שבת בשבתו
חיפוש בפרשות
פרשה מחבר המאמר
מדור ערך לחיפוש
ביטוי מדוייק

1738: נשא ה סיון תשע"ט 11/06/2019

בעזרת ה' יתברך

שבת בשבתו - גיליון פרשת נשא - חג השבועות

ה' סיון תשע"ט 08.06.19

נהר היוצא מעדן

נפתלי פומברג, 'נהר דעה' - בית המדרש לתורת רבי נחמן מברסלב

"ישראל"

בחג שבועות תק"ך נפטר מורינו הבעל שם טוב הקדוש. תקופת הבעש"ט היתה תקופת נסיון קשה לישראל, בה התחילה תנועת ההשכלה לקרר את הלבבות של ישראל. אנשי התורה שחששו על שמירת היהדות הסתגרו בבתי המדרש, והאנשים הפשוטים, "העם אשר בשדות", נשארו מחוץ למחנה בתחושה קשה שאם הם לא למדנים וצדיקים אין להם תקווה.

באותה תקופה מצאו רבנים עבודה חדשה להיות 'מגידי מוסר', לאסוף את היהודים הפשוטים אל בתי הכנסת ולעורר להם את הלב בדברי מוסר והתעוררות כולל האשמות כי בגלל שהם אינם צדיקים, באות עליהם כל מיני גזירות קשות. כשהבעל שם טוב התחיל את דרכו הוא התבטא בצורה חריפה מאוד ואמר כי הוא בא לעולם כדי "לבטל את הלמדן הקפדן", את אותם בעלי מוסר שמשתמשים בתורה כדי להראות ליהודי כמה הוא רחוק מה', וכמה כמה אין לו תקווה.

חסידים מספרים כי לא סתם נקרא הבעש"ט "ישראל", כי כשאדם ישן ניתן להעיר אותו בשני דרכים או לעשות לידו רעש גדול, או ללחוש את השם שלו באוזנו. הבעש"ט, "ישראל", הוא התגלות הלחישה של ה' אלינו שמעיר אותנו מהשינה הרוחנית כמו אבא המעיר את בנו - בנחת ובאהבה רבה.

יש שחושבים שדרך החסידות באה להמעיט ביראת שמיים, אבל רבי נתן מגלה כי מי שלא מקדים הבנה עמוקה בגודל הרחמים של ה' אליו בכל מצב - אז גם ה"יראת שמיים" והתוכחות בתורה לא יועילו לו, אלא רק יגדילו לו את הייאוש והמחשבה כי אין לו כלל תקווה.

רק כשמקדימים את ההקדמות של תורת הבעש"ט ורואים את גודל האהבה של ה' אלינו בכל מצב, אז דברי המוסר והיראה בתורה אכן יועילו לאדם ויקרבו אותו לה' יותר ויותר. שנזכה!

האתר של נהר דעה: www.nahar.org.il

שם מדור: הלכה וטכנולוגיה בחיי המעשה

שם הכותב: הרב מנחם פרל, ראש מכון צומת

כותרת: האם מצלמות 'מצילות' מייחוד?

ליד: "בזמננו, שהקשרים במקומות העבודה לעתים קרובים מידי, וגם הציבור הכללי ייצר כללי אתיקה למקומות עבודה לשמירה מהטרדות מיניות וכדומה, אין נכון להסתפק לכתחילה באזור מצולם בטלוויזיה במעגל סגור ומוקלט, אלא כדאי להצטייד בהגנות בריאות יותר"

בפרשת נשא מלמדת התורה את היחס לאשה שסטתה מדרך הצניעות והתייחדה עם גבר זר על אף אזהרת בעלה. לפי ההלכה ייחוד אסור גם עם פנויה, ולא רק עם נשואה. במצבים מסוימים, כאשר אחדים מהנוכחים אינם רגילים לשמור על גדרי הצניעות המקובלים, גם הימצאות של מספר גברים עם מספר נשים לא תהיה בהכרח מותרת, ותיחשב לייחוד (שו"ע אה"ע כב).

במציאות התרבותית שבה אנחנו חיים, תדירים האירועים שבהם ישנו חשש לייחוד. החברה במקומות העבודה והפעילות ברוב שעות היום, מעורבת. אמנם במקומות רבים הדלתות פתוחות ובכל רגע יכול להיכנס מישהו, ובכך 'מציל' הוא מייחוד, אך לא תמיד כך הם פני הדברים.

עין רואה ואוזן שומעת

מאידך, בימינו מתקיימת המשנה (אבות ב,א) עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. מצלמות פזורות בכל רחבי הערים, ולעתים קרובות גם במקומות עבודה. תפקידן של המצלמות הוא בעיקר אבטחה, אך יתכן שמאחר ובכל רגע נתון יכולים לראות את הנעשה, אין מצב של 'ייחוד' האסור על פי ההלכה, במקומות אלה.

מהו אם כן, שורשו של איסור ייחוד?

"אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם עֶרְוָה מֵהָעֲרָיוֹת, בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָּה, שֶׁדָּבָר זֶּה גּוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (שו"ע אה"ע כב,א) - היינו חשש שבמקרה של גבר ואישה הנמצאים במקום אחד ללא רואים, עלולה להתפתח חיבה עד כדי קיום יחסים מרצון (ראה שו"ת אג"מ אה"ע ד,סה). השו"ע בעצמו כבר מגביל את האיסור (שם סע' ט): "בַּיִת שֶׁפִּתְחוֹ פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵין חֲשָׁשׁ לְהִתְיַחֵד שָׁם עִם עֶרְוָה" - לכאורה למצלמה יש אותה התכונה של פתח הפתוח לרשות הרבים, שכן בשני המקרים ניתן לראות אותם.

הקלטה מספקת?

כל זה ברור אם יש מי שעשוי להביט בתמונה בכל רגע נתון. אך מה ביחס למצלמה המקליטה בלבד ויכול מישהו מהביטחון לראות את ההקלטה כשיחפוץ. האם די בכך 'להציל' מייחוד, או שמא מקרה זה אינו ממש דומה לפתח הפתוח לרשות הרבים, שבו קיימת סבירות גבוהה בכל רגע שמישהו יביט ויראה את מעשיהם? והרי כל זמן שלא ארע אירוע חריג במקום, הסיכוי שאיש ביטחון יעבור מיוזמתו על התסריט נמוך מאוד!

הט"ז (כב,ט) כתב: "ההרחקה בייחוד הוא מפני שהיצר הרע מסית אז ביותר, במקום שאין בושה מפני אנשים אחרים", ולטבע זה של האדם חוששת ההלכה. אמנם השו"ע בהמשך (סע' י) מתיר להתייחד עם אשה בנוכחות בתה הקטנה, מאחר והאשה תחשוש שמא בתה הקטנה תגלה סודה ביום מן הימים. כלומר, כל דבר שעשוי ביום מן הימים לגרום לדבר העבירה להתגלות, גם אם כעת אינו בר דיווח (כילדה קטנה שאינה מבינה) נחשב כשומר המציל מאיסור ייחוד. (על כך כתב בהרחבה הרב שלמה לוי, בתחומין ל).

כל זה טוב ויפה לדיני ייחוד. אך ביחס לאשה סוטה כתבו נושאי כלי השו"ע שם (ב"ש וח"מ סק"יג) בשם תרומת-הדשן, שפתח הפתוח לרשות הרבים לא יצילה, מאחר והקשר בינה לבן הגבר המדובר קיים באופן פסול, שהרי בעלה כבר קינא לה, מה שנקרא בלשונם 'לבו גס בה'. בזמננו, שהקשרים במקומות העבודה לעתים קרובים מידי, וגם נקבעו כללי אתיקה למקומות עבודה לשמירה מהטרדות מיניות וכדומה, אין נכון להסתפק לכתחילה באזור מצולם בטלוויזיה במעגל סגור ומוקלט, אלא כדאי להצטייד בהגנות אפקטיביות יותר.

שאלות בתחומי הלכה וטכנולוגיה אפשר לשלוח למכון צומת באמצעות הדוא"ל Tora@zomet.org

רפואה והלכה

עמית גרון, 'מלוגמא' - הכוח לריפוי הוא שלך

רפואת הבעל שם טוב

חג השבועות הוא יום ההילולא של הבעל שם טוב הקדוש. נשמת הבעש"ט ירדה לעולם לפני למעלה מ300 שנה על מנת להחיות ולהאיר את הדורות האחרונים של הגלות, הנצרכים לאור גדול ומיוחד. אחד הדגשים בתורת הבעש"ט היא השגחה פרטית, שכל דבר ועניין מכוון בתכלית הכוונה מאתו יתברך, לטובת האדם ולגילוי אלוקות בעולם.

הבעש"ט שלל את הגישה לפיה מחלה הינה עונש סתמי על חטא כלשהו, ורק צריך להשתדל להתרפא ולחזור למצב שהיה לפניה, וראה בה מתנה מה' על מנת להביא את האדם למצב בריא וטוב יותר משהיה אי פעם.

רבי הלל מפאריטש סיפר שלא רחוק ממושב הבעש"ט היה כפרי אחד אשר היה לו בן שמספר שנים לא יכול היה לקום ממטתו ממחלת השיתוק ר"ל. בא הכפרי לבעש"ט עם בנו החולה ואמר לבעש"ט: שמעתי שאתם מתעסקים ברפואות, הלא תרפאו את בני? טוב, ענה לו, ארפא את בנך, אבל עבור זה תתן לי מאה רובלים כסף. כשמעו התחיל לצעוק: סכום גדול כזה אין לי. ענה לו הבעש"ט, אם כן אקח ממך חמישים - לא פחות. צעק עוד הכפרי: גם סכום כזה לא אוכל - יש לי ארבע חמש מטבעות של כסף, אם תרצו תקחו ותרפאו את בני ואם לאו - לאו. לקח הכפרי מחיקו הכיס עם המטבעות ונתן להבעש"ט, והבעש"ט לקחם מידו ופתח את הכיס והשליך המטבעות דרך החלון. הכפרי, כראותו זה, רץ בבהלה לחוץ לקבוץ המטבעות, והבעש"ט אמר להבחור: אתה בחור, למה אתה שוכב? לך לחוץ ותעזור לאביך לקבץ המטבעות! והבחור קם והלך לחוץ ועזר לאביו כמו איש בריא. והכפרי, כראותו זה, אמר להבעש"ט: ברוך השם שלא הוצרכנו לרפואתך - כי לא הבין שזה היה פעולת הבעש"ט, כי עסקו ברפואות היה לא לבצע כסף, רק לגלות אלוקות בעולם.

שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

בין הלכה למעשה

בנימין שיינברג, מעלה חבר

היינו שם

ליד: "היינו שם למרגלות הר-סיני, כאשר לרגע אחד נפתחו השמיים ואור גדול הופיע. אמת אלוקית בהירה וברורה, כזו שמתירה את כל הספקות ומראה את הדרך מראשית הבריאה ועד תכליתה"

חושך כזה הוא לא פגש מעולם.

חושך כהה, אפל וסמיך. הוא פקח את עיניו לרווחה, מחכה שיתרגלו לחשכה, אך לשווא. בלית ברירה החל לגשש את דרכו באפלה. צעד ועוד צעד, שולח את ידיו למשש, מידי פעם נפגע, ראשו נחבט בענף, רגלו מועדת על בור באדמה.

לפתע שמע קול צעדים מהירים. לפני שהבין מה קורה התנגש בו מישהו בעוצמה והוא נפל ארצה. הוא התיישב לאטו, מסדיר את הנשימה, ואז שמע קול רך, "מצטער, זה היה בטעות. נפצעת?".

"לא, אני... אני בסדר. מי אתה? ולאן אתה הולך?"

"אני נווד-יערות, כמוך, וכמותך אני בדרכי לצאת מן היער".

"אבל - איך אתה הולך כל כך מהר ובכזה ביטחון? הרי היער חשוך לחלוטין ואף אחד אינו יודע את הדרך החוצה".

גם בחושך הוא יכול היה לשמוע חיוך קל בקולו של ההלך. "ובכן, כמעט אף אחד. מי שכל חייו היה בחושך אכן אינו יודע את הדרך. אבל אני כאן כבר הרבה שנים. לילה אחד, לפני שנים רבות, הייתה ביער סערה נוראה. כולם חיפשו מחסה אבל אני נשארתי בחוץ. לפתע הבריק ברק וקרע את השמיים, ולרגע אחד היער כולו היה מואר.

היה זה רגע קצר אבל לי הוא הספיק. ראיתי איפה אני עומד, מה נמצא מסביבי והיכן היעד. מאז אני הולך מכוח אותה הידיעה. נכון, היא לא פתרה לי את כל הבעיות. יש פניות מסוימות בהן אני מתלבט; יש ענפים חדשים שצמחו רק אחרי אותה הסופה. אבל ברגע שהכיוון הכללי ידוע, קל הרבה יותר לנווט בחושך".

* * *

עולם שלם מתהלך בחשכה. כולם רוצים שיהיה כאן טוב, מחפשים את הדרך לאמת ולצדק, לשלום ולשמחה. אבל המציאות כל כך מסובכת. איך נמצא את הדרך לכל הטוב הזה?

השאלות סובבות אותנו מכל עבר. הן מתחילות במעגלים הפנימיים ביותר - איך לחיות את חיי האישיים? מה יביא לי אושר - הנאות מידיות או מחשבה לטווח ארוך? לדאוג לעצמי, כי אף אחד לא יעשה זאת במקומי, או לחשוב דווקא על האחר? משם נודדות המחשבות למעגלים רחבים יותר. האם להקים משפחה? היא תגביל אותי או תעצים אותי? ומה בכלל נחשב למשפחה?

הלאה אל שאלות חברתיות ולאומיות. האם יש דבר כזה 'עמים'? למה יש כל כך הרבה מלחמות בעולם? האם אנחנו צריכים להילחם או לוותר? שאלות קיומיות מתערבבות בתהיות פילוסופיות. האמנם יש משמעות בכלל לכל הקיום שלנו כאן? מה יישאר ממני אחרי מאה ועשרים? בשביל מה בכלל להתאמץ?

מה עושים עם כל השאלות האלה? מחפשים תשובות. מיטב המוחות האנושיים מנסים לאורך הדורות למצוא פתרונות. הצעות עלו וירדו, אידאולוגיות נכנסו בסערה, כבשו את העולם ולאחר דור או שניים פינו את הדרך לטובת השיטות הבאות בתור. גם כיום נמשכים הוויכוחים. אלו טוענים בעד לאומיות ואלו מצדדים באינדיבידואליזם. פרוגרסיביים מצד אחד מול שמרנים מצד שני. כל אחד בטוח בצדקת דרכו, מנסה לשכנע באמצעות סברות כאלה ואחרות.

אבל היתרון של הסברה האנושית הוא גם החיסרון הגדול שלה. לכל טיעון יש טיעון-נגד. כל תיאוריה עומדת על סף הפרכה. אין שום ידיעה מוחלטת, רק תזה שמחכה לאנטיתזה שתסתור אותה.

בתוך כל המבוכה הזו ניצב לו עם ישראל, ובמקום שאחרים מחפשים - הוא כבר יודע. לא משום שאנחנו חכמים יותר, פשוט כי היינו שם.

היינו שם למרגלות הר-סיני, כאשר לרגע אחד נפתחו השמיים ואור גדול הופיע. אמת אלוקית בהירה וברורה, כזו שמתירה את כל הספקות ומראה את הדרך מראשית הבריאה ועד תכליתה.

מאז אנחנו מפלסים את דרכנו בעולם, מתקדמים בבטחה מכוח אותה הארה. לא הכל ברור, לעתים נכשלים, נופלים וקמים - אבל את מה שראינו שם לא נשכח לעולם.

לתגובות: bshinberg@gmail.com

תאטרון באמונה

שם הכותבת: איילת סנאי, מחזאית ושחקנית, תאטרון השחר

סיפור חיינו

לא פעם שואלים אותי מאיפה באים לי הרעיונות להצגות שלי. הנושאים בהם אני מתעסקת רחוקים לכאורה מחיי היום יום שלי, ויש לומר גם של סביבתי הקרובה, והדבר גורר שאלות כמו "מאיפה את חושבת על הרעיונות האלו?". האמת, קשה לי לענות. לפעמים ישנה התנוצצות קטנה של רעיון, שבריר משפט שצץ לי בראש וממנו עולה ומתפתחת הצגה שלמה. פעמים רבות כאילו בלי שליטה, או תכנון, נוצרת יצירה מלאת עומק ונשמה. מתוך איזו השראה רגעית או לחילופין מטען ארוך טווח שמצוי בי ומוצא לפתע את מקומו וביטויו בעולם בצורת סיפור כזה או אחר. כי זה למעשה תמצית היצירה התאטרונית - היכולת לבטא רעיון, משאלה, חלום, שאלה, הרהור, התחבטות או סוגיה הרת גורל - דרך סיפור. דרך דמויות ועלילה, דרך מקום וזמן קונקרטיים. סיפור.

חג השבועות, זמן מתן תורתנו. לכאורה אין מציאות פלאית יותר מקבלת התורה. היכולת של בשר ודם, על יצריו, תאוותיו וחומריותו - לקבל על עצמו תורה אלוקית, אור אינסוף. אחת הדרכים בה אנחנו יכולים לקרב אלינו את התורה העמוקה מיני ים, את המצוות וההדרכות, ההנהגות הטובות, האמונה והקדושה - היא דרך סיפורים. התורה נפתחת בסיפורי בראשית וסיפורי האבות. ממשיכה בסיפור היווצרותנו כעם ומתארת לפרטי פרטים ציוריים את מעמד הר סיני. ודרך דמויות של גדולי דור, מספרי התנ"ך ועד ימינו אנו, אנו יכולים לטעום מעט מגדולתה של התורה, מהשפעתה עלינו כבני אדם, מהיכולת של כל אדם לדבוק בה ולהידבק דרכה בריבונו של עולם, לשלב חומר ורוח. לקדש חומר על ידי הרוח. דרך התורה. שהיא הסיפור של חיינו.

לתגובות והזמנת הצגות, סדנאות והרצאות - 24ayelet@gmail.com

שם המדור: פולמוס

כותרת: כפה עליהם הר כגיגית

כותרת משנה: האם ניתן להעתיק את המודל של מעמד הר סיני? מהם הגבולות הנדרשים בכפייה בזוגיות ובחינוך ילדים?

כותרת: מידתו של הקב"ה בחינוך ילדנו

שם הכותב: הרב דוד לוי, רב קהילה בקרית מנחם ומשיב הלכתי באיגוד רבני הקהילות

ליד: "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. בעצם לחשוף את המהות של הילד, שהיא טוב וישר ולעזור לו להגיע לשם"

כפיה לכפות נשמע קשה מאוד. אנחנו רגילים לנעשה ונשמע, יש לזה מנגינה יפה יותר. בלי כפיה רק רצון. הראי"ה קוק זצ"ל נותן לכפיה הזו משמעות מיוחדת בספרו מאמרי הראי"ה ומלמד אותנו שהכפייה הזו, היא בעצם להכניס את התורה בDNA של עם ישראל. משם הוא ממשיך (בעין איה שבת פרק ט,סז) לרובד יותר עמוק של הבנת הכפייה הזו - הבחירה שהייתה לישראל הייתה בחירה של שורש הרצון, דהיינו חשיפת רצונם הפנימי.

הרב אברהם שפירא זצ"ל מסכם: "אולם אין לפרש כי הייתה זו כפייה רגילה. כפייה רגילה היא כפייה שבה האדם אינו רוצה לעשות את המעשה ואף על פי כן כופים אותו לעשותו, ואילו הכפייה בקבלת התורה הייתה בכך שהקב"ה הראה לבני ישראל מה היא התורה, ולאחר שראו אותה בני ישראל הם לא יכלו כלל שלא לקבל אותה, שכן כח הבחירה ניטל מהם" (מורשה לחג שבועות עמ' קעב).

לחשוף את מהות הילד

מכאן נשאלת השאלה: כיצד ניקח את מידתו של הקב"ה לחינוך ילדנו. נמשיך לצעוד דרך משנתו של הרב קוק: מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. בעצם לחשוף את המהות של הילד, שהיא טוב וישר ולעזור לו להגיע לשם.

ועכשיו פרקטיקה. למשל איך מחנכים לחסד? להביא לילד לתת צדקה לעני זה יפה אבל זה לא מחנך. כי הילד הוא לא יותר משליח, הוא לא עמל עבור הנתינה הזו. אז איך כן? זכיתי ללמד כרב גן כבר עשור, והזכות הגדולה יותר היא הגננת שאיתה אני עובד, היא אשת חינוך אמיתית. באחד הבקרים בזמן ארוחת הבוקר, אחד הילדים פתח את התיק הוציא את האוכל ואמר, אוי אין לי זיתים עם הגבינה. מיד הגננת אמרה: ילדים, למי יש גבינה עם זיתים ומוכן לתת זית אחד, וכך תוך שניות היה לו סנדוויץ עם גבינה וזיתים. זה חינוך לחסד. הילד לקח משהו משלו ונתן.

דוגמה נוספת סיפר לי רב חשוב, שבבית שלהם יש מנהג בשבת בר מצווה כשהילדים לו אוספים סוכריות, לקראת הסוף הוא אומר להם: ילדים יש מצווה לעשר, תספרו כמה סוכריות יש והראה כמה זה מעשר, ואז תחפשו ילד שלא הצליח לאסוף ותתנו לו.

כמיהת הדור הבא

סיפור נוסף לסיום. הם היו שני חברים האחד חסיד והשני ליטאי מפולפל, לשניהם היו ילדים באותו הגיל, באופן מפתיע הם התפללו באותו בית הכנסת. הבן של הליטאי היה עומד לידו כל התפילה, אביו היה מסמן לו מתי לשבת איך לקום, לא לזוז, לא לדבר. ואילו החסיד מתפלל, מתנדנד, והבן שלו נכנס ויוצא, נעמד לידו בזמן ברכת הכהנים.

חלפו להם השנים, הבן של החסיד מגיע לתפילה בשמחה בדבקות ואילו השני חוטף תפילה והולך לו לסדר יומו. נגשו שני החברים לרב שאלו מה ההבדל? ענה הרב: ההבדל הוא גדול. רוב החינוך נעשה בדוגמה האישית, כשרואים שהתפילה זה משהו שמח ואבא עסוק בלהתפלל, זה הופך לכמיהה של הדור הבא.

לעילוי נשמת חמי הרב דוד מרדכי בן רבקה גולדנברג זצ"ל

----

הגבולות הנדרשים בכפיה בזוגיות

עו"ד עדו דיבון מומחה לדיני משפחה

בכדי להתחתן צריך שניים. שני אנשים שמחליטים להיות בזוגיות. האם גם בשביל להתגרש צריך שניים שמעוניינים בכך? או שדי שבן זוג אחד מעוניין לפרק את הנישואין? על פי ההלכה, לא די בכך שאחד מבני הזוג אינו מעוניין יותר לחיות בזוגיות. מילים כמו: "לא בא לי", "נמאס לי" "נגמרה האהבה", אינם נמצאים בלקסיקון ההלכתי.

על מנת לקבל חיוב גט מבית הדין כאשר צד אחד רוצה להתגרש והצד השני רוצה שלום בית, יש להוכיח שישנה 'עילת גירושין'. עילות הגירושין המוכרות בדין הם בין השאר: עקרות, מרידה, בגידה, מחלות ומומים שפוגעים ביחסי אישות, התנהגות בלתי הולמת וכד'. בשנים האחרונות בתי הדין פוסקים גירושין גם כאשר מדובר בפירוד ארוך ו/או כאשר ברור לביה"ד שאין סיכוי לשלום בית, ואין ענין 'למשוך' את המצב בו למעשה שני בני הזוג 'מעוגנים'.

רק צד אחד מעוניין

האם כאשר צד אחד מעוניין להתגרש ראוי שגם הצד השני יסכים לכך? כן, אך לא תמיד. באופן כללי מומלץ לכבד את רצון הצד השני, ואף אחד לא רוצה לחיות עם בן זוג שלא מעוניין לחיות עמו, אולם לעתים מדובר בגחמה כתוצאה ממשבר מסוים שעובר אחד מבני הזוג, ולא כדאי להגיע להחלטות חפוזות שלאחר מכן יצטערו עליהם.

בן זוג שנתבע לגירושין ואינו מסכים לכך ורוצה שלום בית, אין הדבר מעיד על כך - מניה וביה - שהוא סרבן גט. אולם כאשר בית הדין דן ומגיע למסקנה שיש לחייב בגט, ואחד מבני הזוג אינו מוכן לקיים אחר החלטה זו, אזי הוא מוגדר כסרבן גט. סרבנות גט אינה ראויה ולא משנה אם מדובר בגבר או באשה (נתון מפתיע: על פי הנתונים היום ישנם יותר גברים עגונים מאשר נשים עגונות).

לפעול שלא לעגן

במקרה כזה יש לפעול בכל הדרכים האפשריות על מנת שלא לעגן את בן הזוג. החוק מכיר בהטלת הגבלות על סרבן גט לרבות: הטלת סנקציות כספיות, הטלת הגבלות שונות (כגון להחזיק חשבון בנק, להחזיק רישיון נהיגה, לצאת מהארץ ועוד), ואף מאסר (בפועל כנגד אישה אין מפעילים את עונש המאסר למרות שהחוק מתיר זאת), אולם ישנה מגמה כללית שתפסה תאוצה בשנים האחרונות להילחם בתופעת סרבנות הגט בדרכים נוספות, כך חויב אביו של בעל סרבן גט בקנסות משמעותיים בטענה שהוא משפיע על בנו שיעגן את האשה, כך הותרו פעילויות של 'שיימינג' (פרסום שמו ופרטיו של המעגן וקריאה להוקעתו).

לאחרונה הייתה הרחבה נוספת בפסק דין מהפכני הקובע שכנגד סרבני גט ניתן לפעול בהליכים פליליים! והוטלו 15 חודשי מאסר על סרבן גט. מדובר בכלי נוסף בו ניתן להילחם בתופעת סרבנות הגט ולצמצמה.

לכן ואם נסכם את העניין, לא ניתן לקיים זוגיות בכפיה. אם ניתן להחזיר את שלום הבית על כנו, בוודאי שצריך לעשות כל מאמץ לשם כך. ברם אם אין לכך היתכנות ותוחלת, אזי יש לכבד רצון של צד שמעוניין להתגרש, ויש לקיים את הגירושין, עם כל הצער הכרוך בכך, ולא חס ושלום להגיע למצב של סרבנות גט.

עמוד 10

נקודת השקפה

על מצוות תשובה ווידוי

הרב מיכאל הרשקוביץ, רב היישוב נריה

המקדש אשה על מנת שהוא צדיק, אפילו הוא רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו[1]. שכן משהרהר תשובה בלבו הינו צדיק. ואולם מאידך, בפרשת אשם גזלות שבפרשתנו למדנו, שחייבה תורה את בעל התשובה להוסיף ולהתוודות על חטאיו בפיו, "שיאמר דברי התשובה בפיו"[2].

כך כתב הרמב"ם: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי"[3]. ומכיון שלא כתב הרמב"ם שחייב לעשות תשובה ולהתוודות, וכל שכתב שכשישוב מחטאו חייב להתוודות, הסיק המנחת חינוך שלדעת הרמב"ם אין התשובה מצווה חיובית, ולכן אף מצות וידוי שבאה עם התשובה אינה מצווה חיובית.

חיוב להתוודות

אולם פירוש זה בדברי הרמב"ם ובדעת ספר החינוך, אינו עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ם בסהמ"צ ועם דברי ספר החינוך. שכן בסהמ"צ כתב: "הנה נתבאר לך שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה, חייבין להתודות עליהן. ובספר החינוך כתב: "ועובר על זה, ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה, בטל עשה זה. ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עונו".

יש לעיין עוד בדעת הרמב"ם שמנה בסהמ"צ מצות וידוי ולא מנה מצות תשובה, ויש לעיין גם בדעת הרמב"ן שכתב בפירושו עה"ת[4] שהתשובה היא מצווה שציוונו הבורא לקיימה, ולמרות זאת, לא השיג על הרמב"ם בספר המצוות שלא מנה מצווה זו, ומשמע בפשטות שאף לדעתו אין למנותה שם, למרות שיש חיוב לקיימה. ועוד יש להעיר בדעת הרמב"ן שכתב בפירושו עה"ת שמצות תשובה לא נאמרה בלשון ציווי[5], ואם כן מנין החיוב לקיימה.

מדוע לוקין?

קושיה נוספת הקשה החיד"א: לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, ואם נאמר שתשובה ווידוי הינן מצוות עשה, אם כן כל הלאוין שבתורה הנם לאוין הניתקין לעשה, ולמה לוקין עליהם[6]. ונראה שחיובו של החוטא לשוב בתשובה בלבו, הוא פשוט ומובן מאליו. החרטה על החטא, הקבלה לעתיד, השיבה לדרך הישר והכפרה על החטא, כל זה מתחייב מהחיוב ללכת בדרך שצוותה תורה והאיסור לסור ממנה. אין כל צורך לפרט זאת. ועל כן אין קושי בדברי הרמב"ן שכתב שמחוייבים אנו לשוב בתשובה אף שלא נאמרה המצווה בלשון ציווי, משום שחיובה מובן מאליו.

מטעם זה לא מנו הרמב"ם והרמב"ן מצות תשובה, למרות שלדעת שניהם אנו מחויבים בה, משום שיש בכך כפילות, וכטעם שאין מונים במניין המצוות מצווה כללית, משום שיש בכך כפילות. ולכן לא כתבו הרמב"ם וספר החינוך שחייב החוטא לשוב, משום שזה פשוט וברור מתוך כלל חיוביה של תורה. ואולם מצות וידוי אינה מתחייבת בהכרח מכלל חיוביה של תורה. שכן בה צוותה תורה שלא להסתפק בתשובה שבלבו בלבד, אלא יש להוסיף אף את הוידוי שבפיו, ולכן את חיוב הוידוי שחדשה תורה הזכירו בהלכה, ורק אותו מנו במניין המצוות הרמב"ם הרמב"ן וספר החינוך.

ומסולקת קושית החיד"א. שכן לאו הניתק לעשה הוא לאו שניתק לעשה המיוחד לו, שבא לתקן את שעוה בעברו על הלאו. מה שאין כן עשה של תשובה שהוא כללי , ונובע מחיוב ההליכה בדרכה של תורה. וגם מצות וידוי המקוימת עם התשובה, הנה כתשובה, ואינה מנתקת לאוין שבתורה.


[1] דף מט ע"ב

[2] לשון ספר החינוך במצות וידוי מצוה שסד. ובסהמ"צ להרמב"ם היא מ"ע עג.

[3] היד החזקה פ"א מהלכות תשובה ה"א.

[4] דברים ל יא.

[5] "ונאמרה בלשון הבינוני".

[6] הובאה בתשובות משפט-כהן סימן קכח

"צופה מרחוק"

צופיה לקס - סטנדאפיסטית ושחקנית, אמא לתשעה ילדים

לימוד ליל שבועות

"השנה אני נשארת כל הלילה" החליטה מיקה, בכל שנה היא נשברת רגע לפני חצות. למילה שלה כבר אין ערך אחרי 5 שנים שבהם היא מנסה להחזיק את העיניים."אין, השנה זה קורה". את הפשטידות היא הכינה שבועיים מראש והקפיאה, את המרקים היא תכין בדקה ה90, את העוגות כבר במוצאי פסח ואת הקינוחים בחנוכה. "עכשיו נשאר רק לתלות עלים ירוקים בכל הבית" אמרה וסימנה את אחרון המשימות ברשימת ה'הפעם זה ילך' שלה.

מיקה, שידעה שעלים טריים לא יחזיקו עד כניסת החג, רצה לחנות מקס-סטוק הקרובה וקנתה גפנים, חיטים וענפי זית. על הדרך גם קנתה צנצנות וכלי פיירקס חדשים שיהיו להגשת המעדנים שהכינה. בדרך הביתה עברה בחנות הבגדים האהובה עליה, מצאה שמלה לבנה עם נעליים תואמות והרגישה איך הלב שלה מתרחב. "השנה אני שם" לחשה לעצמה וכבר דמיינה את עזרת הנשים ההומה, את הלימוד המתוק, את הילדים שמפריעים לה בכל רבע שעה. היא יכלה אפילו לשמוע את גערותיה ואת השוחד שתיתן להם כדי שיניחו לה ללמוד בשקט. "קחו שלוקים ורוצו למתקנים" היא תאמר ותדע שכל ילדי השכונה יהיו אף הם במתקנים.

החג נכנס ומיקה הדליקה נרות בתפילה שכל תפילותיה יתגשמו. שהילדים יהיו נינוחים, שהאוכל יהיה טעים, שהחג יהיה מושלם ומרומם. לקראת חצות הרגישה כיצד העיניים שלה מאבדות כיוון. "אבל ישנת צהריים" אמרה לעצמה והתחילה לשטוף כלים "רק לא להירדם". לקראת חצות עלתה לבית הכנסת. היא כבר ציפתה לפגוש את כל החברות, לחבור ללימוד שלהן, לקבל את התורה. דלת עזרת הנשים נפתחה ומיקה נכנסה. שקט. דממה בעזרה. מיקה הייתה בטוחה שכולם שקועות בלימוד אך לא יכלה להאמין למה שראו עיניה... עשרות נשים מנקרות על משענות הספסלים, כולן שקועות בשינה. עשרות נשים שעמלו, טרחו, בישלו וקיוו להגיע אל לימוד ליל שבועות. עשרות נשים מפורקות ולידם ילדים מפרקים שקיות של שלוקים.

מסביב לשולחן השבת

הרב דניאל קירש, ישיבת קדומים

תְּשׁוּבַת חֲלוֹם

יֶשְׁנָם כָּאֵלּוּ שֶׁזּוֹכִים לִתְשׁוּבוֹת עַל שְׁאֵלוֹתֵיהֶם בַּתּוֹרָה בְּעֵת שְׁנָתָם. כֵּיצַד מַגִּיעִים לִידֵי כָּךְ? כַּאֲשֶׁר מִתְיַגְּעִים בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעוֹת בָּהֶן עֵרִים, הַדָּבָר מַשְׁפִּיעַ עַל זְמַן הַשֵּׁנָה, שֶׁהִיא "א אִידִישֶׁער שֶׁלְּעָפָן (=שֵׁנָה יְהוּדִית)" (הָרַבִּי מִלּוּבָּבִיץ, סִפּוּרִים וְהוֹרָאוֹת עמ' 230)

סִפֵּר הָרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הַגָּאוֹן הָרַב יִצְחָק יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א, עַל אָבִיו הַגָּאוֹן הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצ"ל:

הָיָה זֶה כְּבָר לְאַחַר סֵדֶר הַלִּמּוּד הָרָגִיל שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף. הַשָּׁעָה הָיְתָה שְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת וְהָרַב נִרְדַּם בְּטֶרֶם מָצָא תְּשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה שֶׁהִטְרִידָה אֶת מְנוּחָתוֹ וְנוֹגַעַת לְעִנְיַן פְּתִיחַת דֶּלֶת חַשְׁמַלִּית בְּשַׁבָּת בְּטָעוּת.

לְפֶתַע הֵקִיץ הָרַב מִשְׁנָתוֹ וְנִזְכַּר בַּחֲלוֹם אוֹתוֹ חָלַם לִפְנֵי רְגָעִים אֲחָדִים. בַּחֲלוֹמוֹ נֶאֱמַר לוֹ שֶׁהַפִּתְרוֹן לִשְׁאֵלָתוֹ נִמְצָא בַּסֵּפֶר שֶׁנִּמְצָא בַּסִּפְרִיָּה שֶׁלּוֹ. סֵפֶר זֶה נִמְצָא בַּמַּדָּף הַשְּׁלִישִׁי. בַּחֲלוֹם אַף נֶאֱמַר לוֹ שֶׁזֶּהוּ הַסֵּפֶר הַשְּׁמִינִי מִצַּד שְׂמֹאל. לְרֶגַע הִרְהֵר בַּחֲלוֹם הַמּוּזָר, אַךְ לְאַחַר מִכֵּן קָם, נָטַל אֶת יָדָיו וּמִהֵר לָגֶשֶׁת לַמַּדָּף עָלָיו חָלַם. הָרַב סָפַר שְׁמוֹנָה סְפָרִים וְהוֹצִיא בְּשִׂמְחָה אֶת הַסֵּפֶר. כְּשֶׁהִסְתַּכֵּל בַּסֵּפֶר רָאָה שֶׁזֶּהוּ סֵפֶר "חַיֵּי אָדָם". סֵפֶר זֶה נִכְתַּב לִפְנֵי יוֹתֵר מִמָּאתַיִם שָׁנָה, וּוַדַּאי לֹא עָסַק בִּשְׁאֵלָה הִלְכָתִית הַנּוֹגַעַת בְּדִינֵי חַשְׁמַל בְּשַׁבָּת. בְּצַעַר רַב מִלְמֵל לְעַצְמוֹ "חֲלוֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבְּרוּ" וְנִגַּשׁ לְהַחֲזִיר אֶת הַסֵּפֶר "חַיֵּי אָדָם" לִמְקוֹמוֹ.

נִסָּה הָרַב לְהַחֲזִיר אֶת הַסֵּפֶר לִמְקוֹמוֹ אַךְ לֹא הִצְלִיחַ! דָּחַף עוֹד קְצָת, וְלֹא הִצְלִיחַ לְהַכְנִיסוֹ לִמְקוֹמוֹ. הִסְתַּכֵּל הָרַב בַּמַּדָּף וּלְפֶתַע שָׁם לִבּוֹ לְסֵפֶר אַחַר הַמֻּנָּח מֵאֲחוֹרֵי מְקוֹמוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר "חַיֵּי אָדָם". הוֹצִיא הָרַב בִּזְרִיזוּת אֶת הַסֵּפֶר מֵהַמַּדָּף וּמָה רַבָּה הָיְתָה תַּדְהֵמָתוֹ! לַסֵּפֶר הָיְתָה כְּרִיכָה כְּחֻלָּה וְיָפָה וּבְאוֹתִיּוֹת זְהֻבּוֹת הָיָה רָשׁוּם עָלָיו "לֵב אַבְרָהָם". הָרַב מִהֵר לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר, וְכַאֲשֶׁר פְּתָחוֹ מָצָא מִיָּד תְּשׁוּבָה לַבְּעָיָה הַהִלְכָתִית בָּהּ דָּן לִפְנֵי שָׁעוֹת אַחָדוֹת. מִיָּד שָׂמַח הָרַב שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְהוֹדָה לקב"ה עַל הַפִּתְרוֹן שֶׁשָּׁלַח לוֹ בִּזְמַן שְׁנָתוֹ.

כְּשֶׁשָּׁמַע זֹאת בְּנוֹ, הַגָּאוֹן הָרַב יִצְחָק יוֹסֵף, לְאַחַר הַהִתְפַּעֲלוּת מֵהַסִּפּוּר, שָׁאַל אֶת אָבִיו: הַאִם נִתָּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת מִצְוַת לִמּוּד תּוֹרָה בַּחֲלוֹם?

תְּשׁוּבַת הַגָּאוֹן הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זצ"ל:

מָה הַנָּפְקָא מִנָּה (מָה יוֹצֵא לָנוּ לְמַעֲשֶׂה מֵהַחֲקִירָה הַזֹּאת)? תַּגִּיד שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוָה.

הִסְבִּיר הַגָּאוֹן הָרַב יִצְחָק יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א אֶת דִּבְרֵי אָבִיו: הַגָּאוֹן הָרַב שְׁלֹמֹה זַלְמָן אוֹיֶרְבָּךְ זצ"ל (הֲלִיכוֹת שְׁלֹמֹה סֻכּוֹת, פֶּרֶק ט', סְעִיף י"ז) פָּסַק שֶׁבְּחַג הַסֻּכּוֹת, כַּאֲשֶׁר נוֹצַר מַצָּב שֶׁאֵין מַסְפִּיק מָקוֹם לְכֻלָּם לִישֹׁן בַּסֻּכָּה, וְאֵין בְּרֵרָה אַחֶרֶת, מֻתָּר לְהוֹצִיא מִישֶׁהוּ שֶׁכְּבָר יָשֵׁן בַּסֻּכָּה אֶל מִחוּץ לַסֻּכָּה. הַסִּבָּה לְכָךְ הִיא שֶׁכָּרֶגַע אָדָם זֶה יָשֵׁן, וְכַאֲשֶׁר הוּא יָשֵׁן אֵין בּוֹ דַּעַת וּמִמֵּילָא הוּא פָּטוּר כָּרֶגַע מִכָּל הַמִּצְווֹת. לְפִיכָךְ עָדִיף לְהוֹצִיא אֶת אוֹתוֹ אֶחָד שֶׁיָּשֵׁן, וּבִמְקוֹמוֹ יִכָּנֵס אָדָם הַמְּחֻיָּב לִישֹׁן בַּסֻּכָּה.

לְעֻמָּתוֹ סָבוּר מָרָן אַבָּא זצוק"ל שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא יָשֵׁן אֶל מִחוּץ לַסֻּכָּה גַּם כַּאֲשֶׁר אֵין מָקוֹם לְכֻלָּם לִישֹׁן בָּהּ. הַסִּבָּה לְכָךְ הִיא שֶׁגַּם מִי שֶׁיָּשֵׁן חַיָּב בְּמִצְווֹת. (וְהוֹכִיחַ זֹאת מֵהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ סִימָן ס"ג, ס"ה שֶׁאִם אָדָם יָשָׁן יֵשׁ לְהָעִיר אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן). כֵּיוָן שֶׁלְּדַעַת אָבִי זצוק"ל שֶׁאָדָם שֶׁיָּשֵׁן חַיָּב בְּמִצְווֹת, לְפִיכָךְ אִם הוּא חוֹלֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה הוּא זוֹכֶה לְקַיֵּם אֶת מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה. וְאִם אֲנַחְנוּ נִפְסֹק בָּאָרֶץ שֶׁמִּי שֶׁחוֹלֵם מְקַיֵּם מִצְווֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה , הקב"ה יְקַיֵּם אֶת פְּסַק הַהֲלָכָה שֶׁלָּנוּ בַּשָּׁמַיִם וְיִתֵּן לוֹ שָׂכָר כִּמְקַיֵּם מִצְוָה.

לְסִכּוּם: הַחוֹלֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה קִיֵּם מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה.

להצטרפות לרשימת תפוצה לקבלת שאלה נוספת במייל, נא לשלוח בקשה ל - danielhk613@gmail.com

עמוד 13

אור אין סוף

מעובד מתוך אתר 'זושא' - מגלים את הסיפור החסידי

יומם של המיוחסים

רבי חיים מצַאנְז היה נוהג לכבד ולקרב אליו את נכדיהם של צדיקים מן הדורות שעברו. פעם אחת לקראת חג השבועות בא לצאנז נכד צדיקים מיוחס. למרות ייחוסו היה זה אדם גס ופשוט, ולא התנהג בדרך ארץ, באופן הראוי לאדם כמותו. שאל אותו רבי חיים: היודע עתה מדוע קוראים ליום ב' סיוון, שלפני חג השבועות, "יום המיוחס?" לא ידע האיש להשיב על השאלה. אמר לו רבי חיים: "אומר לך אני את הסיבה. דבר זה בא ללמדנו שלפני שניתנה התורה בחג השבועות היו המיוחסים חשובים. לכן נקבע יום זה לפני החג. אבל לאחר מתן התורה בחג השבועות אין חשיבות לייחוס אבות. מעתה, מי שהוא תלמיד חכם ומתנהג כהלכה הוא ה'מיוחס', ואם לאו - אין לו שום ייחוס שראוי לכבדו בו".

מעט מן האור

הרקע לסיפור הוא הכבוד הרב שהיו זוכים לו 'מיוחסים', בני משפחה של צדיקים ותלמידי חכמים. דבר נוסף שבו עוסק הסיפור הוא המנהג לכנות את יום ב' בסיוון, ארבעה ימים לפני חג השבועות, 'יום המיוחס'. יום זה נמצא בתווך בין ימים מיוחדים וחגיגיים - בין ראש חודש סיוון ובין 'שלושת ימי ההגבלה', שבהם נהוג להתכונן לחג השבועות. המנהג לכנות יום זה 'יום המיוחס' נועד להכליל גם יום חולין זה ברצף הימים המיוחדים שסביבו. ובכל זאת, בדרשה שדרש רבי חיים מצַאנְז מופיע הסבר שונה לגמרי - 'יום המיוחס' מופיע לפני חג השבועות כדי ללמד שכל עניין ה'יחסנות' וכבודם של מיוחסים איבד את משמעותו לאחר נתינת התורה שאירעה בחג השבועות. התורה מתוארת כמי שגרמה לביטול החשיבות של הייחוס המשפחתי, וכמי שהעמידה מדד חדש לכבודו של אדם - הידע התורני שלו והתנהגותו המוסרית. התורה מופיעה בדרשה זו כאמצעי המאפשר שוויון הזדמנויות. כל אחד יכול לזכות ללמוד אותה ולהתנהג על פי ציווייה, ובכך לזכות גם בכבוד ובהערכה.

סיפורים נוספים באתר http://www.zusha.org.il

עמוד 14

התחדשות

מוריה מייזלס, אימון נשי - להיות כפי שאת בתפארתך

רות - התבטלות - מלכות

הקושי גדול בתהליך האימון, כמו בעוד מקומות בחיים, הוא התנועה קדימה אל הלא נודע. המעבר מדיבור לפעולה, מתכנון למימוש ועשייה.

השינוי אותו מייחלת המתאמנת להביא אל חייה, מעורר בה עולם שלם של משאלות ותקוות. היא מעוררת אצלה רצונות שטרם מומשו ומצפה לאפשרויות חדשות שיפתחו עד ש... עד שצריך להתחיל ליישם. בדיוק אז מתעוררים כל הפחדים והעיכובים, עם כל השאלות הפנימיות והתהיות - "בעצם למה לי? מה רע לי עכשיו? ובכלל מי יודע האם השינוי הזה יהיה לי טוב או יביא אותי לאן שאני רוצה?".


לולא הכרות מעמיקה עם הדפוס הזה והכנה נכונה לקראתו, כל הרצונות היפים היו מן הסתם נגנזים ומסתכמים לכדי אמירה רפה "אולי בעוד שנה", "אולי זה לא הזמן" ו"כנראה זה לא באמת בשבילי".

ה'מתאמנת' המרשימה ביותר

אחת ממורות הדרך הענקיות בהן זכינו היא רות. רות היא ה'מתאמנת' המרשימה ביותר שאני מכירה, אם אפשר לכנותה כך. היא בחרה בשינוי שאין גדול ממנו ועשתה אותו במלואו בלב שלם, תוך נכונות לשלם את כל אשר ידרש ממנה. רות הולכת אל הלא נודע. יותר מזה, היא הולכת לקראת חיים, מתוך ידיעה ברורה שצפוי בהם עוני ורעב ובזיונות ובדידות.

מה ראתה רות בנעמי ובתורתה, מה אפשר לרות לדבוק בדרך בה האמינה למול הררי הקשיים והסיבות הרבות והטובות שלא לעשות כן?

נראה שדרך אישיותה הענקית וצידקותה הכובשת של נעמי פגשה רות את האמת. זו היתה אמת מקיפה שמשכה אותה בעוצמה כה חזקה שבלמה את הזעזועים העצומים שהיא עתידה לספוג בעקבות השינוי הגדול ותולדותיו. אמת שגרמה לרות להניח בצד את כל מה שידעה והכירה את כל מה שחשבה והבינה וללכת. ללכת אל הלא נודע. "נעשה ונשמע" כפשוטו.

כי רות בחרה לדבוק

דבקות - מילה מלאה מתיקות. אך מי מאיתנו יודעת היום להיות דבקה? לדבוק בדבר ולתת לו לקחת אותך איתו, ולהעז להיות להיות בבחינת "באשר תלכי אלך... עמך עמי". דבקות היא מילה נרדפת להתבטלות. ידוע שקבלת תורה תלויה בהתבטלות האדם למי שאמר והיה העולם. כגודל ההתבטלות והדבקות גודל הקבלה. כמה מילים אלה אינן מוכרות לנו כיום.
הרי כל השאיפה היא להופיע את עצמי, להעצים את עצמי ולממש את יכולותיי, לזה הומצא כל עולם האימון הכללי! מה להתבטל עכשיו?!


אלא שבעזרת רות אנחנו רואות שהדברים הם בדיוק הפוכים. דווקא כשהאדם מאפשר לדבר גדול ממנו לעבור דרכו גם הוא עצמו גדל והגדלות היותר אמיתית שבו מופיעה ממנו. לכך קיים עולם האימון היהודי.

ביטחון פנימי בהתבטלות

נוסיף עוד ונאמר כי לא סתם מספר המדרש שרות בת מלך היתה. כנראה שדווקא בת מלך שאין לה שום תהיה על ערכה העצמי, שגדלה כנסיכה, שהיא מלאה ביטחון פנימי היא ודווקא היא יכולה בלא כל פחד להתבטל, לדבוק ללא חשש במה שנראה בעיניה האמת היותר נכונה. דווקא מתוך שהיא יודעת את עצמה, היא מעיזה ללכת אל האין הגמור. להפוך לכלי פנוי לאמת גדולה ממנה ומהשגתה שתעבור דרכה. ובכך תהפוך לראשונה לבת מלך אמיתית. לאמה של מלכות. למקימת שושלת המלוכה של בית דוד לנצח.

רות היתה מפוכחת וידעה שבבחירתה היא בוחרת בחיי קושי גשמי ונפשי אך לא חששה מכך. בזכות החיים לצידה של נעמי היא גילתה את טעם החיים ועומקם, את החיבור אל מקור הכל, אל צינור חיי עולם, וחיבור זה הוא ששינה את יחסה ל"מה שחשוב בחיים" ו"לדברים שכדאי להשיג בחיים".

רות ויתרה על תפיסות העולם והעמדות הישנות שלה מסרה בלב שלם את חיי השעה שלה. היא בחרה בחשק ובדבקות למען ההשתייכות אל עם ה' ותורתו. למען חיי עולם. וזכתה, כפי שאנחנו יודעות גם לזה וגם לזה.

אז בקצרה, רוצה מלכות? הדבקי ברות!

לתגובות: mor.may11@gmail.com

בין קודש לחול

הרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון

מבחן היושר של דן אריאלי

את שתי הקבוצות חילק פרופסור דן אריאלי באופן שווה. מטרת הניסוי הייתה לגלות מה משפיע על היושר שלנו. לפני מבחן היושר שנערך להם, התבקשה קבוצה אחת לרשום את עשרת הדיברות וקבוצה שנייה התבקשה לרשום עשרה ספרים שקראו בתיכון. ערכי מוסר מול ערכי תרבות. התוצאות היו מובהקות. אלו שנזכרו בספרים שקראו, רימו בדיוק כמו אלו שלא נזכרו בכלום. לעומתם, אלו שנזכרו בעשרת הדיברות לא רימו. בכלל לא רימו. ההיזכרות בעשרת הדיברות גרמה לאנשים לא לרמות ('לא רציונלי ולא במקרה' 174) .

* * *

עשרת הדיברות שלנו לא צריכות חיזוק ממחקרים. גם אם המחקרים היו הפוכים עדיין היינו מאמינים בנצחיות התורה שלנו. מה שצריך חיזוק זה סגנון החינוך שלנו. ה'בונטון' החדש בעולם החינוך מתמקד בילד ובמה שרלוונטי לילד. 'אל תטיפו מוסר לילדים אלא תורידו ותחברו את המוסר אליהם', מלמדים אותנו המומחים.

אבל מסתבר שכדי לשמור על העולם הערכי שלנו אנו צריכים מקור חיצוני ועליון שאליו אנו מחויבים. ספרים תרבותיים הנם חשובים מאוד והם מעשירים את עולמנו, אבל הם לא יעזרו לנו לשמור על הערכים שלנו. כדי לגדל כאן דור ערכי הוא צריך ללמוד על תורה נצחית שלא תהא מוחלפת ולא על השאלות איך הלימוד ריגש אותו ומה זה עשה לו מבחינה קיומית. בעולם 'פוסט-מודרני', השוקע לא אחת באני הפנימי שלו, נשמח במתנה שקיבלנו בהר סיני ונמשיך להעביר אותה הלאה. המתנה ששמרה על הערכים של אבותינו, המתנה שתשמור על הערכים של ילדינו. חג מתן תורה שמח.


עבור לתוכן העמוד