שבת בשבתו

 

חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק
גיליון 1657: שמות  כ"ג בטבת תשע"ז 21/01/2017

נקודת מבט

תכנית ריאליטי סוחפת בתקשורת /הרב ישראל רוזן

 

"לא איש דברים אנכי... כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (ד,י)

דרמה ריאליטית

לאחרונה נחשפנו כולנו לתכנית 'ריאליטי' של התקשורת, בכיבובם של 'ביבי נוני וחברים'. יש לשער כי עד עת קריאת השורות תכנית 'האח הקטנטן' תהפוך לדרמטית יותר מיום ליום. ההתרחשות הריאליטית, הכמו-אמיתית, המוקלטת והמבוימת, תמתח את עצביו של מי שחובב תכניות מתח שעיקרן התגוששות והתחככות. כדרכן של ריאליטות הן מהוות חומר רקע פנטסטי לפרשנים ולפרשני פרשנים החיים בבועת הריאלטי. בסוף, השופט המשפטי בהמרצת דעת הקהל (שהיא-היא התקשורת, כמובן וכידוע) יחרוץ את הדין; מי יושלך באכזריות גלדיאטורית מבמת הריאליטי. ואולי כולם-כולם יזרקו אל מחוץ לזירה, לקול מצהלות הצופים משולהבי תקשורת הסלון.

הבכתי את קוראיי במשפטים אציליים ומורכבים, אז נרד מעט ונדבר ישירות; 'חיבתי' לתקשורת ידועה לא מהיום. שם יושבים חכמים בעיניהם הבטוחים שכל העולם מעוצב על ידם . הם מרבים לראיין ולפרכס זה את זה וזו את זה וזה את זו. בדקו נא את אחוזי הריאיון ההדדי הפנים-תקשורתי, בתקשורת הכתובה, המשודרת, המוקרנת והמרושתתת. כך בונים כוכבי זוהר ויוצרים את המציאות הריאליטית (להבדיל מזו הריאלית). שם בטוחים כי הם מעצבי דעת הקהל, בוני-מחריבי עולמות. יש להם קומבינה ריאליטית איך "לפנק ראש ממשלה", למשל, ולאפשר לו שינה רגועה ובוטחת למרות אויביו, שהרי "הכל בשליטה"; שם מכתיבים את סדר היום הציבורי, את יומני היום והלילה המשודרים והמצולמים; שם, במעמקי התקשורת, סוחרים בתן וקח 'דעת הקהל', ואולי גם בהשקפת עולמם של שופטים.

ואני הקטן בז לכל המיתוס הזה ול'פרשיותיו' הצצות לבקרים. פרט ל'אליטות המחוברות' חושבני כי רובו ככולו של הציבור לא איכפת לו מכל תסבוכת פרשת... גבי אשכנזי ובועז הרפז ויואב גלנט, למשל, שהזינה את התקשורת ובלבלה את ראשינו והעסיקה את מיטב פרשנינו, ואיננו זוכרים האם בכלל כבר הסתיימה ואיך. וזו כמובן דוגמא מני רבות.

ביבי-נוני

בעיני, הוא הדין לתכנית הריאליטי הנוכחי נוני-ביבי או להיפך. לדעתי רובו ככולו של הציבור צופה בה בדיוק כמו אותם שוטים מעש ועתירי זמן המתמוגגים מ'האח-הגדול' , משל 'אלו הם החיים'. אז נוני-ביבי אמרו ורמזו ורימו, ו'גנבו סוסים', והקליטו בסתר וסחרו בדעת הקהל (שכביכול בידם) ובחוקי הכנסת (שכביכול בידם), ותקעו כף או סכין, וליחששו בשפת חלקות, וחיזרו הדדית בחיספוס לא ג'נטלמני, והשליכו ג'ינג'י לכלבים, ואולי עישנו סיגרים ולגמו שמפניה. אכן, זה מעניין ומותח וסופר-דרמטי אבל הכל-הכל רק התרחשות נפוחת ריק.

אנחנו מדינה דמוקרטית ב"ה. דעת הקהל איננה כפויה, והצבעת העם בבחירות איננה מנווטת ע"י שום עיתון 'פרבדה' (='אמת' מטעם) שבעולם, וסקרי דעת הקהל לקראת הבחירות בארה"ב יוכיחו! העם בריא יותר מכל הקומבינטורים הסבורים כי ניתן ללוש את העם הנבער לפי רצון האליטה התקשורתית.

מסקנה : אציע ליועץ המשפטי, לפרקליטות ולמשטרה להניח לכל הפרשה שבסופו של דבר איננה אלא הצגת ריאליטי למשרתות, וליטרות בשר לזאבי טרף תקשורתיים. העם, ואפילו הח"כים, לא קונים אותה!

* * *

משה המנהיג האולטימטיבי ניחון בתכונה אנטי תקשורתית; כבד פה ולשון, כמצוטט בראש המדור. מפרשים רבים, קדמונים ובני זמננו, הדגישו זאת כמסרון מנותן התורה להוציא מלב הטועים שיאמרו כי מנהיגות גואלת זקוקה לכישורים תקשורתיים.

ועוד למדנו ממדרש חז"ל (שמו"א א,כו) כי משה ניחון בתכונה זו (העדר תקשורת) לא מלידה, אלא כתוצאה מהנפת ידו של מלאך אשר הרחיקו מ...גביע זהב נוצץ (=מנעמי החיים. מלא בויסקי?) אל עבר גחלת לוהטת וצורבת, אך מבטיחה כישורי מנהיגות אמיתית, לא-מילולית ריאליטית.

(נכתב במוצ"ש ויחי)

שלח לחבר|הדפס|סגור

קבלת שבת

"פתחי לי אחותי רעייתי" /אסתי רוזנברג,
ראש המדרשה לבנות במגדל עז

בשבעים נפש ירדו בני יעקב מצרימה והופכים ל"בני ישראל" – ממשפחה לעם, מפרטים לציבור. בני יעקב יורדים למצרים לפגוש את אחיהם ולשרוד ברעב, במקביל הם מקיימים את גזרת השעבוד "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". חייהם הפרטיים הופכים להיות הבסיס לעם שלם. הרבה כוח ועוצמה בסיפור של יחידים, כל יחיד עומד במרכז, כל יחיד מרגיש את האחריות הגדולה ונדרש לפעול בהתאם. בציבור - הדגשים שונים, הפרט נעלם לעתים בתוך המרחב הציבורי הגדול, נקודת המבט שלו נעלמת ותחושת האחריות נשחקת.

פרשתנו מספרת את שני הסיפורים. מחד, עם נוצר – רבה ופורה, פרייה שמכילה בתוכה סכנה של ניכור וזרות. ומצד שני – מדגישה את היכולת של היחיד להשפיע על הכלל ולהצילו.

הציבור כורע תחת הנטל – לסבל אין פנים בפרשה, העם פאסיבי ומתואר כמיואש: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו". בני ישראל אפילו לא יודעים לנסח במילים את כאבם ותפילתם, הם משוועים ושוועתם עולה אל האלקים. "וירא אלקים", "וידע אלקים". בורא עולם מודע לכאבם אך עדיין לא גואל אותם. הוא ממתין לעשייה ציבורית אקטיבית שלוקחת אחריות, שמשפיעה ופועלת במציאות. לציבור הסובל אין כוח לעשות זאת, רק יחידים יוכלו לחבור לבורא עולם במסע אל הגאולה.

ואכן היחידים מתנוצצים מתוך האפֵלה - "ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים" – שילוב של אומץ ואמונה גורם למיילדות להתייצב מול הרודן ולמרוד בו.

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – ידוע מדרש חז"ל שהכוונה לעמרם שהחזיר את יוכבד למרות האיום הקיומי כנגד הצאצאים. זוג אחד שאינו מפחד להתייצב מול המציאות ומאמין שהיא ניתנת לשינוי ושיש ליחיד הזדמנות לומר את דברו גם כשהרוע משתולל בעולם.

ומעל כולם – משה רבנו המתייצב מספר פעמים כיחיד מול רשעה ומול ציבור שחי ומתנהג אחרת ממנו. מול המכים במצרים, מול רועי מדין ובשלב הבא – מול פרעה מלך מצרים ומול זקני ישראל – תמיד מבקש את הצדק והאמת, לא ירא ולא חת.

התנהגות זו מזכה אותו להתייצב מול בורא עולם בתפילה, בדיבור ואף בתביעה, תביעה לגאולה ולישועה.

היחיד המעז, הלוקח אחריות, הפועל ועושה במציאות, זוכה לחבור לבורא עולם בתהליך הגאולה. יתרה מזו – הבורא ממתין ליחידים אלו. כאז אף עתה.

שלח לחבר|הדפס|סגור

הארה בפרשה

ניתוק לשם חיבור /הרב אסף הר-נוי,
בית המדרש הגבוה לתורה ומנהיגות, ירושלים

באחד מספריו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר הוא מתאר את חייו של אחד ממלכי צרפת אשר היה טרוד ועסוק מיום עד ליל.

אותו מלך, היה מתעורר בבוקר לקול צלילי מוסיקה קלאסית של התזמורת המלכותית, מתלבש ועובר מיד לארוחת בוקר דשנה של מיטב הטבחים המלכותיים.

מיד לאחר מכן היה יוצא לציד מפרך ביערות הסמוכים לארמון וחוזר לארוחת צהריים מדושנת ומענגת. אחרי הסעודה, כשכבר היה עייף מן הציד וכבד מהאוכל, היה נם את תנומת הצהריים שלו אשר גם ממנה היה מקיץ לקול צלילי התזמורת.

אחר הצהריים היה נפגש עם מיטב הפילוסופים הצרפתיים לדון בעניינים שברומו של עולם, סועד את סעודת הערב, ועד לשעות המאוחרות של הלילה היה רוקד בנשפים.

גם לאותן דקות מעבר, שבין כל שלב ושלב במהלך יומו, היה מוכן ליצן מלכותי שתפקידו היה להצחיק את המלך, כדי שחס ושלום לא תישאר ולו דקה אחת פנויה.

יום אחד מת הליצן המלכותי והמלך מצא את עצמו פנוי מספר דקות. הוא עצר לרגע וחשב, עד שעלתה בו בחילה והוא פשוט הקיא.

בפעם הראשונה בחייו היה לו זמן פנוי לעצור ולחשוב על עצמו ועל חייו, והוא פשוט לא יכול היה לשאת את זה.

כשהמנהל בא להודיע שהמבחנים מבוטלים

כשמשה מגיע לחלץ את בני ישראל מצרת השעבוד המצרי - בני ישראל מאמינים לו: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". אבל, מיד אחרי הסיבוך הראשון וההכבדה בעול העבודה, התנהגותם משתנה והם כלל לא מוכנים להקשיב למשה. התורה מנמקת את הסיבה לכך ואומרת שהם "לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" (ו,ט).

כשלימדתי את פרשות שמות-וארא בגימנסיה העברית בירושלים, ניסיתי להמחיש לתלמידים את האבסורד שבפסוק, על ידי משל מחייהם.

נניח שאתם באמצע תקופת מבחנים צפופה וקשה ולפתע מגיע לכיתה מנהל ביה"ס בכדי להודיע לכם שהמבחנים מבוטלים. אתם, במקום להקשיב לבשורתו הטובה של המנהל, דוחים אותו ולא מוכנים לשמוע, מכיוון שאתם עסוקים בלימוד למבחנים.

הרי משה בא לגאול את בני ישראל מן העבודה הקשה, אז כיצד ה עבודה הקשה היא הסיבה לכך שהם לא מוכנים לשמוע אליו?

התחכום המצרי

פרעה הרשע מבין בפרשתנו שאין לו סיכוי לגבור על בני ישראל ולנצח אותם בדרך של מלחמה רגילה. הוא מבין שהשמדה המונית לא תתקבל בהבנה בקהילה הבין לאומית, ושניסיון הריגה יוביל רק למרידה מצד בני ישראל הרבים.

הוא מחליט לנקוט בצעד מתוחכם ומתוכנן היטב, אשר מבחינתו ידכא כל יכולת או מחשבה על מרד, מן השורש.

הוא מבין שעבדות קשה, יום יומית ומסביב לשעון - לא תותיר לבני ישראל את יכולת המחשבה הבסיסית על חייהם ותסכל כל תקווה או ניסיון להפיכה. לכן פרעה רק מרבה ומוסיף בעבדות הקשה, כי הוא מבין שככל שהאדם עסוק, תפוס וטרוד במחשבתו - לא תוכל לעלות בו שום מחשבה או רצון לחירות.

על כן, גם כשמשה סוף סוף מגיע להושיעם מהשעבוד - העבודה הקשה עצמה היא הסיבה לכך שלא מקשיבים לו, כי היא מביאה למצב מנטלי שלא מאפשר כל יכולת להרים ראש ולשאוף קדימה אל מקום אחר.

לעמוד מול עצמנו

עצתו של פרעה חיה וקיימת גם בימינו אנו. אמנם היא לבשה לבוש אחר אך היא מאיימת ומתוחכמת לא פחות. חיי היום יום של כל אחד מאתנו מלאים בעיסוקים ובטרדות רבות, טכנולוגיות ומכשירים רבים מקיפים אותנו ולעתים מונעים מאתנו אפילו רגע אחד של מחשבה אמתית וכנה על עצמנו וחיינו.

היציאה מהשעבוד היא בראש ובראשונה היכולת להסיר את כל המסיחים ולהתחבר אחת ולתמיד אל עצמנו.

לתגובות והארות: atharnoy7@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

זווית נשית

כלכלה מצרית וכלכלה יהודית /שולי מועלם-רפאלי,
ח"כ מטעם הבית היהודי

 

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהם עם, אבל לא מוכן לתת להם ללכת. זרע יעקב הופך לעם ופרעה מסרב לשחרר אותו. עם בתוך עם שבאופן טבעי מושפע מהדומיננטיות המצרית ובהתאם שרוי במ"ט שערי טומאה.

הגאולה מחייבת התנתקות מוחלטת מסולם הערכים המצרי. עם ישראל צריך לשמור על ייחודו וקדושתו ולא לעשות 'כמעשה ארץ מצרים', ביטוי שחוזר על עצמו מספר פעמים בתורה. אולם עיקרון זה לא מדבר רק על התנתקות מוחלטת מעבודה זרה ועריות שהיו נהוגות במצרים – אלא גם על ההתנהלות החברתית-כלכלית.

האידאל החברתי-כלכלי במצרים מאופיין בשלושה מוטיבים מרכזיים וניתן לראות בבירור כיצד יוסף מיישם זאת בפרשה הקודמת (על סמך מחקרו של ד"ר בני פורת):

  • אין חובה לסייע לחלש – כשהעם המצרי גווע ברעב הוא מבקש לחם ללא כל צידוק דתי או מוסרי של חובת השליט לעמו, משום שאין שום צידוק כזה. לכן הצלת העם המצרי ממוות והבטחת משך קיומו מתבצעות כנגד תמורה מופרזת למדי, שכן ליוסף ופרעה יש מונופול על האוכל – ואין פוצה פה.

  • הכול סחיר – אין שום הגבלה על מה ניתן לקנות או למכור. זה מתחיל מרכוש, עובר דרך אדמות ומסתיים בחירותו של אדם. ככה שאם לאדם אין אוכל, הוא יכול למכור את עצמו לעבדות ולאבד את חירותו. מקובל לחשוב שישראל היו עבדים לבדם במצרים אולם זה לא כך. מצרים הייתה בית עבדים וגם המצרים עצמם היו עבדים.

  • עוצמה פוליטית בידי כהני מצרים – לא ניתן לפגוע במעמדם ובעוצמתם של הכוהנים. אחרי הכול הם מקושרים לאלילים המצריים ולכן על המלך לרצות אותם, אחרת ידאגו לכך שהוא יהיה עמוק בתוך האדמה – ולא תחת איזו פירמידת קבורה מפוארת.. לכן חוק הוא לכהנים שאי אפשר לנשל אותם מאדמתם.

מנגד, המודל הכלכלי-חברתי של התורה הוא היפוך גמור לכך.

  • חובת הסיוע לחלש – שורה ארוכה של מצוות דוגמת צדקה, לקט, שכחה, פאה, מעשרות ועוד, מעידה שהסיוע לנזקק הוא בגדר חובה. הקב"ה מזהיר שמי שבוחר להפר את המצוות הללו ייענש "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".

  • לא הכול סחיר – מצוות יובל מוכיחה שלא ניתן לסחור בקרקע לצמיתות וגם העבדות לא תימשך מעבר ליובל, משמע שלא ניתן לסחור בחירותו של אדם.

  • כהנים כמעמד מוחלש – אסור להם להיות בעלי מקרקעין. עוד טרם כניסתם לארץ, התורה מבהירה שלא תהיה להם נחלה והם על אותה סקאלה חברתית כלכלית של הגר, היתום והאלמנה - את מזונם הם מקבלים מהעם. למעשה הכהנים לא יכולים לנצל את מעמדם הדתי ליתרון כלכלי.

פרשת שמות והפרשות הבאות מתארות בצורה ברורה את סיפור יציאת מצרים. את המשמעות של יציאת מצרים והסיבה לה, אנו למדים מתוך שורת מצוות המבהירות שבניגוד למצרים, עלינו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. חובתנו להיות חברת מופת היא חלק מהגדרה זו.

שלח לחבר|הדפס|סגור

רואים את הקולות

התכווצות והתפרצות /סטודיו שלך
נקודת מבט אחרת על אמנות עכשווית

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם".

בני ישראל גדלו והתחזקו ונעשה להם נס, ששה בכרס אחת. זה קרה במהירות ובהפתעה: פתאום הפכנו לעם.

אני רואה בפסוק את השקט שלפני הסערה. את הנס הגדול בכך שעם ישראל גדל מהר כל כך עד שלא הספיק לאמוד את הכוח והעוצמה שלו. המצרים שהבינו שההתרבות של היהודים מסכנת אותם, התחילו להקשות על חייהם של היהודים כדי שלא יהיה להם פנאי לחשוב על מרד נגד המצרים.

יש דפוס של השראה שבאה בדיוק כשאין פנאי, כשעובדים כ"כ קשה שלפי הסטנדרטים המצריים לא תהיה אפשרות לחשוב על מרד. הלב אוסף את כל הדברים שנגעו בו, מתפרץ לממדים גדולים ונוצרת יצירה בבטן, וכשמשחררים את היצירה באמצעים המתאימים ניתן לראות את העוצמה של היצירה במלוא הדרה.

הציור המצורף הוא מתוך סדרת התכווצות שציירתי בצבעי מים.

משהו מרתק אותי בנשים ישנות, נטולות מאמץ, הרפיון שבו הן שרויות מאפשר לעוצמה להתגלות.

כתיבה ויצירה: האמנית שושי קוניגסברג

שלח לחבר|הדפס|סגור

בא לידי ביטוי

שיר ישן על חנה ויוחנן /יעקב עציון

 

פרשתנו פותחת ברשימת שמות בני ישראל שבאו מצרימה, חכמינו מציינים שאחד הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים היה העובדה שלא שינו את שמותיהם, והמשיכו לקרוא לבניהם בשמות עבריים (בלשון ארמית המדרש: "ראובן ושמעון נחתון, ראובן ושמעון סלקון"). כנודע, היו תקופות שבהן הקפידו בני עמנו על מנהג זה, והיו תקופות שבהן שמות רבים שמקורם זר חלחלו לבית ישראל. ברם, גם תהליך הפוך התרחש – שמות רבים הנפוצים בקרב אומות העולם מקורם בשמות עבריים שעברו גלגולים שונים.

כך למשל – שיר מוכר שכתב נתן יונתן פותח במילים "זהו שיר ישן על אניטה וחואן". אניטה וחואן הם שמות ספרדיים נפוצים – אך מעניין להיווכח שמקור שניהם בעברית, ואף באותו שורש עברי. אניטה הוא גלגול של השם אנה – הצורה הלועזית של השם העברי חַנָּה. שורשו של השם חנה הוא חנ"ן, והורים שקראו כך לבתם הודו לה' שחננם בבת, או שייחלו ובירכו את הרכה הנולדת שתמצא חן בחייה.

חנה, אמו של שמואל הנביא, נקראת בתרגום היווני לתנ"ך "אנה" שכן העיצור הגרוני חי"ת איננו קיים ביוונית, והמתרגמים בחרו בצורה קלה יותר להגייה – anna. כדרכם של שמות, הנהגים בחיבה בפי האב והאם ומקבלים תוספות שונות או קיצורים למיניהם, השם אנה התגלגל לצורות רבות כשנפוץ בשפות ובעמים, וכך נולדו למשל השמות אניטה, אן, אנושקה או הניה.

וגם השם חואן מקורו בעברית. בתנ"ך ידועים כמה אנשים ששמם יוחנן, או בצורה מלאה יותר – יהוחנן, היינו ה' חנן. צורה מקבילה של השם, בהיפוך הסדר, היא חנניה או חנניהו. אף במקרה זה, בתרגום היווני אבדה האות חי"ת והשם המופיע תחת יוחנן הוא yoanan. וכמו אצל חנה, היא אנה, אף השם יוחנן זכה לתפוצה רבה בעמים (בעיקר בשל שמו של אחד מראשוני הנצרות) – והתגלגל לצורות שונות. כך נולדו ג'והן (קיצור של ג'והנן), ג'וני, יאן, איוואן ואף חואן. ואגב, גם שמות נשים כמו ז'נט, יוהנה וג'ניה מקורן באותו השם. כך, אניטה וחואן ראויים להיקרא בשפתנו חנה ויוחנן.

יש לכם שאלות בענייני לשון? מוזמנים לפנות:

yetsion@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

ילדים פותחים את הלב

מקום בלב /מירב מגני,
כותבת תכנים וסיפורים במנהל החמ"ד

 

בזמן האחרון קשה לי להירדם בלילה.

המחשבות על מה שצפוי להתרחש מחר לא מרפות ממני. כדי שתבינו על מה אני מדברת אספר לכם קצת על עצמי ועל המשפחה שלי.

אצלנו בבית תמיד רועש ושמח. יש לי חמישה אחים וארבע אחיות ואף פעם לא משעמם לנו כשאנו ביחד. אנחנו משחקים ומכינים יצירות והצגות, מטיילים בשכונה, רוכבים על אופניים ומדי פעם גם רבים...

אבא תמיד אומר שילדים זה שמחה. ואמא אומרת, במיוחד לקראת לידת ילד חדש למשפחה, שיש לה בלב המון אהבה. כל כך הרבה אהבה ושלא נדאג כי אהבה לא תחסר לאף אחד.

לפני שבוע אמא אספה אותנו וסיפרה על טלי, ילדה חמודה בת חמש שמחפשת בית חם ומשפחה אוהבת כי ההורים שלה לא יכולים לגדל אותה. היא סיפרה שיש בישראל אלפי ילדים כאלו שמחפשים עבורם משפחה אומנת, משפחה שתגדל אותם ותעניק להם חום ואהבה. "לאבא ולי יש ברוך ה' מספיק אהבה בלב גם לטלי... אני יודעת שזה לא קל לקבל הביתה ילדה זרה ושונה וזה לא קל לחלוק איתה את כל מה שיש לנו... אבל זכרו, טלי זקוקה לנו. טלי זקוקה לאהבה שלנו."

אמא עצרה את שטף דיבורה והתבוננה בנו. אחיי הקטנים לא בדיוק הבינו על מה אמא מדברת וחזרו למשחקיהם, אבל דן, רות, רחל ואני, הגדולים במשפחה, הבנו היטב את משמעות הדבר וכל אחד מאתנו ניסה לעכל את מה ששמע. אך אז הפתיעה אמא ואמרה: "את ההחלטה לקבל את טלי למשפחה נקבל כולנו ביחד. טלי זקוקה לאהבה שלכם לא פחות מאשר היא זקוקה לאהבה שלי ושל אבא. בעוד שבוע ניסע לירושלים להיפגש איתה ואחרי שתכירו אותה נשוב ונשוחח."

אמא שבה אל עיסוקיה ואנחנו האחים הגדולים חמקנו מהבית אל הנדנדה הגדולה שבחצר להמשיך בשיחה. דן, אחי הבכור, הפתיע כשסיפר שיואב החבר הכי טוב שלו הוא ילד אומנה בעצמו.

"יואב הוא חבר נהדר ובזמן האחרון סיפר לי שבזכות משפחת מרקוביץ שלקחה אותו לאומנה כשהיה קטן, הוא צמח להיות מה שהוא, ומי יודע מה היה קורה אילו לא היה מוצא בית טוב." סיים דן בקול נרגש.

"וואו איזה כיף למשפחת מרקוביץ זו מצווה ענקית!" התפעלה רות אחותי השנייה. "זה יהיה אדיר אם גם אנחנו נגדל את טלי."

רחל ישבה מהורהרת וכשדן שאל אותה מה דעתה על העניין היא סיפרה שגם משפחתה של חגית כהן, חברתה מהכיתה, לקחה הביתה ילד לאומנה. היו להם המון אהבה והמון רצון טוב, אך יחד עם זאת זה היה מאוד קשה. הילד לא התרגל למשפחה החדשה, הרבה לכעוס ולהציק. בסופו של דבר משפחה אחרת לקחה אותו במקומם. "מה אם יהיה לנו קשה מידי??" שאלתה הדהדה באוויר.

"גלית, מה את אומרת?" פנה אליי דן. לא ידעתי מה לומר. איך אפשר לוותר על מצווה גדולה כל כך? ומצד שני האם באמת יש לי מקום בלב לעוד 'אחות' זרה. האם אוכל להעניק, להתייחס, לוותר, לטייל, לשחק, לעזור בשיעורי בית, לקרוא סיפור לפני השינה, ללטף ולהקשיב באמת?

ואם אצליח לעשות אפילו חלק קטן מהרשימה הזו הרי אהיה גלית אחרת. גלית טובה יותר. גלית שמחה יותר (שמעתי פעם איש חכם שאמר שהנתינה מביאה לנו הרבה שמחה. נראה לי שהוא צודק).

כעת אני שוכבת במיטה ולא נרדמת. מחר... מחר אפגוש בטלי. אני עוצמת את עיניי ומנסה לדמיין איך היא נראית, באיזה צבע עיניה ומה צבע שערה, האם הוא חלק או מטולטל? האם טלי מחייכת לעתים קרובות? ומה משמח אותה...? ובלבי פורצת תפילה "אלוקי, עשה שטלי תהיה שלנו ושלא יהיה קשה מדי. וכמו שאמא תמיד אומרת, שתהיה לי בלב המון אהבה... לכולם."

אשמח לתגובתכם:maggeni@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

מגופו של עולם אל אורו

מסורת וסתירתה /צחי כהן
מרצה לספרות וחינוך במכללת הרצוג ובקריה האקדמית אונו

 

השירה לא נוצרת אף פעם בחלל ריק. מעצם היותה מעשה אומנות שבכתיבה, הרי שהמילים שמהן מורכב כל שיר לקוחות משפה דבורה, בעלת מסורת סיפור ושימוש. משוררים רבים מצטטים יצירות שקדמו להם. הציטוט מאפשר לספר סיפור שלם בביטוי או בשם, להביא עולם של תחושות ותמונות. אולם בדרך כלל תכף לאחר הציטוט תבוא סתירה, ניסוח מחדש, מרד או התמודדות.

כבר בכותרת שירו "אוֹדִיסֵס" רומז המשורר חיים גורי (כל השירים, כרך א, עמ' 275) לאפוס ההומרי הידוע "אודיסיאה", המספר את סיפור שיבת גיבור מגיבורי טרויה אל ביתו, אולם שורת השיר הראשונה מהפכת את הסיפור:

וּבְשׁוּבוֹ אֶל עִיר מוֹלַדְתּוֹ מָצָא יָם.

הגיבור לא מוצא בשובו את עירו, ביתו ובני ביתו המצפים לו, אלא מציאות שונה לגמרי. אי אפשר לשוב אל העבר, גורס גורי, לא אל העבר הקונקרטי האישי, וגם לא אל העבר הספרותי.

שלח לחבר|הדפס|סגור

החידה השבועית

חידה לפרשת שמות /יואב שלוסברג,
מנכ"ל החידון והחוויה

בתחילת פרשת שמות נזכרו השבטים: יששכר ודן. היכן ניתן למצוא בפרשה רמז נוסף לשני שבטים אלו (כל אחד מהם בנפרד)?

תודה לשולחת החידה חנה גולדמינץ משבי שומרון

תשובה לויחי

החידה הייתה :

באחת מברכות השבטים מופיעה מילה שאפשר לקרוא ישר והפוך ומשפט שנוהגים לשנות את סדר המילים במשפט.

מהי המילה ומהו המשפט?

הפתרון : הברכה היא ברכת שבט דן:

ישנן שתי מילים: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (מט,יז).

והמשפט הוא: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (שם,יח) שבקריאת שמע על המיטה נהוג להחליף את סדר המילים שבו:"לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה', קִוִּיתִי ה' לִישׁוּעָתְךָ, ה' לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי".

תודה לשולח החידה מן (שם העט) מפתח תקווה .

נשמח לארח גם את חידותיכם במדור זה. רעיונות שלחו לכתובת הדואר האלקטרוני המצורפת מטה עד שלושה שבועות לפני פרסום החידה.

"החידון והחוויה" מפיקה חידון תנ"ך מאתגר וייחודי, ביוזמת וחסות בית טובי העיר, למבוגרים מעל גיל 70, תושבי ירושלים והסביבה. פרסום בעיתונים ועלוני פרשת השבוע. להרשמה: 02-5318377.

לתגובות: info@hidonim.com‏

שלח לחבר|הדפס|סגור

בין קודש לחול

השיר האחרון של מאיר בנאי /הרב עמיחי גורדין,
ר"מ בישיבת 'הר עציון'

 

לא מבין גדול במוזיקה אנוכי. בבית הוריי לא היו מרבים לשמוע מנגינות. אבא, שבילה את שלושת העשורים הראשונים לחייו במאבק עם הק.ג.ב ושלוחיו (מאבק שלמרבה המזל יצא ממנו כשידו על העליונה), היה מתעניין רק בדברים בעלי ערך "אמתי". המחט של הרדיו שבסלון הייתה מכוונת דרך קבע לרשת ב'. המכשיר, מיותר לציין, היה מודלק רק בזמן יומני החדשות של הבוקר והערב.

רק בגיל מאוחר גיליתי שניתן להזיז את המחט ושניתן לשמוע מהרדיו גם קולות אחרים. אז נחשפתי לראשונה לעולם השירים העבריים (זאת אם לא נחשיב את השיר 'הראית איזה יופי' שלמדנו בכיתה ה' בשיעור מוזיקה...).

גם היום אינני מבין גדול במוזיקה. מזל גדול הוא שכוחה של המוזיקה גדול כל כך, עד שגם עילג מוזיקלי כמוני יכול ליהנות משירים עמוקים שחודרים אל הלב. כזה הוא שירו האחרון של מאיר בנאי. שיר עם שורה אחת ובלי מנגינה. שיר שבוקע גם את 'שער הרחמים'.

* * *

ביום חמישי האחרון חזרתי ממפגש מחזור ב'נתיב מאיר'. 25 שנים אחרי שסיימנו את התיכון ארגנו כמה חבר'ה מפגש מחזור. למרות ציפיותיי הנמוכות חזרתי ממנו מלא בכוחות. החזרה לשנות נעוריי ולבחורים שגדלתי איתם הפיחה בי רוח נעורים.

בדרך חזור הדלקתי את הרדיו. הרדיו ניגן שירים מתוקים. ואז הודיע השדרן שאנו נמשיך לשיר נוסף של מאיר בנאי ז"ל. אחרי הלם קצר נזכרתי באלבום האחרון שלו שכלל פיוטים יהודיים. האלבום הושמע במשך שבועות ארוכים אצלנו בבית מדי יום ששי, הלוך ושוב. כמה שאהבתי את הפיוטים הללו.

היססתי לרגע. חז"ל הזהירו אותנו שלא לברך ברכה שאינה צריכה. אחרי שתי שניות בערך אזרתי אומץ וברכתי בשם ובמלכות את ברכת דיין האמת. כשם שיש לברך על הטובה כך יש לברך על הרעה.

* * *

ביום ראשון בצהרים פגשתי שוב את מאיר בנאי. הפעם דרך ריאיון ברדיו עם אחותו, אורנה בנאי. בריאיון סיפרה בנאי על המשפט המצמרר שאמר לה אחיה לפני מותו. היא סיפרה, ואני ישבתי ברכב ולא הפסקתי לבכות. רבים הם משפטי האהבה לתורה ששמעתי בחיי, מילים נוקבות כאלו לא שמעתי.

"שני דברים מאיר אהב", סיפרה אחותו, "מוזיקה ותורה. לפני שהוא נפטר הוא שאל אותי –אורנה, את חושבת שבעולם הבא אפשר ללמוד תורה?". אהבתיך עד מוות.

* * *

אחר כך נזכרתי בתשובה שנתן לסיוון רהב-מאיר כששאלה אותו למה אינו מחבר שירים. "קשה לחבר שירים דתיים שלא יהיו קיטשיים", ענה לה איש האמת הזה. "אבל אני מתכנן לכתוב שירים לא על הדת, אלא על מקומי ותחושתי כאדם דתי". "אני עוד אכתוב שירים". הבטיח לה מאיר.

והנה הוא כתב. שיר קצר. משפט אחד שאומר הכול:

"את חושבת שבעולם הבא,

אפשר ללמוד תורה?"

אהבתיך עד מוות.

* * *

ונזכרתי בשורות מתוך שירו המופלא של אלתרמן, 'הדרך הגדולה':

'להביט לא אחדל

ולנשום לא אחדל,

ואמות ואוסיף ללכת'.

* * *

מאיר בנאי היקר – 'ותמות ותוסיף ללכת'.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

לתגובות, הערות והארות: benkodesh@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור

משו"ת בארץ

משחק 'פינט-בול' של בן מול אביו /הרב רא"ם הכהן,
ראש ישיבת עותניאל ורב הישוב

 

שאלה: האם מותר לילד לשחק בפינט-בול נגד אביו?

תשובה :

במשחק הפינט-בול מנהלים המשתתפים קרב-דמה באמצעות רובי אוויר היורים כדורי צבע. מטעמי בטיחות, כל אחד מהשחקנים לובש בגדי מגן המכסים את אברי הגוף הרגישים, פגיעת כדורי הצבע במקומות החשופים כואבת מעט ועלולה ליצור שטפי דם פנימיים.

טיפול רפואי לאב ע"י הבן

בספר שמות (כא,טו) כתוב: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". בגמ' במסכת סנהדרין (פד,ב) דנים האם מותר לבן להקיז דם לאביו לשם רפואה. הגמ' מביאה שתי דעות שעל פיהן אין איסור בהקזת דם לאביו:

רב מתנא אמר: "ואהבת לרעך כמוך" (רש"י: לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו). רב דימי בר חיננא אמר: "מכה אדם" ו"מכה בהמה", מה מכה בהמה לרפואה פטור - אף מכה אדם לרפואה פטור.

ברם, בהמשך הגמ' מסופר על שני אמוראים שנמנעו מלהתרפא על ידי בניהם:

רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא (=לא הניח לבנו להוציא לו קוץ התחוב בבשרו). מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא (='לפוצץ' שלפוחית של כוויה), דילמא חביל, והוה ליה שגגת איסור.

נחלקו הראשונים האם הימנעותם הייתה רק לכתחילה, או שמא הם חלקו על רב מתנא ורב דימי. הרמב"ם (ממרים ה,ז) כתב:

המקיז דם לאביו, או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר - פטור. אף על פי שהוא פטור, לכתחילה לא יעשה... שמא יעשה חבורה. במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות.

ומבאר הכסף-משנה שלדעת הרמב"ם, רב ומר בריה דרבינא החמירו מכיוון שהיה שם אדם אחר שיעשה זאת, אבל אם אין אדם אחר יש להתיר, וכדעת רב מתנא ורב דימי. לעומת זאת הרי"ף והרא"ש (ע"פ הבנת הב"י) סוברים שרב ומר בריה דרבינא חלקו על רב מתנא ורב דימי והחמירו אף כשאין רופא אחר (כל זמן שאין בטיפול פיקוח נפש). וכ"כ רבינו ירוחם (נ"א ח"ד טו ע"ד) בשם הרי"ף שאין הבן מקיז דם לאביו.

להלכה הכריע מרן בשו"ע כדעת הרי"ף והרא"ש לאסור, והרמ"א התיר כרמב"ם אם אין רופא אחר.

האם מועילה מחילת האב?

הגרש"ז אוירבך (מנחת-שלמה א,לב) דן בשאלה האם מותר לחובש מומחה להזריק זריקות לאמו, ובתוך דבריו מביא את שיטת המנחת-חינוך (עשה,מח) שכל האיסור להקיז הוא רק שלא ברצון אביו, אבל אם אביו מוחל ומצווה על זה אינו עובר כלל, וכותב הגרשז"א שאף שהמנחת-חינוך כתב שלא מצא ראיה מפורשת לדבריו, מ"מ הסברא נותנת כן.

אמנם בהמשך התשובה מביא הגרש"ז את השאילתות (ס) שכתב: "האב שמחל על כבודו, כבודו מחול - הני מילי כבודו, אבל הכאתו וקללתו לא". ובהעמק-שאלה אחרי שהביא ראיות לזה הוסיף וכתב "ובאמת לא נצרכנו לראיות אלא על בזיון בעלמא דלא מהני מחילה, אבל קללה והכאה פשיטא [=שלא מועילה מחילת האב], שהרי אפי' המקלל [את] עצמו עובר בלא-תעשה", ואם כן השאלתות חולק על מסקנת המנחת חינוך!

הגרשז"א מסיק למסקנה כדעת המנחת-חינוך:

לענ"ד יש הכרח גדול לדבריו, כיון שאזהרת מכה אביו ומכה חברו מחד קרא נפקא, וגבי חובל חברו ברשות קיי"ל (חו"מ תכא,יב) שאם אמר לו בפירוש "על מנת לפטור" - שהוא פטור... א"כ הוא הדין נמי בחבל באביו דרך רפואה גם שלא לצורך, והוא נטל ממנו רשות גם על הטעות - שאין לחוש לשגגת חנק. מכל שכן לפי מה דמקשינן ליה נמי לתשלומין ד"מכה בהמה" שאין חיוב תשלומין היכא שעושה ברשות.

לדעת הגרש"ז התניה מפורשת של האב שהוא מוחל מעיקרא גם על צער מיותר שייגרם לו בטעות על ידי הבן - מועילה, כשם שהיא מועילה לפטור מזיק שקיבל את רשות הבעלים להזיק לו או לבהמתו.

מחילת האב במשחק פינט-בול

א . בדין הקזת דם הרמב"ם והרמ"א לא התירו אלא אם אין רופא אחר.

ב . המחבר פסק כדעת הרי"ף והרא"ש לאסור.

ג . ההיתר של הגרשז"א נאמר דווקא בענייני רפואה שיש סיבה שהבן יטפל בהוריו.

ד . מכיוון שבפינט-בול יש חשש סביר של חבורה של שטף דם פנימי יש לאסור משחק פינטבול בין ילדים להוריהם, שהרי למחבר הדבר אסור מעיקר הדין על פי הרא"ש והרי"ף ולדעת הרמב"ם והרמ"א ההיתר נאמר רק אם אין רופא אחר, וברור שגם הרמב"ם וסיעתו לא התירו מלכתחילה ללא סיבה ומשחק אינו דומה למקרה שבו אין רופא אחר.

הרב רא"ם הכהן: Reem.hacohen@gmail.com

שלח לחבר|הדפס|סגור


סך הכל פריטים: 11
תחומין פלוס
havaya
עבור לתוכן העמוד