עזותה של עזה

[פורסם בספר התורה והארץ ,כרך ז', בהוצאת מכון התורה והארץ, כפר דרום גוש כטיף, תשרי תשס"ה]

עזותה של עזה

ראשי פרקים

א. "עיר עזה"

ב. עזה - לשון עזות

ג. עזות רוחנית

ד. שמשון בעזה

ה. חידת  שמשון

 

עזה העיר שנתוודענו אליה שוב עם שחרורה בחסדי האל במלחמת ששת הימים. - נראית דחוקה מתודעתנו היהודית, לכאורה אין היא "מדברת אלינו", וכמו זרה נחשבה, סוררת ומעיקה.

ברם, מאמינים אנו, בעקבות חז"ל, בסגולות "מקומיות" יחודיות הטבועות וגנוזות בתכונתן של ערים ואתרים בארץ ישראל, ובפרט בערים הנזכרות במקרא ואשר שמשו      במה למאורעות בתולדותינו.

א. "עד עזה"

עזרה לא הוזכרה רבות בתנ"ך. רק מאורע תנכי אחד מתרחש בעיר זו, זה הקשור בשמשון, להלן נעמוד על טיבו לעניננו. יתר הפסוקים המזכירים את עזה אינם עוסקים במאורעות מסוימים, עזה מנויה בין ערי הפלשתים, ומקצת נביאים ניבאים גם עליה, בתוך שאר נבואותיהם לאומות העולם.

ברם,  תופעה אחת ראויה לתשומת לב, ולא מצאתי עד כה מי שהעיר בנדון. במספר מפתיע של פסוקים מופיעה עזה בצורה דומה, כציון  גבול בנוסח "עד  עזה". ביטוי זה הינו שכיח (יחסית, כמובן, למספר הפסוקים שבהם מוזכרת העיר בכלל) וללא ספק ניתן להדרש אודות "תפקידה" של עזה. משמעותו הפנימית של ביטוי זה הינה גבול, מחסום, מעצור וחומה.

כבר בהופעתה התנכית הראשונה, בבראשית י, יט, קוראים אנו אודות עזה בלשון "עד", כגבול וכנקודת סיומת. וקיימא לן שמשמעותה האמיתית של מילה נקבעת לפי פירושה  וענינה בהופעתה לראשונה על במתי התנ"ך:

"ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה, עד עזה".

הופעת עזה בשניה בתנ"ך, בדברים ב, כג, מצטירת שוב ב"תדמידה" זו:

"והעוים היושבים בחצרים, עד עזה, כפתורים ויוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם". 

 תופעה-הופעה זו "נתחזקה" בשלישית, בפסוק הבא במקרא בו עזה נזכרת, ביהושע י, מא, והלא דבר הוא:

"ויכם יהושע מקדש ברגע ועד עזה".    

פסוקים נוספים מחזקים "תדמית" זו של "עד עזה". בשופטים ו, ד: 

"ויחצו עליהם (-מדין ועמלק ובני קדם) וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה".

ובמלכים  ב יח, ח:

"הוא (-חזקיה) הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר".

לא  נופתע,  איפוא, למשמע הפסוק המתאר את היקף שלטתנו של שלמה המלך, במלכים  א, א, ד. בנוסח הבא:

"כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה". 

ערכו המיוחד של בטוי זה, "עד עזה", - שיש לו משמעות לאו דוקא גאוגרפית - בולט שבעתיים לאור דברי חז"ל שדרשו על הפסוק האחרון במגילה יא, ע"ב.

"רב ושמואל, חד אמר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם. וחד אמר: תפסח ועזה בהדי הדדי (=ביחד) קיימי, כשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם כולו".   

דומה כי בין לרב ובין לשמואל מלך שלמה גם על עזה. אעפי"כ הפסוק משתמש בבטוי "עד עזה". הכיצד? שמא יש לומר שביטוי שגור זה ללמד יצא. ותנהו ענין למקום אחר ולענינו, ללמד אודות מהותה הפנימית של עזה המתמצית בסגנון "עד עזה" דווקא, וכמבואר להלן.

בביטוי "עד עזה" שומעים אנו אודות "עמידותה" של עזה מבחינה רוחנית, בחינת חומה בצורה אשר באים עדיה אך לא אליה. עזה ניצבת כמחסום-גבול אשר כוחות מתנפצים על חומותיה ולא יוכלו לה; עד עזה, ולא עוד. והדברים אמורים במישור הרעיוני, הפנימי.

תכונתה זו של עזה, לעמוד במחסום יציב, אמורה אמנם ביחס לכל העמים (ראה בפסוקים המצוטטים לעיל), אולם "סגולתה" זו ניבטת במיוחד כלפי ישראל. גם פסוקו של עמוס המתאר את פשעי עזה, משמעותו זהה לתכנה הפנימי של תכונת "עד עזה", במובן של מעצור ומחסום. כך נאמר בעמוס א, ו-ז.

"כה אמר ה' על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו, על הגלותם גלות שלימה להסגיר לאדום, ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמנותיה".   

חומת עזה ניצבת כאן, כמחסום פיסי בפני נמלטי-גלות. עזה עוצרת בעדם, "להסגיר לאדום".  מנוסתם מגיעה עד עזה ונבלמה בה, ובחומותיה הזקופות. ודוק: "ושלחתי אש בחומת עזה".

לכשתמצי הרי מדרש שמות בדבר, שכן 'ד' ב'ז' מתחלפים תדיר. הרי לנו לשון נופל על לשון: עד עזה. שם העיר טומן בחובו את תכונת ה"עד" האמורה.

ב. עזה - לשון עזות

מה פשר יחודה זה של עזה? מה משמעות לסגולתה זו, לשמש כנקודת "עד", כמחסום גבול וכחומה עזה?

ושוב הצד הלשוני ילמד וידרש: עזה לשון עזות. עזה העיר חתומה בחותם העזות, ועזות ענינה עמידה זקופה במצח נחושה. עזות גובלת בהחצפת פנים ובעזות מצח. עזות איננה גבורה אקטיבית כי אם עמידה איתנה, מוצקה, המלווה בהרמת ראש מופגגנת. זה כוחה לאלהיה וזו יכלתה של עזה העזה. לא אחת נחסם כוחם של ישראל ולא יכול לה, לעזות זו שניתנה לעזה.

זקיפות קומתה וחומתה של עזה ניבטת מבין השיטין בפסוקו של יהושע יא, כב:

"לא נותר ענקים בארץ בני ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו".

עזה מנויה כראשונה לערי פלשתים בהן נותרו ענקים. בני ישראל לא אזרו כח להכריתם כליל אלא רק עד עזה. עזה מותירה בקרבה את הענקים עזי הפנים והקומה.

המושג "עזות" נאמר במפורש כתכונת עמידה איתנה, בלתי נכבשת, ומקרא מלא דבר הכתוב, בנדבר כא, כד:

"ויכהו ישראל (=לסיחון) לפי חרב ויירש את ארצו מארנון ועד יבוק עד בני עמון כי עז גבול בני עמון". 

וברש"י: ומהו חזקו? התראתו של הקב"ה שאמר להם את תצורם". כח-של-מעלה ניתן להם לבני עמון, לפיכך עז גבולם. אמור מעתה, אף לעזה חלקו ממרום כה יחודי של עזוז ועזות, של צח נחושה ועמידה איתנה.

ג. עזות רוחנית

מפסוק אחרון זה, "כי עז גבול בני עמון" למדנו שעזות אינה פיסית דווקא. "מיהו חזקו? - התראתו של הקב"ה", נוכל לומר, איפוא, כי גם עזות זו האמורה בעזה אין ענינה פיסי בלבד. גם בהתמודדות רוחנית משמשת מידה זו, אם מדברים אנו על סגולת ישראל, יש לדבר כנגדם גם על סגולת עמים אחרים וערים אחרות.  עזותה של עזה כלפי ישראל פירושה כח רוחני לעמוד כנגד ישראל; תכונת-נגד שישראל אינם יכולים לה; סגולת "אנטי" לשבש מהלכם של ישראל בעולם. העזות הפיסית, - זו החיצונית, החומתית, - משמשת בבואה וביטוי לעזות הפנימית-רוחנית.

עזות כתכונה רוחנית משמשת לטוב ולרע, כשאר כל המידות החורגות מן הממוצע ו"שביל הזהב". מחד הורונו חז"ל בביצה כה, ע"ב.      

"מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין"[1]

ומאידך שמענו  בכלה רבתי ריש פרק ב:

"עז פנים, רבי אליעזר אומר: ממזר; רבי יהושע אומר: בן בנדה; רבי עקיבא אומר: ממזר  ובן הנדה".

ובמשנה אחת באבות (פרק ה, כ) שתים זו שמענו:

"רבי  יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים.  הוא היה אומר: עז פנים לגיהנום"

ובדרך החיים למהר"ל שם כתב לאמר:

"יש לך להבין איך אמר התנא, כי לענין לעשות רצון הקב"ה יהיה עז כנמר ובשאר מילי דעלמא עז פנים לגיהנום... ודבר זה כי העזות הוא יוצא מן הסדר ומן  השווי, ואצל עבודת ה' אין זה יציאה מן הסדר ומן הראוי... אבל במילי דעלמא אם יוצא בעזות מן הסדר הוא בעל גיהנום".

באחת: עזה אוצרת בקרבה עזות וניגוד רוחצי כלפי תכונתם של ישראל.

על דרך האסוציאציה נזכרים אנו ב"עזאזל" דיום הכפורים: גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא טו, ח). וראה ברמב"ן בארוכה על דרך הסוד בשם פרקי דרבי אליעזר "שהיו נותנין לו לסמואל שוחד ביוה"כ שלא לבטל את קרבנם..." (ובפירוש שהובא בהערות שעוועל מפרש: "שמו שנגזר ממלת עז... ועל שם  העזות והקושי אשר בכוחו)". גם ברבנו בחיי עה"ת  כתב שם "מלת עזאזל כח חזק" ואכמ"ל. 

עזות העזאזל מבטאת כח נגודי כלפי שמיא, כביכול, ותכונה זו טבועה ומשוקעת בשם עזאזל. לעניננו, השם עזה ניתן אף הוא להדרש בדך זו.

במאמר המוסגר יש להוסיף כי בחינה זו קימת גם בשמם של "עזא ועזאל" - בני האלקים אשר ראו  את בנות האדם כי טובות הנה, בבראשית ו, ב - ובדברי חז"ל שם.

ד. שמשון בעזה

כמוזכר לעיל, רק במקום אחד משמשת עזה כבמה למאורע  תנכ"י, - בפרשת שמשון, בשופטים טז, א-ג, מסופר:

"וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבוא אליה. לעזתים לאמר בא שמשון בנה. ויסבו ויארבו לו כל הלילה בשער העיר ויתחרשו כל הלילה לאמר עד אור הבקר והרגנוהו. וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון".   

ולהלן  בפרק, לאחר הצלחת דלילה - אשתו  השלישית בנחל שורק - לפתותו, נאמר     בפסוק כא:

"ויאחזוהו פלישתים וינקרו את עיניו וירידו אותו עזתה ויאסרוהו ובנחושתים ויהי טוחן בבית האסורים".

בעזה מהדהדת, איפוא, קריאתו של שמשון "תמת נפשי עם פלשתים" ושם נוקם הוא את נקמתו  האחרונה מהם.

ואמרו חז"ל סוטה ט, ע"ב.

"תניא רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה, דכתיב וילך שמשון עזתה וכו' לפיכך לקח בעזה דכתיב ויורידו אותו עזתה. והכתיב וירד שמשון תמנתה (=לאשתו  הראשונה)? תחילת קלקולו מיהא, בעזה היה".

רש"י: "בתמנה לקחה לאשה ולא בא  בזנות".  

אין זו מקריות שתחילת קלקולו של שמשון דוקא בעזה, וכי בעזה כמעט ונלכד  בראשונה אלמלא הסעת שערי העיר, וכי לעזה הורד באחרונה אסור בנחושתים. ובה לקה ומת. דומה כי יש לראות כאן עימות מסוים בין עזה לישראל, בין עזותה של עזה לבין עוזם של ישראל בדמותו של שמשון.

כך רמז המהר"ל בפירושו לאגדות הש"ס סוטה שם:

"בחילת קלקולו בעזה. יש לך להבין השם הזה, שהיה תחילת קלקולו בעזה שהוא לשון  עז וחוזק, כי במדה זו היה חטא שמשון, והבן זה מאד,  והבן מלת דו ידין... יהי דן נחש."

טורא בטורא פגע; בעזה זו, העזה, - ועזות שיכת בפירוש למדת הדין - נתקלקל    כוחו של שמשון הדני, אשר מדת הדין מדתו ובה דן את עמו ואת עצמו. שמשון  דורך בדרך הגבורה, המצרנית למדת הדין; כל פרשת שמשון טבועה בחותם ההעזה והעזות. הן בגבורתו ובעיקר, בירידתו אל בינות לפלישתים, בירידתו לטומאתם ל מנת להעלותם "להוציא יקר מזולל". ויש דברים בגן ואכמ"ל. כה דרשו חז"ל בסוטה י, ע"א:

"כתוב וירד שמשון תמנתה, וכתיב הנה חמיך עולה תמנתה? אמר ר"א: שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה, יהודה שנתעלה  בה כתיב ביה עליה".  

שמשון דרכו בירידה, וזו העזתו הגדולה. לפיכך "וירד שמשון תמנתה" (יד, א); "וירד אשקלון" (יט);  ולבסוף לקה בירידה, "ויורידו אותו עזתה" ( כא)  ואחרי   ככלות הכל נאמר: "וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול" (טז,  לא). כל חייו דרך בדרכי ירידה, וירידתו זו צורך עליה והעלאה, כפי שיבואר.

ה. חידת  שמשון

כאמור, עזותו של שמשון מתבטאת בירידתו אל בינות לפלישתים. מצינו בענינו ביטוי נוסף מזה השורש: "וירדהו אל כפיו וילך הלך ואבל... ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש" (יד, ט). ירידה-רדיה לגזירה שוה. מכאן שוש ומכאן פנה להבנת חידת חייו של שמשון, ומכאן הקשרם של דברים לעניננו, לעזותו של שמשון מול   עזותה של עזה.

שמשון חד חידתו במשתהו הראשון, בתמנתה (יד, יד) "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק". מה פשר חידה זו? מה משמעותה ומה חשיבותה להיות מסופרת בפרוטרוט במקרא? כלום בשיחת ריקים עסקינן, ותו לא?

דומה כי חידה זו הינה חידת חייו של שמשון עצמו. כפיר האריות הלא הוא שמשון הגבור, גבור כארי. "דן גור   אריה יונק מן הבשן" כלפי שמשון הדני נדרש, שיסוע  הארי הריהו הקרבת חייו של שמשון  וירידתו להטמע בין הערלים ונועדה להתמודד עם כוחם הרוחני מבפנים. ירידותיו של שמשמון הם-הם דרכו הייחודית שברר לו, הכרוכה בהקרבה עצמית, רוחנית וגופנית, בחינת שיסוע עצמיותו.

[והרבה יש להאריך אלא שקצרה היריעה. ראה אודות שמשון וחידת חייו ב"ישראל קדושים" לר' צדוק הכהן מלובלין; במכתב מאליהו" לר' א"א דסלר כרך ב'; וראה גם ב"שבעת עמודי  התנ"ך" לאברהם קריב. ראה עוד במי מרום לגרי"מ חרל"פ זצ"ל מעיני הישועה עמ' כב, בפרק שנושאו "ירידת חלק מישראל - הסתרה וצמצום", שם נאמרו דברים מסותרים אודות תכונת שבט דן ל'רדת'  ואודות משמעותה החיובית של ירידה זו, ושם מובא כי זה היה פעלו של שמשון ודרכו בישועת ישראל. ויש עמי דברים בנדון ואי"ה יבוארו בהרחבה במק"א].   

ובכן, שמשון רודה דבש ממפלת הארי, אמנם האריה הפך גויה, אך תועלת מרובה צמחה מכך, רדיית הדבש. והנמשל: הישועה "נרדית" מן הירידות הללו, משיסוע הארי שבו, וזה פשר החידה; "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק".

נמצאנו למדים: ה"עז" האמור בכתב החידה הריהו שמשון עצמו, עז שבעזין, בעל עוז והעזה. שמשון קיוה כי מעז יצא (לשון עתיד) מתוק, ודרכו הנועזת תגיב פרי הלולים. אכן שמא  היה עולה בידו אלמלא עזותה של עזה שעמדה לו לרועץ. "תחילת קלקולו בעזה... לפיכך לקה בעזה".  ברזל כברזל ירוע ועז בעזה נתרופף.

התמודדות בין שמשון העז לעזה העיר לא בנקל היא מוכרעת. בראשיתה גובר שמשון "ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח". מה עמד לו לשמשון ש"יזכה בסיבוב הראשון"? שפיל לסיפא דקרא: "ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון". מירידתו לעזה עולה שמשון אל ראש ההר ולחברון דוקא.

חברון הינה ערש מלכות ישראל, מלכות בית דוד, - עיר מלוכה, בה וממנה כח מלכות ישראל. ושנינו בבראשית רבה (צט, ו)  על הפסוק "יתר שאת ויתר עז": "אין עוז  אלא מלכות שנא': ויתן עוז למלכו". ניתן לצרף פסוק נוסף: (תהלים צט, ד) "ועוז מלך משפט אהב". חברון גם היא  נשתבחה בעזות, אך בעזות מעולה, עליונה, עילאית. - שלא בעזותה הירודה של עזה. עזות זו של מלוכת ישראל, של חברון, יכולה לה לעזותה של עזה. שלמה  המלך "רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועוד עזה". וכבר צוין לעיל שעזה בכלל, לרגע לובשת, איפוא, עזותו של שמשון איצטלא של מלכות ישראל "ויאחז בדלתות שער העיר... וישם על כתפיו ויעלם אל ראש הר אשר על פני חברון". אך מיד לאחריו באה ירידה  נוספת: "ויהי אחרי כן יאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה" וכל אותו ענין עד "ויורידו אותו עזתה". שמשון לא הגיע לחברון, לא   עלה ולא העפיל ממש  עדיה, הוא רק צפה  אל מול פניה "אשר על פני חברון". עזותו לא ינקה משרשי עזותם של מלכי ישראל לפיכך עזותו נתקלקלה בעזה ובה לקה.

על דרך ההשערה האסוציאטיבית והדרשנית יש להוסיף ולומר; בפרשת המרגלים (במדבר יג) נאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון". וכבר דרשו חז"ל שכלב בלבד העפיל לחברון. לפיכך עדת המרגלים השיבו דבר לאמר: "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם". (ושמא בעזה עברו?)  רק כלב אשר הגיע לחברון לא חשש מפני עזות זו, ממרומי חברון נראית עזה ירודה ושפלה, לפיכך "ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה" (שם ל). 

ברבות הימים עתידה עז מלהיות מוכרעת מפני עזותם של ישראל, וכוחם של ישראל יעמוד להם לכבשה ולהכניע את כחה הרוחני  הסורר, העז. "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו". 



[1].    מאמר חז"ל זה   נתפרש ע"י רש"י: "עזים - קשים להנצח". המהרש"א הוסיף וז"ל: "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין. והתורה גם כן נקראת עוז... ה'  עוז לעמו יתן שהיא התורה. והיא מתישה כוחן של ישראל... וע"ז יש לכווון שאמרו ישראל: 'עזי וזמרת יה' דהיינו שאני עז כאומות על כן ניתנה לי התורה שנקראת 'זמירות היו לי חוקיך'.

      ונראה נמי דעזותן לאו היינו גבורה, אלא לעמוד על דבריהם ולא ישובו מפני כל הוי עזותן. דומיא דהכי כלב עז שבחיות לאו לענין גבורה קאמר, דכמה חיות וכמה עופות גבורים יותר מהן, אלא עזותן הוא שלא ישובו מפני כל, ומעיזין פניהם".    

עבור לתוכן העמוד