שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1666: ויקהל-פקודי  כ"ז באדר 25/03/2017

נקודת מבט

תג המחיר הרוחני של הרב לוינשטיין /זבולון אורלב

ד"ר בורג ז"ל אמר בחידודי לשונו, לפני פרוץ הרשתות החברתיות לעולם, כי "הכל דולף ולכן הוא מקפיד לא לדבר גם תוך כדי חלום שמא גם זה יודלף..." לימים השבתי לו: "אין זה פלא, כי יש לך בבית את בנך אברום". הדברים תקפים היום, ואין צורך להיות שב"כניק כדי לדעת שכל מכשיר סלולרי חכם הוא ידידותי לצילומים ולהקלטות.

היש מי שמאמין לאותו ח"כ מהמחנ"צ שטען בתוקף שלא חתם 'דיל' עם הח"כית המתמודדת לראשות ההסתדרות, גם לאחר ששמענו את קולו המוקלט שאמר במפורש שיש לו 'דיל'? הרב חייב היה לדעת מכשלון לשונו הקודם, שאם דיבור בחלומו של ד"ר בורג ידלוף, בוודאי מה שנאמר בעירנות מלאה.

החשיפה החזותית-קולית של שיחת הרב לוינשטיין גרמה זעזוע ציבורי עמוק . דבריו, נוכח ארון הקודש בבית המדרש לתלמידי המכינות, היו פוגעניים. בראש ובראשונה, בו כרב מוערך ובעל השפעה רוחנית על חניכיו. אולם עיקר הפגיעה היא בפתרון הבעיה שלמענה התבטא. אין לי ספק שדבריו גרמו לנזק בל ישוער לטיפול נכון בשירות נשים קרבי . סגנונו והצגת הדברים כמופע סטנד-אפ מעורר שאלות קשות האם דמות כזו כשיר להוביל בחורים צעירים להשתלב בחברה הישראלית בכלל ובצה"ל בפרט? האם זו הדוגמה לשיח ראוי בבית המדרש? מתגובות סביבתי למדתי שרבים מאתנו פשוט התביישנו והשפלנו את עינינו. חשתי תחושה קשה שהרב נכשל במעין פיגוע תג מחיר רוחני.

לצה"ל יש הערכה עצומה למכינות בזכות הצלחתם לגדל דור שמשרת בראש גדול ובמוטיבציה גבוהה ביחידות העילית. ביו בוגריהן מפקדים שנפלו בגבורה על קידוש ה', ויבלח"ט, מפקדים נערצים כמפקדי אוגדות, חטיבות, גדודים ופלוגות במיטב היחידות הלוחמות. גם אם יש טענות קשות כלפי הרמטכ"ל, אלופי צה"ל ומפקדיו, ויש כאלה, האם דברי הרב הם הדרך הנכונה לפתור אותן? מה הקשר בין הטענות הצודקות בסוגית גיוס בנות ליחידות לוחמות מעורבות, לבין הצורה, המקום ומול מי נאמרו הדברים? האם הרב היה מדבר בסגנון שכזה גם בפגישה עם הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל? כך מחנכים? כך משכנעים ? זהו השיח שאנו רוצים להנחיל לתלמידנו בהידברות מול מפקדי צה"ל?

תגובות שר הביטחון, שרים ופוליטיקאים נוספים רק החמירו את הבעיה ופתרונה. הם הפכו את הנושא להתגוששות פוליטית כדי לעשות "קופה" אלקטוראלית והוכיחו פעם נוספת שחשוב להם יותר לעשות פוליטיקה כוחנית אישית תוך הסטת הדיון מהבעיה האמיתית. לא התאכזבתי מהם כי לא ציפיתי למשהו אחר. לעומתם, ראשי המכינות גילו אחריות ממלכתית רבה יותר בהתייחסותם לבעיה וידעו להפריד בין סגנון דבריו הפסולים של הרב לבין הידברות מתוך כבוד ושכנוע ומבלי לטשטש כהוא זה את זהות הערכים של כל מכינה.

דברי הרב הם לא בעייתה של המכינה פורצת הדרך בעלי. היא לא הכתובת הנכונה לאיומים. זו בעייתו של הרב. התמודדותו עם בעייתו תוכיח האם כישלונו היה מקרי או שיטתי, מתוכנן או פליטת פה, קבוע או חד פעמי? המבחן האמיתי של הרב הוא הדרך שיפעל לפירוק מטען הצד הפוגעני שהניח נגד הציונות הדתית וטיפולו ב'פצועות' שגרם בפיצוץ המוקש שטמן מתחת ליחסים המצוינים שהיו בין המכינות הדתיות לבין צה"ל, שנבנו בעמל רב, מאז הקמת אם המכינות בעלי לפני כ-30 שנה.

מתוך היכרות רבת שנים והערכה רבה כלפיך, זו פנייתי האישית: הרב יגאל, קח אחריות אישית וגאל אותנו מהמהומה הקשה שיצרת. כך עשו ועושים מפקדי צה"ל. תראה דוגמא לתלמידיך איך עליהם להתמודד ומה לעשות אם בעתיד, כמפקדים בכירים, תצא תקלה מתחת ידם או לשונם.

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

היחיד והכלל בישראל ובאומות העולם /הרב מרדכי גרינברג,
ראש ישיבת 'כרם ביבנה'

בשיחתנו לפרשת תצוה דנו במשפט הפרדוכסאלי "ישנו עםאחד, מפוזר ומפורד" ובהסברו של הרב קוק זצ"ל, שאמנם העם נראה מפורד בחיצוניותו, אך באמת הוא אחד בפנימיותו. במאמר זה נציג את השקפת הרב על מהות האחדות.

שלום הוא ערך נשגב גם בעיני אומות העולם, אך הוא שונה במהותו מזה שלנו. בעיני האומות "אין השלום תכלית עצמית, אלא אמצעי להפיק חפץ השגת כל חפץ לבבן". כלומר, שיפור תנאי החיים של כל אחד. ואילו בישראל השלום הוא ערך עצמי, שאנו שואפים להשראת שכינה, "והוא אינו משרה שכינתו כי אם כשהשלום בישראל". ומכאן לחילוק נוסף, שאצל האומות השלום הוא בעיקר בעולם המעשה, ואצלנו הוא גם שלום במחשבה, "שיהיה נתון בלבו ונפשו לאהבת אחיו ועמו".

וזה עניין השקלים המוזכרים בפרשה, שהמניין של ישראל נעשה ע"י מחצית השקל, וזה בא ללמד על האחדות האופיינית בישראל. באומות העולם, כשהפרטים מתכנסים לצורך האחדות, הרי האחדות חוזרת אל הפרטים, כי בסופו של דבר המטרה היא רווחת הפרט, והכלל אינו אלא "חברת אחריות גדולה", כמין חברת ביטוח לאומי. שהרי א"א שכל אחד יספק את כל צרכיו לבדו, ולצורך רווחתו האישית הוא חייב להתאחד. מה שאין כן בישראל, בסופו של חשבון, הכול נעשה לצורך הכלל, "במה שקדושת כל המצוות ועבודת השי"ת שישראל עושים, עיקר פעולתם הוא להצמיח מזה צדקה ותהילה אל הכלל".

כך פירש הרב גם את עניין ברכת המזון. ברכה ראשונה תיקן משה כנגד המן, המזון הבונה את הגוף הפרטי. ברכה שנייה תיקן יהושע כנגד הארץ, הלאומיות. ברכה שלישית תקנו דוד ושלמה. דוד כנגד ירושלים, הצורה הרוחנית הלאומית, ושלמה כנגד ביהמ"ק, שהוא תיקון כלל האנושות, כמו שאמר שלמה בחנוכת המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים".

"החוט החורז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים את אושרם בתוך הכלל הגדול". "ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח אבן אחת בבניין העולם היותר כללי". אף שהאכילה עניינה פעולה אנוכיית בלבד, אך אדם מישראל, בגשתו אל אכילתו, שם לנגד עיניו את העניין הכללי, שבאכילת פרטית זו הוא תורם את חלקו בבניין הלאומיות וכלל האנושות.

ועל כן נקבע שכל אחד מישראל ייתן תרומה שווה, ושמשקלים אלו יעשו אדנים למשכן. המשכן מורה על קדושת הכלל, והאדנים מונחים ביסוד המשכן, להורות "כי יסוד המבוקש מכל עבודת ה' הפרטית שבישראל הוא הצלחת הכלל". ועל כן נקבע שיסוד עבודת הכלל יהיה מורכב ממחצית השקל של כל אחד מישראל.

בשיחתנו לפרשת תצוה דנו במשפט הפרדוכסאלי "ישנו עםאחד, מפוזר ומפורד" ובהסברו של הרב קוק זצ"ל, שאמנם העם נראה מפורד בחיצוניותו, אך באמת הוא אחד בפנימיותו. במאמר זה נציג את השקפת הרב על מהות האחדות.

שלום הוא ערך נשגב גם בעיני אומות העולם, אך הוא שונה במהותו מזה שלנו. בעיני האומות "אין השלום תכלית עצמית, אלא אמצעי להפיק חפץ השגת כל חפץ לבבן". כלומר, שיפור תנאי החיים של כל אחד. ואילו בישראל השלום הוא ערך עצמי, שאנו שואפים להשראת שכינה, "והוא אינו משרה שכינתו כי אם כשהשלום בישראל". ומכאן לחילוק נוסף, שאצל האומות השלום הוא בעיקר בעולם המעשה, ואצלנו הוא גם שלום במחשבה, "שיהיה נתון בלבו ונפשו לאהבת אחיו ועמו".

וזה עניין השקלים המוזכרים בפרשה, שהמניין של ישראל נעשה ע"י מחצית השקל, וזה בא ללמד על האחדות האופיינית בישראל. באומות העולם, כשהפרטים מתכנסים לצורך האחדות, הרי האחדות חוזרת אל הפרטים, כי בסופו של דבר המטרה היא רווחת הפרט, והכלל אינו אלא "חברת אחריות גדולה", כמין חברת ביטוח לאומי. שהרי א"א שכל אחד יספק את כל צרכיו לבדו, ולצורך רווחתו האישית הוא חייב להתאחד. מה שאין כן בישראל, בסופו של חשבון, הכול נעשה לצורך הכלל, "במה שקדושת כל המצוות ועבודת השי"ת שישראל עושים, עיקר פעולתם הוא להצמיח מזה צדקה ותהילה אל הכלל".

כך פירש הרב גם את עניין ברכת המזון. ברכה ראשונה תיקן משה כנגד המן, המזון הבונה את הגוף הפרטי. ברכה שנייה תיקן יהושע כנגד הארץ, הלאומיות. ברכה שלישית תקנו דוד ושלמה. דוד כנגד ירושלים, הצורה הרוחנית הלאומית, ושלמה כנגד ביהמ"ק, שהוא תיקון כלל האנושות, כמו שאמר שלמה בחנוכת המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים".

"החוט החורז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים את אושרם בתוך הכלל הגדול". "ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח אבן אחת בבניין העולם היותר כללי". אף שהאכילה עניינה פעולה אנוכיית בלבד, אך אדם מישראל, בגשתו אל אכילתו, שם לנגד עיניו את העניין הכללי, שבאכילת פרטית זו הוא תורם את חלקו בבניין הלאומיות וכלל האנושות.

ועל כן נקבע שכל אחד מישראל ייתן תרומה שווה, ושמשקלים אלו יעשו אדנים למשכן. המשכן מורה על קדושת הכלל, והאדנים מונחים ביסוד המשכן, להורות "כי יסוד המבוקש מכל עבודת ה' הפרטית שבישראל הוא הצלחת הכלל". ועל כן נקבע שיסוד עבודת הכלל יהיה מורכב ממחצית השקל של כל אחד מישראל.

שלח לחבר|הדפס|סגור

חסידות ציונית

תורה ועבודה /רפי אוסטרוף
ראש המועצה הדתית גוש עציון

בפרשה זו מתחיל הביצוע האנושי של בניית המשכן על פי הציווי האלוקי של הפרשיות הקודמות. הרבי מהוסיאטין ראה צורך לפרש את השקפתו על ערך העבודה והמלאכה בכלל.

הרבי רואה את המלאכה הנעשית לשם שמים כמצווה ממש.

על הפסוק הפותח את הפרשה: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אתם", מסביר הרבי ש"הדברים" הם שניים, מצוות שבת שמקדימה את ציווי מלאכת המשכן, והעבודה בששת ימי המעשה שגם הם מצווה.

ועל מלאכה זו כוונו באבות דרבי נתן (יא,א): באמרם: אהוב את המלאכה, כי כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך".

וזהו שמביא מאור עיניים [ספרו של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, תלמיד המגיד ממעזריטש ומייסד חסידות צ'רנוביל, ר.א.] בשם הבעש"ט ז"ל: נשאת ונתת באמונה? [כלומר, כששואלים את האדם שנכנס לדין שמים, על פי הגמרא במסכת שבת (לא.), שואלים אותו בעניין התנהגותו בדרך ארץ [משא מתן מלאכה אומנות]. ההתעסקות במשא ומתן או במלאכה היא גם כן עבודה ותורה, אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ב"ה, למשל אם הוא לומד את המשנה המחליף פרה בחמור, הוא חשוב מאד לפני הבורא ב"ה. כן אם עושה דבר זה ומתנהג על פי התורה חשוב מאד לפני הקב"ה. וכן במלאכה או באומנותו, אם הוא מתנהג בעבודתו ובמלאכתו על פי התורה הוא עוסק בתורה אפילו בשעת מלאכתו.

מלאכת המשכן ומלאכה רגילה

הרבי מחדש לנו חידוש גדול. תמיד חשבנו שלימוד משנת "המחליף פרה בחמור" הוא המצווה, והקיום במציאות בחוץ, הוא עובדין דחול. עתה מחדש הרבי, שאם אני בפועל מחליף פרה בחמור על פי הלכות המשנה, או עובד בכל עבודה אחרת לשם שמים ומתוך קיום ההלכות, הרי עצם העבודה עצמה, גם היא מצווה.

וכאן הרבי מצטט מאמר נוסף של אבות דרבי נתן:

אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

אך נשאלת השאלה: מה הקשר בין מלאכה סתם לבין מלאכת המשכן? הרי רבי טרפון ציטט את הפסוק של בניית המשכן כדי להוכיח שה' משרה את שכינתו בישראל רק לאחר שעשו מלאכה? אבל פסוק זה נאמר על מלאכת המשכן, לא על מלאכה סתם?

קדושת המשכן בחיי המעשה

לכן מלמד כאן הרבי עניין נוסף מספר מאור עיניים. כוונת נתינת התורה לעם ישראל הייתה שהם עצמם יהיו מקדש: "ושכנתי בתוכם". העבודה של עם ישראל בימי חול היא בבחינת מלאכת המשכן, והעבודה בשבת היא סוד הקמת המשכן.

זה נקרא מלאכת המשכן, שעושה משכן לבורא כל העולם ומלואו בכל הל"ט מלאכות שהן חללי עלמא. [כלומר, כאשר עובדים בימי חול ועושים את ל"ט המלאכות האסורות בשבת, בעצם עושים משכן לבורא בעולם הזה על ידי שמנחילים את קדושתו בכל מקום, ר.א.]. כלומר אפילו בדברים ארציים שהם הכרחיים, כי אי אפשר לכל איש מישראל שתהיה תורתו אומנותו. כמו שאמרו ז"ל בברכות (ל"ה): הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם [לא לעסוק במלאכה כדי להתפרנס, ר.א.]. אבל כל אחד אם הוא עוסק באמונתו ובמלאכתו באמונה בצדק וביושר, ובכוונה לעבוד את ה' ולדבקה בו, הוא משתתף ע"י זה בבניין המקדש.

כתבתי כבר בעבר, שהרבי מהוסיאטין שואב את כל עולמו הרוחני מכתבי החסידות. והנה בפרשה זו הוא פורש לפנינו את עיקרי משנת תורה ועבודה של ראשית הציונות הדתית כפי שנתגבשה עוד במזרח אירופה, גם מבלי להזכיר או אולי אפילו להכיר את כתבי הרב ריינס, אלקלעי או שח"ל.

האם הציונות הדתית היום הולכת כאידיאל בדרכה של משנת תורה ועבודה שכאן אנו רואים שיסודה בין השאר בכתבי החסידות? ואולי נאחל שגם אנו וגם חסידויות נוספות בימינו ילכו באור זה של החסידות המקדשת את מלאכת החול כדי להחיל את קדושת המשכן בכל מקום בחיינו.

שלח לחבר|הדפס|סגור

מתוק לנפש

תתחדש! /הרב איתיאל גלעדי,
מרצה בבית הספר לתורת הנפש ועורך כתבי הרב יצחק גינזבורג

 

צריך להתקדם, להשתחרר מהקשיים ולהתחיל לצמוח, אבל איך? להתחזק או להתחדש? להשתקם או לפתוח דף חדש? להבריא את הקיים או לברוא משהו אחר?

זמנים אביביים וזמנים חורפיים

נחלקו חכמים: "רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם... רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם...". בעבודת הנפש משקפים תשרי וניסן שני קווי עבודה – התחזקות והתחדשות.

חשבון הנפש והתשובה באלול ועשרת ימי תשובה נועדו לתיקון, שיפור וחיזוק על בסיס הנתונים הקיימים. החוויה הפנימית היא שעל אף כל הקשיים, שלא ניתן להשתחרר מהם באופן מוחלט וחד-פעמי, אסור להתייאש וניתן תמיד להתקדם ולהשתפר.

לעומת זאת, לידת העם ב"חודש האביב" משדרת צמיחה, ניקיון, גאולה מהעבר ופתיחת דף חדש. החוויה היא שאין טעם להשקיע בעבר, כי בעזרת ה' ניתן להותירו מאחור ולדלג למציאות חדשה לגמרי.

"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ההתחדשות וההתחזקות הן שני עמודים חשובים בעבודת הנפש. ישנם זמני צמיחה והתחדשות 'אביביים', זמני אור חדש ותקווה לדרך חדשה, ויש זמנים 'חורפיים' יותר, שבהם צריך להסתדר עם 'מה שיש' ולהתקדם מתוכו.

עם כל השוני, שני העמודים תומכים זה את זה ומתכללים זה בזה: גם גישת ההתחזקות צריכה זמנים שבהם מותחים קו שממנו מתחילים לפעול במרץ חדש (וכך דורשים חז"ל על "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם") וגם גישת ההתחדשות נותנת דעת על המצב הקיים בתכנון הדילוג האפשרי ממנו וזקוקה להתחזקות והתמדה כדי לשמר את החידוש.

חודש = התחדשות

ובכל זאת, מהו היחס בין שני העמודים? בהשקפה ראשונה נדמה שהתחדשות שייכת למעגלי החיים הגדולים יותר ואילו התחזקות למעגלים הקטנים והיום-יומיים – שהתחדשות מלאה ושלמה ניתן לעשות רק פעם בתקופה ארוכה-יחסית, אך כשמתכננים התקדמות לטווח קצר צריכים בעיקר להתחזק.

אמנם, להלכה מציינים את תשרי כ"ראש השנה לשנים" ואת ניסן כ"ראש חדשים". כלומר, ההתחזקות, שעיקרה שינוי הקיים, שייכת למעגל השנה, ואילו ההתחדשות שייכת למעגל של ה חודש.

חשבון הנפש כבד הראש שמודד התקדמות רציפה, הסקת המסקנות ובניית תוכנית ארוכת-טווח נעשה פעם בשנה. כנראה שרק בתדירות הזו יש את הכוח הנפשי להתחזק למרות כל ה'כובד' של המצב הקיים וכנראה שרק לאורך זמן ניתן לזהות קו אמתי ויציב של שינוי במסגרת המציאות הקיימת.

לעומת זאת, תחושת ההתחדשות שייכת למעגל החודשי. מ"החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" שואבים כוח התחדשות שמתעורר שוב מדי חודש בחדשו. מתברר שדווקא בשביל הצעדים המידיים, קצרי הטווח, נדרשת חוויה של התחדשות גמורה.

התחדשות במחשבה והתחזקות במעשה

ובסגנון נוסף: בכתבי חב"ד מוסבר שבניסן נברא העולם במחשבה (ולכן זו תחילת שנה המיוחדת לעם ישראל ש"עלו במחשבה") ואילו בתשרי נברא העולם בדבור האלקי הפועל למעשה (ולכן זו תחילת השנה ל"כל באי עולם"). כלומר, התחדשות שייכת לתחושה סובייקטיבית-פנימית והתחזקות למציאות אובייקטיבית-חיצונית. בעולם הפנימי ניתן להתחדש בן רגע, שוב ושוב, ואילו בעולם החיצוני עסוקים בעיקר בשינוי על בסיס הקיים, ותהליכי השינוי לוקחים זמן.

אכן, להתחדשות הפנימית יש השלכה קריטית על עבודת ההתחזקות: פתחנו במחלוקת על בריאת העולם. מהי בריאה? הרמב"ן מסביר, כפשוטו, ששורש ברא מתאר התהוות חדשה יש-מאין. בקבלה מוסבר ששורש ברא מתאר הבראה ותיקון של עולם שחרב ("שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן"). ובאמת, הא בהא תליא – היכולת להבריא ולחזק מציאות שבורה תלויה בהתחברות מתמדת לבריאה יש מאין. ההכרה שהקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" מאפשרת להתחיות ולהתחדש בכל רגע (בטווח הקצר) ומתוך אותה התחדשות שמעל-הזמן לחולל תהליכי שינוי, תיקון והבראה בתוך הזמן (בטווח הארוך).

לקריאה נוספת: torathanefesh.org

לתגובות:
itiel@pnimi.org.il

שלח לחבר|הדפס|סגור

אל שורשי האמונה

אמונת חכמים/הרב אורי שרקי,
רב קהילת 'בית יהודה', ר"מ במכון מאיר

 

אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם הוא אמונת חכמים (אבות ו,ו). מקובל לחשוב שיש עיקרון אמוני המחייב לסבור שחכמי ישראל אינם טועים. ברור כשמש שהבנה זו אינה נכונה, כי אין אדם בעולם שחסין מפני הטעות, ואדרבה מצאנו שגדולי החכמים הודו בטעויותיהם. מי לנו גדול ממשה שעליו נאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י,כ), ופירש רש"י: "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". גם מצוי הביטוי בפי המשיבים: "מודים דרבנן היינו שבחייהו", כלומר ששבח הוא לחכמים שמודים בטעויותיהם.

 

עצם קיומה של מסכת הוריות, הדנה בטעויות של בית הדין הגדול בהוראה, היא ראיה לכך. ולא עוד אלא שאסרה התורה לעשות כדבריהם אם נודע בוודאות שהם טעו. "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם?! תלמוד לומר: 'ללכת ימין ושמאל'. שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל" (ירושלמי הוריות פ"א ה"א). ומה שב'ספרי' אמרו "אפילו מראים לך בעיניך על ימין שהוא שמאל", הוא בדבר התלוי בשיקול הדעת בלבד.

 

יש בעמדה הסוברת שחכמים אינם טועים סבנה כפולה. האחת פשוטה, והיא שכאשר יזדמן לאדם להיפגש עם טעות של חכם יתמוטט כל עולמו האמוני. השנייה עמוקה יותר, והיא לייחס לנברא תכונה השייכת רק לבורא לבדו, והיא האמת, שעליה כתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"א ה"ד): "הוא לבדו האמת". 

 

מהי אם כן אותה אמונת חכמים המופלאה שבלעדיה לא ניתן לקנות את התורה? ביאר הרב יהודה אשכנזי שכוונת הביטוי היא להאמין שהחכמים הם חכמים. כלומר שדבריהם לא נאמרו על דרך ההזדמן וכסברת כרס. לכן גם כאשר יש מקום לדחות את דבריהם יש להתבונן לעומקה של השיטה הנדחית, שאף היא נושאת בחובה חכמה רבה ויש מה ללמוד ממנה. ואם בכל עניין אמרו חכמים (אבות ד,ג) "אין לך דבר שאין לו מקום", קל וחומר בדברי חכמים.

 

בעוד שמקובל לראות סתירה בין ההערצה לבין הביקורת החופשית, לימדונו חכמים שדווקא האחת מאפשרת את השנייה. אמרו "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם" (אבות א,ד). כך פירש רבי חיים מוולוז'ין (רוח חיים, שם), שלהתאבק הוא מלשון "מאבק" כי אסור לתלמיד לקבל את דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם, ופעמים שתהיה האמת עם התלמיד. ואף על פי שניתנה הרשות לחלוק בראיות, עדיין יהיה בענווה גמורה: "בעפר רגליהם".

שלח לחבר|הדפס|סגור

תובנה בפרשה

"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"/איתיאל גולד
פסיכולוג

אנו רגילים להניח שאין אף מילה מיותרת בתורה. והנה, באות פרשיות ויקהל-פקודי ולכאורה מנפצות את ההנחה הזו. בשתי הפרשיות הללנו נעשית חזרה כמעט מלאה על תיאורי המשכן וכליו מפרשיות תרומה ותצווה. שם תואר הציווי למשה על בניית המשכן. כעת, לאורך שתי פרשיות מתואר דו"ח עבודה מעשי של הבנייה בהתאם לתכנית וכן דו"ח תרומות בני ישראל והשימושים בהן. לכאורה היה אפשר לתמצת את הפרשיות הללו בכמה מילים: "ויעש משה את המשכן כאשר צֻוה"!

התמיהה גוברת עוד יותר לאור העובדה שמדובר על בניית משכן – מקום קדוש ונשגב. דווקא במקום כזה היינו מצפים לתיאורים יותר רוחניים ופחות מעשיים וטכניים כמו בפרשות אלו.

* * *

אנשי רוח ואנשי מעשה נראים לנו לרוב כמייצגים שני ניגודים. הראשונים שואפים למעלה, אל הנשגב שבחיים והאחרונים פועלים בארץ, באופן קונקרטי. המפגש בין שני הניגודים האלו לכאורה עשוי ליצור מתחים וסתירות. אנשי הרוח מזלזלים באנשי המעשה הנחותים ואילו אנשי המעשה רואים את אנשי הרוח כ"מרחפים" בעולמות עליונים.

פרשיות ויקהל פקודי יוצאות בחריפות כנגד הניגוד הזה. קריאת פרשות אלו מעניקה ממד של חגיגיות וטקסיות דווקא לפעולות המעשיות והטכניות ביותר בבניית המשכן. הפעולות הללו הן הן הבסיס להשראת השכינה.

עולם הקודש נוצר דווקא מתוך השקעה רבה ודיוק בעולם המעשי. כך בעולם ההלכה והמצוות הדורש דיוק מעשי וכך בבניית המשכן. רק מתוך דיוק זה, אפשר להגיע אל עולם הרוח. לעומת זאת, כאשר עולם הרוח מתנתק מהעולם המעשי המדויק הוא נשאר כרעיונות יפים וגבוהים, אך לא מחובר באמת לעולם שלנו.

הניתוק בין העולמות, קשור לתפיסות הזרות לרוח היהדות שהציגו ניגוד בין רוח למעשה. מנהיגיהן הדגולים נתפסו כאנשי רוח שהתנתקו מעולם המעשה ה"שפל". לעומת זאת, משה, הנביא הדגול, הופך בסוף פרשת פקודי לבנאי מוכשר הבונה בעצמו את המשכן. לפני כן, הוא גם כותב דו"חות ביצוע על בניית המשכן וניהול ספרי הכנסות והוצאות של מחצית השקל (תחילת פקודי). הדמויות החשובות ביותר בפרשות האחרונות הן בצלאל ואהליאב, אמנים מוכשרים, שמקבלים חכמת לב ישירה מהקב"ה (לה,לה). דווקא מתוך הדיוק המעשי והטכני, מגיעה השראת השכינה הגבוהה ביותר – "וכבוד ה' מלא את המשכן" (מ,לד).

הבה נלמד מבניית המשכן. כל התקדמות רוחנית כרוכה בתכנית ביצועית מפורטת, השגת משאבים חומריים ויישום מפורט בהתאם לתכנית. רק אז – נחה הרוח.

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"תת בהלכה

הכשרת מיקרוגל/הרב יוסף צבי רימון,
ראש מרכז הלכה והוראה וראש בית המדרש במרכז האקדמי לב

בפינה קודמת עסקנו בדין המיקרוגל. ראינו שהבעיה המרכזית היא האדים העולים מן המאכל ("זיעה"), וכי למעשה יש לנהוג במיקרוגל בדומה לתנור, ולא לחמם או לבשל מאכלים חלביים ובשריים מגולים באותו מיקרוגל, אפילו בזה אחר זה. עדיף לקנות מיקרוגל אחד לבשרי ומיקרוגל אחד לחלבי, אם כי מעיקר הדין אפשר לכתחילה להשתמש במיקרוגל אחד גם לבשרי וגם לחלבי על ידי כיסוי כל תבשיל שמכניסים למיקרוגל, בין חלבי ובין בשרי (אפשר להסתפק בכיסוי אחד המינים אם עוטפים אותו בצורה הרמטית, ועדיף שיהיו שני כיסויים).

האם ניתן להכשיר מיקרוגל?

האם אפשר להכשיר מיקרוגל 'בשרי' כדי לחמם בו מאכלים חלביים לא מכוסים (ולהפך)?

הפוסקים נחלקו האם ניתן להכשיר על ידי זיעה (אדים). לדעת המהרש"ם (א, צב), יש אפשרות להכשיר על ידי אש (ליבון) או על ידי מים רותחים (הגעלה), אך אין אפשרות להכשיר על ידי אדים משום שכלל לא ברור שאדים מסוגלים להפליט את הטעם הבלוע בכלי:

לא מיבעיא לשיטת הסוברים דזיעה אינו מפליט, פשיטא דאי אפשר לסמוך לענין הגעלה ע"י זיעה. וגם להסוברים דזיעה מפליט, יש לומר דהיינו להחמיר חיישינן, אבל מנא ליה לסמוך להקל על ידי זיעה...

מאידך, הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יו"ד א, ס) סבור שניתן להגעיל כלים גם על ידי אדים, שהרי אדים נחשבים כמים:

אם ע"י חום הגדול נעשה זיעה גדולה שנתהוו מזה שם מים הרבה מהזיעה, פשוט שמועיל להגעלה, דהמים הבאים מהזיעה הם כמים.

למעשה, לכתחילה בוודאי ראוי שלא להכשיר מיקרוגל מבשרי לחלבי באופן קבוע. אולם, אם בטעות חיממו במיקרוגל מאכל בשרי לא מכוסה ולאחריו מאכל חלבי לא מכוסה, מסתבר שניתן לנקות את המיקרוגל (כולל צלחת המיקרוגל), לחכות עשרים וארבע שעות (כיוון שלאחר עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע בדפנות פגום, וזהו כעת רק ספק דרבנן), לשים קערה עם מים במיקרוגל ולהפעיל אותו עד שיצאו אדים במשך כמה דקות (זהירות! לא לגעת בכוס לאחר הפסקת פעולת המיקרו - היא חמה מאוד! להמתין עד לקירור).

מיקרוגל טרף

אם המיקרוגל טרף ממש (כגון במקום עבודה שיש בו אנשים שאינם מקפידים על כשרות ומחממים במיקרוגל מאכלים שאינם כשרים), יש מקום לבחון האם ניתן להכשירו. במקרה כזה יש ספקות רבים בנוגע להכשרת המיקרוגל: ספק אם הכשרה על ידי אדים נחשבת הכשרה; הדפנות עשויות מפלסטיק, שלדעת חלק מהפוסקים לא ניתן להכשירו (הרב אלישיב והרב ואזנר, קובץ מבית לוי, יד, אות טו; אך פוסקים אחרים מקלים); ישנם חורים וכדומה שקשה לנקות; ועוד.

למעשה, כשיש תקלה חד-פעמית של חימום מאכל טרף במיקרוגל יש מקום לומר שיש ביטול בששים וכדומה ולכן אפשר להקל ולהכשיר את המיקרוגל. במקרה זה אשכנזים צריכים להגעיל במים רותחים את צלחת המיקרוגל (או לכל הפחות לערות מים רותחים משני הצדדים), ולספרדים די בניקוי טוב (כיוון שזהו כלי זכוכית).

אולם אם משתמשים באופן קבוע במיקרוגל לחימום מאכלים טרפים, קשה להקל בדבר ואין להכשיר את המיקרוגל על ידי חימום קערת מים (במקרה של צורך גדול מאוד, כגון חוזר בתשובה שגר בבית הוריו, יש יותר מקום להקל בדבר (לאחר הכשרה כנ"ל), וטוב לעשות במקרה זה שאלת חכם).

ניתן להשתמש במיקרוגל טרף אם מכסים היטב בשני כיסויים (במקרה צורך, יש מקום להקל בכיסוי אחד הרמטי, אם צלחת המיקרו נקייה ממש ויבשה, אך לכתחילה עדיפים שני כיסויים, שמא תהיה רטיבות בין הצלחת ובין הכיסוי).

הכשרת מיקרוגל לפסח

כיוון שיש ספק האם הכשרה על ידי אדי מים מועילה, הרי שבפסח, פרט להכשרת המיקרוגל על ידי חימום קערת מים, יש לכסות את כל המאכלים שמחממים במיקרוגל. בנוסף, אשכנזים צריכים להגעיל את צלחת המיקרוגל במים רותחים (או לכל הפחות לערות מים רותחים משני הצדדים, ולכסות לגמרי כל מאכל שמתחמם במיקרוגל (כולל החלק התחתון) בניילון נצמד או בכיסוי המתאים למיקרוגל).

סיכום

אם השתמשו במיקרו לבשרי ולחלבי ללא כיסוי, יש להכשיר את המיקרוגל באופן הבא:

  • ניקוי המיקרוגל.

  • המתנה של עשרים וארבע שעות.

  • לשים קערה עם מים ולחמם עד שיעלה אדים כמה דקות (לחכות שיתקרר בטרם מוציאים, מחשש סכנה).

בפסח , פרט להכשרה הנ"ל יש לכסות את כל הדברים שמחממים במיקרוגל, וכן לעשות הגעלה לצלחת המיקרו.

הכשרת מיקרוגל טרף : אם מדובר במיקרוגל שמשתמשים בו באופן קבוע לחימום מאכלים טרפים, ראוי שלא להשתמש בו על ידי הכשרה אלא רק בכלים המכוסים בשני כיסויים. אם מדובר בתקלה חד פעמית, ובפרט כשיש עוד ספקות, ניתן להקל ולהכשיר את המיקרוגל בדרך שהזכרנו, אולם פרט להכשרה זו צריך להגעיל את צלחת המיקרוגל (ולספרדים די בניקוי הצלחת).

ניתן להזמין את ספריו של הרב יוסף צבי רימון מסדרת הלכה ממקורה

בטלפון 02-5474542/7

שלח לחבר|הדפס|סגור

פרשה וטִבעהּ

ארגמן /ד"ר משה רענן,
מרצה במכללות 'הרצוג' ו'ירושלים לבנות'

"וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ" (שמות לה,כג).

ארגמן הוא צבע בגוון סגול-אדום ובעברית בת ימינו משמש השם ארגמן גם כשם נוסף לצבע האדום, במיוחד לאדום עמוק או כהה. במקרא ובספרות חז"ל ארגמן הוא צמר צבוע בצבע ארגמן או אריג העשוי ממנו. מפרש רש"י בגמרא בבבא מציעא (כא,א): "ולשון של ארגמן - צמר סרוק ומשוך כמין לשון, וצבוע ארגמן, ומצויין הן".

עדות לכך שהארגמן הוא דווקא צמר ניתן למצוא באיסור להעלות אותו על בגדי פשתן: "משיחות של ארגמן אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר" (כלאים ט,ט). מפרש הריבמ"ץ: "משוחות של ארגמן אסורות. פירוש ארגמן צמר, וכן אמרו חבלים של צמר ארגמן אסורות לקושרן אם הוא לבוש פשתן".

צבע מן החי

את הצבע הכינו בתהליך מורכב, שהיה כנראה סוד מקצועי, מנוזל המופרש מהבלוטה התת-זימית של חלזונות ובעיקר ממשפחת הארגמונים. הארגמן מוזכר לעתים קרובות כבן זוגה של התכלת ואכן שניהם דומים בחשיבותם הרבה, במקורם ובאופן הצביעה. ניתן להניח, מתוך מקורות היסטוריים וממצאים ארכיאולוגיים ששני צבעים אלו, יחד עם תולעת השני, היו הצבעים העיקריים מן החי באגן הים התיכון בעת העתיקה.

הארגמן מוזכר במקרא 38 פעמים כאריג או כחומר גלם להכנת אריגים יוקרתיים. 29 מתוך אזכורים אלו קשורים למשכן וכליו ולמקדש. בניגוד לתכלת שזכתה להתייחסות רבה יחסית בספרות חז"ל בגלל השימוש היום יומי שנעשה בה למצוות ציצית, שנותרה רלוונטית גם לאחר החורבן, הרי שלארגמן אין התייחסות מקבילה.

המקורות העתיקים ביותר העומדים לרשותנו לצורך פיצוח תעלומת זהות הארגמן הם התרגומים הקדומים. ביוונית ובלטינית הארגמן נקרא purpura, בתרגומים הארמיים "ארגונא" ובתרגומים ערבים "ארג'ואן". רק ממקורות מאוחרים ניתן להסיק שהתרגומים השונים מתייחסים לזיהוי משותף והפורפורה הוא צבע שהופק מחלזונות ים. צבע זה עשוי להיות סגול-אדום (purpura red) או סגול כחול (purpura blue). את הארגמן הפיקו, כנראה, משני מיני חלזונות: ארגמון חד קוצים וארגמונית אדומת פה (ראו תמונות) ואת התכלת מארגמון קהה קוצים.

לבוש מלכים

הסוגיה בבא מציעא מציינת את הארגמן כדבר "חשוב" וכנראה הכוונה למוצר יקר: "תא שמע: ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו. ואמאי? הא לא ידע דנפל מיניה? התם נמי, אגב דחשיבי משמושי ממשמש בהו". קביעה זו של התלמוד עולה בקנה אחד עם מקורות רבים בישראל ובעמים. פסוקי מקרא רבים מעידים על כך שהארגמן היה חומר גלם יוקרתי. הארגמן יחד עם חומרי גלם יקרים נוספים כזהב וכסף היה חלק מרכושם של מלכים וסימל את עושרם. על צור נאמר: "שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ" (יחזקאל כז,ז). הארגמן תיאר את עושרו של המלך אחשורוש: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ" (אסתר א,ו).

בספרות חז"ל מוזכר הארגמן בהקשרים הלכתיים הנובעים מעצם העובדה שהיה יקר. במשנה בכלים (כא,א) אנו מוצאים את הארגמן כאריג שיש להגן עליו במיוחד: "ובכפול שהעבירו על גבי הארגמן ובעירה שהיא עתידה להחזירה טמא". מפרש הר"ש: "כפול שהעבירו על גבי ארגמן - חתיכת בגד שתופרים על גבי ארגמן שלא יתלכלך הוי חיבור לבגד".

בהלכה נוספת הארגמן מוזכר יחד עם השני כאריג יקר: "שלש על שלש שהשליכה באשפות טהורה. החזירה טמאה. לעולם השלכתה מטהרתה וחזרתה מטמאתה חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה" (כלים כז,יב). מפרש הרמב"ם: "זהורית טובה, המשי הצבוע בזהורית, ולפי שבגדי הארגמן ובגדי המשי החשובים יקרים מאד מתטמא מהן שלש על שלש אצבעות ואפילו היה מושלך באשפה מפני שהוא חשוב".

לגבי שיעור הוצאה בשבת אנו לומדים: "המוציא ריח רע כל שהוא. שמן טוב כל שהוא. ארגמן כל שהוא" (שבת צ,א). מפרש רש"י: "ארגמן - צבע שצובעין בו ארגמן, וטעמא לא איתפרש, ולי נראה: שגם הוא ראוי להריח". פירושו צריך עיון שהרי ריח הארגמן רע ואם כן נכלל ב"המוציא ריח רע". מסיבה זו נבנתה תעשיית התכלת והארגמן רחוק ממקומות יישוב או ממזרח להם. על פי דברינו ייתכן שהוצאת ארגמן אסורה ב"כל שהוא" בגלל חשיבותו המיוחדת. חשיבותו של הארגמן באה לידי ביטוי קיצוני בכך שהפך במהלך התקופה הרומית לסממן מלכותי ולבישתו והמסחר בו נאסרו על אנשים מחוץ למעגל זה.

לתגובות ורישום לקבלת מאמרי צמחים ובעלי חיים על פי סדר הדף היומי: raananmoshe1@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

בגובה העיניים

למה כל-כך קשה לנו להתפלל? /הרב יוני לביא,
מנהל מוקד הנוער 'חברים מקשיבים'

הקהל כבר התחיל לפזם את "לכה דודי" כשדלת בית הכנסת נפתחה והוא ניצב בפתח. נער כבן 15, לבוש חולצת פסים צבעונית ורעמת שיער שלא פגשה הרבה זמן סַפָּר. הוא חלף על פני הארון המלא בסידורים מבלי להזמין אף אחד מהם להצטרף אליו, וצעד בנחת לעבר הטור האמצעי של המושבים. הוא התיישב בכבדות לצדו של אביו שמיהר להושיט לו ערימה מכובדת וצבעונית של עלונים, תוך כדי שהוא מקפיד לשמור גם כמה לעצמו "טוב שבאת," אמר לו בהתלהבות, "השגתי היום בדיוק את כל מה שאתה אוהב..."

שורש הבעיה

נחשול עלוני השבת ששוטף את בתי הכנסת שלנו ומהווה עבור רבים תעסוקה מעניינת ואמצעי להעברת הזמן בשעת התפילות, אינו הבעיה עצמה. הוא רק הסימפטום לבעיה. שורש העניין הוא העובדה הפשוטה שהאלטרנטיבה, כלומר, התפילה, פשוט לא מעניינת אנשים. צעירים ומבוגרים רבים מרגישים קושי גדול להתחבר אליה, להתכוון בה ולראות בה מוקד של עבודת ה' ומקור להתמלאות רוחנית. הדבר הזה היה נכון גם לפני אלפיים שנה, ולא בכדי חז"ל כינו את התפילה "עבודה שבלב" – כלומר, עניין שצריך לעבוד עליו, אך מקבל משנה תוקף היום, בדור שמחובר כה חזק לעולם המדיה והרשתות החברתיות, שתפילה נראית לו כצל חיוור ומשעמם. אחד הקשיים הגדולים שהורים ומחנכים נתקלים בהם מול הילדים הוא בנושא התפילה, וכדי להתמודד אתו באופן הנכון חשוב להבין שהצעירים לא "עובדים" עלינו. התפילה היא באמת משימה מאתגרת וקשה, ואם נצליח להגדיר היכן בדיוק מוקד הקושי, אולי תיפתח מכאן הדרך להתמודד אתו נכון, ואולי גם לגלות כמה מתנות יקרות ערך שהתפילה נותנת לנו אך הן מסתתרות בדיוק מתחת לקושי.

המכשולים שבדרך (רשימה חלקית)

א. אז מה חדש? – אנחנו חיים בדור שמכור לחידושים ואלוף בזפזופים. לחזור שלוש פעמים ביום, מאות פעמים בשנה, על אותן המילים, הוא דבר קשה מאוד לעיכול.

ב. של מי המילים האלו? תפילה היא דבר אישי ואינטימי שבין האדם לאלוקיו. אך במקום שהאדם ידבר בחופשיות ובאותנטיות מתוך הלב, מכתיבים לו מבחוץ מילים ובקשות שחוברו לפני אלפיים שנה וזה מייצר קושי.

ג. רבים או יחיד? – חלקים גדולים מהתפילה מנוסחים בלשון רבים, מה שמקשה על מי שמבקש לבטא ולייצג את עצמו וצרכיו האישיים. "מה אני נציג ישראל באו"ם? בקושי עם עצמי אני מסתדר..."

ד. "סליחה, מה כתוב פה?" – אומנם מילות התפילה הן בלשון הקודש, אך לא מעט משפטים ממנה לא מובנים בעליל גם למי ששפת אמו היא עברית ("היחוברך כיסא הוות יוצר עמל עלי חוק" (מתוך שיר של יום רביעי). מישהו יכול להסביר מה כתוב כאן?!).

ה. "את מי זה מעניין בכלל?!" – התפילה עוסקת לא מעט בנושאים כלליים ועתידיים (קיבוץ גלויות, המשיח וכדו') שרחוקים מצרכי היומיום הבוערים של רוב האנשים (בעיות רפואיות, כלכליות, לימודים וכו'). קשה לאדם לבקש על דברים שהוא לא מרגיש שנוגעים אליו ישירות כאן ועכשיו.

ו. "לדבר אל הקיר..." – לא קל לדבר ולדבר כשאתה לא רואה שום סימן של תגובה מן העומד מולך. כאשר אנחנו בשיחת טלפון ויש יותר מידי זמן שקט בצד השני אנחנו עוצרים את שטף הדיבור ושואלים "היי, אתה איתי? שומע?" כדי לוודא שלא נותקה השיחה. בתפילה אנו תמיד רק מדברים מבלי יכולת לקבל שום פידבק מן הצד השני שאכן יש מישהו שמאזין לנו.

ז. קשיים אמוניים – יש לא מעט שאלות אמוניות כבדות משקל הקשורות לתפילה שנשמעות מפי צעירים ומבוגרים: איך זה בכלל עובד? האם בבקשות שלנו אנחנו בעצם משנים את הרצון של הקב"ה? האם הוא גזר על האדם משהו מסוים ובגלל ש'לחצנו' אותו ו'נדנדנו' לו הוא משנה את דעתו ומבטל את הגזירה? ובכלל, מה פשר כל תיאורי הכבוד הרבים שממלאים את כל התפילה ביחס לה', האם זה לא מוגזם ו'חנפני'? ומה לגבי כל אותן תפילות חמות, לוהטות שבקעו מעומק הלב ובכל זאת נדמה שהקב"ה השיב את פנינו ריקם ולא יצא מהן דבר?

ח. סף גירוי גבוה – אנחנו חיים בדור שמורגל לרמה גבוהה של ריגושים. לסרטים מלאי אקשן ודרמה, לקליפים מוזיקאליים מדהימים ומקפיצים. כאשר יושבים מול ספר עם שורות ישרות ומילים מרגישים שעמום ועליבות.

ט. מסיחי דעת – בעולם של מולטי-טאסקינג, כשאנחנו צמודים כל הזמן לסלולארי שרוטט, קשה מאוד להתרכז בדבר מסוים ולהשקיט את כל הרעש והסחות הדעת שתוקפים אותנו כל הזמן.

י. תרבות האינסטנט - בדור המיקרוגל כשתוך 30 שניות אפשר להשיג כל כך הרבה דברים, יש לנו קושי נפשי להשקיע בדברים שדורשים עמל ויזע, ותפילה איכותית היא דבר שדורש ללא ספק השקעה ומאמץ.

יא. "היי, מזמן לא נפגשנו..." – פעמים רבות התפילה מהווה גם מפגש חברתי ראשון אחרי זמן ממושך שבו לא נפגשנו עם אנשים – זה נכון לגבי תפילת שחרית בבית הספר לתלמידים שלא התראו מאז אתמול, וכל שכן לגבי תפילת ערב שבת בבית הכנסת עבור אנשים מבוגרים שלא נפגשו זה עם זה שבוע שלם, והפיתוי להתעניין ולשתף גדול מאוד.

צרות ואוצרות

הרשימה המכובדת הנ"ל לא באה כדי להקשות עלינו עוד יותר את התפילה אלא כדי שנבין באמת את האתגר שעומד לפנינו. לצד זה נוסיף שכמעט כל אחד מן הסעיפים הנ"ל פותח לנו צוהר לגילוי של מתנה, ערך או הרגל נפשי חשוב שהתפילה מחנכת אותנו אליו. האם תוכלו לזהות למה הכוונה? האם תוכלו להצביע על האוצרות שמסתתרים מאחורי כל הקשיים הנ"ל?

לתגובות, חומרי העשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת ויקהל-פקודי /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

אני השני, וגדול מזה שמתחתיי באחד.

אותי אסור לגדל בארץ ישראל.

מאתיים כמוני ניתנו במתנה מהחוזר לארץ ישראל.

תודה לשולח החידה מאיר מנדלאיל משבי שומרון

תשובה לכי תשא

החידה הייתה :

אם נשנה את הניקוד של מילה בפרשתנו - נקבל את מלכה של העיר ההפוכה, ואם נהפוך את סדר האותיות של המילה (ונשנה את הניקוד) - נקבל חלק מהיממה שדווקא נעדר מהפרשה.

הפתרון : בְרָע - בֶּרַע - עֶרֶב

המילה היא בְרָע: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא" (שמות לב,כב).

לאחר שינוי בניקוד נקבל בֶּרַע: "עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם" (בראשית יד,ב).

לאחר שנהפוך את סדר האותיות של ברע נקבל את המילה עֶרֶב שמצויה בפרשיות רבות בתורה אבל נעדרת מפרשת כי תשא.

תודה לשולח החידה - החזן דוד אולמן מחיפה.

נשמח לארח גם את חידותיכם במדור זה. רעיונות שלחו לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור

תמיד ב'צומת'

מכון צומת בשירות החסד – 'אחד לאחד' /מכון צומת , צוותי מדע ותורה באלון שבות

בין 'מתנות לאביונים' של ימי הפורים לבין 'קמחא דפסחא' של זמן חירותנו – אנו מוצאים לנכון לציין שיתוף פעולה בין מכון 'צומת' לקרן הצדקה והחסד 'אחד לאחד', בנשיאות הרב נחום נריה ובנו הרב יצחק.

הקרן פועלת במרחב הדתי-לאומי , בדגש על סיוע לאברכים עמלי תורה לסייע להם לשקוד על תלמודם, וכן למשפחות נזקקות המוכרות לרבני הישיבות הציוניות ולרבני קהילות ברחבי הארץ כולל הגרעינים התורניים בערי הפריפריה.

הקרן מצהירה על שקיפות מלאה. התורמים, הבאים מכל שכבות הציבור, יכולים להיות בטוחים ש- 100% מן התרומות יועברו למטרותיה. תוכלו להרים את תרומתכם באמצעות הטלפון 1-700-70-70-99, או באתר המאובטח של העמותה 1l1.org.il [בין שתי ספרות '1' נמצאת האות L בכתב 'רגיל' ולא Caps].

זכו למצוות!

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 11
תחומין פלוס
havaya
עבור לתוכן העמוד