שמירת השבת בשירותים הציבוריים והממלכתיים

[פורסם בספר 'לטועמיה חיים: מבט לעומקה של השבת', המכון התורני אור עציון, מרכז שפירא התשע"א]

שמירת השבת בשירותים הציבוריים והממלכתיים

ראשי פרקים

א.    התיתכן מדינה הלכתית?

ב.    נושאי התיישבות וחברה

ג.     השבת הציבורית והממלכתית

ד.    הרחבת ההגדרה של 'פיקוח נפש ציבורי'

ה.    תפקוד משטרתי בשבת

1. הרב ישראלי זצ"ל

2. הרב שלמה גורן זצ"ל

3. הרב אליעזר-יהודה וולדנברג זצ"ל

ו.     שילוב הלכתי-טכנולוגי כתפיסת עולם

ז. יישומי חשמל ואלקטרוניקה בשירות ההלכה

1. הפעלת עקיפין ('גרמא')

2. שינוי עצמת זרם חשמלי

3. 'המשכת מצב':

4. אוטומציה מלאה:

ח.    בין-תחומיות מדעית ודו-קיום חברתי

 

 

כל נושא המתחדש בעולמנו עולה על 'שלחן מלכים' ומשתקף בבית המדרש. כל חידוש מדעי, טכנולוגי או חברתי (חשמל ואלקטרוניקה, פלסטיק וחמרים סינתטיים, המחשב וסביבתו, האינטרנט, הנדסה גנטית, השתלות והפריות, מעמד האשה, אקולוגיה, סוציאליזם, פמיניזם וכיו"ב) בא לידי ביטוי במאות תשובות הלכתיות המתפרסמות המלוות את החיים המעשיים. ברור איפוא כי גם הקמת מדינת ישראל הניבה מאות ואלפי שאלות אופייניות. הציונות, ההתיישבות (כבר בתקופת טרום-מדינה), הבטחון, השירותים ציבוריים, חקיקת כנסת ישראל וקליטת העליה הציפו את שלחן הרבנים במטר שאלות: שבת, צבא, רפואה מודרנית, שמיטה, מדיניות פנים וחוץ, ניהול המדינה, משפט עברי, נדחי ישראל  וכיו"ב. כל אלו באים לידי ביטוי בחוברות, בקבצים, בספרים ובסדרות תורניות העוסקות בתחומים אלו.

א. התיתכן מדינה הלכתית?

בשנות המדינה הראשונות נטוש היה ויכוח בין פרופ' (אז: ד"ר) ישעיהו לייבוביץ לרב מ"צ נריה וסיעתו (כמו הרבנים ישראלי, בר שאול ועוד) סביב השאלה האם קימת אפשרות הלכתית למדינה יהודית? שיטת לייבוביץ היתה (והיא קיימת עד היום בחוגים 'אקדמאיים' וליברליים מסוימים) שאין דרך, בהעדר תקדימים הלכתיים. כך סיכם תפיסה זו אליעזר גולדמן (חוברת 'ההלכה והמדינה' תשי"ג, עמ' 3): "בהלכה הנמצאת בידינו אין למדינה סטאטוס. המדינה אינה קימת בהלכה שנתגבשה דוקא מתוך העדר עצמאות ממלכתית, ומתוך תלות במשטר מדיני המקויָם בידי הגויים. הפתרון המוצע הוא דרך של חקיקה תורנית חדשה בשביל המדינה, אשר אם אין אפשרות אחרת, תיעשה ע"י מוסדות כלליים של הציבור הדתי, ולאו דוקא ע"י המוסדות הרבניים". בני הפלוגתא מקרב רבני הציונות הדתית טענו בתוקף כלפי לייבוביץ כי "ההלכה  נותנת למדינה את הסטאטוס הדרוש" (שם), ותורתנו תורת חיים היא ומותאמת לכל המצבים והתקופות.

להלן נציין חידושי הלכה, עקרוניים ופרטניים, שנולדו בבית מדרשה של הציונות הדתית, ואשר נובעים מן האמונה כי המדינה והציבור הלאומי הם גורם בהלכה; יש להם סטאטוס הלכתי ו'בית מבוא רחב' רלבנטי בהלכה.

בין המובילים בתחום זה נזכיר בעיקר את הרבנים הראשיים לדורותיהם; קוק (שמיטה), הרצוג, עוזיאל, אונטרמן וגורן ובצידם הרבנים נריה וישראלי, זכר כולם לברכה. האחרון, הרב ישראלי, "עולה על כלנה" בגבשו משנה שלמה בסוגיות תורה ומדינה. תלמידיהם ממשיכים באריגת המסכת כגון הרבנים אריאל, ליאור, רבינוביץ, אבינר, במכוני  'צומת', 'התורה והארץ', 'ארץ חמדה'  ועוד.

כך כתב הרב הרצוג (הקדמה לספר "הפכה פסוקה", מכון אריאל):

מדינת ישראל העמידה לפנינו בעיות קשות הדורשות עיון ובירור מצד חכמי התורה. הייתי בין המתלהבים לרעיון של מדינת ישראל. בדעתי נגמר שמדינת ישראל היא צורך חיוני לא רק מנקודת הראות של הצלת נפשות; לא רק מהבחינה ההסטורית-לאומית של השאיפה לפריקת עול גלות; לא רק כדי לסלק את הסכנה של השמדת ישראל ח"ו המאיימת תמיד; לא רק כדי להכין מקלט לעת צרה; לא רק מהבחינה של כלות הנפש היהודית את חירות ישראל... בלבי נקבעה הדעה שהיהדות עצמה, בתוך תוכה, מהבחינה הכי עמוקה, זקוקה אליו במאד-מאד.

אמירה מוכרת ומאוששת בחוגי הציונות הדתית היא קביעתו של הראי"ה קוק שהציבור בכללותו, והמדינה על כל מוסדותיה, 'מחליפים' את מושג ה'מלך' ההלכתי. הלכה ממלכתית כתחליף להלכות מלכים. כך כתב בתשובה מפורסמת (משפט כהן שלז) הקשורה בטבורה לשאלת התורה והדמוקרטיה:

נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל, דין מלך יש לו לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל, ואפי' בענינים פרטיים.  

ב. נושאי התיישבות וחברה

בתחום ההתיישבותי ניכרת פסיקה עניפה המושתתת לעתים קוּלות מפליגות. הרקע לפסיקה זו היא ההשקפה שההתיישבות היא גורם לאומ שיש להתחשב בו. הדאגה לעתיד ההתיישבות החקלאית הולידו פתרונות הלכ-טכניים לרוב המשולבים ברפת בשבת. אפי' בעל החזון-איש, שאיננו מוגדר כ'ציוני דתי', איפשר פתרונות חדשניים לחולבי קיבוץ חפץ-חיים כדי לקיים משק חלב רווחי. כיוצא בזה, הפולמוס סביב 'היתר המכירה' לשמיטה, מימי ה'קולוניות' בתרמ"ט ועד הכשרות הציבורית בישראל בתשס"ח, קשור במישרין להשקפת עולמו של הפוסק והתחשבותו במימד הציוני של החברה והמדינה.

נוכל למצוא דיונים הלכתיים בשאלת "אדמת הלאום לענין שביעית"; הרב י"מ טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה פי"א), הרב יעקב אריאל (ספר הקיבוץ בהלכה עמ' 143), ובכלל בשאלת ההגדרה ההלכתית הממונית לעניני ציבור, חברה ולאום לעניני חמץ, ריבית, שבת ועוד. ראה גם מאמרי בתחומין י"ב (עמ' 403) בענין שותפות עסקית עם מחללי שבת.

נזכיר שורה של נושאים חברתיים שבהם נקבעו אמיתות הלכתיות חדשניות, בעיקר ע"י הרב שאול ישראלי. (1) הלכות קואליציה (2) נכרים במדינה יהודית (3) מבצע אנטבה בהלכה (4) אירועי קיבייה לאור ההלכה (5) פינוי קברים לצרכי ציבור (6) חוק שבת קטוע  ועוד.

נזכיר גם שורת פסיקות מכריעות בנושאי קליטת עליה ונדחי ישראל, שיש בהם מן החידוש, ובעיקר התחשבות במבט כלל-ישראלי רלבנטי; (1) עדת 'בני ישראל' מהודו (2) קבלת עולי אתיופיה והפלאשמורה (3) בירור יהדותם של עולי חבר העמים (4) בתי דין מיוחדים לגיור ועוד. כל אלו נדונו ונולדו בבית מדרשה של הציונות הדתית, והוטבע בהם התו ההלכתי-לאומי  שהוא אחד מסממניה העיקריים ומאתגריה של הציונות הדתית.

אזכיר כאן דוגמא שאמו"ר, ר' דב רוזן, נהג לספר מתקופת העליה החלוצית. בימי המאבק על עבודה עברית 'נלחמו' הפועלים החלוצים נגד האכרים שהעדיפו עבודה ערבית זולה יותר. הורצה שאלה לגדולי פולין: האין זו אונאה הלכתית להכריח ע"י שביתות והפגנות את האכר להעסיק עובד יהודי יקר? רח"ע גרוז'נסקי נענה: אסור! הלכות אונאה תקפות גם במקרה זה. לעומתו, רי"א ספקטור מקובנה, כמדומני, פסק: מותר, משום ישוב א"י. נקודת ההשקפה הכריעה!                  

יש לציין כי בישראל פועלים כיום שורה של מכונים ציונים-דתיים שכולם חרתו על דגלם השקפת עולם פסיקתית זו; בתחומי המשפט, הרפואה, הטכנולוגיה, החקלאות, הכלכלה, הסוציולוגיה, הבטחון ועוד ועוד. ככל שירבו יותר ויותר חובשי כיפות ב'שטח' כן יתרבו חידושי ההלכה המאפשרים את השתלבותם במכלול חיי המדינה.

ג. השבת הציבורית והממלכתית

במוקד נושאי מדינה וחברה מודרנית על פי ההלכה נמצאת שאלת השבת. השבת מוגדרת כ'יום קדושה'. הקדושה מתבטאת בקידוש ובהבדלה, בתפילות, בסעודות ובזמירות, וכמובן בשפע חווייתי ורוחני, במישור המשפחתי והאישי. מאידך גיסא, השבת מוגדרת גם כ'יום מנוחה', וזו מתבטאת בהימנעות מעבודה, בשביתה ממלאכה, בעצירת מירוץ החיים ובשפע של איסורים והגבלות, מדאורייתא ומדברי חכמים.

בחיים הפרטיים והקהילתיים, התגבשה 'צורת חיים שבתית', המאפשרת לאדם למצות את היתרונות הטמונים בשילוב של 'יום מנוחה וקדושה', וניתן לומר כי כל החפץ בכך יכול להזדהות ולחיות עם השבת המסורתית ללא קושי. מאידך גיסא, המדינה חייבת להתמיד גם בשבת במתן שירותים ציבוריים ובניהול כל הפונקציות הממלכתיות בדרך הקרובה פחות או יותר לדרך תיפקודם של אלה במשך שאר ימות השבוע.

בעיות ציבוריות וממלכתיות בתפעול שבתי מצויות לרוב במגזרים כמו צבא, משטרה, אספקת חשמל ומים לאוכלוסייה, בתי חולים, בתי מלון, מכבי אש, שירותי המודיעין, תקשורת, ענפי חי בחקלאות, תיירות, מעברי גבול, תעשייה כבדה ועוד ועוד. כל אלו - ורבים נוספים - הם תפקודים האופייניים למדינה ולחברה ממלכתית, ולא היו נחלתנו במשך אלפי שנים של גלות והעדר אחריות ממלכתית. ברור אפוא כי לא קיימת מסורת של פסיקה בנושאים אלו, ואף לא נערכו בהם דיונים ומשא ומתן הלכתי במרוצת הדורות.

הרב ישראלי קבע יתד חזק בחידוש מפליג שהוא אבן פינה לפסקי שבת במכלול השירותים הציבוריים והממלכתיים. במאמר 'על המשטרה בשבת' (עמוד הימיני סי' יז) חידש מושג "מכשירי פיקוח נפש" שענינו התחשבות לא רק במקרה שלפנינו אלא גישה מערכתית המביאה בחשבון את כל המקרים הדומים בכל ימות השנה ובכל שלל האירועים. במאמרו ה'מהפכני' כתב:

כלל הדברים שאין לנו לדון את המקרה מבחינתו הבודדת אלא מבחינת כל המקרים הדומים לו... אין חשוב כלל אם מקרה בודד זה הוא מצוי או לא אלא אם יהא בהם פעם משום הצלה... באיזה מקרה מן המקרים. הימצאותם של יהודי חילוניים איננה סיבה להסתמך עליהם. עלינו לדון כאילו כולם שומרי תורה... נראה לי כדבר ברור שהדיון בנקודה זו אינו צריך להביא בחשבון את מספר שומרי התורה במשטרה כיום הזה. עלינו גם לחתור שיהפכו שם לרוב, לא פחות ממה שעלינו לשאוף להגיע לרוב במקומות אחרים.

במכון 'צומת' - צוותי מדע ותורה, היושב  באלון שבות שבגוש עציון - שאנוכי עומד בראשו מזה כשלשים וחמש שנה, עוסקים במחקר, בפיתוח ובחשיבה מעשית על אודות נושאים אלו ודומיהם. מתברר כי ניתן להצביע על חידושים מפליגים בעולמה של תורה, ועל התחשבות במושג המדינה ובצורכי הציבור כ'פקטור' הלכתי-מעשי, גם בענייני שבת.

ד. הרחבת ההגדרה של 'פיקוח נפש ציבורי'

ההיבט הציבורי בא לידי ביטוי בהלכה בהרחבת המושג ההלכתי 'פיקוח נפש'. כידוע, 'פיקוח נפש דוחה שבת', ובעצם את כל התורה כולה (חוץ משלוש העברות החמורות: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות), וגם ספק פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים.

המושג 'ספק פיקוח נפש' מוזכר בספרות ההלכתית בעיקר בענייני מחלה, כאשר רופא אחד אומר כך והשני אחרת, או אפילו במקרה שרופא אחד אומר 'צריך' (לחלל שבת למען החולה) ומספר רופאים אומרים 'אין צריך', אזי הולכים לקולא ומחללים שבת בתורת 'ספק פיקוח נפש', ו'אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב'.

המושג 'ספק פיקוח נפש' קיבל משמעות רחבה ביותר לאור פסקים של גדולי הלכה מובהקים אשר יובאו להלן, שהעניקו סטטוס זה למגזרים שלמים, בשל אופיים הציבורי והממלכתי. למשל, חלק ניכר מהלכות צבא ומלחמה, ופעולות מבצעיות רבות שהותרו בשבת, בנויות על הכללתן במושג 'ספק פיקוח נפש'. סיורים מוקדמים, בדיקות קשר, זיווד רכבים מבצעיים וכדומה הוכרו כ'חיוניים', וכך נכנסו לגדרי 'פיקוח נפש'.

נאמר בגמרא (שבת מב ע"א): 'מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים'. ברור שלא מדובר כאן בפיקוח נפש מובהק, הדוחה שבת גם ברשות היחיד. מכיוון שההלכה נוקטת לשון 'ברשות הרבים', משמע שפקטור הרבים הוא הסיבה להיתר. הר"ן בפירושו שם היטיב להגדיר: 'דניזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב'.

כלל זה, המקנה ל'נזק ציבורי' מעמד של 'מעין פיקוח נפש', מצוי בהלכה נוספת. הרמב"ם בהלכות שבת (י,כה) פוסק: 'רמשים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, אעפ"י שאינם ממיתין, הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת', ופירש רבי יוסף קארו בפירושו 'מגיד משנה' על פי אותו עיקרון: 'כיוון שרבים ניזוקין בו חשיב כסכנת נפשות'. היינו, דברי הרמב"ם אמורים, לפי פרשנות זו, רק כאשר הנחשים והעקרבים (הידועים כלא-ארסיים) מצויים ברשות הרבים, בגן ציבורי למשל. בכגון זה 'סכנת הנפשות' היא ההיבט הציבורי ההופך את האירוע לקריטי. הפניקה וההתרגשות הציבורית הן הסיבה להיתר הצידה, ולא הנזק הישיר הנגרם מהכשה לא-ארסית.

דוגמה נוספת להיבט הציבורי והממלכתי העומד ביסוד היתר חילול השבת. מצויה בברייתא ידועה (עירובין מח,א) העוסקת באירוע בטחוני:

נכרים שצרו על עיירות ישראל [...] בעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זין ומחללין עליהן את השבת.

הראשונים הסבירו ושהסיבה לכך היא, שלעולם אין לדעת כיצד תתפתח המריבה החקלאית: טיבן של תקריות גבול להסלים לכלל מצב של פיקוח נפש. יתר על כן; בהגהותיו על השולחן ערוך (הלכות שבת סימן שכט) פסק הרמ"א:

אפי' לא באו עדין אלא שרוצים לבוא.

הוי אומר, גם מידע מודיעיני על חבלה חקלאית אפשרית מתיר חילול שבת, למרות שמדובר בתרחיש עתידני המוטל בספק. אחד מגאוני פולין (ר' יוסף רוזין, בעל 'צפנת פענח') העיר, כי לכאורה יש סתירה בין הלכה זו לבין האיסור לחלל שבת לצורך פדיון שבויים; ותשובתו: פדיון שבויים עוסק בחיי היחיד (מדובר ביהודי שנשבה שלא על בסיס לאומי או צבאי), ואילו בהלכת 'נכרים שצרו על עיירות ישראל' מדובר בהיבט לאומי וציבורי. הבדל זה הוא בדיוק טענתנו: המושג 'ספק פיקוח נפש' מתרחב ביותר כאשר מדובר בעניין ציבורי וממלכתי.  

פעילות ענפה בבתי חולים (וכן במגן דוד אדום, בשירותי כבאות, הצלה וחילוץ ועוד) נכנסה לגדר 'חיוני', ובכך קיבלה גושפנקה הלכתית ל'חילול' שבת בהיתר.

רבנים כמו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (שהיה הרב הראשי בעת הקמת המדינה), הרב שלמה גורן (שכיהן כרב הצבאי הראשי הראשון), הרב שאול ישראלי (שהיה פוסק ההלכה הבכיר בציונות הדתית), הראשל"צ הרב מרדכי אליהו - כולם זכרונם לברכה - וחבריהם, תלמידיהם וממשיכיהם, כולם חברו יחדיו להגדרת השירותים הציבוריים והממלכתיים באופן עקרוני כ'חיוניים', ובכך יצרו למעשה מושג חדש בשדה ההלכה, הקרוי בפינו 'חיוני'. למעשה, התחום ה'חיוני' מצוי בתווך, בין המזוהה כ'פיקוח נפש' לבין המזוהה כנוחיות בעלמא.

ה.         תיפקוד משטרתי בשבת

להלן שלוש מובאות מדברי שלושה רבנים בני דורנו, העוסקות בשאלת תפקוד המשטרה בשבת במדינה היהודית:

1. הרב ישראלי זצ"ל[1]

כל מה שנוגע לשלום הציבור או לסילוק נזק ממנו הכל נחשב כפיקוח נפש, כי כל מה שכרוך בשלום הציבור יש בו בעקיפין ענין עם פיקוח נפש... פרנסת היחיד למשל אין בה משום פיקוח נפש, אבל אם הציבור יהיה מחוסר פרנסה, אפי' אם אין זה נוגע ללחם, לא ימלט שבאחד מבין רבים יהא כזה שהוא צריך לאוכל יותר משובח שאצלו זה יכול להיות פיקוח נפש.

[...] סיור משטרתי בכדי למנוע קטטות ומריבות בציבור או לתפוס הגנבים וכיו"ב, אמנם הצלה ממקרי איבוד נפשות קצת רחוקה, אך הצלת ממון ונזקים גופניים הם מצויים מאד, ואינו גרוע מגחלת של מתכת, ועדיפה ממנה, כי כאן הנזק אינו מצומצם על מקום אחד אלא הוא נוגע בציבור כולו. בודאי יש בזה משום הצלת הציבור מנזק שלדעת הגאונים הוא שקול כפיקוח נפש.

2. הרב שלמה גורן זצ"ל[2]

"נמצאנו למדים שכל הסתננות לשם גניבת רכוש בלבד מאחר שהיא מכוונת בראש וראשונה נגד ישובי הספר - מותר להלחם נגדה בשבת. אין כל הבדל בין כשהמארבים מבוצעים ליד הגבול או במרחק ממנו. נוסף על כך יש להוכיח שכיום כל ישוב במדינה נדון כישוב ספר. כמו כן ישנם מיעוטים היושבים בתוך המדינה וחלקם הגדול הם עוינים את המדינה ולכן יש לדון כל ישוב כיושב על הספר".

3. הרב אליעזר-יהודה וולדנברג זצ"ל[3]

לפי דברי הגהות אשרי בעירובין פ"ד סי' ו' שבזמן הזה אם באו שוללין על עסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זין ומחללין עליהן את השבת, נלמד שהוא הדין כאן במדינתנו כשתעמוד שאלה של קריאת המשטרה היהודית בשבת להצלה מפני הגנבים ושודדים אם מותר להם לחלל את השבת בנסיעה במכונית כדי למהר להצלה, או לצאת בכלי זין לירות באויר וכיו"ב, יהיה עלינו לפסוק לפי הענין ולפי תנאי הזמן והמקום. ובכללות, אם יש ספק שמתוך שלא יוכלו לעמוד על ממונם יהרגום, אזי מותר לחלל עליהם את השבת.

בעולם ההלכה קיימת מערכת מושגים המשיקים למושג 'פיקוח נפש', כמו 'שעת הדחק', 'הפסד מרובה', 'צורך גדול', 'נזק לרבים' ודומיהם.  המושג המודרני 'חיוני' - פרי המציאות הציבורית- ממלכתית - שייך למערכת זו ולמסכת ההלכתית, המאופיינת בהתחשבות בהיבט הציבורי.[4]

למען הדיוק יש לציין כי עדיין קיימות הבחנות פנימיות, ולא כל המושגים המקלים הללו שווים במידת חיוניותם. יש שהתירו למענם רק איסור דרבנן, ויש שהתירו גם איסורי תורה; יש שההיתר הוגבל לאופני פעולה 'בשינוי', ויש שהותרו רק במקרים מסוימים ולא באופן גורף. מכל מקום, כבר נשמע קול הברה בבית המדרש: המדינה, הציבור, השירותים הממלכתיים - כל אלה הם גורם הלכתי חיוני, וזה הדגש בדבריי במסגרת זו.   

ו.  שילוב הלכתי-טכנולוגי כתפיסת עולם

כדי להוכיח תפיסת עולם זו התקדם העולם הרבני  צעד נוסף: פיתוח אידאולוגיה של שילוב מעשי בין אנשי הלכה לאנשי מדע וטכנולוגיה. מכון 'צומת' צועד כמעט שנות דור בנתיב זה, המבוסס על האמונה כי מדובר בשילוב הכרחי, וממילא גם אפשרי.

נציין כאן שורה של מיגזרים ותחומים שבהם מופעלים מנגנונים הלכ-טכניים, ולהלן נפרט על קצה המזלג את העקרונות ההלכתיים החדשניים המונחים ביסודם.

כשעלתה שאלת החליבה בשבת ברפתות במשקים שומרי שבת, נחלצו רבנים רבים למתן פתרונות מורכבים, דחוקים לעתים, על מנת לאפשר קיומו של ענף זה, ולא להזדקק לאלטרנטיבה שהושמעה בחצרות המוסדות המיישבים: 'משקים דתיים יגדלו תפוחי אדמה בלבד, ולא יעסקו בענפי חי'. ברפת כיום משגשגת שיטת הטכנולוגיה ההלכתית באמצעות סידורים מכניים (זרימה ראשונית 'לאיבוד' והטיה למכל החלב בשלב שני), פנאומטיים (הפעלת לחץ אוויר דחוס או שאיבת ואקום כתחליף לפעילות חשמלית האסורה בשבת) ואלקטרוניים (חיישנים, מדי חלב, שטיפות מחזוריות ועוד. בתחום זה התפקוד עובר במידה רבה מן האדם אל הפרה, והיא הרי איננה חייבת בהלכות שבת. תנועתה של הפרה פוגעת בקרן אור וכך מופעלת שטיפה; הפרה מזילה חלב מעטיניה וכמות מסוימת שהצטברה מפעילה לחצן start וכיוצא באלה ).[5]

כך גם בבתי חולים ובמוסדות רפואיים סיעודיים כמו בתי אבות, מוסדות לנכים ומוגבלים וכדומה. שלל סידורים הלכ-טכניים מודרניים מצויים במגזר זה, והם מאפשרים בשבת לחמם אוכל, לשנע אותו, להדיח כלים במדיח, לאותת לאחות בסיגנליזציה אלקטרונית, להפעיל עגלת נכים חשמלית, טלפון שבת, מדפסת מחשב, בקרת דלתות (נעילה חשמלית), משאבות מינון, שקע אוטומטי ועוד ועוד. כל אלו הם פרי השילוב המבורך בין הלכה לטכנולוגיה, והכול מבוסס על הגדרת מערכת הרפואה הממוסדת כ'חיונית', הגדרה הגוררת בעקבותיה יחס הלכתי מקל.

מאות מנגנונים חשמליים ואלקטרוניים מופעלים בשיטת 'הפעלת עקיפין' ובהשהיית 'גרמא' (הסבר להלן), והם מאפשרים פעילות שבת בהיתר בחברת החשמל, בצבא, במשטרה ובמוסדות ממלכתיים דומים. גם שיטות אלו הן חידוש הלכ-טכני שנתחדש במדינת ישראל, מתוך רצון לאפשר חיים ממלכתיים על פי התורה.

ז. יישומי חשמל ואלקטרוניקה בשירות ההלכה

1. הפעלת עקיפין ('גרמא')

שיטה זו מופעלת בעיקר במגזרי רפואה וביטחון, הקרובים יותר למצבי 'פיקוח נפש'. לדוגמה: חולה לוחץ על לחצן איתות לאחות באמצעות מנגנון 'גרמא' שעיקרו כרטיס אלקטרוני השולח פעימות (פולס) בדיקה מדי כארבעים שניות למשך אלפית שניה. כאשר החולה לוחץ לא מתרחש דבר, אך בבוא הפעימה המחזורית הקרובה - הסיגנל 'ייתפס' והאיתות יופעל (קיימת אבטחה שלעולם לא יופעל איתות בעת הלחיצה).

יישום נוסף של בשיטה זו: לחצן אינטרקום לפתיחת דלת. ללחיצה עצמה אין כל משמעות מיידית, גם לא פנימית, אלא רק בבוא הפעימה המחזורית הקרובה היא 'מגלה' כי הכפתור לחוץ ואזי הקריאה מתקבלת. כך גם 'שקע גרמא' לחימום אוכל בבתי חולים, להפעלת פנסי ביטחון, להתנעת רכב פטרול ביישובים, כולל זרקור, וכדומה. בכל היישומים הללו ישנה השהיה מסוימת בין לחיצת האדם לבין התוצאה, הממתינה לפעימה המחזורית הקרובה, אשר תגיע 'בעתה ובזמנה' ללא תלות בלחיצת האדם.

חשוב לציין כי במקרה חירום ניתן תמיד לעקוף את ההשהיה ולפעול מידית כבחול. 

2. שינוי עצמת זרם חשמלי

שיטה שאינה ידועה לציבור הרחב היא ניצול הדין שלפיו אין איסור בשבת על שינוי עצמתו של זרם חשמלי, כמו ויסות עצמת הקול של מכשיר קשר הפועל בהיתר, אם אין בכך השפעה על עצמת התאורה (הנחשבת ל'הבערה', כמו עמעם למנורות 'הלוגן' ביתיות).[6]

שיטה זו, של ויסות זרם ללא מיתוג (shitching), מאפשרת באופן עקרוני יישום הלכתי רחב. דא עקא, במכשירים רבים לא ניתן מבחינה טכנולוגית להזרים זרם מינימלי ברציפות (יש צורך הלכתי שלזרם המינימלי תהיה משמעות תפעולית), וחייבים להשתמש במתג on-off, ולפיכך השיטה אינה ניתנת בפועל לניצול רחב.

שערים גלאי מתכות, המוצבים, למשל, בכניסה לרחבת הכותל המערבי, מצוידים בסידור שבת בשיטה זו: הזמזם ונוריות הסימון מבוטלים בשבת. במקומם קיים מחוג, המצביע על עצמת הזרם המצוי בשדה המגנטי שבין המשקופים. גם ללא מעבר אדם ישנו זרם התחלתי בשבת, והמחוג לעולם אינו יורד למצב '0'. כאשר מעבירים מתכת בשער - משתנה השדה המגנטי לפי כמות המתכת, ועמו מתגברת עצמת הזרם החשמלי, המתבטאת בתנודת המחוג. השומר או השוטר מעיף מבט אל המחוג, וכאשר זה חוצה קו אדום - העובר בשער נקרא לפשפש בכיסיו. פעולה זו מותרת למהדרין, משום שיש בה שינוי זרם בלבד.

עגלת נכים חשמלית עם סידור שבת משלבת את שני העקרונות הנזכרים: מתג ראשי מפעיל את מנוע העגלה בשיטת הפעלת עקיפין ('גרמא'). לאחר מכן מוזרם זרם קבוע למנוע, והנסיעה בפועל מצריכה רק ויסות הזרם מרמה מינימלית (הקרויה 'זחילה') לרמה מוגברת, ובין שתי אלה ישנן דרגות ביניים, כנדרש מתנאי הדרך של המשתמש.

3. 'המשכת מצב':

שיטה זו דומה לשיטת ה'גרמא' אך משופרת ממנה מבחינה הלכתית, ומאידך גיסא - מסובכת יותר מבחינה יישומית. שיטת 'המשכת המצב'[7] נפוצה במנגנונים תרמוסטטיים או פרסוסטטיים. לדוגמה, חימום מים בדוד חשמלי ('בוילר', שהחימום בו בשבת מותר עד 40 מעלות צלזיוס בלבד, בשל בעיית 'בישול' שאין כאן המקום לדון בה).

במצב 'שבת' - גוף החימום מופעל מדי עשר דקות למשך עשר שניות בלבד, בכל מקרה, ללא תלות בתרמוסטט. כאשר האדם צורך מים חמים והטמפרטורה יורדת - לא מתרחש דבר. גם אם המגע המיכני של התרמוסטט נסגר לא ייסגר מעגל החימום ומאומה לא יקרה. רק בבוא ההפעלה המחזורית הקרובה, לכל המאוחר בעוד כעשר דקות (בממוצע; מחצית הזמן, חמש דקות), ומכיוון שגוף החימום פועל ממילא (למשך עשר שניות, כאמור) - ההפעלה 'תתמשך' ותתארך עד לחימום הרצוי. הווי אומר: האדם לא הפעיל חימום ואפילו לא גרם להפעלה עקיפה, אלא רק המשיך מצב המתרחש ממילא.

שיטה דומה מופעלת במשאבות להגברת לחץ המים בבניינים רבי קומות, באמצעות מכל קטן המצוי בבניין ובו דחוסים מים בלחץ גבוה. צריכת מים בקומה כלשהי מקטינה את הלחץ, ופרסוסטט מפעיל שוב את משאבת הדחיסה בהתאם לצורך. כאמור, בשבת יש פיגור מסוים בתהליך, אך הוא איננו מורגש בפועל; משאבת הדחיסה מופעלת בכל מקרה מדי כחמש דקות למשך 3-2 שניות. כאשר הפרסוסטט 'ירד' ונוצרה 'דרישה' ללחץ, זו תתממש רק כהמשכיות להפעלה המחזורית של המשאבה, ולא מידית. 

4. אוטומציה מלאה:

השיטה הטובה ביותר היא כמובן אוטומציה גמורה, וזו מוצעת בעיקר בתחומים שבהם אלמנט החיוניות נמוך או אינו קיים כלל, ובעצם מדובר בעיקר בנוחות, פרי החיים המודרניים.

לדוגמה: מעלית אוטומטית העוצרת בכל קומה (או בכל קומה זוגית בלבד) ואלמנטים מסוימים בה מבוטלים כליל בשבת; מחם ומכונת קפה אוטומטיים המצויים בבתי מלון לרוב; ציוד ברפת או בחממה המופעל ללא מגע יד אדם (לעתים, כמוסבר לעיל, באמצעות בעלי החיים עצמם) ועוד.  

להלן רשימה נוספת של יישומים הלכ-טכניים חדישים, המקיפים נושאים שונים ומגוונים:

'שבעט' - עט לכתיבה חיונית, המתנדפת תוך זמן מסוים ('כתב שאינו מתקיים'); מיקרופון שבת לבתי כנסת ולאולמות תרבות; מעלון לנכים וזחליל שבת למדרגות; מקלדת שבת למחשב בתעשייה חיונית; סירי בישול הכוללים חימום וקירור אוטומטיים; מערכות אזעקה שבתיות; מנגנון יחודי לתיקון תקלות בלוח חשמלי; 'שבתפון' - טלפון שבת לצרכים חיוניים; הפעלת 'בייבי-סנס' - מכשיר התרעה למניעת מוות בעריסה; שינויי מסעד כסא או מטה למוגבלים; 'חגז' - מכשיר ייחודי לכיבוי גז ביום טוב, ועוד רבים.

ח. בין-תחומיות מדעית ודו-קיום חברתי

ההשקפה העומדת ביסוד החשיבה ההלכ-טכנית קשורה גם לתפיסה המודרנית של בין-תחומיות, ואפילו רב-תחומיות. לפנינו דוגמה מעניינת לקישור הדוק בין עולמות שונים בתכלית, העולם הטכני, העולם התורני והעולם החברתי. לכל אחד מהם שפה משלו, עולם מושגים שונה ולוגיקה אחרת. אף על פי כן, ברוח השילוב הרב-תחומי המקובל כיום בעולם המדעי והאקדמי, ניתן להעלות בקנה אחד גם שני עולמות הנראים כזרים זה לזה: תורה וטכנולוגיה בכפיפה אחת.

במקביל, שיטת השילוב ההלכ-טכני מסייעת לדו-קיום דתי-חילוני במדינת ישראל: שומרי שבת יכולים להשתלב כעובדים מן המניין בחלק ניכר מן השירותים הציבוריים והממלכתיים ולפעול בהם לפי צו מצפונם הדתי. אלמלא פתרונות הלכ-טכניים אלו הייתה היהדות הדתית נידונה להסתגרות רבתי. הטכנולוגיה המתפתחת מנוצלת אפוא גם למטרה זו: דו-קיום חברתי בישראל.               

 

 

 



[1].     'הבטחון הפנימי בשבת', עמוד הימיני, ירושלים (תשנ"ו), עמ' רה 

[2].     'דיני מארבים בשבת', משיב מלחמה, ירושלים (תשנ"ד) עמ' רכז 

[3].     הלכות מדינה, ירושלים (תשי"ב) עמ' רנא

[4].     להרחבה נוספת של העיון במושג זה ראו במאמרי 'השבת במשטרה' תחומין ב (תשמ"א), הוצאת מכון 'צומת' אלון שבות, עמ' 97-66, ובמיוחד בפרק א; וכן ראו 'השבת במשטרה - בעיות ופתרונן', קובץ תורה שבעל-פה, מוסד הרב קוק ירושלים, כד (תשמ"ג) עמ' ע-פד. 'בטחון בשבת - חידושים הלכטכניים', קובץ תורה שבעל-פה, מוסד הרב קוק ירושלים, לט (תשנ"ח) עמ' עג-פא.   

[5].     דיונים רבים ניתן למצוא לאורך כל השנים בגליונות כתב העת 'עמודים', היוצא לאור מדי חודש בחודשו מטעם הקיבוץ הדתי, וכן בכרכי 'תחומין': א (תש"ם) - 'חליבה בשבת' מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עמ' 6-5; ז (תשמ"ו) - 'חליבה בשבת' מאת הרב שמואל דוד, עמ' 173-157, ו'חליבה בשבת וגרמא' מאת הרב אורי דסברג, עמ' 156-144; יא (תש"נ) - 'חליבה בשבת בדרך גרמא' מאת הרב שלמה רוזנפלד, עמ' 177-170; טו (תשנ"ה) - 'חליבה בגרמא' מאת הרבנים זאב ויטמן ואורי דסברג, עמ' 410-393.  

[6].     ראו בהרחבה על מושג זה ויישומיו ההלכ-טכניים בתחומין כ"ו, עמ' 83 ואילך

[7].     ראו בהרחבה על מושג זה ויישומיו ההלכ-טכניים בתחומין כ"ז, עמ' 63 ואילך.

עבור לתוכן העמוד