שחרור שבויים 'במחיר מופקע' שאיננו כספי

[מתוך תחומין ל 95]

ראשי פרקים


 

א. דילמת שחרור מחבלים

ב.  סוגית הגמרא ודיונים הלכתיים בעקבותיה

ג.  הסוגיא עוסקת אך ורק במשאבים כספיים לפדיון

ד.  דיונים הלכתיים בסוגיא מובנים רק על רקע כספי

     1. פדיון עצמי או קרובי משפחה

     2. פדיון ת"ח

     3. חיוב הבעל בכתובה לפדיון האשה

ה. מסקנה


 

 

v v v

א. דילמת שחרור מחבלים

מלחמות ישראל בשכנותיה העמידו את ממשלת ישראל לא אחת בפני דילמה נוראית - דרישה סחטנית של אויבינו האכזרים לשחרר מאות רבות של מחבלים, ביניהם בעלי 'דם על הידים', בתמורה לשחרור שבוי בודד, ולעתים רק גופה או מידע כלשהו סביב נסיבות הנפילה בשבי או אות חיים וכד'. דוברים ממשלתיים ובטחוניים, תקשורתנים ובעלי-דעה למיניהם נחלקים בדעותיהם, ובעקבותיהם דעת הקהל הנקרעת בשאלה כה טרגית: האם להעדיף את ההיבט האנושי הקצר מול החשש לסחטנות גוברת ו'העלאת המחיר' לשחקים?[1]

ככל נושא ציבורי גם סוגיא זו הגיעה לבית המדרש, ונידונה במאמרים תורניים רבים שהתפרסמו בבמות שונות.[2] למרות ש'הכל כבר נאמר' בסוגיא זו, דומה כי מן השמיים הניחו לי בקעה להתגדר בה, ולטעון - בניגוד לכל בעלי הדיון - שהסוגיא והסתעפויותיה כלל אינם קשורים לנושא שלפנינו, ואבאר שיחתי:

ב. סוגית הגמרא ודיונים הלכתיים בעקבותיה

הציר המרכזי בכל הדיונים והבירורים ההלכתיים בנושא זה היא המשנה במסכת גיטין (מה,א) - "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם"; והדיון בגמרא - "איבעיא להו: משום דוחקא דציבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי?" כלומר, האם הטעם שאין פודין ב"יתר על כדי דמיהן" הוא משום שאין לציבור יכולת לשלם מחיר גבוה, או בשל החשש העתידי לשבי נוסף ולסחטנות רבתי בעקבות הפדיון שהתממש במחיר מופרז.

 בכל הדיונים הללו מציינים את דעת הרמב"ם (הל' מתנ"ע ח,יב) והשו"ע (יו"ד רנב,ד) שפסקו כטעם השני בגמ', שאין לפדות את השבויים יתר מכדי דמיהם על מנת שלא לעורר את השבאים לסחטנות עתידית:

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם [בשו"ע: מוסרים עצמם עליהם] לשבותם.

מכאן הסיקו כותבי המאמרים שחז"ל מורים לנו בסוגיא זו, הלכה למעשה, פרק בהלכות משא-ומתן עם אויב ועם צר הצורר. המסר ההלכתי הוא שחשש עתידי להתנכלות ולהסתכנות גובר על הצורך ההומאניטרי בשחרור השבוי עצמו, ומכאן נגזרה העמדה לשאלה עכשוית של שחרור מחבלים.

כל מי שדן בנושא הסתובב סביב שלש שאלות מרכזיות בהלכה זו, זה בכה וזה בכה:

(א)   האם המניעה שלא לפדות יתר על כדי דמיהם תקפה גם במקרה של סכנת נפשות לשבוי, ובאיזו רמה של סכנה? ואולי דווקא כשאין סכנה?

(ב)   האם הסוגיא אוסרת לפדות במחיר מופרז, או שמא רק אין חייבים, אבל מותר?

(ג)    מה דינם של חריגים? האם מותר לאדם לפדות את עצמו בכל הון שבעולם? ומה באשר לפדיון אשתו וקרובי משפחתו? יש שפסקו להיתרא לפדות תלמיד חכם, או אפילו מי שצפוי להיות כזה. מה דינו של מי שהפיל עצמו בשבי, פעם ופעמיים ושלש?

כל הדיונים הללו, הנובעים במישרין משיטות ראשונים ואחרונים בסוגיא, הושלכו לנשוא דיוננו: שחרור מחבלים רבים בתמורה לחטוף בודד וכיו"ב - האם גם במקום סכנת נפשות לשבוי הנוכחי אסור, או שמא אין חייבין, לנוכח סכנת נפשות עתידית בשביה נוספת? האם המדינה כלפי חייליה היא בבחינת 'קרוב', או 'אב', הרשאי ואולי מחוייב אפילו יתר על כדי דמיהן?[3]

רבים גם העלו על נס את סיפור המופת על המהר"ם מרוטנבורג, אשר לפי האגדה המקובלת[4] סירב להיפדות בממון רב, וגופתו נותרה בכלא אלזס 14 שנה נוספות.[5]

ג. הסוגיא עוסקת אך ורק במשאבים כספיים לפדיון

טענתי במאמר זה היא כי כל הדיונים הללו 'בטעות יסודם', מבחינת השיוך ההלכתי לסוגית "אין פודין יתר על כדי דמיהן". לדעתי, המשנה, הגמרא וכל הראשונים והאחרונים עוסקים בהלכות צדקה בלבד ובעדיפות בהקצאת משאבים ציבוריים. הנושא איננו סביב חובת הצלה, הסתכנות או איזון זכויות אנושיות של הפרט מול הכלל. הכל מתחיל ונגמר בשאלה הכספית המוטלת מכח הלכות צדקה על היחיד ועל הציבור, ותו לא!

ההוכחה הניצחת לטענתי היא שהלכה זו שנויה ברמב"ם בהלכות מתנות עניים, במסגרת פרק העוסק בהלכות צדקה כספית. כיו"ב בשולחן-ערוך הלכה זו מופיעה בהלכות צדקה ביורה-דעה, ולא בענייני הסתכנות וכיו"ב שמקומם בחלק חושן-המשפט. כידוע, במסגרת הלכות צדקה יש חובה לערוך מגבית לפדיון שבויים, ואין לך צדקה גדולה מזו. ברמב"ם שם ובשו"ע (יו"ד רנב,א) נפסק שניתן להסב כספים שנגבו לבנין בית הכנסת ולצרכים חשובים נוספים - לפדיון שבויים:

לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכולים לשנותן לפדיון שבויים. אפילו אם גבו לצורך בנין בית הכנסת. ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין, שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת, מותר למכרם לצורך פדיון שבויים.

כשם ש'כופין על הצדקה', כך כופין על אדם לפדות את עצמו. כך נפסק בשו"ע שם (יו"ד רנב,יא):

מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה לפדות עצמו, פודים אותו בעל כרחו.[6] האב חייב לפדות את הבן, אי אית ליה לאב ולית ליה לבן.

הגה: והוא הדין קרוב אחר - קרוב קרוב קודם. דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הצבור. הפודה חבירו מן השביה חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם, ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו.

כל הדינים הללו מתרכזים אפוא בשאלות הממוניות הנובעות מהלכות צדקה, וכן מניהול כספי ציבור ועדיפות בהקצאתם. בדיון ממוני זה יש מקום גם לתיקון חכמים שלא לשלם ממון ציבורי רב, 'יתר על כדי דמיו', גם אם יש סכנת נפשות לשבוי (או חשש לסכנה), לשיטות מסויימות. הטעם איננו משום החשש שמא יִשְבּוּ נוספים ותיגבר הסכנה, ועלינו לערוך מעין 'מאזן אימה' של סכנה מול סכנה. לא כי, אלא פשוט משום שאין כסף בקופה, ותשלום 'יתר על כדי דמיהן' ע"י הציבור עלול להקפיץ את ההוצאה העתידית בסעיף זה. לענ"ד ההבדל בין 'כדי דמיהן' ל'יתר על כדי דמיהן' איננו בהערכת המצב העובדתית שאם יפדו רק 'בכדי דמיהן' לא יתעורר תיאבונם של השבאים ולכן אין סיכון עתידי, ואילו פדיון במחיר מופרז יגרום לשבי עתידי, ולכן אסור מפני הסכנה. לענ"ד, אבחנה זו איננה ברורה ואיננה מוחלטת דיה כדי לחייב, או להתיר לפדות ב'כדי דמיהן' ולאסור ב'יתר על כדי דמיהן', ומאן מפיס. ההבדל הוא שיש מגבלות בהלכות צדקה, הן של אדם פרטי והן משל הציבור.

מצינו בספרות השו"ת תשובות הלכה למעשה בענין פדיון 'יתר מכדי דמיהן', ודומה שכולן עוסקות סביב שאלת הממון והיכולת הציבורית להעמיד משאבים לשם כך.[7] לא מצאתי בתשובות שלא מתקופת מדינת ישראל דיון של 'פדיון שבויים' בתמורה לויתור קהילתי או לאומי כלשהו מסוג אחר, שאיננו כספי. גם המונח 'פדיון' לקוח מעולם הממון והקנין. רק במציאות של מדינת ישראל עלו שאלות של הצלת שבוי או חילוצו בתמורה לשחרור מחבלים או החזרת שטחים וכיו"ב. כאמור, לדעתי השימוש בהקשר זה במינוח 'פדיון' איננו נכון.

ד.     דיונים הלכתיים בסוגיא מובנים רק על רקע כספי

לענ"ד, חלק ניכר מן הדיונים ההלכתיים בראשונים ובאחרונים בסוגיא זו מובנים אך ורק אם הכל נפתח ונגמר בהלכות צדקה והקצאת משאבים. מאידך גיסא, קשה יותר להבינם אם הדגש בסוגיא הוא סביב הלכות הצלה מול חשש להסתכנות עתידית, וכדלהלן:

1.   פדיון עצמי או קרובי משפחה

הראשונים כתבו שהדין של 'יתר על כדי דמיהן' אינו חל על האדם עצמו, וכבר הבאנו שהרמ"א פסק דהוא הדין קרובי משפחה. קל להבין 'חריגות' אלו אם מדובר בהלכות צדקה. מאידך גיסא, אם המבט מופנה לחששות שבעתיד, של הגברת תיאבון השבאים, קשה יותר לעכל את החילוק בין פדיון אדם זר או קרוב משפחה. בודאי קשה להבין אם ננקוט שמדובר בחיוב לפדות, ולא רק בהיתר.

2.   פדיון ת"ח

ההיתר לפדות תלמיד חכם גם יותר מכדי דמיו, ואפילו מי שצפוי שיהיה ת"ח - נזכר בתוס' במסכת גיטין (מה,א) וברא"ש ובשו"ע שצוטט לעיל. המקור הוא תיאור הגמ' בגיטין נח,א שרבי יהושע בן חנניה פדה תינוק ברומי "בממון הרבה", והתברר בעתיד שמדובר בתנא רבי ישמעאל בן אלישע. ידועות פריבילגיות הלכתיות לתלמידי חכמים בענייני צדקה וממון. ברם, אם על הפרק נמצאת שאלת סיכון עתידי, וחישובי סכנה מול סכנה ונפש מול נפש (או נפשות רבות) - קשה להבין 'פריבילגיה' משמעותית זו.

3.   חיוב הבעל בכתובה לפדיון האשה

הראשונים בסוגיא העיקרית בגיטין שם מסמיכים לדיון את הסוגיא בכתובות נב,א בקשר להתחייבותו של הבעל ל"פדיונה" של אשתו:

נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה; מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם.

הדיון בראשונים ביחס שבין שתי הסוגיות הוא האם "אשתו כגופו", וכן האם חובת "פדיונה" בכתובתה היא התחייבות מוחלטת אפילו "עד עשרה בדמיה", וגוברת על תקנת "יתר על דמיהן". ושוב, דיון זה מובן אם הרקע לתקנה הוא עסקי ממון, ואז יש מקום לומר שחיובו הממוני של בעל לאשתו שונה ומועצם יותר. ברם, אם הסיבה להימנעות מפדיון היא כדי שלא לגרום נזק עתידי לאחרים, בעקבות צפי לשביה נוספת, קשה יותר להבין מדוע נימוק זה לא יתפוס גם ביחס להתחייבות בכתובה לפדיונה.

ה.         מסקנה

טעות היא, בעיני, להסיק מסוגית "אין פודין יתר על כדי דמיהן" למצבים שבהם התמורה לשחרור השבוי איננה ממונית.

לפיכך, אין ללמוד שחז"ל הורונו הלכה שלפיה חשש עתידי מפני 'הגברת התיאבון הסחטני' של השבאים גובר על הצורך המיידי לשחרר חטוף או לחלצו מספק סכנה. המסר של הסוגיא עוסק בהלכות צדקה בלבד, עד כמה אדם, ובעיקר הציבור, נדרשים לשלם מחיר מופרז למצוות פדיון שבויים. אין ללמוד מכאן איסור הלכתי לשלם תמורה לא-כספית כבדה, בשל החשש העתידי ל'הגברת התיאבון' לשבות שוב ושוב.

אכן, אם תעמוד על הפרק, חלילה, שאלת מחוייבות משפחתית או ציבורית לשלם כופר עתק לכנופיית פושעים שחטפו אדם או ילד, וה'פדיון' אכן מתמצה בתשלום כספי - אזי הדיון מכח סוגיא זו יהיה רלבנטי. מאידך גיסא, בשאלה הניצבת במדינת ישראל על אודות שחרור שבויים במחיר שחרור מחבלים רבים - לדעתי ההלכה ניטראלית, ומשאירה את השיקול הטקטי למנהיגות השלטונית, הממלכתית.

ובכלל, בתחומי מדיניות שלטונית ניתן חופש נרחב ל'מלכות' לנהוג כמיטב שיפוטה, ולא הכל נשאב 'מסעיף מפורש' בשו"ע.[8]



[1].    הדברים נכתבים בימי דיון ציבורי נוקב בעקבות דרישת חמאס לשחרור כאלף מחבלים 'קשים' תמורת שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט.

[2].    ראו למשל - הרב יצחק רלב"ג: פדיון שבויים במקום של סכנת נפשות, שרידים ז (שבט תשמ"ו) בעקבות "פדיון שלשת השבויים היהודים חיילי צה"ל משבי המחבלים תמורת שחרורם של 1150 מחבלים". עמדתו היא להתיר, וציין שהסכימו עמו הרבנים הראשל"צ עובדיה יוסף ומרדכי אליהו. הרב יהודה שביב: בירורים בהלכות פדיון שבויים, בציר-אביעזר עמ' 176. עמדתו איננה חד-משמעית אם מדובר בשחרור מחבלים העלולים לסכן אחרים בעתיד או אם התמורה הנדרשת היא החזרת שטחים הסמוכים למקומות מאוכלסים וכד'. הרב אברהם יצחק הלוי כלאב: שחרור שבויים תמורת בני ערובה, תחומין ד עמ' 108. עמדתו היא "שאין לשחרר מחבלים ורוצחים תמורת שבויים... מפני הסכנה העתידה". הרב שאול ישראלי: האם יש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?, חוות-בנימין סי' טז. עמדתו היא שהמדינה חייבת לשחרר את חייליה גם במחיר מופרז, מכח "התחייבות בלתי-כתובה אבל מובנת מאליה", מעין תעודת-ביטוח של המדינה כלפי חייליה. קונטרס 'פדיון שבויים בימינו', המכון לרבני יישובים קרית ארבע חברון, תשס"ז; ועוד. ראו גם איתמר ורהפטיג: לא תקחו כופר לנפש מחבל, תחומין ו עמ' 305.    

[3].    הר"ש ישראלי כתב במאמרו הנ"ל: "כיון שהמדינה... מכוח החיוב שקיבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה."  

[4].    יש שעוררו על האמת ההסטורית של הסיפור, וסבורים כי המהר"ם מת לפני שהספיק להיפדות. ראו מאמר מאת שילה פכטר ואביחי אלוני בעתון מקור-ראשון, גליון שמ"ע תש"ע ותגובות בגליון שבת לך-לך תש"ע.

[5].    ים-של-שלמה גיטין פ"ד סי' סו: "שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק זכרונו לברכה, שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים. והשר תבע מן הקהלות סך גדול, והקהילות היו רוצים לפדותו. ולא הניח, כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני, מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג, ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם. ואם מרוב ענוותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו, שהוא היה יושב בחושך וצלמות, בלי תורה ואורה, והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות, ואיך לא היה חש לעוון ביטול התורה, מאחר שרבים צריכים לו. ובודאי דעתו היה, שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור, בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל."

       ויש להעיר שהמהר"ם מרוטנבורג עצמו פוסק בתשובה לחייב לפדות שבוי בעל כורחו בממונו הוא, אך שם מדובר רק בכדי דמיו. כך כתב בתשובותיו ח"ד סי' לט (הובא בב"י יו"ד סי' רנב בשם המרדכי): "אפי' אמר לא בעינא שתפדוני פודין אותו משלו בע"כ סתמא, דכיורד ברשות דמי וצריך לתת חלקו לפי ממון. וראיה... ואמר בפרק בן סורר (עג,א) דיליף מקרא דהרואה את חבירו טובע בנהר דחייב להצילו, ולמיטרח ולמיגר אגורי. ודבר פשוט אפי' צווח אל תצילני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא. סוף דבר נ"ל פשוט כביעתא בכותחא שצריך לתת חלקו. ומחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות כי לא נתפסו אלא בשביל ממון. ואין לומר שמא השבאין מוציאין אותו לבסוף בחנם, דלא תלינן בספק נפשות, אלא פודין אותו בעל כורחו. ועוד, דבר ידוע ופשוט לכל שהבא לידי שודדים אי אפשר לצאת [שלם] בגופו ובממונו כלל."

[6].    ש"ך שם ס"ק ד: "משמע אפי' קרובו אין לפדות ביותר מכדי דמיו מפני תיקון עולם. וכן משמע מדמסיים אבל יכול לפדות את עצמו כו', משמע דווקא עצמו. אבל הב"ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיהן, בין לבתו וקרוביו וכל אדם, ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דצבורא. וכל שכן דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו, אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה, וכן עמא דבר."

[7].    ים של שלמה (גיטין פ"ד סי' סו): "והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים השבויים יותר ויותר מכדי דמיהם, והיינו דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם. ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בעולם הבא. גם בעו"ה לע"ע נתמעטו ישראל בגולה, ויש לחוס על יתר הפלטה, שלא תכבה גחלת ישראל. וגם לעת הזאת מכבידים על ישראל יסורים וענויים, לכופם כדי לעבור על הדת, ולעשות מלאכה בשבת שלא לצורך. גם אם לא יפדו אותם, איכא למיחש לרוע לבם, שלא יהרגו אותם; ובסכנת נפשות פודין יותר מכדי דמיהן, עיין לקמן בסי' עא. על כן נדבה לבם בגופם ובממונם לפדות השבויים, וסייעתא דשמיא עמהם."

       שו"ת רדב"ז (ח"א סי' מ): "הא דתנן אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, אי הוי דמיהן כעבד הנמכר בשוק, או הוי דמיהן כמו שנמכרים השבויים עכו"ם? תשובה: כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרים בשוק, שהרי זקן או קטן אין שוה בשוק יותר מעשרה דינרין, ופודין אותו בק' או יותר. וטעמא דמנהגא הוא משום דקי"ל דטעמא הוא דילמא ליגרו וליתו וימסרו עצמן לשבות מהם. הרי אנו רואים בזמן הזה שהשבאים אין יוצאים לכתחלה בשביל ישראל, אלא לכל מי שימצאו. הילכך אפי' שפודין אותם יותר ממה ששוה בשוק, כיון שאין פודין אותם יותר ממה שנפדין שאר עכו"ם - מותר. והנח להם לישראל שהם גומלי חסד בני גומלי חסד... אבל לפדות אותם יותר מכדי שאר השבויים של שאר לשונות עכו"ם אין ראוי, דהא איכא למיחש דילמא כיון שפודין אותם יותר משאר השבויים יצאו לכתחלה לבקש יהודים וימסרו עצמם עליהם, ואיכא נמי דוחקא דצבורא. וכל שכן שכבר נתפרסם שישראל פודין את השבויים אף על פי שאין להם משלהם כלום, שוודאי יעלו הרבה במחיריהם.

       וא"ת, הרי אנו רואין שפודין אותן יותר מכדי דמי שאר השבויים? ומעשים בכל יום כן, וכל המרבה להתעסק במצוה זו הרי זה משובח? וי"ל דסמכו להם על אחד מג' או ד' טעמים: (1) חדא שיש עכו"ם שבוי שפודין אותו בערך זה שאנו פודין הישראל. ואע"פ שזה משלו וזה משל אחרים, או שזה עכו"ם חזק ואמיץ לעבודה וזה הישראל חלוש וכחוש לזה, מ"מ לא יהיה מגמתו של השבאי לבקש ישראל אלא לבקש בעלי פדיון גדול. (2) א"נ שמא יש בתוכם חכם שפודין אותו בכל ממון. או אפי' שאין עתה ת"ח אם יש בהם מי שמוכן לזה פודין אותו בכל ממון. (3) או שמא יש בהם קטנים יעבירום על הדת, נמצא שאין אנו פודין אלא הדת. ובדרך כלל כופין אותם לחלל שבתות ומועדות ומייסרין אותם ביסורים קשים ממות.

       ואע"פ שיש לבעל הדין לומר: על כל התנאים הללו אומר התנא אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, מ"מ יש לדחות דדילמא לאו איירי התנא בשבויים דאית בהו כל הני דאמרן. וכיון שהדבר ספק, הנח להם לישראל ויחזיקו במדה, כיון שהם שמחים וששים בה יש להם בזה שכר גדול. ותו, שאין אנו כופין אותם, אלא הם בעצמם מתנדבין, אין כאן בית מיחוש, ומצוה רבה איכא. ויפה נהגו להחזיק במידת אברהם אע"ה דכתיב: 'נדיבי עמים עם אלהי אברהם'."

       שו"ת מהר"ם לובלין (סי' טו, בדילוגין): "על דבר הנער הנתפס בידי ישמעאלים שטענו עליו שנתפס עם הזונה הישמעאלית ורוצים לדונו במיתה, אם הקהל חייבים לפדותו במצות פדיון שבויים? ועוד, שהוא פשע בעצמו. ואם חייבים לפדותו, אם החיוב הוא אפי' יותר מכדי דמיו? ומהו פי' בכדי דמיו? תשובה: דבר פשוט הוא דיש לנער זה דין מצות פדיון... אמנם נ"ל פשוט דאין מחוייבין לפדותו יותר מכדי דמיו... ואי משום שמבקשים להרגו, לא אישתמיט שום פוסק לכתוב ולחלק שאם מבקשים להרגו שמחוייבים לפדותו יותר מכדי דמיו... מעשה של אשתו ונינו של כמ"ר אברהם עזרא, שהיו נתפסים למות ביד שלטון אחד, גם רצו להפך הילדה לדת ישמעאלים, שפדה אותם ר' דוד בעד אלף זהובים. וטען עליו אברהם עזרא הנ"ל, ולא רצה לשלם לו מחמת שפדה אותם יותר מכדי דמיהם." 

[8].    לענין זה ראו בתחומין ח: 'דעת תורה', הרב אברהם כהנא שפירא (עמ' 363), ו'דעת תורה בעניינים מדיניים', הרב חיים-דוד הלוי (עמ' 365); 'דעת תורה בעניינים שאינם הלכתיים מובהקים', הרב יהודה עמיחי, תחומין יא ותגובת הרב חיים-שלמה שאנן בכרך יב.   

עבור לתוכן העמוד