90 שנות פסיקה מבית מדרשה של הציונות הדתית

 

[פורסם בספר תורה עבודה ומה שבינהם- אסופת מאמרים בענייני השעה ליובל תשעים להסתדרות הפועל המזרחי, פתח תקווה, תשע"ד 2014]

90 שנות פסיקה מבית מדרשה של הציונות הדתית

 

מוקדש באהבה והערצה

לחותני ולחותנתי נתן ואידה גרדי

ממייסדי הפועל המזרחי

וחלוצי ההתיישבות הדתית

 

א.  השתקפות חידושי החיים בבית המדרש

כל נושא המתחדש בעולמנו עולה בהקדם על 'שלחן מלכים' ומשתקף בבית המדרש. כל חידוש מדעי או טכנולוגי, וכל מגמה חברתית הקונה מעמד בקרבנו, באים לידי ביטוי במאות תשובות הלכתיות המתפרסמות בספרים, בכתבי עת ובאמצעי תקשורת שונים, והן מלוות את החיים המעשיים. נוכל להזכיר כדוגמאות את החשמל, הפלסטיק, המחשב, האינטרנט, הנדסה גנטית, השתלות וחידושים רפואיים נוספים כחידושי מדע וטכנולוגיה. ובתחום החברתי נמנה למשל את הסוציאליזם, מעמד האשה, האקולוגיה, ההתבוללות, ערכי המשפחה ועוד.

  מנקודת מבט זו אך ברור הוא כי הקמת מדינת ישראל הניבה מאות ואלפי שאלות אופייניות. נושאים כמו הבטחון, שירותים ציבוריים, חקיקת כנסת ישראל וקליטת העליה הציפו את שלחן הרבנים במטר שאלות: שבת, צבא, רפואה מודרנית, שמיטה, מדיניות פנים וחוץ, ניהול המדינה, משפט עברי, מדחי ישראל וכיו"ב. סוגיות תורניות אלו באות לידי ביטוי בחוברות, בקבצים, בספרים ובסדרות תורניות העוסקות בתחומים אלו.

דומה כי לא נחטא לאמת אם נציין כי זכות הבכורה שמורה להתיישבות הדתית, המושבית והקיבוצית כאחת. התיישבות זו קדמה למדינה והיא-היא ראשיתה של הציונות המעשית, ב'שטח'. זו הניבה שלל שאלות הלכתיות פרקטיות, כמו השבת במשק החי (רפת, לול), השמיטה, תרומות ומעשרות, כלאיים ועוד.

הפועל המזרחי, כתנועת עובדים דתית, היתה חלוצה גם בתחום זה, בהעלאת שאלות על שולחנם של רבנים ופוסקים. החידוש העקרוני בעצם העלאת השאלות הוא שהן נשאלו מנקודת מבט ציבורית ולאומית; סוגיית החליבה בשבת, למשל, לא נידונה מנקודת המבט של הרפתן הפרטי, איך יתקיים ואיך יחזיק בעדרו. השאלה הנוקבת היתה; היש אפשרות למשק יהודי מודרני להתקיים על פי ההלכה כאשר שפיכת תנובת החלב השבתית היתה גוזרת כלייה כלכלית על הענף. גם התשובות הוארו באור הציבורי, והן משמשות בית מבוא לנושא רחב ששמו 'הלכות ציבור'.   

מקום איפוא אתנו לשטוח מעט יריעה זו, בסקירה קצרה על קצה המזלג.

ב. התיתכן מדינה הלכתית?

בשנות המדינה הראשונות נטוש היה ויכוח בין פרופ' (אז: ד"ר) ישעיהו לייבוביץ לרב משה-צבי נריה וסיעתו (כמו הרבנים שאול ישראלי, אלימלך בר שאול ועוד) סביב השאלה האם קימת אפשרות הלכתית למדינה יהודית? שיטת לייבוביץ היתה (והיא קיימת עד היום בחוגים 'אקדמאיים' וליברליים מסוימים) שאין בתורה ובהלכה פתרונות למדינה יהודית מודרנית עצמאית, בהעדר תקדימים הלכתיים. כך סיכם תפיסה זו אליעזר גולדמן (חוברת 'ההלכה והמדינה' תשי"ג(?) עמ' 3):

"בהלכה הנמצאת בידינו אין למדינה סטאטוס. המדינה אינה קימת בהלכה שנתגבשה דוקא מתוך העדר עצמאות ממלכתית, ומתוך תלות במשטר מדיני המקוים בידי הגויים. הפתרון המוצע הוא דרך של חקיקה תורנית חדשה בשביל המדינה, אשר אם אין אפשרות אחרת, תיעשה ע"י מוסדות כלליים של הציבור הדתי, ולאו דוקא ע"י המוסדות הרבניים".

בני הפלוגתא שלו מקרב רבני הציונות הדתית שלו טענו בתוקף כי "ההלכה נותנת למדינה את הסטאטוס הדרוש" (שם), ותורתנו - תורת חיים היא ומותאמת לכל המצבים. גישה זו היא נחלת כל רבני הציונות הדתית, והם דאגו להפריית ההלכה בשאלות ציבוריות ולאומיות שהזמן גרמן, כולל חידושים תקדימיים שלא היו נחלת דורות קודמים.  

להלן נעמוד על חידושי הלכה, עקרוניים ופרטניים שנולדו בבית מדרשה של הציונות הדתית, ואשר נובעים מן האמונה כי המדינה והציבור הלאומי הם גורם בהלכה; יש להם סטאטוס הלכתי ו'בית מבוא רחב' רלבנטי בהלכה.

בין המובילים בתחום זה נזכיר את הרבנים הראשיים לדורותיהם; הרב אברהם יצחק הכהן קוק (שמיטה), הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב בן ציון חי עוזיאל, הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב שלמה גורן, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו  ובצידם הרבנים משה צבי נריה ושאול ישראלי, זכר כולם לברכה. האחרון, הרב ישראלי, לדעתי 'עולה על כלנה' בגבשו משנה שלמה בסוגיות תורה ומדינה. תלמידיהם ממשיכים באריגת המסכת כגון הרבנים החיים עמנו לאורך ימים ושנים הרב יעקב אריאל, הרב דב ליאור, הרב נחום רבינוביץ, הרב שלמה אבינר ועוד. במקביל קמו מכוני מחקר ויישום תורניים המתמחים בסוגיות ציבוריות שהזמן גרמן, כמו מכון 'צומת', 'התורה והארץ', 'פועה', 'כתר', 'ארץ חמדה'  ועוד.

כך כתב הרב הרצוג (בהקדמה לספר "הלכה פסוקה", מכון אריאל):

"מדינת ישראל העמידה לפנינו בעיות קשות הדורשות עיון ובירור מצד חכמי התורה. הייתי בין המתלהבים לרעיון של מדינת ישראל. בדעתי נגמר שמדינת ישראל היא צורך חיוני לא רק מנקודת הראות של הצלת נפשות; לא רק מהבחינה ההסטורית-לאומית של השאיפה לפריקת עול גלות; לא רק כדי לסלק את הסכנה של השמדת ישראל ח"ו המאיימת תמיד; לא רק כדי להכין מקלט לעת צרה; לא רק מהבחינה של כלות הנפש היהודית את חירות ישראל... בלבי נקבעה הדעה שהיהדות עצמה, בתוך תוכה, מהבחינה הכי עמוקה, זקוקה אליו במאד-מאד".

בהקשר זה של המעמד ההלכתי של הממלכתיות הישראלית נציין כאן את קביעתו של הראי"ה קוק זצ"ל שהציבור בכללותו, והמדינה על כל מוסדותיה, 'מחליפים' את מושג ה'מלך' ההלכתי. הוי אומר, קיימת הלכת הממלכה כתחליף וכהמשך להלכות מלכים. כך כתב בתשובה משפט כהן שלז) הקשורה בטבורה לשאלת התורה והדמוקרטיה:

"נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל, דין מלך יש לו לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל, ואפי' בענינים פרטיים".  

ג. רוח חדשנית בהלכות ציבור

תחום הבטחון הוא בהגדרה נושא ציבורי ולאומי. במרחב זה סלל דרך רחבה הרב גורן, בפסקי צבא שלו. בעקבותיו התווספו לארון הספרים היהודי שורה ארוכה של פסקים מקיפים בנושאים אלו, פרי רוחם ועטם של רבנים בעלי זיקה לנודשא, אשר הילכו בעקבותיו. אחד מחידושי הרב גורן היא הקביעה כי בעניני מלחמות יש היתר לחילול שבת מעבר לדין הכללי, האזרחי, "וחי בהם" המשמש מקור להיתר פיקוח נפש. המקור הוא (שבת יט,א):

"אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: 'עד רדתה' - אפילו בשבת".

היתר "עד רדתה" רחב יותר, בבחינת שבת 'הותרה' ולא רק 'דחויה'. אמנם יש שחלקו עליו, ושייכו גם את נושאי הבטחון להיתר הכללי של 'פיקוח נפש', אך דומה כי חידושו נקלט, ובסוגיות בטחון ה'הדק על קולות והיתרים' קלה יותר; גם חששות רחוקים נלקחים בחשבון כבעלי זיקה לפיקוח נפש ולהיתרי חילול שבת, לפחות באיסורי דרבנן.

תחום הבטחון הורחב גם מעבר לפעילות צבאית מול אויב מעבר לגבול. במושג 'כוחות הבטחון' נכללים גם משטרה, מכבי אש, שירות בתי הסוהר, גופי מודיעין ואפילו שירות החוץ ועוד.

הרב ישראלי הרחיק לכת בשייכו גם את הפעילות המשטרתית לאפיק זה. הוא קבע יתד חזק בחידוש שהפך לאבן פינה לפסקי שבת במכלול השירותים הציבוריים והממלכתיים. במאמר 'על המשטרה בשבת' (עמוד הימיני סי' יז) חידש הרב ישראל את המושג "מכשירי פיקוח נפש" שענינו התחשבות לא רק במקרה שלפנינו אלא גישה מערכתית המביאה בחשבון את כל המקרים הדומים בכל ימות השנה, ובכל שלל האירועים  שעלולים להזדמן בעתיד. במאמרו ה'מהפכני' כתב:

"כלל הדברים שאין לנו לדון את המקרה מבחינתו הבודדת אלא מבחינת כל המקרים הדומים לו... אין חשוב כלל אם מקרה בודד זה הוא מצוי או לא אלא אם יהא בהם פעם משום הצלה... באיזה מקרה מן המקרים."

עוד קבע הרב ישראלי כי עלינו לראות כאילו כולם שומרי שבת, ולא להתחשב במציאות העובדתית שמצויים במשטרה, ובתחומים אחרים, מחללי שבת. עלינו לדון כאילו כולם שומרי שבת ולהתייחס לכך כעובדה קיימת לצורך פסיקת הלכה.

"ברור שלנוכח הכבדות לא יהא מספר שומרי תורה מרובה בין אנשי המשטרה, כי מה להם ולצרה הזאת... היש לך מכשול גדול מזה של ריחוק שומרי תורה משורות המשטרה...

הימצאותם של יהודי חילוניים איננה סיבה להסתמך עליהם. עלינו לדון כאילו כולם שומרי תורה... נראה לי כדבר ברור שהדיון בנקודה זו אינו צריך להביא בחשבון את מספר שומרי התורה במשטרה כיום הזה. עלינו גם לחתור שיהפכו שם לרוב, לא פחות ממה שעלינו לשאוף להגיע לרוב במקומות אחרים. אנו מחוייבים לדון כאילו כולם מוכנים לשמוע בקול התורה".

הלכה חשובה נוספת בתחום הבטחוני-ציבורי היא הילכת "נכרים שצרו" (עירובין מה,א) וממנה פינה ויתד להלכות מדינה רבות. כך שנינו:

"נכרים שצרו על עיירות ישראל... בעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכל זיינן ומחללין עליהן את השבת".

הרמ"א בשו"ע (או"ח שכט,ו) מרחיב ומתיר גם פעילות יוזמתית בשבת כדי למנוע מראש התרחשות מסוככנת;  

"אפילו לא באו עדין אלא שרוצין לבוא".

פוסק מובהק כמו הרב א"י ולדנברג זצ"ל, שאיננו משתייך לחוגי הציונות הדתית, מסתמך על הלכת 'נכרים שצרו' להתיר גם פעילות משטרתית אזרחית רגילה, שלא נוכח פני אויב. הוא מחדש כי גם פשיעה רגילה ובריונות היא בבחינת 'נכרים שצרו'. ראו במאמרי בתחומין ב' אודות 'המשטרה בשבת' שם שטחתי מסכת רחבה של "הגדרות פיקוח נפש ציבורי"; ככל שהנושא נוגע לכלל החברה והמדינה - הגדרות 'היתר פיקוח נפש' מתרחבות מאד.

ד. חקלאות ושבת

גם בתחום ההתיישבותי ניכרת פסיקה עניפה המושתתת לעתים על קוּלות מפליגות, למרות שלא מדובר בפיקוח נפש לבני אדם. הרקע לפסיקה זו היא ההשקפה שההתיישבות היא גורם לאומ שיש להתחשב בו. הדאגה לעתיד ההתיישבות החקלאית הולידו פתרונות הלכ-טכניים לרוב המשולבים ברפת בשבת. אפי' בעל החזון-איש, שאיננו מוגדר כ'ציוני דתי', איפשר פתרונות חדשניים לחולבי קיבוץ חפץ-חיים כדי לקיים משק חלב רווחי.

כיוצא בזה, הפולמוס סביב 'היתר המכירה' לשמיטה, מימי ה'קולוניות' בתרמ"ט ועד הכשרות הציבורית בישראל בשמיטת תשס"ח, קשור במישרין להשקפת עולמו של הפוסק והתחשבותו במימד הציוני של החברה והמדינה. לא רק היתר המכירה אלא גם שימוש ב'אוצר בית דין' ציבורי וממלכתי לשיווק פירות שביעית הוא בבחינת חידוש הלכתי-ציוני.

בתחום ההתיישבות צריך להזכיר גם את קרן המעשרות, ע"י גופים כמו 'מכון התורה והארץ' ונוספים, המאפשרים 'פתרון' יעיל להפרשת תרומות ומעשרות בחיים המודרניים. גם השיווק ההמוני ורשתות מזון זכו להסדרים מאורגנים של 'הפרשת תרומות ומעשרות ציבורית' בשוק הסיטונאי ובצינורות השיווק הרחב.

 מכון 'צומת' (שנוסד בתשל"ו, 76, וזכיתי לעמוד בראשו מהיווסדו) פועל במיגזרים ציבוריים, ומציע שלל פתרונות הלכטכניים לסוגיות תפעול שבתי במוסדות רפואה, בשירותי בטחון, בענף המלונאות, בשירותים ציבוריים, במוסדות וכיו"ב. פסיקותינו והמלצותינו מבוססות על ההכרה בהיבט הממלכתי של מדינת ישראל. גם כאשר השאלה שלפנינו היא ספציפית, נפרסת על גבה 'מטריה' לאומית שתחתיה אנו חוסים, מכח 'פיקוח נפש ציבורי' או 'ניזקא דרבים'.

ה. נושאים חברתיים

נזכיר שורה של נושאים חברתיים שבהם עסק הרב ישראלי זצ"ל וקבע בהם אמיתות הלכתיות חדשניות; (1) הלכות קואליציה; (2) נכרים במדינה יהודית; (3) מבצע אנטבה בהלכה; (4) אירועי קיבייה לאור ההלכה; (5) חוק שבת קטוע  ועוד.

נזכיר גם שורת פסיקות מכריעות בנושאי קליטת עליה ונדחי ישראל, שיש בהם מן החידוש, ובעיקר התחשבות במבט כלל-ישראלי רלבנטי; (1) עדת 'בני ישראל' מהודו; (2) קבלת עולי אתיופיה והפלאשמורה; (3) בירור יהדותם של עולי חבר העמים; (4) בתי דין מיוחדים לגיור ועוד. כל אלו נדונו ונולדו בבית מדרשה של הציונות הדתית, והוטבע בהם התו ההלכתי-לאומי שהוא אחד מסממניה העיקריים של הציונות הדתית.

יש לציין כי בישראל פועלים כיום שורה של מכונים ציונים-דתיים שכולם חרתו על דגלם השקפת עולם פסיקתית כזו; בתחומי המשפט, הרפואה, הטכנולוגיה, החקלאות, הכלכלה, הסוציולוגיה, הבטחון ועוד ועוד.

ככל שירבו יותר ויותר חובשי כיפות ב'שטח', בכל מרחבי תחומי החיים, כן יתרבו חידושי ההלכה המאפשרים את השתלבותם במכלול חיי המדינה.

ו. מימרת סיום

לסיום, בסוגיית הפסיקה הציבורית, אזכיר מה ששמעתי מפי אבי-מורי, ר' דב רוזן ז"ל, נהג לספר מתקופת העליה החלוצית. בימי המאבק על עבודה עברית 'נלחמו' הפועלים החלוצים נגד האכרים שהעדיפו עבודה ערבית זולה יותר. הורצה שאלה לגדולי פולין: האין זו אונאה הלכתית להכריח ע"י שביתות והפגנות את האכר להעסיק עובד יהודי יקר? הרב חיים עוזר גרוז'נסקי מוילנא, שהרי מראשי אגודת ישראל, נענה ואמר: אסור! הלכות אונאה תקפות גם במקרה זה. לעומתו, הרב י"א ספקטור מקובנה, שהיה קרוב לחובבי-ציון, פסק: מותר, משום ישוב ארץ ישראל. נקודת ההשקפה הכריעה!

הוי אומר, לפי התפיסה ההלכתית הציונית המדינה והחברה היהודית, וכל הליכותיה ואמצעי קיומה והתנהלותה, כל אלו הם פרמטרים הלכתיים והם נלקחים בחשבון בפסיקה הציבורית והלאומית.                    

 

 

עבור לתוכן העמוד