מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביד

[פורסם בתחומין יח 236]

א. כוחו של הסכם אישי

   1. המפורש והסתום בהסכם

   2. מדקדקין לשון השטר

ב. יד בעל השטר על התחתונה

   1. בעל השטר הוא המוציא מן החזקה

   2. כשבעל השטר נתמך ע"י המנהג

ג. כוחו של מנהג מעובדת היותו ידוע לכל

ד. מנהג מפלה הוא מנהג גרוע

ה. שינוי המנהג עם השתנות הנסיבות

ו. ויתור עובד על זכויותיו

   1. דינא דמלכותא דינא

   2. דיני מלכות הנובעים מהשקפת עולם

   3. דיני העבודה נועדו לתקנת הציבור ואינם ענין להשקפה

ז. דינא דמלכותא הפוגע בתורה ובמצוותיה

ח. פסיקת בתי המשפט בדיני עבודה אינה נובעת מהשקפה אישית

ט. ההחלטה

v v v

לאחר עשר שנות עבודה פרשה גננת ממקום עבודתה ברשת גנים מסויימת. הגננת תובעת מרשת הגנים להעניק לה את מלוא זכויותיה בהתאם להסכם הקיבוצי של כלל עובדי החינוך והגננות. רשת הגנים טוענת שהחוזה האישי שנחתם בינה לבין הגננת, ואשר את תנאיו כבר מילאו, הוא המחייב ביחסים שביניהם.

נראה שההסכם הקיבוצי של עובדי חינוך וגננות ומנהג המדינה השורר אצל עובדי חינוך וגננות הוא הבסיס שקובע את זכויותיה של הגננת. אמנם בתחילת העסקתה של הגננת ברשת הגנים נחתם ביניהם חוזה אישי, אבל עיון בסעיפי הסכם זה מלמד שרק בנושא גובה השכר החודשי יש תנאי מפורש שהוא שונה מן האמור בהסכם הציבורי, כיון שהוא מציין במפורש ששכר זה הוא רק 90% מגובה שכרה של גננת באותה דרגה ובאותו וותק בטבלת השכר של משרד החינוך. ממילא שאר התנאים הסוציאליים וזכויות כספיות נוספות - הרי הם כפופים לנאמר בהסכם הקיבוצי החל על כלל הגננות במדינה.

גם סעיף אחר בחוזה האישי, השולל מהגננת כל תשלומים סוציאליים, פיצויים ו/או פנסיה בגין תקופה קודמת שבה עסקה כגננת עצמאית, יש בו ללמד שאכן זכאית אותה גננת לאותן זכויות בגין שנות העסקתה ברשת הגנים. אין בסעיף זה כל איזכור שמדובר בתנאים סוציאליים מיוחדים הנהוגים אך ורק באותה רשת גנים. [1]

אף כשמדבר ההסכם על אודות תנאים סוציאליים הנהוגים ברשת גנים זו בלבד, אין הוא מבהיר כלל מהו הנוהג המיוחד של רשת גנים זו, במה הם שונים מהנהוג ע"פ ההסכם הקיבוצי, ואיזה מסמך מפרט נוהג מיוחד זה. ממילא יש לראות את תנאי ההסכם הקיבוצי להעסקת עובדי חינוך וגננות, שהוא מנהג המדינה, כבסיס לקביעת זכויותיה של הגננת.

הדבר מעוגן בפסק השו"ע (חו"מ שלא,א) שאין מעביד יכול לכפות על פועל תנאים השונים ממנהג המקום, אלא אם התנה על כך בשעה ששכרו. מאותו טעם פסק הריב"ש (שו"ת סי' תעה) שחזן שלא התנו עימו במפורש שאין הוא פטור ממסי העיר, בעוד שמנהג העיר הוא שהחזנים פטורים, "גם זה פטור מן הסתם, כי השוכרים היה להם להתנות." אין לקבל את טענת בא-כוחה של רשת הגנים, שדברי הריב"ש נאמרים בהסכם שחסרים בו פרטים - כלומר, ששכרם סתם - ואילו בנידוננו קיים הסכם מפורט; שהרי כבר הוזכר לעיל שבנושא התביעה - היינו: התנאים הסוציאליים, הפיצויים והפנסיה - גם בחוזה האישי שבו אנו עוסקים אין פירוט.

אכן, הסעיף האמור בהסכם האישי מאזכר את נושא התנאים הסוציאליים בלשון זו: "החל מ... ישלם הועד לגננת משכורת חודשית לפי הדרגה והותק המאושר של הגננת ולפי טבלת השכר והתנאים הסוציאליים הנהוגים ברשת...". בא-כוחה של הרשת טוען שאת תוספת המילים "והתנאים הסוציאליים", שאין להן משמעות לנושא המשכורת החודשית, שבו עוסק הסעיף, יש להבין כנוגעת בזכויות כספיות אחרות - כפיצויים, פנסיה וכדו'. הכח לדרוש לשון שטר כעין "אם אינו ענין ל.. תנהו ענין ל..." יכול להינתן מכוחו של הנפסק בשו"ע חו"מ סא,טו: "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון".

אבל אין להפעיל כלל זה בנידון דידן. הסעיף האמור אכן עוסק אך ורק במשכורת החודשית, שכן סעיף אחר בהסכם עוסק בזכויות הכספיות ובתנאים הסוציאליים שאינם מרכיבים את המשכורת החודשית, ובאותו סעיף לא מוזכר כלל שאלו ישולמו ע"פ הנהוג באותה רשת גנים, דבר שהוזכר בסעיף העוסק במשכורת החודשית. הפרדה מדוקדקת זו בין שני הסעיפים אינה מאפשרת לטעון כלפי רשת הגנים שהיא בגדר "גברא דלא גמיר כולי האי".

אמנם בשו"ע שם, בסעיף טז, נוסף: "יש מי שאומר, שתנאי שאדם מתנה עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה." רשת הגנים טוענת שיש לפרש את תוספת המלים "תנאים סוציאליים" ע"פ כוונתה, ולא על פי הכתוב מפורש בהסכם. אולם בנידון דידן, כאשר על פי כוונות נסתרות אלו יימצא צד אחר מפסיד את זכויותיו המעוגנות במנהג המדינה, הרי כל עוד לא באה מחילה מפורשת בלשון ברורה, אין הדבר נתון לפרשנות על כוונת הצד שכנגד.

אף אם נניח שפרשנותה של תוספת זו בשטר נתונה בספק, הרי שעל פי הדין במקרה של ספק יד בעל השטר על התחתונה. בנידון דידן, רשת הגנים היא בעלת השטר, ולכן אין היא יכולה לנשל את הגננת מזכויותיה. אלא שבנידון דידן, לכאורה יש להחשיב את הגננת כבעלת השטר, כיון שהיא באה להוציא מידי רשת הגנים, וידה על התחתונה משום שהמוציא מחברו עליו הראייה. אמנם שני הצדדים מחזיקים בהסכם שביניהם כבשטר, אך מצינו מעין זה בשו"ת הרא"ש (עו,א). מדובר שם במלווה האוחז בידו שטר חוב, ובלווה המחזיק בשובר שלא ברור שהוא מתייחס לאותה הלוואה שהשטר מעיד עליה. הרא"ש פסק ש"השובר כשר, אע"פ שלא הוזכר בו לא עדי השטר ולא זמנו, כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוין - ממילא אמרינן שהשובר נכתב על אותו שטר, דיד בעל השטר על התחתונה כיון שהוא בא להוציא ממון" (וכך פסק הרמ"א בחו"מ מג,א).

אמנם בענין דומה נחלקו הראשונים, וכמובא בנמוקי-יוסף (ב"ב דף עו בעמודי הרי"ף, ד"ה מתני' דרבונות) שהמחזיק בשובר ידו על העליונה והמוציא מחברו עליו הראיה, "ולזה נוטה דעת הרא"ה ז"ל, אע"פ שאינו נראה בעיני הריטב"א ז"ל תלמידו." אבל הרמ"א (חו"מ מב,ח) הכריע כרא"ה.

עפ"ז גם בנידון דנן, לכאורה היה מקום לומר שרשת הגנים, הנתבעת, היא המוחזקת בכספה, והגננת, התובעת, היא שמבקשת להוציא את זכויותיה כעובדת מהנתבעת. יש לראות את ההסכם האישי כשובר, ויד הנתבעת על העליונה משום שהיא מוחזקת. וא"כ, אף אם נקבל שלשון ההסכם האישי אינה חד-משמעית ואין בה הוכחה ודאית לנתבעת, מכל מקום תהיה יד הנתבעת בעלת ההסכם האישי על העליונה, ולא נוציא ממנה את זכויות הפנסיה מכח מנהג המדינה.

אך באמת אין הדבר כך. בחדושי ר"ע אייגר לשו"ע חו"מ שלא,א, הוסיף על דברי השו"ע, שאין בעה"ב יכול לכוף את פועליו כנגד מנהג המדינה, "אפי' הוסיף על שכרן, כיון שלא התנה כן בשעה ששכרן": "ואם יש הכחשה ביניהן, דהבעה"ב אמר להשכים ולהעריב והפועל מכחישו - אין בעה"ב נאמן, אף שהוא מוחזק, כיון דטענתו נגד המנהג." את פסקו זה הוא מחזק מתוך מה שנפסק בשו"ע חו"מ של,ה: "טען האריס שהתנה שיטול החצי, ובעל השדה טען שלא התנה אלא ליתן לו השליש - הולכים אחר מנהג המדינה", והאריס זוכה אע"פ שבעה"ב הוא המוחזק.

רע"א שם ציין מקור נוסף לפסקו, והוא מהירושלמי ב"מ פ"ז ה"א: "אמר רב הושעיה: זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה. א"ר אימי: כל המוציא מחברו עליו להביא ראיה, חוץ מזו." בפני-משה ביאר: "זאת אומרת - מדקתני אינו יכול לכופן, משמע אפי' אומר שהתנה עמהם ע"מ להשכים ולהעריב והם מכחישין אותו, אינו יכול לכופן ולתפוס שכרן, לפי שאין המנהג כך... אע"ג דבכל התורה קי"ל המוציא מחברו עליו הראיה... אלא משום דהמנהג מבטל הלכה, זו כאן דאמרינן מסתמא על מנהג העיר והמדינה הוא ששכרן."

בעל פנ"מ הרחיב את ביאורו במראה-הפנים ד"ה השוכר את הפועלים, שר' אימי תירץ בדבריו את קושיית הבבלי על המשנה - שהקשה "פשיטא דאינו יכול לכופן". לפי ר' אימי "קא משמע לן המתני' דאפי' יש טענת הכחשה ביניהם בענין התנאי, הוה המנהג מבטל הלכה. דקיימא לן בעלמא כל המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, והכא עליו [על המוחזק] להביא ראיה, הואיל וטענת הפועלים לפי מנהג המדינה הוא." אף הוא, כרעק"א, מדמה דין זה למובא בב"מ קי,א "אריס אומר למחצה ירדתי ובעה"ב אומר לשליש הורדתיו" - דהמסקנה כרב נחמן וכדפסק הרמב"ם (הל' שלוחין ח,ה), הולכין אחר מנהג המדינה, וזה שטען שלא כמנהג עליו להביא ראיה. במראה"פ מביא שכן כתב המרדכי (רמז שצז) בשם רב האי גאון בשערי שבועות (ח"א ש"ה): "כל הטוען תמורת המנהג, עליו להביא. ואם אין ראיה שהוא טוען כמנהג המקום, עליו שבועת היסט שלא שינה ממנהג המקום." נמצא שמנהג המדינה על תנאי העסקתם של עובדים נותן לעובד מעמד של מוחזק, ובמקרה של ספק אין הספק מוציא מידי המנהג.

לפי"ז, גם אם חילוקי הדעות בין הצדדים בנידון דידן יוצרים ספק, אין ספק זה מוציא מידי הודאי, שהוא מנהג המדינה.

עקרון הלכתי דומה מצינו בשו"ת המהרי"ק שורש ז. המדובר שם בהסכמה שנעשתה בשטר בין כמה מאנשי העיר, לפרוע צדקה בחלקים שוים, אך בשאר ההוצאות ישלמו איש איש כערכו. השאלה היא כיצד לגבות מאנשי העיר סכום שנדרש מהם לפדיון שבויים - האם דבר זה נכלל במושג 'צדקה', או שמא רק צדקה הניתנת לעניים למאכל ולמשתה וכסות. בתשובתו כתב המהרי"ק: "אפילו אם יהיה הלשון תלוי ומסופק, פשיטא דכל היכא דאיכא למימר לא נתכוין לזה אלא לזה אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה... אפילו היכא דלישנא משמע קצת כדברי בעל השטר. ופשיטא דאין לחלק הכא משום דראובן [התובע שויון גם בפרעון דמי פדיון שבויים] הוא מוחזק, שהרי אין חזקתו כלום, מאחר שמכח הדין מתחייב ראובן לפי ממונו."

בדרכי-משה (חו"מ סי' מב), הב"י בבדק-הבית (שם) ובלחם-משנה (הל' מלוה סוף פי"ד) תמהו על המהר"יק. הש"ך (חו"מ מב,יח) ביאר את דבריו, "דהמהרי"ק קאי שם על מי שהיה חייב בלא שטר לפרוע לצדקה לפי ממונו; עתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבויים כלום רק שוה בשוה, מחמת שהוזכר בשטר שביניהם שהוצאת צדקה יפרע כל אחד בשוה. וע"ז כתב מהרי"ק שם שאין פדיון שבויים בכלל צדקה, ואמרינן יד בעל השטר על התחתונה, ואע"ג שהוא מוחזק - שהרי אין בחזקתו כלום, מאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו, אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תורה."

כך גם בנדון דנן: יש לראות את הגננת, התובעת, כמוחזקת בזכויות שמנהג המדינה מעניק לה.

בא כוחה של רשת הגנים טוען, שלמנהג המדינה שנוצר מכח ההסכמים הציבוריים של עובדי הוראה וגננות אין כל עדיפות על המנהג הקיים כבר חמשים שנה באותה רשת גנים. מה עוד שמנהגה של אותה רשת קיבל את הסכמתם של בעלי הלכה, וכפי שפסק בהגהות אשרי מס' ב"מ דף פו, שהולכים אחר מנהג בדיני ממונות דוקא במנהג קבוע עפ"י חכמי המקום.

הגדרתו של מנהג המדינה נקבעה ע"י הרמב"ם בהל' אישות כג,יב (מובא בשו"ע אה"ע סו,יא): "בכל אלו הדברים וכיוצא בהן מנהג המדינה הוא עיקר ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה." הגר"א (ס"ק מח) ביאר זאת, "דטעם דמנהגא, דכל דנסיב אדעתא דמנהגא... לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל." הר"א מזרחי (שו"ת סי' טז, דף לה) הרחיב וביאר, "שהרי אין כח המנהג יכול להתפשט בדין ממונא על מי שאינו רוצה להתנהג באותו מנהג, עד שנוציא ממון מיד המחזיק בו בעל כורחו על פי המנהג, כמו שהוא מתפשט גבי אסורא שחל עליו בעל כורחו ומפרישין אותו מאותו דבר... אבל בענין ממון לא ידעתי איך יתנו ממונו של זה לזה על פי מנהג... בשלמא אם עשו חכמי המדינה, שהם כמו בית דין, שום תקנה לפי הצורך והזמן - יש כח בידם... ומכיון שכן הוא חזינן ההוא מנהגא דמתא: אי מנהגא ברורה פשוטה היא לכל בני מתא - אמרינן אנן סהדי דאדעתא דמנהגא עשה מה שעשה, וכאילו התנה הוא עצמו בפירוש על הדבר, וצריך לקיים תנאו, ולא מכח המנהג שנהגו אחרים. ואע"ג דהשתא צווח ואמר לא נתכונתי לכך ולא נתרציתי בזה מעולם, אפילו הכי אמרינן אנן סהדי דלא עשה אלא ע"פ המנהג... אבל אי לא הוי האי מנהגא ברורה ופשוטה לכל בני מתא, אמרינן דילמא מעיקרא לא שמיע ליה ההוא מנהגא, אי נמי שמיע ליה ולא בעי למעבד הכי. מכיון שכן הוי ספיקא, ומספיקא לא מפקינן ממונא מחזקתיה."

בנדון שבפנינו עלינו לברר, אם כן, האם כל התנאים הסוציאליים והזכויות הכספיות שיש לכל עובד באותה רשת גנים, היו ברורים וידועים בעת שנחתם ההסכם ביניהם - לא רק לרשת הגנים, אלא גם לגננת. כאמור, לשון ההסכם שנחתם ביניהם היא כוללנית. למשל: הסעיף שבו נאמר "משכורתך תקבע בהתאם לדרגה שתאושר ולפי טבלת השכר והתנאים הסוציאליים כולל חברות בקרן פנסיה הנהוגים ברשת... בלבד (90% של דרגת הגננת)" משאיר כר נרחב לפרשנות של כל אחד מהצדדים. לא ברור מהו המנהג ברשת באשר לנתינת התנאים הסוציאליים; האמנם יש מנהג אחיד, מפורט וקבוע בכתובים שעל פיו בלבד נהגו בעבר? מחמת ריבוי הספיקות אין לראות בכתוב בהסכם האישי מנהג פשוט המחייב את הצדדים.

כן מצינו בשו"ת מהרשד"ם אה"ע סי' קלג: "אמנם נראה לע"ד, שמנהג עיר הזאת אין בו דין מנהג בזה הענין. למה שקול הכל כמנהג המדינה, הוא ממ"ש הרמב"ם... 'והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה' - ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה, אין הולכים אחריו, אלא יקוב הדין את ההר. ולא מפני שיאמר חכם א' או ב' כך נהגתי אני, יתן או יוסיף. כי עיר זאת, שאלוניקי, עם גדול יש בה ואלו מנהגם שונה מאלו. ולא מבעיא לשון א' מלשון אחר, אלא אפי' לשון א' בעצמו כל א' וא' עושה כפי מה שיעלה המזלג - יש מהם שמעלים הרבה על השומא, יש שאינם מעלים כ"כ; יש שנותנים באותו השווי שהוא שוה, יש בפחות לפעמים. ר"ל שאינם מדקדקים עד שפשיטא שאין אדם יכול לומר דבר זה קבוע ופשוט למנהג העיר הזאת, שאלוניקי. א"כ חזר הדין לדון ע"פ התורה."

גם מנהגי רשת הגנים שעליה מדובר בנידון דידן אינם ברורים ופשוטים, ואין כל מסמך שמעיד על קיומם, וממילא אין להם תוקף של 'מנהג'. לעומת מנהג זה, קיים מנהג המדינה שנקבע והונהג מכח ההסכם הקבוצי - בו מפורטים וברורים כל התנאים הסוציאליים וזאר הזכויות הכספיות של עובדי חינוך. מנהג זה יש לו תוקף גמור כמנהג המדינה, שעליו יש להחיל את דברי מהרשד"ם (שו"ת אה"ע סי' קפ"ז): "כל שיש מנהג פשוט במדינה - מי שטוען חלוף המנהג, עליו להביא ראיה."

גם אילו היו מנהגי הרשת בענין התנאים הסוציאליים נחשבים ל'מנהג', עדיין יש לטעון שמנהג זה נחשב כ'מנהג גרוע', שכן הוא פוגע בעקרונות הצדק והיושר של תורה בהיותו מפלה לרעה את הגננות העובדות ברשת זו לעומת רוב רובן של הגננות בארץ. אמנם באשר לגובה השכר יש התנייה מפורשת והסכמה, שבעניני ממון יש לה תוקף למרות שהיא קובעת שכר נמוך יותר. אולם מכח מנהג מפלה ופוגע אין לומר שיש הסכמה והשלמה מכללא לעבוד בתנאים נחותים יותר.

על קיומו של 'מנהג גרוע' אנו שומעים בדברי הרמ"א (חו"מ קסג,ג) משמו של תרומת-הדשן סי' שמב: "וכל עניני מיסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג' פעמים, אע"פ שהוא מנהג גרוע. אין מדקדקין בעניני מיסים." בתרוה"ד ביאר ש'מנהג גרוע' הוא "מנהג שאין לו ראיה מן התורה", שהוא לדעתו בגדר "טועה בשקול הדעת". בכל זאת בעניני מסים "אזלינן בחר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפי' אי לא הוקבע ע"פ חכמים." אבל בענינים אחרים הוא מביא בשם רבנו תם ובעל אור-זרוע, "שיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה. ובאור-זרוע כתב נמי, דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אא"כ מפי חכמים. ומרדכי ר"פ הפועלים הוסיף לפרש בשם אור-זרוע, דדוקא מנהג ותיקין מבטל הלכה, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת." בעל תרה"ד מוסיף, שדברי רבנו תם ובעל אור-זרוע באשר למנהג גרוע מוסבים על חילוק חצירות ובתים, וכן שכירות פועלים, בתים וחצירות, "וכל כהאי גוונא, דאין רבים מצרפים יחד, לא איצריך מצטרפו למיהוי צייתי אהדדי. לכך צריך מנהג שיהא לו עיקר ע"פ חכמים וראייה מן התורה. משא"כ בעניני מסים וכיוצא בו, דמנהג בעלמא מבטל בהן דין תורה." בכל אלה - "אי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר, לעולם תהא מריבה ביניהם. משום הכי מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו." למרות זאת, הוא מוסיף ש"ראוי ונכון לדקדק היטיב אם נוכל להשוות כל המנהגים לדין תורה, אף אם לא לגמרי."

בשו"ת מוהר"ם מרוטנבורק האחרונים, חו"מ סי' כ (הובאו דבריו בפתחי-תשובה חו"מ קסג,טז) נשאל בענין נתינת הקדשות, איך צריכה להיות ההערכה. הנגידים צידדו להמשיך כמקדם, שהגבייה תהיה לפי רוב ההוצאה וההשפעה. והבינונים טוענים "כי עד עתה היו הגביות שלא ביושר, אלא מחמת שלא היתה הכבדת המס בהפלגה כל כך, סבלנו ולא רצינו לעשות מחלוקת עבור זה. אך כעת תכבד עלינו המס, ולכן יהיה ההערכה ע"פ פראצענט, דהיינו בערך העושר." רבי משה רוטנבורק פסק שהדין עם הבינונים, למרות שהרמ"א פסק בחו"מ (סי' קפג) שבעניני מיסים הולכים אחר מנהג קבוע, מכל מקום "בודאי דע"פ דין תורה ראוי להיות המיסים לפי ממון; ואין לך עוול גדול מזה שיהא העשיר והדל שוין כמעט במשא המיסים."

אם בעניני מיסים כך, בעניני שותפות ושכירות בוודאי אין תוקף למנהג שיש בו עוול, הפלייה וקיפוח שנוגדים את רוח התורה ופוגעים בצדק וביושר. כך יש לראות את מנהגה של רשת הגנים הנתבעת בתיק זה, שיש בו קיפוח והפלייה לעומת שאר העובדים בתחומי החינוך והגננות.

נכון שמנהג זה נבע בעבר מכך שרשת גנים זו לא היתה מוכרת ע"י המוסדות הרשמיים של הממשלה, ולא נתמכה כראוי. על כן נאלצו להעסיק עובדים בתנאים נחותים. אולם לאחר שנשתנה מעמדם, והפכו להיות מוכרים ונתמכים במדה מרובה יותר ע"י השלטונות והגופים המונציפליים, אין להשאיר את התנאים שנקבעו בעבר. גם אם נקבעו תנאים אלו בעבר - לפני כחמישים שנה - ע"פ חכמי המקום, הרי היה זה רק לאור הנסיבות המיוחדות שמוסדות אלו היו נתונים בהם. כיום בוודאי שאין דעת חכמים נוחה להשאיר את התנאים כפי שהיו.

יש מקום לשינויו של מנהג עם השתנות הנסיבות, ואת זאת יש ללמוד ממש"כ בשו"ת המהר"מ רוטנבורק הנ"ל: "גם מה שטענו הבינונים, כי עד עתה שלא היה הנגדת המס בהפלגה כ"כ סבלנו כו', הצדק איתם... כיון שנשתנה הענין, יכולים הבינונים לומר אדעתא דהכי לא נתחייבנו. ולו יהא שהתחייבו את עצמם בהסכמה בכתב - כל דבר שאין לשון השטר כולל אותו, הדין דהמוציא מחברו עליו הראייה כו'. וכבר כתבו כל הפוסקים בכל ספק במנהג ותקנה: אוקמה אדינא." הוא הדין בנידון שבפנינו, רשאים העובדים לטעון אדעתא דהכי לא נתחייבנו.

הגננת הסתמכה בתביעתה על חוק המדינה ופסיקת בתי המשפט, שאין תוקף לויתור של עובד בחוזה האישי שלו מול זכויות המוקנות לו מכח החוק וההסכמים הקיבוציים. ויתור כזה, לדעת בתי המשפט (כפי שנימק השופט א' ברק בפסקי-דין לד (ג) עמ' 823) מהווה פגיעה בסדר הצבור, ולכן אין לו תוקף מחייב. לדבריהם, "הצדדים לא יצרו את הזכות, והצדדים אינם יכולים להסכים עליה ולשנותה. הזכות היא פרי החוק הנותן בטוי למדיניות סוציאלית, שביישומה ענין לצבור כולו."

כנגד זה טוענים הנתבעים:

I. אין דינא דמלכותא חל בענינים שבין אדם לחבירו, אלא רק בדברים שלמלך יש ענין בהם.

II. במקום שדינא דמלכותא סותר להלכה, הולכים אחר ההלכה.

III.אין פסיקת בתי המשפט יוצרת מנהג או דינא דמלכותא.

הרמ"א (חו"מ שסט,יא) פסק: "הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם, ומתה אשתו - לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר: כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, ונדון הדבר בדיני עכו"ם, דאם מתה לא יורשה בעלה, או כדומה לזה. וליכא בזה משום דינא דמלכותא, דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, או שהוא לתקנת בני המדינה; אבל לא שידונו בדיני עכו"ם, דא"כ בטלו כל דיני ישראל."

קביעה זו נמצאת כבר בדברי המאירי, בית-הבחירה ב"ק קיג,ב (עמ' 331-2): "כל מה שאמרנו בדין המלכות, שהוא אצלינו דין גמור, הוא בחוקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו... אע"פ שהוא נגד דינין שלנו, דין הוא... וזהו שאמר דינא דמלכותא, ולא אמר דינא דמלכא - כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות. אבל מה שהוא מחדש מחמת אונס או דינים שהאומות מחזיקות בהם בתורת ספריהם ונימוסי חכמיהם הקדומים כנגד דינין שלנו אינן בכלל זה, שאם כן כל דיני ישראל בטלים הם." המאירי חזר על עיקר דבריו אלו גם בבית-הבחירה עבודה-זרה טז,א (עמ' 41).

דיני המלכות נחלקים לשלושה סוגים:

א. חוק שנועד לקיום השלטון ופעולתו התקינה, כגון עניני מיסים.

ב. חוק שנובע מתועלת העם וסדרי חברה תקינים, כלשון הרשב"א בתשובותיו ח"ב סי' שנו: "כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקטטות." וכן דינים שבין אדם לחברו, שאם לא כן לא תעמוד הארץ ותהרס, כלשון מהרש"ל בים-של-שלמה ב"ק פ"ו סי' יד.

ג. חוקי מלכות שמקורם בספרי חוק ומשפט של מחוקקים וחכמי דת או שנתגבשו ע"י שופטים ששאבו את פסיקתם מעקרונות משפט נוכריים, או ע"פ השקפת עולמם, הזרים למשפטי תורת ישראל והשקפתה.

לדין המלכות יש תוקף הלכתי, ע"פ הרמ"א, רק בשני הסוגים הראשונים, אך לא ביחס לסוג ג', גם אם ענינם של חוקים אלו הוא בתחומים שבין אדם לחברו ובעניני ממון. סוגים א-ב הם תוצר של מציאות; הורתם, לידתם וחקיקתם הם מכורח הנסיבות, ולכן ניתן להם מעמד של דין תורה אע"פ שאין הם תואמים להלכה ולמשפטי התורה. אולם כאשר המלכות מחוקקת או מאמצת חוקים שהם תוצר של השקפת עולם או אידיאולוגיה דתית או חברתית של צדק ויושר חברתיים, והמטרה היא לאכוף אותם, ובכך לעצב את אורחות חיי העם והצבור ע"פ אותה השקפה דתית או חברתית - אזי אין חוקי המלכות והשלטון הללו מתקבלים כדין תורה, גם אם ענינם ותוכנם הוא סדרי חברה וממון. שכן השקפת העולם הדתית והחברתית של עם ישראל, גם בתחום החברה והממון, היא תורת ישראל. משפטי הירושה, המובאים כדוגמא ע"י הרמ"א, הינם כאלה, שלא ראיית התועלת החברתית או השלטונית היא שעמדה אל מול עיני מחוקקיהם, אלא השקפת עולמם. ולכן, המבקש לנהוג על פיהם, עובר על איסור "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם - ולא לפני גויים".

בכך מתיישבת שאלת הש"ך (חו"מ עג,לט) על הרמ"א: "אנה מוצא זה דמה שהוא לתקנת בני המדינה אמרי' דינא דמלכותא דינא אפי' נגד דין תורה, והרי בתש' הרשב"א, שמשם מקור הדין..., לא כתב בכל התשובה רק שחלילה שנדון בדין עכו"ם נגד דין תורתינו? ועוד, דמי מפיס?! א"כ בכל דיניהם נימא שהוא לתקנת בני המדינה!" לדברינו, נובעים הדברים מהדוגמא שהביא הרשב"א, שבירושת הבעל או האב את בתו לא אמרינן דינא דמלכותא, ואין לקבלם כמנהג מפני שלא נקבעו ונחקקו מחמת תועלת בני המדינה או צורך וקיום לשלטון. בעוד שבחוקי מלכות שנועדו כדי שלא יבוא העם לידי הכחשות כתב הרשב"א במפורש (שו"ת ח"ב סי' שנו) דאמרינן בהם דינא דמלכותא דינא. וכן הביא הרמ"א בדרכי-משה חו"מ סי' שסט: "דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר ממון שראוי להיות לזה מן הדין יהא לחברו, ולא אמרינן חמסנותא היא ולאו דינא... ויש כח למלך להפקיע ממון בכי הא, דתקוני מדינה הם. ואפילו ישראל תיקנו והנהיגו בו בכמה מקומות, ועושים מעשה בכל יום".

עתה יש לבחון האם יש להחיל על חוקים מתחום משפט העבודה, הבאים להגן על תנאים סוציאליים וזכויות שמקנה הסכם קבוצי, את הכלל דינא דמלכותא דינא. נראה שחוקים אלה מטרתם היא תקנת הצבור והחברה, שלא יבוא העם לידי הכחשות וקטטות, והרי הם בכלל דינא דמלכותא שהוא דינא. אין הדבר כן לגבי דיני עבודה וחוקים שמקורם בהשקפת עולמו של השלטון, כגון במדינות בעלות שלטון סוציאליסטי קומוניסטי - אלה גם אם ענינם הוא ממון ועיסוקם בדינים שבין אדם לחברו, אין ליתן להם תוקף של דינא דמלכותא.

המודד לאבחנה בין שני סוגי חוקים אלו הוא, באיזו מידה הם משרתים גם את המעבידים, ולא רק את העובדים. באשר לתנאים הסוציאליים, הוסבר הדבר בפסה"ד של בית הדין לעבודה ציבוטרו נ' אברהם (פד"ע עמ' 177): "ככל שהתרחבה רשת משפט העבודה המסדיר אצלנו יחסי העבודה ותנאי עבודה להיות תלויים בחללו של רצון הצדדים, ונהיו יותר ויותר שזורים ונתמכים ברקמת הוראות חוק והסכמים שתרמו לתקנת הציבור שכן הוראות אלה היו גם לתועלת המעבידים, שראו בביצוען ערובה להתחרות הוגנת בינם לבין עצמם. ומשק המדינה אף נשכר מקיום תנאי עבודה משופרים ומתוקנים יותר... מכאן שוויתור עובד על זכות מעין זו מהווה פגיעה בסדר הצבור ואין לו תוקף מחייב. כשם שידו לא היתה ביצירת הזכות, בקיומה ובשמירה עליה, כן לא יוכל העובד למחוק אותה במחי יד." וכן קבע השופט ברק (בג"צ 760/90 דיין נ' ביה"ד ארצי): "הצדדים לא יצרו את הזכות, והצדדים אינם יכולים להסכים עליה ולשנותה. הזכות היא פרי החוק הנותן בטוי למדיניות סוציאלית, שביישומה ענין לצבור כולו."

וכך מצינו בפסק דין של בית הדין בירושלים (תיק תשי"ד1228/ - הרב עדס זצ"ל, הרב י"ש אלישיב שליט"א והרב ב' זולטי זצ"ל) שדן בסכסוך בענין שכירות דירה: "בעיקר חוק הדירות הנהוג בזמנינו, שהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר מהדירה גם לאחר תום תקופת השכירות לפי חוזה שנעשה ביניהם בשעת השכירות, אם זהו לפי דין תורה - עיין בשו"ת אמרי-יושר סי' קנד, שפוסק הלכה למעשה שחוק הדירות הנעשה ע"י הממשלה בזמן דוחק בדירות, שהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר מהדירה ואינו יכול לדרוש הוספה על שכר דירה - זהו דין תורה, דדינא דמלכותא דינא. ועיין שו"ת חתם-סופר חו"מ סי' מד, דדינא דמלכותא לגבי תקנת והנהגת המדינה שלא יפסקו חיותא כולי עלמא מודו שגם במלכות ישראל קיימת."

הוא הדין לדיני עובד ומעביד - גם בהם חוקי המדינה שנועדו לטובת הציבור כולו ולתקנתו, יש ליתן להם את תוקף ההלכה של דינא דמלכותא, ובכללם החוק המגן על זכויותיו הכספיות ותנאיו הסוציאליים של העובד. אלה מגנים לא רק על זכויות העובד, אלא גם על המעביד ועל כל סדרי חברה מתוקנים, יחסי עבודה הוגנים, פעילות כלכלית והנהגת משק המדינה באופן רצוי.[2]

על פי זה היה לכאורה מקום לקבל את טענת הגננת, ולבטל את כל התנאים המיוחדים שבהסכם האישי שעליה חתמה. אולם המדובר הוא בתנאי עבודה במוסד חינוכי חרדי, שכמותם נהג המוסד גם עם שאר עובדיו, וזאת מחמת משאבים כלכליים מצומצמים העומדים לרשותו. אילו היה נדרש המוסד לעמוד בדרישות החוק וליתן את כל מלוא גובה השכר שנקבע לעובדי הוראה וגננות, הרי שקיומו של המוסד, שממלא צורך חיוני של הצבור שומר המצוות, היה מוטל בספק. בשל ביטול התורה שהיה נגרם לתינוקות של בית רבן, יש להחשיב חוק זה כפוגע בתורה ובמצוותיה, ואין בזה אפוא רק ענין של בין אדם לחברו ודיני ממונות גרידא. בנסיבות אלו לא אמרינן דינא דמלכותא דינא.[3]

ברור שכאשר הנסיבות משתנות, והתמיכה הממשלתית לרשת הגנים שמדובר בה תהיה מליאה, יצטרכו התנאים הסוציאליים והזכויות הכספיות של עובדי רשת זו להיות מותאמות ומתקרבות יותר למקובל בסקטור עובדי הוראה והגננות כפי שנקבע בהסכמים הקבוציים.

כאמור, הגננת בתביעתה הביאה אסמכתאות מפסיקת בתי המשפט ובית הדין לעבודה. לטענת הנתבעים פסיקת בתי המשפט אינה יוצרת מנהג או דינא דמלכותא דינא. אולם עיון בפסקי בתי המשפט האמורים מלמד שאין בהם בטוי לשיקול דעתם האישית של שופטי בית המשפט, אלא פירוש הנסיבות והבאת ראיות עובדתיות.

מבחינה זו אין הדברים דומים למה שתואר ע"י מהריא"ז ענזיל ז"ל בשו"ת שלו סי' ד, שם כתב:

כל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, יראה ויבין שדעת כולם שוה דלא שייך דינא דמלכותא דינא אלא בדברי חוק ומשפט חקוק מאת המלך, מפורש ברור בלי שום ספק ושקול דעת... אבל בדברים התלויים בשקול הדעת מהשופטים הממונים בערכאות שמחזיקים בדינים שסדרו להם חכמיהם הקודמים בספריהם - כמו שיש להם קצתם מהיונים וקצתם מהרומיים, וקצתם שחדשו להם לפי מצב המדינות - ודנים על פיהם בשקול דעתם. מעולם לא עלה על דעת איש ישראל שיש לו קצת מוח בקדקדו לומר עליהם דינא דמלכותא דינא. אבל הם הם ערכאות של נכרים, שהזהירה אותנו התורה הק' שלא לדון בפניהם אפי' בדברים שדיניהם שוה לדיני ישראל. ואמרו חז"ל: כל ההולך לפניהם, כאילו הרים יד בתורת משה רבינו עליו השלום.

ומוסיף מהריא"ז ענזיל:

אמנם כבר הוזהרנו לשמוע אל כל מצוות המלך - יהיה מישראל או מאומות העולם. מחוייבים אנחנו להיות עבדים נשמעים לכל פקודותיו ומצוותיו, ובלבד שלא יעבירנו על מצות ה'. ואפי' המלך ישראל, כמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' מלכים. אך ערכאות שלהם, והם השופטים עפ"י דתות ונמוסים מספריהם הקודמים, אינם ענין לדינא דמלכותא דינא. ולא יגזור שום מלך עלינו שלא נלך עפ"י משפטי תורתינו הקדושה, כל שלא ירצה להעבירנו ח"ו על מצות ה'... ותדע, שהרי כל פסקי דיניהם, הנקראים סענטענצין, גם אצליהם אינם נחשבים לדינא דמלכותא, ואין להביא ראיה מפס"ד אחד שלהם על כיוצא בו, ואפי' שלחו ממקום משפט היותר גבוה, כידוע מנמוסי משפטיהם. ועוד אנו רואים מעשים בכל יום שמבטלים פסקי דיניהם של השופטים ממי שלמעלה מהם, וגם משתנים לפעמים משפט ב' ענינים שוים בכל כלליהם ופרטיהם בשני מקומות המשפט, ואין אומר השב. וכמה פעמים ראינו ענין אחד נופל ליד דיין, והוא מחייב, וכל היועצים חברו מסכימים עמו; וכשיפול ליד דיין אחר ענין דומה לזה בכל הצדדים לגמרי, ובאותו מקום המשפט, והוא מזכה, ואין נודד כנף ושניהם מוחלטים. איך איפוא נאמר שכל משפט תרוץ מאיזה מאגיסטר או מאיזה שופט בעיר או בכפר יש לו דינא דמלכותא דינא?! א"כ בטלו כל דיני תוה"ק ואויבינו פלילים! ישתקע הדבר ולא יאמר.

ואם אמנם שכל זה הוא דברי ברור וכמעט קרוב למושכלות ראשונות שאינם צריכות ראיה, ובכל זאת לא אחדל להראות שהוא דבר שכתבו כן הראשונים. הרשב"א ז"ל ח"ג דפוס ליוורנא סי' קט כתב: 'ולענין דינא דמלכותא דינא שאמרת...'. גם הרב המאירי - הובאו דבריו בשיטה מקובצת בב"ק דף קיג, כתב: 'אבל דינים שהאומות מחזיקים בהם...'. וכך מהרי"ק סי' שס"ו וקפ"ח ובתשובת מהרש"ח (שו"ת תורת חיים) ח"ב סי' יג הביא בשם מהר"י בן לב, שהוא גדול שבאחרונים (דבריו מובאים בשו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' קט): 'קלישא מלתא דדינא דמלכות, אלא בהנהו דמתפרשי בהדיא בגמ'. אבל במילי אחריני, כגון ההוא פלוגתא בשטרות כו' ובשאר מילי, לא אמרי דינא דמלכותא דינא.' א"כ בנידון דידן, שאין להם דין ברור בעסק הליציטאציאן... ומה לנו לדרוש ולחקור אחר טעמיהם, אחר שאין לנו עסק בהם לא שייך כלל לדינא דמלכותא... רק דינא דערכאות. ואפי' אינם מנגדים לדינינו, אין לנו עסק בהם... אבל כשמתנגדים לדינינו - כל הנסמך עליהם לדון בהם בין איש ישראל לחבירו הוא מרים יד בתורת משה רבנו ע"ה, וגוזל ומטה דין, וחטאו ישא האיש ההוא.

כל זאת בפסקי דין של שופטים המבוססים על שיקול דעתם. וכן מצינו בשו"ת פני-משה להר"מ בנבנישתי ח"א סי' לט, שלאחר שליבן וחיקר דברי המהרי"ק, פסק כדבריו, שגם כאשר רוצה המלך שידונו בין איש לחברו בדיני ערכאותיהם, דלאו ממשפטי המלוכה הם, דלא חל עליהם הכלל דדינא דמלכותא דינא. והוסיף דהוי כעין תשובת הרשב"א שהביאה מרן הב"י בסי' כו, שמחלקת בין דיני המלכים לדיני ערכאות. וכן הביא את דברו הסמ"ע חו"מ סוף סי' שסט, שמפרש כך את דברי הרשב"א והמהרי"ק הנ"ל. וכך פסק בעל פני-משה בח"ב מתשובותיו סי' קטז ביחס לדין השרעי. שם הוא תמה על השואל שרצה להחיל את הכלל דינא דמלכותא דינא על הדין השרעי:

ותמה אני איך אסיק אדעתיה לדמויי נידון דידן לההיא דדינא דמלכותא דינא, דלא דמי אפי' כעוכלא לדנא... שאם תופס בדיני הגויים, אינו מדינא דמלכותא, רק הוא מעיקרי דתם ומשפטי ערכאותיהם הכתובים הלא בספרתם, והוא אחד מפרטי דיניהם. על זה וכיוצא בהם לא נאמר דינא דמלכותא דינא, אף שהמלך יקפיד שישפטו על פי פרטי דיניהם, וכמו שכתב הרשב"א בתשובה הביאה מרן בב"י חו"מ סי' כו'... וכן כתב בס' מאירת עינים בסי' שסט, ע"ש.

בשו"ת שבות-יעקב ח"ב סי' קעו דן בהרחקת נזקי שכנים, ונשאל האם יש לדון בזה ע"פ המשפט האזרחי שאינו כדיני ישראל, והשיב:

כל זה לא נאמר אלא בפני דינים שלהם שידוע ומפורסם לכל בלי פקפוק כלל ואינו משתנה כלל. אבל בשאר דינים שמשתנה לפעמים לפי המקומות, או לפי דעת השופט הערכי שבימים ההם דעת ואומדנא של חכמיהם - ובודאי בזה לא אזלינן בתריהם, כי לא דרכיהם דרכינו ומשפטים בל ידעום. וכה"ג כתב המרדכי פ' חזקת הדינים סי' תקנא: 'מצאתי שאלו מקמי ר' מתתי' גאון: ראובן היה לו חצר... והשיב ר' מתתיה: אינו מן הדין, והישראל יש לו לעשות בדיני ישראל. ומשלקחה, יודע שאין בדינינו כמו דיניהם, ואינו יכול לסתום ולא להאפיל, ואינו יכול לעשות כמותם. ועוד כתב שם: מצאתי שהשיב רב צמח גאון לרבינו שמואל: ישראל שקנה חצי מהם וכו' - מה לנו לנימוסים שלהם! וכי נניח הלמוד שלנו, שחלון יש לו חזקה, ונעשה כנמוסיהם?!...'. ואין לדמות מילתא למילתא לילך בנימוסיהם ודרכיהם לגמרי ויטרח ללמוד חוקותיהם ומשפטיהם ותחגור התורה שק. כי רוב בתי ישראל שבחו"ל הם נקחים מהם. וכמדומה לזה כתב הרשב"א בתשובה, הובא בב"י חו"מ סי' כו ובשו"ע ס"ס שסט. ואם לא ילמד נימוסיהם, א"כ בכל פעם שירצו לדון כן צריכין לילך אל המליצים שידעו משפטיהם וע"פ רוב אינם מכוונים דעותיהם יחד, רק כל אחד אומר לפי אומד דעתם, ואיך אפשר לסמוך עליהם?!... אבל חלילה לומר למשוך אחר דרכיהם ומנהגיהם, כיון שאין זה מנהג דת ישראל... וכל דיינא דלא דאין כהאי דינא, לאו דינא.

כל זאת באשר לפסקי דין שבהם מפעילים השופטים את שיקול דעתם הבנוי על השקפת עולמם. אבל בנידון דידן, פסקי הדין של בתי המשפט רק מפרשים את העובדות ותו לא.

לאחר העיון בסכומי הצדדים ובמסמכים הנלוים ובכל החומר שבתיק, ולאור הנמוקים המצורפים, קבע ביה"ד שההסכם הקבוצי של עובדי חינוך וגננות ומנהג המדינה שנוהג אצל סקטור עובדים זה הוא הבסיס שקובע את זכויותיה של התובעת.



[1] יצויין כי אמנם קיים הבדל בין הנוסח בהסכם האישי (שהוא כאמור עוסק רק בשינוי שבגובה השכר החודשי) לבין טפסים כלליים שהופנו אל הגננת העוסקים בתנאי עבודתה, ושם צויין שמשכורתה תיקבע בהתאם לדרגה שתאושר ולפי טבלת השכר והתנאים הסוציאליים כולל קרן פנסיה הנהוגים באותה רשת גנים. אבל לדידנו, מבין שני מסמכים אלו - חוזה אישי וטפסים כלליים - החוזה האישי הוא הקובע.

[2] [לכאורה נראה שמכל מערכות החוקים שבמדינה, דווקא מערכת דיני העבודה היא זו שמשקפת יותר מכל את האידיאולוגיה של מחוקקיה, וממילא גם אלו השופטים לפיה. נכון שמידת ההגנה על העובד במדינת ישראל הינה פחותה מזו הקיימת במדינות קומוניטסטיות וסוציאליסטיות מובהקות, אך בוודאי שהיא שונה מהקיים במדינות קפיטליסטיות. עצם השינויים ממדינה למדינה יש בהם כדי ללמד שמקור החוקים הללו הוא יותר בהשקפה מאשר בתקנת הציבור. - הערת עורך (א.ד.)]

תגובת המחבר: הערה זו צודקת כאשר מדובר במכלול מערכת דיני עבודה ויחסי עובד ומעביד, כגון: שויון זכויות העובדים, זכות השביתה ומעמדו של העובד. אולם דבריי מתייחסים באופן מסויים רק כלפי החוקים שמגינים על הזכויות הכספיות והתנאים הסוציאליים בשכרו ותנאי עבודתו של העובד. חוקים אלו נחקקים ומקבלים את הפרשנות השיפוטית מתוך מבט של טובת העובד והמעביד, סדרי חברה מתוקנים ויחסי עבודה הוגנים המאפשרים הנהגת משק המדינה באופן רצוי.

[3] [נראה תמוה לקבוע שחוקי מלכות המורים על הפניית משאבים לכיוון אחד, וממילא בהכרח נגרע מכמות המשאבים האמורה להיות מוקדשת ללימוד תורה, ייחשבו בשל כך כחוקים הפוגעים בתורה. מי לידינו יתקע שאכן באותה רשת גנים מחלקים ומשתמשים בתקציב כראוי וכיאות? - הערת עורך (א.ד.)]

תגובת המחבר: אין בדבריי כל קביעה שחוקי המלכות בענין תנאי השכר וזכויות העובדים בחינוך באים לפגוע בלימוד התורה במישור החקיקתי. דבריי מתייחסים למישור העובדתי, כאשר מוסדות החינוך החרדי חסרים את המשאבים הכלכליים לקיומם, והשמירה על גובה השכר ותנאיו הסוציאליים של העובד, כפי שמקובל בסקטור החינוכי הכללי, לא היו מאפשרים קיום מינימלי של מוסדות אלו. על כן יישומם ואכיפתם של חוקים אלו מכח דינא דמלכותא היו פוגעים בעצם הקיום של מוסדות התורה, וגורמים לצמצום לימוד תורה, ולביטולה, חלילה.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד