כזית - פרי הזית כמידת נפח

[פורסם בתחומין י 427]

א. זני הזיתים הגדלים היום בארץ

ב. הממצאים הארכיאולוגיים

   טבלה 1

   תכונות של גלעיני זיתים ארכיאולוגיים ובני ימינו

   (הסטיות מהממוצע מהוות רווח בר סמך)

   טבלה 2

   תכונות נוספות של גלעיני זיתים ארכיאולוגיים ובני ימינו

ג. נפחו של "כזית" בימינו

ד. נפחו של כזית על פי מקורות חז"ל

   1. הקשר בין רביעית יין לכזית יין יבש

   2. תחילת יצירתו של אדם כזית

   3. נפחו של הקומץ

ה. הקשר בין כזית לכביצה

ו. עדויות מגדולי ישראל

v v v

פרי הזית, שהיה בימי קדם הפרי הנפוץ ביותר בארץ, נקבעה על פיו יחידת נפח נפוצה עד כדי כך שאת המלים "ארץ זית שמן" (דברים ח,ח) דרשו בשם רבי יוסי ברבי חנינא: "ארץ שרוב שיעוריה כזיתים" (בבלי, ברכות מא,ב ועוד). יחידה זו היא חלק ממערכת שלמה של מידות נפח שהשתמשו בה במסחר ובחיי היום יום בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד במקום יחידות המשקל הנהוגות בימינו. מידת הזית משמשת בעיקר לשיעור מיני מאכל, מפני שמקובל אצלנו שאין אכילה פחות מכזית (ספרא, אחרי מות יב,ב, על ויקרא יז,טו), ופחות מזה נחשב רק כטעימה. כזית הוא השיעור המזערי שאדם יוצא בו ידי חובת המצווה, כגון מצה או מרור בפסח; וכמו כן, אחרי אכילת לחם, לפחות כשיעור כזה, הוא מתחייב בברכת המזון. כזית משמש גם כשיעור המירבי של מאכלים אסורים, כגון חזיר, דם וכו', שעל אכילתם פחות מזה אין מוזכר עונש בתורה (ועיין עוד באנציקלופדיה תלמודית ערך זית).

מכאן החשיבות המעשית הרבה של קביעה מדויקת של מידה זו. אם נניח שהשיעור הנהוג היום גבוה ממה שקבעו חז"ל, הרי אנחנו חייבים להתחשב גם בשיעור הנמוך. למשל, אפשר לומר שאדם חולה או זקן, כאשר איננו יכול לאכול בליל הסדר מצה בנפח של שני כזיתים גדולים כנהוג, יוכל לצאת ידי חובת המצווה גם בשיעור קטן יותר. כך הדבר גם לגבי מרור, ממנו לוקחים כזית בהמשך הסדר בליל פסח. ובמיוחד קשה הדבר לאלה שנוהגים לאכול כמרור את ה"חריין" החריף. מאידך, כאשר אוכלים רק כמות קטנה של לחם, יהיה צורך לברך ברכת המזון שמוזכרת בתורה. מעניין שהמלים "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח,י) כתובות באותו הקשר, אחרי הפסוק המציין את שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ.

הדברים המובאים כאן הם לעיון בלבד, ולא להלכה למעשה.

רוב הדברים המובאים להלן מצוטטים מתוך "הזית" מאת: גור א', שפיגל פ' וגרשט ח', בהוצ' משרד החקלאות (תל אביב, תש"ך). זני הזיתים המצויים כיום בארץ, והנחשבים למתאימים לנידון דידן, מתחלקים למקומיים ולמובאים מן החוץ. זן המאנזאנילו, למשל, מוצאו מספרד. לפרי מזן זה צורה אופיינית של תפוח קטן, ומכאן שמו. משקלו בגידולי בעל 3 גרם; גודלו 25-23 x 20-19 מ"מ. בתנאי שלחין משקלו 6-5 גרם. הזנים המקומיים של הארץ הם, ככל הנראה, ילידי הארץ מימי קדם. משך חיי העץ יכול להגיע למאות שנים ואולי יותר. הרכבתו של עץ כזה על כנה צעירה ממשיכה לשמור את תכונות העץ לדורות הבאים. בארץ קיימים בעיקר שלושה זנים מקומיים: נאבאלי, סורי ומאליסי.

נאבאלי נקרא על שם המקום בית נאבאלה בשפלת לוד. הפרי גדול למדי (28-26 x 20-19מ"מ); משקלו 6-4 גרם. צורתו מעוגלת ואינה סימטרית, קטום בבסיסו (ליד העוקץ) ומחודד מעט בקדקודו. גלעינו מהווה 15%-20% ממשקל הפרי. כמות השמן בציפה (בשר הפרי) 30%-35%. מתאים לשמן ולכבש ירוק.

סורי הוא הנפוץ בזני הארץ ונקרא על שם סוריה. הפרי בינוני בגודלו (24-21 x 18-13 מ"מ); משקלו 3.5-2.5 גרם. צורתו מאורכת וסימטרית, כד (קהה) בבסיסו וחד בקדקודו. גלעינו מהווה 20%-25% ממשקל הפרי. כמות השמן בציפה 35%-40%. הפרי משתמר זמן רב על העץ. מתאים לשמן ולכבש ירוק או שחור.

מאליסי נקרא כך כנראה בגלל פריו הקטן (מליס בערבית משמעותו קטן). בצפון הארץ נקרא זן זה גם זמרי. הפרי הקטן למדי (20-16 x 14-10 מ"מ); משקלו 2-1.5 גרם. צורתו מאורכת וסימטרית, והוא מחודד בשני קצותיו. גלעינו מהווה 25%-30% ממשקל הפרי. כמות השמן בציפה 18%-22%. מתאים להפקת שמן בלבד. לשלושת הזנים הללו גלעין כמעט שווה בגודלו, וההבדלים בכמות הציפה שעליהם הם הגורמים בעיקר לשוני בגודל הפרי.

מלבד אלה יש בארץ גם עצי בר או זריעים, שלהם פירות קטנים ועניים בשמן, ונקראים בשם בארי. הפרי קטן (17-10 x 12-9 מ"מ); משקלו 1.5-1 גרם. צורתו עגולה, כד בשני קצותיו. גלעינו מהווה 20%-25% ממשקל הפרי. העץ מתאים לריבוי כנות בלבד לשם הרכבת זנים עדיפים עליהם (גור וחבריו, תש"ך).

נראה הדבר שעל פי התיאורים הנ"ל אפשר להגדיר את הזיתים שעליהם מדובר במשנה (כלים יז,ח): "כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני, זה אגורי." הזית הגדול מתאים לפרי הזן נאבאלי, הבינוני לסורי, והקטן למאליסי. הסורי הוא הנפוץ בזני הארץ וכמות השמן בציפה היא הרבה ביותר, הפרי יכול להשתמר זמן רב על העץ מבלי לאבד את איכותו (גור וחבריו, תש"ך). תיאור זה מתאים למוזכר בירושלמי (בכורים, פ"א ה"ג, סג ע"ד): "ולמה נקרא שמו אגורי? שהוא אוגר שמנו לתוכו, וכל הזיתים (האחרים) מאבדים שמנן. אמר רבי חנינה: כל הזיתים, הגשמים יורדין עליהן, והן פולטים את שמנן; וזה, הגשמים יורדין עליו, והוא אוגר שמנו לתוכו" (ועיין גם בבלי, ברכות לט,א).

האם יכולים אנחנו לומר בביטחון שהזנים המקומיים של הארץ לא השתנו מאז תקופת המשנה והתלמוד, ועד היום? לעזרתנו באים השרידים הארכיאולוגיים. אמנם, מאלפי הטונות של יבולי הארץ בעבר נותרו רק מעט גלעינים, ולא נמצא עדיין אפילו פרי אחד של זית בשלמותו. מלבד זאת, אין לנו ביטחון שמעט הגלעינים שנמצאו מייצגים נאמנה את מכלול הזנים שהיו בימי קדם.

לגלעין הזית מספר הגון של תכונות שאינן משתנות אף בעקבות תנאי האקלים או הקרקע, כגון: האורך; הקוטר; יחס האורך והקוטר; מיקום הקוטר המירבי לאורך הגלעין; מידת ההדגשה של התפר המחבר את קשוות הגלעין; סימטריית הגלעין במבט מהצד (כאשר התפר מופנה למסתכל); צורת הבסיס (הקרוב לעוקץ הפרי); צורת הקדקוד; מספר צרורות הצינורות הנראים בבסיס; מידת החספוס של פני הגלעין. על פי עשר תכונות אלו אפשר לאפיין במדה רבה של ביטחון את זן הזית.

כך למשל נבדלים הזנים הסורי והנאבאלי ב4- תכונות של הגלעין. אצל הנאבאלי הגלעין סגלגל או דמוי ביצה צרה; אסימטרי; בסיסו מעוגל; וקדקודו פטום; לעומת זאת, הגלעין הסורי הוא דמוי כישור; סימטרי; בסיסו חד; וקדקודו מחודד (גור וחבריו, תש"ך).

כאשר ניגשים לזהות את זן הזית על פי הגלעינים, חשוב שמספרם יהיה קרוב ל100-, כדי שהמדגם יהיה מספיק גדול, וייצג נאמנה את האוכלוסייה המקורית של פירות הזיתים. כמו כן חשוב שהגלעינים יבואו מהקשר ארכיאולוגי ברור בתוך האתר. כך יש סיכויים גדולים יותר שהזיתים הובאו מעץ אחד, או ע"י אדם אחד, או מכרם אחד שהיה נטוע בזן אחד. גם אז, כאשר מתברר שההבדלים בין גלעיני המדגם גדולים מדי, אין טעם לנסות לאפיין את הזן. בשני מקרים היה אפשר לזהות את הזן המקומי של הזית על פי תכונות הגלעינים שהובאו לעיל: בשלומי הביזנטית בגליל המערבי מהמאה השביעית לסה"נ, שבה זוהה הזן סורי; ובמצדה, שבה זוהה הזן נאבאלי (טבלאות 2,1).

מטבלאות 2,1 נראה שגלעיני הזיתים ממצדה, שנתוניהם הובאו כאן, דומים ברובם לזן נאבאלי בגודל, בצורה, ובדגם שעל פני הגלעין. התאמה כמעט מלאה של 10 תכונות אינה מותירה מקום לספק רב, שהגלעינים של מצדה שייכים לזן נאבאלי. גם הנפח של הגלעינים שווה. הממוצע שלהם במצדה, בלוקוס 1039-147 הוא 0.46 סמ"ק, ובלוקוס 1264-2068 0.47 סמ"ק. בזן נאבאלי מודרני 0.47 סמ"ק, ובזן סורי 0.36 או 0.40 סמ"ק. בכל מדידת נפח היו במשורה 100 גלעינים, והוספנו עליהם חול כדי למלא את הרווחים שביניהם.

למעשה, כדי להגיע לשלמות מרבית בהוכחה שנפח הזית הבינוני בימי קדם היה כנפח הזית הסורי, דרושות עוד כמה הוכחות בשלבי הביניים, כגון:

1. ממצאים של גלעינים יבשים מהזן הסורי מתקופת המשנה והתלמוד ומתקופת המקרא.

2. ממצאים של גלעינים יבשים מזנים נוספים, כדי שיהיה אפשר לקבוע את שכיחותם היחסית.

3. הוכחה יותר מוצקה שנפח פרי הזית בזנים המקומיים נשמר ולא השתנה במשך התקופות.

מכל מקום, מסקנתי היא שההוכחות שהובאו עד כאן מספיקות כדי שאפשר להעמיד את הזן הסורי על חזקתו, שהוא הזית שאמרו, לא גדול ולא קטן אלא בינוני, ונפחו כ- 3 סמ"ק. ההנחה היא שהמשקל הממוצע של זית מזן סורי הוא 3.0 גרם, ומשקלו הסגולי קרוב ל1-.

כידוע, קיימות שתי שיטות עיקריות בשיעורי תורה, שעל פיהן נוהגים היום בית ישראל: שיטת הרב נאה, שמסתמך על הרמב"ם (הרב א"ח נאה, שיעורי תורה, מהדורה חדשה, ירושלים, תש"ז, סימן ג, עמ' קנח ואילך); ושיטת החזון איש, כשיטת הנודע ביהודה (הרב א"י קרליץ, חזון איש, בני ברק, תשל"ג, אורח חיים, קונטרס השיעורים). שניהם מביאים את חילוקי הדעות העיקריים ביחס של שיעור כזית לשיעור כביצה. יש אומרים שהכזית הוא חצי כביצה (בית יוסף על טור או"ח סי' תפו וכן שו"ע): "שיעור כזית יש אומרים דהווי כחצי ביצה" (עיין גם אנציקלופדיה תלמודית, ערך זית, הערה 71). חצי ביצה זה, שהוא כזית, יש סוברים שהוא חצי ביצה בלא קליפתה; ויש שכתבו שהוא כחצי ביצה בקליפתה (עיין אנציקלופדיה תלמודית, ערך זית, הערות 76,75). להלן אתייחס לשיעורים של הרב נאה המתאימים לביצה בלא קליפתה. ויש אומרים שהכזית הוא כשליש כביצה (מגן אברהם שם, וכן אנציקלופדיה תלמודית שם, הערה 77 ואילך), ובהתאם לכך מובאים היחסים בין כזית לרביעית. שיעורי הנפחים על פי החזון איש הם בערך כפליים מהשיעורים של הרב נאה (טבלה 3)

טבלה 3

השוואת שיעורי תורה ע"פ הרב נאה והחזון איש

שיעורי הרב נאה גבוהים קצת בנפחם משיעורי הרמב"ם ופוסקי אשכנז (עיין ח"פ בניש, מידות ושיעורי תורה, מהדו' ב, בני ברק, תשמ"ז, עמ' רכד). בניש מביא גם שלדעת הרשב"א (תורת הבית הארוך, וינציאה, שסח, משמרת הבית, צו סע"א) כזית קטן בהרבה מרבע כביצה (עיין בניש, תשמ"ז, עמ' רנה). כמדומה שהרשב"א סובר שאין הפרש בין שיעור כזית וגודל הזית. מכל מקום זהו השיעור הקטן ביותר של כזית שמובא אצל הראשונים.

אין ברצוני לנגוע כאן בשיעורים של כביצה ורביעית. המעוניין יוכל לעיין באנציקלופדיה תלמודית, ערכים ביצה וזית, וכמו כן בספרו של וייס, מדות ומשקלות של תורה, שמביא בטבלה א (עמ' 8) 12 שיטות בנפח הרביעית, מ- 63 סמק ועד 197.4 סמ"ק. למשל על פי הרמב"ם, נפח רביעית הוא 74.4 סמ"ק, ושל כביצה 49.6 סמ"ק, עיין שם, בטבלה כב (עמ' רב). כדאי כאן להוסיף שעל פי ממצאים זואלוגים-ארכיאולוגיים גודל התרנגולת בתקופה היוונית-רומית היה דומה לזה של תרנגולת מודרנית מהזן לגהורן. המידע על תקופות קדומות יותר הוא מועט מאד, אבל אחרי התקופה הרומית היו התרנגולות יותר קטנות (1979,.(Lindner

מעניינת השקפתו של החזון איש שגודל השיעורים היום איננו קשור עוד לגודל הביצים. עקרונות שיטתו (קונטרס השיעורים, סעיף ה) הם: "והנה חז"ל, בעלי הגמרא, שהם סנהדרין לכל ישראל, מסרו לנו שני מודדים לדעת את המידה בשיעורי תורה. האחד הוא הביצה, כמו שאמר בעירובין פג,א ששיעור חלה יוצא 43 ביצים וחומש ביצה. ועל פי זה יש למדוד הרביעית, שהרי הלוג 6 ביצים; נמצאת רביעית ביצה ומחצה. ויש עוד מודד בתלמוד בבלי פסחים קט,א: האצבע שמודדת את הטפחים והאמות. ומסרו לנו שיעור רביעית ושיעור הלוג והסאה. ועל פי זה יש למדוד את שיעור חלה 7 לוגין וחומש. ונראה שיש רשות למדוד בכל אחד מהן כפי שנמסר לנו, שהכל לפי דעתו של הרואה. ואם עמד על אחד מהם, אינו חייב לחפש אחר המדידה השניה ... ואמנם, אם נתברר לו מידה מן המידות על פי החשבונות ואינם שווים, יש לתפוש את מידת האגודל לעיקר, שהרי מידת אמה וטפח הוזכרו במקרא. וכל שכן כשנראה שמידת האצבע משתווית עם מידת חז"ל, והביצים שלנו קטנות ... ומאורע זה אירע בזמן הגאונים בעל הנודע ביהודה והגר"א, שמצאו שמידת האצבעות ומידת הביצים אינן משתוות אצלנו, ומידת הביצים קובעת שיעור חלה מחצה ממידת האצבעות. ובאשר לא מסתבר שהאצבעות שלנו נתרחבו מדורות ראשונים, החליטו שנתקטנו הביצים. וקבעו לכל ישראל לקבוע המידה על פי האגודל ... את מידת האמה ... שהוא 58 ס"מ."

ובהמשך בסעיף ו: "אחרי שנקבעה הלכה על פי הנודע ביהודה, הגר"א, מהרא"ז מרגליות, והחתם סופר, ונתפשטה ההוראה כך, הווי כאילו קבעו בית דין לכל ישראל את המידה לפי ראות הבית דין ... ולא שנא כאן אמת וטעות, כיוון שמסור לדעתו של רואה, ודעתו של רואה הן בית דין של גדולי הדור שקבעו כן, ומה שנראה להם זהו האמת וזהו עיקר השיעור."

בתקופת הגאונים עדיין קשרו את שיעור "כזית" לנפחו של פרי הזית בימיהם (תשובות הגאונים, מהדורת הרכבי, ברלין, תרמז, סי' רסח; ראה גם בספר האשכול, ירושלים מהדורת אלבק, חלק ב תרצח, עמ' 52): "וששאלתם כמה שיעור גרוגרת הגסה, וגרוגרת בינונית, וכן זית גדול, וזית קטן, וזית בינוני. הרי אילו שיעורין, ואיך יהיה שיעור לשיעור. ואם תאמר במשקל, לא פירשו רבותינו משקל, ולא דיקדק הקב"ה עמנו במשקל, וכל אחד ואחד בעשותו לפי דעתו יצא ידי חובתו. ואין צריך ללמוד שיעור מאחר, דתנן (כלים יז,ו): ר' יהודה אומר: מביא גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים. אמר ר' יוסי: מי מודיענו אי זו היא גדולה שבגדולות ואי זו היא קטנה שבקטנות, אלא הכל לפי דעתו שלרואה."

בהמשך הדברים אתייחס רק לשיעורים של הרב נאה, ואנסה לקשור ביניהם לבין נפח הזית הסורי שמגיע לכ3+/-0.5 סמ"ק בלבד. נראה לי שדרך טובה לשער את נפחו של כזית, היא בעזרת ההשוואות שעושים חז"ל בעצמם בין המידות השונות.

בתוספתא (שבת ח,י) מובא השיעור המזערי של יין שהתייבש, שאם מוציאים אותו בשבת מרשות לרשות בשוגג, מתחייבים עליו חטאת: "המוציא יין ... יבש כזית, דברי רבי נתן." הבבלי (שם עז,א) והירושלמי (שם פ"ח ה"א; יא ע"א) מפרשים בדעת רבי נתן, שרביעית יין, כאשר היא מתייבשת, מצטמק נפחה לכזית.

על פי הנתונים באנציקלופדיה העברית, ערך יין, כמות המים ביין היא 80%-88%, וכמות הכוהל 7%-15% לפי הנפח. יש לזכור שהמספרים הללו מייצגים ממוצעים, ולכן צריך להתייחס אליהם כאל אומדנים בלבד. ביינות סמיכים במיוחד או דלילים במיוחד, הטווח של אחוז המוצקים הוא גדול מהמצויין לעיל. מכל מקום, כמות המוצקים הממוצעת (כולל גליצרין, כ - 1/10 מכמות הכוהל) היא 1/20 מכמות היין. לפי זה נפח הכזית יהיה 86:20 או 4.3 סמ"ק, קרוב למדי לנפח של כזית המוצע כאן, דהיינו כ3- סמ"ק. ואם ייצא גם הגליצרין, הרי שבהחלט אפשר לומר שנפח המוצקים של רביעית יין דומה לנפח של כזית המוצע כאן. הקשר בין רביעית יין לכזית יין יבש נמצא גם בהלכות הקשורות לנזיר, שחייב על שתיית רביעית יין. אם התייבש היין, יהיה חייב על שיעור של כזית (משנה, נזיר ו,א; רמב"ם הל' נזירות ה,ב).

אמנם, אפשר לומר שיין יבש איננו חייב להיות יבש ממש, דהיינו מחוסר מים לחלוטין, אלא אולי מספיק שיהיה במצב צבירה כזה שלא יישפך במדרון, ואז החישוב שהובא כאן איננו בהכרח נכון. אולם, מתוך המשנה (נדה ז,א) מוכח שנוזלים אחדים שהתייבשו מוגדרים כך, רק כאשר הם מכילים כמות אפסית של מים: "הזוב, והניע, והרוק ... ושכבת זרע מטמאין לחין, ואין מטמאין יבשין. ואם יכולים להישרות ולחזור לכמות שהן, מטמאין לחין, ומטמאין יבישין. וכמה היא שרייתן? בפושרין מעת לעת."

לעניין הקשר בין רביעית לכזית, יש לומר שיש גם שיטה אחרת, הקושרת רביעית דם של נבלת חיה לכזית של דם יבש (בבלי, שבת עז,א): "דם נבלה בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין. אמר רבי יוסי ברבי יהודה: אף כשטימאו בית הלל, לא טימאו אלא בדם שיש בו רביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית." בהמשך הסוגיה מתברר שיש כאן מחלוקת בין אמוראים: דעת רב יוסף שיין סמיך כמו דם, ודעת אביי היא שיין דליל יותר מדם. לשם השוואה, דם אדם מכיל כ - 81% מים, וכמות המוצקים בו היא כ - 1/5 מהנפח, כלומר פי 4 מאשר אצל יין ממוצע (האנציקלופדיה העברית, ערך דם).

כדי לפרש את דעת רב יוסף יש לומר, שאם נניח שבדם קרוש נפרשת עם הנסיוב כמחצית מכמות הפלזמה, ורק כמחצית מהכדוריות האדומות נשארות כלואות בתוך הקריש, אז כמות המוצקים בקריש הדם תהיה כ - 10% מהנפח (עיין בבלי, חולין פז,ב, ורש"י שם). אם נחשב את נפח הדם היבש בכ - 10% של רביעית, נקבל שנפח כזית הוא 8.6 סמ"ק, דהיינו בערך פי שלושה מנפח פרי הזית.

כמדומה שהשאלה שצריכה להישאל כאן אינה מהו אחוז המוצקים בדם, כלומר מהו נפח דם יבש שנוצר על ידי אידוי המים שבו, אלא מהו גודל הקריש הממוצע שנוצר מרביעית דם, והוא בודאי קטן מהנפח של סה"כ המוצקים. אין לומר שהוויכוח ביניהם הוא על צמיגות הנוזלים, שהרי הם דנים על החומר היבש שנוצר מהם. המספר שהובא לעיל מאשש את סברתו של אביי, שיין דליל יותר מדם, אם כי יין יבש שנוצר מיין סמיך יכול להיות שווה לקריש דם שנוצר מאותו נפח. סברה זו איננה רחוקה מדי מסברתו של רב יוסף, שרבי נתן, שהביא בתוספתא (שבת ח,י) שיין יבש שיעורו כזית, ורבי יוסי ברבי יהודה, שהביא את היחס בין רביעית וכזית בדם, אמרו דבר אחד, כלומר שיין סמיך כמו דם.

בספרי זוטא (פרשת חוקת, עמ' 306) מובאת הסיבה לקביעת השיעור המזערי של בשר אדם מת שהוא מטמא: "אמרו, כזית מן המת טמא, שכן הוא תחילת יצירתו." בדומה, מביאה התוספתא (שבועות א,ז) את הסיבה הזו לקביעת השיעור המזערי של נבלת בהמה וחיה, וכן של נבלת שרץ: "אמר רבי שמעון: מה ראו לומר בבהמה ובחיה בכזית טמא, ובשרץ כעדשה? אלא מה בהמה וחיה, תחילת ברייתן כזית, אף שרץ, תחילת ברייתן כעדשה." אמנם, בירושלמי (נזיר, פ"ז ה"ב; נו ע"ב) מובא שדבריו של רבי שמעון בר יוחאי הם אסמכתא בעלמא, כלומר, שיעורים אלה הם הלכה למשה מסיני ולא צריך להיות קשר בין תחילת ברייתו של יצור זה או אחר לבין השיעור המזערי שמטמא. ראיה לכך מעדותו של רבי חנינא: "אני ראיתי עגל כאפון בשפיר," ונפח אפון קטן מנפח כזית. אע"פ כן בוודאי גם דבריו של רבי שמעון מבוססים על המציאות.

כידוע, מקובל בהלכה שיצירת הוולד נגמרת לאחר ארבעים יום משעת הזיווג (משנה, נידה ג,ז): "המפלת ליום ארבעים איננה חוששת לוולד. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה." במקביל, מראים המחקרים המודרניים, שהעובר מקבל צורה אנושית בין סוף השבוע החמישי (35 יום) לשישי (42 יום) ע"י כך שניכרים כבר אצלו הראש והעיניים, האף והפה, הידים והרגליים. אורכו של העובר אז כ10- מ"מ, ומשקלו פחות מ1- גרם (האנציקלופדיה העברית, ערך אמבריולוגיה), וגם נפחו קטן מ1- סמ"ק.

אפשר גם לדייק ולומר שהמשמעות של המלים "תחילת ברייתו" או "תחילת יצירתו" של אדם איננה, כאמור לעיל, הזמן הראשון שבו נראה העובר כאדם, אלא: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד" (בבלי, סוטה ב,א). כלומר, בשעת הזיווג, והכוונה כאן היא לנפח של טיפה סרוחה (משנה, אבות ג,א). הנפח של שכבת זרע אחת היא בין 1 ל6- סמ"ק ובממוצע כ3- סמ"ק. במקביל, נפח זירמה של פר היא כ5- סמ"ק (האנציקלופדיה העברית, ערך הפריה). איך שנפרש את תחילת היצירה, ניווכח שהנפח דומה יותר לנפח של זית, שכאמור הוא כ3- סמ"ק.

כידוע, הקומץ הוא השיעור שהיה הכהן קומץ בידו מהמנחה. תיאור הקמיצה מובא בבבלי, מנחות יא,א: "אמר רב: חופה שלוש אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ." אמנם בדעת הרמב"ם יש אומרים, שהקמיצה נעשית בארבע האצבעות, על סמך דעת רב פפא, שם.

נפחו של הקומץ איננו פחות משני זיתים (רמב"ם, הל' מעשה הקרבנות יג,יד). משיעור זה הביא הרא"ח נאה ראיה לשיטתו, שלא נתקטנו הזיתים והביצים. שכן לשיטת הנודע ביהודה, שהביצה שלנו היא זית שבימי הגמרא, אין קומץ שיחזיק שתי ביצים.

על זאת השיב בספר שיעורין של תורה (א,ז) שלפי ידים רגילות שבימינו לא יכנס לתוך החלל של שלוש אצבעות אפילו שיעור ביצה בינונית, דהיינו שני זיתים של ימינו (עיין על כל זה אצל בניש, מידות ושיעורי תורה, עמ' רנח).

אמנם לפי דברינו שהזית נפחו 3 סמ"ק, ייכנסו שני זיתים בקלות בקומץ של ידים רגילות.

לאחר העדויות שהובאו לעיל, שנפחו הממוצע של פרי הזית הוא כ3- סמ"ק, שומה עלינו לברר את המקור לקשר שכזית הוא כמחצית או כשליש ביצה (27 או 17.3 סמ"ק בהתאמה). אין ברצוני להיכנס כאן לסיבות מדוע כזית איננו בדיוק חצי ביצה אלא קצת פחות (עיין בספרו של הרב נאה, שיעורי תורה, עמ' קפב ואילך). יש להדגיש, שקיימות גם שיטות אחרות שמקשרות בין כזית לכביצה (עיין אנציקלופדיה תלמודית, ערך זית). מכל מקום, ההבדל בין פרי הזית לבין ה"כזית" הנהוג היום הוא פי 6 עד 9.

המרדכי (סוף פסחים) מביא ראיה שבית הבליעה מחזיק 3 זיתים, מהלל, שהיה כורך כזית מצה, כזית מרור וכזית מקרבן הפסח, ואוכלם ביחד. לעומת זאת, מביא בית יוסף (או"ח תפו): "ושיעור כזית, נראה מדברי התוספות (חולין קג,ב ד"ה חלקו מבחוץ) דהווי כחצי ביצה". התוספות (שם) מצטטים שתי מובאות מהבבלי, האחת: "רבי אבהו דידיה אמר: מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה אוכלו בבת אחת. ושיערו חכמים, דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת" (יומא פ,א); והשניה בדיון האם ייתכן שייתחייב אדם בשש חטאות על ידי שיבלע בבת אחת, בנוסף לכזית חלב וכזית פיגול, גם כזית דם: "ושיערו חכמים, דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים" (כריתות יד,א). כך גם מביא מהרש"ל (ים של שלמה, חולין ג,פח): "קבלה בידינו מבעלי התוספות, שזית הוא שיעור חצי ביצת תרנגולת."

נראה שאפשר לתרץ את הקושי הזה ע"י ניתוק חלקי של הקשר בין שני כזיתים לכביצה שהובא לעיל. ההנחה היא, שהנפח שבית הבליעה של בן אדם ממוצע מחזיק, קשור במידת הרכות של המזון הנאכל. למשל, מזון מוצק או יבש מאד, אין אדם יכול לבלוע אלא כאשר הוא מחולק לחלקים קטנים, שכל אחד מהם בנפח של כשני זיתים. אדם ממוצע לא יוכל לבלוע שתי סוכריות בבת אחת מבלי להסתכן, אלא אם כן גודלה של כל אחת מהן לא יהיה רב מגודלו של זית קטן. אבקת חלב (הדומה לכזית דם יבש שמוזכר במסכת כריתות שם), אין זה נוח כלל להעביר אותה בבית הבליעה, מפני שהיא נדבקת. לעומת זאת, כאשר המזון הוא רך מאד או נוזלי, נפח גוש המזון שנבלע יכול להיות הרבה יותר גדול, ולהגיע לנפח של כביצה. כלומר, הנפח המירבי של כל אחד משני גושי מזון קשים שאפשר לבלוע בבת אחת שווה לכזית. אבל, כאשר המזון כמעט נוזלי, הוא יתאים את צורתו לחלל בית הבליעה וימלא אותו, לא יגרום לגירוי לבליעה מיידית בגלל רכותו, ולכן תגדל בהרבה כמות המזון הנבלעת באחת. כמדומה שכך מתרץ רבנו תם (תוספות, יומא פ,א ד"ה ושיערו): "וזיתים יש בהם גרעינים, וקשין הם ועגולים, ואינן נדבקים (כלומר: זה לזה) בבית הבליעה." לעומת זאת: "גרוגרות בלא גרעינים קאמר הכא, ונמעכות ונדרסות טפי, ונוחים להשימן בבית הבליעה."

לבירור העניין יש להוסיף שאם גוש המזון יהיה קצת יותר קשה, לא תהיה לאדם הנאת אכילה ממנו, כמו שכתב על זה הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' לח) , בהשוותו בין שני השיעורים, כביצה ושני כזיתים: "אלא דהא דבית הבליעה מחזיק כביצה, היינו אם מאנס את עצמו בעל כורחו לבלוע כביצה, יכול לבלוע. אבל אין הנאת אכילה בבליעה גסה זו, ואכילה גסה מקרי, ומזיק לו. אבל לאכול כדרכו שלא לאנס את עצמו, רק דרך הנאתו, אינו יכול לבלוע בבת אחת יותר משני זיתים. ואם כן, בשלמא לעניין טומאת אוכלים, דדרשינן אוכל הנאכל בבת אחת, אם כן היינו כביצה, שהרי על כל פנים יכול לבלוע כשיעור זה אף שהוא ע"י הדחק, ג"כ 'אשר יאכל' מקרי. אבל במסכת כריתות, שכבר חייבו חמש חטאות, ואחד מהם משום אכילת יום הכיפורים, איך יכול לחייבו באכילה אחת עוד על זית יותר, שיבלע כזית דם ויבלע שלושה זיתים בבת אחת, דאם כן לא יהיה הנאה באכילה זו, ואדרבה מזקת לו. ואם כן פטור משום יום הכיפורים, כמו שכתבו במסכת יומא פ,ב שאם אכל אכילה גסה ביום הכיפורים פטור, דכתיב אשר לא תעונה, פרט למזיק."

המסקנה מזה היא, שאצל האדם הממוצע הנפח המירבי של מזון שיכול להיבלע כאחת הוא כביצה. אבל כאשר המזון מוצק אין אפשרות אלא לבלוע נפח הרבה יותר קטן. ולכן אין הכרח לקשור בין נפח של כזית לבין נפח של ביצה. מכאן מובן יותר הניסוח המיוחד בשו"ע או"ח סי' תפו, שמביא את ההלכה הזו בשם "יש אומרים" מבלי להביא דעה מנוגדת.

יש כאן הדרגתיות בגודל הנפחים שאדם יכול לבלוע, לפי דלילות המזון:

במשקה "כדי גמיעה" נפחו בין 4/3 הרביעית לרביעית שלמה, כלומר בין 64.5 ל86- סמ"ק (תוספתא כפשוטה, מועד, עמ' 114 הערה 42);

במאכל רך מאד 54.75 סמ"ק;

ובמזון קשה מאוד כ6- סמ"ק.

לבסוף אביא עדויות שגדולי ישראל בדורותנו הורו הלכה למעשה ששיעור כזית גודלו דומה לזית.

בעל אבני נזר, בעת שנשאל ע"י אדם שאכל מזונות, מהו שיעור כזית לברך עליו ברכה אחרונה, סימן על אצבעו עד אחרי הציפורן מעט, ואמר: בשיעור זה יש כזית (בניש, תשמ"ז, עמ' תקי).

הרב אצ"ה קצנלבוגן (סדר שערי הרחמים, ווילנא [תרל"א] 1871, אות קסה, הערה ג) כותב: "ואני שמעתי מפי הגאון המפורסם מו"ה יוסף ז"נ אב"ד דק' סלוצק, כי הגאון מאור הגולה מהר"ח מוואלאזין היה מקיל מאד בשיעור כזית אף לענין מצה בליל א דפסח."

 עיין גם קהלות יעקב להר"י קנייבסקי זצ"ל פסחים סי' לח, שכתב בשם הגר"ח לעניין קידוש במקום סעודה והוסיף: "ומוכח ששיערו למעשה בכזית בינוני של זמננו." וסיים שם לענין מרור: "מי שקשה עליו אכילת כזית גדול, יכול לסמוך על הוראת הגר"ח מוואלוזין, ולשער בכזית של זמננו." ועיין עוד בספרו של בניש, תשמ"ז עמ' לה, ועמ' רפ.