חידושים הלכָ-טכנולוגיים במדינה מודרנית בשבת

 [פורסם בספר 'שבת: רעיון היסטוריה מציאות', אוניברסיטת בן גוריון בנגב תשס"ד]

חידושים הלכָ-טכנולוגיים במדינה מודרנית בשבת

א.  רקע

הקמתה של מדינת ישראל היא ללא ספק מאורע מרכזי ביותר בחיי העם היהודי. קדמה לה התנועה הציונית, שחרתה על דגלה התקבצות לאומית מחודשת בארץ ישראל, ובניין חברה יהודית עצמאית המנסה לעמוד על רגליה היא.

המעבר מאוכלוסיית תפוצות, הסמוכה על שולחן עמים זרים וממלכות נכריות, לעם הנוטל את גורלו בידיו-מעבר זה כרוך היה, ועודנו כרוך, בשינויים חברתיים ומנטליים מובהקים.

תורת ישראל, כתורת חיים, איננה אדישה לשינויים חברתיים ולאומיים, ואפילו כלכליים, טכנולוגיים ומדעיים.[1] טיבם של חידושים אלו שהם עולים על השולחן הרבני ומשתקפים בבית המדרש; אין לך נושא שהתחדש בעולמנו שלא גרר בעקבותיו דיונים הלכתיים מורכבים בספרות השאלות ותשובות (השו"ת). דוגמה טובה הוא שדה הרפואה, השופע חדשנות רבה בתחומי השתלות, הפריה מלאכותית, הנדסה גנטית ועוד. מי שמצוי בבית המדרש במחיצת 'ארון הספרים היהודי' יודע אל נכון עד כמה פוריות סוגיות אלו בספרות התורנית, ועד כמה התורה המתחדשת מיושמת הלכה למעשה. הדבר בא לידי ביטוי בכתבי עת לרוב,[2] ספרים ומאספים תורניים, כנסים וימי עיון ומאות הרצאות מדי שנה בשנה.

האלקטרוניקה והמחשבים באו לעולם והם נשאו בכנפיהם מאות שאלות הלכתיות בענייני שבת, כשרות, פסח, ואפילו בהלכות נזיקין וגנבה (העתקת תוכנות; שימוש באמצעים אלקטרוניים מתוחכמים כדי לפגוע בזולת וכיצוא באלה).[3] חומרים סינתטיים משמשים כיום חומר גלם לייצור ביגוד, הנעלה ועוד, במקום התוצרים מעולם הצומח והחי - ובית המדרש התמלא דיונים במעמדם של חומרים אלו לעניין כשרות, פסח, ציצית, שעטנז וכדומה.

אך טבעי הוא, אפוא, כי גם שינוי לאומי וחברתי עמוק, כייסוד חברה יהודית ומדינה עצמאית המקיימת שירותים ממלכתיים האופייניים למדינה, יצמיח הר שלם של התייחסויות הלכתיות משמעותיות, הקשורות לתפקודה של המדינה ולמעמדה ההלכתי. כיצד מנהלים מדינה יהודית על פי התורה? שאלות אלו חובקות את כל זרועות המדינה ותחומי אחריותה.

ב.   שבת ממלכתית במדינה יהודית

במוקד נושאי מדינה וחברה מודרנית על פי ההלכה נמצאת שאלת השבת, והיא תעמוד במרכז דיון זה, להמחשת דרך ההתייחסות של ההלכה לפן הממלכתי.

השבת מוגדרת כ'יום קדושה'. הקדושה מתבטאת בקידוש ובהבדלה, בתפילות, בסעודות ובזמירות, וכמובן בשפע חווייתי ורוחני, במישור המשפחתי והאישי. מאידך גיסא, השבת מוגדרת גם כ'יום מנוחה', וזו מתבטאת בהימנעות מעבודה, בשביתה ממלאכה, בעצירת מירוץ החיים ובשפע של איסורים והגבלות, מדאורייתא ומדברי חכמים.

בחיים הפרטיים והקהילתיים, התגבשה 'צורת חיים שבתית', המאפשרת לאדם למצות את היתרונות הטמונים בשילוב של 'יום מנוחה וקדושה', וניתן לומר כי כל החפץ בכך יכול להזדהות ולחיות עם השבת המסורתית ללא קושי. מאידך גיסא, המדינה חייבת להתמיד גם בשבת במתן שירותים ציבוריים ובניהול כל הפונקציות הממלכתיות בדרך הקרובה פחות או יותר לדרך תיפקודם של אלה במשך שאר ימות השבוע.

בעיות ציבוריות וממלכתיות בתפעול שבתי מצויות לרוב במגזרים כמו צבא, משטרה, אספקת חשמל ומים לאוכלוסייה, בתי חולים, בתי מלון, מכבי אש, שירותי המודיעין, תקשורת, ענפי חי בחקלאות, תיירות, מעברי גבול, תעשייה כבדה ועוד ועוד. כל אלו - ורבים נוספים - הם תפקודים האופייניים למדינה ולחברה ממלכתית, ולא היו נחלתנו במשך אלפי שנים של גלות והעדר אחריות ממלכתית. ברור אפוא כי לא קיימת מסורת של פסיקה בנושאים אלו, ואף לא נערכו בהם דיונים ומשא ומתן הלכתי במרוצת הדורות.

במכון 'צומת' - צוותי מדע ותורה, היושב  באלון שבות שבגוש עציון - שאנוכי עומד בראשו מזה כעשרים וחמש שנה, עוסקים במחקר, בפיתוח ובחשיבה מעשית על אודות נושאים אלו ודומיהם. מתברר כי ניתן להצביע על חידושים מפליגים בעולמה של תורה, ועל התחשבות במושג המדינה ובצורכי הציבור כ'פקטור' הלכתי-מעשי, גם בענייני שבת.

ג.   הרחבת ההגדרה של 'פיקוח נפש ציבורי'

ההיבט הציבורי בא לידי ביטוי בהלכה בהרחבת המושג ההלכתי 'פיקוח נפש'. כידוע, 'פיקוח נפש דוחה שבת', ובעצם את כל התורה כולה (חוץ משלוש העברות החמורות: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות), וגם ספק פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים.

המושג 'ספק פיקוח נפש' מוזכר בספרות ההלכתית בעיקר בענייני מחלה, כאשר רופא אחד אומר כך והשני אחרת, או אפילו במקרה שרופא אחד אומר 'צריך' (לחלל שבת למען החולה) ומספר רופאים אומרים 'אין צריך', אזי הולכים לקולא ומחללים שבת בתורת 'ספק פיקוח נפש', ו'אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב'.

המושג 'ספק פיקוח נפש' קיבל משמעות רחבה ביותר לאור פסקים של גדולי הלכה מובהקים אשר יובאו להלן, שהעניקו סטטוס זה למגזרים שלמים, בשל אופיים הציבורי והממלכתי.

למשל, חלק ניכר מהלכות צבא ומלחמה, ופעולות מבצעיות רבות שהותרו בשבת, בנויות על הכללתן במושג 'ספק פיקוח נפש'. סיורים מוקדמים, בדיקות קשר, זיווד רכבים מבצעיים וכדומה הוכרו כ'חיוניים', וכך נכנסו לגדרי 'פיקוח נפש'.

נאמר בגמרא (שבת מב ע"א): 'מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים'. ברור שלא מדובר כאן בפיקוח נפש מובהק, הדוחה שבת גם ברשות היחיד. מכיוון שההלכה נוקטת לשון 'ברשות הרבים', משמע שפקטור הרבים הוא הסיבה להיתר. הר"ן בפירושו שם היטיב להגדיר: 'דניזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב'.

כלל זה, המקנה ל'נזק ציבורי' מעמד של 'מעין פיקוח נפש', מצוי בהלכה נוספת. הרמב"ם בהלכות שבת (י,כה) פוסק: 'רמשים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, אעפ"י שאינם ממיתין, הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת', ופירש בעל ה'מגיד משנה' (שם הל' יז) על פי אותו עיקרון: 'כיוון שרבים ניזוקין בו חשיב כסכנת נפשות'. היינו, דברי הרמב"ם אמורים, לפי פרשנות זו, רק כאשר הנחשים והעקרבים (הידועים כלא-ארסיים) מצויים ברשות הרבים, בגן ציבורי למשל. בכגון זה 'סכנת הנפשות' היא ההיבט הציבורי ההופך את האירוע לקריטי. הפניקה וההתרגשות הציבורית הן הסיבה להיתר הצידה, ולא הנזק הישיר הנגרם מהכשה לא-ארסית.

דוגמה נוספת להיבט הציבורי והממלכתי העומד ביסוד היתר חילול השבת. מצויה בברייתא ידועה (עירובין מה ע"א) העוסקת באירוע בטחוני: 'נכרים שצרו על עיירות ישראל [...] בעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זין ומחללין עליהן את השבת'. הראשונים הסבירו שהסיבה לכך היא, שלעולם אין לדעת כיצד תתפתח המריבה החקלאית, וכלשון רש"י: "שמא ילכדוה ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם". טיבן של תקריות גבול להסלים לכלל מצב של פיקוח נפש.

יתר על כן; בהגהותיו על השולחן ערוך (הלכות שבת סימן שכט) פסק הרמ"א: 'אפי' לא באו עדין אלא שרוצים לבוא'. הווי אומר, גם מידע מודיעיני על חבלה חקלאית אפשרית מתיר חילול שבת, למרות שמדובר בתרחיש עתידני המוטל בספק. אחד מגאוני פולין (ר' יוסף רוזין, בעל 'צפנת פענח') העיר, כי לכאורה יש סתירה בין הלכה זו לבין האיסור לחלל שבת לצורך פדיון שבויים; ותשובתו: פדיון שבויים עוסק בחיי היחיד (מדובר ביהודי שנשבה שלא על בסיס לאומי או צבאי), ואילו בהלכת 'נכרים שצרו על עיירות ישראל' מדובר בהיבט לאומי וציבורי. הבדל זה הוא בדיוק טענתנו: המושג 'ספק פיקוח נפש' מתרחב ביותר כאשר מדובר בעניין ציבורי וממלכתי.   

פעילות ענפה בבתי חולים (וכן במגן דוד אדום, בשירותי כבאות, הצלה וחילוץ ועוד) נכנסה לגדר 'חיוני', ובכך קיבלה גושפנקה הלכתית ל'חילול' שבת בהיתר.

רבנים כמו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (שהיה הרב הראשי בעת הקמת המדינה), הרב שלמה גורן (שכיהן כרב הצבאי הראשי הראשון), הרב שאול ישראלי (שהיה פוסק ההלכה הבכיר בציונות הדתית) - כולם זכרונם לברכה - וחבריהם, תלמידיהם וממשיכיהם, כולם חברו יחדיו להגדרת השירותים הציבוריים והממלכתיים באופן עקרוני כ'חיוניים', ובכך יצרו למעשה מושג חדש בשדה ההלכה, הקרוי בפינו 'חיוני'. למעשה, התחום ה'חיוני' מצוי בתווך, בין המזוהה כ'פיקוח נפש' לבין המזוהה כנוחיות בעלמא.

ד.   תפקוד משטרתי בשבת

להלן שלוש מובאות מדברי שלושה רבנים בני דורנו, העוסקות בשאלת תפקוד המשטרה בשבת במדינה היהודית:

א) הרב ישראלי זצ"ל[4]

כל מה שנוגע לשלום הציבור או לסילוק נזק ממנו הכל נחשב כפיקוח נפש, כי כל מה שכרוך בשלום הציבור יש בו בעקיפין ענין עם פיקוח נפש... פרנסת היחיד למשל אין בה משום פיקוח נפש, אבל אם הציבור יהיה מחוסר פרנסה, אפי' אם אין זה נוגע ללחם, לא ימלט שבאחד מבין רבים יהא כזה שהוא צריך לאוכל יותר משובח שאצלו זה יכול להיות פיקוח נפש.

[...] סיור משטרתי בכדי למנוע קטטות ומריבות בציבור או לתפוס הגנבים וכיו"ב, אמנם הצלה ממקרי איבוד נפשות קצת רחוקה, אך הצלת ממון ונזקים גופניים הם מצויים מאד, ואינו גרוע מגחלת של מתכת, ועדיפה ממנה, כי כאן הנזק אינו מצומצם על מקום אחד אלא הוא נוגע בציבור כולו. בודאי יש בזה משום הצלת הציבור מנזק שלדעת הגאונים הוא שקול כפיקוח נפש.

ב) הרב שלמה גורן זצ"ל[5]

"נמצאנו למדים שכל הסתננות לשם גניבת רכוש בלבד מאחר שהיא מכוונת בראש וראשונה נגד ישובי הספר - מותר להלחם נגדה בשבת. אין כל הבדל בין כשהמארבים מבוצעים ליד הגבול או במרחק ממנו. נוסף על כך יש להוכיח שכיום כל ישוב במדינה נדון כישוב ספר. כמו כן ישנם מיעוטים היושבים בתוך המדינה וחלקם הגדול הם עוינים את המדינה ולכן יש לדון כל ישוב כיושב על הספר".

ג) הרב אליעזר-יהודה וולדנברג שליט"א[6]

לפי דברי הגהות אשרי בעירובין פ"ד סי' ו' שבזמן הזה אם באו שוללין על עסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זין ומחללין עליהן את השבת, נלמד שהוא הדין כאן במדינתנו כשתעמוד שאלה של קריאת המשטרה היהודית בשבת להצלה מפני הגנבים ושודדים אם מותר להם לחלל את השבת בנסיעה במכונית כדי למהר להצלה, או לצאת בכלי זין לירות באויר וכיו"ב, יהיה עלינו לפסוק לפי הענין ולפי תנאי הזמן והמקום. ובכללות, אם יש ספק שמתוך שלא יוכלו לעמוד על ממונם יהרגום, אזי מותר לחלל עליהם את השבת.

בעולם ההלכה קיימת מערכת מושגים המשיקים למושג 'פיקוח נפש', כמו 'שעת הדחק', 'הפסד מרובה', 'צורך גדול', 'נזק לרבים' ודומיהם.  המושג המודרני 'חיוני' - פרי המציאות הציבורית- ממלכתית - שייך למערכת זו ולמסכת ההלכתית, המאופיינת בהתחשבות בהיבט הציבורי.[7]

למען הדיוק יש לציין כי עדיין קיימות הבחנות פנימיות, ולא כל המושגים המקלים הללו שווים במידת חיוניותם. יש שהתירו למענם רק איסור דרבנן, ויש שהתירו גם איסורי תורה; יש שההיתר הוגבל לאופני פעולה 'בשינוי', ויש שהותרו רק במקרים מסוימים ולא באופן גורף. מכל מקום, כבר נשמע קול הברה בבית המדרש: המדינה, הציבור, השירותים הממלכתיים - כל אלה הם גורם הלכתי חיוני, וזה הדגש בדבריי במסגרת זו.   

ה.  אידאולוגיית הלכות מדינה

בשנות המדינה  הראשונות ניטש ויכוח פנימי בציבור הדתי-לאומי בשאלה האם תיתכן מדינה יהודית מודרנית שתונהג על פי התורה? מרבית הדיונים וההדגמות סבבו סביב שאלת השבת: ייצור חשמל, הפעלת צי סוחר, משטרה, מכבי אש, שירות מודיעין וכיוצא באלה.

הרב משה צבי נריה, שהיה רבם של צעירי 'בני עקיבא' וחניך אסכולת הרב קוק, דגל בתפיסה שלפיה התורה היא 'תורת חיים', ויש בה פתרונות ישימים לכל הדורות ולכל המצבים. גם הלכות מדינה והלכות ציבור ניתנות להידלות ממקורותינו, הן באמצעות שימוש בטכניקות של אנלוגיה וגזרה שוה, הן בעזרת חידוש תקנות בנות ימינו.

את הדעה הניגודית ייצג במידה רבה פרופ' ישעיהו לייבוביץ, אדם שומר מצוות ובעל השקפות עצמאיות ומקוריות. לדעתו, ההלכה המסורה בידינו איננה לוקחת בחשבון את קיומה של מדינה יהודית, ולפיכך לא ניתן למצוא בה תשובות לשאלות אלו.

כל רבני הציונות הדתית דגלו, וממשיכים לדגול, בתפיסת הרב נריה, המעוגנת בתורת הרב קוק, לאמור: אם רק נשכיל לדבוק במטרה, נוכל להוכיח כי מדינה יהודית יכולה לתפקד בשבת - ובנושאים נוספים - על פי הלכות חז"ל, השולחן ערוך ופסיקת הדורות.

ו.    שילוב הלכתי-טכנולוגי כתפיסת עולם

כדי להוכיח תפיסת עולם זו התקדם העולם הרבני  צעד נוסף: פיתוח אידאולוגיה של שילוב מעשי בין אנשי הלכה לאנשי מדע וטכנולוגיה. מכון 'צומת' צועד כמעט שנות דור בנתיב זה, המבוסס על האמונה כי מדובר בשילוב הכרחי, וממילא גם אפשרי.

נציין כאן שורה של מגזרים ותחומים שבהם מופעלים מנגנונים הלכ-טכניים, ולהלן נפרט על קצה המזלג את העקרונות ההלכתיים החדשניים המונחים ביסודם.

כשעלתה שאלת החליבה בשבת ברפתות במשקים שומרי שבת, נחלצו רבנים רבים למתן פתרונות מורכבים, דחוקים לעתים, על מנת לאפשר קיומו של ענף זה, ולא להזדקק לאלטרנטיבה שהושמעה בחצרות המוסדות המיישבים: 'משקים דתיים יגדלו תפוחי אדמה בלבד, ולא יעסקו בענפי חי'. ברפת כיום משגשגת שיטת הטכנולוגיה ההלכתית באמצעות סידורים מכניים (זרימה ראשונית 'לאיבוד' והטיה למכל החלב בשלב שני), פנאומטיים (הפעלת לחץ אוויר דחוס או שאיבת ואקום כתחליף לפעילות חשמלית האסורה בשבת) ואלקטרוניים (חיישנים, מדי חלב, שטיפות מחזוריות ועוד. בתחום זה התפקוד עובר במידה רבה מן האדם אל הפרה, והיא הרי איננה חייבת בהלכות שבת. תנועתה של הפרה פוגעת בקרן אור וכך מופעלת שטיפה; הפרה מזילה חלב מעטיניה וכמות מסוימת שהצטברה מפעילה לחצן start וכיוצא באלה ).[8]

כך גם בבתי חולים ובמוסדות רפואיים סיעודיים כמו בתי אבות, מוסדות לנכים ומוגבלים וכדומה. שלל סידורים הלכ-טכניים מודרניים מצויים במגזר זה, והם מאפשרים בשבת לחמם אוכל, לשנע אותו, להדיח כלים במדיח, לאותת לאחות בסיגנליזציה אלקטרונית, להפעיל עגלת נכים חשמלית, טלפון שבת, מדפסת מחשב, בקרת דלתות (נעילה חשמלית), משאבות מינון, שקע אוטומטי ועוד ועוד. כל אלו הם פרי השילוב המבורך בין הלכה לטכנולוגיה, והכול מבוסס על הגדרת מערכת הרפואה הממוסדת כ'חיונית', הגדרה הגוררת בעקבותיה יחס הלכתי מקל.

מאות מנגנונים חשמליים ואלקטרוניים מופעלים בשיטת 'הפעלת עקיפין' ובהשהיית 'גרמא' (הסבר להלן), והם מאפשרים פעילות שבת בהיתר בחברת החשמל, בצבא, במשטרה ובמוסדות ממלכתיים דומים. גם שיטות אלו הן חידוש הלכ-טכני שנתחדש במדינת ישראל, מתוך רצון לאפשר חיים ממלכתיים על פי התורה.

ז. יישומי חשמל ואלקטרוניקה בשירות ההלכה - שיטות ודוגמאות:

א) הפעלת עקיפין ('גרמא'):

שיטה זו מופעלת בעיקר במגזרי רפואה וביטחון, הקרובים יותר למצבי 'פיקוח נפש'. לדוגמה: חולה לוחץ על לחצן איתות לאחות באמצעות מנגנון 'גרמא' שעיקרו כרטיס אלקטרוני השולח פעימות (פולס) בדיקה מדי כארבעים שניות למשך אלפית שנייה (msec). כאשר החולה לוחץ לא מתרחש דבר, אך בבוא הפעימה המחזורית הקרובה - הסיגנל 'ייתפס' והאיתות יופעל (קיימת אבטחה שלעולם לא יופעל איתות בעת הלחיצה).

יישום נוסף של בשיטה זו: לחצן אינטרקום לפתיחת דלת. ללחיצה עצמה אין כל משמעות מיידית, גם לא פנימית, אלא רק בבוא הפעימה המחזורית הקרובה היא 'מגלה' כי הכפתור לחוץ ואזי הקריאה מתקבלת. כך גם 'שקע גרמא' לחימום אוכל בבתי חולים, להפעלת פנסי ביטחון, להתנעת רכב פטרול ביישובים, כולל זרקור, וכדומה. בכל היישומים הללו ישנה השהיה מסוימת בין לחיצת האדם לבין התוצאה, הממתינה לפעימה המחזורית הקרובה, אשר תגיע 'בעתה ובזמנה' ללא תלות בלחיצת האדם.

חשוב לציין כי במקרה חירום ניתן תמיד לעקוף את ההשהיה ולפעול מידית כבחול. 

ב) שינוי עצמת זרם חשמלי:

שיטה שאינה ידועה לציבור הרחב היא ניצול הדין שלפיו אין איסור בשבת על שינוי עצמתו של זרם חשמלי, כמו ויסות עצמת הקול של מכשיר קשר הפועל בהיתר, אם אין בכך השפעה על עצמת התאורה (הנחשבת ל'הבערה', כמו עמעם למנורות 'הלוגן' ביתיות).

שיטה זו, של ויסות זרם ללא מיתוג (shitching), מאפשרת באופן עקרוני יישום הלכתי רחב. דא עקא, במכשירים רבים לא ניתן מבחינה טכנולוגית להזרים זרם מינימלי ברציפות (יש צורך הלכתי שלזרם המינימלי תהיה משמעות תפעולית), וחייבים להשתמש במתג on-off, ולפיכך השיטה אינה ניתנת בפועל לניצול רחב.

שערים גלאי מתכות, המוצבים, למשל, בכניסה לרחבת הכותל המערבי, מצוידים בסידור שבת בשיטה זו: הזמזם ונוריות הסימון מבוטלים בשבת. במקומם קיים מחוג, המצביע על עצמת הזרם המצוי בשדה המגנטי שבין המשקופים. גם ללא מעבר אדם ישנו זרם התחלתי בשבת, והמחוג לעולם אינו יורד למצב '0'. כאשר מעבירים מתכת בשער - משתנה השדה המגנטי לפי כמות המתכת, ועמו מתגברת עצמת הזרם החשמלי, המתבטאת בתנודת המחוג. השומר או השוטר מעיף מבט אל המחוג, וכאשר זה חוצה קו אדום - העובר בשער נקרא לפשפש בכיסיו. פעולה זו מותרת למהדרין, משום שיש בה שינוי זרם בלבד.

עגלת נכים חשמלית עם סידור שבת משלבת את שני העקרונות הנזכרים: מתג ראשי מפעיל את מנוע העגלה בשיטת הפעלת עקיפין ('גרמא'). לאחר מכן מוזרם זרם קבוע למנוע, והנסיעה בפועל מצריכה רק ויסות הזרם מרמה מינימלית (הקרויה 'זחילה') לרמה מוגברת, ובין שתי אלה ישנן דרגות ביניים, כנדרש מתנאי הדרך של המשתמש.

ג) 'המשכת מצב':

שיטה זו דומה לשיטת ה'גרמא' אך משופרת ממנה מבחינה הלכתית, ומאידך גיסא - מסובכת יותר מבחינה יישומית. היא נפוצה במנגנונים תרמוסטטיים או פרסוסטטיים. לדוגמה, חימום מים בדוד חשמלי ('בוילר', שהחימום בו בשבת מותר עד 40 מעלות צלזיוס בלבד, בשל בעיית 'בישול' שאין כאן המקום לדון בה).

במצב 'שבת' - גוף החימום מופעל מדי עשר דקות למשך עשר שניות בלבד, בכל מקרה, ללא תלות בתרמוסטט. כאשר האדם צורך מים חמים והטמפרטורה יורדת - לא מתרחש דבר. גם אם המגע המיכני של התרמוסטט נסגר לא ייסגר מעגל החימום ומאומה לא יקרה. רק בבוא ההפעלה המחזורית הקרובה, לכל המאוחר בעוד כעשר דקות (בממוצע; מחצית הזמן, חמש דקות), ומכיוון שגוף החימום פועל ממילא (למשך עשר שניות, כאמור) - ההפעלה 'תתמשך' ותתארך עד לחימום הרצוי. הווי אומר: האדם לא הפעיל חימום ואפילו לא גרם להפעלה עקיפה, אלא רק המשיך מצב המתרחש ממילא.

שיטה דומה מופעלת במשאבות להגברת לחץ המים בבניינים רבי קומות, באמצעות מכל קטן המצוי בבניין ובו דחוסים מים בלחץ גבוה. צריכת מים בקומה כלשהי מקטינה את הלחץ, ופרסוסטט מפעיל שוב את משאבת הדחיסה בהתאם לצורך. כאמור, בשבת יש פיגור מסוים בתהליך, אך הוא איננו מורגש בפועל; משאבת הדחיסה מופעלת בכל מקרה מדי כחמש דקות למשך 3-2 שניות. כאשר הפרסוסטט 'ירד' ונוצרה 'דרישה' ללחץ, זו תתממש רק כהמשכיות להפעלה המחזורית של המשאבה, ולא מידית. 

ד) אוטומציה מלאה:

השיטה הטובה ביותר היא כמובן אוטומציה גמורה, וזו מוצעת בעיקר בתחומים שבהם אלמנט החיוניות נמוך או אינו קיים כלל, ובעצם מדובר בעיקר בנוחות, פרי החיים המודרניים.

לדוגמה: מעלית אוטומטית העוצרת בכל קומה (או בכל קומה זוגית בלבד) ואלמנטים מסוימים בה מבוטלים כליל בשבת; מחם ומכונת קפה אוטומטיים המצויים בבתי מלון לרוב; ציוד ברפת או בחממה המופעל ללא מגע יד אדם (לעתים, כמוסבר לעיל, באמצעות בעלי החיים עצמם) ועוד.  

להלן רשימה נוספת של יישומים הלכ-טכניים חדישים, המקיפים נושאים שונים ומגוונים:

'שבעט' - עט לכתיבה חיונית, המתנדפת תוך זמן מסוים ('כתב שאינו מתקיים'); מיקרופון שבת לבתי כנסת ולאולמות תרבות; מעלון לנכים וזחליל שבת למדרגות; מקלדת שבת למחשב בתעשייה חיונית; סירי בישול הכוללים חימום וקירור אוטומטיים; מערכות אזעקה שבתיות; מנגנון יחודי לתיקון תקלות בלוח חשמלי; 'שבתפון' - טלפון שבת לצרכים חיוניים; הפעלת 'בייבי-סנס' - מכשיר התרעה למניעת מוות בעריסה; שינויי מסעד כסא או מטה למוגבלים; 'חגז' - מכשיר ייחודי לכיבוי גז ביום טוב, ועוד רבים.

ח.  בין-תחומיות מדעית ודו-קיום חברתי

ההשקפה העומדת ביסוד החשיבה ההלכ-טכנית קשורה גם לתפיסה המודרנית של בין-תחומיות, ואפילו רב-תחומיות. לפנינו דוגמה מעניינת לקישור הדוק בין עולמות שונים בתכלית, העולם הטכני, העולם התורני והעולם החברתי. לכל אחד מהם שפה משלו, עולם מושגים שונה ולוגיקה אחרת. אף על פי כן, ברוח השילוב הרב-תחומי המקובל כיום בעולם המדעי והאקדמי, ניתן להעלות בקנה אחד גם שני עולמות הנראים כזרים זה לזה: תורה וטכנולוגיה בכפיפה אחת.

במקביל, שיטת השילוב ההלכ-טכני מסייעת לדו-קיום דתי-חילוני במדינת ישראל: שומרי שבת יכולים להשתלב כעובדים מן המניין בחלק ניכר מן השירותים הציבוריים והממלכתיים ולפעול בהם לפי צו מצפונם הדתי. אלמלא פתרונות הלכ-טכניים אלו הייתה היהדות הדתית נידונה להסתגרות רבתי. הטכנולוגיה המתפתחת מנוצלת אפוא גם למטרה זו: דו-קיום חברתי בישראל.               



[1].     ראו מאמרי 'ההלכה והחיים המודרניים', מורשה: לענייני תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, ב (טבת תשל"ב)  עמ' 65-59; וכן 'קיום מדינה מודרנית לאור ההלכה' מחשבת: עיונים בשאלות השקפה והלכה אקטואליות, כד (תשרי-חשון תשל"ה), עמ' 26-22. 

[2].     הותיק והמקיף שבהם הוא כתב העת אסיא, היו"ל ע"י המכון לרפואה והלכה ע"ש ד"ר פאלק שלזינגר ז"ל, ליד המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים. 

[3].     ראו למשל מיקבץ שאלות שרוכזו בספר החשמל בהלכה, הוצאת המכון המדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, ירושלים תשל"ח, וכן בערך 'חשמל', אנציקלופדיה תלמודית, יח, ובנספח מיוחד שם. 

[4].     'הבטחון הפנימי בשבת', עמוד הימיני, ירושלים (תשנ"ו), עמ' רה 

[5].     'דיני מארבים בשבת', משיב מלחמה, ירושלים (תשנ"ד) עמ' רכז 

[6].     הלכות מדינה, ירושלים (תשי"ב) עמ' רנא

[7].     להרחבה נוספת של העיון במושג זה ראו במאמרי 'השבת במשטרה' תחומין ב (תשמ"א), הוצאת מכון 'צומת' אלון שבות, עמ' 97-66, ובמיוחד בפרק א; וכן ראו 'השבת במשטרה - בעיות ופתרונן', קובץ תורה שבעל-פה, מוסד הרב קוק ירושלים, כד (תשמ"ג) עמ' ע-פד. 'בטחון בשבת - חידושים הלכטכניים', קובץ תורה שבעל-פה, מוסד הרב קוק ירושלים, לט (תשנ"ח) עמ' עג-פא.   

[8].     דיונים רבים ניתן למצוא לאורך כל השנים בגליונות כתב העת 'עמודים', היוצא לאור מדי חודש בחודשו מטעם הקיבוץ הדתי, וכן בכרכי 'תחומין': א (תש"ם) - 'חליבה בשבת' מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עמ' 6-5; ז (תשמ"ו) - 'חליבה בשבת' מאת הרב שמואל דוד, עמ' 173-157, ו'חליבה בשבת וגרמא' מאת הרב אורי דסברג, עמ' 156-144; יא (תש"נ) - 'חליבה בשבת בדרך גרמא' מאת הרב שלמה רוזנפלד, עמ' 177-170; טו (תשנ"ה) - 'חליבה בגרמא' מאת הרבנים זאב ויטמן ואורי דסברג, עמ' 410-393.  

עבור לתוכן העמוד