תכשיט תנ"ך

בשו"ת אבן יקרה (ב,לג) כתב שמכיוון שאין יכולת לקרא את האותיות ללא מכשיר עזר, אין בהם קדושה כלל, אך גם הוא חשש לכבודם ואסר לנהוג בהם ביזיון. הגר"ע יוסף (שו"ת יבי"א ד,יו"ד,כ,ב) התיר אף הוא את הכנסתם לבית הכסא ודימה זאת לדין מאכל עם שרצים שאינם ניכרים ללא עזרת מיקרוסקופ, שאין באכילתם איסור.

בשו"ת משנה הלכות (ד,קכט) ניסה לקבוע הגדרה לגודל האותיות שמהן ומעלה ניכרת בהן צורת אות – יותר מעובי שערה. מקורו מסוגיא במנחות (דף ל) שם אומרת הגמ' שבין מילה למילה בספר תורה חייב להיות שיעור מינימלי של אות, ובין אות לאות חייב להיות שיעור מינימלי "כמלוא השערה". מכאן מסיק המשנה-הלכות: "מבואר דשיעור אות קטנה הוא יותר מחוט השערה, דבין אות לאות סגי כחוט השערה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה… והא דלא כתבו הפוסקים השיעור נראה פשוט משום דכל שהוא אות הניכר לעינים הוה אות".

מסקנתו היא כי אין כל קדושה באותיות בגודל זעיר שגודלן כגודל חוט השערה ומטה.

נמצא לפנינו שלוש סברות להקל בכתב ממוזער שלא ייחשב ככתבי הקודש: א. הכתב לא נעשה על ידי אדם, ולכן אין בו קדושה (מהרש"ם). ב. האותיות קטנות ולא ניתנות לקריאה (אבן יקרה, יבי"א). ג. אות שגודלה אינו גדול מרוחב שערה אין דינה ככתב (משנ"ה).

על אף ראיותיהם להקל, מסקנת הפוסקים הנ"ל היא להחמיר לכתחילה, מלבד ה'משנה הלכות' שהתיר אף לכתחילה.

מיקרופילם לעומת טכנולוגיית מזעור מודרנית

כל זה היה ביחס לאותיות זעירות מאד שנצרבו על גבי מיקרופילם. יתכן שאותיות שגודלן ננומטר זה כבר סיפור אחר לגמרי. ננומטר = מיליארדית המטר, כלומר, אחד חלקי מיליון ממילימטר! לשם השוואה, עובי שערת אדם ממוצעת היא 80,000 ננו מטר. כתיבת ננומטרית, מתייחסת לאותיות בגודל של עד 100 ננומטר, כמעט אלפית מעובי שערה. כדי לראות אות בגודל כזה, לא די במיקרוסקופ טוב, המתאים לראיית עצמים עד לגודל של 10^-6, אלא יש צורך במכשיר מאד מיוחד שמצוי רק במעבדות מתקדמות.

עובדה זו מהווה שינוי מהותי ולא רק כמותי. דחיסת אותיות למיקורופילם נועדה לאפשר קריאה ולימוד מתוכם בעזרת מכשיר ייעודי. לא כן דחיסה ננומטרית, שהטכנולוגיה הנצרכת עבורה מורכבת ומסובכת הרבה יותר, מהמרת הכתב לקודים דיגיטאליים הנהוגה כיום.

אין לייחס לתכשיט קדושה, וממילא מותר ללבוש אותו בכל מקום.