שימוש במעלית אוטומטית בשבת

א. חששותיו של בעל הספר "מעליות בשבת"

ב. האם משקלו של אדם נחשב כמעשה ידיו?

   1. חילוק בין שבת לנזיקין

   2. "נפל מראש הגג והזיק"

   3. "חמשה שישבו על ספסל ושברוהו"

   4. "חי נושא את עצמו"

   5. "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו"

   6. "מי שמשליכין אותי על התינוק"

   7. "היושב בקרון סופג את הארבעים"

   8. "מעשה רב" מגדולי ישראל שהפליגו בספינה

   9. מסקנה: אין תוצאות הכובד נחשבת "מעשה ידים"

ג. האם תנועת המעלית מולידה זרם ומפעילה מכשירים?

   1. הפחתת זרם איננה "יצירת" זרם נגדי

   2. דין שינוי בזרם חשמלי

   3. המעלית הופכת לגנרטור חשמלי

   4. כוון הזרם איננו "הולדת" זרם

   5. האם האדם אחראי לזרם שנוצר תוך כדי נסיעה ?

   6. "זה יכול וזה אינו יכול"

   7. האם נגרמת מלאכה דאורייתא ע"י הזרם שנוצר?

ד. מסקנות: אין הוכחות לחשש המשקל ולאיסור הקשור ביצירת זרם

v v v

ידידי הרב לוי יצחק היילפרין שליט"א (להלן המחבר), ראש המחלקה ההלכתית במכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, הוציא לאחרונה ספר יקר ערך על שימוש במעליות בשבת. הרב היילפרין חקר נושא זה במשך תקופה ארוכה, קרוב לשש עשרה שנה, ומסקנותיו ההלכתיות מבוססות על ידע טכני רב. שני אספקטים אלו, ההלכתי וגם הטכנולוגי, מובאים בספר זה.בספרו שערוך וכתוב בבהירות, מובאים שקלא וטריא בסוגיות שונות, הן אלו שנוגעות ישירות לנושא שלפנינו, וכן דברים שנוגעים רק בעקיפין לנושא זה. יש בספר גם תיאור טכני הן בעברית והן באנגלית המתאר בעיקר מעליות סטנדרטיות.

ישנן מספר הנחיות יסוד המובאות בספר זה שהמחבר מנסה לבססן בטוב טעם. מסקנותיו העיקריות הן, שיש איסור להשתמש במעלית אוטומטית בשבת ובמיוחד בירידה, אלא אם יעשו התקנות מיוחדות. בלי סידורים אלו, שעולים כסף רב, יש לחשוש לפי דעת המחבר: או לאיסורי דרבנן (כשהעומס קטן), או לאיסורי דאורייתא (כשהעומס גדול).

ליוויתי עבודה זו כשהייתי יושב ראש ההנהלה של המכון החשוב הזה והתעניינתי בשלבי התקדמות המחקר בכל התקופה עד כה. לעניות דעתי מסקנותיו של הרב היילפרין, על אף העמל הרב שהשקיע ועל אף הבקיאות והחריפות, אינן הכרחיות. כבר כתבתי בנושא זה בספרי "ביאור מושגים : כח כחו וכח שני בהלכה" (הוצאת מוסד הרב קוק, תשל"ח, פרק שביעי, חלק שני, עמודים קצא - קצח).

הערותי כאן באות להראות נקודות תורפה בטיעונו. על אף שאינני מגיע לקרסולי המחבר בבקיאות מעז אני לחלוק על דעתו ועל מסקנותיו שכן דברי תורה ניתנים לכל מי שעמל ולומד לאמיתה של תורה (רמב"ם הלכות ת"ת פרק ג', הלכה א').

מכיון שחלק מן הצבור התורני אינו מתמצא בכל הסידורים הטכנולוגים יתכן שבהעדר תגובה יתפרש הדבר כאילו יש הסכמה כללית למסקנותיו.

לפי דעתי הסידורים המוצעים הם מיותרים בחלקם גם אינם מועילים, אפילו אם נקבל את הנחות היסוד של המחבר, וחס אני על ממונם של ישראל.

מציע אני את דברי לגדולי ישראל, יראו הם וישפוטו. אני תקוה שהערותי יביאו לדיון רחב יותר בשאלות עקרוניות אלו, שרק אחת מהשלכותיהן היא שימוש במעלית אוטומטית בשבת קודש.

הערותי כאן מתמקדות בשתי נקודות יסוד. אחת מתייחסת לחלק ההלכתי ; באיזו מידה, ומתי, אפשר ליחס פעולה הנעשית באמצעות משקלו של אדם כמעשה בידים לענין חיוב שבת? נקודה שניה מתייחסת למסקנות הטכנולוגיות בדבר "יצירת" זרם ע"י מנוע המעלית.

המחבר מניח מראש שפעולת משקל (לפעמים משתמש במילים כובד או עומס) נחשבת כמעשה ידי אדם. בספר זה הוא מביא רק תמצית ההוכחות, וביסוס רחב יותר נמצא בספרו "מעשה וגרמא בהלכה". בספרי "ברור מושגים, כח כחו וכח שני בהלכה" (שיצא בתשל"ח וזכה להערכה מגדולי ישראל בא"י ובחו"ל וגם בישיבות הקדושות) באתי למסקנה שונה מהמחבר והנה הוא מתעלם מדיון זה. נדון כאן בקצרה בכל ראיה שהמחבר מביא בספר שלפנינו לענין המשמעות ההלכתית של פעולת המשקל.

אומר מראש שאין להביא ראיה מחיובי נזיקין לחיובי מלאכות בשבת. חיובי נזיקין הם תוצאה מרשלנותו או מפשיעתו של האדם. חיובי שבת הם תוצאה כאשר אדם עושה מלאכה בכוחו ובפועל, כמלאכת מחשבת. בדיני נזיקין עיקר החיוב נובע מן החובה של האדם לשמור על עצמו ועל ממונו שלא יזיק את זולתו או את ממון חברו.

כך כתב החזון איש (ב"ק סימן ב' ס"ק ב): "וכתב עוד הרא"ה (ש"מ, ב"ק נו, בשם הרא"ה) דאיכא עוד חלוקה דמקרי אדם לענין חיובי נזיקין וחייב בד' דברים, מ"מ פטור לענין רוצח. דדין מיוחד הוא ברוצח דבעינן כחו אבל לענין נזיקין לא בעינן תנאי זה. הלכך אם זרק אבן למעלה וחזרה למטה והזיק את האדם משלם ד' דברים דמקרי חציו אלא חסר תנאי כח". פירוש, על אף שהאבן נזרקת בכח, כאשר האבן חוזרת רק על ידי כח המשיכה חסר כחו, אבל נחשב כחציו.

חיובי שבת דומים לחיובי רציחה. ולכן גם אם זרק אבן למעלה וחזרה למטה ונעשתה מלאכה על ידי נפילתה פטור. וכתב גם החזון איש (ב"ק סי' יד, ס"ק יב) : "ואע"ג שיש מקום לחלק בין איסור שבת לרוצח, דברציחה איבוד הנפש שנאוי לפני המקום וזו היא העבירה, ואע"ג שלא חייבה התורה את הרוצח אלא א"כ הרגו בכחו, מ"מ שפיר י"ל דרוח מסייעתו חשוב כחו לענין רציחה. אבל בשבת לא המלאכה שנואה בשבת אלא טורח האדם במלאכה שנאוי".

לפי זה אין ראיה מב"ק (כז, א) דאיתא התם : "ואמר רבה, נפל מראש הגג ברוח מצויה והזיק ובייש חייב על ד' דברים ופטור מן הבושת". ומקשה המחבר למה חייב על ד' דברים שהרי אם ממונו נופל, כגון אבנו וסכינו ומשאו שנפלו מראש הגג, פטור מד' דברים. אלא מסיק המחבר שאדם הנופל נחשב כאדם המזיק משום שמשקלו הזיק. והנה לפי מה שהבאנו לעיל את דברי הרא"ה אין צורך בכחו כדי להחשב כאדם המזיק. וטעם הדבר שהאדם חייב לשמור על עצמו שלא יפול על ידי רוח מצויה, ואם לא שמר הרי הוא פושע וחייב כאדם המזיק, אע"פ שלא עשה שום דבר בכוח אלא רק בפועל, אבל בחיובי שבת אנו זקוקים שהמלאכה תיעשה על ידי האדם בכח ובפועל.

ראייתו השניה היא מב"ק (דף י, ב) מברייתא : "חמישה שישבו על ספסל אחד וכו"'. החמשה היו חייבים לקום כדי למנוע את שבירת הספסל. לכן קובע המחבר שהנזק נעשה על ידי משקל החמישה והם חייבים. מכאן הוכיח שהמשקל נחשב כמעשה בידים.

כבר הסברתי את הסוגיא בספרי (חלק שני נספח א, דף קצ"ט) שאדם חי היושב על ספסל אינו דומה לאדם מת המוטל על הספסל. אדם חי, משקלו על הספסל שונה מאשר משקלו כאשר הוא מת, משום שבזמן הישיבה האדם מפעיל כוח על ידי גופו, לוחץ על הרצפה ועל הספסל באמצעות רגליו ותנועותיו. אדם אינו יושב במקום אחד בלי תנועה, ולכן יש גורמים נוספין מלבד משקלו שפועלים כל הזמן על הספסל. כאשר יש כוחות נוספים של האדם אנו מתייחסים בעיקר להם ולא למשקלו.

מובא בסנהדרין (עז, ב) בענין זרק אבן למעלה והלכה לצדדיו שחייב דהוי "כח כחוש להכי אזיל לצדדין". אע"פ שעיקר הכוח שהרג הוא בא מן המשקל בתהליך הירידה בתוצאה מן האנרגיה שהצטברה על ידי מהירות הנפילה, אבל מכיון שמעורב גם כח קטן ביותר של האדם שמסיט את הצרור לצדדין, מתייחס כל הכח לאדם כמו שהרג את התינוק בידים. (ראה שם רש"י ויתר מפרשים).

ואם ברציחה כך, על אחת כמה וכמה בדיני נזיקין. אם מעורבים כוחות קטנים של אדם חי, וגם משקלו, אנו מייחסים את כל הכוח לאדם היושב, ולכן החמישה שישבו על הספסל ושברוהו חייבים. נוסף לזה יש כאן חדוש, כמו שהעיר החזון איש, שהעדר קימה גם היא נחשבת כפשיעה, ועל פשיעה זאת נחשב המזיק. (חזון איש ב"ק, סימן ג', אות יא).

יש ראיה במקצת לשיטתנו שאדם חי אינו נחשב לענין משקלו כאדם מת, או כאדם כפות, וזאת מהסוגיא של חי נושא את עצמו (שבת צג). הנושא אדם חי בשבת פטור כי "החי נושא את עצמו", עובדה היא שהמשקל של הנישא לא השתנה כתוצאה מזה וגם משקלם הכולל של הנושא והנישא לא משתנה. על אף זה הנושא פטור. ואין לומר שזה דין מיוחד למלאכת הוצאה משום שהיא מלאכה גרועה, כמו שרצה לומר הפני יהושע, שהרי בגמרא מובא, וכך נפסק להלכה (רמב"ם פרק כ' מהלכות שבת, הלכה ד) שמותר להשכיר סוס לנכרי לשמוש בשבת, ואין איסור מחמר, משום שהסוס עומד לרכיבה, וחי נושא את עצמו.

כתב רש"י : "שחי מיקל עצמו ונושא את עצמו אבל חיה, בהמה ועוף דמשרבטי נפשייהו משתמטים כלפי מטה ומכבידים עצמן להשמיט מיד נושאן. אין לפרש דברי רש"י שהמשקל משתנה שהרי ברור שהמשקל כלל לא השתנה, פירוש "משרבטי נפשייהו" הוא האם עוזרים למשיא לשאת משאו. חיה בהמה ועוף מפריעים על ידי פעולתם הנמרצת על מאמצו של האיש לשאת אותם, ואדם חי מסייע לנושאו ועל ידי כך מיקל עליו. לכן לפי רש"י אדם שהוא כפות או מת או תינוק דינם כמו חיה בהמה ועוף, והנושא אותם חייב שהרי אינם מסייעים.

וכתב הרמב"ם (בפרק יח מהלכות שבת הלכה טז) "אבל אדם חי אינו משאוי". אין לפרש שהרמב"ם התכוון שאין לו משקל, שאם-כן היה הרמב"ם כותב לשון אחרת. יש לפרש את דברי הרמב"ם בשני אופנים:

א) אדם חי יכול בעצמו לשאת את עצמו ממקום למקום בלי שאדם אחר ישאנו. הפעולה היסודית לא השתנתה על ידי שאדם אחר נשאו ולכן אין לזה דין משאוי.

ב) יש לפרש שאדם הנושא אדם חי שינה את איכות המלאכה אם כי לא שינה את הכמות, ושינוי באיכות המלאכה אין בה איסור מן התורה.

וראה שם תוס' ששואלים על רש"י סוף כל סוף האדם נושא משקל מסויים, ואפי' אם האיכות שונה בחי אמאי פטור? ואין לפטור אותו משום שעשה רק מקצת מלאכה (ראה חדושי הגר"ח) שהרי הנושא יכול והנישא אינו יכול (על אף שבאופן עקרוני הנישא גם יכול אך כרגע אינו יכול.) ומפרש הר"י, לפי שיטתו גם במקומות אחרים לענין שבת, משום שלא היו נושאים חי במשכן. וראה מה שהקשה בתוס' הרא"ש שאין לדמות לזה יכול וזה אינו יכול דשם ה"אינו יכול" מסייע ל"יכול", אבל כאן האינו יכול הוא בעצמו גוף הנישא.

לעניננו אפשר לומר שמושג חי נושא את עצמו מראה שאין להתייחס למשקלו כמשקל של מת או כמו לאדם כפות, אלא לחי יש כוחות שפועלים, והוא זה שמפעילם, ולכן הנישא פוטר עי"כ את נושאו. ודין זה אינו דוקא לענין מלאכת שבת. ולכן חמישה שישבו על ספסל ונשבר הספסל אין לייחס את השבירה למשקלם בלבד אלא גם לאדם החי שהוא נחשב כמזיק ודו"ק.

(ולפי פירושנו הראשון של הרמב"ם שחי נושא את עצמו- פירוש, מכיון שהוא מסוגל ללכת לבד ולשאת את עצמו לכן פטור הנושא, א"כ יש לומר גם לענין המעלית, כשם שפוטרים את הנושא ואת הנישא למרות שהוא מיקל על הכובד, כך גם לענין המעלית הנוסע פטור, ויש לחלק).

ב"ק משנה (לא, ב): "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ... היה בעל קורה ראשון ובעל-החבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה, ואם עמד - בעל הקורה חייב". מכאן מסיק המחבר מסקנה מרחיקת לכת; מכיון שבעל הקורה עמד, ההתנגשות היא של בעל הקורה בבעל החבית ולא להיפך, לכן אם אדם נשאר עומד במצב מסויים ונתקלו בו - נחשב כאילו הוא הזיק בידים למרות שהיה פסיבי. המחבר מצרף את דברי הנמוק"י שאין החיוב משום בור אלא משום "דאזקיה בידים וחייב". מסקנתו לעניננו היא כי הנוסע שנמצא במעלית כל הפעולות החשמליות בתהליך הירידה נובעות רק ממשקלו, והימצאתו נחשבת כאילו עשה פעולות אלו בידיו.

ותמה אני על המחבר. סיבת החיוב בקורה איננה משום שנשאר במצב מסויים, אלא משום ששינה ממצבו הרגיל, שהיא הליכה בקצב רגיל, ועבר למצב אחר - לעמידה. אין הבדל בין אם בעל הקורה נעמד לפתע פתאום או שהאיט הילוכו או ששינה את כיוון הילוכו, בכל מקרה היה עליו להזהיר את בעל החבית על כוונותיו, ומכיון שלא הזהיר הרי הוא פושע וחייב כמזיק (ראה שם שיטה מקובצת). הנמוק"י באומרו שהוא מזיק בידים התכוון שהוא פושע משום שלא הזהיר, לכן אין כאן חיוב בור אלא כאדם המזיק. אין זה נוגע כלל לשאלת הכובד ושימוש במעלית בשבת.

התוספות בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב ד"ה והא אסתר) הביאו סברא של "מאי חזית דדמא" לפטור, אם השליכוהו על התינוק להרגו, ולא פטרו משום שהפעולה אינה מתייחסת לאיש הנזרק. מכאן למד המחבר שהנזרק נחשב כרוצח וההריגה ה"פסיבית" היא מעשה ידיו אלא חסרה כאן פעולת הזריקה ולכן פטור לפי התוס'. ובלשונו "ישנו כחו אלא פעולת מעשה ידיו חסרה, ולענין רציחה צריכים שניהם",

ותמה אני על דבריו, האם יש כאן כוחו בכלל, הרי הנזרק לא השתמש בכחו כלל? ואם נאמר שמשקלו נחשב ככחו, הרי התוס' בכלל לא הזכירו את משקל הנזרק (מלבד ה"אבן האזל" שבא להגן על פירושו של הגר"ח, אף אחד מן המפרשים איננו מזכיר בכלל את פעולת המשקל אלא התינוק נהרג על ידי כח הזריקה של הגוי).

והנה כבר כתבנו לעיל שהזורק אבן למעלה והלכה בנפילתה לצדדין חייב שכח כחוש נחשב ככוח הזורק, ולא מתחשבים במשקל של הצרור. וא"כ באדם הנזרק על התינוק ה"ז דומה לזריקה לצדדין, וכל זמן שהנזרק לא התהפך או עושה פעולה נוספת עם גופו, הרי יש כאן רק כוחו של הזורק .

כך פירש הר"ן : "אם יאמר הנח עצמך שנדחה אותך על התינוק כדי שימות בדחיפה זו או שאהרוג אותך, פשיטא שאין למסור את עצמו דמאי חזית". הרי הר"ן גם משתמש בסברת מאי חזית אע"פ שמדובר רק על דחיפה בלי תוספת המשקל. אמנם המחבר מביא את דברי הר"ן וכתב שיש מחלוקת בין התוספות ובין הר"ן, ולי נראה שאין צורך להרבות במחלוקת בין ראשונים אלא אם יש הכרח או ראיה מפורשת מתוך דבריהם שהם חלוקים, ודברי תוספות כאן הם דברי הר"ן. אין הבדל אם זרק אותו על תינוק או רק דחפוהו, ולכו"ע יש הבדל בין רוצח בכוחו דחייב לבין אם הרצח נעשה באמצעותו דפטור. (וראה בחי' הגר"ח על הרמב"ם יסוה"ת פ"ה ה"א ובאבן האזל, ובחזו"א, ותשובת הרב סולובייצ'יק בספר הזכרון לגר"י אברמסקי, ובספרי הנ"ל הארכתי בזה).

ראיה נוספת ממשנה כלאים (פרק ח משנה ג וראה גם ב"מ ח, ב): "היושב בקרון סופג את הארבעים" (כשרתום לכלאי בהמה), המחבר מבין שמדובר כשיושב בלי כל פעולה נוספת, ורק משקלו של האדם פעיל, ואעפ"כ לוקה כאילו הנהיג בידים את הכלאים, ומכאן שהמשקל נחשב מעשה.

לפי עניות דעתי יש להוכיח להיפך. בענין אם לוקה ארבעים יש מחלוקת תנאים. ואם נאמר שעיקר הסברה היא האם משקלו נחשב כמעשה בידים, הרי תנאים נחלקו בסברתו זו של הרב היילפרין האם המשקל נחשב מעשה. ולא זו בלבד, אלא שהראשונים חולקים בפסק זה, ואם נאמר שזו גם מחלוקת התנאים, הראשונים והפוסקים, מדוע לא הוזכרה מחלוקת זו בקשר לכל הענינים שלפי דעת המחבר מוכיחות שמשקל נחשב כמעשה, למשל בנזיקין? וע"כ צ"ל דכולי עלמא סוברים שאין לישיבה זו קשר עם משקל בכלל.

פירוש למשנה הזו נמצא בשיטה "שדרך בעל חי כשמרגיש שיושבים בקרון אז מושך בעצמו קרון". כך גם כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (כלאים ח, ג) "כל אחד מהם סופג את הארבעים, ואפילו לא סייע זה היושב בקרון משום דבר, לפי שישיבתו שם היא הסיוע". לא המשקל הוא הגורם אלא הסיוע הנובע מישיבתו שם. הבהמה מאולפת כך שאם אדם נכנס ומתישב בעגלה כאילו נתן פקודה לכלאים למשוך את העגלה, והרי זה דומה להנהגה בקול. (לפי זה אם אדם "חסר משקל" יתישב בעגלה כגון אם הוא תלוי בקפיץ, והכלאים הורגלו לזה, לפי דעתי סופג ארבעים, ולפי הרב היילפרין יהיה פטור. לעומת זאת אם אדם יתישב ויבואו אחרים וירתמו אח"כ כלאים לעגלה לפי דעתי יהיה פטור, ולפי הרב היילפרין חייב. ומסתפק אני מה הדין אם אדם התישב בקרון, והכלאים הורגלו למשוך רק לאחר זמן מה, למשל כעבור חצי שעה ? שמא אפשר לומר שישיבתו נחשבת פעולה מתמשכת וחייב וצ"ע).

עדים אנו שגדולי הדור ואדמו"רים נסעו בספינות קיטור (ולא בספינות שפועלות באמצעות מנועים חשמליים כמו עכשיו) גם בשבת. ספינות אלו מופעלות על ידי פחם או דלק אחר, וככל שגדל העומס שוקעת הספינה יותר ויש צורך בשריפת דלק בכמות גדולה יותר. א"כ, הימצאות הנוסע באניה גורמת לאיסור דאורייתא מיידי. ואם תאמר מה על הנוסע לעשות אם הגיע לספינה לפני שבת? היה עליו לתכנן את נסיעתו כך שלא יבוא לחלול שבת. (בלי להכנס למחלוקת בין הרמב"ן והרז"ה בקשר להיתר להכניס עצמו לספק פיקו"נ שיחייב חילול שבת אח"כ).

יתר על כן, כשעולים לארץ ישראל מותר להפליג גם בשבת ובתנאי שקנה שביתה לפני שבת. והנה אם הנוסע נכנס בשבת לתוך הספינה, ומנוע הקיטור היה כבר מופעל סמוך להפלגה, מיד עם כניסתו המנוע מתאזן כדי לקבל כמות דלק גדולה יותר, בדיוק כמו מעלית כאשר אדם נכנס לתוך המעלית כדי לעלות לקומה נוספת, ומעולם לא שמענו שצדיקי עולם וראשי ישיבות חששו או מנעו מעצמם להפליג בספינה שנוסעת בשבת, ובמיוחד לארץ ישראל.

(פלא בעיני מה שכתב הרב היילפרין שאם הנוסע נמצא כבר בתוך תא המעלית עליו להשתדל לקפוץ בתוך התא כדי לבטל אפילו לרגע את משקלו. ידוע חוק שימור האנרגיה והתקיפה. כשחוזר לרצפה המעלית הרי הוא מחזיר אותה האנרגיה והתקיפה כאילו היה נשאר שם כל הזמן. ואם התכוון המחבר שיקפוץ בדיוק ברגע שהמעלית עומדת לעצור בקומה, כך שיחזור לרצפה אחרי העצירה, הרי רוב הנוסעים אינם מאולפים כל כך ואינם ספורטאים).

וראה בחלקת יעקב (ח"ג קלז) שכתב "מה לו אם נוסע בקרון חשמל לאורך או לרוחב או נוסע בקרון". והנה ש"ב בשו"ת שואל ומשיב (ח"ה סי' ג') כבר הבין שיש למשקל האדם השפעה על כמות הדלק הנדרש כדי להסיעו, וכתב : "ולפי מה שהוגד לי דהקיטור ואש הוא לפי ערך האנשים וא"כ צריך לעשות בשביל כל איש ואיש קיטור וענן וא"כ אסור כמובא באו"ח סי' ר"ע". והנה שם בשו"ע מדובר בענין נר שהדליק א"י בשבת, ובעל שואל ומשיב וכן החת"ס ואחרים לא דנים האם משקלו הוא מעשה ידים אלא רק האם יש כאן עשייה ע"י עכו"ם או אמירה לנכרי. גם באגרו"מ (או"ח קלב) מתיר ללוות יולדת לבי"ח במונית ולא מתחשבים בזה שמשקלו הנוסף מגביר את צריכת הדלק.

לכן נראה לי שכל המלאכות הנעשות מאליהן, ללא כוונת עשית מלאכה, על ידי תכונות האדם החי הטבעי, כגון זיעה, חום גופו, ריחו, נשימתו הרגילה, צילו, גלי מוחו, ומשקלו אינם נחשבים כעשיית מלאכה כלל.

ראיה לדבר כשיושבים בערב שבת בחורף בחדר שנרות דולקים בו וכל החלונות סגורים הרי משתנה השלהבת משום שאדם כאשר הוא נושם בולע אויר שיש בו חמצן ופולט פחמן דו-חמצני. הדבר ניכר במיוחד כשנמצאים אנשים רבים בחדר והרי זה פסיק רישא מובהק. ואין לטעון שאנשים לא יודעים את חוקי הטבע.ראשית, שהרי הלכה היא לסעוד בשבת במקום שיש נרות. שנית, היום כל אחד יודע את חוקי הטבע הבסיסיים. ובנוסף, אם כך בודאי שאפשר לטעון טענה זו בענין המעלית שלרוב הצבור אין מושג על השפעת הכובד בענין זה.

נראה לי איפוא שאין זה נחשב כמלאכה כלל ולא רק כמלאכת מחשבת, וכמו שכתב המ"מ (הלכות שבת פרק יב הלכה ב) וז"ל : "שכל מי שאינו מתכוון אין ראוי לומר שזהו פסיק רישא וכו'... מפני שכשהוא מתכוון הוא עושה בו מלאכה וכשאינו מתכוון אין בו מלאכה כלל". עכ"ל, ועל זה הוסיף האור שמח "והסברה עמוקה וכמה טבא היא מרגינתא".

יש להבדיל בין פעולה טבעית שאינה נחשבת כמלאכה כלל, ובין פעולה שאדם רוצה להשתמש בכוונה תחילה באחת מתכונותיו הטבעיות כדי לעשות על ידה מלאכה בשבת. אם יוכל אדם להפעיל בית חרושת על ידי ריחו או על ידי גלי מוחו שמכוונים למטרה זו, הרי אלו בבחינת חציו, ככיחו וניעו, ואז נחשב כעושה המלאכה.

שוב הראו לי תשובת הגרא"י אונטרמן זצ"ל בספרו "שבט יהודה" ושם כתב (עמ' שטו) את סברתנו בענין שמוש בספינת קיטור בנסיעה לאמריקה. וכך כתב : "בעיני ראיתי כי גם במעלית נהגו גדולי תורה לעלות בשבת כשנכנס גוי ונסעו למקום שכיוון הגוי ולא עלה על דעתם הבעיה של העומס". הרב אונטרמן ז"ל גם סיפר שמעשה היה בנוכחותו כאשר בעל החפץ חיים זצ"ל ישב ודן בעניני צבור בשבת, והיה צורך להביא איזה דבר, וציווה לאחד מהרבנים שנכחו להביאו וירד הרב במעלית ועלה באמצעות גוי בלי שאף אחד מן הנוכחים אמר דבר בענין זה.

המחבר דן בבעיה חדשה. לעתים בעת הירידה המעלית יוצרת אנרגיה, ולעומת זאת בעלייתה תמיד צורכת אנרגיה. לכן טוען, שהיורד, ע"י משקלו עלול ליצור אנרגיה נוספת, והוא אחראי על כל התוצאות הנובעות מיצירת אנרגיה זו. כך כותב המחבר בפרק ה : "בכל מערכות הבלימה קיים איפה אחד משני תהליכים. (א) יצירת אנרגיה חשמלית שנבלעת במערכת הבולמת. (ב)הפעלת מתקני חשמל בסביבת המעלית על ידי יצירת זרם הקשור בתנועת הבלימה וזו אסורה משום מוליד זרם. וכאשר יש החזר זרם לרשת, המלאכות הנעשות במיתקנים חשמליים בסביבות המעלית על ידי זרם זה הינן בגדר מלאכה הצריכה לגופה,[1] ויש בזה חשש איסור תורה". ובמקום אחר כתב (דף ס"ה) : "יש מקרים של החזר זרם לרשת החשמל על ידי נסיעת המעלית. אנרגית התנועה נהפכת לאנרגיה חשמלית המפעילה מתקנים חשמליים בסביבה, כאשר התוצאות עלולות להיות מלאכות דאורייתא, כגון הדלקת נורות, בישול ואפיה בכיריים ותנורים חשמליים, טחינה במטחנה וכדומה".

מאידך כאשר מדובר על השפעת עליית המעלית על תחנת הכוח כתב המחבר (סיכום פרק ו) : "השפעת צריכת הזרם של המעלית על ידי הנוסעים, על תחנת הכוח החשמלית אינה מתייחסת לנוסעים בכלל". כוונתו כנראה שההשפעה קטנה, ואולי לא מידית משום גודלו של גלגל התנופה במכונות בתחנת הכוח. ונדון בשאלה זו בקצרה להלן. מ"מ בודאי חוק שימור האנרגיה פועל גם לענין תחנת הכוח. אגב, המחבר כתב "שאדם המשתמש במעלית אינו מתכוון לגרום ע"י משקלו להבערת דלק בתחנת הכח ומחשבתו נתונה לעליה במעלית בלבד". באותו אופן יש לומר כי גם היורד אינו מתכוון ליצור זרם נגדי ולהבעיר משהו ומחשבתו לרדת במעלית בלבד.

נדון כאן בעיקרי קביעתו הטכנית וההלכתית של המחבר.

המחבר קובע שהמעלית והנוסע יוצרים זרם חדש בירידה (בעומס קטן או בינוני) אין זה נכון. הם גורמים לכך שהזרם קטן יותר אבל לא נוצר שום זרם. נכון הוא שכשהמעלית יורדת נוצר מתח נגדי, מתח אלקטרו מניע, שפועל באופן הפוך מן הכח שבא מרשת החשמל. אין לומר, כמו שמשתמע מן המחבר, כאילו יש זרם שבא מתחנת הכוח (נניח זרם כחול) ויש זרם נגדי שבא מן המעלית היורדת (זרם אדום), יש רק זרם אחד המסופק כולו מחברת החשמל.

הזרם החשמלי מוגדר כמספר מטענים (במקרה שלנו אלקטרוניים חופשיים במתכת) שנעים במהירות ממוצעת. ככל שהכח הדוחף גדול יותר (המתח גדול יותר) המהירות הממוצעת גדלה, ובהתאם לכך הזרם. בזמן ירידת המעלית נוצר כח מכני שיוצר כח אלקטרו מניע שפועל להמעיט את הכוח שבא מחברת החשמל, המהירות של המטענים יורדת ולכן הזרם קטן, אבל מספר המטענים (האלקטרונים) לא משתנה, אלא רק המהירות. הדבר דומה כאילו שינו את גודל מקור המתח, או כאילו הגדילו את ההתנגדות במעגל החשמלי.

לכן אין כאן יצירה חדשה של זרם או של אלקטרונים, אלא זרם אחד שהוקטן. באותו אופן כאשר המעלית עולה, המנוע הוכרח לספק אנרגיה גדולה יותר הבאה מרשת החשמל והזרם גדל. רק מבחינה מתמטית נוח לתאר את המצב כאילו "נוצר" זרם הפוך בירידה[2].

השאלה ההלכתית תתיחס רק לנקודה האם שינוי בזרם, הן בעליה והן בירידה, נחשב כמוליד זרם (בהנחה שמשקל נחשב כמעשה ידים), על פי שיטת ש"ב הבית יצחק שחידש דין מוליד זרם חשמלי[3].

בשאלה זו דנתי באריכות במאמרי "מוליד זרם חשמלי בשבת" (תחומין ב עמ' 35) והוכחתי שגם לפי שיטת הבית יצחק הנ"ל אין איסור לשנות את גודל הזרם או המתח (וממילא שינוי בהספק). הבאתי שם ראיות שונות ונתחתי מעגלים חשמליים שונים. שמחתי שגם המחבר מסכים אתי וכתב מפורש (פרק י"ג עמ' קעה) : "נראה שאין לחשוש לאיסור מוליד אף לשיטת הבית יצחק מכיון שהחוטים מוזרמים כבר וההוספה הנגרמת עקב עומס הנוסעים היא מאותו המין וכו"', והביא אותן הראיות שהבאתי במאמרי. טיעון זה תופס, איפוא, בין בעליה ובין בירידה ואין לחשוש כלל לאיסור מוליד.

בענין זה של "מוליד זרם חשמלי" בשבת סובר הרב היילפרין שנסיעה בעליה גורמת רק לשינוי זרם ואין בזה איסור מוליד. אך מוסיף שם (דף לב) שגם לשיטת החזון איש שחידש דין בונה וסותר במעגלים חשמליים בכ"ז יודה כאן שאין איסור למרות שמעגלים נפתחים ונסגרים בדרכה של המעלית, וזאת משתי סיבות. א. נסיעה במעלית היא בגדר שימוש במערכת קיימת ולא יצירת מעגל חדש. ב. כל הפעולות האלו אינן מלאכות המתקיימות,

אין כאן המקום לדון בשיטת החזון-איש בכללה. ראה דיון בספרו של הגרש"ז אויערבך "קובץ מאמרים בעניני חשמל בשבת" עמ' 59. ברם נראה לי שלפי שיטת החזון איש נשאר איסור בונה וסותר בנסיבות אלו.

הרב היילפרין משווה פעולת מעלית העולה ויורדת לסירוגין לפעולת פתיחה וסגירה של כלי המותרת גם לפי החזון-איש.

לכאורה אין המשל דומה לנמשל. לכלי יש שני תפקידים, עיקרי וטפל. עיקר התפקיד הוא להיות בית קיבול שמטרתו לאכסן דברים בתוכו. הטפל הוא פתיחה וסגירה כעזר לתפקידו הראשון. אין הפתיחה או הסגירה עושה את החפץ לכלי, דהיינו לבר קיבול.

לא כך במעלית. עיקר שימושה ומטרתה היא לעלות ולרדת. התא שהוא בית קיבולה רק מאפשר להכנס אך אין זה עיקר תפקידה שהרי רצפה לבד מספיקה למטרה זו. לכן תיקונה של מעלית היא עליה וירידה וזוהי העמדתה של "מתכונתה" כלשון החזו"א, אם אכן הוא עושה זאת בידים.

כאשר המעלית עמוסה מאד קובע המחבר כי יש להניח שיש איסור דאורייתא כי הזרם הנוצר ע"י המנוע מעביר הספק חשמלי לסביבה, או לבית שבו פועלת המעלית, וכאילו האדם היורד הדליק מנורה או פעל פעולות חשמליות שונות המתרחשות בסביבה.

ננתח את המצב בשלבים השונים. כאמור המתח הנוצר כתוצאה מן הירידה תלוי במהירות הירידה, ז"א ממספר הסיבובים שהרוטור של המנוע מסתובב בשניה. כאשר המהירות קטנה מוקטן הזרם וכאשר מהירות הירידה גדלה והולכת, לעתים - בתנאים מסוימים - כיוון הזרם מתהפך בשלב מסוים והמנוע נהפך למעין גנרטור המייצר חשמל. אם המנוע הוא מסוג של זרם ישר הרי יספק זרם ישר ואין בו שימוש בסביבה כי ברוב המקרים צריך להפוך אותו לזרם חלופין באותה התדירות (50 הרץ) ובאותה הפזה.

נניח שהמנוע מסודר כך שהוא מסונכרן עם מתח הרשת, כך שיספק כל הזמן זרם חילופין בכל מהירות של ירידה את התדר ואת הפזה הנכונה. ההספק החשמלי הנוצר יש לו שני תפקידים בקשר למנוע המעלית : האחד ליצור שדה מגנטי מתאים, והשני כדי לבלום את ירידת המעלית.

בהתחלת הירידה אפילו בעומס מלא, כאשר המהירות היא קטנה, המנוע מופעל ע"י חשמל הרשת ואיננו פועל כגנרטור. כך גם כאשר המעלית מאיטה לפני עצירת הקומה, בזמנים אלו המנוע אינו מעביר שום הספק לסביבה, אלא רשת החשמל מספקת את האנרגיה הדרושה למנוע.

כאשר מהירות הירידה גדלה בהמשך, אזי אם המעלית כבדה ביותר המנוע נהפך לגנרטור. בנקודה זו כיוון הזרם משתנה אך שום מעגל לא נפתח ולא נסגר. לכן אפשר לומר ששינוי כיוון הזרם לא קשור לשום הולדה חדשה. וגם לשיטת החזון איש שחידש דין בונה בחשמל י"ל שאינן כאן מסגרת חדשה של מעגל חשמלי.

בקשר לאיסור "מוליד" נראה שיש איסור דוקא אם האדם רוצה בהולדה החדשה ולכן הוא עושה את הפעולה. כאשר ההולדה נעשית כפסיק רישא בלי כוונתו וידיעתו אולי אין זה בכלל איסור מוליד. בנד"ד הנוסע כלל אינו יודע שבשלב מסויים הוא גורם שכיוון הזרם ישתנה, וגם לא מרגיש בשינוי זה. אם לא היה קורא את ספרו של הרב היילפרין לא היה נודע לו אף פעם, וגם לא איכפת לו. לכן אפילו אם נאמר שינוי בכיוון הזרם נחשב כמוליד, ספק רב אם יהיה בזה איסור "מוליד" אפילו דרבנן.

והנה המחבר טוען שיתכנו איסורי דאורייתא מכיון שבאמצעות משקלו נוצר הספק חשמלי שיתכן כי הוא מדליק נורה חשמלית או תנור חשמלי וכיו"ב.

גם כאן נבדוק את ההשתלשלות. ראשית, כמו שהסברנו לעיל, בתחילת הנסיעה ובסופה אין הנוסע גורם לאספקת הספק חשמלי לסביבה. רק קרוב לאמצע הנסיעה, כאשר המהירות מקסימלית, תתכן אפשרות בעומס גדול מאד שהמנוע יהפך לגנרטור. הנוסע נכנס לתא המעלית, ויוצא ממנה בחנייתה כשכמעט אין כל זרם. לפיכך באנו לשאלה הנדונה על ידי המחבר בפרק ח האם מותר לאדם להכניס את עצמו למצב שבגינו יהיה אנוס לאחר זמן לעבור על איסור (בהנחה שמשקל נחשב כמעשה ידיו). ידועה המחלוקת בין הרז"ה והרשב"א ובין הרמב"ן בקשר להיתר למול בשבת כשיודע שאח"כ יזדקק להרתיח מים לחמם משום פיקו"נ, והשו"ע פסק כרז"ה. לכן לפי זה יש על מה לסמוך ולהתיר להכנס למעלית, ובודאי כאשר המעלית עולה עם כניסתו ורק אחר כך באופן אוטומטי יורדת.

יש להוסיף שבירידה המהירה החשמל נוצר גם על ידי המשקל של תא המעלית וגם של הנוסעים, כל אחד מהם לחוד אינו כבד דיו ולכן אינו מסוגל להפוך את המנוע לגנרטור. באנו איפוא לשאלה של "זה אינו יכול וזה אינו יכול", או יותר נכון "זה יכול(המעלית) וזה אינו יכול" (הנוסעים) ונדון בזה להלן.

ברם כאן קיימת שאלה מענינת שלא ראיתי באחרונים. מה הדין כאשר בהתחלה המסייע אינו יכול, כאשר האדם נכנס למעלית ונחשב כאין בו ממש, ובהמשך נעשה כמסייע שיש בו ממש, אך אז כבר איננו יכול לשנות את מצבו. בשאלה זו לא דן המחבר.

בפרק ט' דן המחבר האם מלאכה שהיתה מתבצעת בין כך ובא אדם ומחליף את הכח בחלקו או כולו האם יש בזה משום מלאכת מחשבת? המחבר דן בשאלה זו בעקבות קביעתו של הגרש"ז אויערבך שליט"א (שמירת שבת כהלכתה, מהדורה שניה, פרק כ"ג הערה ק"מ) וז"ל שם: "כיון שרק מלאכת מחשבת אסרה תורה, לכן הואיל וע"י היורדים לא ייעשה שום חידוש או שינוי בקצב הירידה של המעלית להקדים או לאחר שהרי גם בלעדיהם נעשה הכל בדיוק כמו עכשיו הרי זה חשוב כלא אהנו מעשיו של האדם, וכאילו לא נעשה על ידו שום דבר", עכ"ל.

המחבר מעלה שתי טענות נגדיות : א. יש תועלת בניצול הזרם הנוצר, כי אם לא ינוצל ההספק החשמלי אזי הנסיעה תהיה "בלתי מאוזנת, מסוכנת, וגם העצירה לא היתה מתבצעת במקום המיועד". ב. לפי הגרש"ז - לטענת המחבר - אם קדירה עומדת ומתבשלת על גבי אש בשבת והתבשיל עדיין לא הגיע למב"ד "לא יהיה איסור להחליף את האש שתחת הקדירה באש אחרת וכדומה לזה בשאר איסורין". עכ"ל[4]. הגרש"ז הוסיף לי בע"פ, שכן משמע גם כן ממשנה-ברורה סי' שב ס"ק נה שכתב, שיש להזהר לא לשפוך מים לתוך כלי ששרוי בו בגד מלוכלך, הואיל ובכה"ג לכו"ע שרייתו זהו כיבוסו. אפ"ה הוסיף לכתוב : "אם לא שהמי משרה עולים מכבר למעלה על הבגדים, מסתברא דמותר". הרי רואים שאינו חושש כלל לזה שהמים הנוספים משתתפים בכיבוס, ונמצא שהוא כמכבס בשבת. והיינו מפני שבהוספת המים אינו מחדש שום דבר, הואיל והכיבוס יהיה בלא"ה ע"י המים הקודמים, והכי נמי כאן.

אין אני הצעיר צריך להגן על פסקו של אחד מגדולי הפוסקים בדורנו, שטעמו ונימוקו עמו. אך יש להרהר בשתי הטענות הללו של המחבר.

חלק מטענתו הראשונה איננה עומדת במבחן המציאות. המעלית תהיה תמיד מאוזנת ובלי כל סכנה בין אם יש לה עומס ובין אם אין לה עומס. העצירה מתבצעת בכל מקרה ונשלטת על ידי מערכת הפיקוד אם יש אנשים בתא או בהעדר אנשים. ברם, לנוסעים יש תועלת מסויימת מההזנה החוזרת של הספק החשמל לשמוש בחלק ממכשירי העזר של המעלית, אבל כבר הוכחנו שבזה אין איסור שהרי לא נעשתה כל מלאכה. אין כאן גם איסור דרבנן של מוליד זרם, שהרי יש זרם במערכת כל הזמן.

לטענה השניה מנסה המחבר להביא מספר ראיות. נראה לי שיש כאן ערבוב של מין בשאינו מינו. אדם שמוריד תבשיל שאינו מבושל מן האש אין בהורדה זו שום איסור. כששם את הקדירה הזאת על אש אחרת הרי זו פעולה חדשה לגמרי ומתחיל תהליך חדש של בישול בלתי תלוי בפעולה הראשונה. הפעולה הראשונה הסתיימה ופעולה שניה מתחילה בתהליך חדש. לא כך המצב במעלית. המעלית עולה ויורדת ברצף כל הזמן. אפילו כאשר היא עומדת או נעצרת בקומות זהו חלק מתהליך רצוף. תהליך זה אינו תלוי באנשים שבתא. הפעולה מתחילה לפני שבת על ידי כוונון השעון והיא נמשכת כל הזמן עד שהמנגנון האוטומטי מופסק. לכן, אין כאן כל פעולה חדשה כתוצאה מכניסת אדם ושפיר אפשר לומר שלא אהנו מעשיו.

המחבר דן בבקיאות ובחריפות בסוגיה בשבת (דף צג) בענין "זה יכול וזה אינו יכול" ומגדיר מה לפי דעתו נחשב כ"יכול" ו"כאינו יכול". וכן דן במושג "מסייע אין בו ממש". (ראה בספר פרקים י ר"א). לפי דעת המחבר שאלה זו היא העיקרית הנוגעת לשמוש במעלית בשבת, שאם התפוסה גדולה הרי הנוסעים וגם תא המעלית שותפים ביצירת אנרגיה בזמן הירידה. לפי דעתו הנוסעים הם בחזקת "יכול", שהרי משקלם יכול להוריד את המעלית גם בהעדר סיוע של מנוע המעלית. לעומת זאת כתב הגרש"ז אוערבך שליט"א : (בשמירת שבת כהלכתה, מהדו"ב פרק כג הערה ק"מ) "מ"מ נראה דבכה"ג שהנכנסים עדיין זקוקים גם לכח החשמל ודאי מסתברא כדאמרן דחשיב כאילו החשמל יכול והאדם אינו יכול, כיון שהחשמל עומד מוכן כל הזמן להוריד ולהעלות בין אם יש בה אנשים ובין שום איש".

הטיעון שהנוסעים יכולים על ידי משקלם להוריד את המעלית נכון ולא נכון. המעלית בולמת את הנפילה של תא המעלית, ואילו כל הפיקוד היה חפשי היו נופלים מן הקומה העליונה אל התחתונה. לכן, רק מעלית המתפקדת באופן תקין מאפשרת נסיעה מבוקרת וסדירה במהירות מבוקרת וקבועה (כמעט) ועצירה בכל קומה.

הנוסעים אינם מסוגלים לעשות אף אחת מפעולות אלו. לכן המעלית וכל המערכת הפיקודית, היא בחזקת "יכול", ולא רק "מסייע", כי רק הפיקוד שולט בכל רגע ורגע על טיב הנסיעה. לעומת זאת האדם שאינו ממלא אף אחת מהפונקציות החיוניות הללו ייחשב רק כ"אינו יכול".

נוסף על כך יש לומר שרק הפיקוד האלקטרוני, כולל המנוע, הוא מאפשר את התחלת הנסיעה, והנוסע נתון בחסדי המערכת מאותו הרגע שנכנס לתא. לכן בודאי המעלית בהתחלה היא בחזקת "יכול" והנוסע בחזקת "אינו יכול".

בקשר להגדרות "זה יכול וזה אינו יכול" דן המחבר בשאלה "האם שני בני אדם שנושאים משא, וכל אחד יכול לשאת לבדו לזמן קצר ואח"כ יתעייף,וכאשר שניהם משתתפים יכולים הם לשאת לזמן ארוך האם הם בגדר "זה יכול וזה יכול" או בגדר "זה אינו יכול וזה אינו יכול ביחס לזמן הארוך? האם מסתכלים על כל נקודת זמן בנפרד ודנים אם עכשו הוא יכול, או שמסתכלים על כל הפעולה כחטיבה אחת, ודנים אם הוא יכול לעשות כל הפעולה לבדו? שאלה זו נוגעת, לפי דעת המחבר, לפעולת המעלית שהרי המעלית בתחילת הירידה מופעלת אך ורק על ידי המנוע ובשעה זו המנוע בחזקת "יכול" והנוסע "אינו יכול". רק לאחר זמן מה, כאשר המהירות מספיק גדולה, יש השפעה של הנוסעים.

המחבר מביא ראיה לדבריו מתוך הסוגיא בשבת צ"ג לענין בהמה שיכולה לעמוד על שלש רגלים ולכן הרגל הרביעית רק מסייעת ואין בה ממש. והרי אין ספק שבהמה שעומדת על ארבע רגלים אינה מתעייפת כל כך, וגם עומדת יותר טוב ובטוח, לפיכך מסיק המחבר שמסתכלים על כל נקודת זמן בנפרד ודנים לגביה מי "יכול" ומי "אינו יכול".

לכאורה אפשר לתלות חקירתו של הרב היילפרין במחלוקת של בן עזאי ורבנן בענין מהלך כעומד דמי. (שבת ה,ב, כתובות לא,ב, וראה ירושלמי שם). בן עזאי סובר שמהלך כעומד דמי, ולכן הוא מחלק את התנועה ליחידות שונות של זמן, וכל פסיעה ופסיעה יש בה עקירה והנחה, בזה מוסברת שאלת הירושלמי ומובא בתוס' (ד"ה בשלמא לבן עזאי) "שלדעת בן עזאי אין אדם מתחייב על ד' אמות ברה"ר לעולם, דיעשה כמי שהונחה כל אמה ואמה ויפטר". ורבנן סוברים שמהלך לא כעומד דמי, שיש רצף בתנועה ורצף בזמן, לכן יש להתייחס רק להתחלת התנועה ובה היתה עקירה וכן לסוף התנועה ואז היתה הנחה.

בבבלי מובא שבן עזאי מודה בזורק, פירוש הדבר שבן עזאי מחלק בין תנועה לא רציפה ובין תנועה רציפה. פעולת מהלך היא איננה רציפה שהרי עושה פסיעה אחר פסיעה ובזה סובר בן עזאי שכעומד דמי, אבל זורק היא תנועה רציפה ולכן יש להתייחס רק להתחלה ולסוף, ולפי זה תירוצם של תוס' שחיוב ד' אמות בקופץ הוא משום שזו תנועה רציפה. והנה בירושלמי מובא שיש מחלוקת האם בן עזאי מודה בזורק. על כל פנים לפי הבבלי בן עזאי וכן רבנן סוברים שבתנועה אין לחלק את הפעולות ואת הזמן לחלקים מופרדים.

היוצא מזה לעניננו הוא, שאם נאמר כמו שכתב המחבר שבדין "זה יכול וזה אינו יכול" יש להתחשב בכל רגע ורגע, והוכיח זאת מסוגית : "היה רוכב על גבי בהמה... מפני שיכולה לעמוד על שלש", הוכחה זו רק למצב עמיד, מצב סטטי, אבל אין הוכחה למצב של תנועה. אבל במצב של תנועה רציפה יש סברה לומר שגם לענין "זה יכול וזה אינו יכול" מתחשבים רק במצב ההתחלתי ובמצב הסופי. ובסוגיא דידן אין שום הוכחה והתייחסות למצב משתנה או לתנועה. ודו"ק ויש לחלק.

נראה לי שיש הבדל גדול בין פעולת המעלית לבין המקרה של שני אנשים הנושאים משא. בבני אדם אנו דנים כל רגע ורגע האם כל אחד מהם בחזקת "יכול" או שמא כבר התעייף. אנו מתעלמים מן העתיד שבו אולי יתעייף. כיו"ב אנו דנים את הבהמה האם היא יכולה כרגע לעמוד על שלש רגלים ואז היא נשארת בחזקת יכול.

מאידך המעלית היא בחזקת "יכול" כל הזמן ואיננה "מתעייפת". גם כאשר משקלם של הנוסעים "עוזר" בירידה הרי המעלית מסוגלת מצידה לתפקד באותה היעילות גם בלעדיהם, הרי זה דומה כאילו הבהמה העומדת על ד' רגלים ואז הלחץ על כל רגל הוא קטן, אך ברגע שהבהמה תעלה רגל אחת הלחץ על שאר שלש הרגלים יגדל מיידית ואעפי"כ אנו דנים זאת כמסייע שאין בו ממש.

דמיון לענין המעלית נוכל למצוא אם נתאר שני אנשים שאחד יותר חזק מן השני ושניהם נושאים משא. הגבור קובע את קצב ההליכה ואת כל הפעולות הקשורות בתהליך ההליכה, והוא יכול לשאת לבדו ואינו מתעייף. השני אינו יכול להתחיל להרים את המשא בכלל אלא בזמן ההליכה מסייע, אך החזק מכתיב את הקצב. אם המסייע יפרוש יוכל החזק לקבל בחזרה את כל העומס ללא כל בעיה. נראה לי שבמקרה זה החזק הוא ה"יכול" והשני רק מסייע שאין בו ממש כיו"ב במעלית ואדם[5].

נקבל כרגע את דעת המחבר שנוצר הספק חשמלי ע"י המעלית בירידתה בעומס מלא מאד והוא מועבר לסביבה. מה היא הסבירות שתיעשה בגלל זה מלאכה כלשהי ? ובמילים אחרות באיזה מידה יש כאן פסיק רישא ?

כאשר המעלית יורדת ונוצר ההספק, לאן הולך החשמל הזה שנוצר בעקבות הירידה? התשובה היא שההספק מתבזבז בכל חוטי החשמל בכל הרשתות בסביבה ומחוצה לה, בלי שחוטי חשמל אלו מתחממים לטמרפטורה של יד סולדת, ובלי שתעשה כל מלאכה. ואם יש רק בזבוז של הספק חשמלי גם המחבר מודה דשרי, וכל הפתרון שמוצע ע"י המחבר הוא להתקין "צרכן" (התנגדות) מלאכותי בקרבת המעלית ש"יבזבז" את ההספק שנוצר.

א"כ אין בהכרח פסיק רישא שיוצר זרם וגם אין כל סיכון אם לא ינוצל ההספק הנוצר ולא כמו שכתב המחבר שיש סיכון אם לא יבוזבז ההספק החשמלי על ידי עומס חשמלי כמו מקרר או תאורה או כל מכשיר חשמלי אחר, שהרי ההספק מתפזר בכל הרשתות.

ויש להוסיף ולשאול ; מה גודל ההספק שנוצר ובאיזו מידה הוא מסוגל להפעיל מיכשור כלשהו בסביבה, כאשר ברשת יש מאות מעגלים חשמליים? התשובה היא שיש סבירות נמוכה ביותר שההספק יהיה כה גדול להפעיל מיכשור חשמלי, כלשהו כגון תנור וכד'. ואם יטען הטוען שההספק מסייע לפעולה שכבר חלה מקודם, כגון תאורה שהופעלה על ידי שעון שבת וכיו"ב, חזרנו למצב שזה יכול (רשת החשמל) וזה אינו יכול (הספק הנוצר על ידי המעלית, וע"פ ההנחה שמשקלו של אדם נחשב כמעשה ידיו).

קצת ראיה לדברינו שהספק שנוצר הוא זעיר ביותר, כי אם השנוי היה גדול ניתן היה להרגישו בחושים (למשל ראיה) ע"י שינוי התאורה, או בכל מכשיר אחר. והרי כולנו מכירים את התופעה של שינוי בעצמת המתח כאשר למשל מכניסים מגהץ לשקע.

ברור איפוא שהאנרגיה האפקטיבית המסופקת לכל מעגל ומעגל ע"י מנוע המעלית שהתהפך לגנרטור היא קטנה ביותר. הרוב הגדול של ההספק החשמלי בא מחברת החשמל. ורק חלק זעיר בא אולי מן המעלית.

עוד יש להוסיף ולומר שגם המחבר נוטה להתיר לעלות במעלית וז"ל : "שאין הכרח שצריכה נוספת (כונתו לחשמל שנוצר בתחנת הכח) תגרום לפעולות אסורות בתחנת יצור החשמל. יתכן שאותו רגע יצא אדם ממעלית אחרת או שנפסקו מכשירים ואז צריכת החשמל תתאזן". המחבר נכנס כאן לחשבון של הסתברות, כדי שיוכל לומר שאין כאן פסיק רישא.

והנה סברה זו שהמחבר משתמש בה בדי להתיר עליה אפשר להשתמש בה גם לענין הירידה. יתכן מאד שיצירת החשמל ע"י המנוע תקוזז למשל על ידי מעלית אחרת שמתחילה לעלות. סבירות זו גדולה יותר מאשר שמוש בטענה זו להתיר עליה, שהרי הזרם מתפלג למאות מעגלים חשמליים אחרים, ולכן אין כאן פסיק רישא שתיעשה מלאכה.

בסיכום: בהתחשב בכל הגורמים יש ספק רב בטענתו של הרב היילפרין שיש איסור מוליד וחשש לאיסורים דאורייתא בירידה. בכל התחלת ירידה וכשהמעלית נעצרת לא נוצר כל הספק. בזמן המהירות הגדולה בעומס מלא ביותר לפעמים נוצר הספק אך אפשר לומר שאין כאן פסיק רישא שתיעשה מלאכה. ואפילו אם*נדע בודאות שמסופק הספק למכשיר כלשהו הרי הוא קטן מדי "ואינו יכול" להפעיל מכשיר או לשנות את תפקודו באופן מוחשי.

הוכחנו שאין ביסוס אף לאחת משתי הנחות היסוד של המחבר. אין ראיה שהשפעת משקל האדם - כל זמן שאינו משתמש במשקלו בכוונה תחילה ולמטרה מוגדרת - נחשבת כמעשה ידיו. יש הוכחות "בעקיפין" שאין זה נחשב כמעשה ידים ויש הוכחות מעשיות מגדולי הדור שלא התחשבו בהשפעת משקלם של בני אדם בנסיעות בספינות קיטור וכיו"ב.

כמו"כ אין הוכחה להנחה השניה שירידה במעלית יוצרת הספק חשמלי בר תועלת הגורם לעשית מלאכות. הסבירות היא שאין זה כך, ובודאי שאין כאן פסיק רישא.

אפי' אם אחת מהנחות אלו אינה נכונה אין למסקנות של הרב היילפרין כל יסוד. על אחת כמה וכמה כאשר שתי ההנחות הן מופרכות או לפחות בספק רב, ונופל כל הבנין.

בפרק ט"ז דן המחבר בספרו בהצעות מעשיות שונות שתאפשרנה לפי דעת המחבר, שמוש במעלית אוטומטית בשבת. כבר אמרתי בהקדמה שאין צורך בסידורים אלו ואין צורך להוציא כספים רבים כדי לשנות את לוח הפיקוד וכד'. מי שמשתמש במעלית אוטומטית רגילה, אחרי שביטל אפשרות של הפעלה ידנית או הדלקת נורית, מניעת סגירת או פתיחת דלתות אוטומטיות באופן ידני יש לו על מה לסמוך.

יתר על כן יש להתייחס למצב שיש מעליות בבתים שכבר קיימים, שקשה לשנות ולהתקין את ההתקנות אלו, או אביזרים נוספים אחרים. לכן, אנשים חרדים אפי' אם הם זקנים או חלשים ימנעו מלהשתמש במעלית אוטומטית וירדו או יעלו ברגל כדי ללכת לבית הכנסת, לשמוע קריאת תורה ותפילה בצבור, וכל זה עלול להשפיע על מצב בריאותם.

חוץ מזה אני מסתייג מחלק מן ההצעות ונראה לי שאינן פותרות שאלות בסיסיות. כבר הערתי במקום אחר (ספר הלכה ורפואה חלק ג) שאין דעתי נוחה משמוש במפסק גרמא שפותח ע"י המכון הטכנולוגי לבעיות הלכה. הרב היילפרין מציע להשתמש במפסק זה במעלית וחוששני לאיסור חטאת לשיטתו שתוצאות סגירת המעגל מביאות למלאכה דאורייתא. לדעתי אין הבדל בין מפסק גרמא זה למפסק רגיל, והוא יותר חמור ממפסק הבנוי על עקרון של כח שני שקל מאד לתכננו.

כמו"כ מסופקני האם אפשר לעשות סידור יעיל לפי שיטת הבלימה הנגדית, שתפעיל בלימה מכנית או אלקטרומגנטית. קשה לתאר זאת בלי מנגנון אלקטרוני מתוחכם ומסובך, שגם הוא בסופו של ענין יופעל באופן ישיר על ידי משקלו של הנוסע על מנת שהבלימה תהיה מדוייקת. ואם כח הבלימה לא יהיה מדוייק בכל רגע ורגע במשך הנסיעה, יווצר הפרש בין שני כוחות המשקל והבלימה, והרי לדעת המחבר האדם אחראי על כח משקלו ולא הרווחנו דבר.

המסקנה היא שאפשר להשתמש במעלית אוטומטית בשבת, אחרי שנעשו סידורים מתאימים שכבר הוזכרו, ואין צורך בהתקנות שהמכון מציע, והן גם לא פותרות שאלות יסוד.

לכן נראה לי שאין צורך בכל ההתקנות שהמחבר הציע להתקין שהרי הן עולות כסף רב וטרדה מרובה. אין בהן פתרון למעליות שכבר קיימות. מניעת נסיעה במעלית לקשישים, לנשים, לילדים קטנים ולבעלי מיחושים יגרום להם סבל רב ומניעת "עונג שבת" ואין בכך צורך.

כאן מקום לציין שההתייחסות היא למעליות המקובלות בלבד. קיימות כיום מעליות מהירות בבתים רבי קומות שבדרך כלל מופעלות על ידי מחשב ומתוכננות מראש. לא חקרתי עדין אודותם וגם המחבר אינו דן במעליות אלו.

ירושלים, פר' כי-תשא, תשד"מ

"וימלא אותו אלוקים בחכמה ובדעת ובכל מלאכה".

[1] המחבר דוחה את הטענה שיש לראות פעולות שנעשות על ידי הזרם הנוצר ע"י המעלית כמאצ"ל וז"ל : "למה הדבר דומה : למי שסגר את התריס בתוך חדרו והדליק שם נר כדי שיאיר. האם נאמר שזה יחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שיכול היה להאיר ע"י פתיחת התריס, עכ"ל.

לפלא בעיני דברים אלו היוצאים מפי חכם כהמחבר דידן. אין כאן דמיון בין המשל לנמשל כלל. כשאדם מדליק נר בשבת, הדיון מתמקד בביצוע ההדלקה, ורק בהדלקה עצמה. לכן בודקים אם הדלקה זו נעשית לצורך גופה או לא. במשל שמובא ע"י המחבר דנים בהדלקת הנר, והיא אכן לגופה לצורך הדלקה. אין אנו צריכים לדון בדבר צדדי האם יש תריס בכלל או האם התריס סגור או פתוח. כוונתו העיקרית היא להדליק נר וזו מלאכה הצל"ג. כאשר דנים על המעלית היורדת יש לדון בפעולת הנסיעה עצמה. תוצאות המסתעפות מנסיעה זו שאין להם קשר ישיר לעצם פעולת הנסיעה. כגון יצירת זרם שעלולה אי פעם לגרום למלאכות שאינן קשורות לנסיעה עצמה וגם לא לתועלתה, אכן נחשבות כמשאצ"ל, ואין להוכיח מן המשל לנמשל.

ואם תאמר שהזרם הנוצר כאשר המעלית עמוסה הוא לצורך הנסיעה ובלעדיו אין המעלית מתפקדת כראוי.- כבר העלנו לעיל הסתייגות מטענה זו. ראשית, בהתחלת הנסיעה אין יצירת זרם שמסופק לסביבה אלא לצורך מיכשור של בלימה וכד', ואין זה נוגע למלאכה כלל (ולא כמו שכתב המחבר "שכן אין אפשרות להוציא אנרגיה אלא בניצולה, כי במקרה שלא תנוצל אנרגית המעלית לא תהיה בלימה". אפילו אז תהיה בלימה. ואפילו כאשר המתח יורד בהרבה יש בלימה. חוץ מזה, כמו שכתבנו בהרחבה. תמיד תבוזבז האנרגיה בכל המערכת אפילו כאשר לא תעשה כל מלאכה). אי אפשר לומר בהחלטיות שהאנרגיה הנוצרת ועושה מלאכה היא לגופה. האנרגיה לא נוצרת כדי לעשות מלאכה אלא כדי שתתבזבז במקרה מסוים. כל עשית מלאכה. אם וכאשר עלולה להעשות, היא דבר צדדי, לא מתוכנן ולא מבוקש, ולכן הוי משאצ"ל.

[2] נראה לי באופן כללי, שאל לנו להכנס ולדון לפרטי פרטים של מערכת אלקטרונית או מכנית מסובכת כמו במעלית. כל תהליך שהוא רציף, ומתוכנן כרציף, יש לנו לבדקה כמערכת , מה עשה האדם ומהן תוצאות מעשיו. לכן, יש לנו רק לדעת האם בזמן שהנוסע נכנס למעלית עשה מלאכה בעצמו או בכחו, והאם כתוצאה מכניסתו נעשתה בהמשך מלאכה שמתייחסת ישירות לכניסתו. אין צורך מבחינה הלכתית ל"פרק" את מכלול המרכיבים להגיע למסקנה שיש לנו שרשרת של פעולות. גלגלי שניים, מפסקים שונים שנפתחים ונסגרים על ידי ממסרים חשמליים והשהיות שונות בין פעולה אחת לשניה. האם נאמר שיש כאן כח שני ושרשרת של גרמות? החושים מרגישים והעין רואה שמערכת החשמל והמנועים השונים של המעלית מתפקדים כל הזמן כרצף בפעולה אוטומטית.

המסקנה לכן היא כמו שכתב הגרש"ז אויערבך שהמעלית היא בחזקת "יכול". והנוסע אולי אפילו לא בחזקת מסייע.

[3] בפרק ב' (דף לו) מביא המחבר ראיה שמותר לגזור גזרה חדשה בענין מוליד, או להרחיב את הגזרה לסוגי מוליד שאינם נזכרים בש"ס. ראייתו מדברי הרשב"א (שו"ת חלק ו', סימן ער) וז"ל : "דרך האנשים והנשים לשאת תחת אציליהן הדבר שמהווה ממנו המשי ... עוד שמילד הזיעה תולעת". מוליד כזה לפי הרב היילפרין לא מוזכר בש"ס. ואע"פ כן אוסר הרשב"א לשאת את הדבר משום שנולדה תולעת.

ברם נראה לי שלא מדובר כאן על איסור מוליד דרבנן, אלא על איסור מילד את התולעת על ידי חום גופו או על ידי זיעתו, כמו ליילד בהמה. איסור מילד הוא איסור דרבנן משום טרחה או עוקר דבר מגידולו (ראה או"ח שבת סי' שלב, וראה פרי מגדים) אין ביכולתנו לגזור גזרות חדשות כמו שאין ביכולתנו להתיר גזירות דרבנן (ראה חכמ צבי סימן צ, פרי חדש יו"ד סי' פז ס"ק ז, ואו"ח סי' תצו ועוד).

וכאן מקום להעיר שדברי הרשב"א צריכים ליבון נוסף, שהרי אחרי שקבע שאין בזה איסור מדאוריתא כתב וז"ל: "זה שאמרת ודאי אסור לא יהא אלא משום טלטול דבר זה הוא אסור בטלטול הביצים, ועוד כי בודאי מילד הוא בחומו ומלאכת מחשבת היא ואסורה". ולכאורה יש לתמוה למה צריר סברה של מלאכת מחשבת באיסור דרבנן. אלא מכאן הוכחה נוספת שרק כשאדם מתכוון להוליד תולעים על ידי חומו, ועושה את כל הפעולות הדרושות לכך, אז מלאכת מחשבת זו נחשבת כמילד את התולעת. אבל אדם שעושה פעולה טבעית בחום גופו או בכובד גופו אין זה בכלל מלאכת מחשבת.

עוד למדים אנו מדברי הרשב"א שיש צורך בוודאות שהוא מילד את התולעת ולא רק הסתברות. רק צירוף של ודאות ושל מלאכת מחשבת אוסרים להשאיר במכוון את המשי באציליהם או בחיקם של אנשים. בעניננו שאין ודאות שתיעשה כלל מלאכה, וגם אין בכוונתו לעשות מלאכה ע"י ירידתו במעלית אין גם איסור של מוליד.

[4] אחת הראיות של המחבר בענין זה הוא מגמרא בכריתות כא ומירושלמי שבת פרק ב (בספרו דף צ): "היו לפניו שתי נרות דולקות וכו' ונתכון להדליק ולכבות, וכיבה והדליק בנשימה אחת חייב". ומפרש רבינו גרשום "שבאותה הנפיחה שמכבה זו, הלכה השלהבת והדליקה חברתה חייב". ושואל המחבר למה יהיה חייב הרי לא אהנו מעשיו. שהרי רק החליף מקום השלהבת?

והנה בדברי רביגו גרשום דנתי בפרוטרוט בספרי (נספח ה, רף קלח). רבינו גרשום מוסיף "באותה הנפיחה שמכבה זו. הלכה השלהבת והדליקה חברתה חייב, דההיא הדלקה לא הוי מאוחרת מכבייה. כיון שהנשימה אחת הוי ואיתעבידא מחשבתיה". הכוונה שונה מכפי שהבין המחבר. השאלה היא האם פעולה אחת. נפיחה אחת שגורמת לשתי תוצאות אחת אחרי השניה, האם חייב על שתיהן ? לפי רבינו גרשום אם התוצאה היתה בשני זמנים, ושתי התוצאות כלולות במחשבתו הרי זה מלאכת מחשבת וחייב. ברור שבמקרה זה אהנו מעשיו שהרי בכוונה תחילה נפח על השלהבת כדי להעביר את הלהבה ממקום למקום. השאלה היא רק מה נחשב כמוקדם או כמאוחר, ואם זה בהתאם למחשבתו.

המחבר מתאר את הפעולה הזו: "לא חל שום שינוי בגודל האש או בזמן הבעירה, ולא נעשה דבר מלבד העברתה והחלפתה ממקור אנרגיה אחד למקור אנרגיה שני.. המציאות היא שתמיד יש שינוי בין שתי הלהבות ובין המצב ההתחלתי למצב הסופי, אבל אין זה מעלה ומוריד בשקלא וטריא בגמרא, משום שהשאלה היחידה היא האם פעולה אחת שמביאה שתי תוצאות נפרדות בזמן, והן לא כנגד מחשבתו, חייבים עליה אחת או שתים, ואין זה קשור ל"אהנו מעשיו"

[5] לאור האמור אין צורך לבדוק את הראיות השונות שמביא המחבר בענין "זה יכול וזה אינו יכול", ו"מסייע אין בו ממש". הדיון עצמו בספרו של המחבר הוא בטוב טעם אלא שאינו נוגע לעניננו.

אמנם יש להעיר על הוכחה אחת. איתא בתוספתא (שבת יב, ה): "קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור". הרמב"ם מביא את לשון התוספתא להלכה (שבת יא. יד). מזה מסיק המחבר וכותב : "המצב בנסיעה במעלית דומה לציור הנ"ל של אחד אוחז בקולמוס והשני אוחז בידו ומעכב על ידו, שהרי הנוסעים מיצרים על ידי כובדם מתח נגדי במנוע. שהוא מעכב על הזרם מלהגיע למנוע ועל ידי זה מגיע רק זרם מעט".

חולק אני על המשל ועל הנמשל. אין השני האוחז מעבב בידו. ואין הנוסעים מעכבים את הזרם מלהגיע. כאמור אין כאן עכוב של זרם אלא הקטנת הזרם (שינוי במהירות של אלקטרונים). יש רק זרם אחד ולכוון אחד, אלא שהוא מוקטן בשל העומס.

נראה לי לפרש את התוספתא באופן אחר. במרכבת המשנה (שבת יא. יד) כתב שאין אנו מתייחסים למי שאוחז בקולמוס, ואין הוא מעכב, אלא יש רק להתייחס למי שכותב בפועל. וכן כתב גם האור-שמח (ראה שם), שהעיקר הוא מי שכותב בפועל. וכן משמע במנחת-חינוך (מצווה לד ד"ה הכותב). ונראה פשוט שלאו דוקא קטן אלא ה"ה עכו"ם. וכן גדול האוחז בגדול חייב רק האוחז בידו וכותב, ואינו תלוי באוחז בקולמוס, והיינו שהמחזיק בקולמוס משמש רק כמכשיר עזר, כקולמוס ארוך יותר, ביד האוחז בידו (וראה גם בחזון יחזקאל על הסוגיא בשבת צג שמפרש באופן דומה). החידוש בתוספתא הוא שקטן האוחז ביד גדול, והקטן כותב בפועל, נחשב הוא לבדו כעושה את מלאכת הכתיבה. הוא פטור שהרי הוא קטן. אך הוא פוטר גם את הגדול המחזיק בקולמוס על אף שמסוגל לכתוב. שכן אחיזת הקולמוס איננה כתיבה.

וצ"ל שיש הבדל בין דין זה בתוספתא ובין הסוגיא בשבת (צג) בענין "זה יכול וזה אינו יכול", דאל"ה מדוע לא הביאה הגמרא בשבת ראיה מתוספתא מפורשת זו? וע"כ כנ"ל שהאוחז בידו הוא העושה את כל המלאכה, והאוחז בקולמוס אינו עושה ואינו שותף כלל בעשית המלאכה. לעומת זאת בדין "זה יכול וזה אינו יכול" האינו יכול משתתף באופן פעיל בעשית המלאכה ומסייע ליכול אלא שאינו מסוגל לבד לעשות את המלאכה.

כיו"ב אין לדמות דין זה לשנים שעשאוה, דשם שני אנשים משתתפים בפועל ובכח בעשית המלאכה. גם אין קשר למה ששנינו בתוספתא (שבת יב, ד, וראה גם בגמרא בביצה לד, א): "אחד שהביא את האור ואחד שהביא את העצים וכו' כולם חייבים". וכתב על זה הרמב"ם (פרק ט הלכה ד): "חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל". מלאכת בישול מורכבת מצירוף של מספר פעולות נפרדות, וכל אחת מפעולות אלו היא חלק ממלאכת הבישול ובלעדיה אין בישול, לכן כאשר אדם עושה חלק מן המלאכה בלי סיוע של שני, שהרי את החלק הזה מצרכי הבישול עשה לגמרי לבדו - חייב. לעומת זאת ב"זה יכול וזה אינו יכול. שניהם יחד עושים את כל המלאכה. אלא שאחד מסוגל לעשותה לבד והשני אינו מסוגל, לכן המסייע פטור למרות שהוא שותף לעשייה. אך בענין הקולמוס האוחז בידו הוא הפועל היחידי המחזק בקולמוס רק מכשיר בידו. (שמחתי לראות שפירוש זה תואם את מש"כ הגר"י אברמסקי זצ"ל, בחזון יחזקאל בתוספתא שבת שם).