שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1633: פינחס  י"ז בתמוז תשע"ו 23/07/2016

נקודת מבט

רב צבאי משוח-מלחמה /הרב ישראל רוזן

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן... הנני נותן לו

את בריתי שלום... ברית כהונת עולם" (כה,יא-יג)

"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא

אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא

וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו " (לא,ו)

"אלישבע בת עמינדב ראתה ה' כתרים ביום אחד:

יבמה [משה] מלך, אחיה [נחשון] נשיא, בעלה [אהרן]

פינחס בן בנה משוח מלחמה " (ויק"ר כ)

"וישאלו בני ישראל בה'... ופינחס בן אלעזר בן אהרן

עומד לפניו בימים ההם, לאמר: האוסיף עוד לצאת למלחמה

עם בני בנימן אחי אם אחדל? ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך"

(שופטים כ,כז-כח)

כהונת קודש וצבא

צבא ישראל משמש עוגן מרכזי בחברה הישראלית בכללותה. על אחת כמה וכמה למי שחונך על ברכי הציונות הדתית וחש בתקומת מדינת ישראל את משק כנפי 'אתחלתא דגאולה'. לדידי ולשכמותי דמותו של צבא יהודי היא משאת נפש ואתגר, ואין לך סמל של מדינה יהודית יותר מצבא לאומי. אכן, ידענו כי האטמוספירה השוררת בצה"ל רחוקה-רחוקה ממה שחלמנו על 'חיילותיו של בית דוד', אך למרות כל החסרונות צה"ל שלנו הוא מגרש המיפגש המובהק ביותר לדו-קיום דתי-חילוני. עובדה זו משתקפת בשורה של פקודות מטכ"ל שנועדו לאפשר דו-קיום זה בתחומי כשרות, שבת, 'שילוב בינ-מיגדרי ראוי', מעמדם של רבני יחידות, הענקת תנ"ך בצמידות לרובה וסמלי יהדות נוספים עוד.

בתוך מרחב סמלים אלו מתנוססת דמותו של 'כהן משוח מלחמה' המופקד על ערכי הרוח, המוטיבציה וה...תודעה היהודית. משוח המלחמה הראשון היה גיבור פרשתנו, פינחס נכד אהרן הכהן, שקיבל מינוי זה כמאמר חז"ל בקטע המצוטט לעיל מויקרא-רבה. הלה זכה למינוי אישי ולעיטור "כהונת עולם" בזכות גילוי תעוזה והקרבה אישית, המדווחים בשלהי פרשת בלק ובראש פרשתנו. בשבוע הבא, בפרשת מטות במלחמת מדין, ניווכח כי פינחס הכהן איננו מוצב על מעלות המזבח, וגם לא בבית המדרש להכשרת פרחי כהונה.

כהן משוח המלחמה נמצא תדיר בקו החזית. ציודו האישי מורכב מצירוף מוזר במקצת: "כלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו" (כמצוטט לעיל). פק"ל יחודי זה - אביזרי קודש ותרועת קרב – הוא הביטוי לתפקיד המורכב הנחזה כסתירה פנימית: "כהן משוח מלחמה". "חצוצרות התרועה" הם, ללא ספק, 'פקודות יום קרב' והפחת רוח לחימה.

* * *

רבצ"ר או רב-צר?

זה עתה הוכרז על מינוי רב ראשי חדש לצה"ל, אל"מ (עד כה) הרב אייל קרים, איש ספרא וסייפא מובהק. וכבר גמרו עליו את ההלל בכל כלי התקשורת, ממפקדי צה"ל ועד אחרון הרבנים, ולא אמעיט את דמותו כישוריו בהרעפת שבחים נוספים.

דא עקא, בוגדני 'הארץ' וסיעתם אינם יכולים להשלים עם סמל יהדותי זה של צבא ישראל; רבנות צבאית ערכית היא קוץ בעיניהם של כהני 'דת הבנת האחר'. הם צמאים לחילונה של מדינת ישראל "ככל העמים", ובזים לכל מה ששייך לנו וליהדותנו. הללו חפרו ומצאו אמירות תורניות, מהן דרשניות ותיאורטיות, של הרב המיועד ו'תלו' אותו בככר העיר למרות שידעו כי הן אינן משקפות את עמדותיו המעשיות ואת מסריו בתפקידו המיועד. כך הם צלבו את מח"ט גבעתי לשעבר, אל"מ עופר וינטר יצ"ו, אשר במינשר ערב-קרב ב'צוק איתן' ציטט את דברי כהן משוח המלחמה מתוך מקורותינו, המחזקים את לב הלוחמים (כן, גם את לב החילוניים ושאינם יהודים!). כך הם משספים בימים אלו את דמותו של הרב יגאל לוינשטיין, מראשי מכינת עלי המספקת לצה"ל קצינים מעולים, חובשי כיפה מתחת לקסדה. עוונו - התבטאות יהודית-תורנית שאינה עולה בקנה אחד עם המתירנות הפוסטית. הם מצווחין ורוקעין; "להפסיק את התמיכה במוסד שלו, ומיד!"

צביעות

אין מילה טובה יותר לתארם מאשר הכתרתם ע"י חז"ל כ"צבועים... שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפינחס" (סוטה כב,ב). הצביעות זועקת מאי שיפודו של סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, אשר השמיע מסר אנטי-לאומי ביום השואה. הצביעות בוקעת מתמיכתם באנשי שוליים מגיזרת השמאל הקיצוני, המכהנים בתפקידי מפתח בכירים באקדמיה, שהביעו תמיכה בחרם על ישראל וזכו לחסינות צבועה ותומכת מנאורי 'הארץ'. מוסדותיהם מתוקצבים ביד נדיבה, ולעתים בכספים 'צבועים'....

(נכתב במוצ"ש בלק)

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

פינחס ואליהו בעולם פוסט מודרני – /אסתי רוזנברג,
ראש המדרשה לבנות במגדל עז

זכינו והשבת נפטיר על דמותו של אליהו ומתוך כך נזכה להתבונן בדמויותיהם השונות אך דומות של אליהו ופינחס.

על פינחס מעיד הכתוב "בקנאו את קנאתי", וכן אומר אליהו "קנא קינאתי לה' ". הקנאה המתפרצת כנגד גילוי העריות מביאה את פינחס להגיב, להעמיד את העם באופן מהיר וברור על טעותו. בתמורה הקב"ה נותן לפינחס את בריתו שלום. בהפטרה מתוארת סופה של דרך ארוכה שבה אליהו מקנא לה' צ-באות ובסוף התהליך הקב"ה ממנה את אלישע לנביא תחת אליהו.

במה שונים הם?

הקב"ה מעיד על פינחס "בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". פינחס בקנאותו מקרב את הקב"ה לבני ישראל, הוא לא רק מקנא לה' אלא עוצר את המגפה ובכך מחבר בין הקב"ה לעם. פינחס מצליח להביא את דבר ה' לעולם ולעם, בתקיפות וביד רמה, ועם זאת, בתוך בני ישראל, "בקנאו את קנאתי בתוכם". אליהו לא מצליח להיות בתוך בני ישראל, הוא מקנא לבוראו לבדו, מיואש, במדבר. "כי עזבו בריתך בני ישראל... ואותר אני לבדי". בניגוד לפינחס שנמצא בתוך בני ישראל, אליהו פורש מהעם. במכילתא מועברת ביקורת על אליהו "אליהו תבע כבוד האב (הקב"ה) ולא כבוד הבן (עם ישראל)... אמר לו אי אפשי בנבואתך". קנאותו של פינחס מתקבלת ואילו קנאותו והתבודדותו של אליהו במדבר הרחק מהעם לא מתקבלת.

הקב"ה מתגלה לאליהו "ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה', ואחר הרעש אש, לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה". ומתוך הדממה הדקה הקב"ה מתגלה לאליהו ומלמדו על היחס הנכון שבין קנאות, מתינות והנהגה. המלבי"ם בפירושו מדייק:

"הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש – אין ה' בם, רק בקול דממה דקה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער, בל ירעישו רעש ובל יבעירו אש... כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה דקה וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".

בתוך עולם פוסט מודרני שבו ערכים ברורים וחד משמעיים מאבדים מערכם - מאירות ומזהירות דמויותיהם הנחרצות והקנאיות של פינחס ואליהו, אך שומה עלינו להיזהר לבל נאבד את הציבור בדרך. נדע לומר בקול ברור את דבר ה', קול ברור וצלול, אך בעבותות אהבה וברכות. משימה קשה המצריכה אומץ, אמת ואמונה.

"בקנאו את קנאתי, בתוכם". שני חלקי פסוק הזקוקים כל כך זה לזה.

שלח לחבר|הדפס|סגור

מתוק לנפש

גמילה שמחה /הרב איתיאל גלעדי,
מרצה בבית הספר לתורת הנפש ועורך כתבי הרב יצחק גינזבורג

גולש באינטרנט, נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם – כמה עוד אפשר?! האם זו דוגמה ל"שבע יפול צדיק וקם", או שאני פשוט רשע? איך אפשר לצאת מהרשת?

אחת העצות המוכרות להתמודדות עם נפילות חוזרות ונשנות (בתחומים שונים) היא קנס כספי. כדי להיגמל מומלץ לאדם לקבל על עצמו, בלי נדר, לתת לצדקה סכום משמעותי-עבורו במקרה של נפילה. לדוגמה – 'כל נפילה, החל מכניסה לאתר לא-צנוע ברשת, תעלה לי 100 ₪ לצדקה'.

במקרים השכיחים, האדם נוטה ליפול לאופציה ה'זולה', והקליפות מעניקות את חסדיהן בחינם (עד להגשת החשבון הסופי, ר"ל): שינוי אמתי במציאות דורש מאמץ, קל יותר לפרוק קשיים בכעס על אדם קרוב (מישהו רחוק יותר עלול להגיב...); בניית קשר אמתי עם בן-בת זוג היא עבודת חיים, ו"מים גנובים ימתקו" בלי המאמצים הנלווים; הישג רוחני או גשמי דורשים יגיעה, ופיצוי רגעי של פגם הברית הוא קל וזמין. מבחינה זו, הצמדת תג-מחיר להתנהגות שלילית הופך אותה ללא-כדאית.

הצדק נעשה

חשוב להדגיש שלא מדובר ב'אילוף' בלבד. תחושת צדק היא תכונה אנושית בסיסית – כשם שאדם מצפה לשבח ושכר על מעשיו הטובים כך הוא מחכה לביקורת ולעונש על מעשיו הרעים. לכן, כשאדם נענש על מעשה רע, לצד הצער על החטא והעונש, הוא גם שמח שנעשה צדק (ובפרט בהענשה-עצמית מוצדקת, כשאין מישהו אחר להאשים).

לצד הצער, את הפרשת הקנס יש לעשות מתוך שמחה רבה במצוות הצדקה, המצווה הכללית של כל התורה, שעליה נאמר "וחטאך בצדקה פרוק". פגם הברית, כמו התמכרויות רבות נוספות, נובע מעצבות וייאוש הגורמים לחיפוש תנחומים וסיפוק רגעי. עצבות זו עצמה מבטאת גאווה סמויה, המונעת מהאדם לשמוח בה' בלב טהור – מי שעסוק בביצור תדמיתו האישית לא שמח באמת במתנות ה', שרוי במתח כדי להצדיק את התדמית הכוזבת ומלא אכזבה ותסכול מכל נפילה אישית.

לכן, חשוב לשים לב שהענישה העצמית לא תחזק את שני קטבי מעגל הקסמים של ההתמכרות – הגאווה (אגו מופרז, המתחזק כשאדם מחמיר עם עצמו) והעצבות (אגו מתוסכל). השמחה האמתית במצווה, ולא בתדמיתי האישית כצדיק (שהרי הרקע לצדקה הוא הנפילה, ולא נדבת לבי הטוב), היא ניגודה של הגאווה. השמחה בה', שברחמיו מאפשר לי דרך תשובה, כפרה וחיבור-אמת אליו (למרות חולשותיי וחסרונותיי), היא הניגוד לעצבות ולייאוש.

מתנת חינם

כמובן, לא חייבים ליפול כדי לשמוח בה'. בכל יום שבו האדם ניצל מנפילה עליו להודות מאוד לה' על הנס, מתוך הכרה שמצד עצמו הוא באמת מוּעד למעוד, והעובדה שעבר עליו יום 'נקי' היא מתנת חינם מה'. אם לא מכירים בנס ומודים לה', ההצלחה בהתגברות על היצר רק מצטרפת לחיזוק התדמית האישית הצדקנית, מגבירה את הגאווה ובעקבותיה את המתח, העצבות והתסכול (שהרי אדם 'כמוני' לא אמור ליפול בכלל, ובוודאי אין לו מה לשמוח אם לא נפל). לכן, חשוב להודות לה' מכל הלב, בשמחה רבה, תוך שחרור מגאוות "כחי ועוצם ידי" ומהעצבות המתלווה אליה.

כשזוכים לשמוח במצוות הצדקה גם כאשר נופלים, ובעיקר לשמוח ולהודות לה' בכל יום שבו לא נופלים, נגמלים אט-אט מהנפילות עד שבאמת מתקיים "שבע יפול צדיק – וקם!"

לקריאה נוספת: torathanefesh.org

לתגובות:
itiel@pnimi.org.il

שלח לחבר|הדפס|סגור

הארה בפרשה

הסבתות של דור המדבר /הרב אסף הר-נוי,
בית המדרש הגבוה לתורה ומנהיגות, ירושלים

הנה קרובות הן לסיומן ארבעים שנות ההליכה במדבר, מתחילים לחוש את הקרבה לארץ הכל כך מיוחלת. ההכנות מתחילות וביניהן המשימה החשובה של חלוקת הארץ לנחלות, ע"פ שבטים ומשפחות. ממש בשלב זה מגיעות להן ה"סבתות" של דור יוצאי מצרים, בנותיו של צלפחד, ותובעות לעצמן חלק נדל"ני שיהיה רשום ב"טאבו" על שמם.

בזכות נשים צדקניות

במסע הארוך והמלא בניסיונות קשים של המדבר, כמעט ולא היו הנשים שותפות למעשי הבגידה בה', שבאו מתוך ייאוש. בשמחת לבב הן בטחו בה' וייחלו לו, ולפיכך, מסביר המדרש (במדבר רבה כא,י), גזרת המיתה במדבר לא נגזרה על הנשים. בעת הזאת, בשנת הארבעים להליכתם במדבר, טרם הכניסה לארץ, עמדו הגברים והנשים אשר נולדו במדבר, כשלצדם אותן "סבתות ואימהות" צדקניות אשר שמרו על נאמנותן לה' בכל עת ושלב בדרך הקשה.

בזכות נשים למדניות

הרב מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה"משך חכמה", מבאר כי טענתן של בנות צלפחד הייתה טענה למדנית מפולפלת. לדידו, לא בכדי הדגישו בנות צלפחד כי "הוא (צלפחד) לא היה... בעדת קרח, כי בחטאו מת" (כז,ג). מדובר בטיעון הלכתי המבוסס על הכלל כי נכסי הירושה של הרוגי בית דין שייכים ליורשי ההרוג, בעוד שנכסי הירושה של הרוגי מלכות - שייכים למלך.

אם כן, אומרות בנות צלפחד למשה, אבא שלנו מת "בחטאו" - כי היה מן המעפילים או שקושש עצים ביום השבת - ועל כן מהרוגי בית דין הוא ונכסיו ליורשים - הלוא הן אנחנו. כל זאת בשונה מעדת קרח, לה צלפחד לא היה שייך, אשר הם הערימו על משה רבנו להסיר ממשלתו, והרי משה מלך היה, ועל כן נכסיהם למלך ולא ליורשים, כדין הרוגי מלכות.

שרשרת הדורות

תביעתן של בנות צלפחד ודאי שאיננה תביעה נדל"נית-כלכלית אשר מטרתה להשיג כמה שיותר נכסים בארץ ישראל. גם אמירה כי מדובר בתביעה נשית לשוויון, הגם אם נכונה היא, מורידה במעט מערכה וגודלה של בקשה זו.

תביעתן של בנות צלפחד היא תביעה עקרונית עמוקה המבקשת לחבר ולקשר את שרשרת הדורות הישראלית על כלל דורותיה. זו תביעה הבאה לכרוך יחד את העבדות של מצרים, דור הדעה של המדבר, יחד עם הכניסה לארץ ישראל.

זוהי תביעה היסטורית מיוחדת במינה במובן הזה שמעטים דמעטים הם אלו הזוכים להיות החוט המקשר בין דורות.

זוהי תביעה של אימהות וסבתות אשר עומדות לעלות עם הדור החדש אל הארץ המובטחת ורוצות להעביר לצאצאיהן את הזיכרון החי של העבר במצרים והמסע במדבר. זו תביעה המבינה כי בלי שורשים שום דבר לא יצמח כאן.

העצים של צ'רצ'יל

מסופר, כי בימיה הראשונים של תל אביב התכוננה מועצת העיר לביקורו של שר המושבות הבריטי דאז, וינסטון צ'רצ'יל. כחלק מההכנות לבואו, רצו אנשי העירייה לטעת עצים ברחבותיה הראשיים של תל אביב. אולם, ידעו כולם, כי עד בוא השר לא יספיקו העצים לגדול, לכן הוחלט כי יכרתו עצים מן היערות שמחוץ לעיר, יחפרו בורות, ובהם יונחו העצים הכרותים. כפי ההחלטה כך נעשה, וביום בואו של השר צ'רצ'יל - הרחוב היה מלא בעצים שגדלו "בן יום". עם בואו של השר החשוב, החלו תושבי העיר להתכנס למקום והחלה צפיפות נוראית סביב אותם עצים. תוך כדי נסיעתם של צ'רצ'יל ודיזנגוף ברחוב - החלו כל העצים ליפול בשל דחיקתם על ידי הקהל הרב.

באותו רגע פנה השר צ'רציל לדיזנגוף ואמר לו - "מר דיזנגוף, בלי שורשים - שום דבר לא יצמח כאן".

לתגובות והארות: atharnoy7@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

סיפור מההפטרה

קול דממה /הרב אורי שרקי,
רב קהילת 'בית יהודה', ר"מ במכון מאיר

מה פשרה של ההתגלות אל אליהו הנביא בהר חורב? מפורסמים דבריו של הרב צבי יהודה קוק שהיה כאן מעין שיעור המלווה בנזיפה כלפי אליהו, שקנאתו את קנאת ה' לא הייתה שלמה כי הייתה נגועה בעניין אישי: "ויבקשו את נפשי לקחתה" (מל"א יט,י ו-יד). אלא שעדיין יש להתבונן באופיו של החזון שנגלה אל אליהו, שהתפרט לשלבים שונים.

הוא מניח את נערו בבאר שבע (ג) כדרך שהניח אברהם את נעריו לפני ההתעלות בעקדה. הוא הולך במדבר ומבקש למות, מעין מוכנותו של יצחק לעלות לעולה. המלאך מציל אותו כמו בעקדה. הוא מצטווה שוב על ידי המלאך לאכול מעוגת הרצפים ומצפחת המים כדרך שאכל יצחק בשעה שנדרש לברך את בנו יעקב. כל הנעשה עד השלב הזה הוא חזרה לדמויות אבות האומה, ובפרט תהליך הבירור שהוביל לבחירת עם ישראל, כדי לרמוז לו שמאחר ובחר ה' בישראל, אין לו להתייאש מהם.

מכאן ואילך מעשיו דומים לשל משה רבנו. הוא אינו אוכל ארבעים יום ועולה אל המערה שבה עמד משה בהר סיני. אך במקום לסנגר על העם כדרך שעשה משה, הוא מקטרג עליהם: "עזבו בריתך בני ישראל!" (י). בעקבות כך הוא מקבל הוראה לצאת מן המערה בניגוד למשה שקיבל את גילוי י"ג מידות של רחמים בשהותו במערה פנימה. "והנה ה' עובר" (יא) כבפרשת "ויעבור ה' על פניו" (שמות לד,ו) שבה נגלו הרחמים, ואילו כאן נגלתה מידת הדין עם אופייה ההרסני: "רוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' ".

נראה לומר שאותה הרוח היא שגרמה בשעת מעמד הר סיני לפרק סלעים מן ההר "סקול יסקל או ירה יירה" (שמות יט,יג). כמו כן הרעש, כלומר רעידת האדמה, היה בסיני "ויחרד כל ההר מאוד" (יח), וכן האש: "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר" (כד, יז). אלא ש"לא ברוח ה'... לא ברעש ה' לא באש ה' ", משום ששם הוי"ה מורה על מידת הרחמים, שהיא הראויה בהנהגת האומה. הרוח, הרעש והאש הם אופנים שונים של הדין: הרוח בעולם הזה, הרעש בהיפרד הנשמה מהגוף, והאש בגיהינום. לעומתם, "קול דממה דקה" מורה על הסבלנות בהנהגה, מידת הרחמים. אז "וילט פניו באדרתו", כמשה ששם על פניו מסוה בהתגלות שבישרה את סליחת ה' למעשה העגל. אז זכה לגילוי נוסף: "והנה אליו קול" כמשה באהל מועד מבין שני הכרובים.

שלח לחבר|הדפס|סגור

בא לידי ביטוי

פעמיים נס/יעקב עציון

 "שאו ציונה נס ודגל", אומר השיר, "דגל מחנה יהודה". המשורר נח רוזנבלום נקט את לשון הנביא ירמיהו "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ" (ד,ו) – אך לא הסתפק בנס וראה צורך להוסיף לו את הדגל.

ואמנם, המילה "נס" משמשת בלשוננו בדרך כלל שלא במשמעה המקראי – דגל או תורן גבוה – אלא במשמעות שניתנה לה בלשון חז"ל – תופעה החורגת מסדרי הטבע.

בתפילת שמונה-עשרה אנו מזכירים פעמיים את המילה "נס" – פעם אחת במשמעה המקראי ופעם שנייה במשמע המאוחר. בברכה העשירית אנו מתפללים "תקע בשופר גדול לחירותנו, ו שא נס לקבץ גלויותינו". הלשון ננקטה על פי נבואת ישעיהו (יא,יב): "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ", והכוונה היא לדגל גבוה שאחריו ילכו העולים לציון (מעין דגלי התיירים שאפשר לראות ברחובות ירושלים). חז"ל בלשונם החופשית כבר לא השתמשו במילה נס במשמעות זו, אך בברכות שטבעו השתמשו חכמינו לא פעם בלשון המקרא. הפעם השנייה שבה מופיע הנס הוא בברכת ההודאה - "על נסיך שבכל יום עמנו". כאן הנס הוא כבר במשמעות הרגילה אצלנו, פלא וחריגה מהטבע.

האם יש קשר בין שני המשמעים, בין הדגל ובין הפלא? התשובה חיובית. נביט למשל אל המילה המקבילה "אות", ונבחין שכבר בתנ"ך היא משמשת בשני המשמעים. בתהלים נאמר שישראל לא זכרו את יד ה', "אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו, וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן" – ורואים אנו שהאות מקביל למופת. מצד שני, האות פירושו גם סימן, ולאו דווקא כזה שכרוך בשינוי סדרי בראשית. כך למשל נאמר ביציאת מצרים: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם".

המילה "אות" מקבילה במקרא ל"נס". בפרשת קֹרח, ה' מצווה את משה ליטול את מחתות החוטאים ולעשות מהן ציפוי למזבח, במטרה שיהיו סימן וזכר לחטא ולתוצאותיו – ובלשון הכתוב: "וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

ובפרשת פינחס, אגב אזכור דתן ואבירם, נאמר: "הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה... וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, וַיִּהְיוּ לְנֵס". הנה לפנינו שהנס והאות יכולים לבוא זה תחת זה (ואכן אונקלוס מתרגם הן את האות והן את הנס באותה מילה – אָת).

כשם שהאות פירושו סימן, אך גם חריגה מהטבע, שכן זו מהווה סימן לשלטונו של הקב"ה – כך גם אירע למילה נס. בתנ"ך היא משמשת במשמעות סימן גבוה (וכך הוא עד היום בפועל התנוסס: הדגל התנוסס, הכתובת התנוססה), וכיוון שהחריגה מהטבע היא כנס ודגל להנהגתו של המקום, קיבלה המילה נס את משמעה המאוחר (ושמא סייעה לכך אף המילה מסה, הנזכרת לצד האותות והמופתים: "הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם". דברים כט).

כך, מי שכיום מחכה לנס אינו מצפה לדגל וגם לא לעמוד גבוה, אלא לישועה הפורצת את גדרות הטבע ומבטאת את השגחתו של הקב"ה על עולמו ועל בריותיו.

שלח לחבר|הדפס|סגור

ילדים פותחים את הלב

שימי עין שימי לב! /מירב מגני,
כותבת תכנים וסיפורים במנהל החמ"ד

היא יפה ממני וחכמה ממני, יש לה בלי סוף חברות, (כולן מטלפנות אליה כל הזמן), היא מצחיקה ויצירתית ובכל מקום שהיא נמצאת שמים אליה לב. מי זו אתם שואלים? אחותי הגדולה תמר. שלא תחשבו שאני לא אוהבת אותה, שאני לא נהנית בחברתה. כולם אומרים שאין כמונו אחיות חברות אבל באמת בתוך הלב פנימה אני מרגישה צביטה, אני חושבת שלהרגשה הזו קוראים קנאה.

זה קרה באחת השבתות כשסבא, סבתא והדודים באו לביקור.

שולחן השבת היה עליז במיוחד. שרנו זמירות ונאמרו דברי תורה, תמר לא הפסיקה לקבל מחמאות על העוגה הטעימה שאפתה ועל התשובה המדהימה שענתה לשאלתו של אבא על הפרשה. שמה של תמר הוזכר כמה וכמה פעמים בהקשרים שונים. ואני, ככל שעבר הזמן הרגשתי כמו שבלול מסכן שנדחף לקונכייה שלו. הפעם בערה בי הקנאה שבלב. 'כולם מבינים ורואים כמה מעולה תמר. ומה איתי? מדוע אינם שמים לב אליי?'' הרהרתי.

"הי אחותי, מה קרה?" שאלה אותי תמר בשקט כשפינינו יחד מהשולחן. "מה מטריד אותך?"

לא עניתי. תמר הפתיעה כהרגלה "אני יודעת מה מעציב אותך, גם לי זה קרה."

"את לא יודעת," פסקתי נחרצות. "לך זה לעולם לא יכול לקרות. נו? נראה אם את יודעת מה מעציב אותי?" תמר חייכה חיוך מסתורי וזרקה עליי מטח של שאלות בלי להמתין לתשובה:

"שמת לב איך סבתא התפעלה מהשמלה שלך? היא אמרה שיש לך טעם מצוין. שמת לב שעיניו של סבא נפתחו לרווחה בזמן שהקראת את החיבור שכתבת? הוא אמר שהכתיבה שלך מעולה יחסית לגילך. שמת לב איך אמא התפעלה ושיבחה אותך על הסלטים שהכנת ואיך דודה נאווה התגלגלה מצחוק מהבדיחה שסיפרת לה בזמן שחזרנו מבית הכנסת?"

תמר לא המציאה, כל זה באמת קרה, אז איך זה שלא שמתי לב? למה הרגשתי שאני לא טובה לא מוצלחת ולא מעניינת? תמר לא השאירה לי מקום להרהורים. היא כאילו קראה את המחשבות שלי וענתה: "כשתביטי על עצמך בעין טובה תוכלי להכיר את עצמך ולדעת עד כמה את מיוחדת, רק אז תוכלי לשים לב שכולם מאירים לך פנים. זה הכול עניין של מבט נכון."

"מאיפה את יודעת הכול?" התפלאתי.

"את השיעור על העין הטובה למדתי בזכותך," הפתיעה תמר שוב. "כשנולדת, סבא, סבתא והדודים באו לבקר. הם התפעלו מהתינוקת החדשה, כלומר ממך. קנו לך מתנות והריעו לך על כל דבר קטן שלמדת לעשות. הרגשתי שאני כבר לא חשובה, לא מעניינת ולא רצויה, הרגשתי קנאה. יום אחד סיפרתי לאמא בבכי שמאז שנולדת אני עצובה... אמא חיבקה אותי באהבה ולימדה אותי להסתכל על עצמי בעין טובה, היא לימדה אותי להתמקד בעצמי בלי השוואות לאחרים ולראות עד כמה אני מעולה. זה היה כיף, שיחקנו מן משחק כזה שאני משחקת עם עצמי עד היום." אמרה תמר.

"תלמדי גם אותי." ביקשתי.

"בשמחה!" היא אמרה וחייכה חיוך ענק. "שם המשחק: שימי עין, שימי לב. המטרה להתבונן בטוב שבך ולאסוף במשך היום דברים טובים על עצמך, דברים שהצלחת בהם, מעשים טובים, מחשבות טובות, וגם משפטים ומחמאות שאומרים לך. את צריכה להתמקד בעצמך ולא באחרים! בלי השוואות ובלי רגשות רעים! גם אם לא קיבלת מחמאות, תני אותן לעצמך, תראי שיהיה לך כיף. כשתסתכלי בעין טובה על עצמך זה ייכנס לך ללב ותהי שמחה ומאושרת. בהתחלה זה יהיה קשה אבל ככל שתשחקי הרשימה היומית שלך תגדל."

"תמר, את נהדרת." חיבקתי את אחותי הגדולה והרגשתי הקלה גדולה.

הצביטה בלב, הקנאה, הלכה והתפוגגה.

מאז שאני משחקת במשחק שלימדה אותי תמר אני מרגישה משוחררת ומאושרת ללא קנאה מכבידה ומיותרת. המשחק הולך אתי כמו חבר לבית הספר ולסניף, אני ממשיכה אותו בלילה במיטה וקמה אתו בבוקר. הוא הפך להיות חלק ממני. אגלה לכם בסוד שלמשחק הזה יש רווח נוסף כי ככל שאני מתמקדת בדברים הטובים שבי זה מגביר לי את החשק להיות טובה יותר.

אז אם גם אתם מקנאים באח או בחבר בשכן או בבן דוד אז קדימה צאו מזה - תתחילו לעבוד.

אשמח לתגובתכם:maggeni@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

תמיד ב'צומת'

פלטת שבת /מכון צומת , צוותי מדע ותורה באלון שבות

קשה לדמיין איך השבת שלנו הייתה נראית ללא הפלטה של שבת. האופציה לאכול אוכל חם, גם בשבת בבוקר, בהחלט מוסיפה עונג לשבת שלנו. בשל החום הנמוך שהיא מפיקה, אין היא מסוגלת בדרך כלל לבשל את האוכל, ואף כדי לשמור על חומם של התבשילים יש בדרך כלל לכסות את הסירים שעליה במכסה ולעתים בכיסוי נוסף. הפלטה שומרת על חום קבוע ונמוך יחסית, והנחת הסירים עליה או הסרתם ממנה אינן משפיעות על חום הפלטה.

על מנת שפלטה תאושר על יד מכון צומת, אנו מוודאים כי אין בה תרמוסטט המדליק ומכבה אותה לפי הטמפרטורה הרצויה, משום שהנחת כלי או הורדתו משפיעות במישרין על החום. שנית, אנו מוודאים שלא ניתן יהיה לשנות את עוצמת החום באמצעות מתג או וסת הנמצאים מחוץ לקרבי הפלטה. באם תנאים אלו מתקיימים, אנו מעניקים אישור לפלטה, כדי שאתם תוכלו להמשיך ולהתענג בשבת.

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת פינחס /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

דמות בפרשה

מתקשרת לטוב וגם לרע.

תודה לשולחת החידה שולמית ציטרון מבני ברק

תשובה לבלק

החידה הייתה :

הוא בעל חיים אצל סופר מועדף, אביו - בעל כנף.

הפתרון : בלק בן צפור.

הכלב בלק הוא מגיבורי העלילה בספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום". צפור - בעל כנף.

תודה לשולח החידה מנחם שטינמץ מרעננה.

נשמח לארח גם את חידותיכם במדור זה. רעיונות שלחו לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

"החידון והחוויה" מארגנת חידונים לבר/בת מצווה, למשפחה, לקהילה, לבית הספר או לעיר כולה.

בקרו באתר שלנו: "החידון והחוויה"

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור

בין קודש לחול

תגובות כואבות /הרב עמיחי גורדין,
ר"מ בישיבת 'הר עציון'

לפני כשבועיים מתחנו ביקורת קשה על תכניתו של שר החינוך להעביר את תחום הכשרת המורים לשליטה כמעט בלעדית של מגדל השן האקדמי, באמצעות הות"ת והמל"ג. קיבלנו לדברים אלו תגובות רבות וכואבות של אנשי חינוך שתמהו על התנהלות משרד החינוך בתחום כה חשוב ומשמעותי.

הרגשתי שאיני יכול להניח לתגובות אלו להישאר בתיבת המייל הפרטית שלי. עתיד ילדינו תלוי בהכשרת המורים שלהם, ואסור להתעלם מטענות קשות שנאמרות מלב אוהב וקרוב. אשתדל במסגרת המצומצמת שלנו להיות להם לפה.

* * *

לאותם אנשי חינוך אין טענות כלפי עצם שילוב האקדמיה בהכשרת מורים. אנשי חינוך המאמינים בכוחו של הידע ובחשיבותו והעוסקים מרבית יומם בהוראת ידע לא יזלזלו בחשיבות הלימוד וההשכלה. אדם שישב, למד וחקר במשך שנים והגיע למדרגת דוקטור או פרופסור הינו אדם משכיל, שיש לו הרבה מה להעניק לפרחי הוראה.

ראוי לשלב בעולם הכשרת המורים השכלה והרחבת ידע. על כך אין ויכוח. הוויכוח הוא על ההשתלטות ההולכת ומעמיקה של עולם האקדמיה על הכשרת המורים.

ההשתלטות הינה גם בתחום הידע, וגם בתחום ההכשרה. בתחום הידע מצביעים אותם מחנכים על עולם לימודי הקודש. לימודי הקודש מבוססים לא רק על לימוד קר וחיצוני אלא גם על קשר פנימי לתורה ועל רוח גדולה שנושבת מדפי ספרי הקודש. העולם האקדמי יכול לתרום ללימוד התורה, אבל אם לימוד התורה יושתת רק על לימוד אקדמי נקבל לימוד קר ומנותק שחסרה בו נשמה. מורה לתורה שבעל פה שמבסס את הידע שלו בגמרא רק על הלימוד האקדמי יתקשה להכניס חיות ואהבה לגמרא.

ההשתלטות של האקדמיה על תחום ההכשרה מטרידה עוד יותר. שלוש מכללות חשובות ומובילות לחינוך מינו ראשי מכללות חדשים לשנה הקרובה. מכללה אחת בחרה בפרופסור למשפטים, השנייה בפרופסור לפסיכולוגיה, והשלישית בפרופסור ליחסים בין לאומיים. כל האנשים שנבחרו הינם אנשים חשובים ורציניים ששמם הולך לפניהם. על כך אין חולק. אין לנו טענות, אומרים אותם אנשי חינוך, כלפי הפרופסורים שנבחרו. אנחנו מעריכים את המוכנות שלהם להתגייס לתחום. הם יכלו לשבת בשקט בעולם המחקר ובמקום זאת הם מפשילים שרוולים ויוצאים לפעול למען עתיד ילדי ישראל. אנחנו מאחלים להם הצלחה גדולה.

אבל היכן משרד החינוך? היכן שר החינוך? איך משרד החינוך נתן ידו למינויים הללו? שלושה ראשי מכללות חדשים נבחרו להוביל את עולם החינוך ואף לא אחד מהם מבין בחינוך? האם מישהו היה מעלה על דעתו למנות פרופסור ליחסים בין לאומיים לתפקיד מנהל בית ספר לרפואה? האם עולם החינוך כל כך בשפל שצריך למנות לראש המערכות המכשירות את מחנכי ילדינו פרופסורים מכל תחום אפשרי, רק לא מתחום החינוך?

הדוגמאות הבולטות שהבאנו הן מתחום ניהול המכללות, אבל הן מאפיינות את המערך כולו. מהעיסוק של המרצים בהתקדמות אקדמית (שתשפיע על קידומם) ולא בהתקדמות מעשית (שלא תשפיע על עתידם המקצועי), ועד לספירת המלאי של הפרופסורים בכל חוג כפרמטר מרכזי לקביעת איכותה של מכללה. האקדמיה בלעה את ההכשרה.

ניתן להבין בדוחק ובצער את המל"ג שמתעניין בהכשרה אקדמית ולא בהכשרה חינוכית (ולכן הוא לא מתפשר במילימטר בכל הקשור לצד האקדמי, אבל לא דורש יותר מדי בתחום ההוראה), אבל מדוע, כך מלינים רבים, משרד החינוך מוכר את הכשרת המורים לעולם האקדמיה ששולט בו שלטון יחיד. איך שר החינוך נותן לסיפור העגום הזה להמשיך ולהמשיך?

* * *

במדינת אונטריו שבקנדה יש קרוב ל-13 מיליון תושבים. לפני כעשור חוללה אונטריו מהפך דרמטי במערכת החינוך שלה. פרופסור בן לוין שהוביל את המהלך נשאל פעם לסיבת הצלחתו. לוין הצביע בין השאר על התפיסה שהוראה זה מקצוע המוני ולכן לעולם לא נוכל להגיע לידי כך שכל המורים יהיו מעולים. על כן, הסביר לוין, במקום לשפר את המורים שיפרנו את ההוראה. אלו המורים שיש לנו וצריך לתת להם את הכלים הכי טובים להצליח. ומסתבר, כך הוכיחה מדינת אונטריו, שזה בהחלט אפשרי. במקום לשפר את המורים הם שיפרו את ההוראה שלהם.

אם רוצים להעצים את מערכת החינוך, צריך להעצים את מערכת ההכשרה של המורים. מערכת ההכשרה לא יכולה להיות הילד החורג של עולם ההשכלה הגבוהה שמנכס אותה אליו, אבל מתייחס אליה בזלזול. אם רוצים מורים מצוינים, עולם הכשרת המורים צריך להיות הבן המועדף של החברה הישראלית ולא הילד החורג והדחוי.

לתגובות, הערות והארות: benkodesh@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"ת בארץ

הספד הרוגי מלכות בבית המדרש /הרב רא"ם הכהן,
ראש ישיבת עותניאל ורב הישוב

לע"נ ר' מיכאל מרק הי"ד שזכה שמיטתו הוכנסה לבית המדרש בעתניאל והספדיו נישאו לפני ארון הקודש. בית המדרש שמיכאל ניצח על בנייתו, ושזכה ללמוד בו בהתמדה גדולה.

שאלה :

האם מותר להספיד הרוגי מלכות והרוגים על קידוש ה' בבית הכנסת או בבית המדרש?

תשובה :

הספד של רבים

הברייתא במגילה (כח,ב) אומרת לגבי בית הכנסת: "ומספידין בהן הספד של רבים". ונראה כי לעניין זה אין הבדל בין בית הכנסת ובין בית המדרש. מסתבר שהספד של רבים הוא הספד שיש לו נגיעה לכלל הציבור. הגמרא על אתר מביאה דוגמאות:

מחוי רב חסדא: כגון הספידא דקאי ביה רב ששת, מחוי רב ששת: כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא. רפרם אספדה לכלתיה בבי כנישתא, אמר: משום יקרא דידי ודמיתא אתו כוליה עלמא. רבי זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא, אמר: אי משום יקרא דידי, אי משום יקרא דידיה, דמיתא, אתו כולי עלמא.

על פי רש"י הדוגמאות האלו מתייחסות לקרבה בין חכמים ובין המת, או לחשיבות המת – אם ימות אדם בבתיהם של רב ששת ורב חסדא יהיה זה הספד של רבים. לעומת זאת, הר"ן והמהרש"א הסבירו כי הגמרא מתייחסת למקרים שבהם החכמים הגיעו להספיד מת כלשהו ונוכחותם במקום היא שמעידה על הקשר לציבור.

מדבריהם אנחנו למדים שהספד של רבים אינו נגזר מרמתו של הנפטר (כפי שאולי היה אפשר להבין מרש"י) אלא מהזיקה לציבור, ות"ח המספידים הם המגדירים את ההספד כהספד של רבים. כך גם מפורש ברשב"א.

יש לציין שאמנם הרא"ש (בתוספותיו) מביא פירוש שהכוונה להספד על רב ששת. ברם, גם לשיטתו מותר להספיד בבית הכנסת את קרובי החכמים, כפי שעשה רפרם בגמרא, וכך מפורש בדברי רבינו אברהם מן ההר. ברמב"ם בהלכות תפילה (יא,יז) מפורש כסיעה שתולה את החשיבות במספיד ולא במוספד: "...כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם באים ומתקבצים בגללן".

פסיקת השולחן ערוך

אולם השו"ע באו"ח (קנא,א) פסק כי החשיבות נקבעת על פי הנפטר:

אלא אם כן יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו.

וביו"ד (שדמ,יא) מצמצם עוד יותר – רק לסוגים מסוימים של נפטרים חשובים:

מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם בב"ה ובבית המדרש, אבל לא שאר העם. חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחין המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו שם.

אולם המ"א מרחיב וכולל בין המוספדים בבית הכנסת גם את קרוביו של אדם גדול. בספר גשר החיים הפליג וצמצם את הדין עוד "שאין עושין כך אלא לגדול מגדולי הדור". אין ספק שדבריו הם נגד דינא דגמרא על כלתו של רפרם. דבריו מיוסדים על החכמת אדם שאומר שראוי שלא להכניס שום מת בבית הכנסת ובבית המדרש ומגדיר את ההכנסה של אנשים שאינם גדולי הדור שהם בגדר: "ותבואו ותטמאו את מקדשי". ובמהר"ם שי"ק (יו"ד שמה) ביאר שבזמן הזה אין דין תלמיד חכם. לענ"ד יש לחלוק על האמירה שבזמן הזה אין תלמיד חכם, בסיעתא דשמיא עולם התורה גדל ומתפתח בארץ הקודש, בעוצמה ובעומק כחלק מתהליך הגאולה, שעיקרו יונק מהארת התורה. אסור לנו להיות כפויי טובה על כל התורה הגדולה שמתגלה וכל תלמידי החכמים הגדולים הגדלים בארץ הקודש בכל תחומי תורתנו הקדושה.

אין ספק שפשט הסוגיה שהספד בבית הכנסת תלוי בהיותו "של רבים" ולא דין מיוחד בת"ח. אמנם אין ספק שהשו"ע צמצם את הדין אך המ"א השאיר פתח.

אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן

על הרוגי מלכות והרוגים על קידוש ה' נאמר: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן". והגמרא מסבירה שאין הכוונה רק לתלמידי חכמים כרבי עקיבא אלא גם הרוגי לוד שהיו אנשים פשוטים שמתו על קידוש ה'. אין ספק שחיילים שנפלו ונרצחי הטרור בזמנינו הם בגדר קדושים וברור שההספד שלהם הוא בגדר הספד של רבים.

לכן אם יש רצון מצד האבלים להכניסם לבית הכנסת כדי להספיד, הדבר בוודאי מותר וראוי. זאת, גם לשיטת השו"ע, שהרי המ"א הרחיב גם לקרובי ת"ח, ומתים על קידוש ה' הם בגדר קרבן ציבור. כך נהגנו בעתניאל בעבר וכך נהגנו בלוויה של ר' מיכאל הי"ד וכך הורה לי הגאון מרן הרב אברהם שפירא זצ"ל משני טעמים: האחד, שהם בגדר קדושים, והשני, מטעם תורת חסד.

נתפלל לריבונו של עולם שדברי תורה אלו יהיו תורה לשמה ולא למעשה ונתפלל לקיום נבואת הנביא ישעיהו (כה,ח): "בלע המות לנצח ומחה א-דני ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר".

הרב רא"ם הכהן: Reem.hacohen@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 11
לינר
havaya
עבור לתוכן העמוד