תחליפי 'גניזה' לעלוני שבת בבתי הכנסת

[פורסם בתחומין כרך ל 489]

הרב ישראל רוזן / הרב נחום אליעזר רבינוביץ / הרב דב ליאור / הרב יעקב אריאל / הרב מנשה (הקטן) קליין / הרב שלמה אבינר

תחליפי 'גניזה' לעלוני שבת בבתי הכנסת

ראשי פרקים

א.    שאלה

ב.    תשובת הרב נחום אליעזר רבינוביץ

ג.     תשובת הרב דב ליאור

ד.    תשובת הרב יעקב אריאל

ה.    הרב מנשה (הקטן) קליין

ו.     תשובת הרב שלמה אבינר

 

 

א. שאלה[1]

בישראל, כידוע, עלונים רבים מונחים בביהכ"נ וכל הרוצה יבוא ויטול. חלקם דברי תורה, חלקם סיפורים וכד' וחלקם מודעות שונות. 

מרבית עלונים אלו דומים לעתונים דתיים שיש בהם מזה ומזה, אך בשל חלוקתם בבית הכנסת הם נתפסים בעיני הבריות כ'דברי תורה' או כדבר שבקדושה, ויש המקפידים להתייחס אליהם ככתבי הקודש הטעונים גניזה. דא עקא, מדי שבוע מתמלאים שקים ע"ג שקים מעלונים אלו, וגניזתם היא משימה יקרה ביותר, והדבר הופך למצוקה של ממש לגבאים יר"ש.

קוטב השאלה הוא כלום 'כתבי הקודש' שנו כאן? מבחינה חיצונית אין בהם אופי של ספרי קודש. הם דומים יותר לעתונים אשר הציבור לא מתייחס אליהם כטעוני גניזה. אכן יש המקפידים להניח עתונים באשפה כשהם עטופים בשקית נילון, וכדלהלן.

עוד יש להרהר שמא יש מקום לקולא בנידוננו משום שכל קיומם של העלונים הוא ליום-יומיים בלבד, ומלכתחילה הם מודפסים על דעת כן שלא יהיו בני קיימא.

והנה בתשובת הגר"מ פינשטיין זצ"ל (אגר"מ ח"ד לט) דן בספרים שבלו, ומכלל דבריו איכא למישמע ש'כתבי הקודש' מוגדרים גם לפי ההתייחסות של בני האדם ל'חפצא' שלפניהם. וזו לשונו בסיום תשובתו הארוכה:

ולענין מעשה הוא ברור אצלי כמו שכתבתי; ויש לאסור בחומשים וספרי תנ"ך שבהם נמצאים שמות וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש. אבל מהספרים שבתורה שבע"פ שהם משניות וגמרא משני התלמודים וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן, וכל הירחונים כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם, ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו בהם כאיזה דפים שלמים נמי מותר.

וסיים במלים: "אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא"י, וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה".  

ונפשי בשאלותיי כדלהלן:

1.   שמא יש לומר שאין כאן כלל כתבי הקודש ולית לן בה.

2.   ומהיות טוב, או על צד הספק, ניתן לעטוף את העלונים בשקית ניילון (עבה יחסית) כמקובל בהפרשת חלה ותרו"מ ושביעית, ולהניחם כך במיכלי האשפה בעיר. בהנחה זו אין ביזוי שהרי אינם מתערבבים שם. ואם אח"כ יקרעו העטיפות, ה"ז גרמא, כמניח בחוץ וסוף חמה או גשמים לבוא.

3.   ויש להוסיף שבאתרי הפסולת בישראל השיטה היא בדר"כ מעין קבורה; דהיינו טרקטור שוטח את הפסולת על פני השדה וגורף עפר שכבה ע"ג שכבה. אמנם בתהליך זה מסתמא השקיות יקרעו והעלונים יתערבבו בפסולת הכללית, אך מ"מ יש כאן מעין קבורה של ערבוב בעפר וכיו"ב.

4.   לחילופין, שמא ניתן להציע גריסת העלונים בבתי הכנסת (או במקומות מיוחדים) ע"י 'גרמא'; דהיינו שהגבאים יכניסו את העלונים למכונת גריסה המקובלת במשרדים שונים. הגריסה תפעל רק בחצות הלילה, ע"י שעון שבת (או נכרי?). לאחר הגריסה אין כאן כתב הראוי להיקרא, ופתיתי הניר הגרוס יונחו באשפה בשקית ניילון כנ"ל. 

דעת לנבון נקל כי נושא זה הוא כיום מכלל 'צרכי הרבים', ויש בה משום 'דוחק השעה' ובעיקר 'דוחק המקום' כפשוטו, והתורה חסה על ממונם של ישראל.

ב. תשובת הרב נחום אליעזר רבינוביץ

בהא דבדק לן מר בעניין גניזת עלוני בית הכנסת, וכת"ר כותב כי דבר זה היום הוא מכלל "צרכי רבים ודוחק השעה". ואני בער ולא אבין הרי אין זו שאלה חדשה כלל, וכבר דשו בה רבים בנוגע לעלי הגהה, אשר בכמה ערים שהיו שם בתי דפוס היתה כמות גדולה מאד של עלים מודפסים שלא היו ראויים לשימוש וקשה היה לגונזם, וחיפשו עצות מה לעשות בהם. וכבר הורו בזה גדולים וטובים להקל.

ברם מפני הכבוד אעיר פה אי אלה דברים בעיקר הלכה זו. פסק רבינו הגדול בהלכות יסודי התורה ו,א: "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקב"ה לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה 'ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלוקיכם".

ולהלן שם בהל' ח כתב: "כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד. והמאבד ביד לוקה מכת מרדות... כתבי הקדש שבלו או שכתבן גוי יגנזו".

וראה ביד-פשוטה שם הבאתי תשובה ארוכה של התשב"ץ (ח"א סי' ב) שביאר את הדברים היטב, ומסיק שעל השמות בלבד יש לאו מן התורה ולוקה על כך, ועל שאר כתבי הקדש שאין בהם שמות, אין לוקים עליהם, אלא אפילו כתובים בשאר לשונות, ואפילו רק פירושיהן וביאוריהן – יש איסור דרבנן לאבדם ביד או לשורפם. וכך הם דבריו: "שאף על פי שאסור לכותבה אסור לאבדה בידים. וכל שכן האידנא דבציר ליבא והותר לכתוב הכל משום עת לעשות לה'".

וראה שבת סא,ב: "איבעיא להו: קמיעין יש בהן משום קדושה או דילמא אין בהן משום קדושה? למאי הלכתא? אילימא לאצולינהו מפני הדליקה, תא שמע: הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות [של שם] ומעניינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן. אלא לענין גניזה. תא שמע: היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה יגוד ויגנזו. אלא ליכנס בהן בבית הכסא מאי? יש בהן קדושה ואסיר או דילמא אין בהן קדושה ושרי? ...הכא במאי עסקינן במחופה עור".

הרי מבואר שחיוב גניזה הוא רק על השמות, אבל אם אין שמות מעיקר הדין גם סידורי תפילה אינם טעונים גניזה.

ברם יש גם עניין נוסף והוא שאין לגרום בזיון לדברי תורה, ואין ליכנס בהם לבית הכסא. וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש (והביאו התשב"ץ בתשובה הנ"ל): "ועכשיו שניתנה תורה שבעל פה ליכתב משום עת לעשות וגו' אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי קודם שישמש מטתו בבית שהם שם". ונראה שלפיכך נהגו העולם לגונזם 'גניזה קלה'.

ברם דין הבזיון הוא הרבה יותר רחב. הרי פסק מרן (יו"ד רפג,ד) על פי תשובת הרמב"ם, שאין לרקום פסוקים בטלית מפני שאין כותבים יותר משלש תיבות מן הפסוק ולא יותר, ועוד שנכנסים בו לבית הכסא וזה בזיון. והנה בתשובתו של רבינו (בלאו סי' רסח) מבואר לא רק כי "זה ביזוי תורה בלי ספק", אלא יתר על כן: "שזה הכתב ר"ל כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה... ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקדש". ומביא שם בשם הר"י מיגאש: "כיצד? נשתמש במכתב א-לקים זה ויבוא לידי זלזול"? הרי שכל הכתוב באותיות מרובעות יש להיזהר שלא לבזותו כי יש בכך משום ביזוי האותיות הקדושות.

אשר לדין השמות, יש הבדל בדין קדושתם בין אם נתקדשו בכוונה כראוי אם לאו. וכן אם נכתבו בכתב המתקיים אם לא. ויש מקום לפקפק בדפוס שנדפס על ידי מחשב שמא אין כאן דין שם בכלל, שהרי המקליד לא כתב צורת האותיות בשום מקום, והמדפסת עושה מעשה קוף בעלמא. אבל לגבי בזיון האותיות הקדושות ודאי שאין חילוק איך נוצרו האותיות, כיון שעומדות לפנינו על הנייר צורות האותיות המרובעות, הרי אין לזלזל בהן ח"ו.

אמנם לדאבון לב, דינו של הר"י מיגאש אין כיום הרבה מודעים לכך, וגם כמעט אי אפשר לעמוד בזה, ואפילו כלי חרסינה של בית הכסא המיוצרים בארץ יש עליהם כתובות באותיות מרובעות. ואין צריך לומר כמה וכמה דברי תועבה המודפסים באותיות הקדש ואין איש שם על לב. אולם שמא דווקא משום שגדלה ההפקרות בעניין זה, מן הראוי להקפיד ביותר באותם דברים אשר הציבור עדיין ער לחובתנו לנהוג כבוד לכל הפחות בדברי תורה, אם לא באותיותיה בלבד. אשר לכניסה למקום בזיון, הרי ראינו שאם הכתב מחופה אין איסור אפילו אם יש בו שם. וכל שכן שאר דברי קודש בלבד, ואין צריך לומר רק אותיות אשוריות.

מעתה, בדינם של העלונים ודאי שיש להיזהר שלא יופיעו בהם שמות. ואשר לעצם האותיות הקדושות ודברי תורה שבהם, שאין להניחם במקום בזיון, לכך מועיל חיפוי. נמצא לכאורה שמעיקר הדין מספיק לעטוף את העלונים לכסות את הכתב ואין לחייב לגנוז אותם.

והנה ישנם מיכלים שאוספים בה נייר, והם אינם מאוסים כלל, ובודאי שאין איסור לשים בהם עלונים עטופים. אלא שיש לחוש שבכל הנייר הזה משתמשים לעשיית נייר חדש, ונחשב תהליך זה כאיבוד בידים. ברם לכאורה זה אינו, מפני שהחבילות העטופות הרי מוסיפים עליהן כהנה וכהנה חבילות נייר ובודאי חבילות העלונים בטלות ברוב הנייר הנאסף.

מאידך, אפילו אשפה כללית, עד כמה שידוע לי, אינה נשרפת אלא משמשת כמילוי במקומות שונים בארץ, כלומר נקברת. לפיכך יכול להניח חבילות עלונים אפילו במיכל האשפה כל שהם מחופים. ולכתחילה ראוי לשים אותם במיכל ריק שאינו מאוס, וירקיבו מאליהם. ואם אחר כך תתווסף שם גם אשפה ממש, שוב מן הסתם יש כאן ביטול ברוב. אבל אין להתיר לאבדם ביד ולא לשורפם אלא אם כן הם בטלים ברוב.

ג. תשובת הרב דב ליאור

קבלתי את מכתבך ובו שאלת חכם בנושא גניזת העלון 'שבת בשבתו'. ושאלת, שהיות וביצוע גניזה הוא קשה בגלל הכמויות הגדולות של העלון הזה ועוד עלונים, האם יהיה מותר לעטוף אותם בשקית ניילון ולשגר לפח האשפה כמקובל בהפרשת תו"מ? וכן גם בררת שלא כותבים שמות שלמים בעלונים, ובקשתך היא שאביע את חוות דעתי ההלכתית בנושא כי זו שאלה כמעט לאומית בזמן הזה.

בראשית עלינו לברר האם המדובר בנידוננו הוא איסור תורה או דרבנן, ואז אם ישנה מחלוקת באיסור דרבנן ניתן ללכת לקולא.

מהתורה ישנו איסור על מחיקת שמות הקדושים או איבודם, שלמדו חז"ל מהפסוק "לא תעשו כן לה' אלוקכם" (רמב"ם יסודי התורה פ"ו הל' א). שאר כתבי הקודש ופירושי הגמרא איסור מחיקתם ואיבודם הוא מדרבנן. עיין באריכות בציץ אליעזר ח"ג סי' א' שמוכיח מגדולי האחרונים שככה הוא הפירוש ברמב"ם.

כמו כן גם בדין מחיקת השמות הקדושים האיסור הוא רק אם הם נתקדשו בכתיבה, אולם שם שלא נתקדש ע"י הסופר אין איסור מחיקתו מן התורה. עיין ש"ך יור"ד סי' רע"ו א"ק י"ב ובט"ז שם א"ק ב'. כמו כן ישנו איסור אפילו למחוק ע"י גרמא מדרבנן (ע' שו"ת נוב"ת או"ח ס' י"ז). נמצינו למדים שהנושא שאנו דנים עליו הוא איסור דרבנן.

כבר בדורות שעברו נתעוררה שאלה כזאת בקהילות מסוימות. היו הרבה ספרים בלויים ונשאלו גדולי ישראל כיצד לנהוג בהם, שהיה להם קשה מאוד לעמוד בעומס גניזה. ופסק בשבות יעקב ח"ג סי' י' וי"א, לאחר שדן באורכה, וכתב שהתירו גדולי הוראה לשורפם כדי למנוע בזיון גדול. ואילו בעל כנסת יחזקאל התווכח אתו ולדעתו אין להתיר שריפה גם במקום שקשה להם מאוד לטפל בגניזה. ע' שו"ת כנסת יחזקאל ס' ל"ז. בעל כנס"י נשאר בדעתו גם לאחר שהיתה לו חלופת מכתבים עם בעל שבות יעקב.

כמו כן נשאלה השאלה עוד בדורות שעברו על עלי הגהות בבתי הדפוס. הנצי"ב במשיב דבר התיר לשורפם, וכן בציץ אליעזר ח"ג ס' א', ששם זה יותר קל שלא נכתבו על מנת שישארו, אלא כדי לאפשר להדפיס ע"ש.

כעת לנידון שבפנינו, היות והמציאות היא שהעלונים נזרקים ואינם נשמרים בקדושה, נראה לענ"ד שכאן יש להתיר עטיפתם בשקיות ניילון, אפילו בשתי עטיפות, ככה שלא תהיה אפילו בעיה של גרם מחיקה או איבוד.

אלא מה שעדיין יש לעיין היא בעית הבזיון ששמים את העלונים בתוך פח אשפה. אולם נראה שהיות ועוטפים אותם זה לא גרע מתרומה שעוטפים אותה ושמים בשקית בפח אשפה, כפי שהדבר מופיע בשם החזון איש בסוף ספר דרך אמונה (ח"ג עמ' 754).

לכן דעתי נוטה להורות טיפול כזה, אלא היות וזה דבר חדש ואין ליתן הוראה גורפת אלא אם כן יסכימו עוד שנים או שלשה מורי הוראה להיתר הזה.

ד. תשובת הרב יעקב אריאל[2]

באשר לשאלתך על עלוני השבת; בעצם כבר הורה זקן בשו"ת אגרות משה חלק או"ח ד סימן לט כמו שציטטת מדבריו, אלא שהוא סיים: "אבל  לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא"י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים".

א"כ, הסומך על הגרמ"פ יש לו על מי לסמוך, ואתה יכול לפרסם את דבריו, אם כי במילואם.

אך לענ"ד, כהוראה כללית לציבור שכל כך רגיל להקפיד על קדושתם של דברי תורה, אם תותר גריסתם של העלונים הדבר מחייב הדרכה חינוכית. המעבר יהיה קשה ויש צורך בהכנה נפשית מתאימה, ובעיקר בגב תורני רחב להתיר את הדבר. בפרט כאשר מדובר בהנחת העלונים התורניים יחד עם עתונים ודברי חול, ואף דברי תועבה. ומדברי הגרמ"פ שם משמע שהמושג איבוד של כתה"ק הוא יחסי ותלוי הרבה גם בדעת בני אדם. משמע שמה שמקובל בעיני הבריות כבזיון קובע גם להלכה בכתבי קודש שאין בהם שמות.

כדי לאפשר לגדולי הפוסקים להקל בנ"ד ולהדריך את הציבור לדבר חדש מבלי שהדבר ייתפס אצלו כהורדה בקודש, נראה לי שאם יאספו את כל השמות של בתי הכנסת במיכלים נפרדים לגריסה למטרות קדושות, כגון נייר להדפסת ספרי קודש או לכריכתם, ניתן יהיה להקל יותר בדבר.

ה. הרב מנשה (הקטן) קליין

עיינתי קצת לפי הזמן בנדון השאלה למצוא עצה על עלונים ועתונים וסתם כתבי קודש שנהגו להדפיס הרבה, והם רובם נזרקין באשפה וכיוצא בו, והרי זה בזיון כתבי קודש, ויש כאן בעיה גדולה לגבאי ביהכ"נ כדת מה לעשות. ומעכ"ת חיפש אחר עצות וגם התייעץ עם רבנים ויש שהביאו דברי הגרמ"פ באג"מ ח"ד א"ח סי' ל"ט ורצו לסמוך עליו. ולפענ"ד הרי סיים הגאון ז"ל סיים "אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם גדולי פוסקים בא"י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה", וא"כ סגר הדלת שלא לסמוך עליו למעשה.

גם כי בעיקר ההיתר של הגרמ"פ הגם שהאריך שם הרבה, והעלה לחלק בין חומשים ותנ"ך שבהם נמצאים שמות, וכן סידורים שמדפיסים שמות ממש, אבל ספרים של תורה שבע"פ משניות וגמרא, וכל ספרי רבותינו האשונים והאחרונים, והספרים הנדפסים מחכמי הזמן, וכל הירחונים כשנקראו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם, ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו באיזה דפים שלמים נמי מותר.

והנה פשוט שאין מדבריו שם ראיה שהרי הגאון ז"ל דן בספרים שבלו ונקרעו, וברור שלא ילמדו בהם עוד, ועל כל זה דן וטרח להתיר לבערן ולא עלתה לו. ולולא דמסתפינא הייתי מפלפל בזה יותר כי ח"ו להקל בכל ספרי קודש, לבד מחמשה חומשי תורה, ולחלק בקדושתם. ואנן קיי"ל דאפילו מקק של ספרים צריך גניזה. ומעולם מקטנותי לימדוני אבותי ורבותי שאם יראה אפילו מקק, וכ"ש שמות, שצריך לגנזן ולא להתנהג בהן כבחול.

ועיין רמב"ם סופ"ב דמגילה "כל הספרים יבטלו", ובהשגות שם: אין ספר שאין בו ד"ת, וכ"ש וח"ו על כל ספרי הש"ס הגאונים וראשונים ואחרונים. ועיין יו"ד סי' רע"ב דאסור למחוק שאר ספרים כס"ת. ולהרא"ש ספרי הש"ס וההלכה קודמין לכתיבת ס"ת בזה"ז, ע"ש בש"ע הנ"ל ס"ב שם ובט"ז וש"ך שם. וגדולה מזו ראיתי בשו"ת צ"פ סי' קצו-ז שהביא מחלוקת בירושלמי פ"ב ופ"ג דסוטה אי מותר לכתוב בראש המכתב ב"ה, והחמיר בדבר משום דהמכתבים נזרקים ויש בזיון השם. ובגמ' גיטין: כשבטלו כתיבת שם המושל על הגט עשו יו"ט. ועיין משנה-הלכות ח"י סי' קס"ד.

איברא דעל עצם ההנחה הנני מפליא במה שמחלק בין כתבי הקודש חמשה חומשי תורה ונ"ך, ששם נכתבים ומבוארים שמות במילואם, ובין שאר ספרים ש"ס ופוסקים דלא מבואר בהם שמות. והוא תמיהה עצומה; חדא, דדא גופיה נחלקו בהן הפוסקים אי בשאר ספרים צריך לכתוב השם במלואו ולהוציא השם ככתבו בשעת לימוד. ולהסוברים כחכ"צ שמותר להוציא בשעת לימוד א"כ ליכא שום חילוק.

ובר מן דין הרי יש שבעה שמות שאינם נמחקים, ובש"ס ושאר ספרים אפילו המקפידים שלא לכתוב שם מלא אבל שאר שמות כן כותבים במילואם. עיין לדוגמא יומא פו,א "אביי אמר כדתניא ואהבת את ה' אלקיך" והנה השם א-ל כתבו במילואו. ועוד שם "והנה השם צבאות" כתבו במילואו. ועוד שם "שובה ישראל עד ה' אלקיך" ואל' נכתב במילואו. ועיין עוד שם ע"ב. ועיין בסוף כל מסכת ההדרן עלך "יה"ר מלפניך ה"א וא' אבותינו" הנה פעמיים השם במילואו הערב נא ה' אלוקינו, מודים אנחנו לפניך ה' אלוקנו וכו', יהי רצון מלפניך ה' אלוקי וכו'. וכך בכל הש"ס כולו, שמות לאלפים שנכתבו במילואם, ואיך נחלק בין שמות אלו. ולפענ"ד אין לחלק בין שמות מתורה שבכתב לשמות של תושבע"פ לענין להתיר למחוק אלא כולם קדושים בקדושה ועונים באימה ואומרים ביראה.

ולעצם ההלכה הנה כבר כתבתי מזה בספרי ח"ז סי' קפ"ג ע"ש באריכות וגמרתי בדעתי לשלוח לו צילום מהתשובה הנ"ל.

 ו. תשובת הרב שלמה אבינר

לצערי איני יודע פתרון, וגם השקיות נקרעות ונגרסות, כפי שהגיב הג"ר שלמה מן-ההר למאמר בנדון באחד מכרכי 'תחומין' הראשונים.

ולאחר שראיתי תשובות ששלחת לי מרבנים נוספים הנני להעיר:

1.   דברי הגר"י אריאל מבוססים על דברי הגרמ"פ שהם חידוש גדול, שדברי קדושה שכבר אין אפשרות ללמוד בהם, אין להם כבר קדושה, כיון שאסור היה לכתוב תושבע"פ מעיקר הדין. זה חידוש גדול ומתייחס רק למה שנקרע, אבל כל הגליונות לא נקרעו. יתר על כן, הגר"י אריאל אינו מתייחס לפחי אשפה אלא למיכלי איסוף נייר.

2.   הגר"ד ליאור מתיר הנחה בפח אשפה עטוף כי אין בזה בזיון. אבל בפועל זה עובר אח"כ גריסה, והכל נקרע ומתערב, וזה בזיון.

בסיכום, עוד לא הגענו לפתרון.



[1].   השאלה הופנתה בקיץ תשס"ד למספר רבנים שתשובותיהם מובאות להלן.

[2].    ראו מאמר נפרד של הרב יעקב אריאל בנידון בכרך זה.  

עבור לתוכן העמוד