שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1650: תולדות  ג' בכסלו תעש"ז 03/12/2016

נקודת מבט

בג"ץ ידוע מראש /זבולון אורלב

צפוי וידוע

מאז ברק ועד היום אנו נחשפים לפסקי בג"ץ המקוממים את הציבור הלאומי בכלל והדתי בפרט. כוונתי לפסקים בסוגיות דת ומדינה, התיישבות ביו"ש, צבא וביטחון, זכויות הפרט והעדפת חופש הביטוי מול זכויות לאומיות, מוסר יהודי ואמונה במסורת אבות. ובנוסף, האקטיביזם השיפוטי ו"הכל שפיט" הגורר פירוש חוקים באופן שונה מכוונת המחוקקים בכנסת ואף פסילתם.

דוגמאות על קצה המזלג: דת ומדינה - הרבצ"ר והתרת גיורי קפיצה, התיישבות – הרס עמונה וחברותיה, צבא – איסור נוהל שכן, ביטחון – מניעת גירוש מחבלים ומשפחותיהם ואיסור אחזקת שבויים מלבנון כדי לסייע בענין רון ארד. מוסר - התרת שידורי ערוצי פורנוגרפיה והתרת אימוץ ילדים לבני זוג מאותו מין. בדידי הוא עובדה; בשנת 2000 עתרתי לבג"ץ יחד עם שולמית אלוני ע"ה נגד המועצה לשידורי כבלים ולוויין שהתירה את שידור ערוץ פלייבוי בכבלים ובלוויין בניגוד מוחלט לחוק בנושא זה. נדחינו בטענת 'חופש הביטוי'. עתירה נוספת שלי לבג"צ בקשר למתן זכויות שוויוניות לחמ"ד שנדחתה גרמה להחלטתי שלא אוסיף לעתור לבג"ץ שפסיקותיו בנושאים אלו ידועות מראש.

תגובות הציבור הימני והדתי לפסקים אלה גם הן ידועות וצפויות מראש. הצעות לשינוי המצב כמו שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים או הרוב הדרוש להחלטותיה יכולות אמנם לסייע לטווח הקצר, לאורך ימי הקואליציה בלבד. אם תתחלף – המצב יחזור על עצמו. התנפלות של פוליטיקאים על פסקי הבג"ץ הידוע מראש גם היא לא מחוללת שינוי.

אי אפשר להשלים עם המצב! איך מרבעים את המעגל? והרי משנת הציונות דתית מחייבת אותנו לדאוג לאיתנות קיומה של המדינה ובכללה כיבוד החוק וחיזוק מוסדותיה הממלכתיים, והבג"ץ בוודאי כלול בכך. חתירה תחתיו פוגעת ביסודות קיומנו כמדינה דמוקרטית ומנסרת את הענף הריבוני שעליו אנו יושבים.

מה עושים? תשובתי, מייסדים בית משפט עליון לחוקה.

שופטי חוק ושופטי השקפה

שופטי בית המשפט העליון נבחרים על פי יכולתם המשפטיות ומזג שיפוטם. לא בוחרים בהם לפי השקפותיהם הפוליטיות, אורח חייהם ואמונותיהם, וטוב שכך, כדי שבעלי הדין ייתנו אמון שיכריעו משפט צדק ללא זיקה להשקפת עולמו של השופט. אבל, שופטים אלה הם גם הבג"ץ שבו מוכרעות השקפות עולם - ימין ושמאל פוליטי, דתי וחילוני, אמונות, מוסר והשקפת עולם. הם לא נבחרו ולא נבחנו למטרה זו בדרך ראויה!

יש להפריד בין בית המשפט העליון לבין הבג"ץ. שופטי העליון יבחרו כבעבר, על סמך כישוריהם המשפטיים ומזגם, אף ישיבתם בבג"ץ תבוטל. יוקם בית משפט לחוקה שיוענקו לו כל הסמכויות המוקנות כיום לבג"ץ, לרבות פירוש חוקים ואף פסילתם. אין זו המצאה חדשה. במרבית הדמוקרטיות פועל בית משפט לחוקה בנפרד מבית משפט עליון, ויש חכמה בגויים; "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים – תאמין (ואם יאמר לך אדם יש תורה בגוים - אל תאמין)" (איכה רבתי ב,יג). יתרו לימד את חתנו לארגון מערכת משפט; למה לא נלמד היום מהגויים להקים בית משפט לחוקה?

שופטי בית המשפט לחוקה ייבחרו ע"י גוף בוחר שיורכב מנציגי ציבור שיהוו בו רוב. הללו יבחרו ע"י הח"כים והממשלה בהתאם לתוצאות הבחירות. בצידם יכלול הגוף את נציגי השופטים ולשכת עוה"ד. דרישת הסף לשופטים תהיה הצטיינות משפטית-רוחנית-אקדמית-חברתית. כך בית המשפט לחוקה ייצג נאמנה את מיגוון הדעות בעם, לתפארת מערכת המשפט. אכן, יש פרטים נוספים הכרוכים בהצעה זו אך רק זו הדרך להשיב את אימון העם בבית המשפט.

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

קנאות וסובלנות /הרב מרדכי גרינברג,
ראש ישיבת 'כרם ביבנה'

במאמר בספר אורות על מלחמת הדעות והאמונות, פרש הרב זצ"ל את השקפתו בעניין הקנאות והסובלנות. ישנה קנאות המאמינה באמת המוחלטת של תנועתה ודתה, ושוללת אמת מכל תנועה אחרת. לעומתה ישנה שיטה סובלנית המאמינה שבכל אחת מהתנועות ישנן נטיפות של אמת, כך שבהתאחדות כל נקודות האמת שבכל התנועות, נגיע לאמת המוחלטת, וישרור השלום.

הרב טוען ששתי הגישות מוטעות. אין בנו, ביהדות, רק חלק מהאמת, כך שאנו זקוקים להשלמות מבחוץ. מאידך, אין בנו הקנאות הממארת הסבורה שכל האמת רק אצלנו, ואין אצל אחרים דבר. "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה – הכל הבל ורעות רוח" (אג"ר ח"א עמ' יז).

וכך צריך לראות את הדברים: אכן היהדות כוללת הכול, אך אין זה שולל שגם אצל אחרים ישנם חלקים מהכול הזה. יתרה מזו. כל כוחה של כל תנועה ואידאולוגיה מקורה בנקודת האמת שיש בה. אילולא אמת זו לא היה לה קיום. "שקרא לא קאי", אמרו חז"ל. השקר אין לו רגליים. כל אותיותיו עומדות על רגל אחת, בניגוד ל'אמת', שכל אות יציבה ועומדת על שתי רגליים. וע"כ יש חשיבות להבחין בנקודת האמת שבכל תנועה כדי לדעת איך להיאבק בה. שכן אם כולה שקר, הרי מצווה להאבידה מן העולם. אך אם יש בה נקודת אמת, א"א להילחם בה מלחמת חורמה, שכן אז אתה נלחם גם נגד האמת, והיא לא תצלח.

משום כך טען הרב שאין להילחם בציונות החילונית, כפי שאחרים נלחמו בה, מלחמה טוטאלית, שהרי יש בה דברים אמתיים. יש שאמרו: אם הם עולים ארצה, אנו לא נעלה. אם הם מדברים עברית, אנו נדבר אידיש. והרב טען כנגדם, שהדברים שהציונות דוגלת בהם, הם דברי תורה, שאף אנו מחויבים בהם. וע"כ יש להעריך את נקודות האמת החיוביות, ורק את השקר יש לשלול.

וכך הדריך הורים ברוסיה, שבניהם נתפסו לקומוניזם, ואמר שיש להסביר להם שאנו מעריכים את הנטייה לצדק חברתי שיש בהם, כי זו תורה, ומקורה ביהדות, ואין צורך להתרחק מהיהדות כדי להתחבר לסוציאליזם.

ובזה נבין את דבריו בקשר לעשו. "על דבר האמונות הזרות, אומר לכם את דעתי, כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורן של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתן והעלאתם... וגדולים דברי הגר"א, 'ואת עשו שנאתי' - את הטפל לעשו. אבל עיקרו, שהוא ראשו, בהדי אבהן דעלמא גניז". גם בעשו יש נקודת אמת השוכנת ליד האבות.

שלח לחבר|הדפס|סגור

חסידות ציונית

ברכת החומר וברכת הרוחניות /רפי אוסטרוף
ראש המועצה הדתית גוש עציון

איך יכול להיות שיצחק, מאבות האומה, לא ידע שעשו מרמה אותו? את השאלה הזאת שואל בין השאר, הזוהר. הרי לאבות יש שכינה ורוח הקודש שוכנת בקרבם, ואיך הוא לא הבין מי הוא באמת עשו? הזוהר משיב, שה' הסתיר זאת ממנו כדי שיעקב יתברך בדעת עליון ולא בדעתו של יצחק.

על דברים אלו כותב הרבי מהוסיאטין:

אולם אחרי אשר בזוהר גופא איתא: "שבעים פנים לתורה", נתונה בזה הרשות להסביר את העניין גם באופן אחר.

אומר הרבי: יצחק ידע היטב שעשו הוא עשו ואינו במדרגתו של יעקב. ואם כן, הוא שואל שלוש שאלות:

  1. איך יצחק אהב את עשו?

  2. איך רצה לתת לו את הברכה?

  3. לאחר שנודע לו שיעקב לקח את הברכות, ממה חרד חרדה גדולה – אמנם יש כאן סיבה לתרעומת, אבל לא לחרדה גדולה עד שראה גיהינום פתוחה מתחתיו, כמאמר רש"י.

משיב הרב על ראשון ראשון:

ירגיל אדם להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו לאלו הנוטים מדרך הטוב. ועלינו ללמד את עצמנו לאהוב את המידות הטובות של כל אדם, ועשו הצטיין במידת כיבוד הורים עד שהזוהר אומר שלא היה אדם שכיבד את אביו כמו עשו. והאהבה שאוהבים את הנוטים מדרך הישר, היא מעלה אותם ומטה אותם לדרך טובה.

הברכות שרצה יצחק לתת לעשו הן הברכות החומריות. מלכתחילה הוא התכוון לתת ליעקב את הברכות הרוחניות, אבל רצה שגם הברכות החומריות של עשו תהיינה מקושרות לברכה אלוקית מתוך הבנת הסכנה במתן ברכות חומריות ללא קשר אלוקי. בכך מתורצת הקושיה השנייה, והיא גם מסבירה את הקושיה השלישית.

יצחק חרד חרדה גדולה כאשר ראה את הסכנה הגדולה שתצמח לעולם אם ברכת החומר תהיה ללא קשר לרוחניות, כפי שמסיים הרבי:

כי משמני הארץ בלי התקשרות באילני דחיי, מביא ל"ועל חרבך תחיה".

סוד החזרת הרע למוטב

וכך הוא כותב בשנת ת"ש (1940):

החמס והגזל והמלחמות, ההריסות והחורבנות שאנו רואים מצד האומות האלו המכונות "עשו" להיותם משורשו, סיבתם היא שהן משוקעות במשמני הארץ בלי התקשרות ל"אילני דחיי". אך סוף סוף יבוא התיקון בכלל, כמבואר בשל"ה כאשר אמרו חז"ל "רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק" [ראשו של עשו מונח בחיקו או בעטיפתו של יצחק] בסוד החזרת הרע למוטב, בסוד עתיד חזיר להטהר.

כלומר, יש תקווה אפילו לרע ביותר, לחזור למוטב, וזו תקוותנו לגבי אומות העולם.

אדמוני עם יפה עיניים

ביחס לחרבו של עשו, אמר הרבי בשנת תש"ד:

והנה החרב היא אומנותו של עשו, אבל יש שגם יעקב היה צריך להשתמש בחרב, אבל הרשות להשתמש באומנותו של עשו קשורה בתנאי: הסכמת מנהיגי האומה, עיין מדרש רבה תולדות: "אדמוני, כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשו, א"ל הקב"ה: עם יפה עיניים – מדעת סנהדרין הוא הורג". אבל ההורג בלי הסכמת מנהיגי ישראל הוא בבחינת עשו, אני אומר זה בכוונה מיוחדת בקשר עם מאורעות הזמן.

הרב כותב את דבריו ביחס להתנקשות בשר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין במצרים, ע"י אליהו חכים ואליהו בית צורי לוחמי הלח"י. ההתנקשות נעשתה ביוזמת הלח"י (יצחק שמיר, לימים ראש הממשלה היה המפעיל) עקב הפעילות האנטי ציונית של הלורד ומניעת כניסה לארץ של פליטים מהמלחמה באירופה. ההתנקשות גרמה לוויכוח נוקב ביישוב ביחס לפעילות נגד הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה. והאם אנו יכולים ללמוד מכאן על ההתייחסות האפשרית של הרבי לעוד רצח שאירע במהלך חודש חשוון על ידי מי שאחז בחרבו של עשו?

* * *

על האדמו"ר רבי יעקב ועל חסידות הוסיאטין, חפשו באתר 'צומת' את המאמר לפרשת נח.

שלח לחבר|הדפס|סגור

מתוק לנפש

פיצול אישיות מרגיע /הרב איתיאל גלעדי,
מרצה בבית הספר לתורת הנפש ועורך כתבי הרב יצחק גינזבורג

 

אני רוצה טוב, מתעורר בתפילה, שמח בלימוד, אוהב לעזור. אבל רוצה גם דברים אחרים, כועס ומקנא, נופל בתאוות. אפילו בלימוד ובתפילה המחשבות בורחות לי לדברים לא ראויים. אז אולי כל הטוב לא אמתי? מי אני בכלל?

רבקה אמנו הרגישה ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה", "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת", ושאלה: "אם כן למה זה אנכי". ה' אמר לה: "שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר". יש משהו שמרגיע את רבקה בידיעה שאין כאן בן אחד, חסר-חוט-שדרה, הפוסח על שתי הסעיפים ומפרכס גם ל"פתחי תורה" וגם ל"פתחי עבודה זרה", אלא שני בנים הרבים ביניהם, כשכל אחד 'הולך עד הסוף' על דרך אחת.

נפש א-להית ונפש בהמית

כל אדם מרגיש את 'יעקב' ו'עשו' מתרוצצים בקרבו, מושכים לכיוונים שונים, ושואל "למה זה אנכי?", מי אנכי ומה הטעם בכל ההתרוצצות שבקרבי? האם המשיכות השליליות והנפילות שלי מלמדות שאין אמת ברגעי ההתעלות, ברצונותיי הטובים ובמאמצי בעבודת ה'? על שאלה זו משיב אדמו"ר הזקן בספר התניא (כח), ספר היסוד של הבנת ורפואת הנפש:

כשנפש הא-להית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה. ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום, שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם, כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש הא-להית וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית...

החלוקה בין שתי הנפשות, הבהמית והאלקית, היא יסוד בספר התניא. לא מדובר רק במלחמת היצרים, הנתפסים כשתי נטיות-משיכות באדם אחד, אלא ב'פיצול אישיות' מוחלט – כל נפש היא קומה שלמה, בעלת תפיסת עולם, אמונות ודעות, רגשות, מחשבות, דיבורים ומעשים משלה.

מזל תאומים

התורה ניתנה בחודש סיוון שמזלו תאומים, ולו שייך 'חוש' ההילוך (ספר יצירה). דווקא בזכות הפיצול הפנימי – המחולל תנועה, מאבק והתגברות – האדם הופך ל"מהלך" מחיל אל חיל (לוחות הברית עצמם מבטאים 'תאומים' – הימני-הרוחני הוא התרוממות "יעקב איש תם ישב אהלים" והשמאלי-המעשי הוא תיקון עולם העשייה, עולמו של עשו "איש שדה").

מי אני באמת?

אחת ההשלכות הרבות של ה'פיצול' היא רגיעת הנפש ביחס לערבוב הטוב והרע ו'חילופי מזג האויר' שהיא חשה. אין זו, חלילה, לגיטימציה למימוש הרצונות הרעים של הנפש הבהמית, אלא רק הבנה שאין ברצונות אלה, הנחווים באופן חזק ועמוק, סתירה לאמת ברצונותיה ובמעשיה של הנפש האלקית.

אך בתוך הפיצול הזה, מי אני באמת? בעומק המוחלט כל יהודי מזוהה עם נפשו האלקית, שכן הוא נכון למסור את הנפש על קידוש ה' בעת ניסיון (כמבואר באריכות בתניא). אך בשגרת היום-יום רובנו מזדהים דווקא עם נפשנו הבהמית – אנו חושבים בטבעיות על "מילי דעלמא", צרכינו האישיים-הגשמיים, ותפיסת העולם האלקית היא 'חידוש', מחשבה שנייה או התעוררות מבחוץ.

מהי הנחמה בכך שיש בתוכי תאומים, אם אני עצמי מתגלה דווקא כ'עשו' מביניהם?

כשאני זוקף לעצמי את הנטיות הרעות, מתוך תחושת שפלות אמתית, ומבין שהנפש האלקית היא מתנת שמים – ביטוי של ה' בתוכי, "חלק אלוק ממעל ממש" – מתחוור לי ש"טהורה היא" באמת ושראוי לתת בה אמון מלא. יש הרבה רוגע בידיעה שקיים בתוכי טוב אמתי ומוחלט, הבא לידי ביטוי בתפילה, בתורה ובמעשים הטובים, ובכוחו לנצח בסופו של דבר גם אותי-עצמי על כל חסרונותיי.

יעקב, הצדיק התמים, יתקן בסופו של דבר גם את אחיו עשו – "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה".

לקריאה נוספת: torathanefesh.org

לתגובות:
itiel@pnimi.org.il

שלח לחבר|הדפס|סגור

אל שורשי האמונה

זמן ומקום, למה? /הרב אורי שרקי,
רב קהילת 'בית יהודה', ר"מ במכון מאיר

 

הפילוסופים ואנשי המדע עסקו רבות בשאלה של הגדרת המושגים של זמן ומקום. שאלה זו הטרידה רבים משום שהזמן והמקום הם הגבולות של עולמו של האדם. השתעשעו חלק מההוגים בשאלה אם הזמן והמקום סובייקטיביים (קאנט) או אובייקטיבים (דקארט), שמא הם אשליה (ברקלי). המדע החדש מאמץ את הגישה שהזמן והמקום תלויים במסה (איינשטיין). יש מי שראה בזמן את נקודת ההשקה בין האדם לבין העולם (ברגסון). גם עלתה השאלה אם הזמן והמקום הנם בעלי גודל מינימלי, מעין "אטומים" של זמן ומקום (המותכלמין) או בעלי רצף (אריסטו). וכה הולכת לה המחשבה האנושית ומתבוננת בשני המושגים האלה למצוא להם הגדרה המספקת את הסקרנות האינטלקטואלית.

אך יש שאלה אחת שלא דנו בה, והיא: מדוע קיימים הזמן והמקום? חכמי ישראל הם שעסקו בשאלה הזאת, מההיבט המוסרי ולאו דווקא מההיבט המדעי.

המקום הוא המאפשר ליצור הבדל בין איש לרעהו. לולא היינו נבדלים זה מזה על ידי המקום, היינו חשים שאנו אישיות אחת. במצב כזה לא הייתה נוצרת מערכת של יחסי גומלין בין הבריות, ולא היה יסוד לעבודת המוסר. על זה אמרו רבותינו: "אין לך דבר שאין לו מקום" (אבות פ"ד מ"ג). בלי מערכת יחסים בין אדם לחברו, אי אפשר לקיים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) שרבי עקיבא ראה בו את כל התורה כולה, והעולם כולו הופך לגיהינום (לוינס).

הזמן הוא המאפשר לקנות את זכות הקיום. אלמלא הזמן לא יכולנו לעמוד בדרישות של מידת הדין. כי האדם בקוטנו אינו מסוגל לעמוד מול אינסופיותו של ה'. קל וחומר אם הנברא חטא. רמח"ל (מסילת ישרים פרק ד) מבאר שהזמן ניתן לחוטא כדי שיוכל לתקן את אשר עיוות. גם אם לא היה חטא, צריך זמן כדי לבסס את האישיות ולקנות את זכות הקיום. זוהי תמצית מידת הרחמים, הנקראת כך על שם הרחם, שהוא המקום הניתן לחי על מנת לרכוש בזמן העיבור את הכלים שיאפשרו לו להתמודד אחרי הלידה עם העולם החיצוני.

עולה מכאן שאם הצדקת הקיום של המקום והזמן היא מוסרית ביסודה, אם כן קיומם מותנה בצורך המוסרי. לפיכך, אחרי שירכוש האדם את זכות הקיום, כבר יתבטל המקום ויתאחדו הנפשות באהבה כמו שמבואר בספר התניא (פרק לב) שכל ישראל הינם נשמה אחת בגופים מחולקים, וגם יתעלה העולם מעל הרצף של הזמן ההיסטורי ויעלה למדרגת העולם העליון, חיי הנצח.

שלח לחבר|הדפס|סגור

תובנה בפרשה

תקשורת/איתיאל גולד
פסיכולוג

 

המונח "תקשורת", הפך בדורנו למונח המתקשר עם רדידות ושטחיות. אולם במקורה, המילה "תקשורת" מייצגת מרכיב חשוב בחיים האנושיים – היכולת להיות בקשר, לתקשר ולקשר בין אדם לרעהו.

בתקשורת בריאה, ישנה התעניינות ואכפתיות כלפי הזולת ובמקביל שמירה על העצמי – על צרכיי ורצונותיי.

אולם היכולת לתקשר כך אינה פשוטה בכלל. באופן טבעי, ישנו מרחק בין בני אדם. לכל אחד דעות, רצונות וצרכים משלו. מצב זה עשוי להוביל לשני סוגי תקשורת בעייתיים:

סוג אחד הוא התקשורת המרוכזת בעצמי, שבה המפגש עם הזולת נועד רק כדי לדאוג לאינטרסים שלי, ללא ראיית האחר.

לעומת זאת, תקשורת המרוכזת באחר, או תקשורת מְרַצָּה היא הכיוון ההפוך בדיוק – אני רוצה כל כך בקשר עם הזולת עד שאני מוותר על צרכיי, כדי להישאר אהוב.

מול שלושת סוגי התקשורת הללו עומדת האפשרות שאולי היא הבעייתית מכולן – חוסר בתקשורת. במצב זה כל אחד עומד לבדו ולא מצליח כלל לתקשר עם הזולת.

סיפורי משפחת יצחק מדגימים בפנינו את מורכבותה של התקשורת הבינאישית ומלמדים על המחיר הכואב העלול להתפתח מן הסוגים השונים של תקשורת לא בריאה.

יצחק עצמו מראה לאורך הדרך תקשורת מְרַצָּה – הוא נמנע מעימותים ומעמידה על צרכיו. המחיר של בחירה זו הוא הוויתור המתמשך על הבארות, לטובת רועי גרר. אולי בשל כך הוא נוטה לאהוב את עשו שעוסק בציד ומעז להיאבק למען צרכיו.

יצחק ורבקה עצמם לא מדברים כמעט לאורך כל הפרשה. חוסר התקשורת מוביל את רבקה לבחור במעשה רמייה, כדי להשיג את מבוקשה, במקום לפתוח את הדברים לדיון בצורה ישירה.

בין יעקב לעשו ישנה תקשורת, אך כזו המרוכזת בעצמי ופחות בזולת: יעקב מנצל את חולשת עשו כדי לקנות את הבכורה ועשו מתכנן לרצוח את יעקב בתגובה לגנֵבת הבכורה.

לפתע, בסוף הפרשה אנו מבחינים בזיק של תקשורת בריאה – לראשונה רבקה מדברת עם יצחק (!) אודות הקושי שלה עם נשותיו הכנעניות של עשו. יצחק קורא ליעקב ומשוחח אתו לראשונה ביוזמתו. הוא מצווה עליו לשאת אשה מבנות לבן ומברך אותו מרצונו ב"ברכת אברהם". עשו רואה זאת ולוקח אשה שאינה כנענית.

מסתבר, שכאשר מדברים, העניינים מתחילים להסתדר. הפרשה מסתיימת בנימה אופטימית מעט: יש קשר בין יצחק לרבקה, בין יצחק ליעקב וגם עשו ממלא, ולו במעט, אחר רצונה של אמו.

הבה נְתַקְשֵׁר!

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"תת בהלכה

האם צריך כיריים נפרדות לבשר ולחלב? /הרב יוסף צבי רימון,
ראש מרכז הלכה והוראה וראש בית המדרש במרכז האקדמי לב

שאלה:

לרוב האנשים יש מערכת כיריים אחת לבשר ולחלב. לכאורה, כיוון שמבשלים עליהן בסירים בשריים ולאחר מכן בסירים חלביים, הכיריים אמורות להיות טריפות! יותר מכך - הלא לפסח נהוג להכשיר את הכיריים, ומדוע לא חוששים לכשרותן לעניין בשר וחלב?

תשובה:

בשו"ת כתב סופר (יו"ד, נד) אכן כתב שעדיף להשתמש בכיריים נפרדות לבשר ולחלב:

כל הירא דבר ד' מדקדק ונזהר יהי' לו חתיכת ברזל לקדירה חולבת... וכן נוהגין פה כל הירא וחרד לדבר ה' וכן ראוי להזהיר ולהנהיג ולהשומע יונעם יאכלו ענוים וישבעו.

אולם גם הכתב סופר כותב שיש ללמד זכות על אותם שיש להם מערכת כיריים אחת לבשרי ולחלבי. ואכן, כמעט לכל עם ישראל יש רק מערכת כיריים אחת. מה טעם הדבר?

המאכל נשרף באש

המשנה ברורה (תנא, ס"ק לד) מבאר שאמנם בפסח אנו מחמירים בכיריים בגלל חומרת חמץ, אך במשך השנה אנו מקלים להשתמש באותן כיריים לבשר ולחלב, כי "יש לתלות שאף אם נשפך, כבר נשרף והלך לו, כיוון שבכל שעה היא על האש". ניתן להבין את דבריו בשני אופנים:

  1. האש שורפת את הכיריים וכך היא מכשירה אותן בליבון קל.

  2. האש שורפת מיידית את האוכל שנשפך, ואין כל צורך בהכשרה כי הכיריים לעולם לא נטרפות.

    להבדל בין הבנות אלו יש השלכה מעשית: במציאות שלנו בדרך כלל השאריות אינן נשרפות מיד, אולם ייתכן שבמקומות מסוימים בכיריים מתבצעת מעין הכשרה.

    מכל מקום, לפי שתי האפשרויות ניתן להניח סירים חמים רק על החצובות עצמן ולא על המשטח שבין החצובות (כיוון ששם לא מתרחשת הכשרה, ואם הגיע לשם אוכל הוא לא נשרף). עם זאת, אם צדו החיצני של הסיר יבש והמשטח נקי אין בכך בעיה מצד הדין, כפי שנראה מיד.

סירים יבשים

המשנה ברורה (שם) מוסיף טעם: ישנו כלל בדיני בליעה, שרק אם יש נוזל בין הכלים, מעבירים הכלים טעם מאחד לשני. אבל שני כלים שצדם החיצוני יבש אינם מעבירים טעם מאחד לשני: "אין דופן בולעת מחבירתה בלא רוטב" (עיינו רמ"א, יו"ד צב, ח). החוות דעת (חידושים, צב ס"ק לא) מדגיש שרק כאשר שני סירים יבשים לגמרי נוגעים זה בזה אין מעבר של טעם, אבל אם יש לחות ביניהם, יש מעבר של טעם ואז הם יכולים להיאסר.

לפי זה, אם הכיריים נקיות והסיר יבש, הסיר איננו בולע מהן טעם (גם אם נשפך קודם לכן על הכיריים טעם אחר, ולא הספיק להישרף). אך אם צדו החיצוני של הסיר אינו יבש, לא ניתן לסמוך על טעם זה. לכן, טוב להקפיד לייבש את הסיר בטרם יניחוהו על החצובה (במיוחד אם לאחרונה נשפך על הכיריים נוזל בשרי וכעת משתמשים בסיר חלבי (או להפך). בכל מקרה, צריך לנקות את החצובות משאריות המין הנגדי לפני הנחת סיר זה, וכלדהלן).

ניקוי החצובות

בשו"ת אגרות משה (או"ח א, קכד) התיר להשתמש באותן כיריים לבשרי ולחלבי, אך הדגיש כי חובה מצד הדין לנקות שאריות בשר או חלב בין הבישולים:

ובדבר הכשר התנורים של הגעז דבמדינתנו אין כ"כ קפידא כי לדינא אין צריכין הכשר כלל, כי אין משתמשין עליהם אלא בקדרות שהוו כשני כלים שנגעו זה בזה... אך לנקות צריך מדינא אולי יש איזה בעין.

כפי שנלמד בפינה הבאה , כאשר טיפת חלב נוגעת בסיר בשרי (אפילו מבחוץ) היא אוסרת את הסיר (אך אם היא בטלה בששים, האוכל שבתוך הסיר מותר). לכן, צריך להיזהר לנגב מאכל חלבי (או בשרי) שנשפך על הכיריים לפני ששמים סיר מהמין הנגדי.

בנוסף, אם הדבר אפשרי, עדיף לא לבשל מהמין הנגדי על אותה להבה בערים וארבע השעות הראשונות, כדי שהחצובה לא תהיה בת יומה (כפי שלמדנו בפינות הקודמות). אך מצד הדין, אם הסיר יבש והכיריים נקיות ויבשות, ניתן לבשל מיד גם על אותה להבה. כדי למנוע תקלות, טוב להתרגל לנקות מיד כל מאכל חלבי או בשרי שנשפך על החצובות.

יש המהדרים להשתמש באופן קבוע רק באחת הלהבות לבישול חלבי (או להפך), ובאותה להבה לא משתמשים לבשרי (אך לבישולי פרווה משתמשים בכל הלהבות).

פלטה של שבת

בפלטה של שבת, פעמים רבות יש הצטברות ממשית של נוזל בשרי או חלבי על הפלטה. לכן צריך לנקות את הפלטה משאריות בשריות או חלביות, או לחילופין לצפות בנייר כסף, בטרם מניחים כלי של המין הנגדי (או אפילו כלי פרווה). גם כשהפלטה נקייה, יש מקום להדר לצפות אותה בנייר כסף עבור המין השני, או להפעילה מראש זמן רב ללא מאכל (כשהיא נקייה), כדי שתעבור מעין ליבון קל.

סיכום

מעיקר הדין ניתן להשתמש באותן כיריים לבשרי ולחלבי, וכך נוהג רוב עם ישראל. אולם יש המהדרים להשתמש בכיריים נפרדות או בלהבה נפרדת לכל מין.

אם נשפך חלב או בשר על הכיריים, יש לנקותן (וטוב להתרגל לעשות כך מיד לאחר שנשפך, כדי למנוע תקלות). אם אפשר לחכות עשרים וארבע שעות, ובינתיים לבשל את המין הנגדי על להבה אחרת - יש בכך הידור (אך ניתן לנקות ולשים מיד סיר פרווה. ואף אם לא ניקו, אם אין שאריות ממשיות על הכיריים הסיר נשאר פרווה).

אם שמים סיר על מקום שנשפך עליו בעבר מאכל מהמין הנגדי, יש לנגב את תחתית הסיר לפני הנחתו על החצובה.

בפלטה של שבת יש לנקות משאריות ממין אחד או לשים נייר כסף לפני שמניחים כלים מהמין השני.

בפינה הבאה נעסוק בעז"ה בדברים נוספים שיש להקפיד עליהם בשימוש בכיריים.

ניתן להזמין את ספריו של הרב יוסף צבי רימון מסדרת הלכה ממקורה

בטלפון 02-5474542/7

שלח לחבר|הדפס|סגור

פרשה וטִבעהּ

והנה תומִם בבטנה /ד"ר משה רענן,
מרצה במכללות 'הרצוג' ו'ירושלים לבנות'

"וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ" (כה,כד).

בדרך כלל, בכל לידה נולד תינוק אחד, אם כי לפעמים נולדים תאומים ואף יותר. השכיחות העולמית הכוללת ללידת תאומים הייתה בעבר כ-1 מתוך 88 לידות, אולם בעקבות טיפולי הפריון היא עלתה ליותר משיעור כפול והיום היא בערך 1 ל-40 לידות.

במקורותינו אנו מוצאים תיעוד של תופעה זו הן במקרא והן בספרות חז"ל. בנוסף לתאומים יעקב ועשו שעליהם אנו קוראים בפרשתנו מספרת התורה גם על בניה של תמר - פרץ וזרח: "וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ". תאומים נוספים המוזכרים בתורה, אם כי לא במפורש, הם קין והבל. על לידתם נאמר "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' ". אף שלא מוזכר שחוה הרתה שוב נאמר בפסוק שלאחר מכן "וַתּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל" משום שכנראה הוסיפה ללדת מאותו היריון.

תאומים אחאים

תאומים הם אחים אשר נולדו באותה לידה, אך קיימים כמה טיפוסים לתופעה זו.

הטיפוס הנפוץ ביותר הוא לידת תאומים אחאים הנקראים גם "תאומים לא זהים". תאומים אלו הם תוצאה של הפריית שתי ביציות שונות על ידי שני תאי זרע שונים, והשתרשותן בדופן הרחם באותו הזמן. הדמיון הגנטי של תאומים אלו הוא כאחים רגילים לכל דבר.

ייתכן שהעובדה שהם בני אותו גיל והתפתחו ברחם אמם באותו פרק זמן מובילה לדמיון הקשור להשפעות הסביבה. מתוך הפסוקים ניתן להסיק שיעקב ועשו היו תאומים אחאים שהרי הם היו שונים מאוד במאפייניהם הפיזיים. על עשו נאמר "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו".

דוגמה נוספת לתאומים אחאים אנו מוצאים בגמרא ביבמות (סה,ב): "יהודה וחזקיה תאומים היו, אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה, ואחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה".

את קבוצת התאומים האחאים ניתן לחלק לשלוש קבוצות משנה: 1. תאומים בעלי זוויג שונה (זכר ונקבה). מסיבות סטטיסטיות בלבד טיפוס זה הוא הנפוץ ביותר ומתרחש ב–50% מלידות תאומים אחאים. 2. זוג נקבות. 3. זוג זכרים.

השכיחות של תאומות גבוהה במעט בהשוואה לזוגות תאומים זכרים על אף שבלידות בודדות שכיחות הזכרים גבוהה משל הנקבות ב–5% בממוצע. יחס הזוויגים שונה בהשוואה בין ארצות. בארצות הברית היחס הוא 1.05 לטובת הזכרים ואילו באיטליה 1.07. לעומת זאת שכיחות מקרי המוות ברחם גדולה יותר בזכרים. מאחר והסכנה למוות ברחם בקרב תאומים גדולה יותר מאשר בלידות בודדות הדבר מוביל לכך שלידת תאומות נפוצה יותר.

מחקרים מצביעים על כך שגורמים גנטיים אחראים לעלייה בשכיחות לידת תאומים אחאים אך הם קשורים רק לאם משום שלאב אין השפעה על מספר הביציות המשתחררות מהשחלה. שכיחות גבוהה של לידת תאומים אחאים קיימת ככל שעולה גיל היולדת. ביולדות שגילן מעל 35 שכיחות לידת תאומים כפולה בהשוואה ליולדות צעירות יותר.

תאומים זהים

טיפוס תאומים נוסף הוא תאומים זהים. תאומים אלו עשויים להיות שני זכרים או שתי נקבות. תאומים זהים הם בעלי מטען תורשתי כמעט זהה משום שמוצאם בביצית מופרית אחת (תוצאה של התלכדות ביצית ותא זרע אחד). קרוב לוודאי שדברי הגמרא בסנהדרין (מו,ב) מתייחסים לתאומים זהים ולא אחאים העשויים להיות שונים מאוד זה מזה: "משלו משל למה הדבר דומה - לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות. צוה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! צוה המלך והורידוהו".

התיאוריה העדכנית לגבי המנגנון הגורם ללידת תאומים זהים היא שמוצאם מאירוע המתרחש בשלב התפתחות העובר הנקרא בלסטוציסט (ראו בתמונה). שלב זה מתחיל ביום ה-5 להפריה בגודל 0.1 – 0.2 מ"מ וכולל 200-300 תאים. הוא כולל צבר תאים פנימיים שמהם מתפתח העובר, שכבת תאים חיצונית העוטפת את העובר וחלל מלא נוזל. שכבת תאים זו הופכת בסופו של דבר לשליה. כבדרך אגב אעיר ששלב זה הוא השלב המועדף להחזרת עוברים לרחם בהפריות חוץ גופיות.

תאומים זהים נוצרים בעקבות "התמוטטות" הבלסטוציסט מסיבה שעדיין אינה ידועה וחלוקת צבר התאים העובריים בתוכו לשני חצאים שווים מבחינה גנטית. שני החצאים ממשיכים להתפתח כשני עוברים עצמאיים.

למרות הדמיון הגנטי הרב, מתברר שתאומים זהים אינם דומים לגמרי, בעיקר בגלל גורמים סביבתיים. מתברר שאפילו ברחם נוצרים הבדלים בין האחים והם שונים זה מזה בטביעות אצבעותיהם.

מנגנון זה אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם דברי הגמרא ביבמות (צח,א): "... דהא שני אחין תאומים, דטפה אחת היה ונחלקה לשתים". המונח "טפה" מתייחס בדרך כלל לתרומתו של האב להולדת ילדיו ואילו המדע מציע חלוקה של מבנה מפותח יותר שמקורו בשני ההורים, כלומר הביצית המופרית.

לתגובות ורישום לקבלת מאמרי צמחים ובעלי חיים על פי סדר הדף היומי: raananmoshe1@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

בגובה העיניים

האם מותר לאנוס שבויות במלחמה? /הרב יוני לביא,
מנהל מוקד הנוער 'חברים מקשיבים'

 

שאלה: תמיד הסתכלתי על התורה בתור מודל מוסרי שאמור לשמש מצפן ומורה דרך לבני האדם. אלא שלאחרונה נתקלתי בפרשה הנוראית של "אשת יפת תואר". אשמח לשמוע שטעיתי ושגיתי בהבנה, אבל ממה שכתוב שם עולה שמותר ללוחמים יהודים לאנוס שבויות מלחמה גויות. יכול להיות דבר כזה?! תמיד אנחנו מדברים על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם ושהעמים האחרים צריכים ללמוד מאתנו כיצד להתנהג. האם זה מה שהתורה רוצה שנלמד אותם?! לאנוס שבויות?! האם ככה אמורים להתנהג חיילים יהודים?!

תשובה: שלום לך.

כל הנחות היסוד שלך נכונות. א. התורה היא המצפן המוסרי של האנושות. ב. עם ישראל וצבאו היו מאז ומעולם דוגמא ומופת לכל העמים להתנהלות ישרה ומוסרית (גם כשנורמות ההתנהגות הכלליות היו ירודות ביותר). ג. ברור שחיילי צה"ל לא אמורים להתנהג באופן נורא שכזה כלפי שבויות מלחמה.

הטעות שלך היא בתפיסה לא נכונה של פרשיית "אשת יפת-תואר" (דברים כא). חז"ל תמצתו את עניינה במילים "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כא), אלא שגם אותן צריך להבין באופן נכון.

הקושי שלנו בהבנת הפרשה נובע מן ההרגל לראות בכל מה שהתורה אומרת את האידיאל המוסרי הגבוה ביותר שאליו יש לשאת עיניים ולחתור להגשמתו בחיים. בדרך כלל בזה אכן התורה עוסקת, אבל לא תמיד.

ישנם מקרים שבהם מצב האנושות כה נמוך ושפל והנורמות המוסריות כה ירודות, עד שכל דיבור על האידיאל הסופי יהיה חסר טעם ונידון מראש לכישלון. במצבים שכאלו התורה האלוקית ידעה להתנהל בסבלנות ובחוכמה ולמשוך את האנושות מן המקום השפל שבו היא שרויה אל השלב הבא, כשרק ממנו יהיה טעם לדבר על המשך הדרך.

זהו בדיוק המקרה שלנו. העולם הקדום נע על הציר המוסרי שבין ברבארי (במקרה המצוי) לפרימיטיבי (במקרה היותר טוב), כששיא השִפלות התבטא כמובן בעת מלחמות. כשבני האדם עטו על גופם מדי קרב, אחזו נשק ויצאו להרוג באויב - הרסן הותר לגמרי. הכוחניות והאלימות היִצְרית שלטה ברמה, ומעשי זוועה ואונס היו נורמה מקובלת. הרי אפילו בעשורים האחרונים התרחשו בבוסניה, רואנדה, דארפור ועוד, מעשי רצח עם, אונס וביזה איומים ובלתי נתפסים.

על רקע זה הופיעה פרשיית "אשת יפת תואר". התורה ידעה שלא תוכל לבטל במחי יד מנהגים חברתיים מושרשים ונקטה בדרך של צמצום ועידון כוחניותו ותאוותו של האדם. המקרא יוצר טקס מעבר מורכב וארוך שנועד לנתב את הקשר בין החייל לבין השבויה הזרה ולהפוך אותה לאשתו החוקית. התורה מונעת מן הלוחם לאנוס את השבויה ולהפקירה ומובילה אותו לגלות מידה של אחריות כלפיה. אם בסוף התהליך הוא לא מעוניין בה, הוא אינו יכול להוסיף ולנצל אותה לטובת רווח כספי או מיני.

בעת שניתנה התורה היה בהנהגות אלו חידוש גדול ובשורה חשובה לגורלן של שבויות המלחמה האומללות. כמובן שעם השנים והדורות קיום ההנחיה הזו יאפשר להעלות את הרף המוסרי עוד יותר, ולהוביל למגמה הסופית שהתורה חותרת אליה - שלילה מוחלטת של העוול המוסרי.

משל למה הדבר דומה: תינוק קטן אינו מסוגל, כידוע, לאכול מזון מוצק. במשך חודשים ארוכים הוא יונק מאמו מספר פעמים ביום. מי שיתפוס עולל בכייני בן חצי שנה ויטיף לו בנימוקים הגיוניים שלא מוסרי להטריד את אמו באמצע הלילה רק מפני שמתחשק לו לאכול, ושראוי לו לקחת את עצמו בידיים ולהקפיד על אכילה מסודרת סביב השולחן בשלוש הארוחות הרשמיות – ינחל אכזבה עמוקה. יש עוד כברת דרך משמעותית עד שאפשר יהיה להגיע למקום הזה. כרגע המקסימום שאפשר לחשוב עליו הוא מעבר הדרגתי לפירות מרוסקים תוך המתנה סבלנית לרגע שבו יתחילו לבצבץ שיניים ראשונות.

מי שתוקף בנימה מתנשאת ופטרונית את התורה על הנחיותיה בפרשיית 'אשת יפת תואר', כמוהו כמי שינזוף באמא המניקה במסירות את בנה התינוק ולא מכריחה אותו ללעוס לחם ובשר כמנהגם של המבוגרים. אדרבה, העובדה שהיום אונס של שבויות מלחמה נראה לנו פסול מבחינה מוסרית, נובע לא מעט מהנחישות החינוכית המופלאה של התורה שהתחילה כבר לפני 3500 שנה לרומם את האנושות בסבלנות של ברזל צעד אחר צעד אל המקום שבו היא נמצאת היום, כשעדיין יש כברת דרך משמעותית לפניה עד שתגיע אל המקום המוסרי הגבוה שאליו חותרת התורה.

לקבלת וידאו קצרצר בכל יום ששי עם הארה מתוקה לקראת שבת שלחו הודעת ווצאפ למס': 054-6702313.

מוזמנים להאזין לתוכנית הרדיו השבועית של הרב יוני לביא - "לגעת בחיים", בכל יום ראשון בשעה 21:00 ברשת מורשת (בתדרים: 90.5, 92.5 ,90.8, 100.7)

לתגובות, חומרי העשרה והצטרפות לרשימת תפוצה: milatova.org.il

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת תולדות /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

עש"ר ועוד שבעה שווה ארבע.

תודה לשולח החידה יהודה (גורי) פרוידיגר מירושלים

תשובה לחיי שרה

החידה הייתה :

בני הפילגשים

נשלחו לאחרון הנשיאים.

במה מדובר?

הפתרון : קדמה.

בני הפילגשים נשלחו "קדמה": "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (כה,ו).

קדמה הוא אחרון הנשיאים (בניו) של ישמעאל: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם" (שם,יג-טז).

נשמח לארח גם את חידותיכם במדור זה. רעיונות שלחו לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

"החידון והחוויה" מפיקה חידון תנ"ך מאתגר וייחודי, ביוזמת ובחסות בית טובי העיר, למבוגרים מעל גיל 70, תושבי ירושלים והסביבה.

פרסום בעיתונים ועלוני פרשת השבוע. להרשמה 02-5318377

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור

תמיד ב'צומת'

מכשירי שמיעה בשבת /מכון צומת , צוותי מדע ותורה באלון שבות

רבים נזקקים למכשירי שמיעה בשבת ושואלים ודורשים "האם מותר? ובאילו תנאים?

מכון 'צומת' עוסק בבדיקת מכשירי שמיעה ואישורם, כולל מתן הנחיות שימוש ספציפיות, לחברות השיווק המעוניינות בכך. מסתבר כי רק לחץ צרכנים מעורר ומעודד אותן לפנות לאישור. וב"ה, הציבור הדתי מתרגל והולך כי יש צורך ב'הכשרים' לא רק למוצרי מזון...

הנקודות הרלבנטיות לנושא השבת במכשירים הדגיטאליים המודרניים הם דגם המיקרופון (דינמי, קיבולי, פיזו-אלקטרי?) / משך חיי הסוללה / קישורית בלוטוס לתיאום בין שתי האזניים / צפצופי התראה או תהודה ועוד.

תמצאו את האישורים וההנחיות הנלוות באתר 'צומת' zomet.org.il. אישורים מעודכנים בשנתיים האחרונות יש רק לחברות: שטיינר, מדטון, הדים ומדנט. אם ספקית הציוד איננה ברשימה, או הדגם חדיש ולא נבדק, דרשו מהם אישור, ו/או שגרו אלינו מייל.

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 11
לינר
havaya
עבור לתוכן העמוד