"תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפילה" (תהלים קט,ד) "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט,יד)
"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב,א)
אני בתוך עמי תפילות ראש השנה מנוסחות כתפילת ציבור, אשר חז"ל קשרו לה שבחים רבים. כך מרחשות שפתינו ביום הדין הלכאורה ציבורי, לאומי, אוניברסלי: "יתקדש שמך על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בית דוד משיחך... וייעשו כלם אגודה אחת... תן כבוד לעמך שמחה לארצך וששון לעירך... מלוך על כל העולם כולו בכבודך... ומלכותו בכל משלה".
גם התפילה האישית נבלעת ונכללת בלשון רבים: "זכרנו לחיים... נזָכר ונכָתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". מעמד מורכב זה הוא עיקרו של יום הדין, בו היחיד נבלל ברבים והפרט מתכלל בכלל. מצג יחודי זה נרמז בתיאור המופלא במשנה ובגמרא (ר"ה יח,א): "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון (=כצאן העובר תחת השבט ונמנות אחת לאחת) וכולן נסקרין בסקירה אחת".
דרשנים, הוגים ובעלי חסידות היפכו רבות במשמעות סיטואציה זו, בסוד דברי האשה השונמית אל אלישע "בתוך עמי אנכי יושבת" (מל"ב ד,יג). לפיכך זכתה להחייאת בנה ב...ראש השנה, שנאמר שם "ויהי היום", ודין בנה נהפך לרחמים. כך האיר הזוהר (נח סט, בתרגום): "יו"ט של ר"ה היה, שנאמר 'היש לדבר לך אל המלך', זה הקב"ה מלך המשפט. ותאמר 'בתוך עמי אנכי יושבת'; איני רוצה שיזכירו אותי וישגיחו בי אלא 'בתוך עמי'. מי שמכליל ראשו בתוך העם כולו לא משגיחין עליו לדין רע".
זה גם סוד תשע הברכות בתפילת מוסף של ר"ה, מספר חריג במורשתנו. משמעותו: מספר שאיננו מצטרף למנין, אלא רק כמעט, כדי השקה ונגיעה בציבור ואליו לא יבוא. זה גם סוד למידת תשע הברכות דוקא מתפילתה הנשית של חנה (שבה מפטירין ביום א' דר"ה), וכמאמר רב יצחק "הני (=אלו) תשע (=ברכות) דראש השנה כנגד מי? כנגד תשע אזכרות (=הזכרת שם ה') שאמרה חנה בתפילתה". והמסר: תפילת מוסף של ר"ה נסמכת דוקא על תפילת אשה (חנה, וכן השונמית) שכן נשים אינן מצטרפות למנין ולעולם תשארנה בגדר תשע. תפילת אשה היא תפילת היחיד האולטימטיבית, האינטימית, גם אם המתפללת ניצבת בעזרה (כחנה בקרב עולי הרגל לשילה) והיא משיקה לציבור ההמוני. (ראו על כך עוד בספרי "ספר שופטים בגובה חז"ל", בפרק על חנה, עמ' 223).
תפילת הנערות המחשה עזה לתפילת נשים אינטימית בציבור קלטתי זה מקרוב עת צפיתי בהקרנת המעמד המרגש של תפילת הנערות בבית הכנסת המרכזי בנוה דקלים על סף חורבנו (סרטו של רינו צרור). מאות הנערות התפללו בחום, שפכו שיח ושרו מעומקא דליבא בדבקות מצמררת, מזילת דמעות ובוקעת רקיעים (והתפילה לא שבה ריקם! והא ראיה, הקרנת הצילומים והפרשנות שנלוותה סחטו הכאה על חטא גם מקרב תקשורתני שמאל ומרכז). כל מי שעיני בשר לו, ולא עינים מזוגגות, הבחין וחש בדיוק בנקודה פנימית זו של הפרט בתוך הכלל; תפילה ושירה זכה של כל יחידה ויחידאית גם כאשר מסביב מצטרפות מאות פיות ולבבות, וגם כאשר היא נשאת בעזרת הגברים...
ואי אפשר שלא לכוון את הזרקור אל עבר פסוק המפתח בתפילתן-שירתן שהפך להמנון הכיסופים: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים קב,א). מילות אלו טומנות בחובן את שיא הפנימיות היחידאית, ממעמקי הנשמה ה'יחידה'; "לעני כי יעטוף... ישפוך שיחו".
ותפילת רב נחמן ומכאן במעבר לא חד, לנקודת מבט עכשווית; דומה כי בעקבות התפרצות דור האינדוידואליות, והעצמת המימד האישי על פני הלאומי, נמשכים הלבבות יותר ויותר אחר תפילותיו של רבי נחמן, המייצגות יותר מכל את תפילת היחיד, ואת עולם ההתבודדות האישית. מכלול תפילותיו ספוגות בקשות ומשאלות היחיד מלפני רבונו-של-עולם-יתברך לשמחה, לפרנסה, לבריאות, להארה, לתיקון, למידות טובות, לכח, לצאצאים ולכל משאלות לב האדם. והכל בלשון "זכני... וזכני... וזכני...". יחידאיות זו מדברת אל דורנו, וקל וטבעי להתחבר אליה.
מכאן, כי מעבר ל"תפילה לעני כי יעטוף" שומע אני את ה"תפילת לאני", את ה'אני' האישי, הפנימי, הנקודתי, האינסופי.
"ואני תפילתי" - שורר דוד בתהלים (סט,יד), ושב ביתר עוז וזהות: "ואני תפילה" (קט,ד). והאיר וביאר ר' צדוק הכהן (דברי סופרים לו): "ששם עצמו עני שאין צריך להתפלל רק הוא עצמו תפילה. כמו ששמעתי הפירוש כי עני ההולך ערום ויחף וכל גופו פצעים ומכאובים אין צריך לדבר בקשתו כלל, כי כל רואהו ירגיש מבוקשו וירחם עליו. והוא עצמו תפילה!"
דור דור ודורשיו "בכל שנה ושנה נתחדש פירוש חדש בתורה" כך מסביר הרי"מ מגור את הפסוק "בינו שנות דור ודור" (אולי בשל כך ספרו נקרא חידושי הרי"מ).
הוא אף מוסיף ואומר "בכל דור ובכל תקופה באה הבנה חדשה בתורה מן השמים, שהיא מתאימה לדור, וצדיקי כל דור מבינים תורה כפי מה שדרוש ללמד את בני הדור". בכך הוא מסביר את הופעת החסידות, שנצרכה דוקא לדור הזה והלאה. יתרה מכך, למילוי כרסם של הליטאים בש"ס ופוסקים, הוא קורא "וישמן ישורון ויבעט".
ע"פ דרכו, גם בדור ובתקופה המיוחדת בה אנו חיים, יורדות הבנות חדשות מן השמים שדרושות לבני דורנו.
"איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה?" כשמנסים לדמיין את הפסוק שבכותרת, זה אכן נראה אבסורד, אלף איש בורחים מאדם אחד?!
לצערנו, ראינו בתקופתנו אירועים דומים, לדוגמא: כאשר מחבל ביצע פיגוע במקום מסוים, אלף איש הפסיקו להגיע לשם. כאשר מחבל נוסף עשה זאת, כבר רבבה הפסיקו.
"אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם". לא המחבל גרם לזה, אלא הפחד (Terrorבלע"ז). אחד הפתרונות לבעיה זו הוא הביטחון בצור ישראל. ה"חזון איש" (אמונה ובטחון ב') מסביר שבטחון בה' אינו נאיביות ש"הכל יהיה טוב", אלא הבנה שיש מי שמסובב מלמעלה את כל האירועים. זהו גם מסר מרכזי בכל "שירת האזינו".
(ע"פ אמי מורתי, יהודית דסברג)
"גדולה שירה זו שיש בה לעתיד לבוא" (ספרי) אחת הטענות הקשות שהטיחו בנו הנוצרים בימי הביניים היא, שכל נבואות הגאולה בתנ"ך כוונו לגאולת בית שני, והן אכן התקיימו. אולם, לאחר ששוב עם ישראל חטא, שוב חרב הבית, ולחורבן זה אין נבואת נחמה.
אחת הדרכים להתמודד עם טענה זו היא, למצוא פרטים בנבואות הנחמה שלא התקיימו בבניין בית שני, ולכן ברור שהם מדברים על הגאולה העתידית. בנוסף לספרי הנביאים, רמב"ן מוצא זאת גם בתורה, בפרשתנו: "וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם ... ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו".
כנגד טענת הנוצרים ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו" ועם ישראל טרם שב בתשובה, אומר רמב"ן: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה". מסכם רמב"ן "אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין (=נוצרים)".
כמובן שהיום יש לנו טענה נוספת נגד הנצרות, שרמב"ן יכול היה רק לחלום עליה: התגשמות הגאולה מול עיננו.
הרידב"ז, רבי יעקב דוד בן זאב וילובסקי נולד בקוברין שבליטא, ושימש כרב בעיירות לפי סדר זה: איזבלין, וילנא, בובריויסק, פלוצק ווילקוביסק. את האחרונה עזב כשנדרשו הרבנים בפולין להיבחן בשפה הפולנית. ואז עבר לעיר סלוצק, ושם הקים ישיבה, שאליה הגיעו 14 בחורים ממצויני ישיבת סלובודקה. הוא הוזמן לארה"ב ושימש שם כרבה של שיקגו, ושם פרסם את ספרו על התורה נימוקי רידב"ז. אך כעבור שנתיים, לאחר קשיים עם שוחטי המקום והמַאפְיָה, עלה ארצה והקים את ישיבת "תורת ארץ ישראל" בצפת. ספריו נושאים את שמו הפרטי או את ראשי התיבות של שמו. בראשי תיבות אלו כינה את פירושו הנרחב לתלמוד הירושלמי, ובהם הוא ידוע יותר. נפטר בצפת ביום א' דראש השנה תרע"ד.
ספריו הראשונים נכתבו בהיותו רבה של איזבלין: "מגדל דוד" על הש"ס, ו"חנה דוד" על מסכת חלה. בבוברויסק הוציא את ספרו שו"ת רידב"ז, ובפלוצק שקד על פירושו וחידושיו לירושלמי. עוד קודם התמנותו כרב בשיקגו הגיע לארה"ב כדי לקבל תמיכה להוצאת פירושו לירושלמי, ואת סדר נזיקין הקדיש לתומכיו שם. מצות השמיטה העסיקה אותו רבות בהיותו בצפת, ושם פרסם את חיבורו "בית רידב"ז" כתוספת לספרו של ר' ישראל משקלוב "פאת השולחן". לא מקובל שהמחבר עצמו מוסיף לשמו את תואר הכבוד 'רבי', ובוודאי לא כשם ספרו, אולם הרידב"ז לא התכוון שהאות ר' תיפתח על ידינו כ"רבי", אלא כרינת, היינו: רינתיעקבדודבןזאב, על יסוד הפסוק בירמיהו: "רנו ליעקב שמחה". לאחר שחלה ונוסף לו השם רפאל, קיבלה האות ר' מובן חדש. הבחירה בשם זה עלולה להטעות כאילו מדובר באחד הראשונים (ריטב"א וכדו'), ובאמת לעתים מחליפים את אישיות השבוע שלנו ברדב"ז, רבי דוד בן זמרא, שאף הוא כיהן בזמנו (המאה הט"ז) כרב בצפת, וכתב שו"ת וגם פירוש על הרמב"ם.
הרידב"ז נודע באהבת התורה וההתמדה בה. בצוואתו ציווה לבניו שאם ח"ו יעבור עליהם יום שבו לא למדו תורה, שלא יאמרו באותו יום קדיש לזכרו. מנדודיו בין הקהילות ניתן ללמוד שהוא לא שבע נחת מבעלי הבתים בקהילותיו. בהיותו בסלוצק נשאל: כיון שאתה כל כך סובל מהם, מדוע אינך עוזב את העיר? והוא ענה: למה זקוקים לשבעה מדורים בגיהנום, מדוע לא די באחד? אילו היה רק אחד, היה הרשע מתרגל, ולכן מעבירים אותו ממדור למדור. אני התרגלתי כבר לצרות מקהילת סלוצק, לשם מה אחפש לי גיהנום אחר?! ובכל זאת משם עבר לארה"ב.
מאז עלה ארצה פעל רבות למען שמירת השמיטה ללא 'היתר המכירה', וחלק בכך על הראי"ה קוק. אולם הדבר לא גרע מהכבוד שנהגו שני תלמידי חכמים אלו זה בזה. "הרב הגאון הצדיק המפורסם" כותב הרידב"ז בראש איגרתו לרב קוק, וחותם בה: "ידידו כאח לו". ביוזמתו חתמו איכרי הגליל העליון בשנת השמיטה תר"ע על רצונם לקיים את השמיטה, והוא יצא לחו"ל, ואף לברון רוטשילד בפריז, על מנת לגייס למענם עזרה.
"ויאמר אלקים: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך... כי ביצחק יקרא לך זרע; וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (מקריאת התורה ביום א' דר"ה). הרי זו סתירה! לפי הפסוק הראשון רק הבא מיצחק ייקרא זרעו של אברהם, ואילו בפסוק הבא מבואר שגם בני ישמעאל נחשבים לזרעו! אלא שלכן דייק אונקלוס לתרגם "ביצחק יקרא לך זרע" - "ביצחק יתקרון לך בנין" (כל זרעו אחריו), ואילו ב"כי זרעך הוא" שנאמר על ישמעאל תירגם: "ארי בְּרָךְ הוא" - ישמעאל בלבד. ולכן פתח הקב"ה "אל ירע בעיניך על הנער" - אל תראה בו נער גרידא, כי באמת בנך הוא כיון שנתגיירה אמו, ומצרית שנתגיירה אין בנה מתייחס אחריה (יבמות יח), אבל בניו שייוולדו לו מאישה שישא מארץ מצרים הם יתייחסו אחריה ולא אחריו ולא אחריך. מה שאין כן יצחק שגם בניו יתייחסו אליך.
חז"ל עמדו על ההבדל בין משה רבנו הקורא אל השמים להאזין לדבריו ואל הארץ לשמוע אליהם, בניגוד לישעיהו שקרא את השמים לשמוע ואל הארץ להאזין. חז"ל ייחסו זאת למעלתו השמימית של משה שמפאת קרבתו כביכול אל השמים יכול הוא להמתיק סוד על אוזנם ולפיכך הוא קורא אליהם להאזין; מאידך, מהארץ הרחוקה ממעלתו השמימית הוא איננו מצפה להאזנה, כי אם לשמיעה בלבד. לעומתו, ישעיהו, הארצי, מאזין את הארץ הקרובה למעלתו, ומצפה מהשמים לשמוע ממרחק.
לאחר התנצלות והבהרה שבה מסביר אור החיים מדוע ניתן לפרש שלא כחז"ל בדברי אגדה - מציע אור-החיים הקדוש פירוש הפוך. האזנה היא הטיית האוזן, וזו נצרכת דווקא כאשר הקריאה באה ממרחק; לעומת זאת השמיעה היא פעולה שנעשית ממילא וללא מאמץ מיוחד. דווקא משה הוא הארצי מבין השניים, מפני שהוא שר שירה, כלומר: אומר את דברי עצמו ("לקחִי", "אִמרתִי"), ולכן הוא קורא אל השמים הרחוקים להאזין. לעומת זאת, ישעיהו הנביא איינו אלא צינור לדבר ה' (כהמשך הפסוק: "כי ה' דיבר") ולכן השמים (כסא ה') יכולים לשמוע מאליהם, אך הארץ (הדוֹם רגליו) זקוקה להטיית אוזן.
אור-החיים, כדרכו, מנסה לאחד בין הפירושים. מטיבי לכת מוזמנים לעיין בביאורו.
הערב בלכתי להתפלל תפילת ערבית, צעד לצידי יהודי תלמיד חכם, שלא פעם שמעתי ממנו לימוד הראוי להתכבד בו. מכיוון שהיה עלינו לעבור כברת דרך משותפת עלתה במחשבתי האפשרות שאולי בהמשך ללימודינו המשותף נחליף מספר מילים של מה בכך רק למען הרעוּת הפשוטה של שני יהודים הפוגשים זה בזה באקראי. שתיקתו הייתה שתיקה אילמת. שתיקה שיש בה מחוסר היכולת לתקשר במובן הפשוט והישיר של המילה והמלל. יש שתיקה שהיא מלאה בדיבור ובנוכחות ועליה נאמר כל המוסיף גורע, אך ישנה שתיקה שאיננה יודעת לפרוץ את גבולה. חז"ל לימדונו ששיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. ואפשר שכל תכלית לימוד התורה הוא להביא את קדשי ישראל למפגש עם הוויות חיי החולין, שהרי כל מה שנמוך יותר שורשו גבוה יותר, ולכן לימוד שיחת חולין הנעוץ בקודש יש בו עומק הצריך לימוד. אם כך ממה נובעת ההתכנסות והמופנמות של לומדי התורה שאיננה מתגלה בהוויות החולין?
הלוחות הראשונים לא הצליחו להגיע אל המציאות בשלום. לנוכח מעשה העגל נאלץ משה לשברם. אותו החותם הדרמטי נשאר נעוץ עמוק בלבותיהם של רבים העוסקים בתורה. יש חשש שירידת התורה אל המציאות הנמוכה תייצר מפגש מחודש עם איזה גועל של עגל, ולכן יש מלומדי תורה המשמרים את תורתם למעלה והיא איננה יורדת למטה.
משה איננו חושש. בשיאו של יום התשובה, ארבעים יום לאחר שבירת הלוחות הראשונים, בלב נשבר, מוריד משה בעיצומו של היום הקדוש את הלוחות השניים למטה. דווקא ביום הכפורים שבו אנו כמלאכים הנמשכים למעלה זוהי ההזדמנות לשבור את תורתנו הראשונה הנשארת למעלה, כדי להורידה אל חיי החולין למטה. 'פתח לנו שער בעת נעילת שער' - זוהי תנועה שיש בה מן ההיפוך המשבר. שבירת הלב ביום הכיפורים צריכה להביא לסגירת שער השמימיות ופתיחת הקשר של התורה עם הארציות.
רבי אברהם מסטראטין שאל את רבי חיים, כיצד מועילה טבילה במקוה לטהר אדם? הרי האדם משול לחרס וכלי חרס אין לו טהרה במקוה ואין לו תקנה אלא שבירה. השיב ר' חיים: אף בטבילה במקוה צריך לב נשבר, ושבירתו היא טהרתו.
שאלה: בשעה טובה ומוצלחת, בשבת שעברה נולד לנו בננו הבכור. התלבטנו כיצד יש לנהוג לגבי ספירת הימים מהלידה ועד היום בו יש לקיים את פדיון הבן: א. באיזה יום עלינו לקבוע את פדיון הבן? ב. האם ניתן לפדות את הבן גם בלילה?
תשובה: מחלוקת בין הפוסקים אם בעינן שלושים יום ואחד תמימות, ואם אומרים מקצת היום ככולו.
אנחנו פוסקים כדעת האומרים מקצת היום ככולו, ומכיון שהבן נולד ביום שבת הפדיון צריך להיות ביום ב'. ומעיקר הדין אפשר לעשות את הפדיון בליל שני, אך אנו לא נוהגים לעשות בלילה אלא במקרים מיוחדים, כגון שיום השלושים ואחד חל בשבת ואז אפשר לעשות פדיון במוצאי שבת.
חנייה במקומות אסורים, עשויה לגרום לעתים לסכנת נפשות. זהו מכשול שלדעת הרמב"ם כלול באיסור "לא תשים דמים בביתך":
פעמים רבות, חניה לא נכונה עשויה לגרום לצמצום שדה הראייה, ולגרום לתאונה ממשית. לעתים, עשויה החניה לגרום לסטיית כלי רכב שתביא לתאונה.
גם כאשר אין בכך חשש של תאונה, הרי שהדבר מהווה מכשול ברשות הרבים, ונחשב מזיק כדין חופר בור ברשות הרבים.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח קמ"ח) דן בנהגים שאינם זהירים. הוא כותב שצריך לדווח למשטרה על נהגים שכאלו. פרט לכך הוא דן ביחס לחניות במקומות אסורים: וגם בכלל, אם מעמיד את רכבו בצורה המסכנת את הולכי רגל, או על המדרכה שמאלץ את הולכי הרגל לרדת על פני הכביש שזה מקום מיועד עבור נסיעת כלי רכב ומסוכן עבור הולכי רגל וכיוצא בזה שהזכיר במכתבו, כל אלה יש להם דין כמו חופר ברשות הרבים, וכמבואר בשלחן-ערוך (חו"מ,תי), דאפילו שפך מים ברה"ר והוחלק בהם אחר חייב (עיין שם).
ועוד יש בזה, אף אם יהיה ברשותו דבר שיש בו סכנה, משום 'לא תשים דמים בביתך'...
גרירת רכב מפריע יש לציין, שלעתים מותר להזיז מכונית המפריעה לבני רשות הרבים, אף אם ייגרם לה נזק. הגמרא (ב"ק כז,ב) דנה באדם ה"ממלא רשות הרבים כולה חביות", ובכך חוסם את דרכם של בני רשות הרבים. לדעת התוספות (שם, ד"ה אמאי) במקרה זה יכול לשבור את החביות. דעת הרמב"ם (נזקי ממון יג,ג; חובל ומזיק ו,ה) מורכבת יותר, ויש שהבינו בדבריו שאין לשבור את החביות בידיים, ורק אם נשברו דרך הילוכו יהיה פטור (שלטי הגיבורים יב,א).
בשו"ע (חו"מ, תיב,ב) פסק שאין לשבור את החביות בידיים, אולם, "אם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור אפילו שברו בידים פטור". כך הבינו גם הב"ח והסמ"ע (שם) בדעת הרמב"ם. ולכן, מותר לעבור עם מכונית אחרת בכביש, גם אם ייתכן שייגרם נזק מסוים לרכב שחנה שלא כדין (כשאין דרך אחרת לעבור). אמנם, ברור שאסור להזיק סתם לרכב חונה, אם בהיזק איננו מצליח לתקן את המצב. גם אם יצליח לתקן את המצב, יש מקום להתיר רק אם אין שום דרך אחרת לעבור. ומכל מקום, צריך להיזהר שלא להפוך בעצמנו למזיקים, ועיקר דין זה כתבתי כדי שניזהר שלא לחנות במקום שבו אנחנו פוגעים באנשים אחרים.
תקינות הרכב פרט לתקלות אלו, הנובעות מחניה שאינה נכונה, יש כמובן לדאוג לתקינות הרכב. הגמרא (מכות ז,ב) מדברת על אדם ש"היה עולה בסולם, ונשמטה שליבה מתחתיו". בגמרא מובאת דעה, שכיוון שהשליבה בסולם היתה רעועה, לכן נחשב הדבר כהריגה.
יש מקום לדון במסקנות הסוגיה והראשונים שם, אבל לענייננו, צריך להיזהר שהמכונית תהיה תקינה, וצריך להיזהר שלא לחנות במקומות המסכנים את הציבור או הגורמים לו לטרחה מיותרת.
תשובה: על מנת להבין את תפקידו של התוקע ("משמיע") יש להבין ראשית את היחס שבינו ובין השומעים.
שיטת הרמב"םהיא כי המצווה היא בשמיעת השופר ולא בתקיעה. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קע), במניין המצוות ובתחילת הלכות שופר. בתשובותיו (מהדורת בלאו, קמב) כותב הרמב"ם במפורש כי החובה היא בשמיעת השופר ולא במעשה התקיעה: "וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה, והיוצא מזה, שאלו היתה המצוה המחויבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע... ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר".
לעומת שיטת הרמב"ם, סבר רבנו תם כי הברכה היא אכן "על תקיעת שופר" ומכאן מסתבר ששיטתו היא שהמצווה היא בתקיעה עצמה. גם השאגת אריה (ו) הקשה שאם התקיעה היא רק אמצעי לשמיעה מדוע יש צורך במשמיע שהוא בר חיוב. ורבים דנו בדבריו.
לאור האמור לעיל יש לשאול - מהי משמעותה של כוונת המשמיע אם העיקר הוא שמיעת הקול?
בגמרא (ר"ה דף כח) מצאנו שתי דעות ביחס לשאלת הכוונה בתקיעת שופר. לדעת רבא נראה כי אין צורך בכוונה ולכן גם "התוקע לשיר" יצא. לעומת זאת רבי זירא ביקש משמָשו כי יכוון ויתקע, ומכאן שהוא סבר כי יש צורך בכוונה מצידו של המשמיע. הגמרא מעמתת את שיטת רבי זירא עם דברי המשנה כי העובר אחורי בית הכנסת ושמע שופר יצא, אם כיון ליבו. הפתרון של הגמרא הוא שבבית הכנסת יש שליח ציבור שמכוון מראש לכל השומעים.
ממה מורכבת כוונת המשמיע? על פי הריטב"א ותוספות הרא"ש זהו חלק כללי מהדין של מצוות צריכות כוונה. הבית-יוסף (ריג) והחזו"א לעומת זאת, ראו את חובת הכוונה על המשמיע כחלק מדין שומע כעונה. לשיטתם, כאשר רוצים להוציא אחרים ידי חובה יש ליצור זיקה תודעתית בין העושה והשומע/עונה (במקרה זה - המשמיע והשומע). לפיכך בניגוד למקרה סתם שבו המצווה יכולה להיעשות בלא כוונה - כאן יש צורך בתודעה שאליה תתכוון תודעתו של השומע.
הרמב"ם (ב,ד) פסק כרבי זירא לעניין חובת הכוונה "לא יצא ידי חובתו עד שנתכוון שומע ומשמיע". אולם לא ברור מהי הכוונה שאותה הוא דורש. לא ייתכן שבעיניו זהו חלק מדין "מצוות צריכות כוונה" שכן בעניינים אחרים, למשל מגילה (א,ב), הוא אינו דורש כוונת מצוות כתנאי ליציאה ידי חובה. גם דין ""שומע כעונה" אינו יכול להיות מקור הכוונה הנדרשת על ידי הרמב"ם שכן בהלכות ברכות (א,יא) הוא כותב שדין זה תלוי רק בכוונת השומע, ולא בזו של המשמיע. היוצא מכאן, כי בעיני הרמב"ם דין כוונת משמיע בשופר הוא דין ייחודי למצווה זו.
על מנת להבין את מהותה של הכוונה בשיטת הרמב"ם צריך להבין את משמעותה של השמיעה במצווה זו. בהלכות תשובה (ג,ד) מסביר הרמב"ם כי קול השופר הוא קריאה לאדם "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". מאחר וקול השופר אמור לנפול על אוזניים קשובות, הוא צריך גם להיות מסוגל לפנות אל אותם האנשים - כלומר המשמיע צריך לייחס את פעלתו לשומעים שהם מצידם צריכים להתכוון כדי לשמוע את הקריאה המופנית אליהם. מבחינה זו, כמו גם מכיוונים אחרים שלא יידונו כאן, קול השופר דומה לקול של מעמד הר סיני שהתחלק לקולות רבים - קול לכל נשמה ונשמה מקהל השומעים.
לכן, נסכם ונאמר כי חובת הכוונה במצוות שופר היא לייעד את משמעותה של התקיעה (כקריאה לתשובה וכהתגלות) לקהל השומעים.
פרופסור שלום רוזנברג (75) הוא אחת הדמויות המקוריות והמעניינות שקיימות בשיח האקדמי, ואף בזה הדתי. כבר ארבעים שנה שהוא מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לפילוסופיה ולמחשבת ישראל. מלבד חיבוריו הרבים, הוא גם מספיק למשוך בעט בעיתון 'מעריב' ובעבר גם פה, מעל דפי העלון "שבת בשבתו". לכבוד הימים הנוראים, ביקשנו לשוחח איתו על יהדות, פוסט-מודרניזם וחינוך.
שלום רוזנברג נולד וגדל בבואנוס איירס שבארגנטינה. בראשית שנות הששים עלה ארצה, לאחר לימודי הנדסה, אך כאן חשקה נפשו דווקא בהגות, והוא השלים את תאריו בחוג למחשבת ישראל בירושלים. למד אצל גדולי המורים של אותה תקופה, ביניהם 'מר שושני' אותו הוא מגדיר 'מורי הנפלא והמסתורי', ואף עוסק בהוצאת מחברותיו האישיות לאור. הוא נשוי לרינה רוזנברג, במקצועה פסיכולוגית, אב לשבעה וסב לעשרה.
התמחותו של פרופ' רוזנברג היא בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. הוא כיהן כראש החוג למחשבת ישראל והרצה בהרווארד, היה מעורב ביוזמות ציבוריות, והיום אף עורך מפגשים של קבוצות הידברות בין אנשי רוח דתיים וחילוניים.
עיקר ייחודו של רוזנברג - שמעבר להיותו מרצה הינו גם הוגה דעות בפני עצמו - הוא השילוב שאותו הוא יוצר בין הגות ופילוסופיה ובין תחומי דעת ורוח אחרים, כגון פסיכולוגיה, ספרות וקולנוע. בתוך עיסוקו המחקרי הוא מתיך אלה באלה מחקר הגות יהודית מתקופת התלמוד, הגות יהודית חדשה, והתמודדות אקטואלית של עולם דתי עם הגות פוסט-מודרנית.
פרופ' רוזנברג, מה מצבו של האדם הדתי בעולם הפוסט-מודרני?
"אני אוהב לסכם את תורת רבי נחמן מברסלב - מנקודת מבט דורנו - כקובעת שיש מאבק מתמיד בין שני משולשים רעיוניים. מאבק בין המשולש היהודי הקלאסי: אמונה, מצווה, תקווה, למשולש של הסטרא אחרא: ספק, פיתוי, ייאוש. העולם המודרני היה קשור עם המשולש הראשון, הוא האמין בתיאוריות, ערכים ואוטופיות. אולם הוא אכזב וחטא. הוא המאיס את המילים הגדולות שהכריזו על אידיאלים. העולם הפוסט-מודרני מקדש את המשולש השני, ובייחוד את הקואליציה של הפיתוי עם הייאוש. אם אין תקווה - הכול מותר. עמדתנו הדתית פירושה 'אמונה' ואם תרצה - הימור שיש לעולם, ולחיינו, משמעות. ואכן: הניתן להיות אדם לא-דתי בעולם פוסט-מודרני?"
האם אנחנו רק מדברים על פוסט מודרניזם (בקרב האמנות, האליטהוהאקדמיה)אבל בעצם חיים בעולם שהוא מודרני במהותו?
"כאמור, העולם המודרני חטא חטאים חמורים, בקולוניאליזם ובאשליות האוטופיות הלאומניות והקומוניסטיות. אכזבות אלו גרמו לבני אדם רבים להעדיף את המשולש האגואיסטי 'אני-כאן ועכשיו', על פני החזונות לתיקון עולם. אך הפתרון אינו בייאוש, אלא בתקווה חדשה לתיקון אמיתי. חסד עשה איתנו הקב"ה שהפוסט-מודרניסטים כותבים בעגה משלה, ערלת שפתיים ועט, מסובכת ובלתי מובנת. אלמלא זאת, השפעתם הייתה הרסנית. אני חושב שמדינת ישראל חייבת לתמוך בעריכת כנסי השתלמות פוסט-מודרניים לכל יריבינו ואויבינו".
אתהידוע בשימוש שלך בכלים תרבותיים שונים (ספרות ילדים, ספרות יפה וסרטיקולנוע) עלמנת ללמד מהלכים פילוסופיים. האם זו מתודיקה, או שיש כאן גםענייןמהותי?
"אנו מכירים שתי צורות של העברת מידע וטיפול בה: הדרך הדיגיטלית והדרך האנלוגית, או אם תרצה - בזהירות רבה - האונה השמאלית והאונה הימנית של המוח. או אולי, גבורה וחסד. הגבורה של הניתוח הלוגי, חייבת להיות מלווה בחסד של התפיסה הכוללנית והמוחשית. אם לאחר שלמדתי סוגיה, תלמודית או פילוסופית, אינני רואה בפני תמונה, סימן שלא הבנתי אותה. מעבר לכך, הפילוסופיה וכל היצירה הרוחנית והאינטלקטואלית הרצינית, חדורה בשאלות האנושיות הגדולות: בחיפוש א-להים, חידת האדם ודילמת הטוב והרע. הקשרים שבין העולמות אינם מלאכותיים, הם מהותיים".
בהנחה שהנוער ספוג בתרבות הפוסט-מודרנית שהוא קולט מאמצעי התקשורת - מההתכונה שעל המחנכים לכוון אליה, מה הרגש שיעזור להם להתמודד בעולםכזה, ולשמור על ערכיות ואמון?
"אינני רואה עצמי ראוי לחנך מחנכים. למרות זאת אומר שהמחנך חייב להציג את עצמו, את עולמו הוא, אחרת אין כאן חינוך אלא צביעות. השינוי הגדול יתרחש - והוא כבר מתחיל להתרחש - כאשר מחנכים שגדלו בעולם הבעיות האקטואליות, ועברו אותן, ייכנסו לעולם החינוך".
אתה מדבר בכזו התנגדות על העולם הזה, שבעצם מרכיב את השיח התרבותי של היום - יש תקווה 'לעשות עם זה משהו' בכלל?
"על העולם התרבותי הפוסט-מודרני חייבים אנו לומר: 'קליפתו אכלתי ותוכו זרקתי'. עלינו לשמור על הקליפה, פריה של הטכנולוגיות החדשות, ששינתה את העולם על ידי יצירת סוגי התקשרויות חדשות, את האמנות בת-זמננו, את המציאות הווירטואלית והבדיונית, ועוד היד נטויה.
נגד התוך הפוסט-חדש, עלינו להילחם ולעמוד על מבטנו המיוחד, המבט היהודי-אנושי. זהו מבט שמאמין שמעבר לכל הפיתויים עומד ערך יסודי חשוב: האהבה שבקדושה, שהיא אהבת הנפשות והגופות שבין עלם ועלמה".
תיאור מלבב של ה"תשליך" בצפת בראשית המאה הקודמת כתב הרב יהודה לייב פישמן-מימון. וכך מספר הרב: ..."בַּכּול יכולה ירושלים להתחרות עם צפת - אמר לי פעם אחד מזקני החסידים בצפת - אבל לא באווירה הבהיר והצח, הרענן והרך". "צפת - ציטט איש שיחי את הרב אזולאי - יש לה יתרון על כל שאר ערי ישראל, כי אין אויר זך בכל ארץ-ישראל כמו אויר צפת. ועל-כן היא מוכנת ומזומנת להשיג בה סוד עומקה של התורה וסודותיה". "בייחוד - הוסיף בהתלהבות ובהתרגשות יתירה - מכירים ומרגישים את אוירא דצפת בעת אמירת ה"תשליך" ביום ראש-השנה".
הרב מימון התפעל מדבריו הנלהבים של אותו חסיד בא בימים, עד שהחליט לעשות מעשה ולעלות לגליל העליון, בכדי לחוג את ראש-השנה בצפת, כי "כלתה נפשו וגם נכספה" לחוות בעצמו את ה"תשליך" המיוחד.
בבואו לרובע היהודים בצפת נכונה לרב מימון אכזבה מרה. הוא הגיע לסמטאות צרות, אפילות ומפותלות ובהן מבואות חשוכים. הוא הזדעזע ממצבם הדחוק של בני עמו, החיים במצור ובמצוק ועננה כבידה של עצבות מרחפת עליהם. המראה המדכא הזכיר לו יותר את הגטאות בגולה ובוודאי שלא התאים לתיאור עיר הקודש צפת, אשר אויר פסגות אמוּר לרחף עליה.
והנה הגיע ראש השנה, אך גם בתפילות המיוחדות של יום הדין לא חש האורח כל רטט או התלהבות מיוחדת. אדרבה, חסרו לו השתפכות הנפש והתרוממות הרוח, אותן חשים בערי הקודש כדוגמת ירושלים.
אחרי תפילת מנחה הגיע זמן ה"תשליך". וזאת יש לדעת, בצפת אין מקורות מים חיים כגון מעיינות או נחלים, לכן נהגו שָׁם עוד מימי קדם לעלות על הגגות, להשקיף על הימים והנהרות הנראים מרחוק ולומר לעומתם את פסוקי ה"תשליך". ואמנם לפתע נשבה רוח רעננה על הסמטאות הקודרות של השכונה היהודית וכמו יצאו הם מאפילה לאור גדול. וכך מתאר זאת הרב מימון: ...ואלפי יהודים, זקנים עם נערים, טיפוסים שונים ומשונים גם בפרצופיהם וגם בתלבושתם, ספרדים ואשכנזים, פרושים וחסידים, בבלים ופרסיים, מערבים ותימנים, כולם טפסו ועלו על הגגות של בתי-הכנסיות והמדרשות. גם נשים זקנות וצעירות, לבושות בגדי-לבן ועטופות צעיפי-תכלת, עלו על מעקות הגגות של הבתים אשר מסביב ועמדו על הגזוזטראות, ויהי המראה נהדר בקודש.
ים סוער של בני-אדם, אשר התנופף בדמות גלים: שטריימלים, תרבושים, מגבעות, מצנפות ומטפחות, מכל מיני צבעים וצורות, נחשול של ראשים וקרקפות - קהל מנומר ורב הגוונים.
...וכל הדר הגליל התגלה לפנינו בכל זיו יפעת תפארתו... אני מרחיב את חוג מבטי ומרחוק מתגלית תמונה קוסמת עיניים, מברקת כעין אספקלריה מאירה ומלוטשת - ים כנרת... וגליו רוטטים לאט לאט ונבלעים זה בתוך זה. וים האנשים מתנועע גם הוא לאטו וכל העיניים נטויות לפינת קסמים זו... ומפיות אלפי האנשים, השונים בפרצופיהם וגם בדעותיהם, התפרצה שאלת בקשה אחת: "יָשוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאתינו!"
וכאשר פנו המתפללים מערבה נפרס לפניהם היםהגדול לכל אורך קו האופק, וכך מצאו הם את עצמם מוקפים בימים. באותה שעה נדמה היה לו לרב מימון כאילו נשמע מבינות להרים הד-קול המכריז: "...מלאה הארץדעת ה' כמים לים מכסים?"...
(עפ"י הרב י"ל פישמן, "תשליך בצפת", בתוך "חגים ומועדים", עמ' ל-לד)
'בראש השנה אחד בצעירותי, היתה תקופה רגועה ושלווה', כך סיפר פעם מורי, הרב יעקב מדן, 'היו אלו שנים שבהן המצב הכללי היה סביר ורגוע. התפללתי את תפילת ראש השנה ובאמצע התפילה תקפתני קושיה. היה זה כאשר הגעתי למשפט - 'ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע'.
'תמהתי ביני לבין עצמי תמיהה עצומה. בזמננו, המדינות יציבות ורגועות. כיצד ניתן לומר משפט זה. איך אפשר לומר שמדינות נידונות לחרב ולמגיפה? המשכתי בתפילה תוך ניסיון להדחיק את הקושיה. אחרי התפילה ניגשתי למו"ר הרב עמיטל ושאלתי אותו על כך. איני זוכר מה הוא ענה לי, כנראה שתשובתו לא יישבה את דעתי'.
'במהלך עשרת ימי תשובה לא הפסיקה הקושיה להטריד אותי. ביום כיפור קיבלתי את התשובה. צפירה עזה של מלחמה ניערה אותי מהשאננות והרוגע, ותירצה באחת את כל קושיותי...'
* * *
'כשתגיעו למוכס', תידרך המנהיג את החבורה, 'תעמידו פני בוכים. כך המוכס יאמין שזאת הלוויה ולא יבדוק מה יש על המיטה'. החבורה היתה שאננה והתעלמה מהבקשה. הם הורגלו לגנוב את המכס בדרך זאת, ומעולם לא פנה המוכס לבדוק האם על המיטה ישנה גופה או סחורה גנובה.
למרבה הצער בעמדת הבדיקה חיכתה הפעם הפתעה. מוכס חדש ועירני החליף את המוכס הזקן. 'אנו מלווים את הנפטר לבית עולמו', הסביר המנהיג למוכס הטרי. המוכס בחן בקפידה את החבורה ומבטיהם העליזים עוררו את חשדו. 'אם זאת אכן הלוויה מדוע אינכם בוכים, מדוע אתם כל כך שלווים ורגועים?' תמה המוכס, והרים את הכיסוי של 'מיטת הנפטר'.
כשראו בני החבורה כי תרמיתם התגלתה פרצו בבכי ודמעות. 'אנא ממך חוס עלינו ועל משפחותינו', פנו אליו בתחנונים ובזעקות שבר, 'ילדים קטנים ורכים מחכים לנו בבית'.
המוכס הביט עליהם בשתיקה ובבוז. 'עכשיו אתם בוכים', נזף בהם, 'אם הייתם בוכים לפני חמש דקות, כשנשאתם את המיטה, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו'...
קשה מאוד להרגיש שאנחנו עומדים למשפט. בן אנוש שאינו רואה צרה, חושב לתומו שהכל בסדר. אנו פוסעים כאותה חבורה לפני המוכס ובטוחים שמה שהיה הוא שיהיה. קשה לנו כבני תמותה להבין בפני אלו סכנות אנו עומדים.
נכון הוא שהצבא שלנו ברמה גבוהה מאוד וכך גם יתר שירותי הביטחון. עם זאת, אין די בכך כדי להסיר את הסכנות הנוראות המרחפות כעת מעל ראשנו. מצפון, מדרום, וממזרח אורבים לנו אנשים רעים הרוצים ברעתנו.
כבר הבטיחנו הבורא, שכשנשמור את תורתו ישמור הא-ל עלינו. את הבטחה זאת קראנו פעמים רבות בפרשיות השבוע האחרונות. עלינו להתאמץ כדי שנהיה ראויים בע"ה לברכה. עלינו לזכור ששום דבר אינו מובן מאליו. כדי שברכת הא-ל תשרה עלינו, יש להתחזק במעשים טובים.
* * *
'ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירים את רוע הגזירה'
'בספר חיים ברכה ושלום... נכתב ונחתם לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל'
.jpg?BannerID=19){kind=small}
