שיבת ציון וירושלים

 

"השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו" (שמות יט,יב)

לעולם אל יסתפק אדם בנגיעה בקצה ההר,

אלא חייב הוא לעלות עד ראשו... (רבי מנדלי מקוצק)

"וירא העם וינועו יעמדו מרחוק" (שם כ, יד)

אפשר לראות ולעשות תנועות, ובכל זאת לעמוד מרחוק... (הנ"ל)

'הר הבית' - נשמע לנו רחוק, רחוק מאד. להפתעתנו המלה "רחוק" נאמרה לראשונה בתורה אודותיו, בפרשת העקידה: "וירא את המקום מרחוק"... אף אנו ניצבים מולו - מרחוק.

שיבת ציון השניה, בימי עזרא ונחמיה, סבבה כולה סביב העיר, ההר, העזרות וההיכל; "עלו ההר והבאתם עץ, ובנו הבית; וארצה בו ואכבד, אמר ה'" (חגי א,ח).

בשיבת ציון השלישית, בדורותינו, הציב הרב צבי הירש קלישר, מראשוני 'חובבי ציון', גם את שאיפת ההר; בספרו 'דרישת ציון' הוא דן בהרחבה בחידוש הקרבנות בזמן הזה, ו'דורש לציון' בקול צלול ורם. מכוחו ומכח-כוחו נתייסדה הציונות הדתית כולה, וקול ההר נשמע בארצנו.

הציונות החילונית רחקה מן ההר ומתורתו, והצמיחה כנגדה התנגדות רבנית עזה. רק חלק מן הרבנים ראו בציונות המדינית עקבתא דמשיחא ודרך גאולים, וקראו לשומעי לקחם לעלות: להעפיל! ציונה!

שבנו לציון ברחמים גדולים וקמה מדינת ישראל, עלינו במדרגות הקודש וירושלים כולה בריבונותנו. רק ההר נותר בשיממונו, מחוץ לתחום, "שועלים הילכו בו".

ממשלת ישראל, משטרת ישראל, בית המשפט ותודעת הציבור - כולם מתרצים את ריחוקם מן המקום (גם) במחסום ההלכתי שהציבו רבנים.

ועליהם קורא בקול-מר רבנו חיים בן עטר הקדוש ב'אור החיים' שלו (דברים כה,כה):

ועל זה עתידין ליתן את הדין

כל אדוני הארץ, גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב

ועל זה באנו במגילת-ספר זו להאיר עמדות תורניות מעפילות ומרוממות.

 

עבור לתוכן העמוד