מעורבות נשים בחיי הציבור – מבט הלכתי-חברתי

[פורסם בספר 'אשה, חוה, אדם : נשיות יהודית בין התפתחות למסורת', ירושלים תשס"ט]

מעורבות נשים בחיי הציבור – מבט הלכתי-חברתי

 

א.  הגיור בישראל – תמונת מצב

התיזה הכלולה במאמר זה היא כי עולם הגיור כפי שאנו מכירים אותו כיום, (ויתכן שאף מאז ומעולם) הוא עולם נשי. לקביעה זו יש כמה וכמה השלכות, וטמונות בה המלצות מעשיות שיפורטו בסוף המאמר.

היכרותי האישית עם עולם הגיור ומעורבותי הפעילה בו, החלה בשלהי שנת תשנ"ה (1995). באותה עת הזמין אותי הראשון לציון דאז, הרב אליהו בקשי-דורון שליט"א, וביקשני לבדוק את נושא הגיור ולהמליץ בפניו על דרכים נאותות להפעלת מערכת זו.

זאת לדעת: על פי החוק ראש העדה הדתית היהודית - קרי: הרב הראשי לישראל[1] - הוא המופקד על הנפקת תעודת המרה ליהדות (קרי: גיור).[2] אמנם, על פי ההלכה כל בית-דין של "שלושה הראויים לדון" יכולים לגייר ומעשיהם תקפים, אך מדינת ישראל לא תכיר בגיורים כאלו ולא תרשום אותם במרשם האוכלוסין. כל הגיורים ההלכתיים בישראל נערכים בבתי-דין מוכרים בלבד, ורק הם נרשמים כמי ש'המירו' את דתם ליהדות.

הרב הראשי, או נציגו, הוא המנפיק תעודת המרה, בה חושקים רבים המעוניינים להסתפח לעם היהודי. עד לאותה שנה הנוהג היה כי רק בתי-הדין האזוריים עסקו בגיורים. מכיון שמרבית הדיינים המכהנים בהם משתייכים למגזר החרדי, הם מיעטו בגיורים, הקשו ומשכו, על פי השקפת עולמם המחמירה בנושא זה. בעקבות המלצותי הוחלט להקים 'מינהל גיור', ולהפעיל במסגרתו מערכת של בתי-דין מיוחדים לגיור, ובמקביל – אולפני גיור לכל דורש, ובפיזור ארצי ונגיש. בשנה זו (1996) התמנו עשרה הרכבים כאלו, שאוישו בדיינים מן המגזר הציוני-דתי, בעלי השקפת עולם המקרבת גרים ופותחת להם שער ידידותי. משרדי החינוך והקליטה, וכן הסוכנות היהודית לישראל, הפעילו עשרות אולפני גיור שפתחו שעריהם בפני העולים, אזרחי ישראל, מכוח חוק השבות. מסגרת זו קיימת עד היום, אם כי היא עברה 'בעלות'; במקום להשתייך לרבנות הראשית ולמשרד הדתות (שחדל להתקיים), כיום 'מינהל הגיור' הפך ל'מערך הגיור', והוא פועל (החל משנת 2004) במסגרת משרד ראש הממשלה.

עמדתי בראש מינהל הגיור בשנים 1996 עד 2000, ודברי דלהלן מבוססים על היכרותי הקרובה את נושא הגיור לכל רוחבו ועומקו.

ב. 'רוב מיוחס' לנשים

מהר מאד התברר לכל קהיליית הגיור (דיינים, שליחי בית-הדין, מורים, אנשי מינהל) כי האוכלוסיה המתגיירת מאופיינת בהיותה נשית. מספר הפונות לגיור גבוה בצורה בולטת לעומת מספר הפונים. הגיורת היא המקרה האופייני, ולא הגר.

להלן טבלת סיכום המתגיירים בשנים 1996-1999, בהן כיהנתי כראש מינהל הגיור.[3]  מתוך היכרות קרובה ידוע לי ששיעור זה נמשך עד היום (2006), אם כי כמות הגיורים השנתית גדלה בצורה משמעותית.[4]

גיורים בשנים 1996-1999

תיקי גיור

תיקי גברים

% גברים

תיקי נשים

%  נשים

ילדים אגב אמם[5]

ס"ה נפשות

ס"ה מתגיירים מכל הארצות

6592

2162

33%

4430

67%

4594

11186

ס"ה מתגיירים ללא אתיופים

3770

937

25%

2833

75%

1025

4795

 

מטבלה זו עולה כי ללא האוכלוסיה האתיופית,[6] אחוז הנשים הפונות לגיור הוא 75%, ואילו שיעור הגברים הוא רק 25%. אכן, לא קשה לנחש את הסיבה העיקרית, והיא הרצון כי הילדים שיוולדו ייוכרו כיהודים ויוכלו להתחתן כדת משה וישראל. רוב מכריע של הפונות לגיור הן נשים בגיל הפריון, וכמובן גם זו עדות למניע – השאיפה שהולד יוכר כיהודי.[7]

התבוננות בעובדה משמעותית זו הביאה אותי לכלל מסקנות השקפתיות ומעשיות הנוגעות לעולם הגיור, כאן ועכשיו. נתון זה מלמד כי למרבית המתגיירים והמתגיירות יש מניע 'אינטרסנטי', הקשור להקמת משפחה ולעתיד הצאצאים.

מאידך, קיימים לא מעט מתגיירים ומתגיירות אשר המניע שלהם הוא רוחני טהור, הנובע מתוך הארה פנימית, רגשית ורוחנית. רבים מונָעים מכוח השורשים המשפחתיים ההיסטוריים, וחשים חובת כבוד לאבות אבותיהם, לחזור לחיק העם אשר ממנו צמחו.

ניתן אפוא לומר כי עולם הגיור נחלק 'בגדול' לשניים: מתגיירים 'עמוקים', העושים זאת מתוך אמונה רגשית, שכלית או התחברות לשורשים, ומנגד – גיורי אינטרס כלשהו, בעיקר נישואין וילודה.

כאן המקום להדגיש כי 'גיורי אינטרס' מתקבלים על פי ההלכה, אם הם נערכים כדת וכדין, דהיינו קבלת מצוות, מילה (בזכרים) וטבילה. כך שנינו במסכת יבמות (כד, ע"ב):

אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים (=הטבות כלכליות), לשום עבדי שלמה (=זכות עבודה) – אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות,[8] ואחד גירי מרדכי ואסתר – אינן גרים...

עם זאת, הגמרא מסכמת שם וחותכת: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.

להלכה נפסק אפוא כדעת חכמים, שגם גיור לשם אישות[9], ולשם אינטרסים נוספים - "כולם גרים הם", והגיור חל ותקף.

ג.  יתרו ורותי – שני דגמי גיור

מצינו בתנ"ך, ובפרט כאשר מעיינים בו מנקודת מבטם של חז"ל, שני מודלים לגיור – יתרו לעומת רות. יתרו מייצג, כסטריאוטיפ, מתגייר הבא ממעמקי האמונה, לעומת רות המואביה, אשר לפי פשוטם של מקראות ולפי מדרשי חז"ל מייצגת את 'הדגם המשפחתי' - היא דבקה במשפחת בעלה המת, וכמהה להקים לו זרע בתוך עמו ונחלתו.

עלה בדעתי כי גם אותיות שמם דומות למדי, י-ת-ר-ו  /  ר-ו-ת-י, ללמדך כי בא זה ולימד על זו, ובאה זו ולימדה על זה.

נעיין מעט באפיקי גיורן של שתי דמויות אלו. כך דרשו חז"ל:

מי הוא זה שבא ונתגייר והיה גר של אמת? זה יתרו, שנאמר: 'וישמע יתרו את כל אשר עשה

א-לוהים למשה ולישראל עמו' (שמות יח, א).[10] 

על פסוק זה פירש רש"י, בשם חז"ל:

מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. 

יתרו מתגייר בעמדו נפעם לנוכח ההתגלות הא-לוהית ב"קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". חז"ל מציגים זאת כ'גיור מאהבה', מחיבה, ולא מיראה או פחד ממלכו של עולם.

חז"ל ראו בהצעת משה לחותנו להצטרף למסע אל ארץ-ישראל הד לגיורו, ובפרט לעובדת היותו מודל למתגיירים בעתיד: 

'אל נא תעזוב אותנו... והיית לנו לעינים... והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך' (במדבר י, לא-לב) - אין 'נא' אלא לשון בקשה. אמר לו: עכשיו ישראל אומרים לא נתגייר יתרו מחיבה; כסבור היה יתרו שיש לגרים חלק בארץ ישראל, עכשיו שראה שאין להם חלק – הניחם והלך לו. דבר אחר: כסבור אתה שאתה מרבה כבוד המקום? אין אתה אלא ממעט. כמה גרים ועבדים אתה עתיד להכניס תחת כנפי השכינה. 'והיית לנו לעינים' – שלא תנעול דלת בפני הגרים הבאים לומר: אם יתרו חותנו של מלך לא קיבל עליו, קל וחומר לשאר בני אדם.[11] 

הווי אומר: חז"ל קובעים כי גיורו של יתרו נובע 'מחיבה', לשם שמים, ללא מניע תועלתני כלשהו. אין כאן 'סל קליטה', 'משכנתא' או 'דרכון כחול'. משה הפציר בו לבוא לארץ, גם אם לא יקבל בה נחלה, כדי שכולם ידעו שהוא נתגייר 'ללא תמורה'.[12]

מאידך, גיורה של רות הוא מופת משפחתי - נערה משדי מואב מוצאת את גאולתה האישית בחיק משפחת בעלה המת. אמנם, מדרשי חז"ל מתארים את טוהר התנהגותה ואת מידותיה הנעלות, ומציינים את דוד המלך כטמון בגיורה הפוטנציאלי. יחד עם זאת, הם אינם חולקים על ההבנה הפשוטה של סיפור המגילה: גיור לשם אישות.

מקובל לכנות את מגילת רות 'מגילת הגיור', ורות מגלמת את דמותה של המתגיירת האולטימטיבית. זוהי גם הסיבה שהמגילה נקראת בחג השבועות (לפי מנהג האשכנזים) - מתן תורה בהר סיני הנחגג בשבועות, היה טקס הגיור הלאומי שלנו.[13] כך בלשון הרמב"ם:

בשלֹשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן... וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, שנאמר 'וקִדשתם היום ומחר וכבסו שִׂמלותם'; וקרבן – שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות', ע"י כל ישראל הקריבום. וכן לדורות, כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן.[14]

מפורסם גם הרמז הכלול בשם 'רות', העולה בגימטריה לכדי 606 – כמניין המצוות שנתחייבה בהן רות בעת גיורה (תרי"ג מצוות, בניכוי שבע מצוות בני נח בהן הייתה מחויבת ממילא).[15]

הפסוק המשמעותי ביותר לעניין גיורה של רות הוא ההכרזה שהפכה להיות הצהרת הנאמנות של מתגיירי כל הדורות: "עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי" (רות א, טז). בפסוק זה היסוד הלאומי קודם ליסוד הא-לוהי; דרך "עמך עמי" מגיעים ל"א-לוהיך א-להי". כך לפי דרכנו, ממשיך פסוק זה את אופי גיורה של רות, וטובע בו את החותם המשפחתי. 

מדרש חכמים תולה בפסוק זה שורה ארוכה של 'הלכות גרים'. המדרש שומע מבעד לפסוקי המגילה דו-שיח אמהי, בו נוקטת נעמי בלשון שידול ותחנונים – "בתי" ושוב "בתי", ופעם נוספת "בתי". לפנינו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. הם קריאת כיוון לא רק ל'הלכות גרים' מן הפן ההלכתי, אלא בעיקר לאווירה הקשורה בקירובם, ולמשפחתיות הנדרשת בכל תהליך קבלתם. הבה נאזין לדברי חכמים במדרש:

כיון ששמעה נעמי כך, התחילה סודרת לה הלכות גרים. אמרה לה: בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות שלהם. אמרה לה: 'אל אשר תלכי אלך'. אמרה לה: בתי, אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה: 'באשר תליני אלין'. 'עמך עמי' – אלו עונשין ואזהרות, 'וא-לוהיך א-לוהי' – שאר מצוות... 'באשר תמותי אמות ושם אקבר'... – אמרה לה: בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות – סגלי בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא – 'כי המות יפריד ביני ובינך'.[16]           

נמצאנו למדים כי יתרו ורות שונים מאוד במניעיהם: רות מתגיירת מסיבות משפחתיות, בדומה למושג ההלכתי "לשם אישות", ואילו יתרו הוא המעמיק-המאמין.[17] אישי תנ"ך אלו מהווים שני מודלים לגיור בכל התקופות: גיור רוחני-נפשי לעומת גיור משפחתי-תועלתי.

ד.  המודל ה'נשי' מצוי יותר

כאמור, מתוך ניסיוני מזה עשור במערך הגיור בישראל, ברור לי לחלוטין כי אך טבעי הוא ש'המודל המשפחתי' מיוצג דווקא על ידי דמות נשית. זוהי מציאות מסתברת, בה הגר ה'פילוסופי' יהיה ממין זכר, כהן לדת אחרת שהתעמק בכתבי הקודש ונגה עליו אור האמת, כמו יתרו, ואילו דווקא הגר המשפחתי יהיה... גיורת.[18] גרי 'יתרו' מוכָּרים במהלך הדורות. חז"ל ציינו כי שמעיה ואבטליון, משיירי כנסת הגדולה, היו גרים. המפורסם ביותר הוא אונקלוס הגר. גר צדק אגדי נוסף הוא הגרף פוטוצקי, נסיך ואציל פולני שחי בוילנה לפני כ-250 שנה. כשנגלה עליו אור האמת והגיע לאמונת אברהם אבינו התגייר בסתר באמסטרדם. כשנגלה סודו רדפה אותו הכנסייה הנוצרית ולא נתקררה דעתם של כמריה עד שהעלוהו על המוקד בחג השבועות תק"ט. דורשי הדורות יודעים לספר כי הגאון מוילנא ביקש להיקבר לידו. כל אלו הם מתגיירים ממין זכר!   

והנה, כשעיינתי בספרות השו"ת נוכחתי כי מרבית המקרים הנדונים בהן הם מקרים של נשים, בהם האישה היא המתגיירת, שהרי מרבית התשובות נסובו סביב המניע המשפחתי של הגיור, וחיקור טהרתו ותוקפו.

נציין כאן לדוגמא את תשובת הרמב"ם המפורסמת בעניין 'גיור לשם אישות', המשמשת נר לרגלי העוסקים במלאכת הגיור . תשובה זו מעגנת את המוטיבציה להיכנס ל'שדה מוקשים' זה המכונה גם 'גיור לא טהור'. בתשובתו התיר הרמב"ם לגייר שפחה נכרית שאדונה 'נטען עליה' [=חי איתה חיי אישות], ובודאי שלא הייתה צדיקה גדולה:

לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות(!) בכגון אלו המקרים שישחררנה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים, ואמרנו: מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך.[19]

אמירות דומות מצינו אצל גדולי תורה בכל הדורות, שלא נמנעו מלגייר למרות שהמניע הוא משפחתי, 'לשם אישות'. מאידך, ברור כי עומדים על כנם כל כללי ההלכה הנדרשים לתהליך הגיור, כפי שפירט הרמב"ם עצמו בהלכותיו, ובראשם דרישת 'קבלת המצוות'.

כך למשל, אצל הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שחי בדורנו בארה"ב, נמצאות עשרות תשובות על גיור נשים בסיטואציות שונות. כמדומה, רק תשובות בודדות עוסקות בגיור ממין זכר, אם בכלל, ורובן עוסקות למעשה בגיור 'נשי', משפחתי.

ה.  יתרון 'קבלת המצוות' הנשית

נשוב אפוא למציאות ימינו. אחזור ואדגיש את התופעה שמרבית מהמתגיירים כיום הם נשים. אגלה כאן 'סודות מן החדר' ואציין כי כאשר הניצבת בפנינו היא אישה ולא גבר, קבלת המצוות המתבצעת לפני בית-הדין נראית בעיני 'חלקה' וכנה יותר. לנטיה זו ישנם כמה טעמים:

א.         טקס קבלת המצוות נערך בפני בית-הדין לאחר שהמתגיירת למדה כשנה באולפן גיור, התקשרה למשפחה מאמצת ולבית-כנסת וחיה חיים יהודיים עכשוויים. בית-הדין בוחן את ידיעותיה (בקצרה, אמנם), מעיין בהמלצות שבכתב ושומע המלצות בעל פה. הנה מגיע הרגע המיוחל: 'מעמד קבלת המצוות'. אנו מנסים לשוות למעמד זה אופי של התרגשות, ואווירה של חלום שמתגשם לאחר שנים. המתגיירת עומדת על רגליה ומכריזה 'נעשה ונשמע' (הנוסח מפורט יותר וכולל קבלת מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל). פסגת המעמד היא קריאת שמע בקול (לעתים רבות תוך בכי עצור או מתפרץ), והכרזת אמונה בה' אחד.

אני רואה ערך הלכתי רב באווירה השוררת במעמד זה, מעין מעמד הר סיני אישי, מתוך כנות פנימית של כל מתגייר 'באשר הוא שם'. ההתרגשות היא מרכיב חשוב בכנות קבלת המצוות, גם אם לאחר זמן ישוב המתגייר לסורו. דומה כי הכל מודים שחווית התרגשות אותנטית וכנה מעין זו, שכיחה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים[20].

ב.         מעבר לצד החווייתי, אני חש שאצל הנשים, מידת התחכום והנסיונות להערים על בית-הדין פחותה מאשר אצל המתגיירים הגברים. אינני בטוח כי פסיכולוגים יאשרו זאת בהחלטיות, אך זוהי תחושת בטן המצטרפת בעיני לטובת ה'היבט הנשי' שבגיור.  

ג.          בקבלת המצוות, כפי שציינו משיבים אחרונים, יש להתרכז בענייני כשרות, שבת, טהרת המשפחה וחינוך הילדים. הכל יודעים כי מרכיבים אלו בחיי הבית היהודי תלויים הרבה יותר באישה מאשר בגבר.

            אמנם גם בן הזוג היהודי נדרש להשתתף בלימודי אולפן הגיור, וגם הוא מתייצב עמה בבית-הדין ונשאל על אורח חייו. אף על פי כן, ברור כי בן הזוג הוא רק דמות משנית בתהליך, ולעיתים מעורבותו מצטמצמת בציפייה שלא יפריע לתהליך. כאמור, אם האישה היא המקבלת על עצמה את מצוות התורה, קל לנו, דייני הגיור, הרבה יותר מאשר להיפך.

ו.  אתגר מגדרי

הנה כי כן, עולם הגיור הוא בפועל עולם נשי. שרטטנו כאן את המציאות אשר כפי הנראה שלטה בכל הדורות - רוב מכריע של המתגיירים הינן מתגיירות. אין ספק בכך שהנשים הן הרוב המוחלט מתוך קהל 'מתגיירי התועלת', וסוג זה של מתגיירים הוא כנראה החלק הארי של הנספחים לעם ישראל.

הכל מכירים את דברי רש"י (הלקוחים ממדרש רבה):

'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - שהכניסן תחת כנפי השכינה; אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום.[21]

מה פשר המלים "שרה מגיירת הנשים", הלא אישה אינה יכולה להימנות על דייני הגיור? על כרחך הווי אומר שכוונת הדברים קירוב הלבבות לאמונה, הכנה לקראת גיור, הוראה באולפן גיור. מלאכתה הייתה עשיית נפשות לגיור (כלשון הפסוק - "ואת הנפש אשר עשו"), וכל הכרוך סביב הגיור פרט לישיבה בדין.

לאור דברינו לעיל ניתן לשער כי ייתכן ששרה עשתה יותר נפשות מאברהם. אם אכן כך, הייתי מעז לומר כי אולי על כך מוסב גם מדרש חז"ל דלהלן:

'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' (בראשית כא, י) - מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאוּת.[22]

שמא דברים אלו עולים גם לענין הגיור ועשיית הנפשות - היא בעלת ה'נביאות' הזו, היא הצופה למרחוק.

 

* * *

אסיים בנימה אקטואלית: אילו הדבר היה תלוי בי, ולו לעצתי שמֵעו, הייתי מפקיד את ניהול מערכת הגיור בידי נשים. החל מראש מערך הגיור, שליחוֹת בית-דין (תפקיד חינוכי המקשר בין האולפנים לבין בתי-הדין), הוראה באולפני הגיור על טהרת המין הנשי, הכנת תכניות הלימודים, התנסות חווייתית ושיחות נפש, מתן משקל דומיננטי לאישה במשפחה המאמצת, וכך הלאה.

מכאן שלוח האתגר אל ארגוני הנשים, אל הפעילוֹת מכל החוגים והסוגים, אל היַזָמוֹת בתחומי החברה, אל הצעירות ואל המבוגרות: טלו עליכן את אתגר הגיור. הוא שלכן!   

 



[1].    התנועות הלא-אורתודוקסיות עתרו לבג"צ בהקשרים שונים, וטענו כי המושג המשפטי "העדה היהודית" שייך לימי המנדט הבריטי, ובטל מן העולם עם כינונה של מדינת ישראל. לטענתם בטלה סמכותו של הרב הראשי, ו/או נשיא ביה"ד הרבני הגדול, להנפיק תעודות המרה. למיטב ידיעתי בג"צ נמנע מלהכריע בשאלה עקרונית זו.

[2].    'דבר המלך במועצתו', פקודת העדה הדתית (המרה) מספר 43 לשנת 1927, סעיף 2 (1): "אדם שהמיר את עדתו הדתית ורוצה כי תינתן נפקות חוקית לאותה המרה, יקבל מאת ראש העדה הדתית שאליה נספח, או מאת האדם שמינהו או הכיר בו ראשה של אותה העדה הדתית כראשו המקומי של סניף אותה העדה הדתית בשטח שבו הוא יושב, תעודת אישור המעידה שנתקבל אל אותה העדה הדתית, ויודיע את העובדה לממונה על המחוז במחוז שבו הוא יושב". 

[3] הנתונים המדויקים נמצאים במחשבי מכון 'צומת'.

[4].    בשנים 2004-2006 היא מעל 4000 נפש לשנה (כולל ילדים אגב אמם, כולל עולי אתיופיה).

[5].    וזאת לדעת: ילדים עד גיל מצוות מתגיירים 'אוטומטית' ביחד עם האמא. אמנם אין חובה כזו אך זו הפרקטיקה של דייני הגיור. בטבלה זו נכללו גם ילדים גדולים יותר, עד גיל 17-18, שלא נפתח להם תיק גיור בפני עצמו אלא הם סמוכים על תיק אמם.  

[6].    הסיבה לניכוי עולי אתיופיה מחישוב זה נובע מכך שכל מתגיירי העדה האתיופים (או לפחות 99% מהם) הם מקרב הקבוצה הקרויה 'פלשמורה', אשר בעשור האחרון הם-הם העולים מאתיופיה, ולא 'ביתא ישראל' שקדמו להם. עולי הפלשמורה לא הוכרו כיהודים על ידי מדינת ישראל. הם עולים מכוח חוק הכניסה, על בסיס הומניטרי, ואינם זוכים לתעודת זהות ולאזרחות אלא אם כן יתגיירו. לכן, במרכזי הקליטה כולם כאחד לומדים באולפן גיור, בצד אולפן עברית, וכולם כאחד מתייצבים בתום שנה לפני בית-דין לגיור. אין אפוא משמעות לאבחנה בין גברים לבין נשים, כאשר כולם נדרשים להתגייר, ולא הם שפנו ביוזמתם לאפיק הגיור.

       הטבלה מלמדת כי מתוך כלל המתגיירים, כולל האתיופים, שיעור הנשים הוא שני שליש (67%).

       עוד ניתן ללמוד מן הטבלה כי שיעור הילדים מקרב עולי אתיופיה המתגיירים עם אמותיהם הוא 41% (מכלל כל המתגיירים), בעוד שבניכוי האתיופים שיעור הילדים הוא רק 21%. נתון זה אינו מפתיע, לנוכח ריבוי הילדים בעדה האתיופית לעומת עולי חבר העמים.

       נתון מעניין נוסף עולה מטבלה מסכמת זו: אחוז המתגיירים האתיופים (נפשות, כולל ילדים) הוא 57% מכלל המתגיירים, למרות שתיקי הגיור שלהם הם רק 43%.

       כאמור בגוף המאמר, התפלגות סטטיסטית זו נשמרת, פחות או יותר, עד היום (2006).       

[7].    קיימים גם הסברים אחרים לחוסר הסימטריה, אך הם לוקים בחסר. בקרב 'הקהילייה המגיירת' מקובל לטעון כי סיבה נוספת לריבוי הנשי הוא החשש הגברי מפני ברית המילה. סברה זו נשמעת הגיונית, אם כי למיטב ידיעתי טרם הוכחה מחקרית.

       קיימת גם טענה דמוגרפית לפיה חוסר הסימטריה במקרי הגיור, יסודו בחוסר הסימטריה בין גברים לנשים בנישואי תערובת. ישנה מעין 'תחושה' כי יותר יהודים נשאו נכריות מאשר יהודיות נישאו לנכרים. טענה זו מתיישבת עם המוסכמה החברתית-פסיכולוגית, לפיה בנות ישראל עדינות יותר ולכן הן לא נישאות לנכרים. מכל מקום, קביעה זו צריכה עיון, אם אנו מניחים שמספר הגברים היהודים הפנויים שווה (בערך) למספר הנשים היהודיות הפנויות – אזי אי-סימטריה בנישואי תערובת צריכה ליצור בעיה מתמטית. לכאורה, צריך להיות שוויון מקורב בין יהודים הנושאים נכריות לבין יהודיות הנישאות לנכרים, שכן אחרת משתבש היחס השווה בין מספר הפנויים למספר הפנויות.

[8].    פירש רש"י: "גירי אריות - כגון כותים, דכתיב בספר מלכים 'וישלח ה' בהם את האריות ונתגיירו'. גירי חלומות – בעל חלומות אמר להם להתגייר". הווי אומר: גיור כתוצאה מדחף חלומי הוא כגיור מפחד אריות, ויש בו פגם כלשהו. הוא נובע מ'יראה' ולא מ'אהבה'.

[9].    תשובות הלכתיות ומאמרים הלכתיים רבים נכתבו סביב שאלת גיור לשם אישות. ראו למשל מאמרו של הרב הראשי ישראל מאיר לאו בקובץ 'תורה שבעל-פה', חוברת כח (מוסד הרב קוק, תשמ"ח).        

[10] תנחומא יתרו, א

[11] ספרי במדבר, פ

[12].  אכן, פטור בלא כלום אי אפשר ו'סוף הכבוד לבוא'. משה מפציר בחותנו להצטרף למשפחה ומבטיח תמורה: "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך" (במדבר י, לב). ראו ברש"י על אתר שפירש (ומקורו במדרשי חז"ל) כי גמלו ליתרו בנכסים של ממש: הוא קיבל זמנית חלק חשוב ודשן בארץ – "דושנה של יריחו" – כפיקדון עד שיבנה בית-המקדש. ראו דיון במשמעות העניין בספרי 'אתרי סגולה בגובה חז"ל' מכון צומת, מהדורה שלישית, תשס"ה, (בפרק על יריחו, עמ' 11-19).

[13].  אמנם, מפרשי השו"ע נקטו טעם אחר, בשם חז"ל, לקריאת מגילה זו בשבועות. כך כתב המגן-אברהם (או"ח ת"צ, ח): "רות בשבועות, דאיתא בילקוט רות רמז תתקצ"ו: 'מה ענין רות אצל עצרת, שנקרא בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני'".

[14] הלכות איסורי ביאה פרק יג, א-ד

[15].  כך מצאתי ברבנו בחיי (בראשית י"ט, ל): "רות המואביה – שקִיבלה עליה תר"ו מצות שישראל יתרים על בני נח". כך גם בספר קול-אליהו (המיוחס לגר"א) על מגילת רות (א, א), שהביא את דברי הגמרא בברכות (ז, ע"ב) הדורשת את השם 'רות' על שם "שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות", והקשה: "ויש לדקדק, דלפי זה העיקר חסר, שאין כאן שום רמז במה ריווהו, ויותר טוב היה לקרותה 'שיר'. אמנם, יש לומר הטעם שנקראת כן הוא כי גם מתחילה קודם שנתגיירה נתחייבה בשבע מצות בני נח, ואח"כ בגירותה נתווסף לה עוד תר"ו מצוות, כמניין 'רות', להשלים לתרי"ג. אך כדי שלא תקשה דלפי זה הווי ליה לקרותה 'תור', על זה אמרינן שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות".

[16] רות רבה ב, כה

[17].  כמובן שנקטנו ראייה דרשנית פשטנית. ללא ספק, גם אצל יתרו היה מניע משפחתי, ובאותה מידה גם רות זכתה להיות "אמהּ של מלכות", בשל סגולותיה הרוחניות הפנימיות, המשיחיות. מדרשי חז"ל רבים עוסקים בעומק אישיותה, וחס וחלילה לנו מלמעט בגדולתה.  

[18].  אני מוצא לנכון להדגיש כי אינני סבור שהגיורים ה'נפשיים-רוחניים' המוכרים לנו כיום, ובכל הדורות, הם מן הדגם הגברי בלבד. רמז לדבר נמצא שוב בנקודת מבט תנ"כית, כאשר נזקקים לעיין בו מנקודת המבט של חז"ל. חז"ל ציינו מתגיירת נשית נוספת... רחב מחומת יריחו (מִשְכנם העתידי של בני יתרו!). לפי הנזכר בפסוק מניעיה דומים ליתרו ולרות גם יחד, התפעמות אלקית משולבת בתועלת ובאינטרס: "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמֹרי אשר בעבר הירדן לסיחֹן ולעוג אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם... ועתה השבעו נא לי בה'... והחיִתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשֹתינו ממוֶת" (יהושע ב, ט-יג).

       להפתעתנו חז"ל מדווחים כי "רחב התגיירה וּנְשאהּ יהושע" (מגילה יד, ע"ב), ומרכיב ה'אישות' התברר למפרע.

       במדרש אחר דימו חכמים את יתרו לרחב: "בשעה שהזקן יושב ודורש, הרבה גרים מתגיירים, כגון יתרו שמע ואתא [=ובא], רחב שמעה ואתיא [=ובאה]. אף בחנניה מישאל ועזריה; הרבה גרים נתגיירו באותה שעה" (שיר השירים רבה, א).

[19] תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן ריא

[20].  רובן מזילות דמעה או פורצות בבכי של שמחה. בקרב גברים – תופעה כזו נדירה למדי.

[21] רש"י, בראשית יב, ה

[22] שמות רבה, א; מובא ברש"י שם.

עבור לתוכן העמוד