האם מותר לרכוש מניות במפעל שאינו שומר שבת

א. הצגת הבעיה

ב. האם יש איסור על המעסיק יהודים בשבת

ג. יד פועל כיד בעל הבית?

ד. איסור התחברות לרשע

ה. איסור מסייע?

ו. הצעות פתרון

ז. הגדרת הבעלות במפעל

ח. בין שותפים לציבור

ט. מסקנה

v v v

יש לדון אם מותר לרכוש מניות ולהיות על ידי כך שותף במפעל שהוא מחלל שבת, ואף אם תאמר שאין כאן איסור כשאינו מיוחד לחלל שבתות - כפי שיתבאר להלן - מהו להיות שותף במניות במפעל שעיקר קיומו הוא חילול שבת. שאלמלא שהוא עובד בשבת לא היו המניות שוות אלא מחצית הסכום, ואולי בכלל לא היה המפעל בעל זכות קיום מכמה טעמים טכניים כלכליים, ונמצא שעיקר המעמיד את מחיר המניות הוא החילול שבת שמתקים במפעל הזה.

הנה בכל שכיר העובד בשבת יש לדון לכאורה מצד שני סוגי איסור: האחד מטעם איסור "למען ינוח", והאחר מצד איסור שכר שבת, שהרי נהנה משכר שבת.

יש לעיין תחילה מהו יסוד האיסור, בעבודת פועל בשבת עבור בעה"ב. הנה קיימא לן דאמירה לעכו"ם שבות ואין איסור "למען ינוח" בשכיר עכו"ם, כיון שאינו מצווה על שביתתו. ויש לעיין אם שייך איסור שבות לפחות על המעביד שמעסיק פועלים יהודים שגם הם מצווים על השבת. גרסינן במכילתא: "אתה ובנך ובתך" - אלו הקטנים, או אינו אלא הגדולים, אמרת אלו הרי הם מוזהרים לעצמן". הרי מתבאר לכאורה דגדול העובד עבור חברו אינו בכלל זה, כיון שהוא בעצמו מוזהר על כך.

אלא שלכאורה דבר זה נפתח בגדולים. דהנה רש"י על הפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות כא-טז): כתב: "לא יעשה בהם אפילו על ידי אחרים". וכתב על זה הרמב"ן: "פרש"י אפילו על ידי אחרים ולא הבינותי זה, שאם האחרים האלו ישראל הם עצמן מוזהרין עליה ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו, אלא שאם מטעה אותו באיסור מוזהר עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול, בין במלאכתו בין במלאכה העושה עצמו, ואם אחרים הללו עכו"ם אין אנו מוזהרים על מלאכה של עכו"ם בכלל לא ביו"ט ולא בשבת וכו', אבל מצאתי במכילתא: כל מלאכה לא יעשה בהם - לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה נכרי מלאכתך וכו', או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה נכרי מלאכתו, ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה, הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה נכרי מלאכתו דברי ר' יאשיה, ור' יונתן אומר אינו צריך והלוא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והרי דברים ק"ו ומה שבת החמורה אין אתה מוזהר על מלאכת נכרי - במלאכתך עאכ"ו". ומסיק הרמב"ן: "ובודאי היא אסמכתא בעלמא", יעו"ש.

ובלבוש מביא בזה שיטות, שי"א שהוא איסור דאורייתא לומר לעכו"ם, וכן דעת היראים שהוא איסור דאורייתא. כל זה בעכו"ם אבל בישראל לא נתבאר אם יש איסור דאורייתא כשהוא עצמו מצוה על כך. ומצאתי בברכי יוסף סי' רמג שמביא דעת רבנו ישעיה הראשון בתשובותיו כ"י סי' קב, שמביא בסוף דבריו וז"ל: "א"נ בא להזהירו על חברו שאם רוצה לעבור ואינו שומע לו שלא יניחנו לעשות במלאכתו". וכתב ע"ז הברכ"י: "ועל פי דברי רבינו ישעיהו הנז' אין אנו צריכין לומר דרש"י נקט מילתא כר' יאשיה דלא כהילכתא אלא אפשר דמ"ש רש"י על ידי אחרים היינו על ידי ישראל אחר וכמ"ש רבנו ישעיה בסוף דבריו לדעת רבי יונתן לפי האמת". נמצא לפי"ז דבפועל ישראל העובד עבור ישראל אחר, עובר בעה"ב על איסור דאורייתא אם מניחנו לעבוד.

מעתה, בעלי מניות במפעל שהפועלים עובדים בו בשבת, עובר כל אחד מהבעלים על איסור למען ינוח, וגם לא יהיה חילוק אם יש לו חלק קטן מאד במפעל או לא, בכדי שנאמר שיתבטל חלקו ברוב כפי שיתבאר להלן, דזה שייך רק אם דנים על הכסף האסור משום שכר שבת, אבל האיסור מצד שעושה מלאכה עבורו, לא משנה כמה הוא חלקו, כיון דסו"ס הוא ג"כ שותף במלאכת הפועל העובד. אולם נראה דיתכן דהכא לא יעבור על איסור זה, כיון דכל האיסור הוא שלא יניחנו לעבוד, והכא בעלי מניות היראים ודאי שאינם רוצים בעבודה בשבת, אלא שהם במיעוט ורוב בעלי המניות הם שאינם מקפידים על זה, ואין להם זכות וכח לעכב את עבודת הפועלים ע"כ בדין שלא יעברו על האיסור הנ"ל. ברם עדיין לא נתבאר לן אם התורה לא חייבה כלל בלאו זה כל שאינו יכול לעכב את העבודה, או דהוי רק בגדר אונס. נפ"מ אם חייב לסלק מעליו האונס, ובדוגמא דידן הרי הוא צריך להימנע מלרכוש מניות כאלו, ואם כבר יש בידו, חייב למכרם כדי שלא יגיע לידי אונס.

עוד נראה דיש מקום לאסור במקרה שפועל יהודי עובד עבור בעה"ב, לפי מה שכתב המח"א דפועל עדיף משליח וידו כיד בעה"ב, וגם בגוונא שאין מועילה שליחות מועיל דין פועל, וכמו שכתב בנתיבות סי' קפח מ"ש הש"ך בשוכר שליח לתפוס דחשיב כידו אף דאין מועילה שליחות. וא"כ הכא ששוכר פועל לעבוד בשבת הרי יש כאן איסור מצד דנזקף המעשה לחובת המשלח היינו המשכיר. אולם נראה דדין פועל כיד בעה"ב לא יחייב את השוכר פועל לענין שבת, דלעולם אין זו שליחות דליחשב כאילו הוא עשה אלא חשיב ידו. דלא מצינו דחייב על מלאכת עבדו בשבת אלא באיסור דלמען ינוח, וכן היה צריך להיות דהשוכר עכו"ם לעבוד בשבת דליחייב לא רק משום שבות אלא על גוף איסור מלאכה בשבת ולא אשכחן דבר זה. ע"כ מוכח דאין זה אלא דין פועל אבל אין כאן שליחות, ולגבי איסור שבת לא מהני אפילו שליחות ממש.

ברם ראיתי בספר זקן אהרן להגאון ר"א ואלקין זצ"ל אב"ד פינסק שזה עתה הגיע לידי, שאחר שדן באיסור אמירה לעכו"ם שבות אם זה מן התורה, כתב: "אכן כל זה אם המלאכה נעשית ע"י עכו"ם מעלמא שאינו פועל ושכיר אצל בעה"ב וגם אין נוטל שכר ממנו, אבל ברוב פעמים הא ודאי שנעשה זאת על ידי שפחה או משרת השכורים אצל בעה"ב, בכה"ג הוי שלוחו מה"ת וכמ"ש המח"א דאע"ג דאין שליחות לנכרי ואמירה לעכו"ם שבות היינו כשאינו פועל ושכיר אבל בשכירו הוי יד פועל כיד בעה"ב". הנה דעת המחבר הג' כדבר פשוט דגם לענין שבת הוי כשלוחו ממש, ואכן לענין אמירה לעכו"ם שבות לא נזכר בדברי המחנ"א הנ"ל אלא דבריו מתייחסים לענין מה שכתב המחנ"א דלא אמרינן אין שליחות לעכו"ם אלא במידי דבעי שליחות, אבל בדברים שאין צריך שליחות, כמו בעשיית מעקה יש שליחות גם לעכו"ם, ויכול לברך על עשיית מעקה, שמכאן לומד דבכל פעולה שעושה עכו"ם בשבת עבור בעה"ב דלא צריך שליחות הרי זה נחשב כאילו הוא עשה יעו"ש. אבל מ"מ נראה דלענין שבת לחייב את שולחו אין לחייב, דבשבת בעינן שיהיה לא רק נחשב המעשה על חשבונו אלא שיהיה הוא בעל המעשה ממש.[1]

וראיתי בספר אבני נזר או"ח סי' מא שחידש דלדעת הר"ן "תרי גווני איסורים יש בגוי העושה מלאכתו של ישראל בשבת: הא' משום שליחות, דלחומרא יש שליחות לנוכרי; הב' דאפילו הגוי עושה מאליו בלי צווי ישראל, כל שעושה לטובת ישראל בלי שיצפה לתשלום גמול אסור וכו'. שהרי איסור מחמר אפילו בבהמת גוי כמ"ש הר"ן ריש פרק מי שהחשיך ובפרק קמא דע"ז, הרי דאסור משום שהבהמה עושה על דעתו, וכן אסרה תורה בקטן עושה על דעת אביו היינו שהקטן עושה מחמת שיודע שנוח לאביו כמו שפירש"י אף שאינו מצוהו ולית ביה משום להזהיר גדולים על הקטנים וכו', והוא טעם אחד עם איסור בהמה משום שעושים על דעתו וכו'. והכא אין להתיר משום גוי אדעתא דנפשיה עביד, דזה לא מהני אלא באינו אומר בפירוש שעושה לדעת ישראל רק שהדבר נראה כן, בזה מהני אומדנא דאדעתיה דנפשיה עביד, אבל בנתן לו ישראל המלאכה לעשות דהוא עושה בפירוש לדעת ישראל בעינן קצץ דוקא".

והנה החידוש שכל שעושה מלאכתו של ישראל גם בלי צווי הישראל מ"מ עובר, לכאורה מכוון למה שכתבנו בשם המכילתא הנ"ל שלא יניחנו לעשות מלאכתו גם בלי שליחות, אלא חידוש נוסף יש כאן שה"ה גבי עובד עכו"ם הוא חייב על כך ואילו לפי פירוש רבנו ישעיה הנ"ל החידוש הוא דאסור לישראל לעבוד, אבל עכו"ם מותר מן התורה גם אם מצוהו על כך. ואם כנים אנו בזה הרווחנו שאם לא ניחא לו, הרי לא רק שנחשב אנוס אלא כל עיקר איסור אין כאן, דעיקר האיסור שהקפידה תורה הוא כל שעושה אדעתא דידה, וניחותא דידיה הוא תנאי באיסור ולפי"ז בגוונא דידן כל שיש שותפים שאינם רוצים שיעבדו בשבילם, אין עליהם איסור כלל מאחר דלא ניחא להם. וכן ליכא כאן שליחות דהא לא מצינו שליחות כה"ג בע"כ.

ברם זה שכתב האב"נ דאיכא משום שליחות, מלבד שדעת החת"ס או"ח סי' רא (וכן בבית מאיר אהע"ז סי' ה) דבשבת לא שייכת שליחות, אין הכרח לומר כן, ששליחות הוא תמיד דבר שצריך שחלות הדבר יהיה נחשב כאילו הוא עושה וזה לא שייך בפועל בכה"ג. אבל מכיון שהגאון הנ"ל תלי זה בשליחות, יש מקום לחשוש להנך דס"ל דיש שליח לדבר עבירה היכא שהשליח שוגג דלא שייך בהו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (עי' הגהת רמ"א חו"מ שפח סי' טו), דהכא שעובדים בשבת והורגלו בזה ולא חשים את חומר האיסור, דלדידהו לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד, דעבר ושנה הותרה להם, דבכה"ג שייכת שליחות ואז יש לחשוש לאיסור חמור של עבודה בשבת וכנ"ל, ואין להם היתר אלא משום דלא ניחא להו שיהו שלוחם לעבוד.

אלא דיש מקום לחשוש שכל הטענה דלא ניחא ליה אינה טענה כנה, דמאחר וזה שרוכש מניות יודע שערכן הוא אך ורק מפני שעובדים בשבת ואם לא יעבדו בשבת אין להן ערך, נמצא דמתחילה הוא רוכשה על מנת כן שיעבדו בשבת, ואין זה דומה לשותפות עם עכו"ם דאף שהוא יודע שיעבוד בשבת מ"מ כיון דאדעתא דנפשיה עביד לא קפדינן, דהתם אין עבודת החול תלויה בעבודת שבת ואף שיודע שבודאי יעבוד מ"מ אין זה כאומר לו, ולא אמרינן גם ניחא ליה שהרי אינן מחוייב לעבוד בשבת, אבל הכא שהדבר הכרחי שיעבוד בשבת ואפילו יעבוד על דעת אחרים מ"מ מתחילה ניחא ליה שיעבוד גם בשבילו, ואיך אפשר לומר שאינו רוצה שיעבדו בשבת, אין זה אלא ניחותא בפנימיות הלב ח"ו, וכה"ג יש חשש של שליח ממש. ומכאן שמה שכתבנו לעיל לצדד להתיר מצד שעובדים אדעתא דמחללי שבת ואין לו ניחותא בזה יש מקום לחשוש שזה שטר ושוברו בצידו, שאינו רוצה שיעבדו ומצד שני הוא משלם את הכסף המלא לכתחילה על דעת שיעבדו, ואף שחושב שיעבדו בשביל אחרים והוא יזכה ברווחים, מ"מ כיון שזה קשור בעיקרו עם עבודה בשבת הרי יש כאן משום דררא דניחותא ואסור. וצ"ע.

ומצאתי כעין שאלה זו בספר קול מבשר להגאון ר"מ ראטה בס' מח, בפועלים דתיים שברצונם להצטרף לקואופרטיב ימי שבהם יעבדו הספינות בשבת, אלא שהחברים שהינם שומרי תורה יהיו פטורים מזה ובכל זאת גם הם יקבלו את הריוח מעבודות השבת אף שאינם עובדים, והביא שם מו"מ עם הרב הראשי הגרי"א הרצוג זצ"ל בכמה נקודות השייכות לענינינו.

כתב הרב הראשי זצ"ל שאין ללמוד משם הלכה למעשה בדבר שנוגע לחיי נפש. ודעת המחבר הגאון שאין חילוק בדבר ויש איסור התחברות לרשע בכל גוונא, ונוטה להתיר משום שנוגע בחיי נפש וכמ"ש התוס' בשם הירושלמי עי' שם סנהדרין כו. והנה מ"ש שזה נוגע לחיי נפש ומסתמך על הירושלמי, עדיין טעון ביאור, דשם הוי סכנת נפשות ממש וכמ"ש התוס', דפיקוח נפש הוא ששואל המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש ע"כ. הרי דהתם הוי בגדר סכנת נפשות דעלולים למות במאסר, אבל בנידון דנן מה סכנת נפש איכא אם לא יעסקו בעסק זה, הקב"ה ימציא להם פרנסתם ממקו"א וסכנת נפשות לא מאיים עליהם. אולם נראה לי, דבנידון דידן להיות שותף במניות לכאורה אין כלל איסור של הצטרפות לרשע, משום דכל האיסור הוא להצטרף שמא מתוך מגעו אתו ילמד מדרכיו, וכל זה לא שייך במניות, שאין הוא בא במגע עם יתר חברי המפעל, ואין להם שום קשר עם הרשע שילמד מדבריו, דאל"כ לא הנחת לבן אברהם שירכוש מניה בכל מפעל שהוא, שהרי מניותיו מפוזרים, ובודאי יש בין אלה גם שאינם שומרי תורה ומצוות ולא מצינו מי שיאסור בזה.

כמו"כ דחה הגאון המחבר אפשרות להתיר השותפות מצד דכל ההשקעה של הדתיים הוא סכום מצער כלפי כלל הסכום שיושקע והוא בבחינת מסייע שאין בו ממש, ומסיים דכיון דבישראל הדין שמצווה להפרישו מאיסור וכל שכן שלא יסייע לו, על כן אין חילוק בין מרובה למיעוט ונמצא שיש כאן איסור נוסף משום מסייע ידי עוברי עבירה. אבל נראה לומר דבנידון דידן ליכא משום מסייע לעוברי לעוברי עבירה ולא משום מכשול לפני עוור, דאם אמנם המניה היא תחילת היסוד של החברה יתכן שיש בזה איסור כנ"ל, אבל על פי רוב המניות כבר נמצאות בשוק, אלא שמועברות מיד ליד, ונמצא שהכסף שהוא המסייע כבר סייע, והוא אינו אלא שינוי רשות, דכה"ג פשוט הוא דלא שייך לפני עוור ולא מסייע לדבר עבירה. וגדולה מזו ראיתי בספר מלמד להועיל להגר"ד הופמן בשותפות של יראים עם מחללי שבת בעסק שכיון שהכסף כבר הושקע אין בזה משום לפני עוור יעו"ש.[2]

נראה שאם כל הפועלים העובדים במפעל ירכשו גם הם מניות ממפעל זה, ונמצא דהוי שותפין ממש, וכל שהם שותפים אין אומרים שהם שכירי המפעל אלא אדעתא דנפשייהו עבדי, כמו דאמרינן גבי גוי שהוא שותף לישראל דאין בזה איסור, אף שמרויח בזה הישראל כמבואר גבי אריס בסי' רמג באו"ח, וה"נ כאריסי חשיבי דיש להם חלק, ולא חשוב אם חלקם הוא קטן לפי ערך המפעל כמו שיבואר להלן. ובזה יתכן דלא מזיק לן גם ניחותא של היראים השומרים שבת, דכל שעובד לנפשיה לא איכפת לן בניחותא של הישראל כמו גבי אריס דמותר ולא אמרינן דצריך שיהא לא ניחא ליה בעבודת הנוכרי.

או אפשר למצוא תקנה אחרת, מאחר שהמניות נמכרות ללא הבדל בין יהודי לשאינו יהודי כשלפחות כמה מניות יירכשו על ידי אינו יהודי ונמצא שיש כאן חלק עכו"ם וכיון דלדידיה מותר לעבוד בשבת הרי הפועלים עובדים אדעתא דעכו"ם. ואף שהחלק הוא קטן ביותר. ראיתי בספר מלמד להועיל סי' לה, שהביא שם מו"מ של הגאון בעל שואל ומשיב עם הגאון מצאנז, שפקפק דלא הותרה שותפות בתנור אלא היכא שהגוי השותף מעמיד הפועל, והפועל עושה בשביל חלק הגוי, אבל הכא שהיהודים שכרו פועלים, והפועלים כמעט שאינם מכירים אלא את הישראל מה בכך שיש לאדון שותפות, מ"מ שם הישראלים עבדו, אלה דברי הגאון מצאנז. וכתב על זה הגאון בעל שואל ומשיב ולא ידעתי מה הוא שח, דהא כל שיש לנוכרי חלק א"כ מצד הנוכרי מותר לנוכרים לעבוד, ומה בכך שהנוכרים חושבים שאין כאן שותפות נוכרי רק שעושין בשביל הישראל, מ"מ לא גרע מהערמה דשרי מדרבנן יעו"ש. ולפי"ז היה מקום גם להקל בנידון דידן אלא שכאן הערמה היא בדבר תורה. מ"מ שני הדברים יש בהם משום צירוף היתר לרכוש המניות הנ"ל.

אלא שעדיין אנו צריכין לעיון אם מותר משום שכר שבת שהרי נמצא מרויח שכר שבת. אך לפי מה שכתבנו אפשר דשכר שבת מובלע בכלל המניה וכמו שהורה להיתר בכה"ג בספר הנ"ל.

וכן ראיתי בספר קול מבשר שהתיר הרב הראשי זצ"ל את הרווחים הבאים מעבודת שבת על ידי שנאמר ברירה, דמאחר שהוא איסור דרבנן ובדרבנן קיי"ל יש ברירה והם נכנסים לחשבון המחללים ולא על חשבון שומרי שבת. אלא דיש עוד פקפוק דבמקום שעבודת שבת היא היסוד לקיום המפעל יש לומר דשכר שבת פתיך בכל הכסף של המניה, מ"מ נראה דלא שייך כאן מעמיד כמו גבי איסור והיתר ויש כאן ממון שפועל בהיתר ויש להסתמך על ברירה כנ"ל, ובפרט שאפשר בהבלעה.

והנה כל השקלא וטריא דלעיל הוא על יסוד ההנחה, שכל חברת מניות היא למעשה שותפות ממש בכל המפעל, וזהו הסדר שהסכימו עליו הסוחרים, להיות מעבירים חלקם וזכותם במפעל על ידי רכישת המניה, אף שאינו בהתאם לסדרי הקנינים המקובלים, וכנראה דלא גרע מסיטמתא דקני, דאל"כ לא קנה את המטלטלין שבמפעל על ידי המניה דלא עדיפא זו משטר ולא קני מטלטלין, וקנין סודר אין כאן. אבל אין הדבר פשוט כל כך. הנה מצאתי כבר שהאריכו בזה האחרונים ובראשם בספר מלמד להועיל ומביא שם גם דברי מהרי"א הלוי שדעתו לענין חמץ ששותפים בזה ישראלים ועכו"ם בצורת מניות, שאין החמץ נאסר, מטעם שאינו שייך לו באופן פרטי ואם ירצה לקחת מהרכוש הממשי אפילו לפי חלקו יכול מנהל המפעל לעכב, ולכן אינו יכול למכור את חלקו ברכוש ממש, ומה"ט אין אחריות החמץ עליו וגם אינו נאסר דלא שייך בו שאינו שלו, יעו"ש שהאריכו בזה. ואמנם דבר זה צריך בירור משפטי אצל הבקיאים בדבר, כי ההוכחה שאין לו כל זכות בגוף הדברים ממה שאינו יכול למכור, פשוט שאין זה הוכחה כלל, כי קיום החברה תלוי שזה יתנהל בצורה של חברה, ויחיד לא יוכל למכור, אחרת כל היסוד של החברה יתמוטט, וזה אחד מהתנאים של ניהול החברה ולכן אינו יכול למכור, אבל אין זה מפני שאינו בעל הרכוש. וגם אי יהיבנא שלענין חמץ אין החמץ נאסר, זה לא מפני שאינו בעל החמץ אלא מפני שאינו יכול לכלותו, ואינו בעלים לענין מכירתו ואין זה בכלל לא ימצא לך, שהרי אינו שלו לענין זה. אבל לא מסתבר לומר שהחברה היא גוף אבסטרקטי והכסף שייך לחברה ולא לבעלי המניות שהם בעלי הכסף וההון.

ברם מתוך עיון בספרים המגדירים את מהות האגודות השונות, בא לידי ספר של אברהם פלמן "דיני אגודות שיתופיות בישראל", ושם בעמוד 60 מגדיר מהותו של גוף מאוגד בזה הלשון: "אגודה רשומה היא גוף מאוגד, כלומר גוף בעל זכויות וחובות, נפרד בהחלט מהחברים המהווים אותו כפעם בפעם. גוף זה אינו אלא יצירה מלאכותית של החוק, יצור מופשט הוא, שאין לו דמות הגוף, אלא קיים קיום דמיוני בעיני המשפט, המקנה לו את כל הזכויות והחובות המשפטיות אשר לאיש חי". וזה ממש כדברי הגר"ד מספר מלמד להועיל הנ"ל. מובן שגם בחברת מניות אין שינוי מהותי בהגדרת החברה אלא בתנאים צדדיים ולפי"ז אין כאן שליחות של בעל המניות או שכירו אלא של הגוף הנ"ל. וכן יש מקום לפקפק לפי"ז אם זה בכלל מסייע ידי עוברי עבירה, כיון שלמעשה אינו שייך לו אלא הגוף הזה פועל כדבר נפרד מהחברים, ומכאן דגם איסור ריבית יש מקום לומר שלא שייך בזה. ומעתה בנידון הקואופרטיב הימי שעליו דן בספר קול מבשר שהבאנו לעיל יתכן גם שאילו היו מאוגדים בצורה של חברה (ומתקבל על הדעת שככה רצו להתאגד), לא היה בדין לאסור את זה ואין כאן מסייע לדבר עבירה, כיון שאינו מסייע לו לזה שעובר עבירה, אלא הוא משקיע כסף בחברה, וההוא בעקיפין מסתייע על ידו, והוא כגוף שלישי שצ"ע אם זה בכלל מסייע נקרא.

אבל יש כאן לעיין אם גוף מוגדר כזה קיים לפי מושג דיני ישראל, ואם יש מציאות של גוף משפטי ויהא ציור של ממון מבלי זיקה לבעל ממון ממש. והנה מצינו גוף כזה לכאורה ששמו ציבור שאינו משום שותפין רבים, אלא גוף שהוא ציבור. עי' ברמב"ן על התורה פ' ויקרא ד"ה תקריבו, שקרבן נדבת ציבור אינו במושג שותפות ואין בו סמיכה כמו בשל שותפים. ומה"ט כתבו התוס' מנחות עח, דאף לרבי יהודה הסובר דאסור לשחוט את התמיד שהוא קרבן ציבור על החמץ, מ"מ אינו עובר כשיש לאחד מישראל חמץ, וע"כ דציבור אין לו זיקה ליחיד ונעשה רשות אחרת. ויתכן דזו כוונת הגמ' בתמורה (טו,ע"ב) דיליף דאין ציבור מתים מהא דשעירי רגלים וראשי חדשים דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה ודילמא מתו מרייהו דהני זוזי, אלא לאו שמ"מ דאין ציבור מתים יעו"ש, והכוונה דאם ציבור הוא כמו שותפין א"כ היה לנו לחוש דילמא מתו מרייהו, אלא שהציבור הוא רשות מוגדרת שאינה קשורה בגדרי שותפות ולכן לא שייכת מיתת בעלים כיון שאין כאן בעלים אלא הציבור הוא הבעלים. וכן היא כוונת הגמ' בהא דכהן מותר לו לשקול ואין זה מנחת כהן דכליל, כמו שטענו הכהנים, שמאחר שזה נמסר לציבור אין זה רשות כהן, וכמו שמוכח בירושלמי בשקלים שם. נמצא דמאחר דיש סוג כזה של רשות ששייכת לרבים ואין כאן שייכות הפרט, הרי מסתבר שאפשר ליצור גם חברה כזו, ואין זה סותר דין תורה, דהא אשכחן כה"ק לפחות גבי ציבור.

אבל באמת כל זה ליתא ויש חילוק גדול בין רשות ציבור לחברה מאוגדת המוזכרת ולא קרב זה אל זה. דלפי הגדרת המחוקק הרי חברה היא רשות לעצמה בלי כל זיקה לבעלים, אלא "זוהי יצירה מלאכותית של אישיות משפטית הקונה ומוכרת" והיא כמו גוף אחר לגמרי, ודבר זה לא אשכחן בדיני ישראל, שלא מצינו גוף משפטי בלי בעלים שהוא בעל הממון, אלא תמיד יש יחס ידוע של הבעלים, אם בתור בעלים ממש וכמו שותף, ואם בתור זכות הציבור שכולם יחד מהווים רשות ציבור. ולא מצינו אלא סוג "הפקר" שאינו שייך לאף אחד, אבל אין זה זכות לקנות ולמכור וכו'. וציבור אינו רשות מוסמכת בלבד, אלא שותפות של ציבור אנשים כללי, שלכולם יחד יש זכויות בזה, וכמו שכתב להדיא רבנו בהל' תמורה (פ"א הל' א): "אחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן צבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה". הרי שכינה רבנו קרבן ציבור שהוא גם רשות הקדש בשם שותפות. וכן כתב רבנו בהלכות נדרים (פ"ז ה"ב): "ומותרים בדברים שהם שותפות לכל ישראל כגון הר הבית והעזרות". הרי דציבור גם הוא מדין שותפות, ואם כך בציבור שהוא כלל ישראל, ק"ו בציבור מוגדר ברור שאין הם אלא שותפים, כמו בני העיר שהם אוסרים אחד על השני, אף דגם זה הוא ציבור, מ"מ כיון שיש להם זכות למכור ואין לאחר שייכות להם הרי זה כאילו מוגדר רק בשבילם ודינם כשותפים.

ומכאן שאין בדין ישראל רשות משפטית בלי קשר לבעלים, דאל"כ למה לא יהיה ציבור כזה כבני העיר שלא יוכלו לאסור אחד על השני וה"ה ציבור ממש, ולא אמרו שאינם יכולים לאסור אחד על השני אלא מפני שבני בבל נתנו להם אדעתא שיהיה זה הפקר ולא יהיה לכל אחד רשות ממש שיוכלו לאסור אחד על השני, משמע דבלא"ה גם בציבור היה בדין שאחד יכול לאסור על השני. מכאן שלעולם כל מיני ממונות אין להם בית אחיזה בלי בעלים. ויפה הגדיר לנו הר"מ בפירוש המשנה נדרים פ"ה: "וענין דבר של עולי בבל, הדבר שיש בו שותפות לעולי רגלים והוא מה שזכר מהם אעפ"י שהיציאה והבנין שלהם ממון כל ישראל ולכל אחד מהן יש בהן זכות, אין זה כי אם זכות מועט מאד שאין לאחד מהם רשות". פירוש, אם יש לו רק זכויות אלא שאין רשות לעשות בה שום דבר, אין זה יכול לאסור על השני. ויתכן דמהאי טעמא אין יכול פרט אחד שיש לו חמץ לעכב על קרבן התמיד אף שגם הוא אינו נשחט על החמץ וכמו שכבתו התוס' הנ"ל דאין זה משום שרשות ציבור מפקיעה מכל זכות של יחיד, אלא שכל שיש לו זכות מועטת כזאת שאינו מקנה לו "רשות" אינו יכול לעכב בקרבן.

ואין לומר שמאחר שבעניני ממונות יש דברים התלויים בהסכמה כמו סיטומתא וכדומה, כמו כן גם מדין תורה יהיה אפשר ליצור גוף כזה כפי הגדרת בעלות שגופי תורה תלויים בה. שכן דבר שלא מצינו דבר כזה בתורה צ"ע אם אפשר ליצור אותו, ואינו דומה לסיטומתא דשם הוא רק ענין העברה מרשות לרשות דמסתבר בתלוי בהסכמה, כי גם קנין כסף או משיכה יסודו אף הוא בהסכמה, אלא שהתורה גילתה לנו שבפעולה כזאת אדם מעביר זכויותיו, ולכן מצאו דגם במקרים אחרים אם הוא מנהג מקובל יתכן שהוא קונה (ואף גם בזה ידועה המחלוקת הגדולה אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא), אבל לקבוע בעלות וזיקה של דבר לממון וליצור דבר דמיוני של בעלות ולא בעלות ממש, מנל"ן לחדש דבר כזה, וצ"ע.

תבנא לדיננא, דאין יסוד להתיר אא"כ לפועלי המפעל עצמם יש חלק במניות שאז אדעתא דידהו עבדי, וכן אם יש עכו"ם שותפים במניות, ואפילו אינם משותפים אלא בחלק קטן, מ"מ ה"ז מציל שישראל שומר תורה ומצוה לא ייאסר עליו לקנות מניות ולהיות שותף במפעל זה, וכנ"ל. ועוד צ"ע להלכה ולמעשה.



[1] וכן נראה דגם לענין רציחה קשה לומר ששכירו יחייב את השוכר מיתה כמו שליח ממש. ולכאורה יש להביא ראיה מהא דגמר ב"ש דלענין רציחה שלוחו של אדם כמותו מהכתוב 'אותו הרגת בחרב בני עמון', ולכאורה כל חייל הפועל במצות המלך לא גרע מעבדו ושכירו, ולפעמים גם המלך משלם שכר לחייליו, ובכל זאת לא נתחייב אלא מקרא הנ"ל.

[2] ברם מה שכתב שם להסתמך להיתר על חידושו של השערי תורה כלל מב, דלא שייך לפני עוור רק כשעושה מעשה אבל לא בשב ואל תעשה, לכאורה זה נגד דברי המל"מ בפ"א מהל' כלאים ה"ו, הובא בספר קול מבשר הנ"ל, דאף אם שותק בלא אמירה ומעשה, אם החפץ הוא שלו ואינו מונע את העכו"ם מן האיסור, עובר משום מלפני עוור, וכ"כ הפמ"ג או"ח סי' תמג יעו"ש. אבל טענתנו נכונה לענין מניות שנרכשו בשוק דבזה אין משום מסייע לדבר עבירה.

עבור לתוכן העמוד