האם בתי המשפט בימינו הם ערכאות?

[ ניסן תשנ"ט]

ר' מאמרו של הרב יעקב אריאל בתחומין א' ותגובת השופט פרופ' בזק שם ותגובת הרב אריאל בתחומין ב'. וכן מאמרו המקיף של פרופ' אליאב שוחטמן בתחומין יג.

א.         גיטין פח,ב:

תניא היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים אעפ"י  שדיניהם כדיני  ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר (שמות כא) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" לפניהם - ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: לפניהם - ולא לפני  הדיוטות. אנן שליחותייהו קא עבדינן.

*          אפשר לדון בערכאות ישראל בימינו בשני 'מסלולים': הדיוטות ומשפטי נכרים.

ב.         רמב"ם סנהדרין פרק ג הלכה ח:

כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תכירו פנים במשפט", מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינין. אמרו חכמים: שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי; לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, לכך נאמר לא תכירו פנים במשפט. ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה שנאמר "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך", ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשירה שנאמר "לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך"...

*          באיסור 'הדיוטות' הדגש על המינוי וההעמדה, ולא על ההתדיינות לפניו וקבלתו.

ג.          שולחן ערוך חושן משפט סימן ח ס"א:

כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין, אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה.

הגה: ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו בינהם שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אע"פ שאינם ראויים לדיינים, וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן. וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראוים מן התורה (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

*    איסור 'הדיוטות' קלוש מעט שהרי במצבים מסוימים ניתן אפי' להעמידם דרך קבע, ואז לדון אפי' בכפיה. השאלה הרלבנטית מאד הא האם ניתן להעמידם גם כשיש ת"ח? וכן ניתן לשאול - אם כבר העמידום האם מותר להתדיין לפניהם בהסכמה או אפי' בכפיה? סיום הרמ"א משמע בפשטות שיכול לקבל ללא תנאי. ור' להלן

ד.         רמב"ם סנהדרין פרק כו הלכה ז:

כל הדן בדיני עכו"ם ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"; לפניהם - ולא לפני עכו"ם, לפניהם - ולא לפני הדיוטות. היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה; אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו.

*    א. משמע שאסורה ההתדיינות לפני נכרים. ב. נוסף כאן ענין של מרים יד. ג. יש לדון איך לנקד את המלה "בדיני", האם 'בדייני', והיינו האישיות היא האסורה, או בחיריק, ויש איסור גם על דין זר, מעבר לאישיות הנכרית. לפירוש זה תובן הכפילות "בדיני העכו"ם ובערכאותיהם" ואלו אולי שני דברים נפרדים. ר' מאמר פרופ' בזק בתחומין א. 

ה.         שולחן ערוך חושן משפט סימן כו סע' א-ג:

אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל. ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה.

הגה: ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד העובדי כוכבים מעל חבירו (מהרי"ק שורש קנ"ד). וכן היו מחרימין המחזיק ביד ההולך לפני עובדי כוכבים (ריב"ש סי' ק"ב).

מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ח); ויש אומרים דנזקקין לו (מרדכי בפ' הגוזל בתרא), אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים (מהר"מ מירזברק). והסברא ראשונה נראה לי עיקר.

היתה יד עובדי כוכבים תקיפה, ובעל דינו אלם, ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה; אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו. הגה: ויש רשות לבית דין לילך לפני עובדי כוכבים ולהעיד שזה חייב לזה (בה"ת בשם ר' שרירא). וכל זה דווקא כשאינו רוצה להיות ציית דין, אבל בלאו הכי אסור לבית דין להרשות לדון לפני עובדי כוכבים (מהרי"ק שורש א').

המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני עובדי כוכבים, אינו כלום, ואסור לידון בפניהם. ואם קבל עליו שאם לא ילך בפניהם יהיה עליו כך וכך לעניים, אסור לילך לדון עמו לפני עובדי כוכבים וחייב ליתן מה שקיבל עליו לעניים. ויש מי שאומר שאין בית דין מוציאין ממנו, אלא מודיעין אותו שחל הנדר עליו.

*    א. הלשון "בפני דיני" ע"כ הכוונה ל"דייני" ולא לדין הזר. ב. דגש על חומר האיסור אפי' בדיעבד. 

ו.          רמב"ן שמות כא,א:

ודרשו "לפניהם ולא לפני כנענים" (תנחומא א, גיטין פח ב), מפני שהיה ראוי לומר אשר תשים להם, כמו שאמר (לעיל טו,כה) "שם שם לו חק ומשפט", ואמר 'לפניהם' שהם יהיו הדיינין, כי על השופט יבא הלשון הזה "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים" (דברים יט,יז), "עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר לה,יב), "לפני כל יודעי דת ודין" (אסתר א יג).

ודרשו עוד (שם) "לפניהם ולא לפני הדיוטות", מפני שכתב במשפטים "והגישו אדוניו אל האלהים" (להלן ו) "עד האלהים יבא דבר שניהם" (כב,ח)... שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד משה רבינו. ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואע"פ שידוע שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם.

ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם; שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין. אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין.

*    למרות הפסוק המשותף "לפניהם" - שתי הדרשות שונות; שני מסלולים נפרדים.

ז.          ספר המצוות ל"ת רפד:

שהזהיר ביה"ד הגדול או ראש גלויות שלא למנות דיין שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו לו, וימנה אותו בעבורם, הנה הוא מוזהר מזה. אבל לא יביט במינוי התורה זולת לחריצות האיש בחכמת התורה והיותו יודע ציוויה ואזהרותיה, והנהגתו וחזקתו במעשים הנאותים לזה.

והאזהרה ממנות ממונה בעבור מעלות אחרות הוא אמרו "לא תכירו פנים במשפט". ולשון ספרי: "לא תכירו - זה הממונה להושיב דיינין"... נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי. לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע. לכך נאמר: "לא תכירו פנים במשפט".

*          דגש על המינוי. הסיבה: אחריות הממנה לעיוות דין בעקיפין.

ח.         סנהדרין כג,א:

משנה; דיני ממונות בשלשה. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד... זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אימתי? בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין... אינו יכול לפוסלן.

גמרא: כל כמיניה דפסיל דייני? אמר רבי יוחנן: בערכאות שבסוריא שנו, אבל מומחים לא... תא שמע, אמרו לו לרבי מאיר: לא כל הימנו שפוסל דיין שמומחה לרבים! אימא: לא כל הימנו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם.

*    המצב בימינו דומה לכאורה ל'ערכאות שבסוריא'. פשיטא שהם היו ישראלים. השאלה האם דנו באומדן הדעת? במשפט התורה כהדיוטות? או שמא בדין זר? שאלה חשובה נוספת: האם היו שם ת"ח? מ"מ הלשון 'ערכאות' משמע שהיה מיסוד קבע ולא קבלה ארעית. כמו"כ הקונוטציה 'ערכאות' משמעה פסול מצד נכרי - כדין ערכאות - ולא היא! שהרי כל הדיון מצד הדיוטות ולא מצד נכרים. ושמא הלשון 'ערכאות' מרמזת על דין זר והרי זה ממש כימינו שיש ערכאות קבועים, של יהודים, הדנים בדין זר.

ט.         פירושי הראשונים לסנהדרין כג,א:

רש"י: ערכאות שבסוריא - שלא היו בקיאין בדין תורה... אעפ"י שהן יושבי קרנות נעשו כמומחין.

ר"ן: ערכאות שבסוריא הם דיינים שאינם יודעים לדון דין תורה אלא שהם ממונים במקום שאינם בני תורה ודנים לפי אומד דעתם.

מאירי: ערכאות שבסוריא שלא היו בקיאין בדין תורה אלא שדנים לאומד הדעת ובחוקים ונימוסים... לא קיבלתם כלל המדינה אלא רבים מאותם בני אדם שבה.

תומים חו"מ כב,א: שזה רק במקום שאין בו לומדי תורה והמחו הם עליהם כדי שלא ילכו בערכאות... אבל במקום שיש בעלי תורה ומדע בעיר הראויים לדון העם ח"ו למנות דיינים חסירי מדע, וכאילו נוטע אשרה אצל מזבח ה' וכו', כי פוגע בכבוד התורה ומעקל הדין.

תומים כו,ד: שמראה כאילו תורת משה אינה אמת ח"ו, ואין בה כדי להוציא הדין לאור השמש, ולכך הולך לפני גויים שבקיאים בטיב דתי המלכות המוטבע על פי שכל האנושי.

*    ברש"י משמע שדנים מעין ד"ת, וכעין ששנינו שיושבי קרנות יש בהם אחד דמיסבר.

      הר"ן (ונוספים) מסביר שדנים באומד הדעת.

      במאירי יש מקום לומר שדנים ב"חוקים ונמוסים" דהיינו דין זר, ממש כימינו!

      הרב גורן (כתבי הראי"ה הרצוג ח"א עמ' 151, הצופה ג אד"א תש"ח) הבין מהמאירי דשרי, ורק נותר לדון האם גם במקום שיש ת"ח? אכן מן התומים הנ"ל נראה שהאיסור מכח פגיעה בתורה וכאילו אינה אמת.

      הרב הרצוג (שם עמ' 163) מבין את המאירי שהכוונה לחוקים ונמוסים שכליים "ומסתבר שכוונתו היא שתיקנו לעצמם, עפ"י שכלם בלבד, דרכים וכלים משפטיים.

**  ולכאורה גם בימינו החוק הוא ישראלי של הכנסת, על פי שכלם, ואין כאן ייקור משפט זר??    

י.          ב"י סי' ח בשם הרשב"א:

כתב הרשב"א (ח"ב סימן רצ) שנשאל על עיירות שאין בהם מי שיודע אפילו אות אחת, ואנו צריכים להעמיד להם דיינים לדון ולפשר על כרחן של בעלי דבר, ואם לא נעמיד נמצאו הולכים בערכאות של נכרים ורבו האונסים. והשיב, שורת הדין אי אפשר להעמיד דיינים שאינם מומחים שלא מדעת בעלי דינים, אלא שהמומחין לבית דין שבעיר יכולים לכוף בעלי הדין לדון לפניהם כל שאין גדולים מהם בחכמה בעיר, והוא שבקיאין בדינים. על כן אתם צריכים למנותם לדעת אנשי העיר ואף על פי שאינם בקיאים שהכל לפי צורך השעה וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ואם קבלום עליהם אנשי העיר מותר ואין אחד מהם יכול לפסלם דהיינו ערכאות שבסוריא דאיתא בריש פרק זה בורר (כג.). ומכל מקום צריך לבדוק אחר אנשים כשרים יראי אלהים שונאי בצע ואנשים מביני מדע עכ"ל.

ובתשובה אחרת (ח"א סי' תשכט, ח"ג סי' תלח) כתב הצבור יכולים למנות עליהם בית דין אף על פי שאינו ראוי מדין תורה כערכאות שבסוריא.

*          זהו מקור הרמ"א, ועדין צריכינן למודעי האם גם במקום שיש ת"ח? ולפחות בהסכמה?

יא.        בית יוסף חושן משפט סוף סי' כו:

אסור לדון בפני דייני גוים אפילו בדין שדנין כדיני ישראל. ברייתא בסוף גיטין (פח,ב): ומ"ש וכל הדן בדיניהם הרי זה רשע וכאילו חירף והרים ידו בתורת משה. כן כתב הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין (כו,ז) ורש"י כתבו בפרשת משפטים (שמות כא,א). וכתב הרמב"ן בפרשה הנזכר (שם) שאפילו נתרצו שני הבעלי דינים לילך לפני דייני גוים אסור אפילו בדין שדינם כדיננו. וכן כתב הרשב"א בתשובה שאכתוב בסוף סימן זה.

כתב הרשב"א (ח"ו סי' רנד) שנשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות הגוים שיחזיר לו כל הנדוניא בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו (ב"ב קח,א) כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגוים הרי כל הנושא אשה שם כאלו התנה כן... וכמו שאמרו (כתובות סז.) גמלי דערביא אשה גובה פורנא מהן לפי שסומכת עליהם. והשיב כל דבר שבממון תנאו קיים (כתובות נו.) ובאמת אמרו (ירושלמי כתובות פ"ט ה"א) שמתנין בכענין זה. אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט הגוים באמת נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה את הגוים וזהו שהזהירה התורה "לפניהם ולא לפני גוים", ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם, ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל. והמביא ראיה לזה מגמלי דערביא טועה דכתובה מן הדין היה לגבות ממטלטלי דמיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אלא ששמו רבנן שאין סמיכת האשה עליהם משום שגבייתה לזמן מרובה ובערביא שכל עסקיהם בגמלים סמיכתה עליהם, אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגוים ומשפטיהם חס ושלום לעם קדוש לנהוג ככה, וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא ואפילו גזלה ישיב רשע מקרי כדאיתא בפרק הכונס (ב"ק ס:) ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי? ילמדו את בניהם דיני הגוים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגוים חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם עכ"ל. ועיין בתשובות מהרי"ק שורש (קפ"ח) [קפ"ז] ושורש א' ושורש (ט') [ח'] ובהריב"ש סימן קע"ט:

כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' קט) לענין דינא דמלכותא דינא דע שלא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות כי כמו שיש לנו משפטי מלוכה כמו שאמר שמואל לישראל (שמואל א' ח' י - יא) כך בשאר האומות דינים ידועים יש למלכות ועליהם אמרו דדיניהם דין אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין לעצמם כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת חס ושלום דיני ישראל עכ"ל. עיין במהרי"ק סימן ס"ו וקפ"א וקצ"ד בענין דינא דמלכותא ועיין בדברי רבינו סימן שס"ט (ס"ח):

*          תש' רשב"א זו היא המקור החמור לענין הערכאות והפגיעה בתורה!

יב.        תשב"ץ ח"א קנט:

וכיון שכן אם בני העיר הסכימו למנות להם דיינים לדון בין איש לחבירו כפי מה שיראה להם, ואם יסתפק להם הדין שישאלו את פי החכמים אשר יהיו בדור ההוא וע"פ מה שיגידו להם יגמרו הדין, רשאין הם בכך... אפ"ה הסכמת הרבים כחה יפה שאין היחיד יכול לחזור בו ולבטלו שהרי הרבים יכולין לכוף לכתחלה היחיד לעמוד על תקנתם כ"ש שאינו יכול לחזור בו ממה שתקנו הם, וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה.

ויצא לנו מזה בנדון שלפנינו כי מי שיזמין את חבירו לדין לפני אותם דיינין ולא בא לפניהם הוא עובר על תקנת הקהל. וכן אם הדיינין גמרו את הדין וחייבו את החייב אין יכול לסרב בדינן מכח החרם המוטל בתקנות. וכן אין בעל דין יכול לכוף את חבירו לבא לפני דיין אחר כ"ז שהלה אומר נלך לפני דייני הקהל...

ואל תתמה ותאמר וכי מאחר שאין דיינין אלו בקיאין, וסוף סוף צריכין הן למודיעין אותן הדין, כי כן תקנו הרבים אטרוחי בי דינא למה לי? ילכו לפני החכם הבקי והוא יגמור דינן והיאך יוכל שום אדם לכוף חבירו לומר נלך לפני דייני הקהל אם חבירו אומר נלך לפני החכם היודע הדינין? אל תתמה שהרי הצבור כך קבלו עליהם וקבלתם קבלה היא דרשאין הם בכך וכמ"ש. ואע"פ שהן אין רשאין לגמור הדין אלא כפי מה שיורו להם החכמים אפ"ה אין אדם יכול לכוף את חבירו לילך לפני דיינים אחרים זולתן...

*    הרב נריה (להלן אות יד; כתבי הרב הרצוג הנ"ל, עמ' 190, הצופה כד אד"א תש"ח) דן בדיוק בשאלה האם ניתן לקבל הדיוטות גם כשיש ת"ח, כקבלת פסול, וקבלת הציבור תחייב את כולם? לדבריו מהר"ן והרשב"א הנ"ל משמע לאיסור ומהתשב"ץ דלעיל - להתיר! ור' להלן אות טו שהרב הרצוג דחאו.

יג.        חזון איש סנהדרין טו,ד:

והא דמהני המחאה נגד הדין היינו דהציבור בעירם כבי"ד לכל ישראל... ולפיכך לא מהני מינוים לדיין שאינו הגון אלא בזמן שאין בידם להושיב בעירם דיין הגון, וכדי לגדור בפני עושי עולה תקנתם להמנות דיין שידיעתו בתורה אינה מספקת. אבל אם פשעו במינוי שהיו יכולים להמנות הגון - אין מינויו מינוי ואין דינו דין... 

יש עוד המחאה של אנשים שלא למדו כלל תורה, והם ידונו כפי משפט בני אדם בשכלם, והוא במקום שאין ביניהם גמיר כלל, ו[כדי] שלא יבואו בערכאות - תקנת הצבור כן. וכל זה מבואר בתשובת הרשב"א שהביא בית-יוסף סימן ח, והרשב"א הזכיר: "דהיינו ערכאות שבסוריא", ומשמע קצת דדיין שבסוריא שהזכירו בגמרא אינו דן כלל בדיני התורה אלא שהוא פסול מפני מיעוט ידיעתו בתורה ועלול לטעות... ואפשר דהרשב"א למד מזה דמה שהמחוהו רבים עליהם מהני, וא"כ אף אם אינו יודע כלל דיני התורה מהני, כיון שהוא תקנת הציבור.

ואף-על-גב דליכא ביניהם דיין שידין על-פי משפטי התורה, ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסרי האדם, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי עמים או לחוקק חקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים, הרי הם מחללים את התורה וע"ז נאמר אשר תשים לפניהם ולא לפי הדיוטות.

ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים, ובין ישראל ששופט לפי חוקים בדוים. ועוד יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל. ואם יסכימו בני העיר על זה אין בהסכמתם ממש. ואם יכופו על זה - משפטם גזלנותא ועושק, ומרימים יד בתורת משה.

*    מרבים לצטט את החזו"א לאסור ערכאות בימינו. והנה דבריו בכל הסימן שם בדין ההדיוטות ולא העכו"ם! וכנראה שכוונתו באיסור הדיוטות לא רק לאנשים אלא גם לדין הזר. ומ"מ הדגש על ההעמדה והמינוי!

      אכן בסוף דברין משווה "אינם ישראלים עם חוקים בדויים" וגרע מינייהו. ואכתי יש לומר שהכל אמור ב'מסלול' איסור ההדיוטות ולא העכו"ם, וזו מעין 'גזירה חדשה' של פגיעה בתורה והרמת יד (כלשון החזו"א שנאמר בדין העכו"ם). אך עדין יתכן שהכל נסב על המינוי והכפייה (כלשונו בסוה"ד) ומנ"ל לאסור בהסכמה?

יד.        הרב נריה (כד אד"ר תש"ח), כתבי הרב הרצוג ח"א עמ' 189:

הרמב"ן מחלק איפוא בן מינוי לקבלה, ומתוך שהוא מדגיש שכל כפיית דיין מצד הדיוט אסורה, ואילו קבלה מרצון מותרת. וטעמו של דבר, מפני שבמינוי וכפייה תורת דיין ושופט עליו, וע"כ היא אסורה, ואילו בקבלה מרצון אין בו משום דיין ושופט ואינו אלא בורר בעלמא, ועל כן היא מותרת.

ומה דינה של קבלה זו במקום שיש ת"ח? אם נאמר שמכיון שאין עליו תורת דיין ושופט אין בזה משום פגיעה בכבוד משפט התורה. או שמא לא אמר הרמב"ן את דברו אלא בקבלה ארעית, שאז אין עליו אלא תורת בורר ומפשר, ואילו בקבלה קבועה - שבסופו של דבר הוא משתמש גם בדרכי כפייה - יש בזה משום פגיעה בכבוד משפט התורה, שהרי עכב ציבור זה את דעת התורה ובחר במקומה את אומד הדעת האנושית?

הרמ"א הכריע לצד האיסור על יסוד תשובת הרשב"א (סי' ח)... ומשמע שאם יש במקום חכמים הראויים להיות דיינים וקיבלו במקומם עמי הארץ הרי הם עוברים על "לא תטע לך אשרה". ולא עוד אלא שהנצי"ב (העמ"ש שאלתא נוספת למשפטים, בסוף הספר עמ' קיד) קובל על הרמ"א שכתב "או בכלן עמי הארץ", ולדעתו לא הותר דבר אלא "דוקא שכלם עמי הארץ".

לעומתם ישנה דעה אחרת של אחד קדמון, והוא התשב"ץ, המתיר את הדבר. ובתשובותיו האריך לבאר שהסכמת הציבור וקבלתו מועילה אפי' במקום שיש מומחין "כיון שיכול אדם לקבל על עצמו אפי' פסול ואפי' מי שאינו יודע", ולא הזכיר כלל את הדין של "לא תטע לך אשרה". ונראה שהוא סובר כסברא הראשונה שכל שאין על הדיוטות תורת דיינים אין בזה משום פגיעה במשפטי התורה. ואפי' אם הם כופים לבסוף, הרי כפיה זו אינה באה ביסודה מכחו בתורת שופט אלא מכח הסכמתו המוקדמת של הציבור.

טו.        הרב הרצוג שם עמ' 193 ואילך:

מתוך הדיון הזה שלנו יצא, שאין תשובת [התשב"ץ] הלזו יכולה לשמש מקור לקבלת בתי דינים שאינם בקיאים בדיני תורה, אף במקום שיש תלמידי חכמים מומחים ... ואפילו אם אין רבים כאלה, או שעל כל פנים אינם מנוסים ... הרי אפשר להציע לסדר בתי דינים כמתכונתם של הדיינים הנ"ל, ושישאלו הדין לאחר הבירור מרבנים בקיאים בדיני תורה (אעפ"י שאני מסופק בהמעשיות של סידור כזה). אבל להקים לכתחילה בתי דינים של הדיוטות בתורה במקום שמצויים תלמידי חכמים, אף על פי שהם בעלי שכל ומנוסים במשפטים שלהם, כלום אין חשש גדול בזה משום עלבון התורה?

אני אינני מסכים למינוי שופטים כאלה שידונו מאומד דעתם, ואין צריך לומר על-פי חוקים ונימוסים שלא מן תורתנו הקדושה. ובאמת זה יהיה הרבה יותר גרוע משופטים בעלי-בתים הדנים לפי שכלם וחוש היושר שבהם ... וזוהי פשוט הרמת יד בתורת משה מצד הציבור ומלכות ישראל בארץ ישראל, ותורתנו הקדושה שמן השמים מה תהא עליה? אין לך עלבונה של תורה והריסה פנימית גדולה מזו.

*    לדעת הרב הרצוג אין ראיה מהתשב"ץ כי שם התייעצו בת"ח. (מעחן 'מושבעים'?)

      הוא מציע כי במדינת ישראל העומדת לקום (בתש"ח) השופטים ילמדו משפט התורה ואז אולי אפשר יהיה לקבלם... 

טז.       שו"ע חו"מ כב,א-ב:

מי שקיבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפי' קיבל אחד מהפסולים לעבירה... אינו יכול לחזור בו...

אם קיבל עליו עדות עכו"ם כמי שקיבל עליו עדות אחד מהפסולים. אבל אם קיבל עליו עכו"ם לדיין, אפי' קנו מידו אין הקנין כלום ואסור לדון לפניו.

הגה: אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור בו. (עפ"י סתירה במרדכי ומחלק בין לכתחילה ובדיעבד)

ש"ך סקט"ו: ונראה לומר דוקא התם דמיירי שקנו מידו סתם לדון בדיני עכו"ם, משא"כ בהך דמרדכי שקנו על עכו"ם אחד בפירוש, הרי שעכו"ם זה נאמן בעיניהם וסמכו עליו דמהני כמו קבלו קרוב או פסול, וחילוק זה נכון מאד.

נתיה"מ ביאורים אות יד: הש"ך חולק [על הרמ"א] ומחלק בין אם קיבל עליו משפטי עכו"ם אז אסור, אבל אם קבלו עליהם לדון לפני עכו"ם מיוחד אינו כמחזיק דתם, רק שהעכו"ם הזה נאמן בעיניהם, וסיים בצ"ע. וכן נראה דאפי' בפני עכו"ם מיוחד אסור לדון אפי' בריצוי שניהם דהוי כמייקר שם אלילים.

*    (הרב יעקב אריאל במאמרו בתחומין א' מפנה לש"ך וכן פרופ' שוחטמן שם)

      מהש"ך משמע חילוק בין קבלה אישית של בורר נכרי דשרי לבין קבלה "לדון בדיני עכו"ם". כוונתו כנראה דין ומשפט הנכרים שכן בעל הנתיבות מצטטו "משפטי עכו"ם", והיינו חוקתם ולאו דוקא אישיותם. אכן הנתיבות חולק ואוסר אפי' קבלת בורר בודד נכרי מוסכם. ולפיו כלל לא מדובר על משפטי הנכרים. 

יז.         הרב גורן (הצופה ג אד"א תש"ח. כתבי הרב הרצוג ח"א עמ' 151):

המאירי קובע מסמרות בהלכה זו ומחליט ברורות ש"אליו קבלום כל בני המדינה דרך כלל - אומר אני שאין כאן טענה"...

הרב גורן (הצופה יד אד"א תש"ח. שם עמ' 156): במדינה היהודית העומדת לקום חייבים אנו לייסד מערכת כפולה של בתי דין. האחת, רשת בתי"ד תורניים מלאים... מערכת שניה של בתי משפט אזרחיים שתונהג בהם חוקה אזרחית מאוחדת, תוך הקפדה שלא תהיה מנוגדת לחוקי התורה... זכות הבכורה תנתן לבתי הדין התורניים, במקרה שצד אחד ידרוש בי"ד תורני - שומעין לו.

יח.        הרב הרצוג (הערות, שם עמ' 163): כשהוא [המאירי] אומר "בחוקים ובנימוסים"... מאיזה מקור שאבו אלו החוקים והנימוסים? אם מספרי המשפטים של העכו"ם כמה קשה לאמר שתועיל קבלה... ומוכרחים לומר שדיני הגויים בזמנים ההם לא התייחסו למקור האלילי, ואין זה מייקר אלילים... ויש לתאר שלקחו מהמשפט הרומאי או מהקודקס הרומאי-סורי... ומסתבר שכוונתו היא שתיקנו לעצמם עפ"י שכלם לבד, דרכים וכללים משפטיים...    

יט.       שו"ת יחווה דעת חלק ד סוף סימן סה ובהערה:

ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון בדיני ממונות ונחלות היא לבתי המשפט החילוניים, והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור כי לפי דין תורתינו הקדושה התובע את חבירו בבתי המשפט שלהם גדול עונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם (בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין הלכה ז') והטור והשלחן ערוך חשן משפט (סימן כ"ו סעיף א'): שכל הדן בערכאות שלהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו. כי מלבד שהשופטים אינם יודעים כלל בדיני התורה לשפוט בין איש לרעהו על פי החשן משפט והפוסקים, וכבר אמרו חז"ל (גיטין פ"ח ע"ב): לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ולא לפני הדיוטות, ועוד שהדבר ידוע ומפורסם שהם דנים על פי חוקות העכו"ם, וגם מכשירים לעדות עד אחד וקרוב ואשה ופסול, ורבים מהם בעצמם פסולים לדון לפי ההלכה.

*    לענ"ד עירב דין הדיוטות עם איסור עכו"ם, ואין הדברים זהים.

ולא אכחד כי שמעתי דיבת רבים התועים מדרך השכל המתחכמים לומר שמכיון שכעת השופטים יהודים, והממשלה העניקה להם סמכות לדון ולשפוט בדיני ממונות וירושות, דינא דמלכותא דינא, וחושבים שהותרה הרצועה להתדיין בפניהם. אולם הבל יפצה פיהם. ולו חכמו ישכילו זאת, שאדרבה היא הנותנת לחומרת הדבר, שהואיל והשופטים יהודים הם ומושבעים מהר סיני לשפוט על פי התורה (אם בכלל ראויים הם לדון ולשפוט), ואילו הם עזבו מקור מים חיים, התלמוד והפוסקים, לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ודנים על פי חוקות הגוים ושופטיהם וספרי החוקים שלהם, הרי המכשלה גדולה שבעתיים מאשר להתדיין בפני שופטים גוים אשר לא נצטוו מעולם לדון על פי התורה שלנו...

דנים הם על פי חוקי העותומני והמנדטורי, בבחינת ושפחה כי תירש גבירתה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ועל ידי כך מייקרים ומחשיבים את משפטי הגוים עובדי אלילים, ונותנים כבוד ועילוי לאליליהם, וכמו שפירש רש"י (ריש פרשת משפטים), על אחת כמה וכמה שהדבר אסור בהחלט, והמתדיינים בפניהם עוברים גם על לפני עור לא תתן מכשול.

*    הדיון הוא לא עפ"י החוק העותומני אלא הישראלי, והמקורות ההשראתיים לא חשובים. בודאי בענינים שבהם גם לפי ד"ת קובע מנהג המדינה ותקנות הקהל - אזי בודאי אין לומר שמייקר חוקים נכרים ו'שפחה תירש גבירתה'. בודאי אין הרגשה שהכמה משותפת להתדיינות בבית משפט אזרחי מהווה הרמת ד ופגיעה, בדיני ממונות כמנהג המדינה, ויש בזה יותר אופי של קבלת ג' רועי בקר שאין בזה משום פגיעה בד"ת..

ולכן עורך דין ירא שמים שנדרש לייצג בבית המשפט אדם שתובע ממון מחבירו, לפי ההלכה חייב להימנע מכך, שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ואינו יכול לבוא בטענה שהוא רק עושה בשליחות התובע, והקולר תלוי בצוארו, זה אינו, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ואין שליח לדבר עבירה. (ועיין בחשן משפט סימן ל"ב סעיף ב' ובשפתי כהן ובאחרונים שם). אבל לייצג נתבע שנאנס לבוא לבית המשפט מצד שהתובע סרב להתדיין בדין תורה, וכופה את הנתבע להתדיין בבית המשפט, מותר לעורך דין לייצגו להציל עשוק מיד עושקו. ואם נדרש להופיע בערכאות לקבלת צו ירושה, חייב להימנע, ויפנה אותם לבית הדין הרבני לקבלת הצו.

וכן בקודש חזיתיה להגאון אביר הרועים מהרצ"פ פראנק זצ"ל, בתשובה שהשיב לעורך דין דתי אחד, אשר השתומם לשמוע שרבה של ירושלים דן את בתי המשפט החילוניים במדינת ישראל לערכאות, וכתב בין השאר: שכאשר נתבונן בטעם האיסור לדון בערכאות של גוים, שהוא מפני שהדן בפניהם הוא מייקר שם אליליהם להחשיבם, שנאמר ואויבינו פלילים, שכשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם, כמו שפירש רש"י בפרשת משפטים. ולפיכך הדן בפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה, כדברי הרמב"ם והשלחן ערוך, ואם כן מטעם זה עצמו גם יהודי ששופט על פי חוקותיהם, בודאי שהוא גרוע יותר מגוי, שהגוי לא נצטווה לשפוט דוקא על פי דת ישראל, אבל יהודי זה שמצווה לדון על פי התורה, והוא מתנכר אליה ודן על פי המג'לה של העותומנים ושאר חוקי אומות העולם... וצר לנו מאוד שחוקים אלה אימצה הממשלה וכן הכנסת, לדון בהם במדינת ישראל, ואין לך עלבון לתורה ולנושאי דגלה יותר מזה, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, מהרה יבוא האדון אל ביתו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה. (התשובה הנ"ל נדפסה במילואה בחוברת בשעריך ירושלים, חודש שבט תש"ל. וכן בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סימן פ"ב, ובקובץ משואה לדור עמוד קי"ד).

גם הגאון מופת הדור החזון איש זצ"ל (סנהדרין סימן ט"ו אות ד') כתב: שהדבר ברור שאין שום נפקא מינה בין הדן בפני עכו"ם, לבין הבא לדון אצל שופט יהודי הדן על פי חוקים זרים שבדו אומות העולם, ואדרבה הדבר יותר מגונה ששופטים יהודים המירו את משפטי ה' ותורתו הקדושה למשפטי ההבל של הגוים, ואפילו אם יסכימו כל בני העיר על זה, אין שום ממש בהסכמתם, (עיין רמב"ן ריש פרשת משפטים), ומשפטם חמס עושק וגזל, ומרימים יד בתורת משה. (וכן הובא בספר אז נדברו חלק ג' עמוד ק"ס. וע"ש).

*          בענין החז"א ר' לעיל אות יג.

והגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, מרא דארעא דישראל, כתב (במאמר שהובא בספר התורה והמדינה כרך ז' עמודים ט' - י'), שכעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהלה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גוים, כי המבלי אין אלקים בישראל וכו' ח"ו. ומוכח מדברי הרשב"ץ (חלק ב' סימן ר"צ), שגם הדנים בערכאות של מוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה, הרי הם בכלל מה שאמרו לפניהם ולא לפני עכו"ם, שכיון שאינם מכירים בחוקי התורה, וטוענים שכבר פקע תוקף דת משה, ולכן דנים הם על פי משפטי נביאי השקר שלהם, ההולך לדון בפניהם הרי הוא כבועט בתורת אלקים חיים כפי שקבלנו מדורו דורות עד משה רבינו, ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן וכו'. עכת"ד.

בסיכום: לפי ההלכה על פי תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו, ודבריה נר לרגלינו ואור לנתיבותינו, אסור בהחלט לדון בדיני ירושות ונחלות וכן בדיני ממונות אלא על פי התורה שהיא נצחית ולא תשתנה בשום זמן ח"ו, שנאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. (וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ז'). ולכן איסור חמור הוא להתדיין בכל הדינים האלה בפני ערכאות ששופטים לפי חוקות הגוים, אשר עליהם נאמר ומשפטים בל ידעום. ואין כל הבדל בזה בין כשהשופטים גוים, לבין כשהשופטים יהודים הדנים על פי חוקות הגוים, שלא כדין התורה. ואם הבנים רוצים לוותר מחלקם לטובת הבנות כדי שיטלו עמהם בירושה, יגשו אל בית הדין הרבני אשר בשער מקומם, ויקנו מידם בקנין גמור ושלם, או באגב, (כגון מטבע שאינו נקנה בחליפין), באופן המועיל על פי דין תורה. וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

עבור לתוכן העמוד