הקשר בין שיעורי כזית וכביצה

[פורסם בתחומין יד 396]

א. קביעת נפח כזית לפי הגאונים

   1. תשובות הגאונים

   2. ההשלכה משיעור כביצה לשיעור כזית

   3. דעתו של רואה

   4. תוקף תשובותיהם של הגאונים

ב. זית אגורי

ג. היחס בין כזית לבין כביצה בראשונים

   1. ר"י, ר"ת, תוס' ישנים ורמב"ם

   2. מרדכי, אגודה, מהרי"ל ומהרי"ו

ד. פסק מרן בשלחן-ערוך

ה. החומרה בשיעור הביצה לא הביאה לחומרה בשיעור הזית

ו. דרכים שונות להעריך שיעור כזית

v v v

בשנה האחרונה יצאו לאור שני מאמרים,[1] העוסקים בשיעור "כזית". שניהם נוקטים בגישה ששיעור כזית של חז"ל שווה לנפח הזית המצוי. במאמר זה ננסה להוכיח, שאין צורך לקשור את שיעור "כזית" לשיעור "כביצה". בעקבות לשון השו"ע מקובל היום לקבוע נפח הזית כחצי ביצה. כמו כן, בעקבות הנודע-ביהודה הרבה פוסקים קובעים שהביצה התקטנה במשך הדורות עד כדי חצי ממה שהיתה. לפי שתי הקביעות האלה, משערים את נפח הזית עד כדי ביצה שלימה של ימינו (כ60- סמ"ק). אבל מן המשנה עולה שהזית הבינוני נקבע לפי נפח הזית הבינוני, שהוא 3 סמ"ק בלבד.[2] לפי זה, הצטמק הזית פי 20 ממה שהיה בזמן המשנה. דבר זה קשה להאמין, במיוחד כאשר אנחנו רואים שגלעיני זיתים מזן נאבאלי ששרדו במצדה מזמן המשנה הם באותו גודל כמו גלעיני זיתים מזן נאבאלי כיום.[3]

לפני כ130- שנה, התגלו שלוש תשובות בנושא שלנו, מאת רב שרירא גאון, רב האי גאון ועוד גאון ששמו אינו ידוע.[4] תשובות אלו התקבלו ע"י גדולי הפוסקים מהדור האחרון כאמיתיות, אע"פ שנעלמו במשך זמן רב.

תשובתו של רב שרירא גאון צוטטה בספר האשכול, הלכות חלה (מהדורת אלבק ח"ב, סי' יג, עמ' 52), וזה לשונה (עם תוספות המהדיר):

וששאלתם לפרש לכם אם יש משקל לגרוגרת לזית ולכותבת ושאר שיעורים במשקל כספים של ערביים, ופירשתם שמר רב הילאי גאון ז"ל פירש לכם משקל ביצה ששה עשר כסף ושני שלישי כסף. ואם אין לשאר משקל, מאי טעמא ביצה יש לה משקל?

הוו יודעים שאין לאלו שיעורים משקל כסף, לא במשנה ולא בתלמוד שלנו, כל עיקר. ואילו בקשו לתת שיעור משקל מן הדינרים, היו עושין מעיקרא. אלא שנתנו השיעור מקטנית ופירות, שמצויין תמיד, ואין לומר שנשתנו.

וכן שנינו: "כביצה [שאמרו], לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. ר' יהודה אומר: מביא הגדולה שבגדולות והקטנה שבקטנות, [ונותן לתוך המים] וחולק את המים. אמר ר' יוסי: מי מודיעני איזה גדולה ואיזה קטנה? אלא, הכל לפי דעתו של רואה." ומפורש בתוספתא: "משים כוס מלא מים ומביא אוכלין שאינן בולעין, ונותן לתוכן עד שיחזרו המים לכמות שהיו, וחוזר וחולקן." הא למדנו משנה שלימה, שאין לביצה משקל ידוע שלא להוסיף ושלא לגרוע. וסלקא דעתין, ר' יהודה ור' יוסי, דקאמרי האיך משערים בביצה, לא היו יודעין לקוץ לה משקל ידוע. וכי מר רב הילאי גדול וחכם מר' יהודה ור' יוסי היה?!

אלא כמתניתין עבדינן - הכל לפי דעתו של רואה. ומר רב הילאי הכין הות דעתיה, שהמשנה חייבה כל אדם לפי דעתו, והרי פירש לכם מה שראה הוא לפי דעתו, או מה שראו משלפניו ולמדוהו. אם חפצים אתם לעשות כמוהו ולסמוך עליו או על חכמים שלפניו ששערו כן לפי דעתם, עשו; ואם לאו, שערו אתם, ולפי דעתו של רואה יעשה אם חסר אם יותר.

וכן לענין כזית וכגרוגרת - הרי פורש לכל אחד מהן בזו משנתינו "לא גדול ולא קטן אלא בינוני" - וגם הוא לפי דעתו של רואה.

והאי דקצת רבנן שערו לפי דעתם ביצה, ולא שערו כזית וככותבת וכגרוגרת - משום דביצה תלויין בה מילי נפישי - קב וסאה ואיפה ועומר - כולהון משתערין בביצה. לפיכך שיערוה לפי דעתם. אבל הני שיעורים שבקינן לפי דעתו של רואה.

תשובתו של רב האי גאון (כפי שזיהה הרב ח"פ בניש, ב"מידות ושיעורי תורה", עמ' ל) צוטטה אף היא בספר האשכול (שם, עמ' 56), וזה לשונה:

ונשאלו הגאונים ז"ל בדבר זה, איזהו שיעור מדוקדק, והשיבו, כי ודאי שיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה, וכמפורש בשמעתא דאימריא בעירובין בפ' כיצד משתתפין: "כי אתא רב דימי, אמר: שיגר לו בן בוניוס לרבי מודיא קונטרסא דמן נאוסא וכו'." ומההיא שמעתא שמעינן דשיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה.

ולכן נתנה תורה שיעור בביצים ובפירות, שדברי סופרים ניתנו על הר סיני, כדכתיב "ועליהם ככל הדברים", לפי שהביצים והפירות נמצאות בכל מקום. כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שישראל עתידין להתפזר בין האומות, ומשקלן ומדותיהן שהיו בימי משה ושהוסיפו עליהם בארץ ישראל אין נשמרין להם, והמדות משתנות בדורות ובמדינות, שבכל דור ודור היו מחדשין חכמים מדותיהם, וכדמפורש בכמה מקומות. וגם בחלה מצינו שהיו מחדשין מדותיה בכל עת - שהרי שיגר לו בן בוניוס וכו'; ואמר ר' יצחק נמי קיסתא דמורייסא דהות בציפורי; ותומנתא קמייתא דאמר ר' יוחנן דהות יתירא על דא ריבעא; וגם רב שיער קבא מלוגנאה דפסחא - וכן לחלה. ונשתנו כל המדות הללו שהן מזמן קרוב, ואינן ידועות כלל. וכל שכן מדורות הראשונים, שאינם ידועים מדותיהן כלל. הלכך תלו חכמים ז"ל המידות בפירות ובביצים, שהם קיימים ואין משתנים. מיהו שיעור הביצים תלו אותן לפי דעתו של רואה.

תשובה נוספת פורסמה בספר ערך-מלין, ערך ביצה, עמ' 24, הובאה בשו"ת הגאונים, זכרון לראשונים, סי' רסח, וזה לשונה:

ומ"ש שיעור גרוגרת הגסה וגרוגרת בינונית, וכן זית גדול וזית קטן ובינוני - שהרי אלו שיעורין, ואיך יהיה שיעור לשיעור? ואם תאמר במשקל - לא פירשו רבותינו משקל, ולא דקדק הקב"ה עמנו במשקל. וכל אחד ואחד בעשותו לפי דעתו, יצא ידי חובתו, ואין צריך ללמוד שיעור מאחר, דתנן "ר' יהודה אומר: מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, ונותן לתוך המים ומחלק את המים. אמר ר' יוסי: מי מודיעני איזו היא גדולה שבגדולות ואיזו היא קטנה שבקטנות? אלא הכל לפי דעתו של רואה" (כלים פי"ז מ"ו).

תשובות אלו הזכירו את המשנה (כלים יז,ו) שבה נאמר איך לקבוע ביצה בינונית:

כביצה שאמרו - לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. ר' יהודה אומר: מביא הגדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, ונותן לתוך המים וחולק את המים. אמר ר' יוסי: וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה? אלא הכל לפי דעתו של רואה.

רב שרירא גאון מצטט משנה זו, העוסקת בשיעור כביצה, ומשליך ממנה לשיעור כזית:

וכן לענין כזית וכגרוגרת הרי פורש לכל אחד מהן בזו משנתנו לא גדול ולא קטן אלא בינוני.

וכן כתב בפי' משנה-אחרונה על המשנה שם.

עוד כותב רב שרירא גאון, ששיעור כזית הוא לפי מדתו הממוצעת של הזית הטבעי, כפי שכל יחיד ויחיד אומד אותו בעין. ושני דברים הם התלויים בדעתו של רואה - גם החומר (המשמש למצוה, או שהוא אסור מן הדין); וגם מהו נפחו של הזית הבינוני. ברור שמתן האפשרות לתלות בדעתו של רואה (דעת ר' יוסי) מביאה לידי אי-דיוקים משמעותיים, ובכל זאת, אנו מצווים לפעול כך, "אם חסר אם יותר".

רש"ג פוסק, שבידי כל אחד ואחד לבחור לעצמו - אם לפעול לפי שיקול דעתו שלו לאמוד גודל נפח כזית, או לקבל עליו ע"י קבלת דעת מנהיגיו שפעלו בעבר. לדבריו, אין יתרון לקבל מה ש"פירש לכם" רב הילאי גאון וגדולים אחרים שקדמוהו (או גדולים אחרים שיקומו במשך הדורות). רש"ג מחדש בזה אפשרות נוספת - לסמוך על קביעת מנהיגים בעבר. בזה הוא קובע שאין לחשוש שהשיעורים השתנו.

שו"ת בית-יצחק (ח"ב סי' קלג אות ב) העיר בשם חתנו, ה"ר נתן לעווין, על מש"כ רב האי גאון, שהשיעורים מתאימים בכל ארץ ובכל תקופה, "ואין משתנים" (בדומה כתב רש"ג: "ואין לומר שהשתנו"), והוכיח מכמה מקורות, שנפח הביצה התקטן במשך הדורות.

אפשר לפרש, שכוונת הגאונים היא, שהשיעורים אינם משתנים, אבל הפירות והביצים עצמם כן משתנים. כך כתב הר"י קניבסקי זצ"ל בשיעורין של תורה (עמ' נח):

מציאותן ואופיין קיים, ואינם כמו המדות שהן רק הסכמת בני אדם ובני חלוף הם. אבל מה שמשתנים מזמן לזמן ומקום למקום אינו מפסיד השיעור, שכך הוא עיקר השיעור למדוד במה שמצוי בזמנו ובמקומו, כמו שכ' כ"ז בהחזו"א.

ראיה להסבר זה מהגמ' בעירובין פג,א ומפסק ההלכה,[5] ששיעור חלה נשאר 43.2 ביצים, ואינו משתנה ל45.3- ביצים, למרות שנפח הביצה קטן ב5%- ממה שהיה.

בדומה, אמרו ביומא פ,א שאדם שאכל איסור בשוגג צריך לרשום כמות האיסור שאכל, כדי לדעת אם חייב קרבן על אכילת כזית, שמא, כאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו, "יבוא ב"ד אחר וירבה בשיעורין." כנראה, מדובר על אפשרות של גידול נפח כזית וגידול השיעור בהתאם. א"כ תגדל כמות האכילה האסורה שמחייבת קרבן.

משני מקורות אלו - בעירובין וביומא - יש לכאורה ראיה נגד החמרתו של בעל נודע-ביהודה, שהגדיל את השיעור מזית אחד לשני זיתים, בגלל השינויים בנפח הביצים. אולם מדברי רש"ג עולה, שמותר לסמוך על מדידותיהם של גדולי החכמים מהעבר הרחוק, אפילו אם קביעתם אינה מתאימה למציאות הנוכחית. הרב חיים נאה ז"ל, בהקדמתו לספרו שיעורי-תורה, קובע שאל לנו להסתמך על מדידותינו, אלא על מדידותיו של הרמב"ם. באופן עקרוני מוצאת לה גישה זו תמיכה ברורה בדברי הגאונים.

אולם בעל בית-יצחק לא תירץ כך את קושייתו. לדבריו, התכוונו הגאונים לומר, שע"פ רוב אין הדברים בטבע משתנים. משום כך הוא מכריע כנגד חומרתו של בעל נוב"י.

דרכו של החזון-איש (קונטרס השיעורים לט,ו) היא:

וממה שכתב דביצים ופירות, לפי שביצים ופירות נמצאים בכל מקום וקיימין בכל עת - למדנו דכל מקום משער בפירות מקומו וכל דור בזמנו.

למרות שתשובותיהם של הגאונים נעלמו מעינינו למשך תקופה ממושכת, ראינו שגם הבית-יצחק וגם החזו"א העניקו אמינות לתשובות אלו. החזו"א, שדרכו בנושא זה ידועה, כתב (שם):

ואף שאין לסמוך על כתבי יד הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור, אבל כאן נראין הדברים שהן דברי הגאון.

כך התייחסו לדברים גם פוסקים אחרים, מגדולי האחרונים. ה"ר אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים ח"ב סי' מו) ציטט את דברי הגאון עד המילים "ואין משתנים", וסיכם: "ומבואר שלא כדעת האחרונים, שנשתנו הביצים עכשיו מכפי שהיו בזמן חכמי התלמוד." רבה של רוטרדם (הולנד), ה"ר דב אריה ריטר (תל-תלפיות, תרסא, עמ' 71) מזכיר תוכנו של מכתב שקיבל מה"ר יצחק אלחנן, רבה של קובנה -

על הנעלם מעיני כל ונמצא בתשובת הגאונים הנקרא שערי תשובה (הנדפס בליפציג שנת תרי"ח, סי' תו, ובנדפס בליק, סי' צה) שלכן תלו חכמים את השיעורים בפירות ובביצים שהן קיימין ואין משתנים, עיי"ש. והנה מרן הגאון כתב לי "כי הוא מציאה גדולה ודברי ראשונים עיקר".

ה"ר עקיבה יוסף שלזינגר מירושלים כתב תשובה ארוכה (תל-תלפיות, תרסא, עמ' 103), ובה גם הוא מקבל את מהימנותן של תשובות הגאונים. לדעתו יש להפריש חלה בברכה מקמח בנפח של 43.2 ביצים, ולא לקבל את חומרתו של הנוב"י לכפול את שיעור כביצה. כמו כן, הוא טוען, שאת שיעור הכזית תלו בשיעור הביצה באזורים שלא היו בהם זיתים; אבל אצלנו (בירושלים) יש זיתים שרואים אותם לפנינו, ואין לדחות העיקר מפני הטפל. והוא מוסיף:

ושמחתי בראות בשם תשובות הגאונים וז"ל: "לכן תלו החכמים השעורים בפירות ובביצים, שהם קיימים בכל עת ואין משתנים", וכנבואה נזרקה מפיהם לדורות שלא נטעה.

במשנה כלים (יז,ח) שנינו: "כזית שאמרו - לא גדול ולא קטן אלא בינוני, זה אגורי." שלוש אפשרויות יש בהבנת המלה "אגורי":

א. זהו זן מיוחד של זיתים הקרוי כך.

ב. זוהי דרגה במידת בשלותו של הזית, וכל זית, מכל זן שהוא, יכול להגיע למידת בשלות זו.

ג. זוהי מלה נרדפת למלה "בינוני".

אם המדובר בזן זיתים מיוחד, הרי שיתכן שזן זה אינו בידינו עוד, וא"כ אין בידינו אפשרות לשער שיעור כזית בזיתים של ימינו. פירושו של רבי אבהו (ברכות לט,ב), שהזית הבינוני נקרא בשם זה משום "ששמנו אגור בתוכו" (רש"י: ששמנו מזומן לצאת, ואינו נבלע בתוכו) אכן מורה שאין מדובר בזן מיוחד, אלא במידת בשלות. אמנם בירושלמי (ביכורים פ"א ה"ג), מובא בתפארת-ישראל, כלים, שם", אמרו:

כל הזיתים - הגשמים יורדין עליהן, והן פולטין את שמנן; וזה - הגשמים יורדין עליו, והוא אוגר את שמנו לתוכו.

אולם יתכן שכל מיני הזיתים המוכרים לנו בימינו הם אגוריים, שהרי אין כיום זנים שפולטים שמנם בגשם. וראה עוד הוכחותיו של הר"י קניבסקי זצ"ל ב"שיעורין של תורה" (א,ג עמ' ח) שהזית האגורי עדיין קיים היום, ואולי רוב הזיתים של היום הם מזן זה.

מפרשי המשנה (משנה-אחרונה, ותפא"י ב"יכין") מפרשים ש"אגורי" מובנו דרגת בשלות כלשהי. כך עולה גם מהגמ' (ברכות, שם) המביאה שמות אחרים במקום אגורי: "אברוטי" או "סמרוסי", ויש גרסאות "אברוסי" ו"אברוצי". בפרסית וביונית, יש מילים דומות שמשמעותן הוא "בשל" (ראה מהדורת הרב ע' שטייזלץ, ברכות, שם).

כיון שכך, ברור מדוע גם הגאונים, וגם הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות יד,ב; פירוש המשניות כלים יז,ח), לא התייחסו כלל למלה "אגורי". לדעתם יש למצא רק את הבינוני שבין כל הזיתים הבשלים. גם החזון-איש (כמובא בשיעורין של תורה סי' יא ד"ה ועוד) פסק "שמעיקר הדין משערין בבינוני של אותו זמן", בלא שטרח להגדיר מהו אגורי. אין איפוא צורך לחפש זן מסוים בשם אגורי. ועל כן כתב החזו"א (קונטרס השיעורים א,ב):

וכשנאמרו שיעורין בסיני, נאמרו על האומד; ומה שנראה לו לאדם, זהו שיעורו ... אבל אם אין מצוי בידן, רשות ביד חכמים שבדורות הבאים לקבוע לכל ישראל מה שנראה להם מן הבינונית בזמניהם, או למסור לכל אחד שיקבע הבינוני לפי דעתו במקומו. ואם לא קבעו בדבר, שב ממילא לכל יחיד לפי דעתו של רואה.

מכיון שהזית האגורי נמצא בידינו עד היום הזה, אין צורך (ובעצם אין רשות) לחכמים לשנות.

לפי דברינו אלה, אין צורך להחמיר כמו שכתב הרב ח"פ בניש (ראה לעיל הע' 1), ולתפוס את הזית הגדול ביותר הידוע לנו כיום בארץ ישראל, בגלל חוסר ידע לגבי "זן" האגורי.

כאמור, השיעורים נקבעים בהערכה לפי ראות עיניו של הרואה. לפי זה אין שום צורך לדעת את היחס בין "כזית" לבין "כביצה". אבל, יש מספר ראשונים שקובעים שהיחס ביניהם הוא 2:1. הרבה ראשונים קובעים רק את הגבול ביניהם: יש יותר מ3- זיתים לביצה, אולם אף אחד מהם אינו משתמש בזה לקביעת נפח הכזית להלכה.

כיצד הגיעו לקביעת היחס בין זית לבין ביצה? בעירובין פב,ב נחלקו התנאים בשיעור נפח המזון הדרוש לשתי סעודות לעירוב:

א. ר' שמעון:²/₃ של ככר לחם שנפחו הוא ¹/₃ קב (קב = 24 ביצים). שיעור שתי סעודות הוא איפוא: ²/₉ קב = 5¹/₃ ביצים.

ב. ר' יוחנן בן ברוקה: ככר של ¹/₄ קב = 6 ביצים.

ג. ר' מאיר ור' יהודה מגדירים שתי הסעודות בלי כל יחס לנפח הביצה.

במקום אחר (עירובין פ,ב) כתוב ששתי הסעודות שוות ל18- גרוגרות, ודבר זה יכול להתפרש לפי כל אחת משלוש הדעות הנ"ל. מגמ' אחרת (שבת צא,א) רואים שהזית הוא פחות מגרוגרת. לפי ר' יוחנן בן ברוקה (שהרמב"ם - הל' עירובין א,ט - פוסק כמותו) 6 ביצים = 18 גרוגרות, ולכן ביצה = 3 גרוגרות. ואכן, לפי מדידות שערכתי בכמה גרוגרות (תמרים) הגדלות בארצנו מצאתי שנפח הגרוגרת הוא כנפחה של שליש ביצה. מכיון שהזית הוא פחות מגרוגרת, ממילא ביצה גדולה מ3- זיתים.

לפי ר' שמעון מזון שתי סעודות הוא 5¹/₃ ביצים. כיון ששיעור זה שווה ל18- גרוגרות, הרי שביצה = 3³/₈ גרוגרות. ושוב: כיון שגרוגרת גדולה מזית, הרי שבוודאי ביצה גדולה מ- 3³/₈ זיתים.

אולם קשה מתוך השוואה בין שתי סוגיות אחרות. בכריתות יד,א נאמר שבית הבליעה אינו מחזיק יותר משני זיתים, ואילו ביומא פ,ב נאמר שבית הבליעה אינו מחזיק יותר מביצה אחת. הכמות שבית הבליעה מחזיק היא הכמות שאותה אפשר לבלוע בבת אחת. מהשוואת שתי הסוגיות רואים שביצה = 2 זיתים, ולא 3. הסתירה בין מסקנה זו לבין המסקנה שהעלינו לעיל, הינה, כאמור, רק אם אנו פוסקים כר' יוחנן בן ברוקה (כפסק הרמב"ם) או כר' שמעון.

ר"י (תוס' יומא פ,א ד"ה ושיערו) נוקט כדבר פשוט שנפח ביצה הוא כ2- זיתים. אמנם לפי ר' שמעון ולפי ריב"ב מתברר יחס שונה (ביצה גדולה מ- 3 זיתים), אבל לדעתו הם חולקים על הסוגיות האחרות (או זו שביומא, או זו שבכריתות), ולהלכה בענין שיעור המזון לשתי סעודות של עירוב פוסק כר' מאיר או כר' יהודה, שלפי שניהם אין יחס בין שתי הסעודות לבין נפח ביצה.

רבינו תם (תוס', שם) פסק כר' שמעון, ועל כן היה צריך ליישב את הסתירה שבין הסוגיות. מתוך תירוצו עולה, שהכמות שאפשר לבלוע בבת אחת תלויה בתכונות האוכל - זיתים עם גלעינים יותר קשה לבלוע מאשר גרוגרות; גרוגרות יותר קשה לבלוע מאשר כותבות הגסות; וכולם יותר קשים לבלוע מאשר ביצים רכות. לכן, אין כל ראיה שנפח שני זיתים של אוכל בשר קרבן בכריתות שווה לנפח הביצה של אוכל אחר שביומא, שהרי בית הבליעה מחזיק בזמן הבליעה נפחים שונים - תלוי בסוג האוכל הנבלע.

לפי זה, אי אפשר להסיק מההשוואה בין שתי הסוגיות שנפח הביצה = נפח 2 זיתים. לכן, אין מניעה לפסוק כר"ש, שלפיו ביצה גדולה מ- 3³/₈ זיתים. יתכן שבכריתות נתון גבול עליון לבליעת גושים מוצקים הקשים ביותר, וביומא נתון גבול עליון לבליעת אוכל הנוח ביותר לבלוע.

ר"ת אינו נותן שיעור לכזית, שהרי לא ידוע בכמה הזית קטן מהגרוגרת. יש רק גבול תחתון של לפחות 3 זיתים בביצה לפי ריוב"ב, או 3³/₈ זיתים בביצה לפי ר"ש. תירוץ זה מתאים למציאות: אי אפשר לבלוע בבת אחת יותר מכ2- גושים בנפח של 3 סמ"ק כל אחד. אבל כן אפשר לבלוע פי 10 מנפח זה (60 סמ"ק) של אוכל נוזלי, כמו ביצה רכה. בעוד שלפי ר"י חייבים לומר שבית הבליעה מחזיק אותו נפח מכל סוג של אוכל (גושי בשר או ביצה רכה), שאל"כ אין כל מקום להשוואת שתי הסוגיות. לכאורה המציאות מורה שלא כר"י.

ר"י דוחה הסבר ר"ת, בגלל שבכריתות מדובר על בשר, ולא על זיתים ממש. אך דחיה זו כנראה אינה מובנת, וכפי שכתב בספר תוס' יום הכיפורים (יומא, שם): "נמצא דר"י לא ירד לפירוש כוונת ר"ת, והוא תימה וצריך עיון, ודוק."

לפי תוס' ישנים (כריתות יד,א ד"ה אין) אין להשוות בין נפח בית הבליעה כאשר מדובר בדרכי אכילה שונות, ובלשונם: "אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים - פי' כדרך אכילה." הנודע-ביהודה (מהדו"ק, סי' לח, אות יט) הסביר דבריהם, שביומא מדובר על אכילה גסה, וכשאדם מאנס את עצמו יכול הוא לבלוע ביצה שלימה. בכריתות מדובר על אכילה כדרכה (כדי להתחייב משום אכילה ביום כיפור), ולכן מדובר על כמות יותר קטנה - שני זיתים.

המשותף לר"ת ולתוס' ישנים, שהם מבדילים בין שתי הסוגיות, ובכל מקרה יש להעריך את הנפח לפי החומר הנאכל ולפי אופן האכילה. דומה, שגם ר"י המשווה את הסוגיות (וכאמור לעיל, דבריו קשים במבחן המציאות) היה מעדיף שאדם יקבע את שיעור "כזית" לפי אומדן בעין של זית הבינוני, בלי כל צורך למדוד את נפח הביצים ולייחס את נפח הזית אליו. אבל ברור שהוא סבור, שאם ימדדו, יהיה נפחו של זית בינוני כחצי ביצה בינונית.

נראה שגם לפי הרמב"ם קובעים שיעור כזית ע"י השערה בעין בלי התיחסות לנפח הביצה. בפירוש המשניות (כלים יז,ו) אין הוא מזכיר כל יחס בין הביצה לבין הזית. הוא מפרש ששיעור אכילת מצה הוא "כזית", בלי כל התיחסות לביצה. וזאת למרות שבשיעור שתי סעודות בעירובין הוא פוסק כריב"ב, שהוא 6 ביצים, ולכן הביצה = 3 גרוגרות; ומהלכה זו יש לדייק, כדברינו לעיל, שהזית חייב להיות פחות משליש ביצה.

נראה שגם הרמב"ם נתן לכל אדם מידתו בידו, וכדברי המשנה בכלים, כל אחד ראוי לשער את נפח האוכל שבפניו ולייחסו לנפח שיעור הזית (וכן הביצה) הבינוני שבדמיונו. אומד זה הוא אישי, ואינו נקבע ע"י מנהיגים. אולם כאשר יש צורך שמנהיגים יפסקו הלכה להמונים, אין עוד מקום לאומד אישי. ועל כן בבואו לפסוק הלכה בענין שיעור מזון שתי סעודות חייב היה הרמב"ם לנקוט במדוייק מהו שיעור הביצים והגרוגרות. אבל לגבי שיעור "כזית" אין הוא קובע בשום מקום מהו היחס בינו לבין שיעור "כביצה".

אשר לשיעור "כביצה", נראה שגם הרמב"ם שותף לדעה שהביצים לא תשתנינה (או שאף אם תשתנינה, מותר להשתמש במשקל קבוע), שהרי הוא קובע עבור הדורות הבאים (בפיהמ"ש עדויות א,ב) את משקלה של רביעית הלוג (= 1.5 ביצה) במטבע מצרית-ערבית.

עד כה ראינו ששורת ראשונים זו - ר"ת, תוס' ישנים ורמב"ם - לא ראו שיש צורך לייחס את שיעור "כזית" לשיעור "כביצה". אף בדעתו של ר"י ראינו, שאפשר לפרש שגם הוא סובר ששיעור "כזית" הינו שיעור עצמאי, שאינו משועבד בהכרח לשיעור "כביצה". רק בתקופה מאוחרת יותר של הראשונים אנו מתחילים לראות שימוש הלכה למעשה בייחוס בין שיעורים אלו.

המרדכי (סוף פסחים) תמה על הלל שהיה -

כורכן בבת אחת ואוכלן - פי' היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית (חרוסת) [פסח] ואוכלן. וא"ת הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך, דהא אמרינן (דשיעור) [דשיערו חכמים דאין] בית הבליעה מחזיק [יותר מב' זיתים], היינו כביצה? י"ל, הני מילי כשהאוכל שלם; אבל כשהוא מרוסק, מחזיק טפי. וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא, ולכך מחזיק כולי האי.

בקושייתו הניח המרדכי כר"י, ששני הזיתים שמחזיק בית הבליעה היינו כביצה, אבל בתירוצו הבחין בין אוכל גושי לבין אוכל מרוסק, דהיינו קרוב לנוזל, כמו שהבחין ר"ת. לפי תרוצו, בית הבליעה יכול להחזיק כמות של לפחות 3 זיתים של אוכל מרוסק, אבל רק 2 זיתים של אוכל מוצק. לאחר תירוץ זה שוב אי אפשר ללמוד על היחס בין הזית לבין הביצה מתוך השוואת סוגיות הגמרא, שהרי כל סוגיה עוסקת בסוג אוכל שונה, כדברי רבנו תם.

חיזוק לכך, שבתירוצו דעת המרדכי היא שאין לקשור את שיעור הכזית והכביצה, יש לקבל מתוך כת"י שפורסם ע"י הרב שלמה שפיצר (מוריה, שנה ח, סיון תשל"ח), הזהה כמעט בכל למש"כ המרדכי (לפני הגהתו), להוציא תוספת בסופו, וזה לשונו:

כורכן בבת אחת ואוכלן - פי' כזית מצה, חרוסת ומרור. ושיעור כזית חצי ביצה. וקשיא, היאך מחזיק בית הבליעה כל כך, הא אמרינן שיעור בית הבליעה כביצה? וי"ל, כשהאוכל מרוסק מחזיק יותר מכביצה. ולי הכותב אינו קשה, כי ראיתי זיתים בא"י ובירושלים אפילו ששה אינם גדולים כביצה.

הרי לנו, שאם מוסכם שהיחס בין הזית לביצה אינו מחייב, שוב אין כל סתירה בין סוגיות הגמרא.

דברי המרדכי הובאו בתרומת-הדשן (סי' לט), ונראה איפוא שגם הוא סובר למסקנה כרבנו תם, שאין יחס הכרחי ומחייב בין שיעור "כזית" לבין שיעור "כביצה".[6]

בדברינו לעיל פירשנו, שגם לפי ר"י אין הקשר ביניהם הכרחי, ורשאי אדם לשער לפי ראות עיניו, ורק אם באנו לקשור ולייחס אז "כזית" הוא חצי "כביצה". אולם בעל האגודה (עירובין פב,ב), בהביאו את דברי ר"י משמע שהבין ששיעורים אלו בהכרח קשורים ומיוחסים זה לזה. הוא מביא: "פירוש ר"י, זית שיעורו חצי ביצה ..." - ונפקא מינה דצריך אכילת שיעור חצי ביצה מרור לכל אחד. וכן הביא מהר"י וייל, סי' קצג.

גם מהרי"ל (סדר הגדה, סי' לא) כתב: "ויאכל כזית מכל אחד, דהיינו כביצה שלימה - דכזית חצי ביצה." אבל דברים אלו נראים כסותרים למה שפסק במקום אחר (הלכות עירובי חצרות, סי' ד) כר' יוחנן בן ברוקה (שתי סעודות שהן שש ביצים), והרי לפיו, כפי שהבאנו לעיל, זית גודלו פחות משליש ביצה. אפשר שחזרו בהם מלפרש כר"י, אולי משום שאין הדברים תואמים את המציאות, כדברינו לעיל.

דומה שיש להביא ראיה, שכך היא שיטתו של מהרי"ל, מכך שתלמיד תלמידו, רבי עובדיה מברטנורא (תלמידו של מהרי"ק, שהיה תלמידו של מהרי"ל) פסק במשנה כלים יז,ו כר' יוסי, שמודדים "לפי אומד דעתו, שהיא בינונית למראה עיניו." הנוסח "אומד" ו"למראה עיניו" אינו משאיר ספק שמדובר פה על קביעה אישית בעין בלבד, ואין הוא מזכיר כלל את הדעות - שבוודאי היו ידועות לו - שנפח הזית הוא חצי ביצה.

דומה עלי שר"י (ובעקבותיו בעל האגודה ומהר"י וייל) הוזקקו לייחס את שיעור הזית לשיעור הביצה, כיון שבמקומם - צפון-מערב אירופה - לא היו זיתים בנמצא. וא"כ, אי אפשר היה לשער כזית "לפי דעתו של רואה". כדרך חילופית לכך ראו לנכון מנהיגי העם לקבוע שיעור "כזית" לפי יחסו לשיעור "כביצה". אפשר שלא ראו סתירה בין קביעה זו לבין המציאות, שהרי לא ראו זיתים בכלל, ובודאי לא בכמויות שניתן לקבוע על פיהן את הממוצע. ראשונים שראו בעיניהם זיתים - וכמו זה שכתב ידו הובא לעיל - הם כבר הניחו שגודלו של הזית הוא אף פחות מ- ¹/₆ ביצה. מתוך דבריו ניתן אף ללמוד, שגם הוא הניח שקושייתו של המרדכי נאמרה שלא מתוך הכרת הזית במציאות.

אמנם עדיין קשה קושייתנו מהמציאות על דעותיהם של ר"י, בעל האגודה ומהר"י וייל, שאינם מבחינים בין יכולתו של בית הבליעה לבלוע כמות גדולה יותר של אוכל מרוסק מאשר אוכל במצב של גוש; וכן נשאר קשה, שחייבים לומר לדעתם, שנפח האוכל שאפשר לבלוע בבת אחת אינו תלוי אם הוא מאנס את עצמו לאכול יותר או לא וכן אינו תלוי בסוג האוכל. כמו כן חייבים לומר שניתן לבלוע, בבת אחת, חתיכת בשר מבושל בגודל נפח ביצה. שלושת התנאים אינם נראים מציאותיים.

משאר הראשונים יש ללמוד שדעתם אף היא שאין בהכרח צורך לקשור את שיעורי הזית והביצה. כבר ראינו שיש מהראשונים (בכת"י הנ"ל) ששיערו שביצה היא יותר מ6- זיתים. מדברי הרשב"א (כמובא ע"י הרב ח' בניש ב"מדות ושיעורי תורה", עמ' רנה) עולה שבביצה יש יותר מ4- זיתים. אותה שורה של ראשונים המובאת ע"י הר"י קניבסקי זצ"ל ב"שיעורין של תורה" (סי' יא, עמ' סח), הסוברים שכזית הוא פחות משליש ביצה, אינה מוכיחה לדעתי מאומה על יחס בין כזית לבין כביצה. הם כולם פוסקים רק בענין מזון לשתי סעודות לעירוב - כר' שמעון או כר' יוחנן בן ברוקה - ומתוך דבריהם, ביודענו שגרוגרת גדולה מזית, הסקנו שביצה יותר גדולה מ3- זיתים. אבל הם לא כתבו במפורש על שיעור כזית; וכאמור לעיל, אין להסיק שבכל מקרה שדרוש בהלכה כזית, יש לייחס שיעור זה לשיעור כביצה.

לדעתי, רק בתקופה מאוחרת יותר - והפרי-חדש (או"ח סי' תפו) הוא הראשון שעשה זאת - החלו לייחס, למשל לרמב"ם, את הדעה שהזית - לעולם - הוא קרוב לשליש ביצה.

מרן הביא בשו"ע או"ח סי' תפו "יש אומרים, הזית הוי כחצי ביצה." אולם הוא עצמו פוסק בהל' עירובין (שו"ע או"ח שסח,ג; תט,ז) כר' יוחנן בן ברוקה, ששיעור מזון שתי סעודות הוא 6 ביצים, שהם 18 גרוגרות, וכבר דייקנו לעיל שלפי זה נפח "כזית" הוא פחות משליש ביצה.[7] במקרה של סתירה כזו, כללי הפסק הם (ראה ילקוט-יוסף, חוברת ו, הל' מקרא מגילה; מפתח שו"ת יחוה-דעת, כללי השו"ע, עמ' לד סעיף כו), שכשיש דיוק מסתם דבריו דלא כהי"א, הלכה כסתם. ונראה איפוא שמרן הוסיף את דעת י"א רק כחומרא, למי שרוצה לקיים גם את שיעור ר"י, מבעלי התוספות. ועי' פרי-חדש (סי' תפו) שתמה על המחבר, שהביא את הדעה שכזית הוא מחצית כביצה, "שאין סברה זו מוסכמת להלכה." אבל, כאמור, אין הכוונה שהמחבר סובר כר"י, אלא רק מביא דבריו לחומרא בעלמא.

ראיה לכך שמרן ראה לנכון להביא בענין זה דעות לחומרא, אף שהוא עצמו לא פסק כמותן, יש להביא מכך שבסי' שסח הביא גם את הדעה - בשם י"א - שמזון שתי סעודות הם כח' ביצים. אבל כבר בבית-יוסף כתב מרן, "שמא יש לומר שטעות נפל בספרים [בספרי הטור] והחליפו ה' בח', וגרסה האמיתית הוא שהם חמישה ביצים", שזה קרוב לדעת ר' שמעון, ולא דק ל- ¹/₃ שחסר. גם בפרי-חדש (סוף סי' תפו) כתב: "אין ספק שהיא סברא משובשת, ובטור נפל ט"ס", שהרי רק 3 שיטות יש: 6 ביצים (ריב"ב), 5¹/₃ (ר"ש) או כ10- ביצים (ר' יהודה או ר' מאיר). ברור שמרן הביא דעה דחויה זו כדעת י"א בשו"ע, רק לחומרא. מחצית-השקל (ריש סי' תפו) זיהה את דעת הי"א בסי' תפו עם דעת הי"א בסי' שסח, וכאמור, את שניהם יש לראות כדעה שהובאה לחומרא בעלמא.

וראיתי כדברי בשו"ת ויאמר-יצחק (ח"א סי' ח) בשם הרב יוסף כנאפו בזבח-פסח:

ואפשר דהטעם שכ' מרן דין זה דסי' תפו בשם י"א, לפי שלבו ראה שאינו מוסכם מרוב הפוסקים. ולא כתב זה, אלא להודיע דטוב לחוש גם לדעת זה לחומרא בעלמא לכתחילה. וא"כ נפקא מינה לע"ד דבמקום צער וכו' יש לסמוך על כל הפוסקים הנ"ל, דסגי כשליש ביצה וכו'.

בכלל, אנו רואים שבעניני שיעורים לא קבע מרן מסמרות, ובמקום שיש צורך להחמיר לא נמנע מלהביא דעה אף אם היא דחויה מההלכה. כך נהג בנוגע לשיעור אכילת פרס ביום הכיפורים. פרס הוא מחצית הככר, אשר לגביה ראינו כבר לעיל את מחלוקת ר' יוחנן בן ברוקה (ככר היא 6 ביצים) ור' שמעון (8 ביצים). כיון שנפסקה הלכה כריב"ב, הרי שפרס הוא 3 ביצים, וכך גם שיעור "אכילת פרס" המצרף את האכילות ביום הכפורים. בהל' יוהכ"פ (או"ח תריב,ד) הביא מרן את דעת ריוב"ב - כדעת י"א האחרונה - ששיעור אכילת פרס הוא 3 ביצים, ולחומרא הביא את דעת ר' שמעון - דעת הי"א הראשונה - שהשיעור הוא 4 ביצים. אולם בסי' תריח,ח כתב בסתמא, למרות שזו רק חומרא, שחולה ביוהכ"פ ישקוהו באופן שבין שתיה לשתיה ישהו כדי אכילת 4 ביצים. נראה שבגלל שמדובר ביוהכ"פ החמיר מרן (בייחוד משום שסוף סוף הרי זו דעת ר' שמעון, שר"ת פסק כמוהו, ואין דבר זה דומה כלל לעירובי חצרות, ששיעור ח' ביצים שם אינו נובע אלא מט"ס).

מעתה יובן מדוע בהביאו את דעת הי"א, שכזית הוא מחצית הביצה, לא הביא מרן גם את הדעה ששיעור הזית הוא פחות מכך - ¹/₃ ביצה. גם מרן, כקודמיו שהוזכרו לעיל, סבור ששיעור "כזית" נקבע לפי דעתו של רואה. במו עיניו ראה מרן שהזיתים הרבה יותר קטנים מ¹/₃- ביצה, ולכן אין כל צורך למדוד לפי ביצים. אם מישהו רוצה להחמיר, הרי שיחמיר כבר כמחמירה שבדעות, שהיא דעת ר"י שהזית הוא מחצית הביצה. אבל מעיקרא דדינא אין כל צורך או תועלת לכתוב "שהזית הוא הזית", כהקדמה להיש אומרים. כבר ראינו לעיל, שגם הרמב"ם לא ראה לנכון לתלות את שיעור הכזית בשיעורים אחרים.

בכך יבואר מדוע בהלכות ברכת המזון הסתפק מרן בקביעה "שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון - בכזית" (קפד,ו), וכן לענין הזימון: "אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית" (קצו,ד) - ולא הביא שם את חומרת ר"י, שכזית הוא חצי ביצה. אין זאת אלא משום, שמעיקרא דדינא די בהזכרת שיעור כזית, ושיעורו הוא לפי ראות עיניו של האוכל (ומה גם, שהנידון כאן הוא בדרבנן, שהרי מדאורייתא אין חובת ברהמ"ז אלא בכדי שביעה).

בעל נודע-ביהודה (צל"ח, פסחים קטו) מצא סתירה בין שתי דרכי מדידה לקביעת הנפח בשיעור חלה. דרך אחת לפי 43.2 ביצים ודרך שנייה לפי 31 אגודלים מעוקבים בקירוב. לדבריו, הדרך השניה גדולה פי 2 מן הדרך הראשונה. ליישוב הענין הוא הניח שהביצים התקטנו עד ימיו בחצי, ועל כן פסק להחמיר ולמדוד או באגודלים או בביצים, לפי מה שתהיה חומרא. הוא הוסיף שמכיון שכזית הוא חצי ביצה, ראוי להחמיר גם בזה, ולקחת שני זיתים במקום אחד - דהיינו, ביצה שלמה שלנו - כאשר זו חומרא. רוב האחרונים, שקבלו דעת הנוב"י לגבי נפח שיעור חלה, רביעית ומקוה, לא קבלו את דעתו להכפיל גם את שיעור הכזית.

בשו"ת חתם-סופר, למשל, כתב (או"ח, סי' קכז):

דא"כ, ביצה שבזמנינו הוא זית האמיתי. וא"כ, להלל, שהיה כורך פסח, מצה ומרור ואוכל כאחד, היה כורך כשיעור ג' ביצים זמנינו ואוכל ובולע כא', וזה אין בית הבליעה בעולם מחזיק בשום אופן, אפילו מרוסק.

לכן מי שמקבל את דעת הנו"ב, חייב לדחות פירוש ר"י. כך עולה גם מתוך דברי ראש-אפרים (ח"ג סי' טז) ואחרים (מובאים ב"מידות ושיעורי תורה" פרק ב, הערה 31). מאידך גיסא, קשה להסביר את האחרונים שנקטו גם בשיטת נוב"י וגם בשיטת ר"י, וקבעו שהזית הוא חצי ביצה שהיה בזמן המשנה (פעמיים של ימינו), דהיינו ביצה שלימה של ימינו (60 סמ"ק).

כבר הבאנו לעיל, שלצורך שיעור כזית אין צורך להתייחס למידות האחרות שבתורה (כגון ביצה), וניתן לשער לפי עין הרואה. כך עולה מתוך דברי הפרי-חדש. אחרי דיון ארוך, שבו דחה בעל פרי-חדש (או"ח סי' תפו) את פסק השו"ע ששיעור זית הוא חצי ביצה, הוא כותב:

ולענין דינא ... לדידן, דקי"ל כהרמב"ם, שיעור כזית אינו אלא שליש ביצה בקירוב. ולפי זה אין המוחש מכחיש אותו כ"כ, כמו לשיטת התוספות שהביצה אינו אלא שתי זיתים, שזה לא מסתבר כלל, כיוון דבכזית בינוני משערינן, כדתנן במס' כלים.

דהיינו: כיון שמשערים את הזית הבינוני בעין, אם כן לא משנה מהו היחס בין זית לביצה. אולם אילו היינו צריכים לייחס את הזית לביצה, הרי שנפח הזית הבינוני מכחיש נפח של חצי ביצה יותר ממה שהוא מכחיש נפח של שליש ביצה.

גם בשו"ת מעיל-צדקה (סוף אות כז) העלה את השאלה אם די בשיעור אומד או צריכים מדידה ממש. בתחילה הוא מביא מקרה שבו - ורק בו - התירו חז"ל אומדן בדבר דרבנן, ומזה רצה ללמוד שבדרך כלל אומד אסור אפילו בשיעורים דרבנן, וכש"כ בדאורייתא. אבל כנגד זה הביא את דעת ר' יוסי במשנתנו, וממנה למד, שכאשר יש חוסר דיוק במדידה ה"מדויקת", מותר לקבוע לפי אומד בלבד, לפי שבלאו הכי יהיה חוסר דיוק במדידת הזית.

יש עדות נאמנה (ראה שערי-רחמים, עמ' לה אות קסה הערה סד; עמ' מ סוף אות נא) שה"ר חיים מוואלזי'ן קבע לדינא לאיש שקידש בביתו, ששליש כף מתכת בינונית מספיקה לכזית, לצורך סעודה במקום קידוש, ולא דרש ¹/₂ ביצה אפילו לחומרא. הר"ח מוואלז'ין החמיר מאד בשיעור כביצה, עד כדי שיעור של שתי ביצים של ימינו, ובכל זאת לא ראה לנכון להחמיר בשיעור כזית.

לפי דברינו לעיל היה עלינו לשאול, כיצד הוא, שחי בליטא, מקום שאין בו זיתים, יכול היה לשער את גודל הזית. אולם יתכן שהוא הסיק כן מההגיון ומהנסיון, ושיער שבית הבליעה של הלל הזקן לא יכול היה להכיל יותר מ3- כזית, אם נפחם הכולל הוא יותר מנפחה של כף בינונית. יצויין כי שליש כף נפחו הוא כ3- סמ"ק, שהוא כאמור לעיל שיעורו של הזית בימינו. עכ"פ למדנו, שגם לדעתו של הגר"ח מוולוז'ין שיעור כזית אינו תלוי ביחס שבין הזית ובין הביצה.

הרש"ז אוירבאך שליט"א העיד ששמע מהרב שלמה קאליש (ראה "מידות ושיעורי תורה", עמ' תקי הע' 111), "שהיה נוכח אצל בעל אבני-נזר בעת שנשאל ע"י אדם שאכל מזונות, מהו שיעור כזית לברך עליו ברכה אחרונה, וסימן על אצבעו עד אחרי הציפורן מעט, ואמר: בכשיעור זה יש כזית", ולא חשש לדרוש חצי ביצה, אפילו לחומרא. אם לא נאמר כדברינו הנ"ל, הרי זה כנגד הכלל "ספק ברכות להקל".

החזו"א, כידוע, היה מחמיר בשיעורים. לדבריו (קונטרס השיעורים, אותיות ד-ה) מעת שהכריעו גדולי האחרונים שלשיעורים, שניתנים גם במונחים של ביצים וגם במונחים של אגודלים, עדיף שיעור האגודל של ימינו, ושוב לא הותר למדוד ע"פ מידתה של הביצה בימינו, למרות ששני שיעורים אלו - ביצה ואגודל - הם הלכה למשה מסיני. אבל בשיעור כזית אין קשר של הללמ"ס בין הזית לבין השיעורים האחרים. לכן, לדעתו שיעור כזית הוא לפי אומד בעין של הזית הבינוני. ב"שיעורין של תורה" (סי' י, עמ' סב סוף אות ד; סי' יא בסוף עמ' ע) מוסבר היטב שלגבי כזית, אין יחס של הללמ"ס בין כזית לבין מידות אחרות, ולכן מותר לפעול לפי הנחיות של ר' יוסי במשנתנו, אפילו אם נפח הזית הבינוני בטבע השתנה. כאמור, לא רק אומדן העין של זית בינוני בימינו מכריח כך, אלא גם מה שראינו לעיל, שכל הסבור ששיעור כביצה הוא פי שנים מביצה טבעית בימינו, אינו יכול לסבור כר"י ששיעור כזית הוא מחצית ביצה.

במאמר שפרסם הרב הדר יהודה מרגולין שליט"א (בירור שיטת החזו"א בשיעור כזית, מוריה, אלול תשנג, עמ' צט) הובאה עדותו של ה"ר חיים קניבסקי שליט"א, "שהיה בסדרי ליל פסח אצל החזו"א, והחזו"א עצמו היה מחלק 17 סמ"ק בערך, ולא היה מקפיד על שיעור גדול (אף לענין מצה)". שיעור זה - 17 סמ"ק - הוא לפי ה"ר יעקב קניבסקי זצ"ל (קהלות-יעקב, פסחים, סוף סי' לח) לא יותר מאשר שליש ביצה של ימינו. לכאורה סותרת עדות זו את שכתב החזו"א עצמו בקונטרס השיעורין (אות יז): "אבל אפשר לסמוך על דעת הרמב"ם, שהכזית ב' שלישי ביצה שלנו" - ולפי"ז שיעור כזית הוא כמעט כפליים מ- 17 סמ"ק.

בקונטרס השיעורים (שם) החזו"א מסביר את כמות הכזית למי שמקיים את דעת הר"י, שכזית הוא חצי ביצה. הוא דן באריכות בקושי להעריך את נפחה של חצי ביצה גדולה בלי קליפתה, ולבסוף הוא מציע לסמוך על שיטת הרמב"ם (שליש ביצה גדולה עם קליפתה), כנראה בגלל שנפחה קרוב לנפח חצי ביצה גדולה בלי קליפתה. כפי שראינו לעיל, הוא עצמו אינו יכול לסבור כמו הר"י, ולכן הסבר זה אינו משקף את דעתו של החזו"א עצמו. ואכן ראינו, שלעצמו פסק שאין צורך ביותר מאשר 17 סמ"ק, ואפילו לחומרא.

כאמור לעיל, נפח של 17 סמ"ק נובע משליש ביצה "קטנה" של ימינו (50 סמ"ק). המחמיר ביותר, כדעת ר"י, משער את הכזית כ- ¹/₂ ביצה, ולצורך שיעור הכזית די בייחוסה לביצה של ימינו, כיון, שכאמור, אין קשר של הלכה למשה מסיני בין שיעור כזית לבין שיעור האגודל.

מדוע לא פרסם החזו"א דעתו זו, בצירוף למש"כ בקונטרס השיעורים על שיעור כזית? נראה לי שהחזו"א ראה לנכון לערפל את הניסוח בנושא זה, כיון שהדבר היה בעת הפולמוס הציבורי סביב השאלה של גודל הביצה, בינו לבין הרא"ח נאה. פרסום ברבים, שהחזו"א סומך על נפח ביצה של ימינו לצורך קביעת נפח הכזית, היה מביא לידי אי-הבנות בשיעורי רביעית, חלה ומקוה - כפי דעתו של החזו"א.

עכ"פ, עתה, כאשר התפרסם שהחזו"א בעצמו אכל רק 17 סמ"ק מצה בליל הסדר, אי אפשר להורות לציבור לאכול יותר.

החזו"א נהג לחלק למסובין מצת-יד בנפח של כ- 17 סמ"ק. אם נניח שעובי ממוצע של מצת-יד הוא 1.8 מ"מ, נמצא שנפח כזה הוא מצת-יד בגודל של כ- 95 סמ"ר - בערך שטח של כף יד, כולל הפרק הראשון של האצבעות. שיעור זה מתאים לגמרי לתיאורו של הר"ח קניבסקי שליט"א, שכן נהג אביו, ה"ר יעקב י' קניבסקי זצ"ל, לחלק למסובין (הרב מרגולין, הנ"ל). בעקיפין מאשר תיאור זה את הנחתנו, שעובי ממוצע של מצת יד הוא 1.8 מ"מ. במשקל נמצא שמצה בגודל זה משקלה הוא כ- 9 גרם.

אפשר להעריך את מספר הזיתים במצת-יד עפ"י מספר המצות לק"ג, בלי למדוד את עוביה. למשל, אם יש 14 מצות בק"ג, אז כל מצה היא כ70- גרם, ובכל מצה יש איפוא קרוב ל- 8 זיתים. אם המצה גדולה יותר, ויש רק 12 מצות לק"ג, אז כל מצה היא כ85- גרם, ויש בכל מצה כ- 8¹/₂ זיתים.

אבל גם זה הרבה יותר מנפח זית בינוני (שהוא כ3- סמ"ק - בהתאם למציאות הזית בימינו, ובהתאם לפסקי הגר"ח מוואלז'ין ובעל אבני-נזר, כמובא לעיל). למען סבר את האוזן, שיעור זה נמצא במצת יד שעוביה 1.8 מ"מ ושטחה כשטח עדשה בינונית של משקפיים (עיגול שקוטרו כ- 4.6 ס"מ). התרשים המצורף (בקנה מידה של 1:1 ידגים את השיטות השונות שהוזכרו במאמר זה ביחס ל"כזית" מצה, בהנחה שמדובר במצה שעוביה כ1.8- מ"מ.

הדעות השונות הנ"ל בשיעור "כזית" המפורסמות כיום הן:

1. משנה-ברורה: כביצה שלימה של ימינו = חצי זית של הביצה בימי חז"ל = 60 סמ"ק.

2. שיעורין של תורה: חצי ביצה של 100 סמ"ק = 50 סמ"ק.

3. חזון-איש (קונטרס השיעורים): ¹/₃ ביצה של 100 סמ"ק = 33 סמ"ק.

4. הרא"ח נאה: ¹/₂ ביצה של ימינו בלי הקליפה = 27 סמ"ק.

5. חזון-איש (בפועל): ¹/₃ ביצה של 50 סמ"ק = 17 סמ"ק.

6. הרב ח"פ בניש: הזית הגדול ביותר מהזן הגדול ביותר בארץ = 7.5 סמ"ק.

7. הגר"ח מוואלז'ין ובעל אבני-נזר: נפח ממוצע של זית בארץ בימינו = 3 סמ"ק.

ולמען הסר ספק: לא באתי במאמר זה לקבוע מסמרות בהלכה, אלא לסקור את שנאמר ונפסק בנושא זה ע"י גדולי הפוסקים מכל הדורות.

[1] ה"ר הדר יהודה מרגולין שליט"א, בירור שיטת החזו"א בשיעור כזית, "מוריה", אלול, תשנג, עמ' צט; ה"ר חיים בניש שליט"א, שיעור כזית - ביאור דעת הראשונים והאחרונים, "קובץ בית אהרון וישראל", כסלו-טבת תשנד, עמ' קז.

[2] מ' כסלו (תחומין י') מדד ומצא שיש 3 זנים של זיתים בארץ: הזן הנאבאלי הוא הגדול ביותר, והבינוני שלו הוא 5 סמ"ק. הזן הקטן ביותר הוא המאליסי, שנפחו הממוצע הוא כ- 1.5 סמ"ק. הזן הבינוני הוא הסורי - כ- 3 סמ"ק. הזן הבינוני (הסורי) אוגר שמניו בציפה (כ- 40%) הרבה יותר מהזן הנאבאלי (כ- 25%) ומהזן המאליסי (כ- 22%). להלן (פרק ב) יוסבר שהממוצע מכל הזנים הוא הזית האגורי, שנזכר במשנה.

[3] מ' כסלו, תחומין, שם, עמ' 430-431.

[4] ראה הרב בניש בספרו "מידות ושיעורי תורה", עמ' ל.

[5] טור ושו"ע או"ח סי' שכד. וראה גם ספרו של ה"ר אליעזר פלצ'ינסקי, שלום-יהודה, סי' ע - הוא דוחה את הצורך לבטל מדידה ע"י ביצים בגלל האגודל.

[6] בעל מחצית-השקל (ריש סי' תפו) הביא קושיא על תירוץ המרדכי: אם שלושה זיתים מרוסקים אפשר לבולעם בבת אחת, א"כ הדרה שאלת הש"ס בכריתות לדוכתא, שאפשר להתחייב שש חטאות, ולא רק חמש, ע"י אכילת שלושה זיתים מרוסקים. בעל זרע-אברהם (שו"ת, סי' כב) תירץ, שאם מרסקים כל שלושת הזיתים, קיי"ל שאיסורים מבטלים זה את זה, ולכן - כדי להתחייב, צריך שיאכל דווקא חתיכות שלימות ולא מרוסקות.

[7] במגן-אברהם ריש סי' תפו יישב שזית בינוני גדול מגרוגרת בינונית, אבל בנוב"י (מהדו"ק, או"ח סי' לח, אות יח) הוכיח מהגמ' שבוודאי גרוגרת גדולה מזית. וראה גם ילקוט-הגרשוני על שו"ע או"ח, סי' תפו.