שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1661: יתרו  כ"ב בשבט תשע"ז 18/02/2017

נקודת מבט

יועץ ראש הממשלה בהתנדבות/הרב ישראל רוזן

"מה ראתה אסתר שזימנה את המן? שלא יאמרו ישראל

אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים" (מגילה טו,ב).

אתם הקוראים כבר יודעים, מה שאני לא יודע בעת כתיבת השורות, מה התרחש ועל מה דובר בפגישה שבין ראש ממשלתנו לנשיאה החדש של ארה"ב. בעת כתיבת השורות פוליטיקאים ודוברים למיניהם, פובלציסטים ותקשורתנים ממלאים פיהם בעצות לראש הממשלה; מה לומר ומה לא לומר, איך לחשות ואיך לדבר / איך לטעת ואיך לעקור נטוע / איך לחבק ואיך לרחק מחבק / איך לאהוב ואיך לשנוא / עת מלחמה ועת שלום (עפ"י קהלת ג', בהמרת 'עת' ב'איך' ובשינוי סדר הפסוקים). אף אנכי הקטן אצטרף למקהלת ה'עייצעס געייברס' [=נותני עצות] בהתנדבות. נכון, גם רוח ספורטיבית מלבה אותי לראות היתממשו ציפיותיי?

להלן מספר הערות שוליים בקשר ליחסי ישראל-ארה"ב לעת הזו;

מהות ולא סמליות

  1. אינני סבור כי הכרזות או מעשים סמליים הם הכרח יעיל כיום. למשל, העתקת שגרירות ארה"ב לבירת ישראל. זה חשוב ביותר בהיבט ההצהרתי, זה מעודד ומחבק, אך המחיר של 'משיכת אש' כלל עולמית נגדנו איננו שוה את התועלת. בודאי אין 'ההישג הדרמטי' הזה שוה אל מול ויתור על הישגים מהותיים יותר. ואם זה 'נורא נורא' חשוב ניתן להעתיק את הפעילות ירושלימה בזחילה, ללא תופים ומחולות שמחירם בצידם.

  2. למרבה הפלא, אינני מתלהב כלל ממינויו האפשרי של חתן הנשיא היהודי (ובעלה של...) לאישיות המתווכת בינינו לבין הפלסתינים. זה לא יצלח! צעד כזה מספק לאויבינו נשק-סף לטירפוד כל מגע רציני. חבל להשחיל פתיל רועם מתחת לשולחן המו"מ הישיר שראש הממשלה חותר להגיע אליו, ובצדק. ובשקט נוסיף, זה גם עשוי להתברר כבומרנג, אם 'חתנא דבי נשיאה' איננו בדיוק חבר גוש-אמונים...

  3. מאותו הטעם אינני בטוח שיש תבונה במינוי לשגריר ארה"ב בישראל יהודי שומר שבת ומראשי ועד הנאמנים של ישיבת בית-אל בבנימין . בזירה הבינלאומית מעמדו ויכולותיו מאבדים נקודות רבות. כך גם בזירת דעת הקהל האמריקאית, שכן אי-האובייקטיביות הלכאורית רק תזיק. בודאי מינוי זה הינו חרב ביד פלחי דעת הקהל הישראלי שאיננו ימני מובהק. הצעדים שהוזכרו בשלשת הסעיפים הללו הם אכן סמליים אך חסרונם המהותי טבוע בהם עמוק.

  4. בזירה הפלסטינית, הרחבת ההתיישבות וסיכול חזון שתי המדינות – אינני סבור שהחלת ריבונות צריכה להיות במוקד פגישת פיסגה זו , 'על השולחן'. בשאלה המרכזית הזו הייתי מסתפק באי גינוי, בהעלמת עין, במשיכת כתף מצד ארה"ב. ומצדנו – ביצוע כרסום זוחל, 'דונם פה ודונם שם'. בשלב ראשון, למשל, החלת החוק הישראלי על תושבי יהודה ושומרון ולא על הטריטוריה. ו'על הדרך', לחסום את הבג"צ מפני מעורבות מדינית אנטי-לאומית באיצטלה משפטית ע"י חיקוק 'פיסקת ההתגברות', שאין כאן המקום לפורטו. הריבונות בפועל תגיע יותר מאוחר, ואם לא דה-יורה, לפחות דה-פקטו.

  5. לשיטתי, אין גם צורך בהכרזה פומבית על ביטול 'נאום בר אילן' המכיר בשאיפה ל'שתי מדינות לשני עמים', וגם לא בביטול פורמאלי של 'הסכמי אוסלו' . חזונות אלו התנדפו מזמן ועדיף שיגוועו מאליהם. המציאות חזקה מהצהרות.

  6. בזירת איראן, דעעש והמרחב הים-תיכןני אינני משגר 'עייצעס' [=עצות]. עד כאן בינתי אולי מגעת. מכאן ואילך אני סומך על ראש הממשלה...

  7. ונחתום מעין הפתיחה בתוספת הערות שוליים: "מה ראתה אסתר שזימנה את המן [לפגישת הפיסגה שלה עם אחשוורוש להצלת היהודים]? ...כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך [ואיוונקה שמה] ויסיחו דעתן מן הרחמים ".

(נכתב במוצ"ש בשלח)

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

"כן בקדש חזיתך לראות עזך וכבודך" - בשבח החוצפה האנושית /אסתי רוזנברג,
ראש המדרשה לבנות במגדל עז

 

"והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב". (דברים ד,ט-י)

"כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי?" (שם ה,כב)

מעמד הר סיני הוא אירוע מטלטל - חד פעמי ולא הגיוני. מפגש בין שכינה שמעולם לא ירדה למטה מעשרה ובין ברואי בצלם – מעפר יסודם ואל עפר ישובו. האמנם יכולים גוף ונשמה לשמוע קול אלקים חיים ולחיות?

פרדוקס בלתי אפשרי זה שזור לכל אורך ההכנות למעמד הר סיני ומלווה את ההתגלות עצמה: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות". תיאורים שונים המופיעים בפרשנים על אופיים של ימי הגבלה, מצביעים על אפשרויות פרשניות ורוחניות שונות להבנת מעמד הר סיני.

בקריאה מדויקת של הפסוקים מצביע רש"י על כך שהתוכנית האלקית המקורית הייתה שהקב"ה יתגלה למשה בלבד והעם יביט מרחוק. "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך", אומר הקב"ה למשה. בורא עולם הבין שבניו לא יוכלו לעמוד בעוצמת ההתגלות הישירה ואכן הציע שהוא יתגלה למשה והעם יביט וישמע מרחוק.

בפירוש נפלא מדייק רש"י שהעם התעקש על גילוי ישיר וכך אומר משה לקב"ה: "רצונם לשמוע ממך – אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך – רצוננו לראות את מלכנו". אכן תעוזה רוחנית עצומה של בני ישראל. הקב"ה התכוון להתגלות ישירות אך ורק למשה – והעם התעקש לראות את המלך בעצמו וביקש גילוי שכינה ישיר. הקב"ה נעתר לבקשה ובפסוק הבא מדייק משה בשם ה' "ירד ה' לעיני כל העם". הניסיון האנושי המתמיד לראות שכינה עין בעין התחיל עוד לפני מתן תורה ונמשך עד לימינו. לקב"ה הייתה תכנית והוא שינה אותה לאור בקשת העם - הניסיון האנושי מצליח לשנות את התוכנית האלקית.

"וכל העם רואים את הקולות... וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר" – הניסיון האנושי לראות את המלך היה למעלה מיכולת האדם לשאת. התוכנית האלקית הראשונית הייתה מותאמת יותר ליכולת האנושית – אך הניסיון, השאיפה והכמיהה לא כהו מאז ועד עתה. יראתו ועוצמתו של מעמד הר סיני הביאו לעולם את הניסיון האנושי המתמיד לראות את המלך ואת רצון המלך להתגלות ולדבר אל ברואיו – להיות מצוי ונוכח בעולמם. ניסיון מתמיד למפגש.

זכות גדולה, אתגר גדול. יראה ואהבה משמשים בערבוביה.

"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" .

שלח לחבר|הדפס|סגור

הארה בפרשה

פוליטיקלי קורקט/הרב אסף הר-נוי,
בית המדרש הגבוה לתורה ומנהיגות, ירושלים

המושג "פוליטקלי קורקט" מבטא צורת דיבור שבה האדם מסגנן ומשנה את השפה והשיח שלו, בכדי להתאימם לאוזני שומעיו. אדם שמדבר "פוליטיקלי קורקט" ישתדל למעט באמירת דברים שתוכנם או צורת אמירתם נתפסת כלא ראויה בקרב הציבור והחברה, וישתדל לומר דברים שהצד השני רוצה לשמוע ובדרך שבה הוא רוצה לשמוע.

צביעות ועיוות

ישנם רבים הסולדים משיח ה"פוליטיקלי קורקט" וסוברים כי הוא מבטא התעלמות מן המציאות וצביעות. לדידם, אדם או חברה השומרת כל הזמן על לשון "נכונה ומתאימה" הופכת לכזאת המתעלמת מהמציאות כפי שהיא ומנסה כל הזמן למצוא חן בעיני סובביה.

יש שהרחיקו לכת וכתבו שההגזמה בתרבות ה"פוליטקלי קורקט" היא שהובילה לבחירתו של הנשיא החדש של ארה"ב, אשר הקשר בינו לבין "פוליטיקלי קורקט" הוא מקרי לחלוטין, כידוע.

מעשה שהיה

מסופר על איש עשיר שנכסיו גדלו מאוד, לעת זקנה כשכבר לא היה לו כוח לשאת רגליו ממדינה למדינה - קרא לבנו האהוב והציע לו שותפות. האב הציע כי הוא יֵשב בבית וינהל ממנו את העסקים ואילו הבן ייסע וילך ממקום למקום וכך ימשיך העסק המוצלח.

הבן ידע שבקבלו את ההצעה לא יוכל עוד לישב בשלווה, ונע ונד יהיה בארבע קצוות תבל, אלא שכבוד אביו יקר אצלו ומצוותו גדולה וחשובה בעיניו וע"כ נתן הסכמתו המוחלטת על העסקה.

לא עבר זמן רב והבן הצליח מאוד, הוא עבר ממקום למקום והעסק גדל והלך. לימים, נפגש הבן עם ידיד המשפחה שסיפר כי הוא נוסע לעיירתו של אביו. שמע זאת הבן ורחש בלבו לכתוב מכתב לאביו.

במכתב כתב על כך שהסוס והעגלה כבר חלשים וכסאותיה של העגלה אינם מרופדים, ע"כ פנה אל אביו שישלח לו כסף כדי שיוכל להחליפם.

ידיד האב נסע לבית אביו וקרא בדרך את המכתב. מיד הבין כי לא יעלה ביד הבן כלום. הידיד הבין שהאב, בראותו כי אין לב בנו מוסב אליו, כי אינו שואל בשלומו ובמצבו - יכעס מאוד ובוודאי שידחה את הבקשה.

על כן כתב וסידר הידיד את מכתב הבן מחדש. הוא פתח ושאל כראוי בשלום אביו, והוסיף את בקשת הבן בצורה אחרת בהקדימו כי כל ימי חייו אנוס הוא להרבות את כבוד אביו וכיוון שכך, לא נכון וראוי הוא שייסע בעגלה בזויה שכזו ועם סוסים שכבר ראו ימים טובים יותר.

בקרוא האב את המכתב - נתמלא לבו אהבה וגעגועים לבנו ותיכף ומיד רץ למלא בקשתו.

 

ויגד משה את דברי העם

עצתו הגדולה של יתרו, מלבד סידור מערכת המשפט, הייתה כי משה יהיה השליח והמקשר בין העם לקב"ה: "היה אתה לעם מול הא-להים והבאת אתה את הדברים אל הא-להים"(יח,יט).

יתרו הבין שמשה הוא האיש הנכון לעמוד לפני ה' ולהיות המליץ והמחבר בין הקב"ה לעמו. משה הוא האיש שיאמר את הדברים בצורה הנכונה, הוא זה שיֵדע לסגננם ולאומרם בדרך שבה ראוי ונכון לדבר לפני ריבון העולמים - "אלוקית קורקט". הוא בוודאי לא ישנה או יסלף את דבריהם, אלא יאמר את אותם דברים בדרך הראויה לשומעם.

אכן, מובנת היטב הביקורת אחר אותם המדברים מן הפה ולחוץ ואשר אין פיהם ולבם שווים. אולם מנגד אסור לשכוח כי ישנה חשיבות גדולה עד מאוד לומר, להתנהג, ולהגיש כל דבר וכל אמירה ובקשה, בכלל בעולם, ובוודאי לפני הקב"ה - בצורה הנכונה והראויה ביותר.

לתגובות והארות: atharnoy7@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

זווית נשית

חוק ההסדרה – אמונה מתחילת הדרך /שולי מועלם-רפאלי,
ח"כ מטעם הבית היהודי

בשעה טובה חוק ההסדרה עבר בקריאה שנייה ושלישית, חוק שבצלאל סמוטריץ ואני יזמנו לפני כשנה ולווה בעבודה משותפת, קשה ומורכבת.

עוד בבטן אמה "זכתה" הצעת החוק הזו לביקורת נוקבת, רבים בזירה הפוליטית ובזירה התקשורתית לא נתנו לו סיכוי. טענו שזוהי הצעת חוק פופוליסטית ושקדו לילות כימים על מנת לסכלה. אנחנו מנגד האמנו שנצליח להעביר את החוק בקריאה שנייה ושלישית.

מפנה היסטורי

חוק ההסדרה הוא לא פחות מאשר נקודת מפנה היסטורית בהתייחסות הממשלה ליהודה ושומרון, בפרט לאור הגירוש בעמונה. אנו למעשה ניצבים בפני תקופה חדשה ולאנשי עמונה ולמאבקם חלק מהותי בשינוי.

עצמאותה וריבונותה של מדינה נמדדות ביכולתה לנהל את ענייני הפנים שלה ללא התערבות זרה, או ציפייה להכרה בינלאומית. חוק ההסדרה הינו ביטוי למימוש עיקרון זה. המדינה נוטלת על עצמה את האחריות להסדיר את מעמדם של הבתים משתי סיבות. האחת, אחריותה כלפי אזרחי ישראל המתגוררים בהם משום שהיא זו שעודדה את התיישבותם. השנייה היא האינטרס הציבורי של המדינה בקיום ההתיישבות ביהודה ושומרון ובהמשך התפתחותה התקינה. במידה והוקמו בתים על קרקע פרטית, בהתאם להוכחות משפטיות, הבעלים יפוצו באופן הוגן.

ישנם רבים הטוענים שהחוק לא יעמוד במבחן בג"צ, שהרי אם היועמ"ש לממשלה לא יגן עליו אלא להפך, אפשר לראות חוק זה כאבוד. אולם לא כך הדבר. רבים וטובים בעולם המשפט, דוגמת פרופ" אבי בל, טוענים כי חוק ההסדרה חוקתי ועומד בסטנדרטים של משפט בינלאומי ודווקא לטענות היועמ"ש המנסות לטרפד את החוק אין יסוד משפטי. הכנסת היא הגוף המחוקק וסוגיות פוליטיות צריכות לידון ולהיפתר בשדה הפוליטי ולא בשדה המשפטי.

ריבונות עכשיו!

יובל שנים לאחר הנס הגדול שאירע לנו במלחמת ששת הימים – השיבה לכל מרחבי ארצנו וערש האומה ביהודה ושומרון, הגיע כבר הזמן לממש את ריבונותנו. חזרנו לשם ולא כבשנו. הסדרת ההתיישבות איננה החלת ריבונות בדלת האחורית כפי שטוענים בשמאל, כי אם אבן דרך חשובה לקראת נורמליזציה מלאה של אזרחי ישראל באיו"ש.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן גוריון טבע את הביטוי המפורסם "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". כך אני מאמינה וכך גם חברי בבית היהודי שעבדו איתי על קידומו של החוק. הבטחנו להסדיר את ההתיישבות היהודית באיו"ש והנה זה רשום בספר החוקים של מדינת ישראל. השלב הבא – החלת ריבונות!

שלח לחבר|הדפס|סגור

רואים את הקולות

ויהי ערב. ויהי בוקר. /סטודיו שלך
נקודת מבט אחרת על אמנות עכשווית

 

בין שלב הדימוי לשלב המעשה קיים מתח רגשי, כמעט פאניקה. מה משמעות הפער הזה? למה הוא קיים? למה שלא נדמיין, נעביר למשטח וזהו?

ראשית, יש פה מיון טבעי. אם זה לא מספיק חשוב לך, אמנית יקרה, כמה קשיים יגרמו לך לרדת מזה, וישאירו רק את ה"רציניים" בתמונה.

אך יש בכך עומק פלאי, הנובע מתיאור בריאת העולם בתורה ומההבנה שכל אדם בורא בתוכו עולם חדש, כל רגע.

כשאני באה ליצור מתוך רעיון אמורפי אני מתמודדת עם משהו גולמי. עם פוטנציאל מופשט. את "הענן" הזה, אני מבקשת להניח במציאות בצורה הכי ברורה.

למעשה, תהליך דומה עבר העולם בזמן הבריאה:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – הראשית היא תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום.

זהו הגילוי הראשון שעולה בתוכי כשאני רוצה ליצור.

הצעד הבא שעושה הא-להים, הוא סדר בתוך הכאוס:

״וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ... וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם... יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה... יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה..."

הבריאה מתוארת כהפרדה בין דבר לדבר, וכך המציאות הולכת ומתבררת. "ויהי ערב ויהי בוקר" - הערבוב הופך לבקרה.

וכמו בבריאה, גם בציור שלי אצור הבדלה: בין החשוך למואר, בין הצבעוני לרגוע.

מחשבה ראשונית שמתחילה לעשות סדר בכאוס, מתחילה להפוך את הציור למשהו שאפשר באמת להגשים.

ואם כך הציור, מה עם הנפש, שהפאניקה הראשונית עדיין בועטת בתוכה? אותה פאניקה, היא חומר הגלם של התוהו ובוהו הראשוני. איזה אור אני יכולה להכניס אליה כדי לעשות בתוכה סדר?

חלוקה ראשונה: להכיר בה. לא להתכחש אליה. לקרוא לה בשמה ולתת מקום לאור.

כתיבה ויצירה: חני כהן זדה

שלח לחבר|הדפס|סגור

בא לידי ביטוי

עם מי מתחתן החתן? /יעקב עציון

 

האמרה העממית אומרת ש"לא מתחתנים עם המשפחה" אלא עם החתן או עם הכלה – אך בתנ"ך המצב הפוך, לפחות מן הבחינה הלשונית. הפועל 'להתחתן' מופיע בתנ"ך 11 פעמים, ובכולן משמעו הוא ההתקשרות בין המשפחות, ולא עצם הנישואין של החתן והכלה.

למעשה, החתן כלל לא מתחתן עם הכלה, אלא מתחתן עם אבי הכלה. להתחתן פירושו להיעשות חתן, ולכן החתן מתחתן עם חותנו. כך מצווה שאול את עבדיו לומר לדוד: "הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ". התחתן במלך – היינו הפוך להיות חתנו, הינשא לבתו. וכמעשה האב מעשה הבן – כך נאמר לגבי שלמה: "וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד". שלמה מתחתן עם פרעה, בכך שהוא לוקח לאישה את בתו.

באופן כללי יותר, כשמצווה התורה שלא להתערב בין גויי הארץ היא נוקטת את הפועל 'להתחתן', ואף שם אין הכוונה לפעולת הנישואין של בני הזוג אלא לקשרי המשפחות: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ".

במרוצת הזמן, וכיוון שהחתן והכלה הם העומדים במוקד החתונה, עבר הפועל 'להתחתן' לשמש במשמעות 'להינשא', וכפי שאפשר לראות למשל בפיוטו של ר' אלעזר בירבי קליר המברך את החתן ואת הכלה: "אגודים בחיבה תועצם שמחתכם / באהבה ובגיל היום בהתחתנכם / גילו ושמחו בה' א-להיכם".

בפתיחתה של פרשת השבוע, נקרא יתרו שוב ושוב בתואר "חותן משה". אונקלוס מתרגם את המילים הללו: "חמוהי דמשה", היינו חמיו של משה. ואכן, בלשוננו כיום "חותן" הוא מילה נרדפת ל"חם", כשם ש"חותנת" היא מילה נרדפת ל"חמות". ברם, בלשון המקרא ישנה הבחנה – אבי הכלה נקרא חותן, ואף פעם לא חם; ואילו אבי החתן נקרא תמיד חם, ואף פעם לא חותן. הווה אומר, רק לכלה ישנם חם וחמות, ורק לחתן ישנם חותן וחותנת.

בלשון חכמים לא נשמרה ההבחנה הנזכרת, וכמו בארמית - אף החותן והחותנת נקראו חם וחמות. כך מומחש למשל בדרשת המכילתא בראש פרשתנו: "חותן משה - מתחילה היה משה מתכבד בחמיו, שנאמר 'וילך משה וישב אל יתר חתנו', עכשיו חמיו מתכבד בו". המדרש מחליף באופן אוטומטי את המילה המקראית 'חותנו' ב'חמיו'.

כיום אנו משתמשים כאמור הן במילה המקראית והן במילה המשנאית ולא מבחינים ביניהן, וכך הבדיחות על החותנת מסופרות לעתים על החמות, ללא הבחנה בין הצדדים השונים.

שלח לחבר|הדפס|סגור

ילדים פותחים את הלב

בידינו! /מירב מגני,
כותבת תכנים וסיפורים במנהל החמ"ד

 

"אני לא מאמינה!!" צעקתי לפתע בלי לשלוט בעצמי. "אמא תראי מה כתוב פה!"

"מה כבר קרה?" נבהלה אמא ומיהרה לעברי. הושטתי לאמא את העיתון וניסיתי לעצור בכוח את הדמעות. אמא קראה את השורות ומבטה התעצב. בעיתון היה כתוב שכלה ביום חתונתה רצתה להתפלל במקום הקדוש ביותר בעולם. במקום המקדש, אבל שוטרים שהיו שם אסרו עליה לעשות זאת. "למה? איך זה ייתכן?" שאלתי את אמא.

אמא חיבקה אותי ואמרה: "אל תדאגי ילדה, בסוף יהיה טוב." לפתע, כמו נזכרה במשהו, קמה בהתלהבות וניגשה אל לוח השנה.

"הביטי, היום כ"א בשבט. בדיוק היום לפני 99 שנים נולד האיש שמקום המקדש היה קרוב כל-כך אל לבו. הוא זכה להשתתף בשחרור הר הבית מידי הירדנים ולתקוע שם בשופר. הרב שלמה גורן. הרב הראשי הראשון של צה"ל שקם בשנת תש"ח עם קום המדינה."

אמא המשיכה לספר בהתלהבות: "בימים שלפני כיבוש הר הבית שהה הרב גורן בארצות הברית. הקהילה היהודית הייתה מבוהלת ומפוחדת: 'עומדת לפרוץ שואה נוראה,' הם אמרו. 'כל מדינות ערב התקבצו למלחמה נגדנו... מה יהיה?' הם נרעדו.

הרב גורן פתח את ארון הקודש ואמר בקול בוטח: 'אני מבטיח לכם. שלא משנה איזה אויב ומי יהיה האויב שיבוא עלינו. אנחנו ננצח ובעזרת ה' אני אתקע בשופר בהר הבית.'

הרב מיהר לחזור ארצה ולהצטרף ללוחמים. ביום השלישי למלחמה כבר ידע שהעיר העתיקה תהיה בידינו.

בארבע לפנות בוקר מיהר אל חותנו הרב הנזיר. 'אני צריך שופר. עוד מעט נשחרר את מקום המקדש,' אמר בהתרגשות.

הרב הנזיר התרגש עד מאוד והושיט לו את השופר ביד רועדת.

בשבע בבוקר הצטרף הרב גורן ללוחמים. הוא הלך לפניהם ותקע כל הדרך בשופר. חיזק את ידם ועודד את רוחם. כשהגיעו להר הבית השתחווה הרב גורן אל מול מקום המקדש. תקע בשופר ונשא תפילה."

אמא עצרה את שטף דיבורה והביטה בי.

"אבל אמא. מה כל זה שווה אם היום אפילו כלה ביום חתונתה לא יכולה לשאת שם תפילה?" אמרתי והצבעתי על הכתבה בעיתון.

"נכון, ולא נכון.." הפתיעה אמא.

"מה נכון ומה לא נכון?" שאלתי מבולבלת.

"נכון שהיום המצב לא קל. אבל לומר שכל זה לא היה שווה?" התפלאה אמא. "במלחמת ששת הימים מסר לנו הקב"ה מתנה מופלאה. את המקום הקדוש ביותר בעולם. ומאז הוא ממתין לנו שנקבל אותה. שנרצה אותה ונכסוף אליה..." הסבירה אמא ומיהרה לערוך את השולחן לסעודת השבת המתקרבת.

באותם רגעים רציתי לצעוק ושכולם ישמעו: "קדימה עם שלי, עם ישראל - תרצה כבר את המתנה המופלאה שנתן לנו ה' ".

"הר הבית בידינו - הר הבית זה בידינו!"

אשמח לתגובתכם:maggeni@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

מגופו של עולם אל אורו

ילדות כחולה /צחי כהן
מרצה לספרות וחינוך במכללת הרצוג ובקריה האקדמית אונו

כוחה של הלשון נובע מן השימוש המפתיע שהיא עושה בכלי התקשורת הבסיסי ביותר: השפה. ההפתעה בנויה משרשרת חדשה של צירופי לשון המציירים עולם לא קיים אך מוכר, במילים ידועות המופיעות לפתע בשילובים שלא נאמרו מעולם.

ציור הלשון המוכר והבסיסי ביותר הוא המטאפורה. ממש כהוראתה היוונית, המטאפורה "נושאת מעבר", כלומר לוקחת את המילים שמהן היא מורכבת אל מעבר למשמעותן המוכרת, ומאחה אותן לביטוי חדש לחלוטין, המכיל בתוכו משמעות חדשה, שונה וגדולה מסך משמעות המילים המרכיבות אותו.

כאשר משורר דוד פוגל (כל השירים, עמ' 225)

גְּבִיעִים מְלֵאִים נָשָׂאנוּ,

עֵּת עָלִינוּ מִתּוֹךְ יַלְדוּת כְּחֻלָה.

הוא מתאר חווית התבגרות שמבין כל אחד, מזכיר את ילדותו של כל אדם, בשפה שאיש לא חשב לתאר בה את הילדות. אי אפשר להסביר מהי בדיוק ילדות כחולה, אך כל בעל נפש נזכר מיד בילדותו שלו, הכחולה.

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת יתרו /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

מצאו צמד מילים המופיע פעם אחת בלבד בפרשת יתרו, אבל בפרשת השבוע הבאה, פרשת משפטים, מופיע לא פחות מחמש פעמים!

תשובה לבשלח

החידה הייתה :

מהו הפסוק בפרשת בשלח שחוזר על עצמו בנביאים (בהוספת שם הוויה) ובכתובים?

הפתרון : הפסוק מפרשת בשלח: "עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (שמות טו,ב).

חוזר על עצמו בספר תהלים (קיח,יד) ובתוספת שם הוויה בישעיהו: "הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה', וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (ישעיהו יב,ב)

תודה למ"ן מפתח תקוה על ההשראה לחידה.

נשמח לארח גם את חידותיכם במדור. רעיונות שלחו לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

"החידון והחוויה" מפיקה חידון תנ"ך מאתגר וייחודי, ביוזמת וחסות בית טובי העיר, למבוגרים מעל גיל 70, תושבי ירושלים והסביבה.

פרסום בעיתונים ועלוני פרשת השבוע. להרשמה 02-5318377

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור

בין קודש לחול

בסוף החורף נמצא את התשובה/הרב עמיחי גורדין,
ר"מ בישיבת 'הר עציון'

 

גם הם לא הבינו לגמרי למה זה חשוב. אבל הם ידעו שזה חשוב, והם, בניגוד אלינו, גם 'התאבדו' על זה. כשהחליפו אותם בר"מים חובשי כיפות סרוגות, הספק התחיל לנקר. הקשיים העצומים בלימוד הגמרא ובחיבור של בני הנוער אליה העלו את השאלה המתבקשת. למה?

הספק חלחל. מה נותנת לנו הגמרא? לְמה היא מחברת אותנו? איזה עולם מוסרי מעניק לנו דיון על טוען ונטען? איך זה רלוונטי? עולם הישיבות התיכוניות (ובעקבותיו גם עולם ישיבות ההסדר) עמד בפני משבר קשה.

עיתונאי צעיר, בוגר ישיבת הסדר חשובה, כתב אז (בשנת תשס"ב) מאמר תקיף ששיקף הלך רוח שרווח אז במחוזות רבים:

'צריך להפסיק ללמוד גמרא. ליתר דיוק, לא צריך, זה קורה מאליו בעולם הישיבות הדתי-לאומי, שהעיון המשפטי הקדום אינו מדבר אליו...

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להצלחת המכינות הקדם-צבאיות הוא הרצון של התלמידים ללמוד במקום שלא משקיע רק בגמרא. המכינות ויתרו מראש על הניסיון להדביק את החבר'ה באותה אהבה עיוורת לגמרא, ודגש רב יותר ניתן ללימודי אמונה ומחשבה...

עולם הישיבות הציוני פורץ דרך חדשה ואחריו יבוא העולם החרדי... עולם הישיבות, יחל לעסוק בתורה מנקודת ראות רכה ורלוונטית יותר... אני מתאר כאן מהפך שמתחולל ויתחולל כמעט מאליו, ויחיל על תקופת הזוהר של הגמרא את חוק ההתיישנות' (פנים, בטאון הסתדרות המורים אוק' 2001).

* * *

העיתונאי טעה. עולם ישיבות ההסדר עדיין מאמין גדול בכוחה של הגמרא. עם זאת צריך לשים את הדברים על השולחן. ישנה מחלוקת חריפה בין עולם הישיבות (ועולם האקדמיה הקלאסי) לבין העולם שבחוץ. העולם הכללי מתייחס לידע כדבר שמשרת אותך. העולם הכללי בז לידע מצד עצמו. אם הידע לא משרת אותי, מה לי ולו?

עולם הישיבות (כמו גם העולם האקדמי הקלאסי), לעומת זאת, יוצא מתוך הנחה שידע מעצים. לימוד תורה בונה אישיות. לימוד תורה מועיל לא רק כי הוא מרגש ולא רק כי הוא מחדיר ערכים. לימוד תורה מועיל בראש ובראשונה כיוון שאדם שיודע יותר תורה הוא אדם גדול יותר. איננו מנסים לרגש את התלמידים שלנו, אנחנו מנסים להעצים אותם.

וכבר קדם לנו הנביא ישעיהו עם משל מתוק שממחיש את תפקיד התורה.

* * *

הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם...

הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי,

שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם...

כי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם,

וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב.

כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ,

וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ,

וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ,

וְלֶחֶם לָאֹכֵל.

כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי

לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם

כי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי

וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו... (ישעיהו נה)

* * *

חז"ל למדו מכאן שתורה נמשלה למים. ישעיהו ממשיל את התורה לגשם ושלג. אנו בטוחים שהגשם, בסוף החורף, יצמיח את החיטה. אנחנו גם בטוחים שהתורה שהרעפנו על עצמנו תצמיח את האישיות שלנו. גם התורה חודרת לתוכנו, מולידה ומצמיחה בנו עולם ומלואו.

כשהגשם יורד ובחוץ קר ורטוב איננו מרגישים במה הוא מועיל לנו. 'מי צריך את הגשם?' יטען בעוז, קטן אמונה צעיר, 'הוא יורד ויורד ולא מועיל לשום דבר'. 'תנו לנו שמש! תנו לנו אביב ופריחה! פזרו העננים והזריחו החמה!' יטען בחוזק עיתונאי צעיר.

אבל הגשם הכרחי. הגשם הטורדני ההופך את השדה לביצה טובענית, עתיד באביב להפריח מהאדמה הריקה מרבדי דשא מוריקים.

'כן יהיה דברי אשר יצא מפי'. כל ידע מעצים אותנו. התורה הקדושה, על אחת כמה וכמה. התורה שלמדנו בקושי ובעמל רב לא תשוב ריקם, כי אם עשתה את אשר חפצנו והצליחה את דרכנו.

בעולם הישיבות איננו מזריחים את החמה וזוכים לפופולאריות מידית מהתלמידים. בעולם הישיבות אנחנו מורידים גשם על התלמידים. רק גשם שיחדור לעצמותיהם יוליד בהם כוחות איתנים וחזקים. כמו הגשם, התורה לא פועלת בצורה מידית. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו. מאמין וזורע, מאמין וזורע.

'גדול יום גשמים – מיום תחיית המתים'.

לתגובות, הערות והארות: benkodesh@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"ת בארץ

קריאת הודעות טקסט או ווטס-אפ על ידי הורים או מורים /הרב רא"ם הכהן,
ראש ישיבת עותניאל ורב הישוב

שאלה :

"חרם דרבנו גרשום" אוסר על קריאת מכתביו של האחר. האם הוא חל גם על קריאת הודעות טקסט, דואר אלקטרוני ופקס? האם להורים ומורים מותר לעבור על החרם?

תשובה:

יסוד הדין וחומרתו

בספר כלבו (קטז) מובא: "חרם הקדמונים ...ושלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו בלא ידיעתו ובלא רשותו". בסוף שו"ת מהר"ם מפראג הובא חרם זה שנית ושם הוא יוחס לרבנו גרשום מאור הגולה: "חרם שלא לראות בכתב חבירו ששולח לחבירו – בלא ידיעתו אסור. ואם זרקו - מותר" וכך נפסק גם בבאר הגולה (יו"ד סוף סימן שלד).

חרם הוא עונש חמור וכך פוסק מרן את דינו של העובר על החרם (יו"ד סימן רלד):, "אין יושבין בד' אמותיו, חוץ מאשתו ובניו, ואין אוכלין ושותין עמו, ואין מזמנין עליו, ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה... ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל, כאבל. ומותר בדברי תורה. שונה, ושונין לו. נשכר, ונשכרין לו. והמוחרם, לא שונה ולא שונין לו; לא נשכר ולא נשכרין לו; וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו".

בהגדרת האיסור יש לדון האם האיסור הוא מצד השמירה על פרטיותו של השולח, של המקבל או של שניהם. לשאלה זו השלכה במקרה שבו אחד הצדדים מוכן שהאדם השלישי יראה את הכתוב. בהלכות קטנות לר"י חגיז (א,נט) מצינו:

שאלה: המוצא אגרת פתוחה בשוק וכתוב עליה ופגי"ן דרג"מה (ופורץ גדר ישכנו נחש דרבנו גרשום מאור הגולה) אם מותר לקרות ואם חייב להחזיר.

תשובה: נהי דלגבי המקבל איכא למימר כיון דנפל איתרע ולא חש לה אבל שולח שמא אין רוצה שידעו בעסקיו. ולפי זה אם היא חתומה כ"ש שאין ליגע בה וחייב להחזירה דמסתמא אין לומר שהשליכה קודם שיקראנה.

רואים מדבריו שפשוט לו שמצד המקבל יש איסור (אלא אם יש מקום לחשוב שמא הוא מוכן שיקראו את הדברים) וחידושו הוא שגם מצד השולח יש איסור. יש להעיר שקשה להבין את טענתו שהעובדה שהאיגרת אבדה מלמדת שהיא אינה חשובה למקבל, שכן אנו רואים שאנשים מאבדים גם דברים החשובים להם.

הודעת טקסט, דואר אלקטרוני ופקס

ביחס להודעת טקסט, הודעות ווטס-אפ ודואר אלקטרוני ברור שאין כל הבדל ממכתב מוסתר ואין שום היתר לקרוא מייל והודעה של הזולת והעובר על זה עובר בחרם.

ביחס לפקס – "ערוך השולחן" הסתפק האם נאמר חרם דר"ג ביחס לגלויות, שבהן המכתב מלכתחילה אינו מוסתר.

בספר "חבל נחלתו" (הרב יעקב אפשטיין) רצה לחלוק על דבריו ולטעון כי עיניו של הקורא אינן ברשותו ולכן על הכותב לדאוג להסתיר, ואין החרם מוטל על הקורא דבר גלוי. לטענתו זו הביא אסמכתא מהמדרש (תנחומא-בובר מקץ): "אלא כל האברין של אדם עתידין ליתן דין, חוץ מן האוזן ומן העין, למה? אלא העין הזו רואה שלא בטובת אדם, והאוזן שומעת שלא בטובת אדם, אבל הידיים, אם אינו רוצה אינו גונב, והרגלים כך, לכך נאמר עין רואה ואוזן שומעת" וגו'.

לענ"ד אין ראיה מפני שיש לחלק בין ראייה ובין קריאה. הקריאה מורכבת משני שלבים – 1) ראייה כללית 2) קריאה התלויה בהחלטה רצונית. לכן, לענ"ד אין ספק שספקו של ערוך השולחן שריר וקיים וחובה להחמיר ולא לקרוא בפקס את תוכנו אלא את שם הנמען בלבד. כל האמור מתייחס לעובדי המשרד וכד', אך ברור שלמי שאינו עובד המשרד אסור לכל הדעות לקרוא פקס של משרד שנקלע אליו.

האם מי שעבר על חרם דרבנו גרשום צריך התרה?

ברמ"א ביו"ד (שלד,כב) נפסק:

מי שעבר על חרם דרבנו גרשום מאור הגולה, אם עבר בשוגג אין צריך התרה. ואם התרו בו ועבר במזיד - כל בי עשרה שלוחי רבינו גרשום הם להתיר לו כשחוזר מדעתו.

בניגוד לרמ"א, הברכי יוסף החמיר באגרת אפילו בשוגג, משום דהוי קורב למזיד ומסתפק האם צריך עשרה או שלושה להתיר לו את החרם. ובשו"ת מנחת יצחק (ט,צו) הכריע: "נלענ"ד דבשוגג עכ"פ, יש בכדי סמיכה על זה, דסגי בג', אם יקבל עליו להזהר מכאן ולהבא".

הורים ומורים

ישנם מורים והורים החושבים שסמכותם מתירה להם לעבור על החרם. לענ"ד, לא מצינו שום היתר לעבור על החרם במקרים אלו. ולכן, מעבר לדיון הנפרד האם למורה מותר להעניש תלמיד בלקיחת חפץ מחפציו, אין ספק שאסור למורה לקרוא מה כתוב בנייר של התלמיד. וכל העובר על החרם במזיד חייב התרה של עשרה ואם עבר במזיד מלכתחילה ראוי להתיר לו את החרם בשלושה כדעת הברכי יוסף.

וכן ברור לאור הדברים שאין להורים רשות להתנות רכישת מכשיר חכם לילדיהם בכך שיוכלו לראות את הודעות הווטס-אפ, שהרי לא קיבלו את רשות השולחים, וממילא על ההורים למצוא פתרונות חינוכיים אחרים.

הרב רא"ם הכהן: Reem.hacohen@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 11
תחומין פלוס
havaya
עבור לתוכן העמוד