הלכ-טכניקה בשבת - כורח הלכ-לאומי

[פורסם בספר 'מעגלים- כרך שמיני', ישיבת מעלה גלבוע הקיבוץ הדתי, תשע"ג]

הלכ-טכניקה בשבת - כורח הלכ-לאומי

שמעתי את הרצאתו של הרב עילאי עופרן בכנס 'תורה ומדע', שנערך בחודש ניסן דנא בירושלים, ע"י אגודת אנשי מדע שומרי תורה. התיזה שהציג היתה פקפוק רבתי בצורך בפתרונות הלכ-טכניים לשבת, שהרי הם נועדו בעיקר למיגזרי הרפואה והבטחון, ושם ניתן להתיר את הפעילות הנחוצה בלעדיהם, מתוך הסתמכות על 'ספק פיקוח נפש' ו'כבוד הבריות'. כדובר אחריו באותו כנס (על נושא אחר) מצאתי לנכון להעיר בקצרה, אך בתוקף, כנגד הדברים. משקבלתי להתייחסות את המאמר שלפנינו, המתפרסם בבטאון זה, נוכחתי כי דבריו כנגד הנחיצות בפתרונות הלכטכניים התמתנו מאד. בדבריו כאן תומך הרב עילאי בפה מלא בנחיצות להזדקק לפיתוחים אלו, בעיקר בשל השטח האפור הרחב שלא ניתן להכלילו בקלות במרחב היתרי 'פיקוח נפש' ולא 'כבוד הבריות'.

למרות שאני מסכים לכיוון הכללי של דברי הרב עילאי במהדורה זו אני מוצא לנכון למשוך בעט ההערות, ולהאיר כדלהלן:

א.  אינני יודע כיצד אפשר להכליל את כל הפעילות בצבא, במשטרה, בשב"ס, במשרד החוץ, בקהיליית המודיעין, בבתי חולים, בבתי אבות, במוסדות לבעלי צרכים מיוחדים, בכבאות, בתקשורת, באספקת מים, בתחנות הכח, בנמלי ים ואויר, באבטחה ובעוד שבעים ושבעה תחומי פעילות ציבורית הכרחית האופיינית למדינה יהודית - ולכנוף את כל אלו תחת מוטת כנפי 'ספק פיקוח נפש' או 'כבוד הבריות', ואפילו לא 'שלום הציבור', כמושגים הלכתיים מקילים. ויסולח המשפט הארוך. אכן, ההלכ-טכניקה, גם אם היותה מוגבלת, מקנה מרחב פעילות גמיש ורחב לתחומים אלו בהכללה.

ב.   הרב עילאי טרח למצוא 'סכנה' בפתרונות הלכ-טכניים, והוא מצטט את הרב חיים דוד הלוי זצ"ל שחשש ממדרון חלקלק ולימוד דבר מתוך דבר לכיוון של קולות מפליגות. לדידי פשוט כי חששות אלו כוחם יפה (=רע) שבעתיים, וקל וחומר, להיתרים החליפיים שהוא מציע, דהיינו היתרים גורפים למכלול התיפקוד הציבורי מעצם היותם ממלכתיים.

ג.    המושג 'כבוד הבריות' כוחו יפה רק למקרים מזדמנים ובדיעבד, ולא ניתן לבנות עליו מגדלי היתר שוטף. אמנם ה'רבנים החברתיים' מנסים כיום לרומם היתר זה, "כבוד הבריות", אך דומה כי השימוש ההלכתי בו במהלך הדורות היה מצומצם ביותר. לא ניתן לכלול בו את נושא הבטחון וגם לא פריפריה רפואית רחבה. וכבר מילתנו אמורה שהחשש לניצול מוגזם של היתר זה גדול שבעתיים מאשר הרחבת השימוש בציוד הלכטכני.

ד.   בכנס הנ"ל מתחתי בקורת השקפתית תוך איזכור פולמוס שנערך בראשית שנות המדינה בין פרופ' ישעיהו לייבוביץ לרבני הציונות הדתית, ובראשם הרבנים נריה וישראלי, סביב שאלת אפשרות שמירת השבת ההלכתית במדינה יהודית. טענתי כי הרב עילאי מהלך בעקבות סבו, פרופ' ליבוביץ, במאמרו המאתגר שצויין בהערה 3 למאמר זה. טיעוניו מסתכמים בנקודות הבאות (הניסוח שלי) הכוללות גם התייחסות לפתרונות "טכניים":

1.     השבת היא בעיה דתית בהעדר פתרונות הלכתיים לתיפקודה של מדינה יהודית.

2.     היהדות הדתית ורבניה לא הציגו 'חוקת שבת' ריאלית, ורק מקדישים מאמצים לפטור שומרי שבת מחובת עבודה, ומטילים את העול על חילוניים בלבד.

3.     הנושאים שהודגמו הם מתחומי בטחון הפנים, מים וחשמל, ימאות ותעשיה כבדה.

4.     הסתמכות על נכרי כ'גוי של שבת' אינה קבילה בימינו מבחינה דתית-חינוכית.

5.     פתרונות מדעיים וטכניים נראים בעלי סיכוי קלוש ורחוק.

6.     כל שיטת חיפוש ההיתרים כמו פעולה ב'שינוי' איננה ראויה "ומרחיקה את הנוער".

7.     צריך להתיר בהרחבה את תיפקוד המדינה בשבת, בדומה להיתר מלאכה במקדש (!)

שיטתו סוכמה ע"י תלמידו המובהק, אליעזר גולדמן, איש הקיבוץ הדתי בקונטרס 'ההלכה והמדינה' (תשי"ג עמ' 3): "בהלכה הנמצאת בידינו אין למדינה סטאטוס. המדינה אינה קימת בשבילה... כל עצמה של הלכה זו נתגבשה דוקא מתוך העדר עצמאות ממלכתית, ומתוך תלות במשטר מדיני המקויים בידי הגוים. הפתרון המוצע הוא דרך של חקיקה תורנית חדשה בשביל המדינה, אשר, אם אין אפשרות אחרת, תיעשה ע"י מוסדות כלליים של הציבור הדתי, ולאו דוקא ע"י המוסדות הרבניים".  

פרופ' לייבוביץ מציע איפוא 'סנהדרין עממית' שתתאים את ההלכה לחיים. אני מזהה את הבקורת 'משמאל' על ההלכטכניקה (בצד הבקורת החרדית 'מימין') כהמשך מרוכך לגישה זו.

סוף דבר, המחלוקת בין הרב עילאי עופרן לביני היא יותר בתחום ההשקפתי של 'מדיניות ההלכה', מאשר במישור המעשי.   

עבור לתוכן העמוד