שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1638: עקב  כ"ג באב תשע"ו 27/08/2016

נקודת מבט

מנופי לחץ לפדיון חללי צה"ל /זבולון אורלב

הרב גורן על פדיון שבויי מלחמה

טענותיהן הצודקות של משפחות שאול וגולדין על מחדלי הממשלה בפעולותיה להשבת גופות בניהם] אורון והדר הי"ד שנפלו ב'צוק איתן', אינן יכולות להישאר רק בין המשפחות לממשלה. יש לסוגיה זו עניין ציבורי ולאומי ראשון במעלה המחייב התייחסות.

בשנת תשס"ט פרסמתי כאן את דברי הרב הצבאי הראשון לצה"ל, האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל, במאמרו "פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים" (בספרו "תורת המדינה") שנכתבו על רקע שחרור שלושת שבויי צה"ל - חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף - משבי החזית העממית לשחרור פלסטין (1985), תמורת שחרור 1,150 מחבלים מרצחים. וכך כתב: "יתכן שבמקרה של שבויי מלחמה של חיילים, שנשבו תוך מילוי שליחות של המדינה ששלחה אותם למשימות המלחמה, מוטלת חובה קדושה לעשות הכל לשחרורם, ואין עליהם כלל המגבלות של המשנה 'אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן', משום שהם נפלו בשבי במילוי שליחות המדינה. יתכן ועל המדינה מוטלת החובה לפדותם ולהוציא אותם מסכנה הקלה ביותר... המדינה חייבת לפדותם בכל ממון שבעולם ובכל מחיר שהוא. האחריות על חייהם מוטלת על המדינה ששלחה אותם לקרב ממנו לא חזרו גם תמורת שחרור של מאות מרצחים. אע"פ ששחרור המחבלים עלול לסכן את המדינה ביתר שאת מאשר לפני השחרור, כי אין מחיר לחייהם של חיילינו שנפלו בשבי בשליחותנו ובמילוי תפקידיהם הלאומי והצבאי".

סוגיית פדיון גופותיהם של אורון והדר הי"ד איננה בכלל דברי הרב גורן, שעסק בפדיון שבויים חיים, ולכן אין להעלות על הדעת שחרור מחבלים מרצחים. הכלל במשנה (גיטין ד,ו): "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" עוסק באנשים חיים, ואינו חל לדאבוננו כשהדר ואורון הי"ד אינם בין החיים. מאידך, אי אפשר להתעלם מהעמדה שקבע הרב גורן בדבר החובה ההלכתית והמוסרית של המדינה כלפי חיילי צה"ל ומשפחותיהם להשיבם משדה הקרב, ואם נפלו בו להביאם לקבורה בישראל.

לצערנו, 'אין חשש לחייהם'

בכל מקרי השבי והחטיפות בעבר לא ניתן היה להפעיל את כל האמצעים האפקטיביים על מחזיקי שבויינו מחשש סביר שירצחו אותם. הדרך להשיבם, בהעדר אופציה מבצעית, היתה רק בדרך של עיסקת חילופי מחבלים. כך היה גם במקרה של גלעד שליט. בעניין החזרת גופותיהם של יקירינו אורון והדר הי"ד מידי החמאס אין כל חשש כזה. לכן לא רק שאין שום מניעה שלא להשתמש בכל מנופי הלחץ האפשריים, וללא כל מגבלה, על מנת להביאם לקבר ישראל, אלא אף קיימת חובה על הממשלה וצה"ל לעשות כן בכל הכח וככל המוקדם.

יש להתגייס מיידית בכל העוצמה הלאומית לקמפיין הסברה הומניטארי יעיל ורחב בעולם כדי להכשיר את דעת הקהל בעולם לתמוך, או לפחות שלא לגנות, את כל אמצעי הלחץ הצבאיים והסנקציות האזרחיות שתפעיל ישראל על החמאס. ניתן להציג כיווני לחץ וענישה, כמו סיכולים ממוקדים של מנהיגים, בעיקר צבאיים, ו/או חטיפתם לשבי בישראל. החמאס תלוי בישראל בכל תחומי החיים ברצועת עזה, וכשליט על תושביה יש לו אחריות לספק אמצעי מחייה וקיום . על ישראל לצמצם אמצעים אלו למינימום חיוני ותו לא (כגון: קמח בלבד, שיאכלו כל יום פיתה וזיתים בלבד). יש להפסיק את ההטבות המופלגות הניתנות לאסירי החמאס בישראל כמו ביקורי משפחות, השכלה אקדמית וטלוויזיה. יש להפסיק טיפולים רפואיים הומניטריים הניתנים לתושבי הרצועה בבתי החולים בישראל. יש ללחוץ על מצרים שתהדק עוד יותר את איסור מעבר הסחורות לרצועה דרך מנהרות.

לגישתו המוסרית וההלכתית של הרב גורן יש תמיכה ציבורית גורפת שאינה שנויה במחלוקת. רוב אזרחי המדינה, השולחים את ילדיהם לצה"ל, סבורים באופן חד וברור שעל הממשלה לממש את אחריותה להשיב את הדר ואורון הי"ד בכל דרכי הלחץ האפשריים על החמאס. כך גם נבטיח את המשך המוטיבציה של חיילי צה"ל לחרף את נפשם בקרב ובהגנה על המדינה.

מניעת הבאת לוחמינו לקבר ישראל היא גזירה שהמשפחות והציבור אינם יכולים לעמוד בה. הגיעה העת שהממשלה תאמץ את עמדתו המוסרית האמיצה של הרב גורן ותאזור עוז לפעול לאלתר בלב אמיץ, בנחישות וללא מעצורים, ובסייעתא דשמייא תעשה הממשלה כך ותצליח.

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

מה ה' א-להיך שואל מעמך?/אסתי רוזנברג,
ראש המדרשה לבנות במגדל עז

" 'אנכי ה' א-להיך' - הדבור הזה מצוות עשה, יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא א-להים להם", כותב הרמב"ן, וכן מצטרף אליו הרמב"ם בספר המצוות: "מצווה א' היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת הא-לוהות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה... והוא אמרו 'אנכי ה' א-להיך' וכן בראש הלכות יסודי התורה "לידע שיש שם מצוי ראשון... וידיעת דבר זה מצוות עשה שנאמר 'אנכי ה' א-להיך' ". והרמב"ן ממשיך וכותב: "וזו המצווה תיקרא בדברי רבותינו "קבלת עול מלכות שמים".

מהי קבלת עול מלכות שמים? הרב סולוביצי'ק מתייחס לשני לשונותיו של הרמב"ם המתארות מצווה זו, לשון "להאמין" בספר המצוות ולשון "לידע" בהלכות יסודי התורה:

פירושו של "לידע" הוא כי אמונתנו במציאות ה' תיעשה להכרה תמידית במציאות א-להים, הכרה שאין בה לעולם היסח הדעת. בעוד שבמונח "להאמין" אין איסור של היסח הדעת . אני מאמין, אבל יש שאני מסיח דעת מדבר זה שאני מאמין בו. ואולם במונח "לידע" הכוונה לתודעה מתמדת, להכרה תמידית: שהאמונה בא-להים תהיה לאדם בבחינת זיקה שאינה פוסקת, אוריינטציה של קבע.

התשתית לגילוי שכינה נטועה ביכולת האדם לחיות בתודעת א-להים, לחוש בקיומו ולא להסיח את הדעת והרגש מכך, המשכם של עשרת הדברות אינו רק בתודעת מציאות א-להים אלא במימוש תודעה זו לפרטי יומיום של חיינו – מצוות שבמעשה ובלב - שמירת שבת, ואיסורי גזל וניאוף.

הרבה קולות נשמעים היום על המתח שבין האדם המודרני לבין חלקים מעולם ההלכה, הדגשה רבה ניתנת לפער שקיים לעתים בין ה"אני האישי" - רצונותיי, מחשבותיי ורגשותיי - לבין התביעה הדתית השואפת להשפיע ולעצב גם כאשר התביעה הדתית לא עולה בקנה אחד עם הרצון האישי. בהכפפתו לעול מצוות מנסה התורה לעצב אדם שאינו מעמיד במרכז הווייתו רק את רצונותיו אלא מוכן לעצב אישיות המודרכת ומעוצבת על ידי נוכחות שכינה בחיים במחויבות מוחלטת לתורה ולפרטיה.

העמדת הציווי "אנכי ה' א-להיך" בראש עשרת הדברות מבקשת להעמיד במרכז את הקב"ה ולא את הכאן והעכשיו, להעמיד במרכז את הקב"ה ולא את הנוח והמוכר. היא מחזקת את ההבנה שנקודת המוצא של הגדרת הזהות הבסיסית של חיי מתחילה בתודעת א-להים תוך הבנת משמעותה של חוויה זו בחיי היומיום. מכאן מתחדדת ההבנה שאין היסח הדעת בקבלת עול מלכות שמים, והדבר מצמצם את חווית הפער הכ"כ מלוטפת ולגיטימית בחלקים רבים מהעולם הדתי היום.

שלח לחבר|הדפס|סגור

מתוק לנפש

אבן הבוחן - חיי הנישואין /הרב איתיאל גלעדי,
מרצה בבית הספר לתורת הנפש ועורך כתבי הרב יצחק גינזבורג

חתונה, זוגיות, משפחה. לא רק המצווה הראשונה בתורה ולא רק כיף חיים, אלא השפיות בעצמה. חיי נישואין מתוקנים הם אבן הבוחן לבריאות הנפש והשכנת שלום בית היא מהסוגיות העמוקות בייעוץ.

חלק השו"ע השלישי, העוסק בעניני הנישואין, נקרא "אבן העזר". מסביר אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש שהדבר מלמד ש"חיי המשפחה הם אבן הבוחן" שדרכם יכול היהודי לאמוד עד כמה אורח חייו מדויק ("אורח חיים") וכמה קנה בנפשו דעת אמתית ("יורה דעה"). כלומר, זהו המדד לתפקוד תקין ומודעות נכונה, שני הגורמים העיקריים שמגדירים בריאות נפשית. מדוע?

תהו ותיקון

בכלל, ידוע מצדיקים כי הוספה באהבת ישראל היא המדד לכך שהתקדמות האדם בעבודת ה', בכל התחומים, היא אמתית. בתחומים מופשטים ורוחניים יותר האדם עלול לשגות בדמיונות, אך הזולת הממשי והיחס אליו מאפשרים מדידה-של-אמת. מכיוון שהזירה הראשונה לקיום שלם של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא בין איש לאשתו (ומשם האהבה מתפשטת למעגלים נוספים) מובן שחיי המשפחה הם אבן הבוחן המשמעותית ביותר לעבודת ה' של האדם – את בן/בת הזוג (וגם את הילדים) קשה לרמות, והיחס בבית בוחן ומאמת את עבודת האדם.

בפרט, במושגי הקבלה והחסידות, בריאות נפשית שייכת ל"עולם התיקון", המתאפיין בגיוון, איזון ויציבות, ואילו הפרעות נפשיות ומשברים שייכים ל"עולם התהו", המתאפיין בחד-גוניות והקצנה שסופם משבר והתמוטטות. והנה, בפרשיית מלכי אדום שממנה נלמדים סודות עולם התהו, בולט כי המלך היחיד שלא נאמר בו "וימת" – כלומר, שמלכותו לא קרסה והתבטלה – הוא גם המלך היחיד שמופיע "שם אשתו". גם חז"ל לומדים את החיוב הכללי לנישואין (מעבר לגדרי החיוב המדויקים של מצוות "פרו ורבו") מהפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה". כלומר, רווקות היא מצב-תהו ונישואין הם תיקון – בריאות ותיקון הנפש הולכים יד ביד עם חיי נישואין תקינים.

אדם שחי לבדו נותן דין וחשבון רק לעצמו, ולכן הוא יכול לשגות בדמיונות, להעצים דימוי עצמי כוזב ולטפח הפרעות אישיות תחת הכסות של 'אופי ייחודי', 'עולם פנימי עשיר' ושאר ביטויי-גאוה-מכובסים. בנישואין, בן הזוג משקף לאדם את מצבו האמתי, מציל אותו מדמיונות ומסייע לו להתקדם באמת. מצדה השני של מטבע הגאוה נמצאים העצבות והייאוש, וגם להם החיים-בשניים הם התרופה העיקרית – "טובים השנים מן האחד... כי אם יפלו האחד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו".

התכללות

והעיקר, יסוד עולם התיקון הוא התכללות – היכולת להבין ולהכיל דעה נוספת, לתת לזולת מקום אמתי, לוותר במידת הצורך, לקבל מהאחר את מעלותיו ולהשפיע -להשלים אותו במתנות הייחודיות ששייכות לי. יסוד ההתכללות הוא-הוא יסוד חיי נישואין. כריתת הברית עם בן זוג והצורך להגיע שוב ושוב לאיזון הנכון אתו הם הבנייה האמתית והמדויקת ביותר של אישיות מתוקנת, שבע"ה תתפקד נכון בכל תחומי החיים (כמובן, בשביל להתחיל לצעוד ביחד צריכים להפנים בסיס-של-תיקון, שביטויו הראשון יהיה חיפוש נכון של החצי-השני). זו הסיבה לכך שבייעוץ זוגי יש עומק שאין בייעוץ פרטני (בדומה לעומק של דיני ממונות ביחס לאיסור והיתר), בשל הצורך למצוא שביל זהב שמאזן באמת בין הרצונות והצרכים של שתי נפשות ולהביאן להשלמה אמתית.

וטיפ לסיום: לפי הזוהר אבן הבוחן היא היכולת לקבל ביקורת והתנגדות – האם 'ביטוש' מהחוץ גורם לאדם להסתגר בעצמו, לחרף ולגדף, או שהוא מסיר ממנו קליפות, מלטש אותו ומאפשר לו להאיר יותר? בחירת האדם איך לקבל את השיקוף-התיקון-האיזון של בן הזוג, כ"עזר" שמקדם ובונה אותו או כ"'כנגדו' להלחם בו", היא הלוז של שלום-הבית – הכוח לנצל את אבן הבוחן ל"אבן העזר" באמת.

בשנת הלימודים הקרובה נפתח בתורת הנפש מסלול מיוחד בנושא בניית הבית וייעוץ נישואין. פרטים והרשמה באתר תורת הנפש או 02-5662323

לקריאה נוספת: torathanefesh.org

לתגובות:
itiel@pnimi.org.il

שלח לחבר|הדפס|סגור

טובה הארץ

כרמים בצלמון /יואל יעקובי
מכון התורה והארץ

אמר ר' יהודה: מעשה בצלמון, באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה. והיה הופך שיער שתי שורות לצד אחד וזורע את הניר. ובשנה אחרת היה הופך את השיער למקום אחר וזורע את הבור, ובא מעשה לפני חכמים והתירו. (כלאים ד,ט)

יש להניח שגם השנה, כמדי חופשת קיץ/בין הזמנים, יצאו המוני בית ישראל לטיולים בצפון הארץ. השקדנים שבהם יעברו על הנקודות הכחולות שבמפת סימון השבילים רק כדי לוודא שבמקום כלשהו באזור היה אי פעם מעיין, היה ואיננו עוד. אבל לא נהיה פסימיים. יש מקומות שבהם אפשר למצוא מים גם בשיא הקיץ. אחד מהם הוא נחל צלמון, במסלול קליל ולא ארוך בצפון הגליל התחתון. השם צלמון הוא בעצם שמו של יישוב עתיק ששכן בחרבת סלאמה הסמוכה. חורבה זו, כמו גם הכפר הבדואי סלאמה בן ימינו, משמרים את שמו של היישוב העתיק, שבשטחי החקלאות שלו, שחלקם ודאי השתרע על טראסות בהר כמון הסמוך, הגבוה בהרי הגליל התחתון, עוסקים דברינו הפעם.

במרד הגדול בוצרה צלמון, ומשם השתמרה עדות במשנה בפרק האחרון של יבמות בענייני היתר עגונה. אחרי החורבן עברה לשם משמרת כהונה בשם דליה גנתון, שאולי בהקשר שלה הוזכרה בתוספתא (פרה פ"ט ה"ב). 'יורדת הצלמון', מעיין שהכזיב בשעת פולמוס, ולכן פסול למי חטאת. נקווה שלפחות נחל צלמון לא יכזיב את המטיילים.

גפן יחידית או כרם?

הגדרת מקבץ גפנים כגפן יחידית או ככרם היא בעלת משמעות גדולה לחקלאי המעוניין לנצל את נחלותיו ככל שניתן. בעוד שמגפן יחידית יש להרחיק שישה טפחים בלבד, הרי שמכרם צריך להרחיק ארבע אמות (פי 4!), ורק אז לזרוע תבואה, ירקות או קטניות. חז"ל הזכירו כמה וכמה תנאים על מנת להחשיב מקבץ גפנים ככרם. כך, למשל, כרם מינימלי אינו יכול למנות פחות מחמש גפנים, שעליהן להיות נטועות דווקא בשתי שורות (כדעת בית הלל שהלכה כמותם – כלאים ד,ה) ודווקא במבנה מאוד מסוים של "שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב" (שם ו). פירוש המבנה הזה הוא שתי שורות של שתי גפנים כשגפן חמישית נסרכת אחריהן מאחור באמצע (לדעת הרמב"ם), או צמודה לאחורי אחת השורות (לדעת הר"ש ואחרים).

במקרה של כרם גדול אין צורך במבנה מיוחד כדי להחשיב את מקבץ הגפנים ככרם. אולם גם כרם כזה אמור להינטע במרווחים המקובלים בכרם. אם המרווחים קטנים מדי הכרם אינו בר קיום במתכונת כזו, ויש מי שסובר (ר' שמעון – כלאים ה,ב) שהוא אינו נחשב כרם. מנגד, אם המרווחים גדולים מדי כבר לא חל שם של כרם על הגפנים. בין התנאים יש דעות שונות מהו המרחק ההופך את הגפנים מכרם לגפן יחידית.

מעשה בצלמונאי

ר' יהודה מביא מעשה שאירע בצלמון ובו נטע אדם את כרמו במרחקים של שש עשרה אמה (כשמונה מטרים) בין השורות. כדי להתגבר על בעיית שריגי הגפן שגם הם תופסים מקום ומצמצמים את המרחק הנדרש, היה אותו אדם הופך את השריגים ('שיער' בלשון המשנה) לצד אחד וזורע את השטח החרוש שבין השורות בצד השני, אחרי שהרחיק שישה טפחים מכל שורת גפנים כדין גפן יחידית (לדעת הר"ש, לדעת הרמב"ם בפירושו לא היה צריך להרחיק כלל כיוון שהפך את הענפים). בשנה הבאה, היה הופך את השריגים לצד השני וזורע את אדמת הבור שאכלסה בשנה הקודמת את שריגי הגפנים. מטרת מנהגו זה של אותו צלמונאי, שבו כל שטח נזרע לסירוגין פעם בשנתיים, הייתה חקלאית ולא הלכתית – לתת לאדמה לחדש את כוחה (ר"ש), הואיל וממילא על חלק מהקרקע היה חייב לוותר בגלל שריגי הגפן. מעשה זה בא לפני חכמים שהתירו אותו.

להלכה, פסק הרמב"ם במשנה תורה (כלאים ז,ב) לקולא עוד יותר מאשר מנהגו של הצלמונאי, והתיר כדעת ר' מאיר ור' שמעון לזרוע כרם שיש בין שורותיו מרחק של שמונה אמות בלבד, אחרי הרחקה של שישה טפחים מהגפן.

לתגובות:yoelyya@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

סיפור מההפטרה

א-לוהי האלוהים /הרב אורי שרקי,
רב קהילת 'בית יהודה', ר"מ במכון מאיר

אמונת הייחוד מתמודדת עם קשיים לא מעטים העולים מפשוטם של המקראות. סגנון התנ"ך משדר הכרה בריבוי האלים, כשה' הוא מיוחד לבני ישראל, ודורש מהם שרק לו יעבדו, בעוד שעבור העמים קיימת טולרנטיות כלפי עבודת אלוהיהם.

ניתן לטעון שכל הביטויים על אלוהי העמים כוונתם אליבא דעובדיהם, אך אין בהם ממש, וכל העבודה הזרה יסודה פשוט בטעות לוגית גסה של בני האדם, הן מצד שייחסו כוח אלוהי למי שאין בו, או שסברו שרצון ה' הוא שיעבדו לברואיו הגדולים. ההסברה הזאת עולה במיוחד מדברי הנביאים שמסוף ימי הבית הראשון ומימי גלות בבל. ירמיהו מרבה לתאר את אלוהי העמים כשקר והבל, וכן דניאל.

אף על פי שבוודאי שמדה רבה של אמת יש בעמדה זו, המקובלת מאוד בעם ישראל לדורותיו, אין בכך כדי ליישב את הלב מול סגנונם של המקראות. פשוט יותר לקבל כפשט המקרא עמדתם של המקובלים המייחסים ממשות לכוחות הרוחניים הנעבדים על ידי האומות. כך כותב רבי יוסף ג'יקיטליא בספר שערי אורה:

ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלוהי העמים ואינם נקראים א-לוהים. אבל יש לך לדעת שה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו. ונקרא שם השר 'אלוהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו.

לפי זה יתברר פסוק קשה בפרשתנו :

"כי ה' א-לוהיכם הוא א-לוהי האלוהים ואדוני האדונים".

וכך פירש הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) על פי הקבלה: ה', שהוא א-לוהיכם, כלומר א-לוהי ישראל המשגיח עליהם ישירות, הוא, עבור אומות העולם א-לוהי האלוהים ואדוני האדונים.

פרשנות המקובלים עומדת לכאורה בסתירה להלכה המפורשת האוסרת עבודה זרה גם לבני נוח. אלא שכנראה קיים מעמד מעין 'תינוק שנשבה' גם אצל אומות העולם שהרי לא מצאנו שיוכיחו הנביאים את אומות העולם על עבודה זרה אם עבדוה בחוץ לארץ. וכך כותב רבינו בחיי (דברים לא): "לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בעניין עבודה זרה כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעובדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה".

אלא שמגמת ההיסטוריה כפי העולה מן המקראות הוא ביטולם של האלים לעתיד לבוא. וכך פירש רש"י: שמע ישראל, ה' שהוא א-לוהינו עתה ולא אלוהי האומות - הוא עתיד להיות ה' אחד.

שלח לחבר|הדפס|סגור

עלי הגיון בכינור

אבנר /משה (מוסא) ברלין

אבנר הרוסי (הבן של עמנואל) שעליו נכתב השיר 'שכב בני' מספר:

שיר הערש נכתב בימי מאורעות תרפ"ט (1929). המהומות התחילו בירושלים בתשעה באב, הגיעו לשיאן בְּי"ז באב (23/8/1929) והתפשטו לשאר חלקי הארץ. רבים מיהודי חברון נשחטו ואלה שנשארו בחיים נאלצו לעזוב את העיר. חולדה נהרסה. יהודי יפו ברחו לתל אביב לאחר שמספר יהודים נרצחו בידי פורעים ערביים. בעמק יזרעאל הותקפו בית אלפא ומשמר העמק והוצתו הגרנות ביישובים שונים.

בדיוק בימים אלה עמדתי להיוולד.

אבי, חבר ה"הגנה", נקרא להגן על תל-אביב ונשלח עם קבוצה של כתריסר בחורים מצוידים במקלות לעמדה שהייתה ממוקמת על גבול ת"א יפו. היה גם אקדח אחד שהיה ב"סליק" מחשש שיוחרם על ידי הבריטים.

אמי חיכתה ללדת כל יום, ועם נשים נוספות גלגלה תחבושות שנקרעו מסדינים. בכ"ב באב הגיעה ההודעה לעמדה: "עמנואל, נולד לך בן". החבר'ה החליטו לקרוא לרך הנולד "נורקה" על שמו של נחום יודלביץ' (נורקה) שנרצח בירושלים מספר ימים לפני כן והיה מהחברים האהובים. הוא היה סרג'נט במשטרה הבריטית, מנצח על תזמורת המשטרה, ספורטאי ושחקן כדורגל אהוב הקהל הירושלמי. הוא נורה בגבו על ידי פורעים ערבים בעמדו על המשמר.

אמי טענה שלילד עברי שנולד בארץ צריך להיות שם עברי ואז הוחלט לקרוא לי "אבנר" כי נולדתי בחודש אב.

(מתוך שירונט)

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.

מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"תת בהלכה

סינון סמארטפון – חובה הלכתית? /הרב יוסף צבי רימון,
ראש מרכז הלכה והוראה וראש בית המדרש במרכז האקדמי לב

שאלה : האם קיימת חובה הלכתית ותורנית להתקין בו תוכנת סינון?

תשובה:

הסתכלות אסורה

הסתכלות בתמונות לא צנועות לשם פריצות בוודאי אסורה גם דרך הפלאפון. אלו מראות מושכים ומגרים, שבוודאי גורמים לעבור על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ובוודאי גורמים להרהור רע, ולכן פשוט וברור שהדבר אסור. דברים אלו אסורים גם לבנות (ילקוט שמעוני שמו"א ט, רמז קח; שו"ת שבט הלוי ה,קצו; אגרות משה אבה"ע א,סט). הרמב"ם (הלכות תשובה ד,ד) כותב כמה חמורה הסתכלות בעריות:

המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'.

ההנאה בראייה היא הנאה הנובעת רק מן הרוח ללא שילוב של הגוף, ומחוברת לנקודה הפנימית של האדם, ולכן יש בכך פגם גדול אף שאין בה מעשה. נוסף על כך, כאשר אדם שקוע בהסתכלות ובהרהורי עבירה, העבירה מלווה אותו ללא הגבלת זמן, והוא יכול להוסיף ולחטוא כרצונו, כך שהוא ייכשל בחטא זה הרבה יותר מחטאים אחרים ולכן "הרהורי עבירה קשו מעבירה" - הדמיון לעתים גדול מן המעשה, כי המעשה הוא הנאה מסוימת ומוגבלת בעוד הדמיון מכיל גם הנאות לא ריאליות.

איסור הבא לאדם בעל כרחו

הגמרא במסכת בבא בתרא (נז,ב)דנה באדם שעובר ליד נשים שעושות כביסה ובעל כרחו רואה מראות לא צנועים. למסקנת הגמרא, אם יש דרך אחרת שבה האדם יכול ללכת ("איכא דרכא אחרינא"), חובה עליו ללכת בדרך זו. כל עוד לא הייתה תוכנת סינון ייתכן שהיה ניתן להגדיר את הגלישה כ"ליכא דרכא אחרינא". אולם, כיום שיש תוכנת סינון, הרי שהדבר נחשב כ"איכא דרכא אחרינא".

עם זאת, בהגדרת המושג "ליכא דרכא אחרינא" ישנם כמה אפיונים שצריך לדון בהם ולכן ייתכן שאין בכך חובה מצד הדין. אולם המראות שעשויים לראות בפלאפון, ושלצערנו אנשים רבים רואים, הם חמורים בהרבה מאשר אישה שעושה כביסה על הנהר (ובקרב בני נוער מעידות הסטטיסטיקות על רוב מוחלט שנחשף לדברים חמורים מאוד!). פרט לכך, כיוון שאנשים משקיעים סכומים גדולים בפלאפון, הרי שאין זה נכון לומר שהעלות השולית של תוכנה כזו היא טרחה מרובה.

הנמכת האישיות ופגיעה ביחס לחיי המשפחה

השולחן ערוך (או"ח שז,טז) פוסק שאין לקרוא בספרים המעוררים חשק ותאווה. התעסקות בתכנים נמוכים משפילה את האדם, מרחיקה אותו מהקב"ה, ומחזקת את הצדדים השליליים באישיותו. נראה שאיסור זה מתייחס הן לגברים והן לנשים. בנוסף, עיסוק לא צנוע בתכנים שהצניעות יפה להם, פוגע ביחס הנפשי לכל חיי המשפחה שבין איש לאשתו. נזק זה חמור במיוחד אצל מי שחיי המשפחה טרם בנויים אצלו.

האם אנחנו לא יודעים לשמור על עצמנו?

יש הטוענים שתוכנת סינון מונעת את הבחירה החופשית ואת האחריות האישית. אולם, האמת הפוכה. תוכנת סינון מאפשרת בחירה חופשית! ללא תוכנת סינון מופיעים באופן פתאומי בפני האדם מראות לא צנועים שלא היה מעלה על דעתו. ראיית המראה נעשתה בעל כרחו של האדם, ללא מתן אפשרות לבחירה חופשית. כשהראייה כבר נעשתה, בדרך כלל כל הגירוי כבר נעשה, והפגימה כבר התרחשה בנפשו של האדם. דווקא כשיש תוכנת סינון, האדם יכול לשלוט בעצמו, להשתמש בבחירתו החופשית, ולהיזהר שלא להיכשל בניסיונות הרבים הרובצים לפתחו למרות תוכנת הסינון.

נוסף על כך, אף שצריך "סינון" בכדי שלא להגיע לידי חטא, הרי שהסינון עוזר רק להרחיק את החטא, וליצור קשיים רבים יותר בהגעה אל החטא. אולם, כל סינון עדיין משאיר עבודה עצמית רבה. כל סינון ניתן לעקוף, וניתן גם לגשת למכשירים אחרים לא מסוננים, אולם, הסינון מאפשר רמת סיכון סבירה שניתן במאמץ להתגבר עליה. ללא סינון, לעתים רמת הסיכון גבוהה כל כך, שהיא מקשה מאוד על התנהגות נכונה, והיא בכלל 'ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון'.

התקנת תוכנת סינון על הפלאפון החכם איננה מורידה את האחריות האישית, אלא אדרבה, היא מאפשרת לבעלי הסמארטפונים לשמור על הבחירה החופשית ועל הרמה הערכית שלהם. היא נותנת לכל אחד להחליט מה ברצונו לראות, ומה ברצונו להרחיק. ללא תוכנה שכזו, פעמים רבות האדם נטול בחירה חופשית, ומראות אסורים יופיעו לפניו, וגם מביא עצמו פעמים רבות לידי ניסיון מסוכן מידי.

סיכום

ייתכן שבימינו כאשר ישנה אפשרות לתוכנת סינון, הרי שהמצב כ"איכא דרכא אחרינא", וגם ראייה אסורה שמגיעה בעל כרחו של אדם נזקפת לחובתו. כמו כן, כיוון שרבות הנפילות במכשירים אלו, וזהו דבר הדורש תיקון בדור, צריכים כולם להתאמץ ולשים תוכנות סינון, הן בפלאפון והן במחשבים.

לכן ראוי ונכון שכל מי שיש לו סמארטפון יתקין עליו תוכנת סינון. הדבר אמור אפילו במי שנצרך לסמארטפון לצורך עבודתו, וקל וחומר למי שמשתמש בסמארטפון לשם הנאה ובילוי. אצל בני נוער התקנת תוכנת סינון מחויבת ביותר, עקב הרגלי השימוש האופייניים להם, והסיכוי הגדול לפגיעה רוחנית שעלולה להשפיע גם על המשך החיים, וכמו כן, לאור המציאות הקיימת כיום, כאשר מחקרים מוכיחים על חשיפה של רוב מוחלט של בני הנוער למראות חמורים ביותר.

יש להוסיף שמי שנכשל פעם במראות אסורים בסמארטפון, בוודאי חייב לשים תוכנת סינון, ואף להשקיע בה כסף וכדומה, גם מצד חשש הזהירות להבא, וגם כדרך לחזרה בתשובה, כפי שכתבו הפוסקים בתשובות רבות בעניינים אלו, ובע"ה בזכות המאמץ, תתקבל תשובתו ברצון.

כמובן, שפרט לתוכנת הסינון, צריך להישמר מהתמכרות לסמארטפון, מבזבוז זמן במשחקים מתמשכים, משימוש בו בזמן התפילות וכדומה. הסמארטפון הוא כחרב פיפיות. יכול אדם להשתמש בסמארטפון ככלי לשימושים שונים ואף משמעותיים בניהול חייו, יכול הוא להשתמש בו אף לתורה ולחסד, אולם בקלות עלול אדם להרוס את חייו במכשיר זה, וכאשר "הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו,יג); במקרה שכזה "נוח לו לסמארטפון שלא נברא משנברא" (עיינו עירובין יג,ב). צריך להיזהר שלא נהפוך לעבדי הסמארטפון המשועבדים לו, אלא ננהג כבני חורין היודעים להגביל אותו ולהשתמש בו בדרך הישר בלבד.

ניתן להזמין את ספריו של הרב יוסף צבי רימון מסדרת הלכה ממקורה

בטלפון 02-5474542/7

שלח לחבר|הדפס|סגור

פרשה וטִבעהּ

שבעת המינים /ד"ר משה רענן,
מרצה במכללות 'הרצוג' ו'ירושלים לבנות'

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ח,ח).

"שבעת המינים" הם שבעה מינים שמנתה התורה כשבחה של ארץ ישראל. הדבש על פי המפרשים הוא דבש תמרים ואם כן כל המינים הם צמחים. בין שבעת המינים נכללות שלוש קבוצות שסדרן הפנימי קובע את חשיבות הגידול. חיטה ושעורה הן מיני דגן כאשר חיטה חשובה משעורה. גפן, תאנה ורימון הם פירות שביניהם הגפן החשובה ביותר. זית שמן ודבש הם תוצרתם של הזית והתמר וביניהם השמן חשוב מדבש התמרים. דירוג זה מתורגם להלכות קדימה בברכות: "במאי פליגי? א"ר ירמיה: להקדים, דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה, מוקדם לברכה, שנאמר: 'ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש' " (ברכות מא,א). שאלה שעסקו בה רבים היא מה ייחודם של שבעת המינים בהשוואה למינים אחרים שהיו מצויים בארץ בתקופת המקרא. הכוונה היא הן לגידולים חד-שנתיים (ירקות, דגניים וקטניות) והן לגידולים מבין עצי הפרי. לשאלה זו ניתנו תשובות רבות, מהן קשורות למעמדם של שבעת המינים כגידול חקלאי ומהן למה שהם מסמלים.

מעמדם של "שבעת המינים" כגידול חקלאי

נדמה לי שתנאי הכרחי לניסיון למצוא מכנה משותף לכל שבעת המינים הוא סקירת המינים שהיו בארץ בתקופה שבה נבחרו שבעת המינים. על רקע המינים שלא נבחרו נוכל להבין טוב יותר מה היה ייחודם של "שבעת הנבחרים". סקירה זו חייבת להביא בחשבון את העובדה שחלק ניכר מהמינים המוכרים לנו היום חדר ארצה רק בתקופות מאוחרות או שעדיין לא שימש כגידול חקלאי משמעותי. להלן אציג כמה דוגמאות למינים שלא נכללו בין המינים שהשתבחה בהם הארץ ובעזרתן נוכל להגדיר טוב יותר את המכנה המשותף לשבעת המינים. לדוגמאות נוספות ראו במדור "להרחיב" ב"פורטל הדף היומי" (ברכות לה,א).

אלת הבוטנה ושקד

אפתח בשני מינים שלכאורה היה מקום למנותם בין המינים שהשתבחה בהם הארץ והכוונה ל"בטנים" (פיסטוק = אלת הבוטנה) ושקדים שהרי הם היו "מזמרת הארץ". "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו: קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית מג,יא). העובדה שהם לא נמנו מצביעה על האפשרות שהתורה הבחינה בין מינים שהיוו בסיס לתזונת האדם בעת העתיקה לבין מיני מותרות. הדעת נותנת שהפיסטוק והשקד היו מיני מותרות משום שאין זה סביר שמארץ ישראל הנתונה ברעב ישלחו למצרים השבעה מצרכים בסיסיים. ניתן לעגן הסבר זה בדברי הרמב"ן (דברים ח,ח ד"ה אשר אבניה ברזל): "כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים תמצא ברזל, כי מעפרה יוקח. ובישרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל, שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה. אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ". כתב הרב שוורץ: "כלל גדול לימדנו הרמב"ן בשבחי הארץ. המעלה אינה במותרות ובשפע, אלא בהסתפקות במועט ובצורך הגדול. בארץ יש כל מה שצריך. לא פחות מדי ולא יותר מדי, וזו ברכה הראויה לאדם מישראל".

החרוב

החרוב כנראה לא שימש כגידול חקלאי מסודר ועצי בר שהיו פזורים בשטח נוצלו באופן מזדמן. ייתכן גם שמעמדו הנחות של הפרי לא הצדיק את הכנסתו לגידול חקלאי. רק בתקופות מאוחרות יותר, לאחר שפותחו זנים משובחים והוכנסה לשימוש טכנולוגיית ההרכבה, התחילו לנצלו באופן חקלאי. גם בשלב מאוחר זה החרוב נחשב כפרי נחות ואכילת חרובים נחשבת לדוגמה קיצונית להסתפקות במועט. "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

שבעת המינים כמוצרים בעלי חיי מדף ארוכים

עיון ברשימת שבעת המינים מגלה שכולם מוצרי מזון בעלי חיי "מדף ארוכים" וייתכן שעיקר המאמץ החקלאי הוקדש לכיוונם. תוצרי הגפן, הזית והתמר נשמרו לאורך זמן בכלי קיבול מסוגים שונים. החיטה והשעורה אוחסנו בפיטסים, התאנים נשמרו לאחר ייבוש כדבלות והענבים כצימוקים או כריבה הנקראת "דיבס". גם לגרגירי רימון יבשים היו חיי מדף ארוכים. ז. עמר כתב שבניגוד למקובל הרי שהרימון היה מרכיב חשוב במזונו של האדם בארץ ישראל כאחד מהפירות היבשים. מסיבה זו לא היה מקום לכלול בין שבעת המינים את הירקות שנאכלו בעודם טריים.

מוצא שבעת המינים

שבעת המינים הפכו לסמל של ארץ ישראל משום שלפחות ששה מהם הם צאצאים לצמחי הבר של הארץ. החיטה, השעורה, הגפן, התאנה, הזית והתמר גדלו בארץ כצמחי בר. לעובדה זו יש חשיבות החורגת מהסמליות משום שהכלאות חוזרות בין מיני התרבות למיני הבר הביאו להתפתחות זנים עמידים יותר למחלות תוך שמירה על יבולים גבוהים ומשובחים. יוצא מן הכלל הוא הרימון שמוצאו היה כנראה מצפון מזרח לארץ ישראל. מאידך גיסא הרימון נמצא בארץ כבר מתקופת הברונזה הקדומה ("תקופת האבות") תקופה קרובה למדי למועד המשוער של הביות כך שעדיין הוא היה קרוב לטיפוס הבר.

לתגובות ורישום לקבלת מאמרי צמחים ובעלי חיים על פי סדר הדף היומי: raananmoshe1@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

בגובה העיניים

ארבע מחשבות על אולימפיאדה אחת /הרב יוני לביא,
מנהל מוקד הנוער 'חברים מקשיבים'

במה אנחנו טובים?

בואו ונודה בזה פעם אחת ולתמיד. ספורט זה לא התחום שלנו! נכון, זכינו בהכי הרבה פרסי נובל, המצאנו את תורת היחסות ואת הדיסק און די, יש לנו את חיל האוויר הטוב בעולם והענקנו לאנושות את עשרת הדיברות. אבל כשמדובר בתחרויות ספורטיביות הציון שלנו הוא מספיק בקושי, ומה שהתרחש בשבועות האחרונים בריו זו עוד הוכחה לכך.

מה שמפתיע הוא שבכל פעם זה מאכזב אותנו מחדש. כל ארבע שנים העם הנבחר מתמלא בציפייה שהפעם האנושות תגלה מי הוא באמת לא רק בתחום המוח אלא גם בתחום הכוח, ושעל הפודיום המלכותי ינגנו בגאון את התקווה. בכל פעם מחדש אנחנו מתאכזבים לגלות שקופצנו במוט אכן עבר את הרף, רק מלמטה, ושהשחיינית עם הכובע הכחול-לבן כמעט טבעה במים העמוקים.

אז זהו, חברים, הגיע הזמן שנכיר בזה. הבשורה הגדולה שלנו לעולם היא כנראה יותר בתחום התעופה לגובה מאשר בקפיצה לרוחק, ויותר בלרומם את הרוח האנושית מאשר בלהפיל איזה גברתן אל המזרון. לא צריך להתנצל על זה, ואין לנו במה להתבייש.

מי בעד ספורט?

מה היהדות חושבת על ספורט? כבר לפני 850 שנה ענה על כך הרמב"ם תשובה מאוד אוהדת: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים (=מחזקים)" (הלכות דעות ד,א). מבחינה זו לעשות ספורט ולחזק את הגוף יכול להיות ממש עבודת ה'.

איך כל זה קשור לאולימפיאדה? כאן התשובה שונה לגמרי. זה באמת לא קשור! התועלת הגדולה בספורט היא כשהוא נעשה על ידך. כשהאדם מפעיל את עצמו, מחלץ את עצמותיו ומחזק את שריריו.

אך כשמיליוני אנשים מתרווחים על הכורסא עם קערות פיצוחים וקולה, וצופים בקומץ של מקצוענים שקורעים את עצמם על המסך - זה אולי בידור טוב להמונים, אך כל קשר בין זה לבין שמירה על בריאות הגוף - הוא מקרי בהחלט. להפך. הצופים הפאסיביים הולכים ומחלידים, והספורטאים הנמרצים שוחקים את גופם ואת נפשם, לעתים תוך גרימת נזק לטווח רחוק או שימוש בחומרים מפוקפקים, והכול למען המדליה הנכספת.

פחות חצי שנייה

השבוע שיתף אותי חבר בחוויה שמלווה אותו עוד מימי בית-הספר העליזים. זו הייתה תקופת האולימפיאדה ואחד הרצים שיפר את השיא העולמי בחצי שנייה. כל התלמידים באו למחרת נרגשים לכיתה ודיברו בהתלהבות על השיא החדש. המורה המבוגר ראה את צהלות השמחה והתעניין על מה הרעש. "המורה," הם הסבירו לו בסבלנות, "אתמול הרץ באולימפיאדה שיפר את השיא העולמי בחצי שניה!!!" המורה הרהר שנייה ואז זרק משפט לאוויר – "ומה הוא עשה באותה חצי שנייה?" בכיתה השתררה דממה. אחרי רגע התלמידים פרצו בצחוק. "המורה, אתה לא מבין?! הוא הגיע ח-צ-י ש-נ-י-ה מהר יותר מהשיא העולמי!" "הבנתי," ענה המורה, "מה שאתם אומרים הוא שאדם רץ והתאמן במשך עשרים שנה, והשקיע כל כך הרבה שנים מחייו בשביל להגיע חצי שנייה קודם. בסדר, אז הוא הצליח וניצל את הזמן, והגיע חצי שנייה לפני האחרים. אני רק שואל מה הוא עשה באותה חצי שניה שהוא הרוויח?" באותו רגע התלמידים צחקו עליו בלבם. 'מה הזקן הזה מבין בספורט ובשיא עולמי חדש?!' רק שנים מאוחר יותר, כשצברו קצת ניסיון חיים, הם הבינו כמה חוכמת חיים עמוקה הייתה באותה תגובה של המורה. במילים פשוטות, הוא רצה להמחיש להם את משמעות הזמן, ואת סדרי העדיפויות לפיהם אנו מנהלים את החיים שלנו. בני אדם עשויים להשקיע משאבים אדירים בדבר שאין בו תועלת אמתית, ולהזניח מרחבי חיים מופלאים, עמוקים ורוחניים, שכף רגלם כלל לא תדרוך בהם, כי יהיו עסוקים מידי בלעקוף מישהו אחר בחצי שנייה...

לשבור את השיא של עצמך

ואחרי כל הביקורת אי-אפשר בלי כמה מילים טובות על אירוע הענק בריו.

ראשית, חידוש מרענן הוא לראות מדינות שנאבקות זו בזו לא ברובים ופגזים, אלא על המגרש או בבריכת השחייה. יפה במיוחד לראות איך כשהקרב מוכרע שני הצדדים מתחבקים או לוחצים ידיים, פרומו זעיר לחזון אחרית הימים הקסום של הנביא ישעיהו: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ב,ד).

שנית, למדנו את ערכו של עמל ומאמץ. כל אחד מהמשתתפים באולימפיאדה התאמץ במשך זמן רב כדי לזכות להגיע למעמד הזה. בעולם שהפך את 'עמל' ו'מאמץ' למילים גסות כמעט, ו'להזיע' הוא דבר שקורה רק כשהמזגן מתקלקל, טוב להיפגש באנשים שבאמת משקיעים כדי להגיע לתוצאות. שמוכנים למסור את הנפש למען משהו שחשוב להם, גם כאשר זה דורש מהם יותר מאשר שתי הקלקות או הורדת אפליקציה. יש כאן מסר חשוב מאין כמותו לעולם המודרני שהתמכר לנוחות.

ומילה לסיום. המוטו של האולימפיאדה הוא "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" - השאיפה להגיע כמה שיותר רחוק ולשבור את השיא היא שאיפה נהדרת, אך חשוב שנחדד בדיוק את המטרה: הנקודה החשובה באמת אינה לעקוף את האחרים ולהיות יותר טוב מהם. העיקר הוא להיות בתנועת התקדמות מתמדת ולשבור כל הזמן את השיאים של עצמך. מי שיחיה כך את חייו יוכל אחרי 120 שנה לענוד על חזהו את מדליית הזהב.

לתגובות, חומרי העשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת עקב /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

מהו שם העצם שמופיע בכל אחת מהפרשות הראשונות בחומש דברים (דברים, ואתחנן, עקב) ובכל אחת מהפרשות מופיע ביחס לארץ אחרת?

תשובה לואתחנן

החידה הייתה :

באיזה פסוק בפרשת השבוע נמצא את כל אותיות הא"ב?

הפתרון : פרק ד' פסוק ל"ד.

"אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ".

תודה לשולח החידה טוביה פרידמן מרמת-גן

נשמח לארח גם את חידותיכם במדור זה. רעיונות שלחו לכתובת המייל המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

"החידון והחוויה" מארגנת חידונים לבר/בת מצווה, למשפחה, לקהילה, לבית הספר או לעיר כולה.

בקרו באתר שלנו: "החידון והחוויה"

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 10
לינר
havaya
עבור לתוכן העמוד