תחליפי 'גניזה' לעלוני השבת

[פורסם בתחומין ל 489]

א. הרב ישראל רוזן: אפשרות הגניזה

ב. הרב נ"א רבינוביץ: לאסוף במיכלי ניר ואשפה

ג. הרב דב ליאור: להניח בשקית כפולה באשפה

ד. הרב יעקב אריאל: לאסוף בנפרד למטרות קדושות

ה. הרב שלמה אבינר: אין פתרון

   1. יש לפקפק בחידושו של הר"מ פיינשטיין

   2. בכל ספרי הקודש יש שמות שאינם נמחקים

   3. מאמרים תורניים בעיתונות

   4. קדושת הכתב האשורי גם בדפוס

   5. מודעות פרסום בעתונות דתית


v v v

עלונים רבים מונחים מדי שבת בבתי הכנסת בישראל, וכל הרוצה יבוא ויטול. חלקם דברי תורה, חלקם סיפורים וכד' וחלקם מודעות שונות. מרביתם דומים לעתונים דתיים שיש בהם מזה ומזה, אך בשל חלוקתם בבית הכנסת הם נתפסים בעיני הבריות כ'דברי תורה' או כדבר שבקדושה, ויש המקפידים להתייחס אליהם ככתבי הקודש הטעונים גניזה. דא עקא, מדי שבוע מתמלאים שקים על גבי שקים מעלונים אלו, וגניזתם היא משימה יקרה ביותר, והדבר הופך למצוקה של ממש לגבאי בתי הכנסת.

קוטב השאלה הוא כלום 'כתבי הקודש' שנו כאן? מבחינה חיצונית אין בהם אופי של ספרי קודש. הם דומים יותר לעתונים אשר הציבור לא מתייחס אליהם כטעוני גניזה, ורק מעטים מקפידים על גניזת עיתונים והתייחסות אליהם כאל דבר שבקדושה. עוד יש להרהר שמא יש מקום לקולא בנידוננו משום שכל קיומם של העלונים הוא ליום-יומיים בלבד, ומלכתחילה הם מודפסים על דעת כן שלא יהיו בני קיימא.

ה"ר משה פינשטיין (אגרות-משה או"ח ח"ד סי' לט) דן בספרים שבלו, ומכלל דבריו נשמע ש'כתבי הקודש' מוגדרים גם לפי ההתייחסות אליהם, וכדבריו בסוף התשובה:

יש לאסור בחומשים וספרי תנ"ך, שבהם נמצאים שמות, וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש. אבל מהספרים שבתורה שבע"פ, שהם משניות וגמרא משני התלמודים וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן, וכל הירחונים כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם. ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו בהם כאיזה דפים שלמים נמי מותר.

אבל הוא מסיים במלים: "אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא"י, וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה."

לאור המצב שתואר לעיל (מצוקת הגניזה) והספיקות ההלכתיים שהועלו - שמא העלונים אינם מוגדרים כ'כתבי קודש' - שמא יש מקום להצעות הבאות:

1. לעוטפם בשקית ניילון (עבה) כמקובל בחלה, בתרומות ובפירות שביעית, ולהניחם במיכלי האשפה. אין זה ביזוי בגלל השקית המפרידה, ואם זו תיקרע אחר זמן, הרי זה גרמא, כמניח בחוץ וסוף חמה או גשמים לבוא.

2. באתרי הפסולת בישראל השיטה היא בדרך כלל מעין קבורה - טרקטור שוטח את הפסולת על פני השדה וגורף עפר שכבה ע"ג שכבה. אמנם בתהליך זה מסתמא השקיות יקרעו והעלונים יתערבבו בפסולת הכללית, אך מ"מ יש כאן מעין קבורה של ערבוב בעפר וכיו"ב.

3. לחילופין, שמא ניתן להציע גריסת העלונים בבתי הכנסת (או במקומות מיוחדים) ע"י 'גרמא'; דהיינו שהגבאים יכניסו את העלונים למכונת גריסה המקובלת במשרדים שונים. הגריסה תפעל רק בחצות הלילה, ע"י שעון שבת (או נכרי?).[2] לאחר הגריסה אין כאן כתב הראוי להיקרא, ופתיתי הניר הגרוס יונחו באשפה בשקית ניילון כנ"ל.

ברור שביישומן של הצעות אלו יש משום קולא גדולה, אבל מאידך גיסא הכל מבינים שיש בכך משום צורך הרבים, דוחק השעה ודוחק המקום, כפשוטו. הרי התורה חסה על ממונם של ישראל, וכשהשעה היתה צריכה לכך "התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם", וסמכו זאת על הנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (משנה ברכות ט,ה).

בהא דבדק לן מר בעניין גניזת עלוני בית הכנסת, וכת"ר כותב כי דבר זה היום הוא מכלל "צרכי רבים ודוחק השעה". ואני בער ולא אבין - הרי אין זו שאלה חדשה כלל, וכבר דשו בה רבים בנוגע לעלי הגהה, אשר בכמה ערים שהיו שם בתי דפוס היתה כמות גדולה מאד של עלים מודפסים שלא היו ראויים לשימוש וקשה היה לגונזם, וחיפשו עצות מה לעשות בהם. וכבר הורו בזה גדולים וטובים להקל.[4] ברם מפני הכבוד אעיר פה אי אלה דברים בעיקר הלכה זו. פסק רבינו הגדול בהל' יסודי התורה ו,א:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקב"ה לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלוקיכם".

ולהלן שם בהל' ח כתב:

כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד. והמאבד ביד לוקה מכת מרדות... כתבי הקדש שבלו או שכתבן גוי - יגנזו.

ביד-פשוטה, שם, הבאתי תשובה ארוכה של התשב"ץ (ח"א סי' ב) שהסיק שעל השמות בלבד יש לאו מן התורה ולוקה על כך; ועל שאר כתבי הקדש שאין בהם שמות, אין לוקים עליהם, אלא אפילו כתובים בשאר לשונות, ואפילו רק פירושיהן וביאוריהן - יש איסור דרבנן לאבדם ביד או לשורפם. וכך הם דבריו: "שאף על פי שאסור לכותבה, אסור לאבדה בידים. וכל שכן האידנא דבציר ליבא והותר לכתוב הכל משום עת לעשות לה'."

וראה שבת סא,ב:

איבעיא להו: קמיעין יש בהן משום קדושה או דילמא אין בהן משום קדושה? למאי הלכתא? אילימא לאצולינהו מפני הדליקה - תא שמע: הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות [של שם] ומעניינות הרבה שבתורה, אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן. אלא לענין גניזה - תא שמע: היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה יגוד ויגנזו. אלא ליכנס בהן בבית הכסא - מאי? יש בהן קדושה ואסיר, או דילמא אין בהן קדושה ושרי?... הכא במאי עסקינן במחופה עור.

הרי מבואר שחיוב גניזה הוא רק על השמות; אבל אם אין שמות, מעיקר הדין גם סידורי תפילה אינם טעונים גניזה.

ברם יש עניין נוסף, והוא שאין לגרום בזיון לדברי תורה, ואין ליכנס בהם לבית הכסא. וכתב הראב"ד בספר בעלי-הנפש (והביאו התשב"ץ בתשובה הנ"ל): "ועכשיו שניתנה תורה שבעל פה ליכתב משום עת לעשות וגו', אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי קודם שישמש מטתו בבית שהם שם." ונראה שלפיכך נהגו העולם לגונזם 'גניזה קלה'.

ברם דין הבזיון הוא הרבה יותר רחב. הרי פסק מרן (יו"ד רפג,ד) על פי תשובת הרמב"ם, שאין לרקום פסוקים בטלית, מפני שאין כותבים יותר משלש תיבות מן הפסוק ולא יותר; ועוד, שנכנסים בו לבית הכסא וזה בזיון. והנה בתשובתו של רבינו (בלאו סי' רסח) מבואר לא רק ש"זה ביזוי תורה בלי ספק", אלא יתר על כן: "שזה הכתב - ר"ל כתב אשורי - הואיל ובו ניתנה תורה... ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקדש." ומביא שם בשם הר"י מיגאש: "כיצד נשתמש במכתב א-לקים זה ויבוא לידי זלזול?!" הרי שכל הכתוב באותיות מרובעות יש להיזהר שלא לבזותו, כי יש בכך משום ביזוי האותיות הקדושות.

אשר לשמות - יש הבדל בדין קדושתם בין אם נתקדשו בכוונה כראוי אם לאו; וכן אם נכתבו בכתב המתקיים אם לא. ויש מקום לפקפק בדפוס שנדפס על ידי מחשב, שמא אין כאן דין שם בכלל, שהרי המקליד לא כתב צורת האותיות בשום מקום, והמדפסת עושה מעשה קוף בעלמא. אבל לגבי בזיון האותיות הקדושות ודאי שאין חילוק איך נוצרו, כיון שעומדות לפנינו על הנייר צורות האותיות המרובעות, הרי אין לזלזל בהן, ח"ו.

אמנם לדאבון לב, דינו של הר"י מיגאש אין כיום הרבה מודעים לכך, וגם כמעט אי אפשר לעמוד בזה; ואפילו כלי חרסינה של בית הכסא המיוצרים בארץ יש עליהם כתובות באותיות מרובעות. ואין צריך לומר כמה וכמה דברי תועבה המודפסים באותיות הקדש, ואין איש שם על לב. אולם שמא דווקא משום שגדלה ההפקרות בעניין זה, מן הראוי להקפיד ביותר באותם דברים אשר הציבור עדיין ער לחובתנו לנהוג כבוד לכל הפחות בדברי תורה, אם לא באותיותיה בלבד. אשר לכניסה למקום בזיון, הרי ראינו שאם הכתב מחופה אין איסור אפילו אם יש בו שם. וכל שכן שאר דברי קודש בלבד, ואין צריך לומר רק אותיות אשוריות.

מעתה, ודאי שיש להיזהר שלא יופיעו בעלונים שמות. ואשר לעצם האותיות הקדושות ודברי תורה שבהם, שאין להניחם במקום בזיון, לכך מועיל חיפוי. נמצא לכאורה שמעיקר הדין מספיק לעטוף את העלונים לכסות את הכתב ואין לחייב לגנוז אותם.

ישנם מיכלים שאוספים בה נייר, והם אינם מאוסים כלל, ובודאי שאין איסור לשים בהם עלונים עטופים. אלא שיש לחוש שבכל הנייר הזה משתמשים לעשיית נייר חדש, ונחשב תהליך זה כאיבוד בידים. ברם, לכאורה זה אינו, מפני שעל החבילות העטופות מוסיפים כהנה וכהנה חבילות נייר, ובוודאי חבילות העלונים בטלות ברוב הנייר הנאסף.

מאידך גיסא, אפילו אשפה כללית, עד כמה שידוע לי, אינה נשרפת אלא משמשת כמילוי במקומות שונים בארץ, כלומר נקברת. לפיכך יכול להניח חבילות עלונים אפילו במיכל האשפה כל שהם מחופים. ולכתחילה ראוי לשים אותם במיכל ריק שאינו מאוס, וירקיבו מאליהם. ואם אחר כך תתווסף שם גם אשפה ממש, שוב מן הסתם יש כאן ביטול ברוב. אבל אין להתיר לאבדם ביד ולא לשורפם אלא אם כן הם בטלים ברוב.


קבלתי את מכתבך... בראשית עלינו לברר האם המדובר בנידוננו הוא איסור תורה או דרבנן, ואז אם ישנה מחלוקת באיסור דרבנן ניתן ללכת לקולא.

מהתורה ישנו איסור על מחיקת שמות הקדושים או איבודם, שלמדו חז"ל מהפסוק "לא תעשו כן לה' אלוקכם" (רמב"ם, הל' יסודי התורה ו,א). שאר כתבי הקודש ופירושי הגמרא איסור מחיקתם ואיבודם הוא מדרבנן. עיין באריכות בציץ-אליעזר ח"ג סי' א, שמוכיח מגדולי האחרונים שככה הוא הפירוש ברמב"ם.

כמו כן גם בדין מחיקת השמות הקדושים האיסור הוא רק אם הם נתקדשו בכתיבה. אולם שם שלא נתקדש ע"י הסופר, אין איסור מחיקתו מן התורה. עיין ש"ך יו"ד רעו,יב וט"ז שם ס"ק ב. כמו כן ישנו איסור אפילו למחוק ע"י גרמא מדרבנן (ע' שו"ת נודע-ביהודה מהדו"ת או"ח סי' יז). נמצינו למדים שהנושא שאנו דנים עליו הוא איסור דרבנן.

כבר בדורות שעברו נתעוררה שאלה כזאת בקהילות מסוימות. היו הרבה ספרים בלויים ונשאלו גדולי ישראל כיצד לנהוג בהם, שהיה להם קשה מאוד לעמוד בעומס גניזה. ופסק בשבות-יעקב ח"ג סי' י-יא, לאחר שדן בארוכה, וכתב שהתירו גדולי הוראה לשורפם כדי למנוע בזיון גדול. ואילו בעל כנסת-יחזקאל (סי' לז) התווכח אתו, ולדעתו אין להתיר שריפה גם במקום שקשה להם מאוד לטפל בגניזה. בעל כנסת-יחזקאל נשאר בדעתו גם לאחר שהיתה לו חלופת מכתבים עם בעל שבות יעקב.

כמו כן נשאלה השאלה עוד בדורות שעברו על עלי הגהות בבתי הדפוס. הנצי"ב במשיב-דבר התיר לשורפם, וכן בציץ-אליעזר ח"ג ס' א, ששם זה יותר קל, שלא נכתבו על מנת שישארו, אלא כדי לאפשר להדפיס, ע"ש.

כעת לנידון שבפנינו: היות והמציאות היא שהעלונים נזרקים ואינם נשמרים בקדושה, נראה לענ"ד שכאן יש להתיר עטיפתם בשקיות ניילון, אפילו בשתי עטיפות, כך שלא תהיה אפילו בעיה של גרם מחיקה או איבוד.

אלא מה שעדיין יש לעיין היא בעית הבזיון - ששמים את העלונים בתוך פח אשפה. אולם נראה שהיות ועוטפים אותם, זה לא גרע מתרומה שעוטפים אותה ושמים בשקית בפח אשפה, כפי שהדבר מופיע בשם החזון-איש בסוף ספר דרך-אמונה (ח"ג עמ' 754).

לכן דעתי נוטה להורות טיפול כזה. אלא היות וזה דבר חדש, אין ליתן הוראה גורפת אלא אם כן יסכימו עוד שנים או שלשה מורי הוראה להיתר הזה.


באשר לשאלתך על עלוני השבת - בעצם כבר הורה זקן בשו"ת אגרות-משה או"ח ח"ד סימן לט, כמו שציטטת מדבריו, אלא שהוא סיים: "אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא"י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים." אם כן, הסומך על ה"ר משה פיינשטיין יש לו על מי לסמוך, ואתה יכול לפרסם את דבריו, אם כי במילואם.

אך לענ"ד, כהוראה כללית לציבור שכל כך רגיל להקפיד על קדושתם של דברי תורה, אם תותר גריסתם של העלונים הדבר מחייב הדרכה חינוכית. המעבר יהיה קשה, ויש צורך בהכנה נפשית מתאימה, ובעיקר בגב תורני רחב להתיר את הדבר. בפרט כאשר מדובר בהנחת העלונים התורניים יחד עם עתונים ודברי חול, ואף דברי תועבה. מדברי הרמ"פ שם משמע שהמושג איבוד כתבי הקדש הוא יחסי, ותלוי הרבה גם בדעת בני אדם. משמע שמה שמקובל בעיני הבריות כבזיון קובע גם להלכה בכתבי קדש שאין בהם שמות.

כדי לאפשר לגדולי הפוסקים להקל בנידון דידן ולהדריך את הציבור לדבר חדש מבלי שהדבר ייתפס אצלו כהורדה בקודש, נראה לי שאם יאספו את כל השמות של בתי הכנסת במיכלים נפרדים לגריסה למטרות קדושות, כגון נייר להדפסת ספרי קודש או לכריכתם, ניתן יהיה להקל יותר בדבר.

לצערי איני יודע פתרון. גם השקיות נקרעות ונגרסות, כפי שהגיב הג"ר שלמה
מן-ההר למאמר בנדון בתחומין ג עמ' 323.

ולאחר שראיתי תשובות ששלחת לי מרבנים נוספים הנני להעיר:

1. דברי הר"י אריאל (לעיל פרק ד) מבוססים על דברי ה"ר משה פיינשטיין, שהם חידוש גדול, שדברי קדושה שכבר אין אפשרות ללמוד בהם, אין להם כבר קדושה, כיון שאסור היה לכתוב תושבע"פ מעיקר הדין. זה מתייחס רק למה שנקרע, אבל לא כל הגליונות נקרעו. יתר על כן: אין הוא מתייחס לפחי אשפה אלא למיכלי איסוף נייר.

2. הר"ד ליאור מתיר הנחה בפח אשפה עטוף, כי אין בזה בזיון. אבל בפועל זה עובר אח"כ גריסה, והכל נקרע ומתערב, וזה בזיון.

בסיכום, עוד לא הגענו לפתרון.

עיינתי קצת לפי הזמן בנדון השאלה... יש שהביאו דברי הגרמ"פ באגרות-משה או"ח ח"ד סי' לט, ורצו לסמוך עליו. ולפענ"ד הרי הגאון ז"ל סיים: "אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם גדולי פוסקים בא"י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה", וא"כ סגר הדלת שלא לסמוך עליו למעשה.

גם כי בעיקר ההיתר של הגרמ"פ - הגם שהאריך שם הרבה, והעלה לחלק בין חומשים ותנ"ך שבהם נמצאים שמות, וכן סידורים שמדפיסים שמות ממש; אבל ספרים של תורה שבע"פ משניות וגמרא, וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים, והספרים הנדפסים מחכמי הזמן, וכל הירחונים כשנקראו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם, ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו באיזה דפים שלמים, נמי מותר.

פשוט שאין מדבריו שם ראיה, שהרי הגאון ז"ל דן בספרים שבלו ונקרעו, וברור שלא ילמדו בהם עוד, ועל כל זה דן וטרח להתיר לבערן ולא עלתה לו. ולולא דמסתפינא הייתי מפלפל בזה יותר, כי ח"ו להקל בכל ספרי קודש, לבד מחמשה חומשי תורה, ולחלק בקדושתם. ואנן קיי"ל דאפילו מקק של ספרים צריך גניזה. ומקטנותי לימדוני אבותי ורבותי שאם יראה אפילו מקק, וכל שכן שמות, שצריך לגנזן ולא להתנהג בהן כבחול.

ועי' רמב"ם סופ"ב דמגילה: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח"; ובהשגות שם: "דבר הדיוטות הוא זה, כי לא יבטל ספר מכל הספרים שאין ספר שאין בו למוד." וכל שכן, וח"ו, על כל ספרי הש"ס הגאונים וראשונים ואחרונים. ועי' יו"ד סי' רעב, דאסור למחוק שאר ספרים כספר תורה. ולהרא"ש, ספרי הש"ס וההלכה קודמין לכתיבת ס"ת בזמן הזה, ע"ש בשו"ע הנ"ל סעיף ב, ובט"ז וש"ך שם. וגדולה מזו ראיתי בשו"ת צפנת-פענח סי' קצו-ז, שהביא מחלוקת בירושלמי פ"ב ופ"ג דסוטה אי מותר לכתוב בראש המכתב 'ב"ה', והחמיר בדבר משום דהמכתבים נזרקים ויש בזיון השם.

ובגמרא (ר"ה יח,ב) מצאנו שלאחר "שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: 'בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון'. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב." ועיין משנה-הלכות ח"י סי' קסד.

איברא, דעל עצם ההנחה הנני מפליא במה שמחלק בין כתבי הקודש חמשה חומשי תורה ונ"ך, ששם נכתבים ומבוארים שמות במילואם, ובין שאר ספרים, ש"ס ופוסקים דלא מבואר בהם שמות. והוא תמיהה עצומה: חדא, דדא גופיה נחלקו בהן הפוסקים אי בשאר ספרים צריך לכתוב השם במלואו ולהוציא השם ככתבו בשעת לימוד. ולהסוברים כחכם-צבי, שמותר להוציא בשעת לימוד, א"כ ליכא שום חילוק.

ובר מן דין, הרי יש שבעה שמות שאינם נמחקים, ובש"ס ושאר ספרים אפילו המקפידים שלא לכתוב שם מלא אבל שאר שמות כן כותבים במילואם. עיין לדוגמא יומא פו,א: "אביי אמר: כדתניא: ואהבת את ה' אלקיך", והנה השם א-ל כתבו במילואו. ועוד שם "והנה השם צבאות" כתבו במילואו. ועוד שם "שובה ישראל עד ה' אלקיך" ואל' נכתב במילואו. ועיין עוד שם ע"ב. ועיין בסוף כל מסכת ההדרן עלך "יה"ר מלפניך ה"א וא' אבותינו" - הנה כמה פעמים השם במילואו: "הערב נא ה' אלוקינו, מודים אנחנו לפניך ה' אלוקנו וכו', יהי רצון מלפניך ה' אלוקי וכו'." וכך בכל הש"ס כולו, שמות לאלפים שנכתבו במילואם, ואיך נחלק בין שמות אלו? ולפענ"ד אין לחלק בין שמות מתורה שבכתב לשמות של תושבע"פ לענין להתיר למחוק, אלא כולם קדושים בקדושה ועונים באימה ואומרים ביראה.

ולעצם ההלכה - הנה כבר כתבתי מזה בספרי (משנה-הלכות ח"ז סי' קפג) באריכות, וגמרתי בדעתי לשלוח לו התשובה.

בדבר השאלה שהציע לפנינו, במה שקצת עתונים חרדים התירו לעצמם להדפיס דברי תורה בעיתוניהם, וידוע דהעיתונים נזרקים לאשפה אחר שקראו אותם, ועי"ז גורמים שיבואו דברי תורה לידי בזיון. וכת"ר כל יקר ראתה עינו בתשובה שלמה מרבותינו, שצווחו ככרוכיא על דבר זה. והביא דברי הרב באר-שבע, דכתבי קדש בין בכתב בין בדפוס אסור לאבדם וצריכין גניזה, ואפילו כתובים בכל לשון ובכל כתב. וכ"כ הט"ז, דדברי דפוס הוא כתב גמור. והביא שו"ת לב-יהודה (צירעלסאהן) סי' סד ושו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' קפד ושדי-חמד השלם (דפוס תשכ"ב) בפאת-השדה כללים מערכת כ כלל יב, שהביא תוכחת מגולה על זה מס' 'הגיון לב עברי' (נדפס תרס"ג), לרב זקן מופלג בתוי"ש, שהוכיח לרבנים הגאונים ולגדולי עמנו המכניסים בעיתונים יומיים שאלותיהם ומאמריהם שהוא עוון פלילי. וכבוד תורתו האריך הרבה בפלפולא דאורייתא לאמתה, ואין דבריו בזה צריכין חיזוק, שהוא פשוט שהוא איסור גמור להדפיס דברי תורה ואח"כ לזורקם באשפה, בין בכתב ובין בדפוס.

ואף להמתירים לזרוק הקארעקטאן (=עלי הגהות) של ספרים, משום שלא נתקדשו עדיין באמת, רובם גם בזה החמירו וצווחו על חילול הקודש, שהרי גם בדפוס יש קדושה רק משום 'עת לעשות' הניחו להם. ועי' מג"א (לב,נו) ומשאת-בנימין (סי' צט). ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנז, שהביא דעת הרוקח, דמלאכת הדפוס לא מקרי כתב. מ"מ פשוט דלהדפיס תורה בעיתונים חילוניים ולגרום לזרוק דברי תורה - אין לך בזיון גדול מזה. וקצת יש להביא ג"כ מהא דנדחקו האחרונים ז"ל אי מותר להכניס ספר או תפילין בבית החולים למי שיש חולי מדבקת ר"ל, שאחרי זה שורפין כל כליו. וכש"כ הוא מהתם, דהתם הרי אין לו ברירה והוא רוצה לקיים המצוה, ואפילו הכי כמה פוסקים החליטו ששב ואל תעשה עדיף, ולא ח"ו להביא כתבי קודש לשריפה. ועי' גמרא שבת קטו,ב: "כותבי ברכות כשורפי תורה", ואע"פ שהוא דבר שאינו מצוי שיפול דליקה וישרפו. ועי' ע"ז יח,א: "תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ס"ת באש." ובגמרא ברכות סא,ב בר' עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ופפוס בן יהודה שנתפס על דברים בטלים. ועי' משנה-הלכות ה,קכא.

אלא דמה שנראה לפענ"ד להוסיף על דברי כת"ר, שכותבי העיתונות הנ"ל יש בהן עוד איסור במה שגורמין להכניס עיתונים אלו בבית הכסא, וגורמים לבזיון כתבי הקודש וגם להמעיינים בהם שמהרהר בדברי תורה. וידוע כי רוב העולם מכניסים העיתונים לביה"כ, ויש בזה איסור נוסף על הזריקה שמעיינים בדברי תורה ומהרהרים או קוראים בביה"כ בדברי תורה. ובפרט עמי הארצות שאין יודעין אפילו שאסור ללמוד בביה"כ.

איברא, דהרמב"ם בפאר-הדור סי' ז כתב:

ומן הראוי לך שתדע כי הכתיבה הזאת הנקראת כתיבה אשורית, כיון שניתנה בה התורה ובה נכתבו לוחות הברית, הרי מגונה מאד להשתמש בה, רק בכתבי הקודש. ומימי קדם היו ישראל נזהרין בזאת, והיו כתביהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי. לכן תמצא חרות על שקלי הקודש דברים של חול כתובים בכתב עברי, ולא נמצא לעולם אות אחת מזה הכתב אשורית בדבר שנמצא משארית ישראל, לא במטבע ולא באבן, אלא הכל בכתב עברי. ועל כן שינו הספרדים כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות, עד שנעשה ככתב אחר, להתיר להשתמש בו בדברי חול.

ועי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' מה:

ומה שנראה... דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורי, שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה, ותלויין בו ובצורת האותיות כמה סודות עמוקים, ואסור להשתמש בו בדברים של חול. כל שכן הכא שאם בלה הטלית, מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים.

ותשובה זו הובאה ברבנו ירוחם (נ"ב ח"ב) ובבית-יוסף יו"ד סי' רפג. והרמ"א בהג"ה (יו"ד רפד,ב) כתב: "וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה." ועי' שו"ת רב-פעלים ח"ד יו"ד סי' לב, שהביא דעת האחרונים שיש לפסוק כן. והנה דהני פוסקים אסרו אפילו דברי חול בכתב אשורית, וכל שכן דברי תורה, ולאבדם בידים ולזורקם, שודאי הוא איסור גמור לכולי עלמא.

ובאמת כי מהאי טעמא היו רבותינו הצדיקים שהדפיסו ספריהם, לא הדפיסו בכתב אשורית אלא בכתב רש"י, שברוב ענוותנותם לא חשבו שראויים הם להשתמש אפילו בספריהם בכתב אשורית. וז"ל רבינו ירוחם נתיב ב ח"ב:

ומן הראוי לך שתדע כי הכתיבה הזאת, הנקראת כתב אשורית, כיון שנתנה בו תורה ובו נכתבו לוחות הברית, כי הוא מגונה מאד להשתמש בו, רק בכתבי הקדש. ומימי קדם ישראל נזהרין בזאת, והיו כתביהן וחבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי. לכן תמצא חרות על שקלי הקדש דברים של חול בכתב עברי, ולא נמצא מעולם אות אחת מזה הכתב אשורית בדבר שנמצא משארית ישראל, לא במטבע ולא באבן, אלא הכל בכתב עברי. וע"כ שינו הספרדיים כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות, עד שנעשה הכתב ככתב אחר, להתיר להשתמש בו בדברי חול. ורבינו יהוסף הלוי מנע לכתוב הגט בכתיבה התלויה.. וחזרו הסופרים לכתוב הגט בכתיבה מיושרת בכתב אשורית כס"ת. וגם זה עיכב על ידם, ואמר להם: ואיך נשתמש בזה מכתב אלקים ויבא לזלזול?! אבל נכתוב בכתיבה אחרת, הנקרא בלשון ערבי מדבדב. וכל אשר יעשה כזה הוא בכלל מכבדי התורה.

אלא שבעונ"ה לא אכשיר דרא, וכעת הכל מדפיסים, אפילו בתגין וכיוצא בו, ואפילו שיינע אידען (=יהודים נאים), ואינן יודעין שיש בזה איסור, וכל שכן בכתב סופרות ממש עם תגין עליו, שודאי אין לעשות כן.

ומה נעמו דברי כת"ר, שהביא דברי בעל עבודת-הגרשוני ריש סי' יז, שכתב לבנו מהר"ם ז"ל, שאסור לכתוב דברי תורה ודברי חול על נייר אחד משום בזיון דברי תורה. והני אדווערטייזמענטס (=מודעות פרסום) ודאי בכלל הם. ובעניותי הבאתי ראיה גדולה לדבר עבודת-הגרשוני הנ"ל מדברי האבן-עזרא על התורה על הפסוק "לא תבנה אתהן גזית" (שמות כ,כב). כתב ז"ל:

ועל דרך הסברא אולי היה כן כדרך הפגול. בעבור שהיה קרב לגבי המזבח, אין ראוי להיות הנשאר פגול, כי יחלל קדש שהקדיש, אם ישאר ממנו עד שיהיה פגול. וככה זה אם יכרתו האבנים לבנות המזבח, אולי יחולל הנכרת מן האבנים לע"ז או למקום המטונף, וזה אינו כבוד.

הנה אפילו האבן הנחצב מאדמה, אם יחתוך החצי למזבח וחציה השני לדבר אחר, אינו מדרך כבוד. וכל שכן לכתוב על נייר אחד מצד אחד דבר תורה, ומצד שני אדוועטייזמענט, או דבר חול סתם, ודאי שהוא בזיון גדול. וראיה גדולה לבעל עבודת-הגרשוני ז"ל.

אלא שמה שיש להעיר עוד, שגם בעיתוני תורה, הירחונים, אשר מדפיסים בספריהם אדווערטייזינג בעל דפוס, וכשר פלייש (=בשר כשר) ובאס קאמפאני (חברת הסעות) וכיוצא בזה, ועוד כמה מיני מודעות ומיני מאכלים, והם כותבים בצדם שאינם אחראים עבור הכשרות. אבל מה זה מועיל כתיבתו בצדו, אם מבפנים הוא מדפיס מודעה גדולה שזה כשר, ובאיזה מקום באותיות קטנטנות כותב "אין המערכת אחראית לתוכן המודעות"?! גם הפארווערטס (=המילים הקודמות) אינו אחראי?! אבל פשוט שהקורא בעיתון ירחון תורני אשר מוצא שם דברי גאונים וצדיקים חשובים, זה די להקורא לומר שההכשר שראה שם ודאי מהימן. וזה מלבד שגם הם אינם מדקדקים שלא להדפיס על נייר אחד קודש וחול, ובזיון לתורה הוא.

וזה רבות בשנים שאין אני מדפיס מחידושי תורה בשום ירחון או עיתון, רק מה שהישיבה מוציאה מידי פעם בפעם, בלתי תערובות אחרות. עכ"פ גם ידי תכון עמו ויפה העיר, והלוואי שאליו ישמעו והיה זכות הרבים תלוי בו. ועכ"פ אותם שמדפיסים באמרם שהוא בכלל 'עת לעשות', יזהירו על הקוראים שיגנזו את הדברי תורה, וכולי האי ואולי, והרבה יש לדבר מזה.



[1] . השאלה הופנתה בקיץ תשס"ד למספר רבנים שתשובותיהם מובאות להלן, לפי סדר קבלתן אצלנו.

[2] . הצעה מעין זו הועלתה במאמר "איסוף פסולת ניר של כתבי קודש לצורך מיחזורה", תחומין ג עמ' 321-320.

[3] . התשובה דלהלן נדפסה בספרו של הרב, שיח-נחום עמ' 249.

[4] . [סקירת התשובות בענין זה מופיעה במאמר הנ"ל (הע' 2) עמ' 318-312. - הערת מערכת]

[5] . ראו בכרך זה מאמר נפרד של הרב יעקב אריאל בנידון.

תקליטור 4
עבור לתוכן העמוד