נישואים אזרחיים

[פורסם בתחומין ב 252]

א. ספור העובדות והטענות

ב. הבחנה בין נשואים אזרחיים ובא על גרושתו

ג. תקפותם של נשואים אזרחיים

   1. דברי הריב"ש והרדב"ז

   2. סיכום דעות המחמירים

   3. סכום דעות המתירים

   4. כיצר נוהגים הלכה למעשה בזמנינו

   5. המסקנה בנידון דידן - הצורך בגט

ד. היתר נשואין או כפיית גט בנשואים אזרחוים

ה. חיוב מזונות בנשואים אזרחיים

ו. סיכום הדברים להלכה

v v v

הצדדים נישאו אזרחית באי מאוריציוס בתאריך 29.9.44. להם שני בנים בוגרים ונשואים. בתאריך י"א אלול תשל"ז פתח הבעל תיק לתביעת גירושין (15563 / לז). בנימוקי תביעתו טוען הבעל כי האשה עזבה את דירת המגורים בשנת 1975 ומאז מסרבת לחזור ולגור עמו. בתביעה נכרך גם ענין המזונות והרכוש. בתאריך י"ב טבת תשל"ח (תיק 4431 / לח) פתחה האשה תיק לשלום בית. בנימוקי התביעה, טענה כי עקב התנהגותו החמורה של הבעל נאלצה לעזוב את הדירה, וכי היא בקשה לחזור אלא שהבעל החליף את המנעול.

ישיבה ראשונה נתקיימה ביום כ"א אדר א' תשל"ח (לאחר דחיות שונות). בנימוקי התביעה הוסיף ב"כ הבעל כי בין הצדדים היה הסכם ובו נאמר שהבעל רשאי להכניס אשה אחרת לדירה אם ירצה (ההסכם מצורף לתיק). הבעל, אמנם, לא מימש את ההסכם משום רצונו לקדש אשה בחופה וקדושין כדת משה וישראל. כמו"כ טען שהאשה בטיפול פסיכיאטרי ומעורערת בנפשה. לבסוף טען כי הצדדים נישאו אזרחית בלבד, וזו סיבה מספקת לבטל את נשואיהם. ב"כ האשה התייחס לטענה האחרונה וטען כי הצדדים נישאו אזרחית משום שהיו במאסר באי מאוריציוס ולא היתה אפשרות לערוך- חו"ק כדין. הם ראו את עצמם כנשואים לכל דבר ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. את טענות ב"כ הבעל על היות האשה מעורערת בנפשה, הכחיש נמרצות.

בתאריך כ"ב אייר תשל"ח פנתה האשה לביה"ד ובקשה לבטל את תביעתה לשלום בית ואת תביעת בעלה לגירושין, בנימוק כי היות והצדדים נישאו אזרחית בלבד אין ביה"ד הרבני מוסמך לדון בכך. ב"כ הבעל, אליו הועבר העתק הבקשה, התנגד והשיב כי טענת חוסר סמכות אפשר להעלות בישיבה הראשונה, ולא לאחר מכן. כמו"כ טען כי תביעת הגירושין אינה מתבססת על נשואין אזרחיים בלבד אלא על דין מורדת ועל מחלתה הנפשית של האשה. ביום ה' תמוז תשל"ח החליט ביה"ד לקבל את נימוקי ב"כ הבעל, ונקבעה ישיבה ליום כ"ז תמוז תשל"ח לשמיעת עדויות.

בישיבה זו העיד הרופא ד"ר רודולף צ'רני. בעדותו סיפר כי האשה פנתה אליו לצורך קבלת פיצויים מגרמניה בשנת 1964, ומאז לא ראה אותה. בחוות הדעת שמסר (מצורף לתיק) נאמר שהאשה פוחדת מזכרונות רדיפות הנאצים, אין לה שמחת חיים, לא סובלת אנשים ולא מחזיקה שליטה עצמית. הפסיכולוג אברהם שפיר בדק ג"כ את האשה באותה תקופה לצורך אותה מטרה. בעדותו אמר : "אני חושב שיש הבדל אם אני כותב דין וחשבון לקבל פיצויים מגרמניה או לכתוב דין וחשבון לגבי דבר אחר... כתבתי חוות דעת לאשה בשביל לעזור לקבל פיצויים מגרמניה".

כמו"כ נשמעה עדותה של שולמית קרויאנקר אשר בדקה את האשה בין השנים 1958-1961. בעדותה אמרה : "אריקה סובלת מבעיות נפשיות שקוראים ניאורטיות, שהקוים שבלטו היו קוים דיכאוניים חזקים שראיתים כתגובתיים על כל מיני מאורעות של חייה.... גם במרפאה ראו את האבחנה כבעיות ניאורטיות ולא מעבר לזה, בעיות נפשיות, קוים דיכאוניים של פחד"

בהעדר האשה וב"כ, לאחר שנעדרו גם מישיבה קודמת (מיום כ"ד אייר תשל"ח), החליט ביה"ד על הגשת סיכומים בכתב. ב"כ האשה פנה לביה"ד (בתאריך א' אב תשל"ח) ובקש לבטל את הישיבה, בטענה כי האשה שהתה בחו"ל והעדים נשמעו שלא בפניה. בהחלטה מנומקת מיום ד' אב תשל"ח דחה ביה"ד את הבקשה. סיכומי ב"כ הבעל הוגשו ביום ח' אב תשל"ח. ב"כ האשה התמהמה, ועל כן פנה ב"כ הבעל בתאריך כ"א חשון תשל"ט ובקש מתן פס"ד על יסוד החומר שבתיק. בהחלטה מנומקת מיום כ"ו חשון תשל"ט החליט ביה"ד, לפנים משורת הדין, לקבוע ישיבה נוספת לשמיעת עדי האשה.

ביום י"א שבט תשל"ט הופיע העד ד"ר קריגל יצחק, מטעם האשה. בעדותו אמר בין השאר: "...אין מה לדבר על מצבים פסיכוטיים אצל הגברת, והסיכום שלי שמדובר באשה מדוכאת, מאד אינטלגנטית שיוצרת קשר טוב... אי אפשר להגיד שהיא חולת נפש, אין הפרעות במהלך המחשבות והשיפוט". העד בדק את האשה לאחרונה.

בתאריך ו' ניסן תשל"ט שמע ביה"ד עד נוסף מטעם האשה, אשר העיד כי הבעל פרסם מודעות בעתונים שהוא מחפש אשה. העד, חוקר פרטי, הגיש תמליל של סרט הקלטה שבו שוחח עם הבעל.

סיכומי ב"כ האשה הוגשו ביום ט' אייר תשל"ט. בסיכומיהם עמדו הצדדים על הבעיה העקרונית של נשואים אזרחיים ומעמדם מבחינת ההלכה. כמו"כ עמדו על העדויות הרפואיות השונות ביחס למצבה הנפשי של האשה.

בטרם נכנס לדיון הלכתי ביחס לתקיפותם של נשואים אזרחיים בהלכה, נעמוד תחילה על העדויות הרפואיות השונות ביחס למצבה הנפשי של האשה. מטעם הבעל נשמעו עדויותיהם של ד"ר רודולף צ'רני ושל הפסיכולוג אברהם שפיר אשר בדקו את האשה בשנת 1964 ושל הגב' שולמית קרויאנקר אשר בדקה את האשה בין השנים 1958-61. מטעם האשה נשמעה עדותו של ד"ר יצחק קריגל אשר בדק אותה בשנת 1978 ובראשית 1979.

בנקודה זו בודאי שעלינו להעדיף את עדותו של ד"ר יצחק קריגל אשר בדק את האשה לאחרונה, על פני עדויותיהם של העדים שבדקוה לפני 15 שנה ויותר. יצויין כי הפסיכולוג אברהם שפיר במכתבו לביה"ד (מיום 19.5.78) כתב : "...מאחר שהבדיקה נעשתה לפני 14 שנה ואני משמיד מבחנים אחרי 10 שנים, מאחר ואין להם כל משמעות פסיכולוגית - הנני חושב זאת למיותר להופיע לפני כבודכם ולהעיד". ובכן, אין כל משמעות פסיכולוגית למבדקים שנעשו לפני 10 שנים, ועל כן בודאי שלא נוכל להסתמך על עדויות אלו, גם אם לא היתה האשה מביאה עד מטעמה אשר בדק אותה לאחרונה. ועל אחת כמה וכמה שגם העדים הללו דברו על "בעיות ניאורטיות", ולא על מחלת נפש. יצויין גם ששנים מן העדים בדקוה לצורך קבלת פיצויים מגרמניה, וכבר גילה לנו הפסיכולוג אברהם שפיר שיש הבדל בין חוות דעת רפואית לצורך קבלת פיצויים או דבר אחר.

יש, איפוא, לדחות לחלוטין את טענת הבעל על בעיותיה הנפשיות של האשה.

עתה נבוא לבירור ההלכתי בענין נשואיה של האשה.

הצדדים נישאו באי מאוריציוס, לשם הוגלו ע"י שלטונות המנדט כשהעפילו ארצה. בדבריו אמר הבעל: "לא התחתנתי אצל רב, והתחתנתי רק אזרחית. טבעת נתתי לה. היה כתוב בצרפתית שאשה צריכה לשמור על הבעל ולשמוע בקולו".

ב"כ האשה, בסיכומיו, הסתמך על ההלכה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכיון שדרים יחד כבעל ואשה, ודאי בא עליה וידיעה זו נחשבת ל"אנן סהדי". על כן יש בזה ביאת קדושין לפני עדים.

דברים אלו לקוחים מפסק דינו של הגר"א גולדשמידט שליט"א (פד"ר כרך ז עמ' 45 ואילך), כפי שציין ב"כ הנתבעת בעצמו. גם הראיות הלמדניות שהביא לקוחות משם. אולם, משום מה, נשמט מעורך הדין המלומד הקטע שבסוף פסק הדין הנ"ל, המבדיל בין נדונו (גרוש שחי חיי אישות עם גרושתו) לבין נשואין אזרחיים. וזו לשון הקטע שם:

"ולמען למנוע סרך טעות, נחזור בשולי פסק הדין ונאמר שוב, שכל הדברים האמורים הללו אין להם זיקה לשאלה של נשואי ערכאות. כי בהלכה זו בה אנו דנים, שהיא בגרושתו שהיתה אשתו כדין, בה ורק בה נפסקה ההלכה הנ"ל מדין המשנה במסכתא גיטין פ"ח משנה ט שהיא מקודשת קדושי ודאי. מה שא"כ בנשואין אזרחיים או בפנוי ופנויה הדרים יחד בקביעות כבעל ואשה ללא נשואין, אע"פ שגלוי וידוע הדבר לכולי עלמא. הדברים וטעמיהם מתפרשים היטב בכל הנאמר לעיל, וביאורים נוספים אך למותר הם".

בנדוננו מדובר על תקיפותם של נשואין אזרחיים, ועל כן, אין לצטט מפסק הדין הנ"ל העוסק בבא על גרושתו ומבדיל במפורש בין זה לבין נשואין אזרחיים. יצויין כי גם בנדון פסק הדין שם נחלקו חביריו (הגר"ש ישראלי והגר"ס חוגי עבודי) על הגר"א גולדשמידט.

אי-הדיוק שבדברי ב"כ הנתבעת אינו פוטר אותנו מלעסוק בשאלה היסודית בענין תקיפותם ההלכתית של נשואין אזרחיים.

בספרי הפוסקים, בפרט מהדורות האחרונים, הרבו לעסוק בנושא זה, אלו מחמירים ואלו מקילים (ראה בשו"ת "שרידי אש" ח"ג סימן כב: "...בנשואי ערכאות בלא חו"ק כדת משה וישראל - רוב גדולי אונגארן החמירו בדבר, והרבה הקילו ובתוכם גדולי גאליציא").

שורש הדבר סובב על השאלה אם יש לומר, על יסוד חייהם כבעל ואשה, אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין, ואין ידיעתנו אנו שחיים כבעל ואשה בבחינת "אנן סהדי", כך שיש מעשה קדושין (ביאה) ועדים (אנן סהדי).

הויכוח ההלכתי נסוב מסביב לדברי הריב"ש והרדב"ז.

דברי הריב"ש (שו"ת סימן ו) הובאו ברמ"א (אה"ע סימן כו, א): "מומר שנשא מומרת בנימוסיהן ונתגיירו אח"כ, אין כאן חשש קדושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט. אע"פ ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא". וכמו"כ הובאו במחבר (שו"ע סימן קמט, ו) : "וכן איש ואשה שהמירו באונס הגזירות ונשאו זה לזה בחוקות הכותים אע"פ שמתיחדים זה עם זה בכל יום לעיני הכל, אין חוששין להם משום קדושין".

הריב"ש נותן לדבריו שלושה נימוקים:

א) "...דאפילו לדעת אותם הגאונים ז"ל שסוברין דבסתם אמרינן לשם קדושין בעל, הכא בנדון זה לא בעל לשם קדושין, דכיון שהתנו בנשואין בחוקות העכו"ם ובבית במותם מפי הכומר, הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית אלא בדרכי עובדי כוכבים שאינן בתורת קדושין וגיטין. וא"כ אינה כנשואה אלא שהיא אצלו כמו פילגש בלא כתובה וקדושין".

ב) "...ועוד שזו כשתבעוה לינשא ונתפייסה היתה צריכה לישב ז' נקיים והיתה בחזקת נדה ולא טבלה לנדתה שהרי לא היה להן אז אחר הגזירה מקוה טהרה, וא"כ הרי בא עליה ביאת זנות מספק נדה. ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו, איך יחוש לאיסור קל של פנויה".

ג) ".,.וגם צריך שיראה הוא העדים כדעת הרשב"א ז"ל.... ואע"ג דבקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר אמר רב אינה צריכה גט משני, דכיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קדושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואמרו בשם הרא"ה ז"ל דאפי' עדי יחוד אינה צריכה, דכיון דאשתו היא ועומדת תחתיו כו"ע ידעי שנתיחד עמה ובא עליה - זהו דעת יחיד שכל הראשונים ז"ל כתבו שצריכה לעדי יחוד".

גם בשו"ת "תרומת הדשן" (סימן רט) כתב כך. ואלו דבריו:

"...וכן היה מעשה שבא לפני במומר שנשא בגויותו עם הגלח בת-ישראל שהמירה ג"כ ושהו יחד כמו ב' או ג' שנים ולבסוף חזרה היא לדת האמת וקדשה אחר, והתרתי לו, משום דודאי היא והמומר לא נתכוונו בהזדווגם יחד בגויותם לשם קדושין כדת משה וישראל אלא ליחד בעלמא כדי שתהא מצויה לו בכל עת ולא לאחר, לכך בא עמה אל הגלח לזווגה. ואמרתי, דהכא לא שייך כלל למימר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היכא דיצא מן הכלל בכל עבירות שבתורה, ואף כי אותו המומר היה פרוץ בניאוף גם כשהיה ביהדות... וכן נראה נמי לדקדק הכי מסמ"ג דכתב אהא דמקדש בפחות מש"פ ובעל אח"כ דמקודשת היא משום דחזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עבב"ז. מדנקט הכשרים, משמע הפרוצים לא".

גם הרמב"ם (פ"ז אישות הכ"ג) כתב בסגנון זה : "חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילת זנות, והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה".

כך כתב גם הרדב"ז בשו"ת (ח"א סימן שנא) לענין מומר:

"...תו איכא טעמא אחריתי, כיון שנשא אותה בערכאותיהם שוב אינו רוצה בדת משה וישראל, וא"כ איך נחוש שמא בעל לשם קדושין והוא אינו חפץ בתורת קדושין. וכיוצא בזו כתב ריב"ש ז"ל בתשובה סימן ו... ומכאן אתה למד שהמתיחד עם גרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט דמה נפשך, אם הוא זהיר בנדה הרי לא בעל, ואם אינו זהיר בנדה כיון דלא חייש לאיסור כרת לא חייש לבעילת זנות ולא בעל לשם קדושין". ועיין במשנה-למלך פ"י גירושין הי"ח.

טעמים אלו של הריב"ש, תרומת הדשן והרדב"ז משמשים כאבן הפינה לדיון בענין נשואין אזרחיים. גם בזה ניתן להשתמש בנימוקים אלו, דהיינו : עריכת נשואין אזרחיים נחשבת לגילוי דעת שאין רצון הצדדים בקדושין כדת משה וישראל : בנשואין אזרחים ודאי בא עליה בנדתה, ואם לא חש לאיסור כרת בודאי שלא יחוש לבעילת זנות; העדר עדי יחוד. מטעמים אלו יש לערער את הטענה שבנשואין אזרחיים יש קדושי תורה מחמת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין.

המעיין בספרי הפוסקים [ראה ב.אוצר-הפוסקים. סימן כו, א אות ג (כרך י)] ימצא דעות שונות של גדולי הפוסקים בדבר. נציין את העיקריות שבהן. תחילה, דעות המחמירים.

א) דברי הרדב"ז אינם מוסכמים ויש כמה מרבוותא החולקים וסוברים שכל מה שאפשר לתקן מתקן (שו"ת זקן-אהרן ח"ב סימן קג).

ב) לא בכל נשואין אזרחים הם בועלי נדות, ומה שלא עשו נשואין כדת משה וישראל אפשר שהוא מצד חסרון כיס או סיבות אחרות (שו"ת אוהל אברהם סימן קג).

ג) חילוקי הפוסקים בין רשע לכשר או בין ביאה אסורה למותרת, הם רק כשלא ידוע אם לקחה לשם אישות. אבל כשאמר בפירוש שנושא אותה לאישות כאילו התנו שקנין האישות יחול בכל ביאה שיהא בה כח לחול (הרב י"א הענקין בספר "פירושי איברא" סימן ג-ה, ובאוצר-הפוסקים כרך יא עמ' 396).

ד) דברי הריב"ש, כי דעת הרא"ה - שאם ידוע לכל שדרים ביחד נחשב כאילו ישנם עדי קדושין -- היא דעת יחיד, אינם מוסכמים. מן הרמב"ם יש לדייק כרא"ה ("זכר יצחק" סימן יז. ולמסקנה חזר בו, ע"ש, דברי הרי"א הענקין שם),

ה) יש לחוש בנשואין אזרחיים משום קדושו שטר, כי החוזה הנערך שם כולל, לא פעם, לשונות של קדושין, ויתכן שנזדמנו שם עדים כשרים ("מערבי לב" לרי"ל צירלסון סימן פז; לבושי מרדכי ח"ב סימן מ; מנחת-יחיאל ח"ג סימן ס).

ו) יש לחוש לקדושי כסף, כי נייר השטר שוה פרוטה (זקן-אהרן ח"ב סימן קג).

ז) חידושו של הר"י רוזין - הרוגאצ'ובר - כי כשם שבבן נח ישנה אישות ללא חופה וקדושין מדין "ודבק באשתו ולא באשת חבירו", כך גם בישראל, אף אם אין בנשואין אזרחיים גדר איסור של אשת איש, יש בה גדר קנין כמו באישות של בן-נח, ועל כן צריכה גט (עיין בשו"ת דבר אברהם ח-ג סימן כט ובשו"ת צפנת-פענח ח"א סימן כו-כז. ועיין בספר "אישים ושיטות" לרש"י זוין: הרוגאצ'ובי). גם בספר ביכורי-יהודה סימן ג העלה חידוש דומה.

ח) מחמת סייג וגדר יש להצריך גט כי "אם נחליט שבכל ציפילעהע א"צ גט, לפעמים נתיר אשת איש לעלמא, ומה נעשה אם אח"כ יבוא הבעל ויעיד שבעל לשם קדושין ויביא עדי יחוד, ואיך נוכל לחקור בכל פעם... אשר על כן נ"ל להצריך גט מספק, ורק טוב שיפרסמו הדבר שרק מחמת ספק שמא בעל לשם קדושין הצריכו הגט. (שו"ת מלמד להועיל אבהע"ז סימן כ). גם בספר "מערכי לב" סימן פז דן להחמיר בכדי שלא יאמרו אשת איש יוצאת מבעלה בלא גט, וכמו שחששו במסכת יבמות פח, ב.

ט) נשואין אזרחיים עושים אירוסין ולא נשואין - לדעת הר"ן ריש קדושין ביאת איסור אינה קונה. ובשער - המלך (קונטרס חופת חתנים) סיכם שביאת איסור עושה אותה ארוסה ולא נשואה. על כן הביאה שבא עליה בנדתה תעשה אותה ארוסה בלבד. על כן יש מקום להתיר לבעל לשאת אשה אחרת, לפי דברי הרמ"א בסימן א שבארוסה לא גזר רגמ"ה (מנחת-יצחק ח"א סי' יב-יד). ועיין בשו"ת אהלי-אהרן לר"א מיליקובסקי ח"ב סימן נ.

י) ביאת איסור פוגמת בחזקה שאאבב"ז, רק בהתאם למושגיהם של בני-אדם. בימינו גם אלו שדיני נדה קלים בעיניהם, אבל חיים משותפים ללא נשואין חמורים בעיניהם (שו"ת שרידי-אש ח"ג סימן כב בשם המחמירים. דברי הר"א גולדשמידט בפד"ר ח"ז עמ' 58-59). ועיין באור שמח פ"י גירושין הי"ט (יובאו דבריו לקמן) שתלה זאת במחלוקת הרמב"ם והגאונים.

האם יש להבדיל בין נשואין אזרחיים במדינות החופש, שבהן ישנה אפשרות גם לנשואים דתיים, לבין המדינות שבהן אסורים נשואין דתיים או שאין אפשרות לערוך נשואין כאלוו בפוסקים המחמירים בנשואין אזרחיים ישנן סברות בענין זה. יש שכתבו שבמדינות האוסרות נישואין דתיים או שאין בהן אפשרות לנישואין דתיים, צריך להחמיר בנישואין אזרחיים, כי מה יעשה אדם, האם לא ישא אשה לעולם. לכן יש לחשוש שכיון בביאה לשם קדושין (משפטי עוזיאל אבהע"ז סימן נט; יחוה-דעת סימן יח; ביכורי יהודה סימן ג). ויש שכתבו שצריך לדון על כל אדם בפני עצמו אם הוא מן הפוקרים שונאי הדת בודאי שלא כוון לשם קדושין, ואם הוא משומרי הדת יש מקום להחמיר יותר מאשר בנשואין אזרחיים בארצות החופשיות (יחוה-דעת סימן יח, הר"י הענקין אוצר-הפוסקים כרך יא עמ' 396). ועיין עוד בשו"ת "צדקה ומשפט" להרב צדקה חוצין מבגדד בענין זה.

עתה נבוא לבחון את דעות הפוסקים המתירים:

א) הסברא שאין אדם עושה בב"ז וגמר ובעל לשם קדושין אינה שייכת בדורות האחרונים, כי אין דרך לקדש בביאה ורק תלמידי חכמים יודעים שאשה נקנית בביאה. ואלו דברי הגאון בעל "שאגת-אריה" (הובאו דבריו בשו"ת "בית אפרים" (אבהע"ז סו"ס מב): "נ"ל סברא לומר שכל מ"ש חזקה אאב"ז ולשם קדושין בעל, אין זה אלא בדורות הראשונים שהיה דרכם לפעמים לקדש בביאה ואי אפשר לקדושי ביאה בלא עדי יחוד והיה דין זה ברור וידוע לכל. אבל בזמנינו ובמדינות אלו שאין דרכם לקדש בביאה כלל אין דין זה ידוע אלא לת"ח הבקיאים בהלכות קדושין, משא"כ לאדם זה שקרוב לומר שלא היה יודע ואינו בקי בהלכות קדושין כי היכי דנימא שבעל לשם קדושין וגם עדי היחוד אינם בקיאים בזה כלל, והלואי שרוב המורים בזמנינו ידעו הלכות קדושין על מתכונתם, ולכן בנדון דידן אין לחוש לקדושין". סברא זו העלה גם הגאון השואל (הגר"ש קוטנא) בשו"ת "בית-יצחק" (אבהע"ז סימן כט). כך העלה גם בשו"ת "חלקת-יעקב" (הר"י ברייש) ח"א סימן א, וציין: "בנדון דידן אנן סהדי דהאי אינש לא קרא ולא שנה לא ראה ולא שמע מעולם לא מיניה ולא מקצתיה שיכולין לקדש אשה בביאה". וכן הסיק גם הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת "יביע-אומר" ח"ו אבהע"ז סימן א. וכ"כ בקונטרס "וכתורה יעשה".

ב) על יסוד דברי הריב"ש, תרומת הדשן והרדב"ז, אין לומר אאבב"ז בפרוצים שאינם חוששים להנשא בערכאות ואינם זהירים בהלכות נדה. יתר על כן, כיון שבנשואין אזרחיים יכולים הצדדים להפרד בגירושין אזרחיים, על כן לא שייך לומר שבועל לשם קדושין כי אז לא יוכלו להפרד אלא לפי דין תורה (שו"ת מהר"ם שיק סימן כא). ובשו"ת "אגרות משה" (ח"א אבהע"ז סימן עד) כתב : "...אף שרוצים באישות, משום דאולי אין רוצים אלא באישות דמנהגי המדינה דאין רוצים בחיובים כלפי שמיא או מאיזה טעמים אחרים. וכ"ש שיסבור במדינות שיכולים להפרד זה מזו כהא דמדינתנו ע"י דיווארס של הערכאות, וכשתהיה מקודשת תהיה אסורה בלא גט כדין אשת איש והוא יאסר בחרם דרגמ"ה, שיש טעם גדול שלא ירצו בקדושין". -כ"כ הגר"י קלמס (אוצר הפוסקים ח"י עמ' 362).

ג) אין אדם עושה בעילותו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין - אומרים רק בסתם, אבל נשואי ערכאות מהוים גילוי דעת מפורש שאין רצונם בכדת משה וישראל. כך כתב הרידב"ז מסלוצק (קובץ ילקוט מערבי ניו-יורק, תרס"ד עמ' 125): "...לדעתי אין כאן שום ריח קדושין כלל, הואיל ומתחילה החליט הזוג לקבוע לו אישות ע"פ סדר הערכאות ולא לפי דת משה וישראל. הרי עינינו רואות שעזבו היתר ורוצים באיסור, והרי זה גרוע מאדם הדר עם פנויה בסתם". בשו"ת "פרי-השדה" (ח"ג סימן ט) כתב : "בנדון דידן אשר בשאט נפשם מחללים כבוד ישראל דהרי תיכף לאחר התקשרותם בנשואין אזרחיים הדרך נכון לפניהם לקדשה כדמו"י, והם בזדון נפשם ירימו ראש מבלי לשים עין על זה כלל, א"כ איך ס"ד לומר שמכוון לבעול לשם קדושין. הרי ההיתר מונח לפניו ולא השגיח על זה". וכ"כ בשו"ת "אהלי-אהרן" (הר"א מילקובסקי ח"ב סימן נ-נב).

ד) ביאת איסור אינה קונה כלל כמו שאמרו ביבמות (כט, ב), מאמר דאיסורא לא קני, וכמש"כ הר"ן בקדושין י, א שכל ביאה שהיא באיסור ואפילו איסור דרבנן כגון הבא על ארוסתו בבית חמיו אינו בדין שתקנה, כ"ש ביאת נדה שלא תקנה (שו"ת "אבן-יקרה. אבהע"ז סימן יב). ועיין שו"ת "מנחת יצחק. (ח"א סימן יב-יד).

ה) חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות תלויה באיסור, וכל שיש ביאת איסור לא אומרים חזקה זו אע"פ שהאיסור אינו חמור לבני אדם. ראה בשו"ת "דבר-אברהם" ח"ג סימן כט (אות ג) שכתב : -...דאף דמכווני לשם אישות לאו לאישות כדמו"י מכווני אלא לאישות כחוק האזרחי שקשר האישות שביניהם יתפרד ע"י כח השופט, שלא כדיני אישות כדמו"י, ואישות כזו לא מהניא להתהפך לאישות כדמו"י. ומזה תשובה נמי למה שרצו קצת לומר דחזקה דאאבב"ז אינו משום האיסור אלא ענין טבעי לאדם, וממילא גם הפורשים מדת אין אדם עושה בב"ז אלא מכווני לאישות. ולהאמור אין זה מחייב כלל כיון דלאישות ממין אחר קא מכווני". ועיין בדברי הגר"ש ישראלי פד"ר ח"ז עמ' 43. ועיין ביאור-שמח" פ"י גירושין הי"ט שכתב על דברי הרמבים שחזקה א"א בב"ז אומרים רק באשתו שגירשה ונתיחד עמה, וז"ל : "והמכוון מדברי רבינו דלא מן חומר האיסור דבעילת זנות, אמרו חזקה זו, רק באשתו אמרינן דמתחרט על הגט או בועל שלא לשם תנאי. אבל לומר מחזקה דעושה אזיקים על צוארו לומר שמקדש אשה דעלמא, זה לא אמרינן... ולפי דברי רבינו נראה ברור דאף אם היתה נדה ג"כ אמרו דלשם קדושין בעל כיון דלאו משום חומר האיסור רק שרצונו לחזור ולהתקשר עמה שתהיה אשתו וחוזר בו מהגט, וכיון דבנדה תופסין הקדושין ודאי לשם קדושין בעיל. ואם כי הריב"ש (בסימן ו) כתב והיתה בחזקת נדה וכו' ואם לאיסור כרת התירו בביאתו איך יחוש לאיסור קל דפנויה - זה לדברי הגאונים דאפילו בפנויה דעלמא אמרו חזקה אאבב"ז והוא משום חומר איסור דפנויה... אבל לשיטת רבינו דהוא ענין אחר אין כאן מקום לסברא זו".

ועיין בדברי הגר"ש ישראלי (שם) שדברי ה"אור-שמח" אמורים בבא על גרושתו כשהיא נדה ולא הוחזק לפני כן לחשוד בביאות אסורות, ובזה הוא שכתב שאע"פ שראינוהו עכשיו עובר באיסור נדות הוא רק מחמת תקיפות היצר, אבל אין מזה ראיה שמזלזל גם בדיני קדושין וכשבא לנושאה רוצה לשאתה כדמו"י. אבל מי שהוחזק לעבור באיסור נדות שהוא בכרת ודאי שלא איכפת לו גם להתקזטר עם אשתו שלא עיפ דיני ישראל. ומכ"ש בזמננו שהשתרש למרבית הצער והחרפה המושג של ידועה בציבור. עי"ש בדבריו.

ו) יש צורך בעדי יחוד: "אנן סהדי" בלבד אינם מועילים לקדושין, וצריך שהמקדש והמתקדשת והעדים ידעו מהקדושין. (הריב"ש בסימן ו כתב שדעת הרא"ה שא"צ עדי יחוד היא דעת יחיד. ועיין ב"זכר-יצחק" סימן יז שגם הרמב"ם ס"ל כן, אבל להלכה צריך עדי יחוד ממש. ועיין בשו"ת "משכנות-יעקב" סימן לט שהביא פוסקים נוספים הסוברים כרא"ה, ובספר "תשובה שלימה" ח"ב סימן י"ז כתב שגם הפוסקים הסוברים שא"צ עדי יחוד, היינו רק כשיודעים שהצדדים נחתו לקדושין, אבל אם לא נחתו כלל לקדושין של ישראל לא אומרים אנן סהדי, ועיין בשו"ת "יביע אומר" ח"ו אבהע"ז סימן א).

ז) "אנן סהדי" - המהוים תחליף לעדים - שבא עליה לשם קדושין, אינם נוצרים מיד כשכונסה. על כן אין בביאה הראשונה "אנן סהדי" ועד שהדבר נודע לכל כבר אינו בא עליה לשם קדושין אלא על דעת הביאה הראשונה ("היכל-יצחק. להגראיי"ה הרצוג ח"ב אבהע"ז סימן ל. וז"ל שם: "הלא לא תיכף בו ביום שכנסה נתפרסם שכנסה כי לא היו חו"ק בי' מישראל, ועד שנתפרסם ונעשה גלוי לכל אנו מחזיקים שכבר בעלה לשם קדושין, ואז בראשונה כשלא היה הדבר עדיין גלוי לכל היו קדושין בלי עדים שלא היה מפורסם עדיין. ואח"כ מכיון שבעל פעם אחת לשם קדושין ודאי שלא כיון עוד יותר לשם קנין הקדושין אלא בעל כדרך איש ואשתו על דעת הביאה הראשונה, ואין כאן עדי קדושין כללי).

ח) "היכל יצחק" שם: "...ועוד אפילו אם בעל לשם קדושין, מהיכי תיתי שיחזיקו הציבור שבאותו המקום שבעל לשם קדושין, שמא לא עלתה על דעתו כל הענין הזה של גלוי לכל שזהו כעדים. ומכיון שכך אם נניר שהקהל היהודי שבאותה העיר הם עדים, הרי היה ספק להם לאותם העדים אם בעל לשם קדושין."

ט) חידושו של הרוגאצ'ובי שבנשואין אזרחיים יש קנין אישות אע"פ שאין איסור אישות, נדחה ע"י הפוסקים האחרונים: ה"דבר אברהם" (ח"ג סימן כט) אחר שהביא מכתבו של הרוגאצ'ובי כתב: "איברא דמה שמחדש הגאון ז"ל בהגדרת הקנין שבאשה שמתחלק לשני ענינים, קנין לו ואיסור על אחר וכו', היא דרך חדשה שכבש לעצמו... והמעיין המעמיק יבחנם ויקרבם או ירחקם". בשו"ת "שרידי-אש" (ח"ג סימן כב) כתב: "ואולם עצם ההנחה שיש שני גדרים וכו' הוא דבר חדש שלא הוזכר בש"ס ופוסקים. ורק הגאון הראגאטשאוי חידש מדעתו כדרכו. ואלמלא מוראו של גאון אדיר זה עלי, הייתי אומר שאין לחוש לסברא זו כלל". הגרא"י הרצוג ("היכל יצחק" שם): "...ומאן ספין ומאן רקיע לחדש דבר מבהיל כזה שלא נמצא לו רמז רמיזה בתלמודים". ועיין בדברי הגר"י קלמס באוצר-הפוסקים ח"י עמ' 362.

י) יש אומרים שאין להצריך גט אפילו לחומרא. בשו"ת "אבן-יקרה. (אבהע"ז סימן יב) כתב כי זו חומרא הבאה לידי קולא, כי יש לחוש שמא תקבל קדושין מאחר טרם שנתגרשה מבעלה זה, ויאמרו מתוך שהצריכוה גט מזה בודאי היא מקודשת לו קדושין גמורין ואין קדושי השני חלים כלל שאין קדושין תופסים באשת איש. ובאמת קדושי השני הם קדושין גמורים, ושל הראשון לא חלו כלל. וכ"כ בספר "פרי-השדה" (ח"ג סי' ט) דאין לומר מה איכפת לנו שנצריכה גט, משום דע"י כך יראה בעיני ההמון שיש ממשות בקדושין שנעשו בנימוסיהן. ועיין בשו"ת "משפטי עוזיאל" (אהע"ז סימן נט): "אלה העושים נשואיהם בערכאות או בהסכמה שביניהם... אנן סהרי שהם צווחים ואומרים שרצונם לפרוק מעליהם עול תורה, ואם נצריך גט לפירודם אנו נותנים בזה מקום לטעות שגם נשואי הפקרות אלה או נשואי הערכאות הם נשואין דתיים.

בשו"ת "דבר-אברהם. (ח"ג סימן כט בתשובה לרצ"ה פרבר שחיבר קונטרס "בירור הלכהבנדון) כתב:

"הן ידוע לכתר"ה שלפני שנים אחדות פניתי להרבנים הגאונים בקול קורא אודות זה... על כן הצעתי שיפתר הדבר אחרי מו"מ והסכם בין גדולי הדור. ע"ז קבלתי מכתב ארוך מהגאון מהרר"י ראזין ז"ל... הגאון מוהרח"ע גרארזענסקי מווילנא ז"ל כתב בקצרה שלא כל המקרים שוים בחדא מחתא ובמקום עיגון שא"א להשיג גט דעתו נוטה להקל (איני זוכו- היטב אם זה בדרך כלל או רק במקרים ידועים). הגאון מוהר"א כהן ז"ל מדווינסק ערך בזה קונטרס ארוך בפלפולא ומסיק שיש להתחסם הרבה בהיתר אלה הפלגשים... שאם תבוא לינשא בחו"ק מהראוי להצריכה היתר מיוחד ע"פ דו"ח מן הרב שבמקומה, שיתברר לו איך היו נשואיה וידון עליה לפני ג' רבנים מובהקים ורק בהסכם ג' רבנים מובהקים יתירוה. ובמקום שיש להם אונס שלא לעשות חו"ק בודאי מן הדין יש חשש קדושין. מאמריקה קבלתי מכתב מרב גדול אחד בתורה, שלא נודע לו מהלכה למעשה בזה ולא הרהיב איש להקל מתוך שמדמין. כמו"כ כתב ליה הגרי"ל צירלסאהן ז"ל אבד"ק קישינוב שכך מורה ובא וכך נעשו מעשים בבד"צ להצריך גט. ולעומת זה כתבו כמה רבנים שדעתם נוטה להקל... מסקנת הדברים שהענין צריך ישוב והחלט ע"י גדולי הדור".

ב"שרידי-אש" (ח"ג סימן כב) הביא את דברי הר"א כהן (שהביא הדבר-אברהם) וכתב : "והנה הגאון מקובנה בספרו הנ"ל מביא בשם הגאון ר"א כהן ז"ל מדווינסק שדעתו היא שלא להתיר בדרך כלל אלא להצריך בכל פעם היתר מיוחד ע"פ דו"ח וידונו בזה ג' רבנים מובהקים, ורק בהסכם ג' רבנים יש להתיר בשעת הדחק. ורעתו נראית לי, כדי שלא יהיה הדור הפקר, וכל זמן שאין לנו סנהדרין שיכריעי הכרעה אחרונה צריך לשאול תחילה את פי גדולי הדור והם יכריעו בכל פעם... ולכן עצתי שכת"ר יפנה להרב הראשי של א"י הגאון הגדול מהרייא הרצוג שליט"א והוא ובית דינו יכריעו, והגרי"א הרצוג מצרף תמיד את הגרש"ד כהנא שליט"א זקן ההוראה בתוכנו".

הגריא"ה הרצוג ("היכל יצחק" ח"ב אבהע"ז סימן ל-לא) כתב: "ומיהו לעצם הענין של נשואין אזרחים כשחיו אח"כ כאיש ואשתו, לדעתי הכל תלוי בטיבם של בני אדם הללו, היינו אם הם חפשיים בדת הרי אצלם הנשואין הממשלתיים לא פחות חוקיים להבדיל מנשואין כדמו"י. וכעצם קלותם - קולתם, כלומר שאמנם גלוי לכל שחיים כאיש ואשה לא בדרך זנות אבל כל יודעיהם ומכיריהם מחזיקים שהוא בועל אמנם בדרך אישות אבל לא לשם קנין האישות, היינו שהוא בועל על דעת הקדושין הממשלתיים ובהם אין שום חשש של קדושין שכפי הידוע לנו בנימוסיהם אין שום מסירת חפץ ולא שטר מידו לידה אלא הצהרה וחתימה בספר הרישום בלבד, וזה אינו כלום אפילו אם נעשה בנוכחות עדים כשרים. ואם כך לא הייתי חושש כלל. אבל כפי הנראה בני אדם הללו יהודים שומרי דת הם וחזקה שהנשואים האזרחיים אינם חשובים בעיניהם להבדיל כנשואין שלנו ואאבב"ז ויש לחוש שבעל לשם קדושין היינו לקנותה בביאה זו". אולם למסקנה פסק הגריא"ה הרצוג שגם באנשים שומרי דת אין לחוש לקדושין מחמת הטעמים שנתבארו לעיל אותיות ח-ט.

בשו"ת -קול-מבשר" (סימן כב) כתב: "והנה כמעט כל הגאונים ברור שלפנינו הסכימו דנשואין אזרחיים שנעשו בנימוסי ערכאותיהם א"צ כלל גט לדינא, וגם מקצתם שלמעשה הצריכו גט מצד חומרא היינו דוקא בגוונא שבא לבי"ד ורק מפני שהבי"ד לא רצו-לסדר הקדושין מאיזו סיבה מחמת בזיון המשפחה או מחמת איסור דרבנן או אפילו מחמת איסור לאו שאין בו כרת והיה מוכרח לעשות נישואין אזרחים. אבל בנידון שהוא קומוניסט וכופר ומלעיג על הדת ומומר לכל התורה כולה, ואף שהיה לו רב לא רצה לעשות חו"ק כדמו"י בשאט נפש בודאי אין לחוש כלל שכיון לשם קדושי ביאה מחמת החזקה דאאב"ז".

בשו"ת "איגרות משה. (ח"א אבהע"ז סימן עה) כתב: "ולכן אם היו אנשים כשרים היתה צריכה גט מטעם חזקה א"א בב"ז וגמרו ובעלו לשם קדושין. וכשאפשר יש להצריך גט גם באנשים שאינם שומרי תורה וכמו שנוהגין אנחנו להצריך גט. אבל אם אי אפשר להשיג גט והיא עגונה נראה שיש לסמיך על הריב"ש.י

בשו"ת .חלקת-יעקב" (ה"א סימן א) הסיק: "והכל לפי הענין, כי כמה פעמים סידרנו גט למי שחי עם אשה בציויליע". (עיין לעיל אות א בדברי הר"י ברייש).

בשו"ת "משפטי-עוזיאל" (אהע"ז. סימן כט) הסיק: "ולכן פשוט שאין שום ריח קדושין בנשואין אלה ואין צורך ולא רצוי להצריך גט לפירודם (עיין לעיל בדברי הרב עוזיאל שבמקום שנמנעים מנשואין דתיים מחמת יראת המלכות, יש צורך בגט מדינא).

בשו"ת "יביע-אומר" (ח"ו אבהע"ז סימן א) הסיק להקל בענין איסור לאו (אדם שנשא אשה בנשואין אזרחיים ואח"כ נפרדו בג"פ לחומרא. אי יכולה לחזור אליו אחר שנשאה לאחר ונתאלמנה) וכתב שחברי ביה"ד הגדיל הסכימו לו.

גם בשו"ת "מנחת-יצחק" (ח"ג סימן קכה) הסכים להקל בנשואין אזרחיים לגבי איסור לאו של יבמה לשוק, ע"ש.

ומצאתי עוד בשו"ת "עולת נח. (לגאון ר' נח סגל שהיה רב בחרקוב ואח"כ בת"א. בהסכמת הגריא"ה הרצוג לספר נאמר: .התפעלתי מאוד מהבקיאות והחריפות ועומק ויושר ההבנה המכוונים לאמיתה של תורה להלכה למעשה") אבהע"ז סימן כ שכתב: "בדידי הוי עובדא כשהופקר הדת והדינים והמנהגים נעשו ללעג וקלס והיו מתביישים לעשות חופה, פעם אחת באו אלי זוג ובקשו שאסדר להם קדושין בלא חופה אלא החתן יתן לה טבעת ויאמר הרי את מקודשת לי וחסל. ואני מתוך ריתחא אמרתי להם כי בלא חופה וברכות אינו כלום. אמרה לי הכלה, מדוע מצריכין גט כשמקדשין בלא חופה, וממילא מובן שהוכרחתי לחזור מדברי. ואם יצריכו גט לאלו שנרשמין בערכאות יאמרו שיש בזה ממשות. ולכן צריכין הרבה לדקדק שלא להצריך גט לאלו שנרשמו בערכאות".

הארכנו בכל זה בכדי להראות שלדעת רוב הפוסקים האחרונים יש להקל בנשואין אזרחיים לפוטרה בלא גט. אולם הלכה למעשה, לא הקלו אלא במקום עיגון כשהבעל אינו לפנינו.

אבל כששני הצדדים עומדים לפנינו, האשה מבקשת שלום בית והבעל רוצה להוציאה בטענות שאין להן שחר, כפי שכתבנו בראשית הדברים - בכגון זה לא הקלו הלכה למעשה רובם של גדולי הפוסקים דלעיל. ובפרט שבנדוננו נישאו הצדדים בנשואים אזרחיים באי מאוריציוס. מקום לשם הוגלו אחינו בני ישראל ע"י שלטונות המנדט הבריטי, ולא היתה שם כל אפשרות לערוך חו"ק כדמו"י, ויש מקום להעלות את דברי הפוסקים (המבוארים לעיל) שאם הצדדים נישאים אזרחית מחמת חוסר ברירה צריך לחוש שמא כוונו בביאה לשם קדושין.

אולם יש לעורר כאן שתי נקודות אחרות:

א) היות ולכל הדעות אין כאן ודאי קדושין, אלא ספק בלבד, ואם נניח, יעתר הבעל לבקשת האשה לשלום בית ויסכים לחיי שלום עמה, בודאי נאמר לו שיקדשנה עתה כדמו"י - האם ניתן לחייב את הבעל לקדשה קדושין גמורים, כי י"ל אע"פ שלא נפטרנה בלי גט, אבל מצד שני אולי אין לחייבו לקדשה קדושי ודאי. וא"כ האם יש מקום להתיר לו לישא אחרת?

ב) האם חייב הבעל בחיובי ממון שאיש חייב לאשתו, כי אמנם בספק קדושין אינה יוצאה בלא גט, אבל גם אין להוציא ממון מספק.

ביחס לנקודה הראשונה מצאתי שה"אור-גדול" (סימן ה. יא) הוכיח שבכגון זה כופין אותה להתגרש. והסתמך בדבריו על שו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קע) שדן באחד שקדש נכפית ולא ידע בזזה. ופסק דהוי מקח טעות לענין דאין לה כתובה, ומ"מ צריכה גט מספק. וכתב מהר"ח או"ז: "אבל בלא גט אין להתירו דספק קדושין הם. מיהו נראה דכייפינן לה לקבל גט יכעין זה כתב הרב ר' מאיר מספרד זצ"ל אבל בספק אירוסין או בספק זיקה כייפינן ליה למיתב גיטא או למחלץ לאלתר. דנהי דספיקא לאיסורא אבל לעגנה לאיתתא כי היכי דתינסיב בע"כ למאן דלא ניחא לה בגויה לא מהני ספיקא... ה"נ כאן דספק קדושין הוא ובעיא קדושין אחריני... ולא ניחא לה השתא לאקדושי ליה אין לך טענה גדולה מזו דאין האשה נקנית אלא מדעתהי. והסיק ה"אור גדול": .וכיון דאינו אלא ספק, א"כ מבואר דעת הר"ח או"ז ור"מ מספרד דכופין אותו וכ"ש דכופין אותה, וכמ"ש בתשובת הר"ח הנ"ל להדיא".

מכוח דברים אלו פסקו בפד"ר (ח"ג עמ' 374, ביה"ד הגדול בהרכב הגר"ע הדיה, הגרי"מ בן מנחם והגר"י הדס) כי בנשואין אזרחיים שלכל היותר צריך גט לחומרא, כיון שאין לכפות את הבעל לקדשה קדושין גמורים, לכן יש לכפות אותה להתגרש. ואלו דבריהם שם:

"והנה כמו כן במה שלפנינו כאן דודאי אינו יותר מבדין ספק קדושין. וכדי שימשיכו לחיות יחד צריך לקדשה בקדושין כדין, ולא ניחא ליה להמשיב השתא במערערת ולא רוצה לקדשה ואין להכריח אותו לקדשה נגד רצונו, א"כ מיסוד הדין יש לכפות על האשה לקבל ג"פ ולא לעגנו, ובהתאם להדברים שבמהר"ח א"ז". וע"ש שהאריכו בדבר ופסקו כן הלכה למעשה שאם האשה לא תאבה לקבל הגט ידון ביה"ד האיזורי לתת למשיב היתר נשואין. אם יבקש כן.

ועיין בתשובת "גליא מסכת" (הובאו דבריו בפ"ת אבהע"1 סימן לט סקיה) שכתב כי בקרושי ספק לא החמירו לענין איסור חרגמ"ה. וכן כתב ה-אריעזר" (אבהע"ז סימן י אות ב): "מכל מקום נראה לדינא בנידון דידן ביבמה .לשוק שלא הכיר בה דאע"פ דצריכה גט מן התורה, מ"מ לענין חרם דר"ג כיון דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק אלא מספק, א"כ לגבי חדר"ג הוי ספק חרם. ואפילו לדעת המחמירין בספק חדר"ג הוי ספק חרם. ואפילו לדעת המחמירין בספק חדר"ג כספק של תורה, מ"מ אפשר לומר דר"ג גזר רק בודאי אשה ולא מספק ומספק אין עליו שום שעבור". וסיים: "יש להתיר לו לישא אשה אחרת ואינו צריך היתר מאה רבנים".

ואם הדברים דלעיל אמורים בספק קדושין. כל שכן בנשואין אזרחיים שלדעת המקילים אין כאן אפילו ספק קדושין וצריך גט לחומרא בלבר. ואפילו לדעת המחמירים אין בזה יותר מספק קדושין.

והנה בספק חרם דרגמ"ה הביא ה"שדי חמד". (מערכת אישות סימן ב אות א) דברי הגאון מהר"י מבריסק שאין להקל. וה"שדי-חמד" הביא ראיה לדבריו, ע"ש. וא"כ לכאורה י"ל שכמו שבספק חרם דרגמ"ה מחמירים. ה"ה בספק קדושין נחמיר לענין תקנת רגמ"ה. אולם לאחר העיון יש לחלק בפשטות בין ודאי קדושין וספק חרם, לבין ספק קדושין. נדונו של מהר"י בריסק הוא בקדושין ודאיים ובספק בחרם (אם השלשת הכתובת מעכבת החרם), ובזה יש להחמיר כי סיבת החיוב ודאית. אבל בספק קדושין, כנדוננו, אין להחמיר. והן הן דברי ה"אחיעזר" שהובאו לעיל ,

וראה בשו"ת "מנחת יצחק" (ח"א סימנים יב-יד) שדן בשאלה אם יש על הבעל חרם רגמ"ה בנשואין אזרחיים. והעלה בזה שתי נקודות חדשות:

א) כיון שמסתמא בא עליה בנדתה, ודעת הר"ן ריש קדושין שביאת איסור אינה קינה. וב"שער-המלך" קונטרס "חופת חתנים" אחרי שהביא הרבה ראיות שחופת איסור קונה סיכם שביאת איסור אמנם עושה אותה ארוסה אבל לא נשואה. וכיון שמבואר ברמ"א סימן א שבארוסה לא החרים רגמ"ה, על כן לא יהיה חרם בנשואין אזרחיים. ואע"פ שיש פוסקים החולקים על הרמ"א (עיין באר-היטב סימן א סקכ"א), מ"מ יש כאן ספק ספיקא : שמא נשואין אזרחיים אינם קדושין כלל ואת"ל שנחשבים לקדושין, שמא בארוסה לא גזר רגמ"ה.

ב) בשו"ת "שואל ומשיב" (מהד"ק ח"א סי' קעז - קעט) ובשו"ת "קול אריה" (סימן פה) ושו"ת "נטע שורק" (סימן כ) כתבו שכל שהבעל פטור משאר כסות ועונה מותר לו לישא אחרת כי כל החרם נתקן רק משום קטטה של ב' הנשים דאי אפשר למיקם בסיפוקייהו. לכן בנשואין אזרחיים שלכל היותר הם רק ספק קדושין, אין לחייב את הבעל בשאר כסות ועונה. ולכן מותר לו לישא אחרת. ובעצם זהו גם טעמו של הרמ"א שבארוסה לא גזר רגמ"ה. (אמנם לחולקים על הרמ"א וסוברים שגם בארוסה גזר. אין לומר טעם זה, כי הגזירה היא גם במקום שאינו חייב בשכו"ע).

בעצם השאלה של חיוב מזונות לאשה הנשואה בנשואין אזרחיים. ראה בספר "משפטי אישות- (לגרא"ע רודנר עמ' קלח -קכב) שהביא בזה שני מכתבי הלכה מהגרב"צ מאיר חי עוזיאל ומהגרצ"פ פרנק. ואלו דברי הגרא"ע רודנר: "לדעתי אין על הבעל חיוב מזונות אם הוא רוצה לתת גט לאשתו. הפוסקים שהחמירו בנשואים אזרחיים החמירו רק בזה שהוא צריך לתת גט. אבל אם הוא רוצה לגרש אותה אין עליו חיוב מזונות לפי הדין. כי לפי דעת הפוסקים שמזונות דאוריתא אין האשה נחשבת אשת איש אלא ע"י קדושין, ואם אין אישות אין מזונות,שחיוב המזונות נובע מאישות, ולדעת הפוסקים שחיוב מזונות מררבנן כמו שאמרו תקנו מזונות תחת מעשה ידיה. אפשר לומר שבנשואים אזרחיים לא תקנו חכמים שהרי הוא גר עמה בלא כתובה, ולפי הדין אסור לאדם לשהות. עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה".

והשיב לו הגרב"צ עוזיאל :

"...ולדידי נראה שלדעת הסוברים דנשואי ערכאות אינם ניתרים אלא בגט ודאי שהבעל חייב במזונותיה, שהרי טעמם ונימוקם עמם מדין חזקה שא"א בב"ז וגמר ובעל לשם קדושין, וכיון שכן הרי היא אשתו כדת משה וישראל ומחוייב במזונותיה ככל אשה מישראל... הספק שבדין זה הוא לדעת הסוברים שנשואי ערכאות אינם צריכים גט משום דהנשואין בערכאות מוכיחים שאינו חושש לקדושין כדמו"י, הלכך בטלה ממנו חזקה שאאבב"ז וכיון שאינה מקודשת לו אינו חייב במזונותיה". וראה עוד בדבריו שדימה זאת לפסק הרמב"ם (פכ"ד אישות) והשו"ע (קטז, א) בנושא חייבי לאוין שאין לה מזונות. והוא הדין בפילגש שאסורה לו לדעת הרמב"ם. והגרצ"פ פרנק השיב בקיצור:

"אין שום מקום לחייב את הבעל במזונות האשה שע"פ התורה לא היו קדושין ביניהם". אמנם עוררו כאן ענין אחר. הרי הנשואין בערכאות מחייבים את הבעל בדיניהם לזון את האשה, וכיון שכן יש בזה גם התחייבות לפי דיננו [בדומה לדינו של רב גידל (קדושין ט, ב) : "כמה אתה נותן לבנך וכו' עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה"].

ועל כך כתב הגרא"ע רודנר: "אפשר שיש לחלק שאינו דומה למתחייב לזון את חבירו שהרי שם התחייב בלא שום תנאי, אבל מתחייב לזון את האשה שנשאת לו בערכאות הואיל והתחייבותו נמשכת משום שיחדה לו לאשתו הרי החיוב הוא כל זמן שרוצה להמשיך את נשואיו עמה".

והגרב"צ עוזיאל כתב: "שאין זה דומה למחייב עצמו לחבירו,.. דכיון שהתחייב לו בלי שום תנאי חייב לקיים התחייבותו. אבל מתחייב לזון את האשה שנישאה לו בערכאות, הואיל והתחייבותו נמשכת משום שיחדה לו לאשתו, הרי זה כמפרש שלא נתחייב אלא כל זמן שרוצה להמשיך את נשואיו עמה,והרי זה דומה לדין כתב לה אזון את בתך כל זמן שאת עמי ומתה האם, אינו חייב עוד לזונה". והגרצ"פ פרנק כתב: "...והתחייבות מצד הערכאות אנחנו צריכין לדון כפי התורה שלפי הדין לא חל עליו שום חיוב מחיובי אישות, וגם ההתחייבות של הממשלה עדיין אינו ברור שיתחייב שע"פ רוב הממשלה ג"כ מסכימה לדיני ישראל בענינים אלו".

ועיין בפד"ר כרך ג עמ' 378 (פס"ד של ביה"ד הגדול) שכתבו בפשטות: "בנוגע לחיובו במזונות אין מוציאין ממון מספק כיון שאין לו שום חיובי אישות כלפיה".

אולם בפד"ר כרך ה עמ' 128 124- הובא פס"ד של ביה"ד ברחובות (בהרכב הר"א בר-שאול, הר"ז גרז והר"א שפירא). הנושא היה תביעות ממוניות של אשה שנישאה בנשואין אזרחיים ברוסיה והתגרשה בישראל, לחייב את בעלה לשלם לה כפי ההתחייבויות המקובלות ברוסיה בגירושין. והביאו שבשו"ת "אבקת רוכל" (סימן פ - פא) דנים המבי"ט והב"י בשאלה כזו. לדעת המבי"ט חיובי הממון שהבעל מתחייב לאשתו בשעת הנשואין תופסים מדינו של רב גידל, "הן הן הדברים הנקנים באמירה" וגם בקדושין פסולים שנעשו ע"י כומר, כיון שלדידהו היו קדושין ונשואין, תופסת ההתחייבות. ולדעת הב"י אין אומרים טענת גמרי ומתחתני אלא בקדושין כשרים, ולא במקום שאין קדושין כלל, כיון שחיתון אין כאן תנאים אין כאן. וראה בפסק הדין הנזכר שהאריכו להוכיח שוין דברים הנקנים באמירה הוא מצד סיטומתא ודבר זה מועיל גם בנשואי ערכאות, ולכן פסקו לחייב את הבעל בחיובים הממוניים לפי דין המקום שבו נישאו, ע"ש.

אולם הלכה למעשה נראה שקשה להוציא ממון מן הבעל בנשואין אזרחיים בניגוד לדעת הב"י וכפי שהסכימו הגרב"צ עוזיאל והגרצ"פ פרנק וחברי ביה"ד הגדול (הגר"ע הדיה, הגרי"מ בן מנחם והגר"י עדס). וזאת משום שכל החיוב מתבסס על התחייבותו מכללא, ובכגון זה לא התחייב.

יצויין שבנדוננו יש לדון לגבי חדר"ג מנקודה נוספת. לתיק מצורף מסמך הסכם החתום ע"י שני הצדדים שבו נאמר שלבעל ישנה זכות להכניס אשה אחרת ולחיות עמה. על מסמך זה חתמו הצדדים ושני בניהם. עם כל המוזרות בחתימה על הסכם כזה, יש כאן הסכמה של האשה שבעלה יקח לו אשה אחרת חלף היותו נשוי לה (מבחינה אזרחית). ואע"פ שבחדר"ג לא תועל הסכמת האשה להתיר לבעלה לשאת אשה אחרת, בפרט לגבי האשכנזים שקבלו עליהם החרם, מ"מ בנשואין אזרחיים יש לצרף גם דבר זה.

מסקנת הדברים :

א) אין להתיר נשואין אזרחיים ללא גט, שלא במקום עיגון.

ב) במקום עיגון יש להתיר את הנשואין ללא ג"פ, כמסקנת רוב רבותינו האחרונים.

ג) גם שלא במקום עיגון, במידה והבעל תובע גירושין והאשה מסרבת, יש מקום להתיר לבעל לישא אשה אחרת ללא צורך בהיתר ק"ר (כמסקנת ה"אחיעזר").

ד) בנשואין אזרחיים, כל עוד הצדדים חיים יחד, חייב הבעל בחיובי הממון המקובלים בהתאם לחוק שלפיו נישאו. אולם כשהצדדים אינם חיים יחד, אי אפשר להוציא מן הבעל ממון.

נדוננו אינו מקום עיגון. שני הצדדיס לפנינו, על כן - לאור האמור לעיל - יש לפסוק:

א) אין להתיר את נשואיהם האזרחיים של הצדדים ללא ג"פ.

ב) תביעת הבעל לגירושין עקב העילות הרפואיות שהעלה, נדחית.

ג) אין לחייב את הבעל לחיי שלום-בית עם האשה, כי אין לאלצו לקדשה קדושי ודאי.

ד) לאמור לעיל, אין לחייבו במזונותיה.

ה) במידה ולא תאבה האשה להפרד בגט, יש זכות לבעל להגיש בקשה להיתר נשואין.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד