מאחורי הפרגוד של 'חוק השבת'

[תשס"ז]

* * *כמי שמעורב בניסוח 'חוק השבת' אשר הונח לאחרונה על שלחן הכנסת ע"י ח"כ זבולון אורלב, ולאור הפולמוס הרבני והציבורי בעקבותיו, אני מוצא לנכון לשטוח מעט את היריעה העקרונית והפרטנית בסוגיא זו.

ראיית הנולד

אפתח במשפט הסיום של מר משה אישון, במאמרו ב'הצופה' בשבת שעברה, בו הוא קובע כי "היוזמה החדשה מייצגת מדיניות של בת יענה, מתוך חוסר יכולת לראות את הנולד". ואני מעיז להחזיר את הכדור למגרשו ולומר כי גישתו השמרנית הקלאסית, החוששת מכל התמודדות עם מציאות משתנה, וכולה התרפקות על עבר הנוסטלגי מהולה בחשש להרחקת מצביעים - גישה זו היא הטומנת ראשה בחול. הוא אינו רואה לא את הנולד ולא את המציאות בהווה של קניוני ענק הממסחרים את השבת ומסמרטטים אותה.

וכאן מספר מלים לטובת מי שלא מכיר את הצעת החוק ומשמעותה; החוק נועד לסגור בשבת הרמטית את המסחר, התעשיה, השירותים ותחבורה ציבורית, תוך הטלת קנסות כבדים "בשיעור שומת הרווחים שהושגו בפעילות האסורה בשבת" ואפשרות לסגירת העסק לתקופה קצובה. אין צורך להסביר עד כמה חשובה מטרה זו, מכל בחינה שהיא. מאידך, הצעת החוק מתעלמת - ולא מתירה - פעולות תרבות ובילוי. ביחס אליהן נאמר שלא יתאפשרו באיזורים מסוימים, ו"לא תתאפשר הסעה ציבוריות שלא למקומות תרבות ובילוי", ואילו אליהם תוגבל "רק לרכב שקיבולו אינו עולה על 12 מקומות" (מוניות מיניבוס, כפי שקיים כיום!), ואמירות מגבילות נוספות.              

הלכות פוליטיקה

עסקתי אישית בדקדוקי הניסוח, ובגלגול מהדורות וגירסאות עם הרבנים (לפי א"ב) יעקב אריאל, צפניה דרורי, שאר-ישוב כהן ונחום א' רבינוביץ. כאן המקום להבהיר את המדיניות הפרקטית-תורנית העומדת מאחורי הסעיפים, ואשר לה שותפים היו כל הנ"ל, בפה מלא (ובכתב). והערת אגב חשובה: לא היה לנו קשר לחוק נוסף שהוגש ע"י ח"כ אורלב לפני שנה, בדבר יום מנוחה שבועי נוסף ביום ראשון במקום יום ששי. שני החוקים נכרכו יחדו ושווקו כך בתקשורת ע"י מציעם. בקבוצת הרבנים הנזכרת, התומכת ב'חוק השבת', יש המתנגדים ל'חוק יום א', מחשש לריבוי חילול שבת עקב סופשבוע ארוך ויום ששי קצר. 

העמדה הניצבת מאחורי מהלך התמיכה הצמודה היא כי יש מקום לרבנים להתבטא בסוגיות ציבוריות, גם אם הן שנויות במחלוקת ו'גבוליות'. הדעה כי חקיקה כזו ראוי לה שתקודם ע"י חילוניים-של-שבת, ואנחנו נעמוד מנגד ונעמיד פנים של מתנגדים - איננה מקובלת עלי. יתר על כן, התפיסה כי בענייני דת ומדינה, ובענייני ציבור בכלל, ההלכה הולכת רק על כל הקופה, "הכל או לא כלום", אף זו אינה תפיסתנו. נאמנת עלינו פסיקתו של שר-תורה-ומדינה הגר"ש ישראלי זצ"ל, בסיכום תשובתו 'בהלכות קואליציה' (עמוד הימיני יא) לענין חוק השבת שהוצע בימיו: "אם נביא בחשבון כמה חילול שבת בפרהסיה ימנע ע"י חוק זה, ונזכור שכל הדיון אינו אלא ריסון חלקי אשר יש בו תקנה במידת מה. אם נשקול כל זאת במתינות ובכובד ראש, ללא רצון התנצחות וללא כל מחשבות צדדיות שבהן ה'שלא לשמה' גובר על ה'לשמה', נגיע למסקנה כי קבלת חוק השבת גם בצורתו המקוטעת יהא הישג גדול ליהדות הדתית בארץ". ההלכה הנקוטה בידינו עונה איפוא אמן רפויה ודיעבדית, ומקבלת את המימרא כי 'הפוליטיקה היא אמנות האפשר', ולא למעלה מזה.

כתלמידו המובהק של הגר"ש ישראלי כתב הרב אריאל יבלח"ט במהלך הדיון שלנו: "יש לקבל חוק שבת, למרות חלקיותו, אולם בתנאי שלא יהיה היתר מפורש לחילול שבת, אלא איסור חלקי על מסחר ומלאכה". כיו"ב כתב הרב ש"י כהן: "עדיף הסדר חלקי על חוסר כל הסדר... חיוב גמור מן התורה להשלטת שמירת שבת קדשנו עד כמה שידינו מגעת". בדומה דרש הרב נ"א רבינוביץ: "הניסוח חייב להיות כזה שלא יהיה היתר מפורש אלא החוק יתייחס רק לאיסור". הסכים לעקרון זה הרב צפניה דרורי שהיה שותף מלא לפרטי הניסוח, כיתר חבריו הנ"ל.

'אמנה' פסולה עקרונית

כאן המקום להאיר בזרקור ולהדגיש בחרט ברזל: הצעתנו שונה משלל האמנות גביזון-מדן, כנרת, הקיבוץ הדתי, המכונים לאיסטרטגיה ציונית ו'הישראלי לדמוקרטיה', ומהצעות חוק רבות מימות נחום לנגנטל ועד הרב מלכיאור, נתן שרנסקי ושלי יחימוביץ. הללו הכריזו במוצהר על פשרות, בחינת 'תן לי ואתן לך', השבתת מסחר בתמורה להיתר בידור וכד'. מבטנו ההלכתי וההשקפתי הוא חד-צדדי; אין פשרות על השבת וכלשון הרבנים (בשבוע שעבר, לאחר הפרסום והרעש): "לא הסכמנו לפשרות. אין בסמכותנו להסכים לפשרה" (הרב אריאל); "היתה הצעת חוק שהתבססה על אמנת גביזון-מדן שניתן היה לפרשה כהיתר לחילול שבת בבידור בתמורה לאיסור המסחר. הצעה זו נפסלה על ידינו לגמרי" (הרב ש"י כהן). ומי שחושב כי בדקדוקי עניות, או בסמנתיקה בלבד, עסקינן אינו יודע מהי הלכה...

וכאן הבן שואל: מי ה'נבחרת' הלזו? מי שמכם? הנה ה'אני מאמין' שלי, והוא מונח ביסודו של מכון 'צומת' מהיווסדו, לפני 30 שנה. זכות הדיבור שמורה גם לרבנים בעלי תריסין, ולא רק ל'חד בדרא'. מכיון שבענייני ציבור אין מסגרת מחייבת, ואין יכולת לדון בכנופיא במותב מנהיגות רבנית מוסכמת, ובדרך של 'שקיל וטרי' ו"נמנו וגמרו", לפיכך יש מקום לנקיטת עמדה אם היא מושתתת על קבוצה רבנית בעלת משקל. אין צורך ב"היתר מאה רבנים", ולא ב"משה השקול כנגד ע"א זקנים". בענייני השקפה ומדיניות הלכתית די בברכת 'נבחרת עילית', ולואי שכל עסקן ציבור יבור לו נבחרת כזו...

ותהום הארץ! התנגדות כפולה משמעותית עלתה גם במחנה הדתי-לאומי, כולל התורני (להבדיל מהבקורת המדוקלמת של מ' אישון בנוסח: "נביט קדימה בתקוה, במקום למחוק את עברה המפואר של המדינה ע"י חקיקה שמסירה את שאריות חותם המורשת"). האחת, התקשורת צמאת הכותרות הריעה ל'מהפך!', לשיבה אל 'הברית ההסטורית' של המזרחי ומפא"י, לשינוי 'סדר היום הלאומי' ושאר קשקושי רייטינג שהפכו את ה'דיעבד' לחגיגה. הרב יעקב אריאל נסוג מעט מתמיכתו עקב ה"פרשנות התקשורתית" אשר בעיניו יוצרת מצג ויוצקת משמעות. אעפי"כ עמדת כל השאר, ורבנים נוספים, כי "משנה ראשונה לא זזה ממקומה" והתקשורת כענן תחלוף! אם אכן החוק יתקבל וייושם, אזי כל ההפסד של מצג השוא יצא בשכר בלימת תגרנות השבת והרס ערכי המשפחה דוקא ב"יום מנוחה וקדושה".

רק מי שמנסה עשוי להצליח

אמרנו "אם החוק ייושם", וזו נקודת הבקורת השניה; יש מהם אומרים כי ממה שהעלמנו עין - נפסיד, ומה שרצינו להרוויח - לא יעלה בידינו, ונימצא קרחים מכאן ומכאן. עד כמה שידי מגעת הבנתי כי זו הטענה היחידה העולה מבתי מדרש בחצרות היהדות הדתית לאומית, ולא גופי תורה והלכה. טענה זו איננה הלכתית אלא קשורה בהערכת המציאות, והפוליטיקאים לעתים טובים בה ממלכי רבנן. מי שלא מנסה להתקדם מחשש "שחל בדרך, ארי בין הרחובות" (משלי כו,יג), בודאי לא יגיע לשום מקום.

סוף דבר, האלטרנטיבה ליזמה שנקטנו היא "שב ואל תעשה", או שמלאכתנו תיעשה בידי אחרים והתוצאה תהיה גרועה יותר, בפועל או במשמעותה המוצהרת. הכרעה הלכתית היא לעתים לברור את הרע במיעוטו, "לבטולי הא מקמי הא" (סוטה מח,א; לבטל רע זה מפני רע אחר). חוק השבת המוצע איננו בשורה בפינו. הוא הכרח יהודי ותורני לאומה שנתנה את השבת לעולם, ועתה הפכה יום זה לתת-תרבות רכושנית, אנטי ערכית ואנטי חברתית.                                  

עבור לתוכן העמוד