גיוס נשים

א. איסור נשיאת נשק לאשה

ב. איסור השתתפות במלחמה

ג. האם תלויים האיסורים זה בזה

ד. טעמי האיסור לפי הרמב"ם

ה. הימנעות נשים ממלחמת רשות - פטור או איסור

ו. במלחמת מצוה חייבת להשתמש בנשק

ז. נשים נלחמות אך אינן מנהלות מלחמה

ח. שירות לאומי

נספח

v v v

במס' נזיר (נט,ע"א): "תניא,'לא יהיה כלי גבר על אשה' - מאי תלמוד לומר, אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר 'תועבה היא' ואין כאן תועבה, אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים. רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל 'לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה' - שלא יתקן איש בתיקוני אשה". וברש"י ד"ה בכלי זיין למלחמה: "כדמתרגמינן לא יהא תיקון זיין דגבר". ובד"ה תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה כתב: "וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר 'ידה ליתד תשלחנה' (שופטים ה,כו)". וכן הוא גם בילקוט שופטים וז"ל: "מפני מה לא הרגתו בכלי זיין לקיים מה שנאמר 'לא יהיה כלי גבר'". ובספרי פרשת תצא: "רבי אלעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה? ת"ל:'לא יהיה כלי גבר על אשה'".

הרמב"ם פ' יב מהלכות עכו"ם ה' י פסק: "לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש, ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים, הכל כמנהג המדינה. איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקין". ברדב"ז פרק ז הל' מלכים ה"ד בהתייחס לדברי הרמב"ם שכתב: "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", כתב: "וכי דרך הנשים לעשות מלחמה דקתני וכלה מחופתה, והא כתיב 'כל כבודה בת מלך פנימה'? וי"ל דהכי קאמר, כיון דחתן יוצא מחדרו כלה יוצאת מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה. ואפשר דבמלחמת מצוה נשים מספקות מים ומזון לבעליהן. וכן המנהג היום בערביות".

מהמובא לעיל מן הגמרא משמע, שאיסור שימוש בנשק לאשה הוא אף בלא לבישה, כי רבי אלעזר בן יעקב אינו מזכיר לבישה, אם כי אינו מוכרח, מפני שהוא דורש מן הפסוק 'לא יהיה כלי גבר על אשה' שזה בעצם לבישה. אבל מרש"י והילקוט נראה פשוט שגם בלי לבישה, ואפילו להחזיק ביד, אסור. כי הלוא להרוג את סיסרא לא היתה זקוקה ללבוש את הכלי זיין. ובכ"ז לא עשתה זאת משום "לא יהיה כלי גבר". מן הספרי משמע ששני איסורים הם: איסור לבישה ואיסור יציאה למלחמה. אם כי לא מוכרח.

מהרמב"ם (הל' עכו"ם) שאינו מזכיר מלחמה, אבל אומר "או תלבש שריון", משמע שבלי לבישה מותר. ויש לדקדק בזה טובא, והדבר נראה תמוה, שדין השתתפות אשה במלחמה ולבישת כלי מלחמה יהיה בפסוק אחד עם 'לא יהיה כלי גבר ...', עד כדי כך שרבי אלעזר בן יעקב חולק על הת"ך ומוציא את הפסוק ממשמעו הפשטי? (אם כי לפי ביאורו של המלבי"ם יש קשר, אבל מה יעשה עם ולא ילבש "גבר"?) אבל על הרמב"ם קשה, אם הפירוש בדבריו הוא כדברי הרדב"ז מדוע לא ביאר דבריו, אם כי הוא לשון המשנה? ועוד יותר קשה שמביא דין כלי נשק לאשה בהלכות עכו"ם והזכיר רק "שריון וכיוצא בו" שמשמעותו רק בגדים? כמו"כ יש לדקדק במעשה דיעל, לפי רש"י והילקוט, שלכן לא השתמשה בכלי זיין משום 'לא יהא כלי גבר' אינו מובן, כי הלוא בין אם נאמר שאיסור ההשתתפות במלחמה הוא מצד עצמו או מצד איסור שימוש בכלי נשק, הלוא איסור שניהם הוא מצד זימה - שלא יבואו לידי זנות, אז איך אפשר שהדברים שיכולים להביא לידי זימה - שימוש בנשק - יהא אסור לה, והזימה עצמה הותרה לה? ועוד משבחים אותה על כך, ראה יבמות (קג,ע"א) "שבע בעילות בעל אותו רשע". ובתוס' ד"ה והא מתהניא מעבירה: "שהיא שידלתו בדברים להכריעו להביאו עליה".

הרמב"ם בספר המצוות סוף שורש יד אומר: "ולא נלחמות במלחמות הרשות" ומשמע פשוט שכן נלחמות במלחמת מצוה (ולא כפירוש הרדב"ז). ועוד קשה גם אם נאמר שאין הדין כרמב"ם וכחינוך (שאומר בפירוש במצוה תכה שהחרמת ז' עממים נוהגת גם בנקבות) ואינן משתתפות בשום מלחמה, אבל הרי יודו כולם שמחוייבות להגן על עצמן כשבאים להרגן - הבא להרגך השכם להרגו - ובמה תגנה על עצמן? האם יכולות להגן על עצמן ביתד או במטאטא? ובזמנים אלו שכלי הנשק הם שונים לגמרי מבזמנים הקודמים, ובא"י שאנו יודעים שהסכנה מצויה ר"ל ופרעות רבות יש, במה תגנה על עצמן? ואם לא תלמדנה להשתמש בנשק ותכסיסי מלחמה והגנה איך תדענה? והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו (ברכות נח,ע"א; סנהדרין עב,ע"א).

עוד יש לעיין בדינים אלה, שאין אשה יוצאת בכלי מלחמה ואינה יוצאת במלחמה, אם הם תלויים זה בזה בגדר פועל יוצא, - ז"א מכיון שאיננה רשאית לצאת בכלי מלחמה אז ממילא איננה יכולה להשתתף במלחמה, או מכיון שאינה יכולה להשתתף במלחמה אין תועלת או אסורה לצאת בכלי מלחמה. או שאינם תלוים זה בזה, וכל אחד אסור מטעם עצמו.

מדברי רבנו בחיי (בפירושו לפרשת תצא) - "מנע הכתוב כלי זיין מן האשה, כדי שלא תצא למלחמה ויהיה סיבה לזנות" - משמע שעיקר האיסור הוא יציאה למלחמה ששם תהיה סיבה לזנות. כ"כ ראב"ע בפירושו: "כי האשה לא נבראת כי אם להקים זרע, ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבוא בדרך לידי זנות". וממשמעות דבריו נראה שהם ב' טעמים: א. מטרת האשה להקים זרע, ולא להשתתף במלחמה. ב. כדי שלא תבא לידי זנות. א"כ לפי דבריהם (אף לטעם הא' של האבן עזרא) ההתנגדות העיקרית להשתתפותם במלחמה היא, כדי שלא תבאנה לידי זנות בדרך או במלחמה (עם הישראלים בני עמן?) ולכן אסרו עליה את הכלי מלחמה. אולם כמה זה תמוה שבמקום לאסור השתתפות האשה במלחמה, שזה הוא העיקר, וממילא לא תהיה שום תועלת לה בכלי מלחמה, אסרה התורה - בפירוש - את כלי המלחמה ז"א - האמצעים למלחמה, אתמהה!

אבל מלשון הספרי בפרשת תצא: "שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה" משמע, ששני הדברים - לבישת כלי זיין ויציאה למלחמה - הם במדרגה אחת. וכו נראה מלשון הגמרא (נזיר): "מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל". דאי לא תימה הכי אלא שאחד מהן דוקא והשני לאו דוקא, שמותר לה לצאת במלחמה בלי כלי זיין או לצאת בכלי זיין בלי מלחמה, הרי להתיר לצאת במלחמה בלי כלי זיין - אינו מתקבל על הדעת, שהרי החשש שמא תבוא לידי זנות נשאר, ולצאת בכלי זיין בלי מלחמה הלוא כולם מסכימים לאסור.

ויש עוד להעיר על דברי הרדב"ז הנ"ל שהקשה מהכתוב "כל כבודה ..." האם זה הדבר היחידי שמעכב? ומה עם האיסור של "לא יהא כלי גבר"? ועל התרוץ הב' שלו ג"כ קשה. לפי דברי בעל מגילת אסתר בספר המצות לא תעשה שיא שגם הספקת מים ומזון הוא חלק מעבודה בצבא. וסוף כל סוף אין זה "כל כבודה" ומה מתקן בזה? וחוץ מזה, האם אפשר להגביל שההספקה תהיה רק לבעליהן? והאם אפשר להבטיח בזמן מלחמה שלא יתפרדו זה מזה? א"כ שוב נשאר החשש שמא תבוא לידי זנות. ועוד כדאי להבין אם השתתפות האשה במלחמה אסורה - מאיזה טעם שיהיה - הלא היה יותר מתאים להדגיש זאת בדרשת הפסוק "וכבשוה"! ומה זה לשון הגמרא (יבמות סה,ע"ב; קדושין ב,ע"ב) אין דרכה של אשה לכבוש, הלוא יש איסור בזה?

ולכן נ"ל לבאר שלרמב"ם יש שיטה אחרת בזה. הנה שיטת החינוך במצוה תקמב כתב: "שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים 'ולא יזדיינו בזיונם ועל זה נאמר לא יהיה כלי גבר' ותרגם אונקלוס: לא יהא תיקון זיין דגבר על אתתא. ומן הדומה כי מפני כן פירש הכתוב בכלי זיין לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים שאין דרך האשה בעולם לצאת בכלי זיין, אבל ה"ה שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהן כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש. משורשי המצוה להרחיק מאומנתנו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו, ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שווים יתערבו אלה עם אלו תמיד ומלאה הארץ זימה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו שהיא להרחיק כל ענין ע"ז שדרכן של עכו"ם היה בכך. ואלו שני הטעמים מצאתים בספרי הרמב"ם ז"ל אחר כתבי אותם".

לכאורה היה נראה מדברי החינוך שהם שני טעמים: א. שמא יתערבו; ב. חוקות העכו"ם. ולפי הטעם שמא יתערבו - אין איסור בלבישת בגד כזה שאין חשש שיתערבו, כת"ק דרבי אלעזר בן יעקב. אבל זה הרי ודאי אינו כמו שאומר מקודם "כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש", ע"כ צריך לאמר שהוא כולל את טעמו של הרמב"ם בטעם שמא יתערבו במילים "וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו", או בטעם השני משום חוקות העכו"ם. עכ"פ אינו חולק על הרמב"ם. וגם הוא אינו מזכיר דין או איסור השתתפות אשה במלחמה, אף כי מביא ראיה לביאורו מתרגום האונקלוס.

והרמב"ם בספר המצות לא תעשה לט כתב: "שהזהירנו מהימשך אחר חוקות העכו"ם שתהיינה הנשים לובשות בגד האנשים ושיתקשטו בתכשיטיהם והוא אמרו 'לא יהיה כלי גבר על אשה'. וכל אשה שתתקשט באחד מתכשיטי האנשים המפורסמים בעיר ההיא שזה הוא תכשיט מיוחד לאנשים לוקה". מבאורו של הרמב"ם בלא תעשה זה ברור שהאיסור הוא מטעם חוקות עכו"ם, והאיסור הוא על לבישת בגדי גבר אם כי ההדגשה היא רק על תכשיטים, אחרת אין זה חוקות עכו"ם, ואינו אמור לגבי לבישת בגד אחד, בכ"ז הם שניהם שווים בזה - כפי פסקו ביד החזקה. כמו"כ הוא מדגיש שיהיו מפורסמים "בעיר ההיא", והתנאי הזה הוא מסתמא גם על לבישת בגד, אם כי ההדגשה היא רק על תכשיטים, אחרת אין זה חוקות עכו"ם. ואינו מזכיר אף ברמיזה ענין מלחמה או השתתפותה, או אף כלי מלחמה.

ובלא תעשה מ כתב: "שהזהירנו מהתקשט האנשים בתכשיטי הנשים והוא אמרו 'ולא ילבש גבר שמלת אשה'. וכל אדם שיתקשט כן או לבש מה שהוא מפורסם במקום ההוא שהוא תכשיט מיוחד לנשים לוקה. ודע שזאת הפעולה כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים והאנשים מתקשטים בתכשיטי הנשים פעמים יעשו לעורר הטבע לזימה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה, והרבה מה שיושם בתנאי נעשית קצת הטליסמא ויאמר אם יתעסק בו אדם ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ופנינים והדומה להם ואם היתה אשה תלבש השריון ותזדיין בחרבות, וזה מפורסם". מכאן מבואר שכלי אחד, בין בגד או תכשיט, מספיק. ושיהיה "הדבר מפורסם שהוא מיוחד לאיש או לאשה באותו המקום" כלומר שהעיקר הוא אם באותו המקום הוא מפורסם ואינו תלוי אם הוא באמת תכשיט או בגד מיוחד למין זה או זה, וא"כ יש אפשרות שבמקום אחד יהיה בגד אחד או קישוט אחד אסור, מפני שהוא מפורסם, ובמקום אחר, שאיננו מפורסם, יהא מותר.

בסימן זה הוא מוסיף עוד טעם, שהלבישה או הקישוט בעצמו מעורר את הטבע לזימה, ואינו מזכיר שום טעם של שמא יתערבו - ולא רק שאיננו חושבו לטעם עיקרי או חשוב אלא פשוט אינו מזכירו כלל - ולפי שני הטעמים שהוא נותן הוא פוסק (ביד החזקה) שאפילו בכלי אחד אסור - וגם אינו מזכיר מלחמה או השתתפותה במלחמה, אבל מזכיר כלי מלחמה - שריון, מטעם בגד, ותזדיין בחרבות - מטעם תכשיט בזמן הזה ובמקום הזה. אבל להחזיק חרב ביד או להשתמש בכלי נשק אינם נכללים באחד מן הטעמים הנזכרים.

ולפי התנאי שהאיסור תלוי 'בפרסום במקום' תסולק סתירה לכאורה מהלכות שבת (פ' יט, ה"א) שפוסק כחכמים דר' אליעזר שאין כלי מלחמה תכשיטין, ואילו כאן הוא אוסר "ותזדיין בחרבות", שהן כן תכשיטין? אבל פי הנ"ל הדבר מובן שאצל ה"לא יהיה" העיקר הוא מה שידוע ומפורסם במקום זה אצלנו בתור תכשיט. אם כי באמת הוא שטות, אבל לגבי שבת התכשיט צריך להיות בעצם ולכה"פ לא נגד רוח התורה, והתורה דורשת שלא נחשיב דברים כאלה לתכשיטין.

ולפי שיטת הרמב"ם הביאור בדברי רבי אלעזר בן יעקב נזיר (נט,ע"א) הוא שהמילה "למלחמה" הוא פירוש על המלים "כלי זיין", איזה כלי זיין? - כלי זיין למלחמה, ולא על 'שלא תצא אשה'. והוי כמו שהיה אומר 'שלא תצא אשה בכלי מלחמה'. ואין כוונת רבי אלעזר בן יעקב שהפסוק דן בדין השתתפות אשה במלחמה, ואינו מדבר כלל בענין מלחמה אלא דן בדין כלי גבר ומשתמש בביטוי זה כפי ביאור החינוך (תקמב) שמביא לדוגמא דברים כאלה שאין דרך אשה בעולם לצאת בהם. וזה גם כוונת רש"י בביאורו בד"ה 'בכלי זיין למלחמה' וז"ל: "כדמתרגמינין לא יהא תיקון זיין דגבר" שמבאר המלה 'למלחמה' או המלים 'בכלי זיין למלחמה' לכוונת 'זיין דגבר', והמלים "לא תצא" לכוונת 'לא יהא תיקון' ואינו דן כלל בהשתתפות אשה במלחמה.

ולפי דברינו תסור תמיהת הב"ח על הב"י (קפב) מאין לו לחלק לרמב"ם שהעברת שער בית השחי הוא שונה? אבל לפי ביאורו בספר המצוות (שהבאנו לעיל) שצריך לבוש או קישוט 'מפורסם שהוא למין מיוחד' ואז אסור או מטעם חוקות עכו"ם או מטעם מעורר זימה. והיות שאין העברת שער בית השחי נראה איך זה יכול להיות מפורסם שהוא קישוט למין מיוחד? כמו"כ נראה שלהרמב"ם לא סבירא לו הטעם 'שמא יתערבו' כלל, כי אינו מזכירו. וממשמעות דברי רבי אלעזר בן יעקב ג"כ נראה שהוא אומר דבר חדש, אף אם יודה לדין של ת"ק, שהרי יש בכלל מאתים מנה, אבל לאו מטעמו.

יש לחקור הא דאין אשה נלחמת במלחמת הרשות, אם זהו רק פטור, כמו במצוות עשה שהזמן גרמא כמו תפילין אבל מותרות להתנדב ולקיימן, או יש בזה איסור: איסור לבישת בגדי מלחמה ונשיאת כלי נשק, או מאיזה טעם אחר. מלשון הרמב"ם ואינן נלחמות במלחמת הרשות' אי אפשר לדייק לא לכאן ולא לכאן.

לפי שיטת הרמב"ם והחינוך שאשה חייבת להשתתף במלחמת מצוה, ע"כ יש לפרש דברי רבי אלעזר בן יעקב (בספרי) שהוא מיירי במלחמת הרשות, וכדי שלא נאמר שזה הוא רק פטור אבל אם היא רוצה להתנדב מותרת - כי בהיותה עסוקה וטרודה במלחמה, הטעמים של חוקות עכו"ם והתעוררות לזימה נופלים - ת"ל לא יהיה כלי גבר וגו'. כי היות שאינם מתחילים במלחמת הרשות אם לא שאינם בטוחים בלבם שינצחום אז ישנו עדיין טעם התעוררות לזימה - או לאלה שאומרים הטעם שמא יתערבו - ולכן אסור לה.

במלחמת מצוה שחייבת להשתתף האם מותר לה להשתמש בכלי נשק וללבוש שריון? הסברא הפשוטה היא שלא רק מותרת אלא מחוייבת מפני הטעמים האלה: א) אין מתקבל על הדעת שנחייבה להשתתף במלחמה ונאסור עליה כלי מגן והתקפה? ואף לדברי הרדב"ז שהשתתפותה היא רק בהספקת מים ומזון לבעליהן, האם אינה זקוקה להגנה, בפרט אם בעלה בחזית? גם בזמננו אלה שיש לעמים המפותחים כביכול הסכם שלא להתקיף בתי חולים ואלה שמטפלים בהם ועוד ועוד, האם אין מעשים בכל יום שמפירים חוק? ב) משום פיקוח נפש, ואפילו ספק פיקוח נפש, משום שע"י זה אפשר שתוכל להציל עצמה. ג) התורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו (ברכות נח,ע"א; סנהדרין עב,ע"א). לפי התנאים הנוכחיים, שא"י מוקפת מכל צד בשונאים פראים שכמעט כל ישוב הוא כעיר ספר, שגם אלה שאינן בחזית, צריכות לדעת איך להגן על עצמן. וכמעט תמיד הן במצב "מלחמת מצוה". ד) לפי ביאור הב"ח שרק לגוי אסור - וכש"כ שיהא מותר להצלת נפשה.

מה שאמר הרמב"ם בספר המצוות "ותזדיין בחרבות" ובהל' עכו"ם "לא תעדה אשה עדי איש", אין הוא דן כשהיא עושה זאת להצלתה או אפילו להתלמד איך להגן על עצמה, כי אז הטעמים נופלים, כי אם היא עושה זאת מפני הצלה אין כאן לא חוקות עכו"ם ולא מעורר זימה. ואפילו טעם 'שמא יתערבו' לא שייך בפיקוח נפש, כי אם לא כן קשה גם לתירוץ השני של הרדב"ז, שכן מספקות מים ומזון, הלוא החשש שמא יתערבו נשאר? ואין לומר שאם הן מספקות 'לבעליהן' אז אין חשש שמא יתערבו, שא"כ מדוע לא נתיר להן השתתפות במלחמה עם בעליהן? חוץ מזה ביארנו לעיל שלרמב"ם לא סבירא ליה החשש שמא יתערבו.

את דברי הילקוט ורש"י שמסבירים, שלכן לא הרגה לסיסרא בכלי זיין משום לא יהיה כלי גבר, קשה להבין. חוץ מהדקדוקים שהבאנו לעיל קשה מאין ידעה יעל שלא רק מותר לה להרוג את סיסרא, אלא שמצוה עליה - עד כדי לעבור עבירת עריות - הלוא שלום היה בין יבין ובין בית חבר הקיני? ואם ידעה, מדוע לא הרגה אותו בחרב, הלא מצותן בסיף? (סנהדרין סז,ע"א). אבל אפשר שכוונת רש"י והילקוט היא, שלא היתה רגילה בכלי זיין, מפני צדדי האיסור שיש בלא יהיה כלי גבר בלי מלחמה או במלחמת הרשות, לכן השתמשה ביתד האוהל שהיתה רגילה בנטית אהל.

אם כי הוא דבר פשוט וברור שלדעת הרמב"ם והחינוך - נשים חייבות להשתתף במלחמת מצוה, אבל מה שנוגע לקריאת מלחמה, סידורה והנהלתה וכל דבר השייך לזה, כל אלה הדברים מוטלים אך ורק על הזכרים, הציבור או המלך ולא על הנשים, כי באופן רגיל הן אינם מנהלות מלחמה.

בזה תסולקנה תמיהות המנחת חינוך. במצוה תקכז לקרות קודם המלחמה לשלום, אומר החינוך: "ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן בזכרים שהם הראוים למלחמה והיא מן המצוות המוטלות על הציבור ויותר על המלך ועל ראשי העם" ומעיר המנחת חינוך על זה: "ובאמת במלחמת מצוה נוהג אף בנשים בלשון המשנה 'הכל יוצאין' וכן מבואר ברמב"ם פ"ז". במצוה תקסב לא תדרוש שלומם: "ואיסור זה היה נוהג בזכרים שהם בני מלחמה". ובמצוה תקסו ויד תהיה לך מחוץ למחנה: "ונוהגת בזמן הבית בזכרים כי הם הנלחמים ולא הנקבות". ובמצוה תקסז ויתד תהיה לך על אזנך: "להיות לכל אחד מבני החיל יתד תלויה עם כלי מלחמתו או כלי אחר שראוי לחפור בו". ואיננו אומר שנוהג בזכרים ונקבות, אם כי אפשר לדחוק ולומר שמצות יתד נוהגת גם בנשים, כי איננו אומר שנוהג רק בזכרים, אלא מצוה "להיות לכל אחד מבני החיל יתד תלויה" (ואם במלחמת מצוה גם האשה משתתפת, אז גם היא נכללת ב"בני החיל"). ומעיר המנחת חינוך: "באמת במלחמת מצוה ג"כ נוהג העשין הללו, ובמלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' כלה, כמבואר ברמב"ם פ"ז, א"כ נוהג בנשים ג"כ". ובמחיית עמלק (תרד-תרה) אומר הוא: "וכבר כתבנו בהעשה דנשים גם כן חייבות".

לפי דברינו שחיוב האשה הוא רק להשתתף במלחמה, אבל לא בקריאתה, בהכנתה והנהלתה, דברי החינוך עולים יפה. והגם שבמצוות לא תחנם (תכו) אומר שנוהגים בזכרים ונקבות, אינו דומה זה למחיית עמלק, מפני שבעמלק "הזכור" וה"לא תשכח" מחוברים ל"מחה תמחה" וכחלק ממנו משא"כ בלא תחנם.

מהאמור נראה שאפילו להרדב"ז בתירוצו השני, שנשים משתתפות בהספקת מים ומזון לבעליהן, ומים ומזון מסתמא לאו דוקא אלא כל צרכיהם, כמו כדורים וכדומה, כי איך נגבילן למים ומזון? - (גם "וכן המנהג בערביות" קשה להבין) וגם לזה צריכות הכנה לפי תכסיסי המלחמה בזמן הזה. ואפילו לפירושו הראשון הטעם הוא משום 'כל כבודה', ומדוע נדרוש מהן את ה'כל כבודה' במילוי חובתן למדינתן ועמן יותר מלצרכיהן הפרטיים? הלוא זה עלול להיות צרכי עצמן?

מה שנוגע לחוק "שרות לאומי", קשה לחדור לנימוקי רוב מתנגדיו שאינם נזהרים ונמנעים מלהעסיק אותן - אפילו נשואות - בלשכותיהם, בבתי מסחרם ואף אינם נזהרים מלהשתמש בהן במסעדות ובבתי חולים מפני שסומכין על ההיתר (אה"ע כא,ה). ומאי שנא? דבר שאין צריך לומר שכל הדיון שלנו הוא להלכה בחינת "תורה היא וללמוד אנו צריכים". אולם למעשה הדבר תלוי בפסקה של הרבנות הראשית לישראל, ומפסקם לא נזוז אפילו כמלוא נימא.

דרך אגב אמרתי להעיר על קושיית המנחת חינוך שהניח בצ"ע במצוה תכה והוא: "להרוג ז' עממים המחזיקים בארצנו טרם כבשנו אותה מהם, שנא' עליהם 'החרם תחרים אותם' ונכפלה המצוה בסדר שופטים שנא' שם 'כי החרם תחרימם', ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להרגם, ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה זו מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה".

ומקשה המנ"ח על זה, ע"פ הרמב"ן שאומר שאין דין התורה לסמוך על הנס, א"כ עיקר המצוה הוא להסתכן, כי בשעה שנלחמים נופלים משני הצדדים ואיך אומר החינוך "מבלי שיסתכן בדבר"? כמו כן הוא תמה שבסנהדרין (סז,ע"א) גבי מכשפה, שרבי יוסי הגלילי וגם רבי עקיבא סוברים שמיתת ז' עממים היא בסייף, ושניהם הר"מ והחינוך השמיטו את זה?

ונראה לחלק בין שעת מלחמה ללא שעת מלחמה. כשנצטווינו להרוג ז' עממים המחזיקים בארצנו טרם כבשנו אותה מהם נצטווינו לערוך מלחמה אתם, מערכה מול מערכה, ואז כמובן החיוב גם להסתכן - אחרת א"א לערוך מלחמה - אבל אחרי שנאבדו מן העולם אלא "ובא לידו אחד מהם ויכל להרגו" אין זאת יותר גדר מלחמה והיא רק מצוה כמו מצות אחרות שאיננו מחויב להסתכן.

והחילוק בין שעת מלחמה ללא שעת מלחמה שייך גם לדין מיתתם בסייף שהשמיטו. שהנה בגמ' בבא מציעא (לא,ע"ב): "הכה תכה - אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן וכו'", וכן הוא הדין ברוצח (סנהדרין סה,ע"א; רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד,ה"ח) ובשעת מלחמה הלוא בודאי עומדים על נפשם א"כ אין זה תלוי בידם (ודין סייף הוא רק פרט ממצות החרם תחרים, כי בשעת מלחמה הוא דבר בלתי אפשרי לדייק שישתמשו רק בחרב), אבל אם ימצא אחד מהם והוא יהיה בידינו כמו אצל 'לא תחיה כל נשמה' אז המצוה בסייף.

עבור לתוכן העמוד