התגוננות עצמית במחיר חיי הרודף

[מתוך תחומין י 76]

לעילוי נשמת אבי-מורי, הכ"מ, שהוליכני

בדרך המלך של תורה, חברה ומדינה

נלב"ע עש"ק יתרו, כא בשבט תשמט. תנצב"ה

 

ראשי פרקים

א.     מקור ההיתר לפגוע ברודף

ב.     האם לבן-נח מותר להתגונן?

ג.      הצלה או התגוננות ע"י פגיעה באברים ולא בנפש

ד.     התגוננות הנרדף בלתי מוגבלת

ה.     מקור לחידושו של המשל"מ הפוטר את הנרדף מלדקדק באברים

ו.      סתירה לדברי המשל"מ מסוגית קלב"מ בסנהדרין

ז.      אין הרודף "מחוייב מיתה" לנרדף לענין קלב"מ

ח.     שני מצילים  האחד יכול באברים, והשני רק בנפש

ט.     הנרדף לשיטת המשל"מ נחשב כשני מצילים: באבריו ובנפשו

י.      "אור שמח": הרודף נקרא "מחוייב מיתה" רק אם אינו רשאי להתגונן

יא.   האם דברי רש"י חלוקים על המשל"מ?

יב.    יישוב הסוגיא דאבנר לפי המשל"מ

יג.     האם הרמב"ם כמשל"מ?

יד.    סיכום

 

v v v

א. מקור ההיתר לפגוע ברודף

שנינו במשנה (סנהדרין עג,א): "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן  הרודף אחר חברו להרגו." וברש"י: "ניתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה ומקראי נפקי." מלשון רש"י "ניתנו" משמע לכאורה, שזהו היתר אך לא חובה. ברם בסוגיא שם, דנפקי מקראי, משמע שזו חובה. אך מלשון הרמב"ם (רוצח א,ו) ברור שזו חובה: "הרודף אחר חברו להרגו, אפי' היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפי' בנפשו של רודף." ולהלן בהל' טו: "הרואה רודף אחר חברו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל, ה"ז ביטל מצות עשה, שהיא 'וקצותה את כפה'; ועבר על שני לאוין, על 'לא תחוס עינך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך'."

שייכות "וקצותה את כפה" למצות עשה להציל הנרדף מבוססת על הפסוק (דברים כה,יא-יב) "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבשיו, וקצותה את כפה, לא תחוס עינך." ודרשו בספרי: "וקצותה את כפה  מלמד שאתה חייב להצילו. מנין שאם אין אתה יכול להצילו בכפה הצילו בנפשה? ת"ל 'ולא תחוס עינך'," ומותר להרגה.

בעל הספרי, והרמב"ם בעקבותיו, למדו שענין הפסוק הוא שהאשה היא-היא הרודפת, וההחזקה במבושיו יש בה כדי להמית (וז"ל הרמב"ם שם הל' ח: "אחד מבושיו ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות"). וצריך לומר, שהאנשים הניצים לא סיכנו כלל זה את זה (למרות לשון הפסוק "להציל את אישה מיד מכהו"), ואין היא במעמד של מצילה, אלא במעמד של רודפת. הפסוק מתפרש, איפוא, כפשוטו: "וקצותה את כפה" כדי להניאה מהריגה, ואם "אין אתה יכול" אזי "לא תחוס עינך".

פירוש הספרי לפסוק זה הוא בניגוד לגמ' בב"ק כח,א שפירשו שם שהאשה היא המצילה, והדיון הוא האם לחייבה בדמי בושת: "'וקצותה את כפה'  ממון (=דמי בושת). מאי לאו בשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר?" וראיה למ"ד דלא עביד איניש דינא לנפשיה. ודחו: "לא, כשיכולה להציל ע"י דבר אחר ... אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר, נעשית ידה כשליח ב"ד ופטורה." מכל מקום גם לפירוש זה בפסוק למדנו מכאן היתר הצלה לכל אדם כ"שליח ב"ד".

מקור נוסף מן התורה לענין "רודף" והיתר לפגוע בו מצוי בדין "בא במחתרת". הכתוב אומר (שמות כב,א) "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים". ובסנהדרין עב,א: "מ"ט דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ... והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו". ושם בע"ב: "'והוכה'  בכל אדם ... דרודף הוא". בדין "בא במחתרת" שמענו בראש וראשונה על היתר ההתגוננות האישית מצד בעה"ב ה"נרדף", ובדרך הדרש למדו שגם כאן מותר לכל אדם להציל את בעה"ב בנפשו של הגנב, למרות שהגנב מעונין רק בממונו.

מקור נוסף לדין רודף מצאנו בגמ' (סנהדרין עב,ב): "רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו, אומר לו: ראה שישראל הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' (בראשית ט)  אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה" (רש"י: "כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף, דהיינו 'באדם'  בשביל הצלת אדם הנרדף").

ב. האם לבן-נח מותר להתגונן?

כתב המנ"ח (מצוה רצו) שאלמלא הפסוקים לא היינו מתירים להציל בנפש הרודף, ד"מאי חזית דדמא דידך סומק טפי". והרי אין פיקו"נ דוחה שפיכות דמים! יתר על כן: המנ"ח מעלה סברא מחודשת ביותר  אלמלא חידוש התורה בבא במחתרת "אפשר דאף הנרדף בעצמו לא היה רשאי להרוג הרודף, אף דאיכא פיקוח נפש."

מכאן מקום לדיון בקשר לבן נח בהיתר הצלה ע"י שפ"ד, שב"נ נהרג עליה. במנ"ח מצוה רלז ("לא תעמוד על דם דעך") כתב: "דבן נח בודאי אינו מוזהר על לאו זה, ואינו חייב להציל חברו." ולפי"ז נטה תחילה במצוה רצו לומר, דאסור לב"נ להציל חברו, דמאי חזית דדמא דנרדף סמיק טפי, וחידוש הוא שחידשה תורה בישראל. וכנז"ל, כתב שם, דגם להציל עצמו ולהתגונן יתכן שב"נ אסור. אכן מגמ' בסנהדרין נז,א משמע להדיא, דדין הצלה נאמר גם בב"נ (כותי בכותי, בסוגיא שם). ולהלן שם הוכיח, דב"נ רשאי להציל חברו, שכן הפסוק "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט), שהוזכר כמקור לדין רודף, נאמר לנח בצאתו מן התיבה, ומשמע שגם לגבייהו יש פסוק מיוחד להתיר הצלה. ומסיים המנ"ח, דמ"מ אינו מחוייב בדבר כישראל.

גם ה"ר חיים מבריסק בחידושיו (רוצח א,ט) דן בשאלת תוקף דין רודף בבני נח. שם חקר במשמעות דין הצלת נרדף בנפש רודפו, האם זה מדין פיקו"נ הכללי, ורק הפסוק מגלה לדחות נפש הרודף מפני נפש הנרדף, ולא נימא "מאי חזית", ומ"מ חזרנו לדין הכללי של הלכות פיקו"נ; או שמא "יש דין הצלה בפנ"ע של הנרדף מלבד דין פיקו"נ של כל התורה?" והוכיח כצד השני, שמושג ההצלה הוא מעבר להלכות פיקו"נ, דהרי לא מצינו דין פיקו"נ בב"נ, ואעפ"כ בגמ' למדו דין רודף מ"שופך דם האדם באדם דמו ישפך" שנאמר לב"נ. ע"כ דזהו חיוב נפרד, הכולל גם את ב"נ, והוא בכלל מצות דינים.

ודאתינן להכי נאמר, דמסוגיא הנ"ל בסנהדרין נז,א משמע להדיא דבן נח הרודף אחר ישראל קיל מישראל הרודף לענין אם ניתן להצילו באחד מאבריו  דבישראל אסור להמיתו, ואילו בבן נח אין הגבלה זו. עיי"ש דמפורש הכי להדיא.

ג. הצלה או התגוננות ע"י פגיעה באברים ולא בנפש

שנינו בגמ' (סנהדרין עד,א): "רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו, ויכול להצילו באחד מאבריו, ולא הציל (=אלא בנפשו)  נהרג עליו." ושם בגמ': "מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול? דכתיב (שמות כא,כב-כג) 'וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ... ענוש יענש ... ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש'. אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו, היינו דמשכחת לה דייענש, כגון שיכול להציל באחד מאבריו. אלא אי אמרת יכול להצילו באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו  היכי משכחת לה דייענש?" רש"י: "הא רודף הוא, וניתן להצילו בנפשו" (=וקם ליה בדרבא מיניה). ואמנם הגמ' מנסה לדחות: "דילמא שאני הכא דמיתה לזה (רש"י: שהמיתה באה עליו בשביל חברו שהיה מריב עמו) ותשלומין לזה (רש"י: דבעל האשה דאיניש דעלמא היא)." אך מיד נדחה הדיחוי: "לא שנא, דאמר רבא: רודף שהיה רודף אחר חברו ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם  פטור. מאי טעמא? מתחייב בנפשו הוא" (=והרי הכלים הם של איניש דעלמא, ובכ"ז פטור, דקלב"מ גם במיתה לחד ותשלומין לאחר).

הרמב"ם למד דין הצלה באברים, בעקבות הספרי, מאותו פסוק שממנו הוא לומד היתר הצלה בכלל. וזו לשונו בהל' רוצח א,ז-ח: "ואם יכולים להצילו באחד מאברי הנרדף ... עושין ... שנאמר 'וקצותה את כפה' ... ענין הכתוב, שכל החושב להכות את חברו הכייה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף."

דין הצלה באברים נאמר בגמ' בשם רבי יונתן בן שאול, ומשמע דחכמים פליגי עליה, ולדידם גם אם ניתן להציל באברים רשאים להרוג את הרודף! וכן כתב רש"י להדיא בדף נז,ב ד"ה נהרג עליו: "אבל רבנן פליגי עליה, ואמרי היתר גמור הוא". זהו חידוש גדול, ובעי טעמא. לכאורה משמע, שגם אם ניתן בוודאות וללא כל קושי להציל באברים, אעפ"כ לחכמים שרי. וצ"ב.

לענ"ד אליבא דחכמים פשיטא שהיתר ההצלה דילפינן מקראי איננו רק בגדרי פיקו"נ אלא היתר רחב בפנ"ע, וכמ"ש הגר"ח הנ"ל, שכן לצורך ההצלה אין צורך בשפ"ד. יתכן שה"השראה" לרעיון זה נשאבה מדין בא במחתרת ש"אין לו דמים", למרות שאין כאן סיטואציה של הצלה להדיא, ובעה"ב יכול שלא לעמוד על ממונו, וכיצד הותרה שפ"ד למי שקים ליה בגויה שיכול לוותר. ואכן בבית זבול להרי"מ חרל"פ (ח"ב סי' ב) דן בנושא, וכתב: "דחכמים סברי דמה שאפשר להצילו באחד מאבריו אינו מסלק את מעשה הרדיפה שלו ... אולם ר' יונתן ב"ש סובר דפעולה כזו שאפשר לעכבה אינו מעשה רדיפה כלל." ולהלן הוא מסביר, שאם יש "מעשה רדיפה", אזי אין הגבלות באמצעים להצלה והתגוננות.

וראה במשפט כהן סי' קלט (בתשובתו להרי"מ חרל"פ בנד"ז) שדן בהיתר ההצלה במושגי "הותרה" ו"דחויה". לענ"ד לחכמים ע"כ צריך לומר דהוי מעין "הותרה"

מ"מ הלכה כרבי יונתן בן שאול, וכפסק הרמב"ם הנ"ל, וחייבים להציל תחילה באברים.

ד. התגוננות הנרדף בלתי מוגבלת

המשנה למלך בהלכות חובל ומזיק (ח,י) הביא בשם הריב"ש סי' רלח, שהנרדף יכול להציל עצמו בנפשו של רודף גם בלא להתרות בו "לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו ולא חייבוהו להתרות". מכאן חידש המשל"מ, "דהא דאמרינן (סנהדרין עד,א) דאם יכולין להציל באחד מאבריו של רודף שאין הורגין אותו  שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל, אבל הנרדף אינו מדקדק בזה."

הרב קוק כתב במשפט כהן (קלט) להסביר את ההבדל בין הנרדף עצמו לבין מציל שלישי, "דלגבי נרדף רחמנא שוויה לאין לו דמים, והוי כמו הותרה לגבי דחויה; ואצל אחרים הוי רק דחויה מפני חובת הצלת נפש הנרדף. וממילא, כשאחר יכול להציל בא' מאבריו, אין כאן היתר; אבל בנרדף הוי היתר, כמלאכת שבת במקום פיקו"נ כשיש אפשרות לעשות ע"י גוי, למ"ד הותרה."

המשל"מ איננו יחיד בדבר זה. כבר ציין המהדיר של המשל"מ, ה"ר יעקב כולי, שכן כתב ה"ר אליהו מזרחי. על הפסוק "ויירא יעקב מאד וייצר לו" (בראשית לב,ח) כתב רש"י: "ויירא  שמא ייהרג, וייצר לו  שמא יהרוג הוא את אחרים". ומביא הרא"מ בשם התנחומא, שחשש שמא יהרוג את עשו ויקללנו אביו. ומשמע דעל עצם הריגת האחרים לא חשש, שהרי "הבא להרגך השכם להרגו", ואין מקום ל"מוסריות יתר". והקשה שם, שמא האחרים נתכוונו להרוג לא את יעקב עצמו אלא את משפחתו וחבורתו, ואז מעמדו רק כמציל, והיה לו לירא שמא יהרוג את האחרים גם אם יכול היה להציל באחד מאבריו? ואכן פירש, שזו אכן כוונת המדרש: ביחס לאחרים היתה יראתו שמא יהרגם "ברוב בלבולו בשעת המלחמה", למרות שניתן להצילם באבריהם. וכן חשש שמא יהרוג את עשו, שבודאי התכוון להרגו אישית, ואזי אינו צריך לדקדק באברים, וטעם יראתו שלא יקללנו יצחק. משמע להדיא דס"ל כמשל"מ, דלנרדף שרי להתגונן בנפשו בכל גווני.

חידוש מפליג שמענו בלבוש האורה (שם) שדחה את דברי הרא"מ, ולדעתו גם אם באו האחרים על עסקי אשתו ובניו, ואפי' עבדיו ובני ביתו, עדיין נחשב הכל כהצלה אישית, ולא כמציל מרודף, וא"צ להציל באברים דווקא. ולכן לא חשש יעקב דבר כלפי האחרים. וחיליה מבא במחתרת, דסברא היא שאדם מתגונן נגד הגנב גם כלפי בני משפחתו, ולא רק להצלתו האישית. ע"כ תורף דבריו. שמענו, איפוא, דסברת המשל"מ מורחבת גם לכל בני המשפחה, וגם כלפיהם נאמר דאינו חייב "לעיין ולדקדק בדבר".

ה.         מקור לחידושו של המשל"מ הפוטר את הנרדף מלדקדק באברים

חידושו של המשל"מ, עם היותו מסתבר, שהנרדף אינו יכול לדקדק בהתגוננותו, עדיין זקוק לחיזוק, לסמך ולמקור בש"ס ובראשונים. אכן רבו האחרונים שנדרשו לענין ואעלה כאן אחדים מהם ואבואה בעקבותיהם.

המהרי"ץ חיות לסנהדרין עד,א ציין כמקור את דברי הגמ' בברכות (סב,ב): "אמר רבי אלעזר: א"ל דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו. אלא צניעות שהיתה בך, היא חסה עליך." והרי יכול היה דוד להציל עצמו באחד מאבריו של שאול כשנזדמן לו במערה? וראיה למשל"מ, שהנרדף אינו מוזהר בכך.1

החזון איש (חו"מ יז,ד) הביא ראיה למשל"מ מדברי הגמ' בסנהדרין פב,א "ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס  נהרג עליו; נהפך זמרי והרגו לפנחס  אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא." והקשה החזו"א: הרי זמרי יכול להציל עצמו בפרישה (כי אז פנחס היה "נהרג עליו") ולא גרע מיכול להנצל באחד מאבריו, ומדוע יפטר אם ייהפך ויהרוג את פנחס? ולמשל"מ ניחא, דהנרדף (=זמרי) רשאי תמיד להגיב בטבעיות ובהתגוננות, ואף להרוג ולא לדקדק באבריו. לכן אין דורשים ממנו אפי' לפרוש, כדרך פשוטה להנצל.

חידש, איפוא, החזו"א סברא הגונה: אם לנרדף יש יכולת לפרוש  דינו שוה כיכול להנצל באברים.

ברם, מוסיף החזו"א ומחדש, שגם למשל"מ אין זה היתר גמור, ולכן גואל הדם יוכל להנקם מן הנרדף שהציל עצמו בנפש רודפו אם יכול היה להנצל באחד מאבריו. לפיכך אילו נהפך זמרי על פנחס והרגו, אזי גואל הדם דפנחס יכול היה להרוג את זמרי, שהרי יכול היה להנצל "באברים"  ע"י פרישה מכזבי בת צור, ומאותו רגע אסור היה לקנאים לפגוע בו, כנ"ל בגמ'.

לענ"ד יש להביא מעין ראיה נוספת למשל"מ מדין "בא במחתרת", ולראות מכאן מקור לחידושו, שהנרדף "אינו צריך לדקדק", וזאת בעקבות דברי החזו"א הנ"ל. הרי לכאורה בעה"ב תמיד יכול למנוע את ההריגה ע"י "פרישה", דהיינו ויתור על ממונו? ואמנם כל היתר בא במחתרת הוא מצד "ירדה תורה לסוף דעתו של אדם", דבהול על ממונו ואיננו שקול באותה עת. הנחה זו היא כ"כ ודאית, עד שכל אדם אחר המזדמן במקום מותר להרוג את הגנב ("'והוכה'  בכל אדם, 'ומת'  בכל מיתה שהיה יכול להמיתו". סנהדרין עב,ב).

לא מצאתי שחילקו בין אם יכול בעה"ב להנצל באחד מאבריו של הגנב. במשנה (שם עב,א) חילקו: "היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים  חייב, אם אין לו דמים  פטור (=דקלב"מ)", ואמאי לא חילקו אם יכול להנצל בקטיעת רגלו של הגנב, למשל? ואמנם להלן כתבתי שהיתר המשל"מ לנרדף (לא ב"בא במחתרת") לפגוע בנפש רודפו איננו מקנה לו מעמד של "מחוייב מיתה לנרדף" לענין קלב"מ, אך כנראה "בא במחתרת" שאני ועדיפא מנרדף "רגיל", וזהו חידושה של תורה, שהמציאות מקנה לו מעמד של "אין לו דמים". מ"מ שמענו בהאי דינא מעין סברת המשל"מ, שהנרדף "אינו מדקדק בדבר".

כבר העיר על כך הרי"מ חרל"פ בבית-זבול הנ"ל (ח"ב סי' ב), שדין בא במחתרת הוא מקור לדברי המשל"מ. הוא מוסיף לפרש, שבבא במחתרת כל אדם הוא בבחינת "נרדף", ולאו דוקא בעה"ב, שהרי לחותר יש מעמד "רודף" כי הוא מוכן להרוג את כל מי שיקרה בדרכו ויפריע לו, וכל אדם בכלל, ולאו דוקא בעה"ב. וא"כ  מפרש הרי"מ חרל"פ  מכיון שלנרדף יש רשות להרוג בכל גווני, לכן לא חילקו במחתרת בין יכול להציל באבריו לבין אינו יכול. ובזה מיישב גם מה שהרמב"ם כתב בהל' גניבה ט,ז לענין בא במחתרת "ויש רשות להרגו". וכבר תמהו רבים, מדוע אין דינו כרודף גמור שמצוה להרגו? אכן, הרשות היא כשניתן להצילו באחד מאבריו, עיי"ש שהאריך. לפי דרכנו שמענו, כי גם הרמב"ם יסבור כמשל"מ. וראה להלן בנד"ז.

ו.  סתירה לדברי המשל"מ מסוגית קלב"מ בסנהדרין

דברי המשל"מ מוקשים, לכאורה, מכמה סוגיות בש"ס. בעיקר מסוגית הגמ' בסנהדרין עד,א ומסוגיא דאבנר (שם מט,א).

בסנהדרין עד,א למדו האי דינא, שאם יכול להצילו באחד מאבריו אסור להצילו בנפשו, מקרא ד"לא יהיה אסון ענוש ייענש", והרי הרודף התיר עצמו למיתה וקלב"מ? וע"כ ביכולין להצילו באחד מאבריו. ולכאורה לפי המשל"מ קשיא, שהרי סו"ס מחוייב מיתה לנרדף?

רעק"א, בדרוש וחידוש לכתובות לג,ב, דן בזה, וכתב דתליא במחלוקת בעלי התוספות, ריב"ם ור"ת (בכתובות לא,א ד"ה רב אשי וב"ק כב,ב ד"ה בגדי) במסקנת הסוגיא דסנהדרין הנ"ל. ר"ת ס"ל דלמסקנה אכן מיתה לזה ותשלומין לזה פטור; וריב"ם פירש דמסקנת הגמ' "לא שנא" היינו, שהרודף מיקרי מחוייב מיתה לכל העולם, שהרי הכל מצווין להרגו, ולכן נחשב מיתה ותשלומין לחד. א"כ, אומר רעק"א, המשל"מ אתי שפיר רק לפי הריב"ם, ואם יכולין להצילו באבריו לא מיקרי מחוייב מיתה לכו"ע. אכן עדיין נחשב שהתיר עצמו למיתה כלפי הנרדף עצמו. אך בענין האשה דקרא, שיצאו ילדיה, היא אינה הנרדפת אלא המצילה, ולכן מיקרי מיתה לזה (=לחברו הנרדף) ותשלומין לזה (=לאשה) וחייב. מאידך, לשיטת ר"ת, דמיתה ותשלומין לשנים פטור, "באמת יהיו נסתרים דברי הלבוש (=ששיטתו כמשל"מ) מהסוגיא", דסו"ס מחוייב מיתה לנרדף.

וממשיך רעק"א להקשות על המשל"מ, גם לשיטת הריב"ם מכתובות לג,ב "'אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה'  וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג? אלא מלמד שחובשין אותו, ואי מיית  קטלינן ליה, ואי לא מיית  'שבתו יתן ורפא ירפא'." והקשה, דהרי גם אם התהלך על משענתו "ונקה המכה" ממיתה, עדיין יש לפטרו מממון דקלב"מ, שהרי מחוייב מיתה למוכה (=הנרדף) מדין רודף, ולמשל"מ בכל גווני יכול הנרדף להנצל בנפשו גם כשאפשר להנצל באחד מאבריו? והרי כאן לכו"ע מיירי במיתה ותשלומין לחד?

בנוסף לכך הקשה במנ"ח (מצוה תר) שדברי רש"י על אתר עומדים בסתירה לדברי המשל"מ, שכן כתב בד"ה ויכול  "הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו וגו'." משמע שדין הצלה באברים אמור גם בנרדף עצמו (וראה להלן בדברי רש"י ממקומות נוספים).

ז. אין הרודף "מחוייב מיתה" לנרדף לענין קלב"מ

יש ליישב דברי המשל"מ, שהרי אין כוונתו שהנרדף מצווה להרוג את רודפו כשם ש"כל ישראל מצווין להציל הנרדף" (כלשון הרמב"ם), אלא דרשאי ואינו מדקדק בדבר. מצב זה עדין לא מקנה לרודף מעמד של "מחוייב מיתה לנרדף" לענין קלב"מ. וכבר הובאו לעיל דברי החזו"א, שגם למשל"מ גואל הדם של הרודף יוכל לפגוע בנרדף אם המית את רודפו במקום להנצל באחד מאבריו.

עוד י"ל בכוון דומה: ב"אפיקי ים" (ח"ב סי' מ) חקר בדינא דרודף, האם ההיתר להמיתו מצד "עונש" או "הצלה"? וס"ל דתרוויהו איתנהו ביה, אך עיקרו מצד הצלה. לפיכך קשיא ליה מאי שייכות דין קלב"מ לרודף, הרי אין כאן עונש מיתה שידחה עונש ממון, והרי דין קלב"מ אמור בעונשין? וכתב, דאכן זהו חידושה של התורה בבא במחתרת, ד"אם זרחה עליו השמש (=אם ברור שלא בא להרוג) ... שלם ישלם", ומבואר בקרא דכשאין לו דמים וניתן להרגו - פטור מתשלומין. ואכן אלמלא דיוקא דקרא לפטרו מממון ("שלם ישלם"), לא היינו רואים בהיתר הריגתו עונש מיתה לפטרו מתשלומין.

אולם  ממשיך "אפיקי ים" ומחדש  זהו רק לגבי מציל שלישי, "משא"כ לגבי הנרדף עצמו ... מסתברא דלא שייך לדון דין קלב"מ." והטעם: שאין להחשיב כלל התגוננות במושגי ענישה. לפי"ז בטלות הקושיות על המשל"מ מסנהדרין עד ומכתובות לג, ופשוט.

ח. שני מצילים  האחד יכול באברים, והשני רק בנפש

נ"ל להוסיף ולחזק את הסברא, דגם למשל"מ אין לראות את הרודף כ"מחוייב מיתה אוטומטית" לנרדף: לכאורה יש להקשות מיניה וביה בסוגיות אלו דסנהדרין וכתובות: במי המדובר שיכול להציל באחד מאבריו? הרי אף אם ראובן שלפנינו יכול להציל באברים, שמא שמעון אינו יכול, או לוי בקצה העולם שאינו מאומן כדבעי להציל, וליהוי מחוייב מיתה כלפיו? ואמאי שנינו בגמ' "כגון שיכול להציל באחד מאבריו" דחייב ממון?

ובכלל יש לדון, מה הדין כאשר שנים המצויים לפנינו מנסים להציל נרדף מיד רודפו, והאחד יכול להציל באברים, והשני איננו יכול  כגון שזוית הראיה שלו שונה, או שאין בידו כלי נשק המתאים לכך, או שהאחד בעל גבורה והשני חלש ונעדר "כושר"? האם מיקרי "מחוייב מיתה" לשני, ויפטר מממון; או שמא מעמדו מוגדר כאינו מחויב מיתה, שכן ניתן איכשהו להציל ללא המתתו?

עוד יש להסתפק לכאורה אליבא דשתי האפשרויות הנ"ל: אם נאמר שמתחשבים ביכולתו של מציל אחד בלבד להצילו באברים, הרי לכאורה, בכל רודף שהוא, תמיד יש מישהו בקצה העולם שיכול להתחכם ולהציל באברים במיומנות מיוחדת, ולא מצאנו ידינו ורגלינו בפירוש הגמ' הפוטרתו מממון? וכי רק אם יודעים בבירור שלא ניתן בשום אופן שבעולם  רק אז ייחשב למחוייב מיתה, וזו לא שמענו? ולאידך גיסא, אם מתחשבים בכולי עלמא, אזי לעולם יש מישהו אי-שם שאיננו יכול להצילו באבריו, והיכי משכחת לה רודף שכולם-כולם יכולים להצילו באברים?

ופשוט לענ"ד מצד הסברא שדנים במציל אחד בלבד. אך אין מתחשבים באלמוני ב"סוף העולם", אלא רק במי ש"מצוי בזירה" ומנסה להציל, או אולי אפי' אם עומד בצד, אך יכול בפועל, כאן ועכשיו, להצילו. ובכל מקום ששנינו "יכול להצילו באחד מאבריו" מדובר על מישהו מסוים הנמצא "לפנינו", ופשוט.

מעתה נשאלת השאלה לעצם ענין ההצלה (ולא רק לקלב"מ): מה הדין אם שני מצילים לפנינו  האחד יכול להציל באברים, והשני רק בנפש הרודף, האם מותר לשני להרגו? מצאתי להדיא במשפט כהן קלט ובחידושי הגרי"ז על הרמב"ם (רוצח פ"א), דשרי. ואעפ"כ לא אמרינן קלב"מ (אם הרודף ישבור כלים בדרכו, או יגוף אשה הרה ויצאו ילדיה), שכן פוטנציאלית ניתן להצילו באבריו. ועין לקמן מש"כ בשם הגרי"ז לענין שני מצילים פוטנציאליים, ודיון בדבריו.

ט.         הנרדף לשיטת המשל"מ נחשב כשני מצילים: באבריו ובנפשו

אם כנים אנו בכך, יש לתרץ את המשל"מ ולחדש, שהנרדף עצמו נחשב כאחד מן המצילים אך אין לו עדיפות על פני מציל פוטנציאלי כלשהו. לכן הגמ' אומרת, שאם יש מישהו לפנינו שיכול להציל את הרודף באברים, אזי לא אמרינן קלב"מ, ולא איכפת לנו בהיתר הנרדף להרגו, דהריהו כמציל דעלמא.

ויש להוסיף נדבך נוסף ולחדש ביחס לנרדף עצמו: כשם שאם קיים מציל לפנינו היכול להציל באברים, הוא הדומיננטי, ותו לא מיקרי "מחוייב מיתה" גם כלפי אחר שאינו מיומן כמותו; הוא הדין אם הנרדף עצמו יכול להנצל באברים, אזי גם אם המשל"מ מתיר לו לפגוע בנפשו, עדיין ה"מצב האובייקטיבי" הוא דניתן להצילו באברים, ולא נחשב מחוייב מיתה. אישיות הנרדף עצמו מתפצלת לשנים, כביכול: כמי שיכול להנצל באברים, וכמי שרשאי "שלא לדקדק בדבר", ולא עדיפא משני מצילים דעלמא.

בעקבות דברינו הנ"ל יש ליישב כמין חומר גם את דברי רש"י, שכתב "ויכול הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו", ונאמר דאינם סותרים כלל את המשל"מ. כוונת רש"י היא, שכשאנו דנים האם הרודף מיקרי "מחויב מיתה", הכל תליא בנמצאים "בזירה". הנרדף עצמו הוא ה"מועמד הראשון" להציל את עצמו, והרודף יקרא מחוייב מיתה כלפיו. "המועמד השני" הוא "הרואהו", כלשון רש"י, המחויב מצד "לא תעמוד על דם רעך". ובכן, אם הנרדף או הרואהו יכולים להציל באברים, תו לא מיקרי "מחוייב מיתה", ולא תליא כלל בדינא דמשל"מ.

ויש להוסיף ולעיין בדבר: שמא לנרדף יש מעמד מיוחד, ולעולם מתחשבים ביכולת התגוננותו גם אם יש מציל "בסביבה", והוא הדומיננטי לענין מעמד הרודף כ"מחוייב מיתה" לדין קלב"מ. לכן הוכרח רש"י להדגיש, שהנרדף יכול להנצל באברים, כדי לחייבו ממון, דבלאו הכי מתחשבים בו בתחילה, והרודף יפטר מממון. אכן עדין מסופק אנכי בדבר, שכן יושם לב לכך שרש"י כתב "הנרדף או הרואהו", ולכאורה מאי "או", דלדברינו היה צ"ל "הנרדף והרואהו"? משמע בבירור שיש לשניהם "מעמד קובע", ואם זה או זה יכול להצילו באברים, כבר לא נחשב "מחוייב מיתה", ואין לנרדף מעמד מיוחד.

י. "אור שמח": הרודף נקרא "מחוייב מיתה" רק אם אינו רשאי להתגונן

"אור שמח" בהל' רוצח א,יג הקשה על המשל"מ כרעק"א, מהא דאמדוהו למיתה והקל דאומדין אותו לממון, והרי לגבי המוכה תמיד מיקרי מחוייב מיתה, ונימא קלב"מ? ותירץ, ע"פ מה ששנינו בסנהדרין (פב,א) דאם זמרי נהפך והרגו לפנחס אין נהרג עליו, וחידש המשל"מ (שם) שהדברים אמורים דוקא בפנחס, שרשאי לפגוע מדין "קנאין פוגעין בו", ולכן יש לו "חסינות". אך ברודף להרוג את חברו, ובא מציל ונהפך הרודף והרג למציל  נהרג עליו, שהרי המציל מצווה להציל. א"כ, אומר האור-שמח, לענין המשל"מ הנרדף רק רשאי להתגונן בנפשו, אך אינו חייב בכך אם יכול להנצל באברים. בכה"ג, אם הרודף יתגונן כלפי הנרדף שנהפך עליו להרגו ויהרגנו בתורת התגוננות (רודף שהפך לנרדף)  נראה דפטור. לפיכך לא מיקרי מחוייב מיתה לנרדף, שהרי יכול להתגונן כנגד המתתו זו.

כלומר: לדבריו המבחן אם מיקרי "מחוייב מיתה" ופטור ממון דקלב"מ הוא, אם יתהפך ויהרוג את המנסה להרגו  האם יתחייב מיתה אם לאו. ופשיטא ליה לאו"ש, שהבועל ארמית ושבר כלים באותה עת דחייב, דלא מיקרי מחוייב מיתה לקנאים, ולא אמרינן קלב"מ, שכן "אם נהפך זמרי והרגו לפנחס פטור".

לכאורה דברי האו"ש אינם תואמים את שכתבנו לעיל, ולענ"ד, אם קיימים שני מצילים, והאחד יכול להציל באברים והשני לא  לדעת האו"ש מיקרי "מחוייב מיתה" לשני (בניגוד למה שכתבתי לעיל), שהרי המבחן הוא אם יתהפך ויהרגנו. בכה"ג דומה שיתחייב עליו, שהריהו מצווה להציל, למרות שיש מישהו אחר המיומן יותר ויכול להציל באברים. אם כנים אנחנו תחזור קושייתנו לדעת האו"ש, שכן לעולם הרודף ייחשב "מחוייב מיתה", שהרי מסתמא יש אינש דעלמא אי-שם, שאינו יכול להצילו באברים? אך פשוט, שגם לפיו צ"ל דמתחשבים רק ב"נמצאים בזירה", דהיינו בנרדף עצמו ובעומדים בסביבה, וכשהגמ' מתרצת "ביכול להציל באחד מאבריו", ולכן חייב ממון, מיירי כשכל הנמצאים במקום יכולים להציל באברים.

א"כ, דמתחשבים בכל העומדים במקום וביכולת הצלתם ע"מ לקבוע האם לרודף יש מעמד של "מחוייב מיתה", נחזור לסברתנו שהנרדף עצמו כביכול "מחולק לשנים": מצד המציאות הוא יכול להנצל באברים; ומצד הדין, למשל"מ, רשאי שלא לדקדק ולהרגו. לכן מחדש האו"ש, שהיתרו זה של הנרדף איננו גמור, שכן הרודף (שהפך לנרדף) רשאי להתגונן כלפיו ולהמיתו ויפטר. מ"מ שמענו מבין כתלי דבריו, שתמיד מתחשבים בנרדף, ואם מותר לו להמית את הרודף (כגון שהוא  הנרדף  לא יכול להציל באברים) מיקרי מחויב מיתה, למרות שמישהו אחר יכול להציל באברים.

ודאתינן להכי, יש לי להעיר על עצם דבריו של האור-שמח על פי ה"רעיון" של החזו"א דלעיל, שפרישה שוה להצלה באחד מאבריו. תמיהא לי, איפוא, במאי דפשיטא ליה לאו"ש, שהרודף רשאי להתהפך ולהרוג את הנרדף, כשזה האחרון מנסה להתגונן ולהרגו, כאשר יכול להנצל באחד מאבריו. וקשיא לי, דבואו חשבון: הרי הרודף שנהפך לנרדף יכול להנצל מאימת רודפו הנוכחי (=הנרדף לשעבר) ע"י שיפרוש ולא ימשיך ברדיפתו, ולא גרע מיכול להציל באחד מאבריו. אם נסכם את "מאזן הכוחות", הרי מדובר שהנרדף ה"מקורי" יכול להנצל באבר רודפו, והוא מעדיף לפגעו נפש (כהיתר המשל"מ, ובכך הופך לרודף, לדעת האו"ש). לעומתו גם הרודף ה"מקורי" (שנהפך זה עתה לנרדף) אף הוא בדיוק כמוהו יכול להנצל בפרישה מרדיפתו, דלא גרע מהצלה באחד מאבריו. במצב "מאוזן" כזה, פשיטא לי שאסור לרודף הראשון להכות את הנרדף שהפך לרודפו, שכן הוא התחיל בפרשת הרדיפות, ועליו לפרוש, ובכך לסיים את האירוע. לא יתכן לתת ליוזם הרדיפה מעמד של נרדף היכול להתגונן כנגד המתגונן.

אם כנים אנו בכך, הרי שנדחו דברי האו"ש, והדרא קושיא לדוכתה, דלדעת המשל"מ לעולם מיקרי מחויב מיתה לנרדף. וצריך לישב כדברינו לעיל, שמספיקה יכולת הצלה של אדם כלשהו באברים, "הנרדף או הרואהו", ולא אזלינן בתר כולי עלמא, אלא אחרי מציל אחד בלבד, והנרדף עצמו "מחולק לשנים", וכנ"ל.

יא.        האם דברי רש"י חלוקים על המשל"מ?

לעיל הבאנו דברי רש"י בסנהדרין עד,א שכתב "ויכול הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו", ויישבנו דאין מכאן סתירה למשל"מ.

עוד נמצא ברש"י סנהדרין נז,א, דמשמע לכאורה דלא כמשל"מ. איתא בברייתא שם "על הגזל ... וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן  כותי בכותי וכותי בישראל, אסור; וישראל בכותי, מותר." הגמ' שם מחפשת מקרים בהם יהיה הבדל בין ישראל בכותי או כותי בישראל. ולהלן בשלהי העמוד: "'כיוצא בו דשפיכות דמים לא תניא", וברש"י: "משום שאין לשפ"ד שאינו חייב גמור או מותר לגמרי, כגון נרדף שניתן להנצל עצמו בנפשו של רוצח." וממשיכה הגמ': "אמר אביי: אי משכחת (=לחלק בין כותי לישראל), רבי יונתן בן שאול היא  רודף אחר חברו להרגו ויכול הצילו באחד מאבריו ולא הציל, נהרג עליו." ופירש"י: "ויכול הנרדף להציל עצמו באחד מאבריו של רודף, כגון לקטוע רגלו, ולא הציל אלא הרגו. נהרג עליו  היינו כיוצא בו דשפיכות דמים, דהוי קרוב להתיר ואינו מותר. כותי בכותי וכותי בישראל חייב, וכן ישראל בישראל, אבל ישראל בכותי פטור אליבא דרבי יונתן בן שאול. אבל רבנן פליגי עליה ואמרי היתר גמור הוא."

כלומר, הגמ' מוצאת חילוק בין כותי בכותי, כותי בישראל וישראל בישראל מצד אחד, שבהם אם יכול להציל באברים והרגו  נהרג עליו (לדעת רבי יונתן בן שאול), ואילו ישראל בכותי יפטר בכה"ג, דאין זו שפיכות דמים גמורה. רש"י נקט דאיירי בהצלת הנרדף את עצמו (התגוננות), ולא במציל שלישי כמקובל בכל דוכתי. מפורש, לכאורה, דלא כמשל"מ, שהרי כתב דישראל בישראל חייב.

ויש ליישב את רש"י דנקט דוקא בנרדף המתגונן, שכן ס"ל כמנחת-חינוך, שהובא לעיל בתחילת המאמר, דב"נ אינו מצווה על הצלת אחרים. ואמנם הוא רשאי לכך, אך איננו מצווה בדבר. מאידך לא נקבל את סברת המנ"ח לענין הנרדף עצמו, ונימא דהיתר הנרדף להתגונן הוא טבעי, ואמור בב"נ כבישראל. לכן בחר רש"י לדבר על התגוננות הנרדף, ולא על הצלה ע"י שלישי.

אכן כבר ציינו האחרונים דשיטת רש"י דלא כמשל"מ ממקום נוסף. בדף מט,א כתב רש"י לענין אבנר ויואב בד"ה היה לו: "דהכי אמרינן בבן סו"מ, רודף אחר חברו להרגו ויכול זה להציל את עצמו באחד מאבריו של רודף." אמנם יש לתרץ בדוחק, דאין זו ראיה ברורה, שכן בסוגיא שם איירי לענין אבנר שנרדף ע"י עשאל, ומעשה שהיה כך היה, בהתגוננות הנרדף. וכתב שם רש"י "היה לו  לאבנר  להציל עצמו באחד מאבריו של עשאל". ולכן בשיטפא דלישנא המשיך באתו משפט: "דאמרינן בבן סו"מ רודף ... ויכול זה להציל את עצמו וגו'". אכן מסוגיא זו תיקשי בין כה וכה למשל"מ, דחזינן שגם הנרדף צריך להנצל באברים. ועיין להלן כמה תירוצים בדבר, ומ"מ אין ברש"י יותר מאשר בגמ'.

יב.        יישוב הסוגיא דאבנר לפי המשל"מ

שנינו בסנהדרין מט,א:

א"ל (=שלמה) ליואב: מ"ט קטלתיה לאבנר?

א"ל: גואל הדם דעשאל (=אחי יואב) הואי.

[א"ל שלמה ליואב:] עשאל רודף (=אחר אבנר) הוה?

א"ל: היה לו להצילו באחד מאבריו.

א"ל: לא יכיל ליה.

א"ל: השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב 'ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש', ... באחד מאבריו לא יכיל ליה?

א"ל: ניזיל אבנר" (רש"י: "דינו של אבנר פטור אתה עליו").

וקשיא למשל"מ, שהרי אבנר היה הנרדף ויכול לפגוע בעשאל רודפו ופטור עליו, וחזרה הטענה על יואב מדוע הרג את אבנר?

מסוגיא זו דאבנר קשיא לרמב"ם גם ביחס למה שפסק (רוצח א,יג) שביכול להציל בא' מאבריו "חייב מיתה, ואין ב"ד ממיתין אותו" (כלומר מיתה בידי שמים), ומדוע צדק יואב בהמתתו את אבנר? וכבר העיר על כך הראב"ד בהשגתו להל' מלכים ט,ד: "קשיא ליה אבנר", וראה בענין זה להלן.

כמה וכמה תירוצים נאמרו ביישוב הדבר, וחלקם משולבים בתירוץ על הרמב"ם שפטרו ממיתה בידי אדם.

א. בגליון מהרש"א לסנהדרין שם הביא בשם שו"ת חוות יאיר (סי' לא) דהטור בסי' תכה פירש דעת הרמב"ם, דאין ב"ד ממיתין אותו, דלית בית התראה. ולכן ב"נ נהרג עליו בכה"ג, כמפורש ברמב"ם הל' מלכים שם, דב"נ א"צ התראה. וא"כ י"ל, דאם המיתו ולא הציל באברים, הוי כשוגג, דגואל הדם יכול לפגעו, ויואב המית לאבנר מדין גואל הדם, כמפורש בגמ', ולא כמיתת ב"ד.

לפי"ז ניתן ליישב סוגיא דאבנר גם למשל"מ, שכן כבר הזכרנו בשם החזו"א, דאם הנרדף המית את רודפו במקום להנצל באברים, גוה"ד רשאי לפגוע בו  א"כ ניחא מיואב שהמיתו מצד היותו גוה"ד (וכן תירץ בבית זבול הנ"ל, ח"ב סי' ב אות ו).

ב. במנ"ח (מצוה תר) יישב הרמב"ם, דיואב הרגו "מדין מלכות", ולא כמיתת ב"ד. נוכל לומר שתירוץ זה תקף גם ביחס למשל"מ, שאמנם הנרדף רשאי להרוג את רודפו, אך מדין המלך ניתן להמיתו בשל כך.

ג. בכלי חמדה עה"ת (סוף שמות, הוספות מבן המחבר אות ד) דייק ברמב"ם "כל היכול להציל ולא טרח בכך ..." משמע שאם מוכח שטרח ודקדק דוקא להמיתו  חייב מיתת ב"ד גם למשל"מ. וזו טענת יואב, דאבנר טרח להמית את עשאל אל החומש, ויכול היה להצילו באבריו, ודוק.

וכתב עוד שם, דלאו דוקא אם טרח אל החומש וכד', אלא אם מוכח בעליל שיכול להצילו באבריו "בלא שום עיון וחיפוש"  נהרג עליו גם למשל"מ. ולפי"ז יישב גם הקושיא מהסוגיא בדף עד,א, דאם לנרדף מותר להרוג תמיד, אזי לעולם נימא קלב"מ דמחוייב מיתה לנרדף? וצ"ל דמשכחת לה כגון דמוכח בעליל שהנרדף יכול להנצל באברים "ללא עיון וחיפוש רב". עוד הוסיף שם, דלפי"ז גם דברי רש"י שם "ויכול הנרדף או הרואהו להציל ..." לא יסתרו למשל"מ, דמיירי בידעינן ומוכח דהנרדף יכול להנצל באברים ללא קושי.

ד. כעין זה כתב באבן האזל (שם) ליישב הרמב"ם, דאין ב"ד ממיתין לפי שלא רצה לטרוח ולהציל באברים, והרי המציל נחשב כאילו שני מצילים לפנינו, שהאחד יכול להציל באברים והשני לא, דפשיטא דהשני רשאי להרגו. וה"נ אם לא רצה לטרוח, הריהו כמציל שני דשריא. אכן אם יכול להציל בלא טורח  יתחייב מיתת ב"ד. וכזה היה מעשה דאבנר, שכיון אל החומש, ומוכח דטרח להמיתו.

דברי אבן-האזל מוסבים ליישב הרמב"ם דאין ממיתין. כאמור, בן ה"כלי חמדה" ממשיך סברא זו גם לענין המשל"מ, דבכה"ג גם הנרדף חייב מיתת ב"ד.

ה. באור-שמח (שם) תירץ את הרמב"ם, דאבנר חייב מיתת ב"ד משום שעשאל היה "רודף ברשות", בתורת תכסיסי מלחמה ולימוד בני יהודה קשת ("ישחקו הנערים לפנינו"). בכה"ג חייב היה אבנר להנצל רק באברים ולא בנפשו. וה"ז כזמרי, שאילו נהפך והרגו לפנחס פטור. אך אלמלא יכול היה להנצל באברים ונהפך והרגו לפנחס  חייב מיתה, דפנחס "רודף ברשות". גם תירוץ זה עולה יפה למשל"מ, דבכה"ג פשיטא דאסור להרגו אם יכול להנצל באברים. האור-שמח נסתייע בירושלמי (סוטה פ"א) שאמרו: "מפני מה נהרג אבנר? על שעשה דמן של נערים שחוק", והיינו שהתיר "משחקי מלחמה", ולפיכך עשאל רדפו ברשות, ובעקיפין סיבב את מיתת עצמו בידי יואב, משום שלא דקדק להכות את עשאל באבריו בלבד.

יג.        האם הרמב"ם כמשל"מ?

אין מסתימת הרמב"ם כל ראיה דלא ס"ל כמשל"מ, שכן בפרק א' מהל' רוצח איירי אך ורק בדין הצלה ("לא תעמוד על דם רעך"), ולא הזכיר כלל הלכות התגוננות הנרדף (ודלא כמו שכתב ידידי הרב יעקב אריאל במאמרו בכרך זה).

לעיל בפרק ה' הבאתי בשם בית-זבול, שציין מקור למשל"מ מדינא ד"בא במחתרת" אליבא דרמב"ם שכתב "רשות ביד כל אדם להרגו", ולא חובה או מצוה, והעמיד דבריו ביכולים להצילו בא' מאבריו (וחידש שם שלגבי החותר כל אדם הוא בבחינת נרדף). שמענו, איפוא, ששיטת הרמב"ם תואמת את המשל"מ.

עוד יש לי לצדד שהרמב"ם עולה בקנה אחד עם סברת המשל"מ ממש"כ בהל' רוצח א,יג: "כל היכול להציל באבר מאבריו, ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, ה"ז שופך דמים וחייב מיתה. אבל אין ב"ד ממיתין אותו." ותמהו רבים, מנא ליה הא, והרי בגמ' נאמר "נהרג עליו"? וכבר השיגו הראב"ד בהל' מלכים (ט,ד) דלענין ב"נ כתב הרמב"ם: "אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו, נהרג עליו, משא"כ בישראל", וכתב הראב"ד: "קשיא ליה אבנר". וראה שם בכס"מ וברדב"ז ונו"כ, וראה להלן לענין אבנר.2

בחידושי הגרי"ז שם מציין כמקור לרמב"ם את הגמ' הנ"ל בדף נז,א, הקוראת ל"יכול להצילו באחד מאבריו" רק "כיוצא בו בשפ"ד", ולכן ישראל בכותי פטור, וכמ"ש רש"י שם (ע"ב ד"ה נהרג) "היינו כיו"ב דשפיכות דמים דהוי קרוב להתיר".

הר"ש אייגר (דרוש וחידוש לכתובות לג,א מבן המחבר) מיישב הרמב"ם עפ"י המשל"מ, דהנרדף לעולם רשאי להתגונן, ולכן הרודף נחשב "גברא קטילא". ולפיכך אף מי שיכול להצילו באברים - וחייב לעשות כן  אם הרגו פטור בידי אדם, דגברא קטילא קטיל. ואכן ב"נ נהרג עליו, דגם על הטריפה ב"נ נהרג. והרי זה דומה להורג בשגגה ויצא מעיר מקלטו, דרשות ביד גואל הדם להמיתו, ולכן כל אדם אין חייבין עליו. והטעם: דנחשב גברא קטילא מצד גוה"ד. בחי' הגרי"ז הסמיך לכך דברי רש"י בסנה' עב,ב (ד"ה לפקח) לענין בא במחתרת, דאין מפקחין עליו את הגל בשבת, "כיון דניתן להרגו בלא התראה, גברא קטילא הוא משעת חתירה."

הגרי"ז עצמו דחה סברת הר"ש אייגר דייחשב גברא קטילא מצד התגוננות הנרדף, שכן זו מעוגנת בכלל "הבא להרגך השכם להרגו", אך אין כאן "חלות בגופו של רוצח" כמו טריפה, למשל, או מי שנגמר דינו למיתה, דנחשב גברא קטילא.

ויישב שם את שיטת הרמב"ם, ש"אין ב"ד ממיתין אותו", כדלהלן: "נמצא דבאמת שני דינים הם: חדא הדין של 'אין לו דמים', שהוא חלות דין בגופו של רודף, דנחשב כגברא קטילא ...; ועוד נכלל בקרא דין של רשות להרגו משום הצלת הנרדף." וא"כ הרודף אחר חברו להרגו ויש מציל היכול להצילו באברים, אך שמא יש אחד בסוף העולם שאינו יכול להציל באברים ולגביו "אין לו דמים". ולפיכך, "הדין דיכול להצילו בא' מאבריו חל לגבי כל מציל ומציל בפנ"ע. וכל זה הוא רק לענין דין ההצלה, אבל הדין ד'אין לו דמים', שהוא חלות דין בגופו של רודף, ואינו שייך למצילים ... ממילא כל אדם אין חייבין על הריגתו."

אכן כבר הערנו לעיל, שמסברה אין מתחשבים במציל אפשרי "בסוף העולם", דנסתרים הדברים מסוגיין בדף עד,א דלא אמרינן קלב"מ אם יכולין להצילו באבריו, והרי מן הסתם יש מאן דהו אי-שם שלא יכול, וכלפיו הריהו מחוייב מיתה וקלב"מ, ואמאי "אם לא יהיה אסון ענוש יענש"? ומכאן הוכחנו דתליא במציל אחד (או אפי' בנרדף עצמו), ואם יכול מישהו להציל באברים תו לא מיקרי "מחוייב מיתה" לאף אחד. וא"כ, הדרא קושיא לדוכתה: אמאי פטור ממיתה בידי אדם?

אכן אם נימא, דהרמב"ם ס"ל כמשל"מ, שהנרדף תמיד יכול להתגונן בנפשו, אתי שפיר. דלעולם הרודף נחשב גברא קטילא כלפי הנרדף ו"אין לו דמים", ולכן "אין ב"ד ממיתין אותו". אך לענין קלב"מ לא מתחשבים בנרדף, שאין התגוננותו בבחינת ענישה, כסברת האפיקי-ים לעיל; או דלא מיקרי "התיר עצמו למיתה", שכן ניתן להצילו באבריו. רק לענין "גברא קטילא" נקרא כך, ואין ב"ד ממיתין אותו. אם כנים אנחנו, הרי ראיה שהרמב"ם כמשל"מ.

יד.        סיכום

א.קימת חובה מן התורה להציל נרדף אפי' ע"י פגיעה בנפש הרודף. חובה זו היא מעבר לגדרי פיקו"נ הכללי.

ב.היתר הצלה קיים גם לבן נח (ביחס לבן נח חברו) אך לא חובה. מאידך, ישראל הבא להציל ישראל חברו מיד בן נח, איננו חייב לדקדק להצילו ע"י פגיעה באברים.

ג.נחלקו תנאים האם מותר למציל להרוג את הרודף אם יכול להצילו באחד מאבריו. להלכה חייבים להציל באברים מלימוד הפסוקים.

ד.קימת שיטה שהסכימו לה רבים, כי הנרדף עצמו רשאי להתגונן תמיד בנפש רודפו, גם אם יכול להנצל בא' מאבריו. יש מקום להרחיב את מושג ה"נרדף" גם כלפי הצלת בני משפחתו, ולראות בכך התגוננות ולא הצלה.

ה.ביחס לבא במחתרת מצינו דעה שכל אדם נחשב ל"נרדף", ויכול תמיד לפגוע בחיי החותר.

ו.ההיתר לנרדף להתגונן בחיי רודפו, כשאין הכרח בכך, אינו פוטרו מגואל הדם, ואינו אלא רשות בלבד, בבחינת "קנאים פוגעים בו".

ז.אם שנים (ויותר) יכולים להציל נרדף, האחד דוקא בנפשו, והשני יכול באבריו  מותר לשניהם לפעול, כ"א כפי יכולתו.

ח."יכולים להציל בא' מאבריו" נקבע, לענ"ד, ע"י יכולת מציל אחד בלבד הנמצא "בזירה", וכן הנרדף עצמו, ולא מתחשבים ביכולתו או באי יכולתו של מאן-דהו "בסוף העולם".

ט.יכולתו של הרודף להתגונן כלפי המציל מוגבלת (רודף שנהפך לנרדף), שהרי הוא יכול לפרוש ולסיים את האירוע.

י.יש לצדד שגם הרמב"ם סובר כמסקנה ד', ומרחיב את זכות ההתגוננות של הנרדף. מאידך, דברי רש"י קשים להולמן לשיטה זו.



1     מכאן ראיה לחידוש נוסף, שהנרדף רשאי להתגונן בנפשו של רודף אפי' שלא בדרך מנוסתו, כדוד. וצ"ע.

2     דינא דחיי על הסמ"ג (לרבי חיים בנבנישתי, בעל כנה"ג) מ"ע עז, מביא ראיה לרמב"ם ד"אין ב"ד ממיתין אותו" מדאמרינן בפרק כ"ג "מ"ט איענש אבנר? מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה ... מפני ששיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה". ואי רודף שהיה יכול להצילו באברים נהרג בפועל  הרי זו סיבת מותו, ומאי בעי "מ"ט איענש אבנר"?

 

עבור לתוכן העמוד