חנה- מעיין של תפילה

[פורסם בספר שירת עלמות - פרקי הגות והלכות, ירושלים, תשס"ג-תשס"ד]

חנה - מעין של תפילה

מן הסידרה: אישי התנ"ך בגובה חז"ל

 

א. חנה - מקור להלכות תפילה

ב. עקרות לשם תפילה

ג. חנה המקלסת

ד. חנה המשוררת

ה. תפילת אשה - תפילת יחיד

 

א.        חנה - מקור להלכות תפילה

הופעתה של חנה על במת התנ"ך אפופת תפילה; זו שקדמה ללידתו של שמואל הנביא וזו שלאחריה. היות חנה נטועה בעולם התפילה בא לידי ביטוי בגיוון הרב של הבעות ו'מצבים'; תפילה, דיבור, שיח, שאלה, שפיכת שיח, על ה', לפני ה', אל ה', מעם ה'.

ותתפלל על ה' ובכה תבכה (א,י)

והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' (א,יב)

וחנה היא מדברת על לבה (א,יג)

ואשפוך את נפשי לפני ה' (א,טו)

מרוב שיחי וכעסי דברתי (א,טז)

שלתך אשר שאלת מעמו (א,יז)

אני האשה הניצבת... להתפלל אל ה' (א,כו)

אל הנער הזה התפללתי... את שאלתי אשר שאלתי מעמו (א,כז)

ותתפלל חנה ותאמר... (ב,א)

תחת השאלה אשר שאל לה' (ב,כ)

להפתעתנו חנה משמשת גם מקור להלכות תפילה לדורות. ממנה שאבו חז"ל דינים רבים:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבן לאביהם שבשמים (משנה ברכות ה,א).

מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר: דאמר קרא 'והיא מרת נפש' (ברכות ל,ב).

'מרת נפש' נתפרש לחז"ל במשמעות של יראת-נפש, ומכאן למדו לכוונת הלב.

אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למישמע מהאי קראי דחנה [=כמה הלכות גדולות יש לשמוע מפסוקי חנה]:

'וחנה היא מדברת על לבה' - מכאן למתפלל שצריך שיכוון לבו.

'רק שפתיה נעות' - מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו.

'וקולה לא ישמע' - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

'ויחשבה עלי לשכורה' - מכאן ששיכור אסור להתפלל.

'אנכי האשה הנצבת עמך בזה' - מכאן שאסור לישב תוך ארבע אמות של תפילה.

(ברכות לא,א)

אפילו מרכיבי-תפילה בראש השנה וביום הכיפורים, ימי התפילה המובהקים ביותר, נשאבים מתפילותיה של חנה: 

מנין לנעילה [=ריבוי תפילה]? ...'והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה''  - מכאן שכל המרבה בתפילה נענה (ירושלמי ברכות ד,א).

הני תשע דראש השנה כנגד מי [=תשע ברכות בתפילת מוסף של ר"ה]? אמר רב יצחק דמן קרטיגנון: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה (ברכות כט,א).

ועוד נשוב לרעיון היחודי הטמון בזיקת תפילת ראש השנה דוקא לחנה, האשה המתפללת.

כל-כך מזוהה חנה עם מושג התפילה עד שהצביעו חז"ל על נוסח תפילתה כמקור לשמונה-עשרה, לתפילה הרווחת ביותר והמובהקת ביותר. כך שנינו בילק"ש (ח"ב פ):

'ותתפלל חנה' - מכאן אנו למדים שנשים חייבות בתפילה, שכן חנה היתה מתפללת י"ח ברכות.

רמה קרני בה' - מגן אברהם.

ה' ממית ומחיה - מחיה המתים.

אין קדוש כה' - האל הקדוש.

כי אל דעות ה' - חונן הדעת.

ונכשלים אזרו חיל - הרוצה בתשובה.

מוריד שאול ויעל - המרבה לסלוח.

שמחתי בישועתך - גואל ישראל.

מקימי מעפר דל - רופא חולים.

שבעים בלחם נשכרו - מברך השנים.

רגלי חסידיו ישמור - מקבץ נדחי עמו ישראל.

ה' ידין אפסי ארץ - אוהב צדקה ומשפט.

ורשעים בחושך ידמו - מכניע זדים.

ויתן עוז למלכו - בונה ירושלים.

וירם קרן משיחו - את צמח דוד.

אין צור כאלקינו - שומע תפילה.

אל תרבו תדברו גבוהה - שאותך לבדך ביראה נעבוד.

יצא עתק מפיכם - הטוב שמך ולך נאה להודות.

ויתן עוז למלכו - עושה השלום.

הרי שמונה עשרה ברכות שהתפללה.

מדרשי חז"ל מעצימים את כח תפילותיה של חנה, כפועלת ישועות לדורות. כאחד מצדיקי הדור היא מצילה מדינה של גהינם את עדת קורח, הלויים בני שבטה (ילקוט שמעוני ח"ב צד):

עדתו של קורח היתה שוקעת ויורדת, שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם: 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'.

כאמור לעיל, נתייחס להלן לשאלה מדוע אשה הפכה להיות מעין 'עמוד של תפילה' בתנ"ך, ומה ראו חז"ל להסמיך עליה כל ענייני התפילה הנזכרים. כאן נצביע על היבט אחד המיוחד לאשה דוקא; העקרות.

ב.         עקרות לשם תפילה

במימרת חז"ל שצוטטה לעיל נאמר כי "בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה", שכן זהו יום קבלת התפילה בבחינת "קראוהו בהיותו קרוב". מצינו בהקשר זה מאמר חז"ל מופלא, ונורא: כל העקרות לא באה אלא לשם 'הפקת' תפילה לרצון שמים (יבמות סד,א):

אמר רב יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורין? מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים.

להלן אמירה חז"לית מפורשת בענין עקרותה של פנינה ומצוקה המשפחתית הבולטת (מעין רחל אשת יעקב) בהיות צרתה בת-בנים.

שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, שנאמר: 'וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה' (א,ו)

רש"י: ותתפלל... (בבא בתרא טז,א)

מלים נוקבות אלו "בעבור הרעימה" הוסבו בדרש חז"ל ממשמעותם הפשוטה, כהתגרות בין צרות זו לזו. הן הפכו לציון המטרה הנסתרת של פנינה: כדי להרעימה כלפי שמים 'ותתפלל'.

מלת מפתח בהקשר זה היא התרעומת ("הרעימה"). והנה מוצאים אנו מדרשי חז"ל, הנסמכים על פסוקים, המדגישים את מידת התרעומת שחנה אחזה בה. הוי אומר, במסכת תפילותיה נתבצר מקום לא רק לשבח ולהודייה, כשירתה, אלא ל"הטחת דברים כלפי מעלה". גם 'סגנון' תפילה זה, וכח תפילה זה - מחנה למדנו. כך למדנו במסכת ברכות (לא,ב):

חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנא': 'ותתפלל על[1] ה''...

אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנא': 'ואתה הסבות את לבם אחורנית'. מנין שחזר הקב"ה והודה לאליהו? דכתיב: 'ואשר הרעותי'...

משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנא': 'ויתפלל משה אל ה''. אמר משה לפני הקב"ה; בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא שגרם שעשו את העגל...מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנא': 'וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל' (הושע ב').

'אם ראה תראה בעוני אמתך'. א"ר אלעזר: אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה![2] אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתרנא משקו לי מי סוטה [=כיון שאשתתפר ישקו אותי מי סוטה] ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנא': 'ונקתה ונזרעה זרע' - מלמד שאם היתה עקרה נפקדת.[3]

'וחנה היא מדברת על לבה'. על עסקי לבה. אמרה לפניו: רבש"ע, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה; עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהן מלאכה, רגלים להלך בהם, דדים להניק בהן. תן לי בן ואניק בהן.

נימות תפילה אלו מוכרות לנו בתפילותיהם של צדיקים יסוד עולם, הגוזרים אומר והקב"ה מקיים. 'תרעומת' זו כלפי שמים בנויה על בטחונו של הצדיק כי הוא יכול, כביכול, 'ללחוץ' על הקב"ה, אשר ייענה לו בודאות. חנה עומדת בשורה אחת עם משה ואליהו שגדולתם עמדה להם בהטחתם כלפי שמים.

אכן, תפילות בוטות כאלו - סכנתן מרובה. יש בהן התרסה כלפי שמים ורק אנשי מעלה יכולים ליטול על עצמם סיכון כזה, וחנה נטלה ו...הצליחה. כל אמרו חכמים (ב"ר ע):

ד' הם שנדרו; ב' נדרו והפסידו וב' נדרו ונשתכרו. יעקב נדר והפסיד[4], יפתח נדר והפסיד[5], חנה נדרה[6] ונשתכרה, ישראל נדרו ונשתכרו.[7]

הצד השוה בכולן שנאמר בהם לשון כפולה של נדר ("ותדר נדר". ראה הפסוקים בהערות) והתניית "אם"; מעין עיסקא עם הקב"ה. גם הנדר הוא, כביכול, מעין 'לחץ' כלפי מעלה, מעין קרבן אשר המתפלל שם בו מבטחו, וסכנתו בצידו. חנה זכתה, בניגוד ליעקב, למשל, שהפסיד.

נוכל, איפוא, להאיר את שמה: חנה - לשון תחנונים! 

ג.         חנה המקלסת

כידוע, תפילת שמונה-עשרה מחולקת לברכות השבח, בקשת צרכים וברכות ההודאה. מצינו לחנה כי 'הצטיינה' בכל שלשת ה'מיגזרים' הללו. בכולם העפילה למדרגות עליונות.

ב'בקשת הצרכים', שהיא מוקד תפילתה להיפקד בבן, כבר עסקנו וראינו את גדולתה. והנה, לא פחות מכך הוא חלקה ב'תפילת שבח'. כך דרשו חז"ל במסכת ברכות שם (לא,ב):

'ותדר נדר ותאמר: ה' צבאות...'. אמר רבי אליעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו לה' 'צבאות' עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה? למלך ב"ו שעשה סעודה לעבדיו, בא עני ועמד על הפתח. אמר להם: תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. א"ל: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?

ובמדרש שמואל (ב) הוסיף:

חייך שבנך עומד ופותח בו: 'כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל'... אמר לה הקב"ה: חנה, את ריבית בחיילותי אף אני ארבה חיילותיך.

האדם הראשון שחידש תואר זה לקב"ה, 'צבאות', היא... חנה! מכאן ואילך שבח זה שכיח בפי כל נביאי ישראל, ושגור על תפילותינו. מטבע לשון זו אופיינית לתפילות תחנונים, ולשפיכת שיח. חנה היא שהנחילה לדורות שבח אלקי זה.

ויש להוסיף נקודת התבוננות נוספת: המקום הראשון שבו מופיעה המלה 'צבאות' בתנ"ך הוא מספר פסוקים לפני תפילתה-נדרה של חנה, בפסוק ג: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה". חז"ל האירו את עינינו כי אלקנה הוא שהחזיר את ישראל לפעמי רגלים לאחר ששנות דור הזניחו מצוה לאומית-דתית זו. הם תארו את מפעל חייו של אלקנה בתחום זה, עד שזכה לחזות ברבבות עולי רגלים. התואר 'צבאות' נשאב ממעמד העליה לרגל, מהתפעמות מריבוי חיילותיו-צבאותיו של הקב"ה, כחטיבות צבא הסרות למשמעת המלך.

לכתמצי, אלקנה הוא איש המעשה, המעורר והמפעיל את ה'דביזיות'. חנה אשתו, עמוד התפילה, נותנת למעמד זה ביטוי רוחני עמוק: 'צבאות ה'', ומייסדת ניב תפילה מרכזי...

ד.         חנה המשוררת

עמדנו, איפוא, עד גדולת תפילתה ב'שבח' וב'בקשת צרכים'. אך גם ב'הודאה' חנה מפליאה לעשות, ולבשם את העולם.

שתי נשים הן שהיו בעולם ואמרו שירות ותשבחות לקב"ה ששום גבר בעולם לא אמר כן. ומי הן? חנה ודבורה (זהר ח"ג יט, בתרגום).

עשר שירות נאמרו בעולם, ושיר זה (=שיר השירים) משובח בכולן. שירה ראשונה אמר אדם: 'מזמור שיר ליום השבת'. שירה שניה אמר משה ובנ"י ('אז ישיר'). שירה שלישית אמרו בנ"י כשניתנה להם בארה של מרים ('עלי באר'). שירה רביעית אמר משה הנביא כשנפטר מן העולם ('האזינו'). שירה חמישית אמר יהושע בן נון ('מש בגבעון דום'). שירה ששית אמרו ברק ודבורה. שירה שביעית אמרה חנה: ('ותתפלל חנה' - ברוח נבואה). שירה שמינית אמר דוד המלך (סוף ש"ב). שירה תשיעית אמר שלמה ברוה"ק ('מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'), ושירה עשירית עתידים לומר בני הגליות כשיצאו מגלותן, ומפורש ע"י ישעיה הנביא: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' (תרגום יונתן שיר השירים א,א, מתורגם מארמית).

שירת חנה, היא תפילת ההודיה שלה, וזו מרקיעה שחקים ומצטרפת לעשר השירות הנשגבות ביותר. סידרת 'שירה' זו מקיימת את העולם ומהלכת החל משירתו של אדם הראשון עד שירת גאולים לעתיד לבוא, ובתווך - חנה.

אך כאן בדיוק המקום למקד את חנה ותפילותיה ולמסגר אותן במקומן המדויק;

ה.        תפילת אשה - תפילת יחיד

עיון ברשימת עשר השירות הללו ילמדנו כי שונה שירתה מכל יתר השירות; כולן קשורות לציבור, לעם ישראל ולישועתו, פרט לשירת חנה שהיא בעצם... שירת היחיד.[8] היחידאיות שבשירה זו בולטת במיוחד בהקשר לרקע שבה נאמרה: עקרותה האישית של חנה, בתחום האינטימי ביותר, האישי ביותר. אפי' בעלה לא נזקק לתפילתה ולשירתה, כביכול, שהרי הוא היה אב לבנים ובנות מפנינה צרתה.

וכאן נקודת מוקד של דברינו;

הצגנו את חנה כמתפללת דגולה, כעמוד אור של תפילה תנ"כית וחז"לית. והנה כל זה אמור באספקלריא של תפילת יחיד. כידוע, קיימת אבחנה רבתי בין תפילת ציבור ליחיד; בהלכה, באגדה ובהגות. למשל במסכת ר"ה (יח,א) ובמקומות נוספים:

מנין לגזר דין של ציבור שאינו נחתם?... שנא' 'מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו'. והכתיב 'דרשו ה' בהמצאו'? - התם ביחיד הכא בצבור. ביחיד אימת [=מתי]?... אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

גם לעניינה של תפילת חנה, כתפילת היחיד, מצינו אבחנה זו במפורש (ירושלמי ברכות ד,א):

מנין לנעילה [=היינו תפילה נוספת ועודפת על כל ימות השנה]? אמר רב לוי: 'גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו' - מכאן שכל המרבה בתפילה נענה[9]...

[ומקשים:] חנה ע"י שריבתה בתפילה קיצרה ימיו של שמואל, שאמרה: 'וישב שם עד עולם' (א,כב) והלא אין עולמו של לוי אלא 50 שנה, כדכתיב: ומבן 50 שנה ישוב מצבא העבודה... כאן ליחיד כאן לציבור.

תפילת חנה האחוזה בפנימיותה הפרטית, האינטימית, משתקפת יפה במדרש (שוח"ט יט,א):

'לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר' (משלי יד,י) - זו חנה שהרבה היתה מצטערת, שנא': 'והיא מרת נפש' (א,י), היא לעצמה. כיון שנפקדה - לא פקדה האלקים אלא לעצמה,[10] שנא': 'ובשמחתו לא יתערב זר'. וכתיב: 'כי שמחתי בישועתך' (ב,א) - אני לעצמי שמחתי אבל אחר לא ישמח עמי.

מכאן פשר לענ"ד למימרא בגמרא שהובאה בראש דברינו:

הני תשע דראש השנה כנגד מי [=תשע ברכות בתפילת מוסף של ר"ה]? אמר רב יצחק דמן קרטיגנון: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה (ברכות כט,א).

מהי המשמעות הרעיונית של קישור תפילת חנה דוקא למוסף של ראש השנה בעל המבנה החריג, המיוחד במינו: תשע ברכות? מהו הרעיון הנעוץ במספר לא-שגרתי זה? דבר זה למדתי ממשנתו של הראי"ה קוק זצ"ל, בסידורו עולת ראיה (ח"ב עמ' שלו). בר"ה אמנם מתפללים אנו על תיקון העולם כולו, אך האדם נידון בו כיחיד. גם אם הוא מנסה להתכלל בציבור, ולעבור בסך ביום הדין 'בהבלעה' - עדין הוא נותר ביחידאיותו לפני קונו. זו משמעות המשנה "כל באי עולם עוברים לפני כבני מרון - כחיילותיו של בית דוד" (ר"ה יח,א).

תפילת ראש השנה מציבה את האדם כיחיד בתוך הציבור. מה יותר מתאים לכך ממספר 'תשע', שהוא ציבור חסר אחד; היתקבצות שאיננה מגיעה לכלל ציבור, ובסופו של דבר כל אחד נשאר בפני עצמו.

מה יותר מתאים לבטא הלך נפשי זה של תפילת היחיד בתוך הציבור מאשר... תפילת אשה? נשים אינן מצטרפות למנין, וגם בציבור הן נשארות ביחידאיותן.

אמור מעתה; חנה היא-היא שורש תפילה בתנ"ך, ותפילת היחיד בדווקא.



[1].     "על ה'" - משמעותו כנגד ה', כלפי שמים.

[2].     הדרש נסמך על כפל הלשון "אם ראה תראה".

[3].     בב"ר רבה (נג) נאמר כי שרה נפקדה (בר"ה, כחנה) לאחר ששהתה בבית אבימלך, מעין פקידתה של זו שנחשדה כסוטה.

[4].     "וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלקים עמדי... וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כ). ובילק"ש סח: "יעקב נדר והפסיד - שמתה רחל אשתו". היינו היא-היא המעשר.

[5].     "וידר יפתח נדר לה' ויאמר: אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי... והעליתוהו עולה" (שופ' יא,ל) - "והנה בתו יוצאת לקראתו" (שם לד).

[6].     "ותדר נדר ותאמר.. אם ראה תראה בעני אמתך... ונתתיו לה' כל ימי חייו" (א,יא).

[7].     "וידר ישראל נדר לה' ויאמר: אם נתן תתן את העם הזה בידי... והחרמתי את עריהם" (במדבר כא,ב), וכך היה.

[8].     ואכן במכילתא (בשלח) מונים את עשר השירות הללו, תוך השמטת שירת חנה ובמקומה נזכרת שירת בנ"י במצרים.

[9].     כלומר, אלמלא 'ידיכם דמים מלאו' ריבוי התפילה היה נענה.

[10].    מענין להשוות עם פקידת העקרה הנוספת בראש השנה: שרה. ודרשו בברייתא דל"ב מדות: "'וה' פקד את שרה כאשר אמר', מלמד שכל העקרות נפקדו עמה". פקידת האחרים, בניגוד לחנה, קשורה לתפילת אברהם, בניגוד לתפילת חנה. כך דרשו חכמים (ב"ק צב,א): "'וה' פקד את שרה כאשר אמר'; כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר - נענה תחילה. שנאמר: 'ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו... כאשר אמר אברהם אל אבימלך". ואכן, גם בשמחתו של אברהם 'יתערב זר', כמו שנאמר:'ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק' (בראשית כא,ח)".

עבור לתוכן העמוד