שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1625: בחוקותי  כ באייר תשע"ו 28/05/2016

נקודת מבט

9000 פלאשמורה יותר מדי. די! /הרב ישראל רוזן

מעפילים במדבר

בשבוע הבא, ב'יום ירושלים', יהודי אתיופיה מציינים את יום הזכרון ל-4,000 העולים מאתיופיה דרך מדברות סודאן אשר נספו בדרך הארוכה ורבת החתחתים. יפה ויאה עשו זקני העדה וממשלת ישראל שקבעו להנציח את זכרם בכ"ח באייר. עיניהם תמיד היו נשואות לירושלים, והם נפלו בדרך גאולים מייגעת כאשר המילה-התפילה 'אורשלם' (=ירושלים) על שפתותיהם. לא תמוש מזכרוני תמונת קהל עדת 'ביתא ישראל', גברים ונשים, בכינוסם לתפילה בצריף בית הכנסת ביער ציורי בתוככי אדיס-אבבה, עת ביקרתי שם בשנות ה-90 המאוחרות בתפקידי כראש מינהל הגיור דאז ביחד עם ידידם ומושיעם הרב מנחם ולדמן. כמדומה כי בקרב הקהל הרחב (פרט לקייסים ולצעירים אינטליגנטים) התפילה היתה מורכבת ממילה אחת בלבד, אשר נשנתה ללא הרף כמנטרה וכיעד נכסף; "אורשלם, אורשלם, אורשלם...".

המימד האתיופי הרחבת הקואליציה

ומכאן, בקפיצה חדה, לפוליטיקה הישראלית העכשווית; הרחבת הממשלה, חילופי הגברי במשרד הבטחון, וכל המסתעף מכך נרקמו בין השאר גם ב...זיקה אתיופית ישירה; חכ"י הליכוד אברהם נגוסה ודוד אמסלם החזיקו את ראש הממשלה, ואת הקואליציה, ב'גרונם', ואף מימשו איומם להיעדר מהצבעות עד לקבלת החלטה להעלאת 9,000 עולים נוספים מאתיופיה "והפעם זו המכסה האחרונה". את המשפט האחרון שמענו בעשור האחרון עשר פעמים, וממשלת ישראל נאלצה להיכנע ללחץ בלתי-מתון, כולל מקרב ממשלות זרות ומלוביסטים חסודים, בעיקר בארה"ב.

בין ביתא-ישראל לפלאשמורה

וכאן המקום להבהיר לקוראים את הרקע ואת העובדות, מנקודת מבטי; יהודי אתיופיה נמצאים בקשר הדוק עם יהודי העולם כ-100 שנה ויותר. חוקרים רבים ייחסו אותם, גם על פי מקורות יהודיים מתקופת הגאונים, לשבט דן שגלה עם עשרת השבטים לפני חורבן הבית, אל מעבר להרי חושך. דיונים הלכתיים רבים נערכו בעניין הכרת יהדותם ומדינת ישראל הכירה בהם כיהודים זכאי חוק השבות על פי הכרעת הרב עובדיה יוסף שהסתמך על תשובת הרדב"ז (המאה ה-16. למען האמת, אם לדין יש תשובה אך "מי יבוא אחר המלך"...). בעקבות פסיקתו הועלו עשרות אלפים מעדת 'ביתא ישראל' במבצעי 'משה' (84') ו'שלמה' (91') רבי התושיה וההוד. אמת, הרבנים הראשיים דאז, אברהם שפירא ומרדכי אליהו, קבעו שעליהם לטבול לחומרא, אך רובם לא נהגו כך, שכן אזרחותם הובטחה מכח חוק השבות ויהדותם מכח מרן.

אבל המסך לא ירד, בתום מבצעים עלומים אלו. אלפים-אלפים מבני הפלאשמורה, שזו קבוצה שמקורה בביתא-ישראל אשר התנצרה, ובודאי נטמאו ונטמעו בנישואי תערובת רבים, צבאו על פתחי מחנות העליה. חלקם היו בקשרי משפחה עם עולי 'ביתא-ישראל', אך כולם לא היו זכאי חוק השבות. יהדותם לא הוכרה, ואל תתנו לבלבל אתכם בעובדות. ממשלות ישראל בנדיבותן, ובעיקר בלחץ ארגוני חסד אמריקאים שהעדיפו לשלוח אותם למזרח התיכון ולא לקליפורניה או פנסילבניה, איפשרו להם לעלות לפי מכסות קצובות כלא-יהודים, על בסיס הומניטארי! ואכן, מאמצע שנות ה-90 החלה עלית הפלאשמורה והם נדרשים לעבור תהליך גיור לפי רמתם, שהוא מינימלי לכל הדעות, לאחר שיסיימו אולפן הכשרה לגיור במרכזי הקליטה. גם מי שלא עובר – נשאר כאן, כמדינת חסד.

ארגוני-למען מצליחים מדי פעם, בלחצים פוליטיים כבדים, לאלץ את הממשלה לעכל מנות נוספות בנוסח "עוד 5,000 ודי". ח"כ אברהם נגוסה, בהיותו לשון מאזנים קואליציונים, העלה את המחיר ל-"עוד 9,000 ודי". מנת-יתר לרוב הדעות! כל הסיפור הזה מיותר בעיני קייסים רבים מותיקי 'ביתא ישראל', הרואים בהם נטע זר ולא אחים ליהדות. לפי חשבוני אוכלוסיית ה'פלאשמורה' כבר עולה על צאצאי 'ביתא ישראל'.

(נכתב במוצ"ש בהר)

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

"ואכלה אתכם ארץ אויביכם" /הרב מרדכי גרינברג,
ראש ישיבת 'כרם ביבנה'

 

אין הכוונה רק לאבדן העם, אלא גם לאבדן הזהות הלאומית. "יחשוב כי ברלין היא ירושלים", אמר "המשך חכמה" בפרשתנו. ואכן זאת היא מכת הגלות הקשה ביותר, כאשר רבים סבורים באופן פילוסופי או דתי, שמאז החורבן הפכו היהודים לנתיני העמים שהם יושבים בתוכם, ורק קיום מצוות מאפיין אותם כיהודים. "גרמנים בני דת משה" היו מכנים את עצמם. והרי לנו כמה דוגמאות עד להיכן הגיעו הדברים.

רבה הראשי של היהדות הליברלית בהונגריה כתב: "הציונות הפוליטית הרוצה להקים בא"י מדינה יהודית, היא לדעתי שיגעון רוחני מסוכן... התנועה הציונית הרוצה להפוך את היהדות מכת דתית לאומה, לא תצליח בהונגריה לעולם. אנו הננו הונגרים בני הדת היהודית. לאומיות יהודית אינה קיימת. בזה תמימי דעה הם כולם, מחדשים ואורתודוקסים". וכך כתב גם רבם של האורתודוקסים.

איחוד הרבנים של גרמניה פרסם אף הוא כרוז, ובו נאמר: "שאיפותיהם של אלה המכונים "ציונים", להקים מדינה יהודית לאומית בא"י, עומדת בניגוד לייעודיה המשיחיים של היהדות, כפי שהם כלולים בכתבי הקדש ובמקורות דתיים מאוחרים יותר".

וכ"כ גם רבה של פריז: "העם היהודי מת. מתכונתו הלאומית מתה. אבל מה שלא מת ולא ימות לעולם היא רוח היהדות".

הפילוסוף היהודי, הרמן כהן, כתב שהציונות היא "עלבון לפטריוטיזם של היהודים, המרגישים בבית (בגרמניה), גם פוליטית וגם רגשית, בתוך מולדתם... ובכל הקשור לחיים הרוחניים שלנו, אנחנו שואבים תחושה של שותפות דתית קרובה ביותר מן ההתאמה הקיימת בין המשיחיות היהודית ובין ההומניזם הגרמני. לפיכך הרגשתנו כלפי גרמניה ועמה נטענת צביון של דבקות ממש, עד כדי כך שהיא נושאת חותם של אמירה כמעט דתית".

במלחמת העולם הראשונה השתתפו חיילים יהודים רבים. בספר שפרסם הצבא הגרמני על מכתבים של חיילים יהודים שנפלו במלחמה, כתב שר הביטחון דאז, פרנץ יוזף שטראוס, הקדמה. וכך כתב "בקריאת מכתבים אלו מתגלות אהבת מולדת ופטריוטיות שאותן איבדנו מזמן. יתרה מזו. במכתביהם מהחזית מגלים החיילים היהודים שלחמו למען גרמניה, אהבת מולדת עמוקה ומורגשת, שבימינו לא ניתן עוד להבינה כלל".

ע"כ אמר אחד האדמורי"ם, שקל יותר להוציא את היהודים מהגלות, מאשר את הגלות מהיהודים. וברוח זו כתב הרצל "אסירים ותיקים אינם עוזבים ברצון את בית כלאם". ועוזרו בלונדון, ישראל זנגוויל כתב "האנטי-ציונות יכולה בהחלט להסתתר תחת מסווה של פילוסופיה ולהתעטף בדת, אבל בעצם אינה אלא ההרגל של האנוס החבוי בכל אחד מאתנו, וכבר הפך לטבענו השני. הוא-הוא הטלאי הצהוב שנשאנו מאות בשנים, והוא תפור עד עצם היום הזה על דשי נשמותינו".

שלח לחבר|הדפס|סגור

זווית נשית

בר יוחאי – נמשחת אשריך! /שולי מועלם-רפאלי,
ח"כ מטעם הבית היהודי

ערב שבת. שולחן השבת ערוך. יחד עם אבי, יעקב תורג'מן ז"ל, שבים הביתה אחרי תפילת ערבית בבית הכנסת המיתולוגי 'נצח ישראל' שבשכונת נווה דוד בחיפה. כולנו מתכנסים לקבל את פני השבת, בשירת שלום עליכם, אשת חיל, קטעי זוהר, קידוש – ושירת הפיוט המפורסם 'בר יוחאי נמשחת אשריך'.

תקופה ארוכה תהיתי מה מקור המנהג שרווח בביתי ובקרב יהודי מרוקו לשיר את הפיוט הזה שאינו לכבוד השבת אלא לכבודו של התנא ועוד בשעת הקידוש עצמו.

'אות היא לעולם'

ישנן מספר תשובות, בהן ההשוואה שעושה הבן איש חי בין משה רבנו לרבי שמעון בר יוחאי (ספר הילולא רבא לל"ג בעומר). משה היה במדרגה גבוהה מאוד כאשר עלה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, אולם זו לא אותה המדרגה שבה היה בעת נטילת הלוחות הראשונים. לפי שיטתו, כאשר רבי שמעון בר יוחאי קיבל את תורת הסוד, היה במדרגת משה בעת שקיבל את הלוחות השניים.

הבן איש חי עושה הקבלה נוספת בין משה לבין רשב"י מתוך פסוק בתהילים, שבו מתואר כיצד משה נוטל את התורה: 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי'. אותיות שבי הן ראשי תיבות: שמעון בר יוחאי, שנטל את תורת הסוד.

כיצד זה מתקשר לקידוש של שבת?

השבת היא 'אות ביני ובין בני ישראל'. ראיה המעידה על הברית שבין הקב"ה לעם ישראל שקיבל את תורתו. לפיכך, שירת הפיוט בערב שבת בזמן הקידוש היא אמירה ברורה – תורת הסוד, בדומה לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה - אף היא חלק מהברית בין ה' לעם ישראל.

מידת הרחמים

הסבר נוסף, נמצא בסיפור הידוע בגמרא על צאתם של רשב"י ובנו רבי אלעזר מן המערה. אפופים במידת הדין, לאחר 12 שנה של לימוד תורה רצוף שבהן נחשפו לתורת הסוד, שורפים כמעט כל דבר שהם רואים. מיד יוצאת בת קול ומכריזה "הלהחריב עולמי יצאתם? חִזרו למערתכם". כאשר יצאו מן המערה בפעם השנייה, מידת הדין הייתה עדיין ניכרת ברבי אלעזר, אולם לא ברבי שמעון בר יוחאי אביו, שעבר שינוי ומידת הרחמים החלה לאפיין אותו. כל שראה רבי אלעזר – שרף, בעוד שאביו - תיקן. כעבור זמן ראו אדם הולך לביתו עם שני הדסים ושאלו לפשר המעשה. השיב להם בתמימות 'זה לכבוד שבת. אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור'. מיד הכיר רבי אלעזר בחביבותן של המצוות על ישראל ומידת הרחמים גברה על מידת הדין.

וכיצד זה מתקשר לקידוש של שבת?

בקרב רבים מעדות המזרח נפוץ המנהג להוסיף מעט מים לכוס היין של הקידוש. המים מסמלים את מידת הרחמים והם באים למתק את היין, המסמל את מידת הדין. לאחר צאתו מן המערה בפעם השנייה מהווה רבי שמעון בר יוחאי אף הוא ביטוי להתגברות מידת הרחמים על מידת הדין.

שנזכה כולנו להתגברות מידת הרחמים ולביאת משיח צדקנו במהרה בימנו אמן.

שלח לחבר|הדפס|סגור

הארה בפרשה

העשירי יהיה קודש /הרב אסף הר-נוי,
בית המדרש הגבוה לתורה ומנהיגות, ירושלים

שולחן העץ של עשירי צרפת

רבי יצחק אבוהב, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-15, מביא בספרו "מנורת המאור" (פרק א -צדקה) מנהג מיוחד ביותר שנהגו עשירי צרפת. הוא מספר ששמע על גדולי העשירים בצרפת, שהיה להם בביתם שולחן גדול מעץ שעליו היו מאכילים את העניים שהיו מתדפקים על דלתותיהם. בסוף ימיהם היו לוקחים את לוחות העץ של השולחנות הללו ומהם היו עושים את ארון הקבורה שבו היו נקברים. כל זה, אומר רבי יצחק אבוהב - "להתעורר ולקבוע בלבם כי האדם אלו יגיע עושרו עד למאד - לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש כי אם הטוב והצדקה שהיה מרחם על העניים".

צדקתו עומדת לעד

המצווה האחרונה המוזכרת בפרשתנו היא מצוות מעשר בהמה. אנו מצווים לעשר מכל הבהמות הטהורות הנולדות בעדרינו בכל שנה ושנה, להביא המעשר לירושלים ולאוכלו שם. מצווה זו מהווה למעשה את אחד המקורות למצוות ה"מעשר" שאנו נוהגים היום, אשר בה אנו מפרישים מעשר מכספינו לצדקה.

בחנוני נא [דווקא] בזאת!

ידועה היא הבטחתו של הקב"ה, בה הוא מתחייב כי כל אשר ייתן מכיסו ויקיים את מצוות המעשר - יזכה לברכה גדולה ומכופלת - "והריקותי לכם ברכה עד בלי די"(מלאכי ג). נתקשה רבי יעקב קרנץ, המגיד מדובנא, מדוע דווקא במצווה זו, של נתינת המעשר, אמר הקב"ה לעם ישראל "בחנוני נא בזאת"? מדוע דווקא בה ולא באחרת התיר הקב"ה לנסותו ולבודקו?

כדרכו בקודש, המשיל ה"מגיד" משל נפלא המבהיר את הדברים:

משל לאדם שנכנס לחנות אריגים וביקש לקנות מאה מטר בד. המוכר פרס לפניו חמישה גלילי בד ואמר שכל אחד מהם אורכו עשרים מטר, סה"כ מאה. הקונה, שלא רצה להפסיד את כספו, ביקש מן המוכר למדוד את כל גלילי הבד, לוודא שאכן זה אורכם. ענה לו המוכר - תבחר את הגליל שנראה בעיניך הקטן ביותר ותבדוק אותו - אם בו יש עשרים מטר בוודאי שיש גם בכולם.

כך, מסביר ה"מגיד", מציע הקב"ה לעם ישראל לבחון את השכר הגדול שהם מקבלים על שמירת המצוות. אומר לנו הקב"ה - קחו את המצווה שיש בה את חיסרון הכיס הגדול ביותר - מצוות המעשר, ודווקא בה תבחנו ותבדקו אותי אם תקבלו בחזרה את כל מה שהחסרתם. אתם תתנו מעשר מכספכם ואני אשלם לכם כגמולכם, כך תיווכחו לדעת - כשם שעל מצווה זו, שיש בה חיסרון כיס "מובנה" וגדול - אתם זוכים לשכר ולברכה עד בל די, על אחת כמה וכמה שבקיום שאר המצוות תזכו לברכה ולשכר גדול.

Jgive

אבקש לנצל במה יקרה וחשובה זו בכדי להציג בפני ציבור הקוראים מיזם חדש שכל כולו למטרות קודש של מצוות המעשר והצדקה בכלל.

בחודשים האחרונים יצא לאוויר העולם מיזם חברתי חדש (ללא כוונות רווח) ששמו JGive , אשר מטרתו להרחיב את תרבות הנתינה בישראל ולחזק את הערבות ההדדית בחברה.

מדובר במערכתדיגיטלית המבוססת על תשתיות טכנולוגיות מתקדמות, ומאפשרת תרומה אינטרנטית אמינה ובטוחה, תוך מטרה שהכסף הנתרם יגיע לידיים טובות אשר לשמן הוא נתרם.

למען הגילוי הנאות אומר, כי אין לי כל קשר או נגיעה במיזם זה, מלבד הכרות ארוכת ימים עם אחד ממייסדי המיזם. בטוחני, שכל אשר "יגגל" ויגיע לאתר זה ישמח ליבו על החידושים הגדולים המצויים בו ומאפשרים לקיים את מצוות הצדקה בהידורה.

את לוחות העץ של שולחנותיהם של עשירי צרפת לא ניתן למצוא שם, אבל את מצוות הצדקה בשלמות ובגדולה –כן!

לתגובות והארות: atharnoy7@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

סיפור מההפטרה

לא אבדה תקוותנו /הרב אורי שרקי,
רב קהילת 'בית יהודה', ר"מ במכון מאיר

תלונת הנביא ירמיה על עבודה זרה שפשה נגעה בישראל, מתחזקת במיוחד לאור השינוי הרוחני העומד להתחולל בעולם בימיו. בסוף ימי הבית הראשון צפתה רוח הקודש שקרוב הזמן של התפוגגות האלילות או על כל פנים של היחלשותה: "ה', עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו: אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין מהם מועיל" (טז, יט).

יש לקשור את החזון הזה להופעתה של החשיבה הביקורתית, שבאה לידי ביטוי בהופעת המדע היווני והפילוסופיה, שביטלו מן העולם את התפיסות המיתולוגיות ששלטו עד אז ללא עוררין על רוח האדם. חז"ל (יומא סט,ב) קושרים את השינוי הזה בסילוק השכינה (גור אש שיצא מבית קדשי הקדשים) והפסקת הנבואה, שהביאו באופן עקיף לביטול יצר עבודה זרה מישראל ובמידה רבה מן העולם.

בעולם שבו מאבדת האלילות את הרלוונטיות שלה, תמוה הדבר שדווקא עם ה' ממשיך להימשך אחריה. זה הבסיס לדברי התוכחה (פסוק כ): "היעשה לו אדם אלוהים? והמה לא אלוהים"!, כלומר שכבר אפילו בעיני עובדיה בין העמים, איבדה היא את מעמדה. שמא יש בפגם הזה גם צד של מעלה. עם ישראל מכונה "קשה עורף" גם מצד תכונה חיובית שבו, שאינם נוחים לעשות תשובה "ואינם מתפעלים לקבל תוכחה" (מהר"ל נצח ישראל פרק יד), כי עד שישראל ישנו את דעתם הם צריכים להשתכנע בתקיפות השכלית של טענותיו של המוכיח ולא רק להתרשם מסגנון דיבורו.

קשי העורף של עם ישראל הוא שמכריח שהמהלך ההיסטורי שלו יהיה רצוף משברים קיצוניים של חורבן ובניין, המשנים את זהותו: "לכן הנני מודיעם בפעם הזאת, אודיעם את ידי ואת גבורתי, וידעו כי שמי ה' " (כא).

העליות והמורדות הקיצוניים של האומה "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה שולטת בכם, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אז אתם נמסרים ביד אומה שפלה" (כתובות סו,ב), היו יכולים לסכן את עצם קיומה של האומה. אלא שמראש הוכן מנגנון שמירה המבטיח את נצחיותה, והוא בית המקדש של מעלה, כלומר השאיפה של הקדוש ברוך הוא להתגלות בהיסטוריה על ידי עם ישראל, שהופיעה כבר בראשית הבריאה. את הרעיון המנחם הזה מגלה ירמיה בהפטרתנו (יז,יב): "כסא כבוד מרום מראשון, מקום מקדשנו". זהו מקור התקווה לישראל: "מקוה ישראל ה' " (יג).

על כן מסיימת הפטרת התוכחה באופטימיות: "הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה" (יד).

שלח לחבר|הדפס|סגור

בא לידי ביטוי

תחרות ללא כעס, ביטחון ללא נפילה /יעקב עציון

"התחרות התקיימה באווירה נעימה וידידותית". משפט כזה יכול להישמע בימינו, אך בתקופת חז"ל - שבה התחדשה המילה תחרות - הוא היה בבחינת תרתי דסתרי. תחרות בלשון חכמים פירושה כעס ומריבה, ולא התמודדות בין מתחרים שונים. בתפילת יום הכיפורים היו אומרים בברכת קדושת היום (ויש אומרים זאת אף כיום) כי זהו "יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות" – והקנאה והתחרות מנוגדות אפוא לאהבה ולרעות.

שורש המילה תחרות הוא חר"ה – והיא קשורה לחרון האף שעניינו כעס. השורש חר"ה במקורו מבטא התחממות. כשאדם כועס הרי הוא מתחמם ומתרתח - ולכן נאמר "ויחר אפו" על הכועס, שפניו מתחממות (וראו בפירוש רש"י לשיר השירים, המבאר שהאף בתנ"ך לעתים פירושו פנים: "'אפך כמגדל הלבנון' - איני יכול לפרשו לשון חוטם, כי מה קילוס נוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, ואומר אני - אפך לשון פנים").

המשמע המחודש של המילה תחרות הגיע ככל הנראה מפסוק יחיד בספר ירמיהו (יב), המתייחס למירוץ סוסים. זו לשון הנביא, המציג שאלה רטורית על דרך קל וחומר: "כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ, וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים? וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ, וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן?". כלומר – כשרצת לצד הולכי-רגל התעייפת, ואיך תבקש להתחרות מול הסוסים המהירים? ובדומה – בארץ מישור אתה מתקשה ללכת ונופל, ומה תעשה במקום שבו גואים מי הירדן?

צורתה הדקדוקית של המילה תְּתַחֲרֶה היא חריגה. אין כתוב כאן תִּתְחָרֶה, ויש מן המדקדקים שקבעו ששורש המילה הוא תח"ר – אך במרוצת הזמנים מובן זה חלחל אל הצורה המקבילה הִתְחָרָה, והיא נתפסה כהתמודדות שבה כל אחד מבקש להשיג את חברו, והתרחקה מן הכעס.

כך למשל כתב המשכיל שמשון בלוך בספר הגאוגרפיה העברי הראשון, "שבילי עולם", בתארו את מעלותיהם של אנשי פרס: "המה יוכלו לזרוק ברומח יד שבעה מאות צעדים והלאה, גם להוליך את החרב בזרוע נטויה אנה ואנה, וכן להתחרות עם הסוסים במהירות נפלאה".

הזכרנו לעיל את לשון ירמיהו "ובארץ שלום אתה בוטח", והוסבר שהכוונה היא - אף בארץ מישורית אתה נכשל ונופל. השורש בט"ח מתקשר בתודעתנו לעמידה זקופה ולביטחון, ומה עניין נפילה לכאן? ברם, בערבית השורש בט"ח משמעו נפל ארצה, ואף התרגום הארמי לירמיהו מוסר במקום "אתה בוטח" – "את מתבטח ונפיל ". נראה אפוא שבוטח במקורו הוא מי שנופל ונשען על מישהו או משהו, ובמובן מורחב – מי שסומך עליו ובטוח בו. ראו לעניין זה את לשון דוד בתהילים (מזמור כב): "כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי; עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם, מִבֶּטֶן אִמִּי אֵ-לִי אָתָּה". הפועל "השלכתי" יכול להתחלף כאן ב"בטחתי", שכן מי שמשליך עצמו על מישהו הריהו שם את מבטחו בו.

ויהי רצון שתתקיים בנו במילואה ברכת התורה בפרשתנו, ביושבנו על הארץ לבטח: "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ".

שלח לחבר|הדפס|סגור

ילדים פותחים את הלב

הכל בגלל מסמר קטן /מירב מגני,
כותבת תכנים וסיפורים במנהל החמ"ד

"מי שלא תבוא היום אחר הצהרים לאסוף עצים לא תשתתף במדורה!!" קבעתי לפני שנפרדנו כל אחת לדרכה אחרי יום לימודים מתיש.

"אבל יש לי חוג פסנתר," אמרה מירה. "ואני הבטחתי לשמור על אחיי הקטנים.." אמרה דפנה.

"ומה יהיה על המדורה שלנו?" אמרתי בכעס. חיה ניסתה להרגיע ואמרה שמי שיכולה תבוא ומי שלא תעזור בדברים אחרים. "צריך להכין שירונים ולחלק את הרשימות של המצרכים ולהכין משחקים וסיפורים..." היא הסבירה.

"אנחנו צריכות את כולן בלי יוצאת מהכלל! אי אפשר לסחוב עצים כבדים כשרק חלק קטן מגיע! ובכלל זה לא נכון ולא הוגן שרק חלק מהבנות יסחבו עצים. גם לי יש דברים נעימים יותר לעשות אחר הצהרים. מי שלא תאסוף בקביעות עצים לא תשתתף וזהו!" אמרתי בנחרצות ויצאתי מהכיתה.

כמעט בכל יום מתפתחת מריבה שכזו, אבל אני נחושה בדעתי. בעיניי כולן צריכות להיות שוות ואין סיבה להתחשב באף אחת. ובכלל הגיע הזמן שהכיתה הזו תהיה מאוחדת אם המדורה חשובה לה.

בשעה 16.00 הגעתי מתנשפת לעץ האלון ומיד הבחנתי בחסרונן של כמה בנות.

"מי שלא הגיעה לא תשתתף במדורה," אמרתי בכעס. "ועכשיו קדימה לעבודה!"

התחלקנו לצוותים והתחלנו בחיפושים. אני ורות בחרנו לחפש מאחורי המחסן של חנות המכולת, אבל לצערנו לא נשאר שם כלום. התקדמנו הלאה עד שהבחנתי בקרש גדול שעמד בפינה. רצתי לקראתו כאילו היה מטמון, אך לפתע הבחנתי בקבוצת בנים שהבחינו גם הם בקרש והחלו לרוץ לקראתו. אני הגעתי ראשונה וקפצתי על הקרש עם שתי רגליי.

לפתע חשתי כאב חד ונורא. היה זה מסמר שבקע את נעלי וחדר לרגלי. צרחתי מכאב ובקושי הוצאתי את המסמר הסורר מרגלי. צולעת על רגל אחת ונתמכת בחברותיי הגעתי הביתה. שטפתי את הרגל הכואבת וקיוויתי שמחר כבר אוכל לדרוך עליה. בבוקר הרגשתי תחושה רעה ולא הצלחתי לקום מהמיטה. אמא הניחה יד על מצחי וקבעה מיד שיש לי חום גבוה. כשהביטה בכף רגלי נבהלה למראה עיניה, הרגל הייתה נפוחה ומלאה במוגלה. הרופא נתן לי תרופות ואסר עליי לרדת מהמיטה. אמא ציידה אותי בספרים מעניינים ובעוגיות מפנקות אבל מצב רוחי נותר ירוד. כל מחשבותיי היו נתונות למדורה.

שכבתי מטושטשת מהשפעת התרופות והמחשבות ריחפו בזו אחר זו.

"לכי מכאן.." שמעתי לפתע קולות מוכרים. חיה, רות, דפנה ומירה הצביעו עליי וצעקו לעברי: "לא אספת עצים, לא תשתתפי!" מול מדורה ענקית רקדו חברותי העליזות לקול צלילי גיטרה ואכלו מרשמלו צלוי, ואותי לא שיתפו.

"בבקשה," התחננתי. "זו לא אשמתי."

"חחח," צחקה מירה, "זו אשמתי שיש לי חוג פסנתר?"

"וזו אשמתי שאמא ביקשה ממני עזרה עם הקטנים?" התפרצה דפנה.

"הרגל.." צעקתי, תוך כדי שאני מרימה את רגלי כדי שיתחשבו, כדי שיבינו...

כשפקחתי את עיני ראיתי את אמא מלטפת את ראשי ומנגבת זיעה ממצחי.

למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב. הנפיחות ירדה והכאב פחת, אפילו לתרופות כבר התרגלתי.

אבל הייתה סיבה נוספת להרגשתי הטובה. אתם בטח סקרנים לדעת מה הסיבה?

סבא אברהם בא לבקר את נכדתו החולה ואחרי שהרעיף עליי שפע של שוקולד תות אמר לפתע: "מאחורי כל דבר לא נעים שקורה לנו מסתתרת מתנה מיוחדת, אם נזכה לגלות אותה נהיה שמחים." כשהלך סבא נותרתי עם מחשבותיי. 'איזה דבר טוב יכול לקרות ממה שקרה?' לפתע ידעתי, גיליתי את המתנה.

כעבור יומיים חזרתי לכיתה. הבנות קיבלו אותי בשמחה רבה, ולפני שהתפזרנו כל אחת לדרכה קראה חיה: "ניפגש לאסוף עצים בשעה 16:00 על יד עץ האלון."

"אני כמובן אבוא והפעם אזהר במיוחד ממסמרים, אבל מי שלא יכולה לבוא תחשוב על משהו אחר שהיא יכולה לתרום עבור המדורה שלנו." אמרתי מול עיניהן המשתאות של חברותיי.

"במדורה שלנו אין אף אחת שלא משתתפת!"

אשמח לתגובתכם:maggeni@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

תמיד ב'צומת'

מכונת גילוח /מכון צומת , צוותי מדע ותורה באלון שבות

לאחר ל"ג בעומר, אנשים רבים מעוניינים להוריד את הזקנקן שהצטבר לו במהלך הספירה ומכונות הגילוח הופכות למצרך מבוקש. מה דינן של מכונות אלו? על פי ההלכה, גילוח בתער הינו איסור מדאורייתא, אך מספריים הדומים לתער, מותרים לכתחילה, ללא מחלוקת.

האם המכונות של ימינו נחשבות כתער או כמספריים? במבחן התוצאה, בשני המקרים ישנה 'השחתה' של השיער, כלומר המכונות לא משאירות שערות, אך מבחינת הפעולה שהמכונה עושה, ישנו הבדל מרכזי.

במכונות גילוח ישנו להב החותך את השערות מבעד לרשת. במידה והלהב חותך את השיער לבד ללא עזרת הרשת, מדובר בתער לכל דבר, אך כאשר הלהב נעזר ברשת, הרי שיש כאן שני אלמנטים היוצרים את החיתוך, ולכן ייחשב הדבר כמספריים ולא כתער. דגמים ספציפיים של מכונות, אשר נבדקו ועמדו במבחן זה, קיבלו את האישור של מכון צומת. ש

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת בחוקותי /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

אני מילה ייחודית המצויה בברכות,

שם נוסף לאחת המלחמות

ומושב בשפלה הדרומית.

תודה לשולח החידה מאיר מלכה מצפת.

תשובה לבהר

החידה הייתה :

ארבעתן רצופות, אך לא כסדרן הן מופיעות, בשלושה פסוקים רצופים הן כתובות.

הפתרון:

במחזור השמיטות ארבע שנים רצופות: שישית - שביעית - שמינית - תשיעית

בפרשה הן מופיעות שלא כסדרן – שביעית, ששית, שמינית, תשיעית.

הן כתובות בפרק כה בשלושה פסוקים (כ-כב): "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

תודה לשולח החידה אשר צאירי מפתח תקווה.

נשמח לארח גם את חידותיכם במדור זה. רעיונות שלחו לכתובת המייל המצורפת מטה עד החידה שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

"החידון והחוויה" מארגנת חידונים לבר/בת מצווה, למשפחה, לקהילה, לבית הספר או לעיר כולה.

בקרו באתר שלנו: "החידון והחוויה"

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור

בין קודש לחול

האם יש עם יהודי? /הרב עמיחי גורדין,
ר"מ בישיבת 'הר עציון'

פרופסור חנה יבלונקה, ראש המחלקה ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, בראיון לרשת ב' בערב יום השואה: 'עצרת הזיכרון היא אירוע יוצא דופן... מגיעים אליה עם ישראל במיטבו: יהודים, ערבים, תושבי הגליל ותושבי המרכז. עם ישראל נוהר לאמפיתיאטרון... ויש בה תחושה של קולקטיביות...'

* * *

נמרוד ניר הוא בנה של ג'ודי שלום ניר מוזס, אשת תקשורת ידועה, שבשל מותו של אביו הביולוגי, גדל כבנו של השר לשעבר סילבן שלום. בבחירות האחרונות הוא הצביע לרשימה המשותפת הערבית. בראיון לעיתון הארץ, הסביר בנה של אצולת הארץ, ההון והשלטון, את הצבעתו.

'להיות יהודי מבחינתי זה לשמש אידאה של נאורות ואנושיות לעולם. בתקופה שבה הסיתו נגד הציבור הזה... הצבעתי לרשימה המשותפת עבור רבע מאחי שעברו דה הומניזציה'.

* * *

שני דוברים אלו, שמגיעים מטבורו של ה'שבט הלבן' מביעים עמדה לא חריגה בציבוריות הישראלית. עם ישראל עבורם הוא קבוצת האנשים שנמצאים כעת בארץ ישראל. כשנמרוד ניר אומר שהערבים בארץ הם רבע מאחיו, הוא אומר שהערבים בארץ הם אחים שלו. הוא גם אומר שהיהודים מחוץ לארץ אינם אחים שלו (אם היינו מכניסים לתמונה את היהודים בחו"ל, הערבים בארץ לא היו רבע מאחיו אלא שמינית מאחיו).

בקום המדינה ניטשה מחלוקת בשאלה - 'מיהו יהודי?'. לכולם היה ברור שאנו יהודים, והמחלוקת הייתה על השאלה מהי יהדות. האם זוהי יהדות מסורתית או יהדות ארץ ישראלית. כעת הדיון אינו על 'מיהו יהודי', אלא על 'האם יהודי'.

אותם אחים יקרים לא מגדירים את עצמם כיהודים, אלא כבני אנוש. הזהות היהודית שלהם רגעית וחולפת. זהותם הלאומית חשובה במידה שחשובה להם זהות קבוצת הכדורגל שהם אוהדים וזהות מקום מגוריהם. עבור יבלונקה יש תושבי הגליל ותושבי המרכז, יש ערבים ויש יהודים. הזהות הגלילית הינה חולפת וארעית וחסרת חשיבות פנימית. כמוה גם הזהות היהודית.

הגישה הזאת יונקת את תפישתה מהגישה הפוסט-מודרנית הטוענת שאין דבר כזה 'לאום'. לאום הוא אוסף ארעי של אנשים שהתקבצו בעטיין של נסיבות החיים לקבוצה. עבורם, אלו שקנאים לזהותם היהודית דומים לאלו שקנאים לזהותם כאוהדי בית"ר ירושלים. זהות נחמדה היא זהותו של אוהד בית"רי, אך אין להגזים במשמעות זהות זאת.

אין שום סיבה שאוהד של בית"ר ירושלים יימנע מלהתחתן עם אוהדת של מכבי תל אביב. לכן הם טוענים שאין שום סיבה שיהודי יימנע מלהתחתן עם גויה. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. הא ותו לא.

כשבן גוריון נימק את זכותנו על הארץ הוא נעזר בספר התנ"ך. הגישה החדשה לא יכולה להשתמש בספר התנ"ך. כולנו בני אדם, ואין משמעות אמתית לזהות יהודית. לכן כשעמוס עוז מסביר את זכותנו על הארץ, הוא משתמש במשל הקרש בלב הים. כשאדם במצוקה בלב ים (פליטי השואה) מותר לו להידחף לקרש הצלה (ארץ ישראל) ששייך למישהו אחר (ערביי הארץ). לפי עמוס עוז זכותנו לגור כאן נובעת מהעובדה שהיינו פליטים. אין צורך להתלהב מהזיקה בינינו לבין האומה היהודית שחייה כאן אלפי שנים.

זאת המחלוקת. האם אנו שייכים לאומה בשם העם יהודי, או שאין אומות ואין לאומים והכל נתון לבחירה של בני האדם.

* * *

אתה מגזים, יטענו כנגדי. לקחת שני אנשים ובנית סביבם תורה שלמה. ובכן, אתם מוזמנים לעיין במסמך הרשמי של חיל חינוך שמסכם את תפיסת החינוך הממלכתית של צבא ההגנה לישראל. 'זהות ישראלית-יהודית - ...זהות היא דינאמית ומצויה בתהליך נמשך של צמיחה והתהוות. היא איננה נתונה או קבועה. אלא מתפתחת מתוך יחסים חברתיים, מתוך מפגש או עימות... תשובות לשאלות של זהות אינן קבועות ונתונות אפריוריות' ('תורת חיל החינוך' עמודים 48-54).

הדברים החמורים מאוד של חיל החינוך כתובים בלשון נעימה ועדינה, שמחזקת את המרחב האישי של האדם. האדם הוא הקובע את זהותו המתפתחת. אין לתת לשפה הנעימה לעמעם את עוצמת הטענה הרשמית של צה"ל.

צבא ההגנה לישראל מניח כהנחת יסוד, שאין מושג מופשט וקבוע של זהות לאומית בכלל וזהות יהודית בפרט, הזהות שלנו תלויה בבחירה שלנו.

הגישה הרשמית של צה"ל קובעת שנמרוד ניר צודק כשהוא מגדיר את האזרחים הערביים כרבע מאחיו. הזהות אינה קבועה ונתונה, אלא משתנה ומתעצבת בהתאם למפגשים עם אנשים. עבור נמרוד ניר להיות יהודי זה להיות נאור ואנושי. כך הוא מגדיר את זהותו, והזהות כאמור אינה קבועה אלא מתפתחת. מה שמגדיר את זהותה של פרופסור יבלונקה הוא הסולידאריות שהיא חשה עם שכניה הערבים. 'הזהות איננה נתונה או קבועה. אלא מתפתחת מתוך יחסים חברתיים'. אין זהות יהודית אמתית, הכל בראש.

לתגובות, הערות והארות: benkodesh@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"ת בארץ

טבילת כלי חשמל במקווה (המשך) /הרב רא"ם הכהן,
ראש ישיבת עותניאל ורב הישוב

שאלה: במטבח המודרני ישנם כלי חשמל המשמשים להכנת מזון, ומשום כך לכאורה טעונים טבילה, אך הוראות היצרן אוסרות לטובלם במים מחשש לנזק למכשיר או מטעמי בטיחות. מה עושים?

טבילת כלים - דין ב'חפצא' או איסור 'גברא'

כמבוא לתשובה זו, עסקנו לפני שבועיים במחלוקת הראשונים האם טבילת כלים היא חובה מדאורייתא או מדרבנן. כהשלמה למבוא, יש לברר האם שימוש בכלי לא טבול גם הוא אסור מדאורייתא, או רק מדרבנן, ושמא אינו אסור. הרי"ד בפסקיו בעבודה זרה (עה,ב) כותב שטבילה אינה מעכבת משום ש"אינה אלא מצוה מדרבנן" המוטלת על הגברא, ולא על הכלי. וכן כתב הר"ח אור-זרוע בשם ר' שמואל ב"ר ברוך.

אולם הר"ח אור-זרוע חולק וסובר שהשימוש בכלי אסור מדאורייתא (ורק בכלי שאול מותר). סברתו מסתברת לפי הירושלמי שביאר את טעם דין טבילת כלים - להוציא מטומאה לטהרה, כטבילת גר, כלומר טבילת כלים היא חיוב על הכלי, ומשום כך מסתבר שהיא מעכבת.

ברם ישנה סיעה גדולה של פוסקים הסוברים שגם למ"ד שטבילת כלים דאורייתא, איסור השימוש בכלי הינו מדרבנן. בביאור-הלכה (שכג) סמך על כך להתיר טבילת כלים חדשים בשבת, משום שאינה חשובה כ'תיקון כלי'. וכ"פ ישועות-יעקב (קכ,א) מנחת-יצחק (א,מד) יביע-אומר (ב, יו"ד,ט) ומנחת-שלמה (ב, סא,א).

שיטתם מובנת על פי דברי הראבי"ה בפסחים (תסד) שכתב לגבי כלים שהיו ממושכנים בידי גוי ויש ספק האם דינם כרכוש הגוי (במקרה שהגמ' נותרה לגביו ב"תיקו") – שאין חובה להטבילם מספק, משום שהחובה להטבילם אינה חשובה אפילו כחובת גברא, משום שהוא רשאי להשתמש בכלי אחר ולהשאיר כלי זה ללא טבילה.

אולם לאור דברי הרמב"ן והריטב"א ורוב הראשונים שהתייחסו לטבילת כלים כהיתר הכלי מאיסורו - נראה שדעת הראבי"ה היא דעת יחיד (ואין לצרף אליה את דעת הרי"ד, מפני שהוא סבר שטבילת כלים הינה מדרבנן). לכן נראה שכל סיעת הפוסקים שהזכרנו סבורה שאף אם מטרת הטבילה היא להוציא את הכלי מטומאתו, אין להסיק מכך שזו חובה על הכלי, שהרי כלי שאול מגוי פטור מטבילה, ולכן ניתן לומר שאיסור השימוש בכלי אינו אלא מדרבנן.

אונס ב'מצווה המתרת'

על יסוד סברה זו פטר האבני-נזר (או"ח תיח,י-יא) מטבילה כלי גדול שהמקווה אינו יכול להכילו, משום שטבילת כלים אינה הפקעת איסור, אלא מצווה, וכשאי אפשר לקיימה אין כאן איסור [והביא ראיה לדבריו משיטת המרדכי שבשבת מותר ללבוש ארבע כנפות ללא ציצית, שכן קשירת ציצית היא מצוות עשה ואיסור הקשירה בשבת דוחה אותה, וממילא נשאר הבגד בהיתרו]. וכ"פ בכנסת-הגדולה (יו"ד קכ) וכן מעיד הבן-איש-חי (מטות ח) ביחס לכלים גדולים:

נהגו פה עירנו שלא להטבילם כלל, משום דאיכא טרחה גדולה בטבילתם וקשה להטבילם.

בתחומין (כז) השווה הרב גנזל שליט"א את דין כלי חשמל לדין כלים גדולים, וכבר הקדימו הגאון ר' אשר וייס שכתב:

... דנראה לכאורה דכלי שאי אפשר לטובלו בלי להשחיתו פטור מן הטבילה לגמרי ומותר להשתמש בו בלי טבילה, דכבר ביארתי במק"א (עיין לעיל אות א') דנראה עיקר דאין טבילת כלים מתיר, אלא מצוה... או משום דיש בזה איסור דרבנן. וא"כ מסתבר דכלי המתקלקל ע"י טבילה אנוס הוא מלטובלו.

ועוד, דכל מצות הטבילה אינה אלא לטבול את הכלי לפני שמשתמש בו, ואם ע"י הטבילה לעולם לא יוכל להשתמש בו בטלה לה מצות הטבילה...

ולא מיבעי לפי השיטות דטבילת כלים דרבנן דבודאי יש סברא לומר שלא חייבוהו לטבול כלי המתקלקל בטבילתו, אלא אף אם טבילת כלים דאורייתא נראה שפטור הוא, והרי זה דומה למה שנפסק בסימן י"ג ברמ"א דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת בלי ציצית מכיון שאנוס הוא מלקשור ציציות. ואף לדעת המג"א שם דיש בזה איסור דרבנן אין זה אלא משום שבידו להטיל בו ציצית בימות החול, אבל בני"ד שלעולם אין בידו להטביל כלי זה פטור הוא לגמרי מלהטבילו.

כך נראה עיקר לענ"ד. אך מכיון שהדברים מחודשים ולא ראיתי מי שהלך בדרך זו מסתפינא מחבראי ולא אסמוך על זה למעשה.

אומנם לענ"ד אף שדרך זאת יש לה יסודות בפוסקים, היא אינה 'דרך המלך' לרוב הראשונים, ולכן יש צורך ללכת גם בדרכים אחרות על מנת להתמודד עם דין הטבילה, כפי שנראה בע"ה במדור הבא (בעוד שבועיים).

הרב רא"ם הכהן: Reem.hacohen@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 11
לינר
havaya
עבור לתוכן העמוד