הערמות הלכתיות כתקנות ציבור

 

[פורסם בספר 'קובץ שיעורים ישיבת בין הזמנים גבעת שמואל קובץ ה']

הערמות הלכתיות כתקנות ציבור

מושג ההערמה

הנושא שאני עליו נדבר הוא הערמות הלכתיות. ההקשר הרלבנטי הוא מכירת חמץ, וההקשר הרלבנטי לגבי הוא שמאשימים את מכון 'צומת' בראשותי לפעמים בהערמות הלכתיות. לכן צריך לשטוח מדיניות בעניין זה, מדיניות הלכתית מעשית. הערמות הלכתיות זו מילה שנשמעת לא יפה; המילה הערמה מצלצלת לא טוב. כולנו יודעים שמתרחשת מכירת חמץ, וזו דוגמא קלאסית ושגרתית למעין הערמה. אני יודע שיש רבים המפקפקים בהיתר מכירת חמץ, והם מעדיפים שלא למכור. גם אני משתדל שלא ישאר חמץ למכירה, אבל בדיעבד ובעקיפין כולם סומכים על כך שהמפעלים מוכרים והסוּפּר מוכר, ואחרי הפסח אנחנו נהנים מזה. גם מי שבעצמו לא מוכר, נהנה בעקיפין. כלומר, ההיתר הזה, ושיטה זו של מכירת החמץ הנחזית כהערמה, הנה חיה ובועטת וכולנו בעקיפין או במישרין נכרכים בה.

 

בימי החתם סופר התעורר ויכוח האם מכירת חמץ שיש בה יסוד של הערמה, האם היא מועילה רק ברמה של דרבנן או גם ברמה של דאורייתא? היו שטענו שמכירת החמץ תקפה רק ביחס לחמץ שמזדמן אצלי אחר הפסח שאיסורו דרבנן, כי אנחנו מבטלים כל חמץ שבבית. ביטול חמץ הוא מעין הפקר, והוא כבר לא ברשותי, וחמץ שעבר עליו הפסח זה איסור דרבנן. מאידך, המכירה לא תופסת ברמת דאורייתא. השאלה התעוררה סביב אנשי צאן ומקנה. בימינו אין לנו סוסים וחמורים ופרות, מכל מקום היה שכיח מאד שליהודי היו סוסים להשכרה או בהמות אחרת והיה מאכיל אותם חמץ בפסח, וזה איסור דאורייתא, כי חמץ אסור גם בהנאה. הנוהג היה, ואולי עד היום, למכור את בהמותיו לנוכרי, ולא את החמץ. בימינו 'תנובה' וגורמים אחרים דואגים שהתערובת לתרנגולות תהיה כשרה לפסח, והעופות והפרות אוכלות כשר לפסח. אם הם יאכלו חמץ ולא ירכשו תערובת כשרה, לא יקבלו מהם את הביצים והחלב. יש פה פתרון שיווקי, אבל בארצות אחרות ובארצות גלותנו לא זה היה המצב.

 

בעל "נשמת אדם" (פירוש על חיי אדם) דן איך יש לנהוג בבהמות בפסח. הוא כותב שבעל "תבואות שור" על פסחים קורא תגר על מה שהנהיגו למכור בהמות, כי במכירת חמץ כל אחד מבטל חמצו בלב שלם ולכן לא נשאר אלא רק איסור דרבנן, שיש לבערו ולכן מכירת חמץ מועילה. אבל להתיר איסור דאורייתא לא המכירה לא מועילה. האדם לא מתכוון באמת למכור את הבהמה ולא להפקיר אותה. מדובר שיחזירו לאחר הפסח, "והדברים תמוהים". ומסכם: "...יש מקומות שהתירו הערמה ויש מקומות שאסרו ואין לדמות ענין לענין".

 

שמענו איפוא שהדבר איננו חד משמעי. אכן, במרוצת הדורות אנחנו מוצאים שורה ארוכה של הערמות שהנהיגו או שנהגו בהקשרים שונים. כבר אמרנו שהתחושה לא נוחה ולא נעימה, אבל מה לעשות? הדבר הזה מובנה בהלכה! ובמקום לומר שהדבר הוא בדיעבד שבדיעבד ואני אציג את התיזה שלי בקצרה, לפיה הערמה היא סוג מסויים של תקנות ציבור, דבר שבעיקרון הוא חיובי, תקנות לטובת הציבור. כל ההערמות שאני מכיר נושאות אופי של תקנות הציבור, ובעלות משמעות של מדיניות, של דרך ציבורית הלכתית. אנחנו משום מה קוראים לזה הערמה, כי זו מילה תקשורתית, מיד גם נשמע שהמילה הזאת היא לא 'מילה גסה'.

 

הערמות גם באיסורי תורה?

החתם סופר חלק על הדעה שציינו, והוא סובר, בתשובה ארוכה ומפורטת, שהערמות מועילות גם באיסורי דאורייתא. הוא כותב את דבריו לעניין מכירת חמץ, שיכול למכור את בהמותיו לנכרי על מנת שיוכל להאכיל אותם חמץ בתוך הפסח, כי הם לא שלו, אלא של הנכרי. החתם סופר יוצא חוצץ נגד המחרימים ואומר שהערמה איננה דבר פסול והיא מועילה גם בדאורייתא. אני רוצה להבליט כמה משפטים מדבריו העקרוניים. הוא מפנה אותנו לשתי משניות: "כיצד מערימים על הבכור?" מדובר בבכור בהמה. בימינו אין מה לעשות עם הבכור, ואי אפשר להקריב קורבנות. ואפילו בימי הבית, המשנה עוסקת כאשר בעל הבית לא רוצה לתת לכהן. ובכן, בהמה מבכרת ניתן להקדיש בנוסח של "אם תלד זכר עולה עם נקבה שלמים". מכל מקום האדם מערים ומנצל את הבכור להקדש לקרבן. הניסוח פותח במלים: "כיצד מערימים על הבכור"?

 

כותב הרמב"ם בפירושו למשנה: "תחבולת ההיתר תיקרא הערמה ותחבולת האיסור תיקרא מרמה". זה מתייחס גם למשנה נוספת, דומה: "מערימים על מעשר שני...". שם מדובר על פדיון מעשר שני; אם בעל הבית פודה הוא צריך להוסיף חומש, שוויו פלוס עשרים אחוז, אבל אם אדם אחר פודה - די בשוויו. מי שרוצה לחסוך את עשרים האחוז המשנה נותנת לו עצה: "אומר לבנו ולבתו הגדולים או לעבדו ושפחתו העברים... המעות אלה שלך ופדה בהם מעשר זה". או "הפירות נתונים לך וחוזר ואומר אלו מחוללים". בקיצור, אפשר להערים על ההקדש ע"י הקנאת הכסף או הפירות שלו למישהו אחר, כך שלא בעל הבית פודה.

 

אומר החתם סופר, באותו קטע שהזכרתי, שהנוסח של המשנה "כיצד מערימים על הבכור" או "מערימים על מעשר שני" איננו נוסח של דיעבד. אין הכוונה רק שמי שהחליט להערים יכול לעשות כך וכך. בלשון "כיצד מערימים, מערימים על המעשר" שומע החתם סופר "כאילו תקנתא דרבן להערים". בהמשך דבריו הוא מנסח: "כאילו נתנו חז"ל עצה להערים". דהיינו: חז"ל אומרים: "הנה, אם אתה רוצה לחסוך? יש לך דרך".

 

הרמב"ם כותב תחבולת ההיתר תקרא הערמה, ועושה הבחנה מילולית בין מרמה להערמה. תחבולת האיסור זה מרמה ותחבולת ההיתר זה הערמה. בעצם אנחנו שומעים פה אמירה עקרונית והשקפתית; אם הדברים נעשים במסגרת המשפטית היבשה, לא זו בלבד שהתוצאה תקפה אלא לפנינו מעין תקנת ציבור, ללא קשר לסיבה הספציפית להערמת בכור או מעשר.

 

הערמות בין אדם לחברו?

חשוב להדגיש; מושג הערמה שעליו אנחנו מדברים, שכאמור בעיני הוא ביטוי שמגדיר תקנה, אמור אך ורק בעניינים שבין אדם למקום, ולא חלילה בין אדם לחברו. אם אדם יחפש סעיף הלכתי איך לרמות מישהו, איך לגנוב או איך להונות את המדינה, אין זו הערמה אלא מרמה. המדינה נחשבת 'בין אדם לחברו'; בין אדם לשלטון זה לא בין אדם לשמיים; זה לא בהלכות בכור או מעשר או פסח או שבת, אלא בענייני חושן המשפט, בין אדם לחברו. לא יעלה על הדעת להשתמש בדרכים משפטיות עוקפות כביכול, בתחום זה, והריהו נקרא "נבל ברשות התורה". ביטוי זה מקורו ברמב"ן על התורה בהקשר להתנהגות מוסרית. כלומר, לא כלפי שמיים, שם הקדוש ברוך הוא קבע מה מותר ומה אסור ואין בכך שאלה מוסרית או מצפונית. מאידך, ביחסים שבין אדם לחברו, או כלפי השלטונות, נכנס ההיבט המוסרי בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". התוצאה קובעת ולא רק התהליך!

 

הערמה הלכתית המוכרת לכולנו היא העירוב. עירוב זה המוכר לכולנו הוא ללא ספק טכניקה של הערמה. דהיינו, יוצרים באופן מלאכותי מצב משפטי שאנו מעויינים בו, להקל על החיים, ולטלטל בשבת. מסכת שבת עוסקת ברשויות ובדינים מורכבים מאד של הוצאה מרשות לרשות, ועל ידי העירוב הכול נחשב רשות היחיד ובעצם כל הדינים הללו נעלמים, כביכול. אופי השבת השתנה לחלוטין. מי שחי בחוץ לארץ יודע כי במקומות שאין בהם עירוב שונה אווירת השבת בשל המיגבלות החברתיות. העירוב עצמו, ללא ספק, הוא תקנת ציבור אשר הציבור רוצה ומעוניין בו. מי שיודע משהו על הלכות שבת יודע כי העירוב מבוסס על תילי תילים של קולות הלכתיות, כשכל אחת מהן כשלעצמה בעייתית. אף על פי כן גדולי ישראל התירו את השיטה היזומה הזו כבר לפני מאתיים שנה ויותר. פרנסי  הקהל, שבימינו קוראים לזה מועצה דתית, הולכים ומשקיעים בעירוב וכל העיר היא רשות אחת. זו הערמה הערמתית מאד.

 

ישנן שתי הערמות מוכרות לכולנו, הנמצאות לכאורה בתחום שבין אדם לחברו; פרוזבול בשמיטה והיתר עסקה בריבית. בקשר לפרוזבול אין לי בעיה, כי לדעתי פשוט שפרוזבול זה בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו. אין שום סיבה מוסרית שאדם אשר לווה כסף פטור מלשלם. כמו שמיטת קרקעות היא בין אדם למקום "כי לי כל הארץ", כך שמיטת כספים מלמדת כי "לי הכסף ולי הזהב". הראיה שהלכה זו היא במישור בין אדם למקום הוא שלמדנו כי מי שפורע חובו בשביעית, רוח חכמים נוחה ממנו. ואם אדם בא ואומר אני רוצה לפרוע, הוא צריך לפרוע. המלווה צריך לומר לו "משמט אני" ואם הלווה אומר "אף על פי כן" - יקח.

 

לגבי הערמת היתר עיסקא לעניין ריבית, כאן אני כבר הרבה יותר מתקשה. היתר עסקא הפך להיות דבר רווח מאד; הטכניקה ההלכתית אשר הוא בנוי עליו מורכבת וקשה, כמו הרבה הערמות. קיימת שותפות בין הלווה למלווה, ויש לה סבירות כשמדובר בעסק, בהלוואת לצרכי מסחר או השקעה. כאשר המטרה היא רמת חיים, קיום שוטף, רכישת דירה או חיתון ילדים, ה'עיסקא' מפוקפקת. מכל מקום, לומר שאיסור ריבית הוא בין אדם למקום זה חידוש דחוק. לכאורה האיסור הוא מוסרי, אבל מצד שני אנחנו יודעים היום שהכסף נקרא משאב. כמו שיש לי קרקע או נדל"ן יש לי רכוש הנקרא כסף, ואני מוכר אותו במחיר הריבית. לכן היתר עסקה הוא החריג היחיד בעיני, מכל הרשימות של ההערמות, שהם כולן במישור שבין אדם למקום. ובשולי הדברים נעיר כי על פי ההלכה מותר לקחת ריבית מנכרי, "לנכרי תשיך", ואם איסור ריבית הוא מוסרי, למה כלפי נוכרים לא? ולפחות מטעם דרכי שלום.

 

אני חוזר לקו המרכזי של דבריי. בירושלמי נאמר "למה מערימים על המעשר? מפני שכתוב בו ברכה". זה משפט פרדוכסלי! התירו להערים ולהיפטר מתוספת חומש כדי... לזכות בברכת שמים! הייתי מצפה שיהיה הפוך, אם תרצה לזכות לברכה, תשלם יותר, בשביל הברכה. אנו שומעים כאן שלא נרתעים מההערמות, כדי להקל על הציבור, כתקנת חכמים.

 

הערמה הלכתית והערמה קניינית

יש שתי סוגי הערמות; הלכתיות וקנייניות. הערמות הלכתיות הן כמו העירוב וכדומה. הערמות קנייניות הן כמו במעשר שני, בבכור, מכירת חמץ, או מכירת השמיטה. למשל, (בקטע 5) בהלכות שבת, בקשר לשביתת בהמתו; אדם משכיר בהמתו לנכרי והוא יעבוד בה בשבת. היום מותר להשכיר רכב גם אם השוכר יחלל שבת כי אין איסור שביתת כלים. אבל הבהמה אני מצווה שביתת בהמתי גם אם היא ביד אחרים. בשולחן ערוך נאמר שיכול להפקירה בפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר. ואמנם אין שום אדם יכול לזכות בה, כי אין כוונתו רק להפקיר מעליו איסור שבת. יש כאן פרדוכס משפטי; בעל הבית מפקיר אבל אף אחד לא יכול לזכות.

 

גם הפקר היא הערמה קניינית,מבחינת הסיווג שערכתי לעיל. אם כך, כל ההערמות הקנייניות שיש בהם אופי של מכירה והעברת רשות – הפעולה הקניינית תקפה גם אם אני עושה אותה רק למען ההלכה. בקשר לשמיטה, למשל, כל שבע שנים מתעוררת שוב 'מלחמה' עם הציבור החרדי על תקפות המכירה. יותר ויותר מעלים את הטיעון שזה בעצם לא אמיתי, כי המוכר לא מתכוון למכור ולא הקונה מתכוון לקנות, במיוחד כשמדובר באנשים שאינם שומרי מצוות. גם במכירת חמץ קיים נוהל שגם בעלי חנויות שאינם שומרי תורה באים לרב למכור חמץ, כדי שתהיה לו תעודה ויקנו ממנו אחרי החג. גם בשמיטה, ללא אישור על מכירת הקרקע תנובה לא תשווק את תנובתו. כל המכירות האלה הם מכירות הערמתיות ולכאורה באלו קיים טיעון חזק, מעבר להערמה שבדבר, שהרי אין סמיכות דעת. בפעולה קניינית בדרך כלל קיימים שני צדדים והם צריכים להסכים לפעולה.

 

בקניין ההערמה תקפה גם ללא גמירות דעת

טיעון זה, שצף ועולה מידי פעם, נשלל כבר אצל קדמונים. מבחינה מסוימת ניתן לטעון כי להערמות הקנייניות יש יותר תוקף מאשר להערמות אחרות. לגבי הערמות לא קנייניות יש בהן מחלוקות אם מערימים או לא. אבל לא מצינו מימרא כזו בהערמות הקנייניות, דוקא משום שיש בהן אופי קנייני. בקניין העניין הוא משפטי טהור. יש תשובה של הרב צבי פסי פרנק זצ"ל (קטע 9) שמסתמך על מה שנזכר לעיל בקשר להפקרת הבהמות ובכ"ז אי אפשר לזכות בהן, שבכור, היורש פי שנים ממה שהיה בשעת מיתת האב, יקבל חלק בכורה גם במה שיוחזר ע"י הנכרי לאחר מכירת החמץ.

 

וכן לעניין השמיטה. אם אדם מכר קרקעות בשמיטה ומת, ואחרי השמיטה הקרקעות חזרו לבעלים, האם הבכור ייטול פי שניים או לא? לכאורה זו רכישה חדשה, אך דעת הרב פרנק שלא כך! המכירה הייתה הלכתית, לענייני החמץ והשמיטה, ולא לענייני ירושה ובכור.

 

הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל נדרש לשאלת מכירת הקרקעות בשמיטה. הוא תמך במכירה עוד טרם קום המדינה, וכתב כמה וכמה תשובות על כך בספרו 'מעדני ארץ'. שם התייחס גם לעניין ההערמה וכתב בדיוק מה שכתבנו כאן. עניין סמיכות הדעת איננו בעיה רק בימינו שיש חילוניים שלכאורה אין להם סמיכות דעת למכור, אלא בכל הדורות תמיד יש גוי בעסק, ובוודאי לא שומר תורה ומצוות. גוי לא מתכוון לקנייה רצינית כשמוכרים לו את החמץ, גם אם כל המוכרים צדיקים ומתכוונים למכירה אמיתית כדי להינצל מאיסור חמץ. הגוי עצמו חושב בליבו, ומכיר משנה שעברה, שבעצם אין לו יכולת לשלם בשביל כל החמץ, ושבסופו של דבר המכירה תחזור. הוא מבין שהוא משמש חלק מהערמה ומפרוצדורה משפטית. הגוי שהיה תמיד צד לענין המכירות הללו לא יותר גרוע, או לא יותר טוב, מהחילוניים של ימינו. ובכל אופן איש לא פקפק מעולם במכירת חמץ שמוכרים לגוי מבחינת חוסר סמיכות דעת של הנכרי הקונה. כבר אמרנו בראשית דברינו שאין כאן שאלה מוסרית, כי אנו מדברים רק בהלכות שבין אדם למקום. הקדוש ברוך הוא אמר אסור והוא שאמר מותר. אנחנו לא נדרשים להיות צדיקים יותר מהתורה עצמה.

 

פולמוס היתר המכירה בשביעית

בקשר לשמיטה הנה (בקטע 13) משפט אחד מדברי הרב ש"ז אויערבך זצ"ל: "אף שאין המכירה נראית אלא כהערמה בלבד, על כל זה אין לחוש לכך אחר שמעשים בכל יום שנוהגים להערים גם באיסורי תורה... וכתב הרב נפתלי הרץ, במכתבו להאדרת להשיב על טענת הגאון שכתב שדבר זר מאד בהערמה במוכח דחוכא ואיטלולא לחילול השם; הנה כבר עשינו לפני הגאון מהרי"ל דיסקין וכבר דיברנו עמו הרבה בענין זה יותר מכל הדברים ולא שמעתי ממנו שיש לחוש לזה...". הרב נפתלי הרץ היה רב המושבות לפני הרב קוק, בדור שקדם, האדרת היה חותנו של הרב קוק ומהרי"ל דיסקין היה רבה של ירושלים באותם ימים. כלומר, גם המתנגדים הנחרצים להיתר המכירה בשמיטה, רבני ירושלים באותו דור, לא העלו את סעיף ההערמה או את סעיף סמיכות הדעת. כל זה לא הפריע להם כי הם ידעו שבהלכה הדבר תקף.

 

אכן, בהיתר המכירה בשמיטה, בניגוד למכירות חמץ, קיימת בעיה ספציפית שאיננה קשורה להערמה; איסור למכירת קרקע לנוכרי. במיוחד אם הדבר נעשה על ידי שליח, כנהוג בימינו באמצעות הרבנות, הרי ההלכה היא שאין שליח לדבר עבירה. ההתנגדות להיתר המכירה היא רק מהצד של איסור "לא תחונם" ולא מהצד של ההערמה.

 

גם החזון איש, שידוע היה בתור בכיר המתנגדים להיתר המכירה, אמנם מזכיר את עניין ההערמה במכתב אחד, אבל בספרו, בו הוא שוטח את התנגדותו להיתר זה, לא מזכיר כלל את ההערמה או את חוסר סמיכות הדעת. אדרבא, בהקשר של השמיטה, החזון איש תמך בהערמה אחרת, שלא פחות הערמתית, ב'אוצר בית דין'. הכוונה שכביכול כל החקלאים הם שליחי בית דין, ולא עובדים בשדה בשביל עצמם אלא כפועלים ושליחי בית הדין. כשהם מוכרים את האפרסקים או את התפוחים או את הבננות, הם רק מקבלים שכר עבודה. אמנם לפי קילו, ולא לפי שעות עבודה, אבל אנחנו מתרגמים ואומרים ששכר העבודה יהיה פרופורציונאלי למכירה. יש בשיטה זו הערמה לא פחות ממכירת הקרקעות והחזון איש נתן את ידו להערמה זאת.

 

היבטים חינוכיים

כלפי החילוניים, או מי שרחוק מעולם ההלכה, קשה להסביר להם את מושג תקפות ההערמה. במכון 'צומת' עוסקים בכל מיני מנגנונים טכנולוגיים לשבת ולא פעם אנו נשאלים האם אתם מתחכמים או 'מסדרים' את הקדוש ברוך הוא? התשובה היא; בואו לבית המדרש, תלמדו ותראו שהדבר מובנה בהלכה. המסר מאחורי הדברים הוא שהקדוש ברוך הוא נתן לנו תורת חיים, ובה יש פתחים צדדים ואחוריים. אין אלו פרצות שמצאנו, חלילה, כמו רואה חשבון ממולח שמצא פינה שהמחוקק שכח. אלו הם פתחים שהקב"ה הותיר לנו כדרך לגיטימית.

 

בעולם החיים ההלכתיים שלנו, במיוחד בהיבט הציבורי, אינני רואה שום אידיאליזציה שלא להשתמש בעירוב, ושום אתגר לא לסמוך על היתר מכירה או התקני ה'גרמא' שמכון צומת מציע בתחומי רפואה וביטחון. כל אלה הן דרכים הלכתיים לגיטימיות, גם אם הן נראות כהערמות.

 

בסוף דברי אומר; אמנם כיום מדגישים את ה'התחברות' והתורה היא שלהבת יוקדת בלב. אעפי"כ, כשדנים בסוגיות הלכתיות, זו מערכת משפטית קצת מצננת את ההתלהבות. אני מזהה סכנה שעלולה להתפתח בהקשרים שונים אם נזנח את היבטי ההלכה ה'יבשה' לטובת 'חסידות מתחברת' בלבד. בסוגיא שאנו עוסקים, אני מדגיש את הכותרת של דבריי: 'הערמות הלכתיות כתקנות ציבור'. לא מדובר שכל אדם ימצא איזו 'פירצה הלכתית' חלילה וינהל כך את חייו. מדובר בהסדרי הלכה ממוסדים. תקנות ציבור אלו צריכות להיות חלק ממסכת חינוכית של דאגה לציבור ולאורחות חייו ההלכתיים.

 

עבור לתוכן העמוד