הודעת קידוש החודש ברדיו לעתיד לבא

[מתוך תחומין ד 501]

לעילוי נשמת ש"ב בחור הישיבה, צורבא מדרבנן,ישראל יצחק רמון ז"ל, שנלב"ע בדמי ימיו, בכ' טבת תשמ"ג והוא בן כלחייו .תנצב"ה

ראשי פרקים

א.      תקשרת מודרנית

ב.      עדות ע"י שליח ב"ד

ג.       "מילתא דעבידא לגלויי" מחזקת העדות

ד.      האם המשואות מהוות עדות?

ה.      דרגות שונות ב"מילתא ועבידא לגלויי"

ו.       שידורי קידוש החודש

v v v

א. תקשרת מודרנית

כידוע ,בזמן הבית ובהיות בי"ד סמוכין בארץ ישראל ,קדשו חדשים לפי הראיה ובי"ד שלחו לכל תפוצות הגולה להודיע אימתי ראש חדש ,וכל המועדות נקבעו על סמך שלוחים אלו .בשל היות מקומות מרוחקים שלא הספיקו שלוחי בי"ד להגיע עד ט"ו לחודש אירע "ספיקא דיומא "ונקבע יו"ט שני של גלויות.

והנה בדורנו ,דור הקומוניקציה ,אפשר להעביר הודעות במהירות הבזק מקצה העולם ועד קצהו ,באמצעות טלפון או רדיו ,טלביזיה או תקשרת לווינים ,וא"צ לשלוח רצים ולהודיע אישית לכל אתר ואתר.

מה גדר שימוש בתקשרת מודרנית זו להודעת קידוש החודש?

אכן קוטב השאלה היא האם בעינן גדרי עדות בנד"ז, דאם כן - נראה פשוט שאין עדות באמצעות אביזרי תקשרת מודרנית.

ב. עדות ע"י שליח ב"ד

שנינו בראש השנה (כב ע"ב): "בראשונה היו משיאין משואות .משקלקלו הכותים התקינו שיהיו השלוחין יוצאין."

ושם בגמרא לעיל" :כי אתא עולא אמר דקודשה לירחא במערבא ,אמר רב כהנא : לא מיבעיא עולא דגברא רבה הוא דמהימן אלא אפיאיניש דעלמא נמי מהימן .מ"ט ? כל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי .תניא נמי הכי : בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החודש - נאמן."

משמע שנאמנות על הודעת קידוש החודש בנויה על הכלל ש"כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי."

לכאורה יש מקום לומר שאין כאן כלל גדרי עדות ואדם הנמצא במקום מרוחק והגיעה לאזניו שמועה על קידוש החודש - ינהג במועדות לפי שמועה זו שכן כך הן דרכי ההודעה ואנו מאמינים לשמועות הרווחות במילתא דעבידא לאגלויי ,ואין צורך בגבית עדות ובתוקף של הלכות עדות המקובלות.

ברם ברמב"ם משמע להדיא שגדרי עדות שנו כאן .כך פסק בהלקדה"ח גיד" :אין השלוחין צריכין להיותן שנים אלא אפיאחד נאמן .ולא שליח בלבד אלא אפיתגר משאר העם שבא כדרכו ואמר אני שמעתי מפי ב"ד שקדשו את החודש ביום פלוני נאמן, ומתקינין את המועדות על פיו .שדבר זה דבר העשוי להיגלות הוא ועד אחד כשר נאמן עליו"

שני חידושים יצאו כאן מתחת" ידו החזקה "של הרמב"ם : א         דוקא עד כשר נאמן בדבר העשוי להיגלות כבנדוננו .ב         העד מעיד בלשון" שמעתי מפי ב"ד "דוקא ,ומשמע דלא עד מפי עד .הוי אומר: בהתפשטות השמועה בעלמא ,מאיניש לחבריה ,לא סגי ,וכל קהילה חיבת לגבות עדות מפי כשר ששמע מב"ד .כאמור ,דברי הרמב"ם ברור מללו דמיירי בגדרי עדות ונאמנות .בקשר לכך העיר המנחת חינוך) סוף מצוה ד‘(" קצ"ע ,אי דעת הרמב"ם דעד אחד נאמן מה"ת במידי לגלויי ,למה סיים כאן,' ועד כשר נאמן,' הא מבואר ברמב"ם פ"ה מהלעדות ה"ג דכל מקום שעד אחד נאמן אשה ופסול ג"כ נאמנים!

אכן הריטב"א בסוגיין חולק ומסכם" ואסיקנא דבעד אחד שיעיד לגולה שנתקדש החודש סגי ,דכל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקר .וכיון דמה"ט הוא כל הפסולין שכשרין לעדות אשה כשרין לזה .תנ"ה : אפיבא אחד מסוף העולם - פירוש לרבות עד מפי עד"

אכן גם מדברי הריטב"א משמע שבעדות עסקינן ,והשליח לגולה מעיד שנתקדש החודש ,ואין זו שמועה בעלמא .אמנם מכשירים ע"א ,פסולי עדות אפיעד מפי עד ,אך עדין תורת עדות שנו כאן.

ג. "מילתא דעבידא לגלויי" מחזקת העדות

האחרונים דנו בכל הנושא ,בגמוברמב"ם ,מצד פרטים רבים של הלעדות .הטורי אבן על אתר דן בענין עד אחד כנגד רוב וחזקה ,שכן בגמספרו שעולא העיד" שקדשוה לירחא במערבא" ,וכן "בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו ב"ד ,"ומדייק הטו"א שדוקא להעיד על חודש חסר נאמן השליח ,ויום ה - 30 -הוא ר"ח חדש ,אך לעבר את החודש ,ולקבוע ר"ח ביום 31 ,לא מיירי ,ואמאי? ופירש משום שבחודש אלול לעברו לא נאמין למודיע ,דעדותו היא כנגד רוב ,דרוב שנים אלול חסר .ושם העיר דברמב"ם לטעמיה אזיל שכתב דהא דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה אע"ג דאיחזק איסורא) דאשת איש (ה"ט משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא" ,ושיטת הרמב"ם דבכה"ג נאמן גם נגד חזקה ונגד רוב "ואין דעת כל המפרשים כן."

ובהגהות אמרי ברוך על הטו"א הוסיף "דמה דאמרינן מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי הוא כעין רוב ,"וא"כ נאמנות עד אחד להודיע על קידוש ועיבור החודש, אפיבאלול ,היא מצד עד אחד באיסורין ,וכנגד רוב השנים דאין אלול מעובר ניצב הרוב של "מילתא דעבידא לאגלויי ,"והדרא דינא לדוכתא דע"א נאמן באיסורין ,ואכתי מתורת עדות אתינן עלה.

הנצי"ב בחידושיו מרומי שדה לר"ה שם דן בדברי הטו"א ודוחהו ,ופירש שם שהנאמנות היא רק מצד שע"א נאמן באסורין ,ומאי דבעינן לטעמא דעבידא לגלויי היינו דוקא במעיד שקדשו את החודש ,ולא עברוהו ,ובכה"ג משום הצדוקים חיישינן לעדותו אלמלא כללא דלא משקר בעבידא לגלויי ,וזה עפ"י דברי רש"י במשנה ר"ה) כבע"א (דהצדוקים היו מעונינים לקלקל דוקא בקדשוה לריש ירחא ,ולא בעברוה.

הרי לך שהנאמנות היא בתורת עדות ,ו"מילתא דעבידא לגלויי "נועד לסלק חששות צדדיים בלבד ,ולא הבסיס לנאמנות בקביעת החודש והמועדות.

כיו"ב בעל השפת אמת נדרש לסוגיין בחידושיו לר"ה ומפרש דעבידא לגלויי נועד לחזק את כללא דע"א נאמן באיסורין משום שהמועדות אסורין במלאכה ,ואינו נאמן בעדותו לאסור על הבעלים אלמלא כללא דעבידא לגלויי .ושם כתב בתוך דבריו "אבל באיסורין דא"צ עדות ,כמ"ש הט"ז ביור"ד צ"ח סק"ב ,דבהוכחה בעלמא סגי ,אפיאתחזק איסורא מ"מ במילתא דעבידא לגלויי נראה דמהימן."

דבריו ברור מללו שבקידוש החודש אכן בעינן גדרי עדות ,ואין זה אפיכע"א באסורין ד"סגי בהוכחה בעלמא" .ומה שציין לט"ז ביור"ד כוונתו לדינא דמסיח לפי תומו דנאמן מעיקר הדין לטעימת תערובות ,ואפינכרי ואפיבאיסורי דאורייתא "דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי ,תדע דהרי עד אחד נאמן באסורין להתיר .ואם כן הכי נמי מסל"ת דמזה יש לנו סברא שאין שם איסור וסגי בזה .והא ראיה שקפילא מהני אפיבאינו מסל"ת מטעם דלא מרעא חזקתו ,ובמידי דבעינן עדות ודאי לא מהני דבר כזה .אלא ע"כ דבאיסורין א"צ רק הוכחה."

מצינו בשו"ת הריב"ש סימן קנה שדן באריכות בהאי דינא דעדות במילתא דעבידא לגלויי .שם נשאל בדבר הוראת רב אחד להוריד לנחלה עפ"י עד אחד שמעיד שמת האב ,"מפני שהוא דבר העשוי להגלות" .הריב"ש חולק בתוקף וסובר שרק בעדות אשה האמינו חכמים לע"א לומר שמת, דעבידא לגילויי ועוד דדייקא ומינסבא ,אך אין כלל ליחס גדרי עדות ונאמנות לע"א - ואפיעד כשר - גם במילתא בעבידא לגילויי.

ושם דן הריב"ש בדברי הרמב"ם בקדה"ח להאמין לע"א "לפי שהוא עשוי להגלות" וכתב ד"זו אינה ראיה של כלום דהתם הוי כשאר אסורין שע"א נאמן מן התורה ,ולא היו צריכים לטעם עשוי להגלות אלא מפני שחכמים תקנו שלוחים מפני קלקול הכותים וגם שבזה תקון המועדות - היה אפשר לומר שנאמין שליח ב"ד ולא נאמין ע"א ,ולכך אמרו שכל אחד נאמן כיון שהוא דבר העשוי להגלות."

המוכח מכל האמור שהדעה השלטת בראשונים ובאחרונים היא שמבשרי קידוש החודש או עיבורו ,ומפיצי לוח המועדות היו בבחינת עדים ונדונו עפ"י גדרי האמנתם .המציאות שעבידא לאגלויי תורמת לכך שנסתפק בע"א כשר) לרמב"ם (או אפיפסול) לראשונים אחרים(, אך מידי עדות לא יצאנו.

ד. האם המשואות מהוות עדות?

ולפי כל הנ"ל יש אתנו מקום לעיונא טובא בהשאת המשואות בראשי ההרים, וכי הדלקה זו נושאת אופי של הגדת עדות?

לכאורה היה מקום לומר דאה"נ והדלקה זו מהוה מעין שפת דיבור בסימנים מוסכמים ,וכעין "איתות מורס "שיש בו אותיות ומלים .וכך לשון המשנה) ר"ה כ"ב ע"ב( "מוליך ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי ,עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש" .ברם זאת לא ניתן להיאמר ,וברי שאין כאן עדות כלשהיא ; דהתינח ההדלקה עצמה אך העדר הדלקה הכיצד היא מהוה עדות ,וכי שתיקה כהעדאה ,אפיאם סימן מוסכם לכך ? והרי שנינו שם בגמ') כ"ג ע"א (ביחס לר"ח שחל בליל שבת "וליעביד בין אמלא בין אחסר וכי מקלע ר"ח בע"ש לא ליעביד כלל וכיון דלא עבדינן מוצאי שבת ועבדינן אמלא מידע ידועי דחסר הוא" .וכי שמץ עדות במוסכמה כזו ,ובהעלאת המסקנה שהחודש התקדש בפלפולנו? היכן ,איפוא ,העדות לבאי עולם על החודש בראשונה ,כשהיו משיאין משואות בראשי ההרים לפני הטעית הכותים ?

אכן נלענ"ד דבראשונה ,בתקופת המשואות ,אכן לא נזקקנו להלעדות .כשההודעה נערכת בפרסום כה רב ,משואות בראש כל ההרים ,הרי זו ודאות ברורה ומהימנה ועדיפא אפיממילתא דעבידא לאגלויי .יתר על כן גם העדר משואה הריהי "מידע שלילי "מובהק וממנו למדים שהחדש התעבר ,או שהתקדש בשבת ,וכהוה אמינא בגמ' "דלעביד בין מלא בין אחסר ,"ובליל שבת נסיק מתוך אי ההדלקה שקדשוה.

ה.         דרגות שונות ב"מילתא ועבידא לגלויי"

והנה בהאי כללא דמילתא דעבידא לאגלויי מצינו בריב"ש שם) קנה (דהבחין בכמה מדרגות בענין ,ולאו בחדא מחתא מחתינהו .וז"ל : "כי מעיינת בהא מילתא שפיר תמצא שאין כל מילתא דעבידי לאגלויי בגדר אחד יש שהוא דבר מפורסם לכל ועתיד ליגלות בודאי בקרוב ,כההיא דקדשו ב"ד את החודש ,וכן שטרא פרסאה) = דלועזית (דמקרינן ליה לשני עכו"ם זה שלא בפני זה ומגבינן ביה מבני חרי ,לפי שזה דבר שלא ישקרו בו מפני שרבים יודעים הלשון ההוא ובידנו לחקור עליו .וכן בבדיקת סימני נערה ...ויש דבר שאמרו בו ג"כ מילתא דעבידא לאיגלויי ואינו בגדר זה ,שאינו דבר מפורסם ואין בידינו לגלותו וגם אינו ודאי שיגלה אלא שאפשר שיגלה באיזה זמן .כגון מת פלוני, שהרי אף אם הוא חי אפשר שלא יבוא לעולם כי ירחיק נדוד לקצה הארץ ,אלא שאם יבוא לא יהיה טענה למי שהעיד עליו .ובזה אינו נאמן אלא מדרבנן בצירוף טעם דיוק האשה) = ואילו באופן הראשון נאמן גם בממון (...ועוד יש שהזכירו מילתא דעבידא לאיגלויי שאינו בגדר אלו ,שאינו דבר מפורסם ,אלא שידענו שהיו עדים בדבר ואם נחקור אותם אפשר שיזכרו ויעידו ובזה אין מוציאין ממון מן המוחזק בו ...הרי שאין כל המקומות שקראו חכמים מילתא דעבידא לאיגלויי שוין ובגדר אחד ,"עכ"ל הריב"ש.

אמור מעתה דיש מציאות של פרסום רב שאינו בכלל עדות .השאת המשואות ,או העדרן ,הם הם "הוכחה פרסומית "סבירה שאיננה נזקקת לאופני עדות.

ו.  שידורי קידוש החודש

אם כנים אנו נלע"ד פשוט וברור כי מהרה יבנה המקדש ויחזור הדבר לאיתנו ולתיקונו הראשון ותשוב סמיכת חכמים למקומה ונשוב בע"ה לקדש חדשים עפ"י הראיה,- או אז נוכל להודיע לכל באי עולם על קידוש החודש או עיבורו באמצעות שידורי רדיו וטלביזיה או בכל דרך תקשרתית אחרת שיש לסמוך עליה לפי דרכו של עולם ,בפרסומא רבה.

כאמור אין צורך לגדרי עדות להודעה זו ,וכל עיקרה הוא פרסום אמין ובטוח .כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה ,ניתן לפרסם מקצה העולם ועד קצהו מבלי לחוש לקלקול הכותים ,עפ"י הסבירות המקובלת.

אם נרחיק לכת נוכל להסיק ,איפוא ,שלא יהיה עוד מצב של "ספיקא דיומא" ביחס לתיקון המועדות) פרט ,אולי ,לראש השנה שא"א לשדר ביו"ט .אמנם יתכן שתימצא עצה הלכטכנית להודיע על ר"ח תשרי גם ביו"ט אפישחל בשבת ,ואכתי צריכינן למודעי(.

אכן מאי דנהיגינן השתא ביו"ט שני של גלויות הוא מחמת "דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם" ולא מחמת "מהרה יבנה מהקדש" ויחזור הדבר לכמות שהיה, ויו"ט שני של גלויות שריר ובריר וקים [ אולם עי' המועדים בהלכה להרש"י זוין עמ' קעג הע' 87].

עבור לתוכן העמוד