברור שקבלתם בזה אינה מועילה כלום.

ו.  סיכום

(א) עיקר דינא דמלכותא הוא בענינים הנוגעים לממשלה, בזה דינם דין בין במלכי נוכרים בין במלכות ישראל.

(ב) ממשלה ישראלית הנבחרת ע"י הציבור יתכן שגם בעניני ממון שבין אדם לחברו דינם דין.

(ג) תקנות אלה יכולים להיות גם לתיקון המדינה, אך אם עיקרם משום אי רצון לקבל עליהם ד"ת אין להם תוקף.

(ד) גם קבלה מפורשת להתנהג לפי חוק העמים באופן כולל



[1]    עי' שט"מ ב"ב נד מעליות דרבינו יונה שהשווה ד"ד לדין הפקר בי"ד לפרט זה "שלא הוזכר דינא דמלכותא אלא להפקעה וכו' וכענין הפקר בי"ד הפקר". וע"ע דבר אברהם סי' א שלמד משם שכל הפקר בי"ד אף הוא כח מלכות וממשלה. -העורך

  סמכות המלכות במדינת ישראל
עבור לתוכן העמוד