15 שנות גיור ממלכתי מזוית אישית וציבורית

[1]

 

ראשי פרקים

א. ערש הגיור הממלכתי

ב. ייסוד מינהל הגיור

ג.  התעלמות 'ועדת נאמן'

ד. גלגולי מינהל/מערך הגיור

ה. הרוח המפעמת

ו.  מדיניות הגיור ההלכתי

ז.  חסמי התרחבות הגיור

ח. צופה פני עתיד

v v v

"ריבונו של עולם! רוצה אני בכל לבי לתת לך משהו.

משתוקק אני להתקרב אליך ולעשות לך נחת רוח.

מה אתן ומה אוסיף לך?

האלמד תורה?

הלא זה עידן ועידנים שלומד אני בכל כוחי.

האוסיף להתפלל?

הלא תמיד משתדל אני בעבודת התפילה.

הלוואי שיכולתי להתגייר!

אך מה אעשה? נולדתי יהודי!"

(האדמור מפיאסענצא הי"ד; מאמר צו וזירוז)

השורות הבאות נכתבות בתחילת שנת תשע"א, במלאת חמש-עשרה שנה למערכת הגיור הממלכתית בישראל. זכיתי לייסד את מינהל הגיור בשלהי תשנ"ה (95), מטעם הרבנות הראשית, כפי שיתואר להלן. מינהל הגיור החל לפעול בצורה סדירה מראשית שנת תשנ"ו (96) ולאחר כארבע שנות כהונה כראש המינהל הפכתי להיות דיין גיור מן השורה. במקביל לישיבתי באחד ההרכבים (יום בשבוע, כמו שאר הרכבי הגיור) אני פעיל בתחום הגיור בהרצאות, מאמרים, רבי-שיח ומעורבות ציבורית ענפה כ'לוביסט' למען הגיור, כולל בועדות הכנסת ובמסגרות שונות. מעורבות זו היא, בראש וראשונה ברמה הציבורית, אך לא מעט גם בסיוע, בהדרכה ובעצה פרטנית למתגיירים ולמתגיירות. זכיתי איפוא למבט רחב בסוגיא זו, ואנסה לסכמו מעט במאמר זה.

א. ערש הגיור הממלכתי

נכנסתי ראשי ורובי, רוחי ונפשי, לעולם הגיור עת פנה אלי בשנת תשנ"ה (95) הרב אליהו בקשי-דורון (חברי מנוער), כשנתיים לאחר התמנותו לכהונת הראשון-לציון, ודבר בפיו: "כנשיא ביה"ד הגדול אני מופקד על נושא הגיור בישראל. בשנים אלו (שנות ה-90!) זורמים גלי עליה נרחבים מארצות חבר העמים לשעבר ומאתיופיה. לא אוכל לאשר גיורים 'פרטיזניים' כבעבר. בדוק את הנושא והצע מסגרת מתאימה לגיור רבני-ממלכתי בישראל". לא הייתי זקוק להמרצה נוספת ומיד שקעתי בסוגיא שהיתה עבורי חדשה לחלוטין.

עד מהרה למדתי כי הגיור בישראל, כדי שיוכר ממלכתית, חייב לקבל את אישורו של הרב הראשי לישראל (אחד משניהם), בתוקף היותו 'ראש העדה הדתית' (מושג משפטי מימי המנדט הבריטי). בשנים שקדמו, בימי כהונת הרבנים שלמה גורן ועובדיה יוסף (בשנים תשל"ב-מ"ב 72-82), 'תיק הגיור' ברבנות הראשית היה בידי הרב גורן, אשר עוד מימי כהונתו כרב הצבאי הראשי עסק אישית בגיורים. במעורבותו נפתחו אולפני גיור בקיבוצים הדתיים בשיתוף הדוק עם הסוכנות היהודית, ובניצוחו של ר' אבישי דאום. בימי הרבנים הראשיים אברהם שפירא ומרדכי אליהו (תשמ"ג-תשנ"ג 83-93) האחריות לנושא הגיור היתה בידי הרב שפירא במהלך כל הקדנציה. הוא נהג לאשר כמעט אוטומטית גיורים שנערכו ע"י רבנים מקומיים מכהנים, בהתאם להשקפת עולמו הביזורית שרב מקומי הוא בעל הבית בתחומו. אחריהם כיהנו משנת תשנ"ג (93) הרבנים ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי-דורון, כאשר האחרון היה אחראי לגיור בחמש שנות הכהונה הראשונות בהן כיהן כנשיא ביה"ד הגדול. בהמשך הקדנציה, עפ"י עקרון הרוטציה, עברה האחריות לרב לאו, וכדלהלן.

בגורלו של הרב בקשי-דורון נפלה איפוא האחריות לגיור בשנות התשעים, עת גלי עליה גדולים זרמו לישראל מחבר העמים, וכן עלייה מסיבית של בני ה'פלאשמורה' מאתיופיה. מעבר למדיניותו, שכבר הוזכרה, שלא לאשר אוטומטית גיורים 'מקומיים' ללא בקרה, התגלו באותן שנים פרשיות של שחדי גיור. אמנם בודדות אך הן הקרינו אור כהה על נושא הגיור בכללותו.

בבתי הדין הרבניים האזוריים כמעט שלא גיירו בשל השקפת עולמם החרדית של מרבית הדיינים. ואם פה ושם ניאותו דיינים בודדים לטפל בפניות לגיור הם ספגו, כבר בשנות התשעים, קיתונות של שופכין ורותחין בעתונות החרדית. הרכב ירושלמי שעסק גם בגיור, ובו כהנו הרבנים עזרא בצרי, שלמה פישר וזלמן-נחמיה גולדברג, 'זכה' לעלבונות ולהטחות בוז ובוץ.          

כאמור, הכדור התגלגל לפתחי, והקדשתי כמה מחדשי קיץ תשנ"ה (95) להכרת הנושא. נכחתי בדיוני גיור בבית הדין האיזורי בירושלים הנ"ל, נפגשתי עם הרבנים צפניה דרורי, חיים דרוקמן ויוסף אביאור שטיפלו במשך שנים במתגיירים רבים על פי המורשת שנחלו בחצרו של הרב שלמה גורן; הכרתי מקרוב את אולפני הגיור שפעלו בקיבוצים הדתיים ומעט גם בערי הארץ ומושבותיה ע"י ארגונים וולונטריים שונים (כמו מכון-מאיר, נחלת-צבי, שבות-עם, עיריות נתניה ובת-ים, אור-עציון ועוד); בקרתי באתרי הקליטה של עולי אתיופיה והתוודעתי לפעילותו המבורכת של הרב מנחם ולדמן בקרב עדה זו, כולל בתחום הגיור; וכמובן, עיינתי כפי מסת ידי גם במקורות הלכתיים והשקפתיים בנושא הגיור.

ב. ייסוד מינהל הגיור

גיבשתי לעצמי השקפת עולם הלכתית ומעשית ושבתי אל הראשל"צ ובידי הצעה מפורטת; הקמת מינהל גיור 'חיצוני' שיפעל מטעם הרבנות הראשית, תוך שיתוף פעולה בינ-משרדי עם משרדי הדתות (דאז), החינוך והקליטה וכן הסוכנות היהודית לישראל. לוז ההצעה היה להקים מערכת בתי דין מיוחדים לגיור אשר יאוישו ע"י רבנים בעלי גישה חיובית וידידותית לגיור. בתי דין אלו יפעלו בחסותו ומטעמו של הרב הראשי לישראל הממונה על הגיור (לפי המסורת מדובר בנשיא בית הדין הגדול, אך אין הכרח משפטי לכך). מכח חסות זו הגיורים יוכרו כמאושרים על ידו, שהרי הם פועלים מכוחו. תוקפם ההלכתי והחוקי יהיה זהה לגיורי בתי הדין האיזוריים אשר הוכרו ע"י המדינה לאורך שנים ארוכות כמאושרים מכללא ע"י נשיא בית הדין הגדול, גם אם אינו מכיר אישית כל תיק, ואף לא נציגו.

סוכם שבתי הדין הללו יתוקצבו ע"י משרד הדתות  (באותה עת כל בתי הדין הרבניים בישראל פעלו במסגרתו) ואילו משרדי החינוך והסוכנות, השותפים למיזם, יפעילו ויממנו את מערכת ההכשרה לגיור (אולפנים). משרד הקליטה יתקצב את ההיבטים החוויתיים באולפני הגיור, כמו שבתות משותפות בבתי הארחה עם בני הזוג, סיורים לימודיים בירושלים, מסיבות חג, הפקת סרטוני חוויה וכד'. כמו כן משרד זה יהיה אחראי להסברה ולמידע.

מן היסוד נקבעה מדיניות לפיה אולפני הגיור ובתי הדין המיוחדים הם 'כלים שלובים', וליתר דיוק: מערכת אחת בת שתי קומות. הגישה לבתי הדין, לקומה העליונה, תהיה רק דרך אולפני הגיור, בקומת הקרקע. הוחלט בועדת ההיגוי (ר' להלן) שהאולפנים יפוקחו ע"י נציגי הדינים (שנקראו: שלוחי בית דין), וכך יווצר אימון מצד דייני הגיור בניצבים לפניהם. האולפנים נועדו להחליף 'מורים פרטיים' שעדרו בערוגה זו, מתוך חשש לתשלומי-יתר תמורת המלצות-חמות יותר. עוד נטען שיש עדיפות ערכית וחוויתית ללימוד קבוצתי לעומת לימוד פרטי.

הרב בקשי-דורון אימץ את ההצעות ובקשני לעמוד בראש המינהל שיפעל במסגרת מכון 'צומת', מעין 'הפרטת שירותי הגיור'. הרב נכנס לעובי הקורה וגייס את תמיכת משרדי הממשלה הנזכרים, וכן דרש פטור ממיכרז למשך 4 שנים, כפרוייקט בהקמה. מצוייד בברכת הרבנים הראשיים שקדמו - הרבנים עובדיה יוסף, אברהם שפירא ומרדכי אליהו -  נעתרתי, ומערכת הגיור הממלכתית קמה ותהי (חשון תשנ"ו, 10.95). נתמנתה ועדת היגוי בינ-משרדית בראשות מנכ"ל משרד הדתות דאז, אבי בלושטיין; נבחרו כ-25 רבנים שנחזו כמתאימים (כמעט כולם מחוגי הציונות הדתית) אשר שובצו להרכבי גיור (יום בשבוע) בפיזור ארצי (צפון, מרכז, ירושלים ודרום); התמנו 'שלוחי בית דין' שסובבו באולפנים, הכירו את המורים וניווטו אותם לתכנית לימודים אחידה שהומלצה על ידי מינהל הגיור (עסק בכך רבות עוזרי הנאמן, הרב רפי אוסטרוף). שלוחי בתי הדין הם גם שהמליצו על מועמדי הגיור לבית הדין, זימנו אותם לימי הדיונים וטיפלו בטבילה, מילה וחתונות. מינהל בגיור הפיק מעשי בית-דין ותעודות המרה רשמיות, צעד המסמל את השלמת תהליך הגיור.

תשומת לב מיוחדת, מאז ועד עצם היום הזה, ניתנה במערכת הגיור לעולי אתיופיה הנוטלים חלק נכבד מ'נפח' הגיורים בישראל. באותם שנים נקבע ע"י הראשון לציון כי (כמעט) כל העולים שהגיעו לאחר מבצעי 'שלמה' ו'משה' טעוני גיור בהיותם נחשבים כ'פלאשמורה' אשר מוצאם היהודי לא ברור דיו, ומאידך רבו בקרבם נישואי תערובת. החלטה זו לא נתקבלה בברכה אצל חלק מנכבדי העדה, ו'ארגונים למען', אשר ראו בהם יהודים שרשיים שהתרחקו. מכל מקום, הראשון לציון החליט וכך נקבע. באורח פרדוכסאלי עולי אתיופיה אלו, שעברו תהליך גיור, מתקבלים בקהילות מסוימות כ'יהודים בטוחים' יותר מאשר אחיהם-קודמיהם שעלו במבצעי 'שלמה' ו'משה' ולא נדרשו לגיור. עולי אתיופיה גם זוכים לפריבילגיה בכך שבתי הדין 'יורדים' אליהם למרכזי הקליטה, וישיבות הגיור מתקיימות בתחומם.   

כדי להכשיר את דייני הגיור הטריים באנו בדברים עם הרב הדיין הותיק אברהם אלמליח מירושלים (אשר כיהן שנים רבות כדיין איזורי, כחבר בית הדין הגדול ואף כמנהל בתי הדין הרבניים, וכבר פרש לגימלאות) ובקשנו ממנו לשמש מעין 'חונך ראשי' לדייני הגיור. גישתו ההלכתית-חברתית-ידידותית משמשת עד היום נר לרגלי סגל דייני הגיור שהתפעלו מכישוריו ההלכתיים, הפרקטיים והחברתיים כאחת. בצידו השרה על המערכת רוח נכונה הרב דב ליאור, דיין ותיק ומובהק. דייני הגיור הטריים למדו הרבה מנסיונם, ויצקו מים על ידיהם של הרבנים צפניה דרורי, חיים דרוקמן ויוסף אביאור (שנזכרו לעיל) אשר התמחו בסוגיות אלו, הלכה למעשה, משך שנים רבות.

לאחר תקופה מסוימת נכלל במערכת גם הרכב 'חרדי' שפעל מטעמנו בברכת הרב יוסף-שלום אלישיב, תוך הערכה הדדית.  

ג. התעלמות 'ועדת נאמן'

כאן מקום אתי להעיר אשר על לבי מזה שנים רבות; מערכת גיור זו פעלה במרץ רב מתחילת שנת תשנ"ו (אוק' 95) ומתמידה בכך עד עצם היום הזה, הרבה לפני הקמת 'ועדת נאמן' שהתמנתה ביוני 97 לבדיקת נושאי הגיור, בעקבות עתירות לבג"צ של תנועות לא-אורתודוקסיות. ועדה זו ישבה על המדוכה 50 ישיבות והגישה את המלצותיה בשנת תשנ"ח (98). בין השאר הציעה מה שכבר היה בפועל ותיפקד היטב, ללא איזכור וללא התייחסות למצב הקיים, כביכול 'גילתה את אמריקה' בתחום בתי הדין לגיור ודרכי תיפקודם. כך הוצע בסעיף 10 להחלטות 'ועדת נאמן':

(א) הרבנים הראשיים לישראל יקימו בתי דין מיוחדים לגיור וימנו את חברי בתי הדין לגיור.

(ב) בתי דין לגיור יוקמו במקומות שונים בארץ בהתאם לצורכי האוכלוסיה.

(ג) המדינה תייעד תקציב להקמת בתי הדין לגיור ולתפעולם השוטף.

כאמור, הועדה בחרה להתעלם לחלוטין מן המצב הקיים משכבר השנים, ומכך שבעצם המלצותיה בקשר לבתי הדין לגיור כבר 'חיות ונושמות' מעל שנתיים. יתר על כן, 'ועדת נאמן' לא הגיבה כלל לפניותיי להופיע בפניה כראש מינהל הגיור ולתאר את הקיים בשטח (אולי כדי 'לא לגנוב את ההצגה'?).

גם לאחר המלצות 'ועדת נאמן' לא חל שום שינוי בהרכבי בתי הדין ולא במדיניותם, שהיתה ידידותית ואוהדת מן היסוד. השינוי העיקרי שחל הוא בתחום ההכשרה לגיור. הוקמה מערכת לאולפני גיור, בתיקצוב ממלכתי נדיב, אשר בהנהלתה יושבים גם נציגים לא-אורתודוקסיים. תחת כנפי מערכת זו הוקמו גם אולפני הגיור הצה"ליים בהמרצת קצין חינוך ראשי דאז, האלוף אלעזר שטרן. הרב הראשי לצה"ל מינה בתי דין צבאיים ובראשם כיהנו, ומכהנים עד היום, דיינים מוסמכים מן המיגזר הגיורי האזרחי. ניתן לומר איפוא בפה מלא כי בתי הדין לגיור בצה"ל שוי-ערך ושוי-רמה לבתי הדין במיגזר האזרחי. אי אפשר לומר כן על אולפני הגיור הצה"ליים, המקוצרים ודחוסים. מאידך יש בהם יתרונות רבים מבחינה לוגיסטית, חוויתית ומשמעתית.

ד. גלגולי מינהל/מערך הגיור

ארבע וחצי שנים (תשנ"ו-תש"ס 96-2000) פעל מינהל הגיור במסגרת מכון 'צומת', שהתחייב, בהסכם שנתי ובתיקצוב מוגדר ומבוקר, לספק למשרד הדתות 'שירותי גיור' בהיקפים ככל שידרש, לפקח על אולפני הגיור ולקחת חלק פעיל בועדת ההיגוי הממשלתית. בשנת תשנ"ח (98) חלה רוטציה בין הרבנים הראשיים לישראל ותיק הגיור הועבר לאחריות הרב ישראל מאיר לאו, שהחל לכהן כנשיא ביה"ד הגדול. הרב לאו המשיך במדיניות הנותנת גיבוי מלא לבתי הדין המיוחדים שפעלו במסגרת מכון 'צומת'. תקנה חשובה אחת זכורה לי מימי הרב לאו; הקפדה הדוקה על כך שאב בית הדין בכל הרכב יהיה בעל כושר לדיינות מטעם הרבנות הראשית לישראל. הוי אומר, האב"ד (לפחות) ראוי היה לכהן בבית דין איזורי רגיל. בכך שאף הרב לאו, ובצדק, לסכור את פי המקטרגים על הגיור בטענה כאילו העוסקים במלאכה אינם רבנים ראויים.[2]  

לאחר 4 שנות מינהל גיור על מי מנוחות התברר שאי אפשר לקבל פטור ממיכרז ממשלתי מעבר לתקופה זו. הרב לאו לא מצא לנכון לקיים מיכרז מחשש שמא ארגונים לא-אורתודוקסיים יגישו מועמדות בתנאים משופרים ו(וחלילה)יזכו. הרב לא קיבל את עמדתי שניתן לשבץ במיכרז סעיף הדורש הכרה בארגון הזוכה מטעם הרבנות הראשית, וע"י כך לנטרל חשש זה. במקביל, הושמעה גם הערה מפי היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, ש"אין זה יאה" כי המדינה תסתייע בעמותה חיצונית לשירותי גיור שיש להם מעמד משפטי.

בחשון תש"ס (1999) הזמינני הרב לאו להצטרף אליו לטקס הזכרון הממלכתי לרצח יצחק רבין ז"ל. בפגישה שקיימנו לאחריו שאל מהי עמדתי בדבר העברת מינהל הגיור לאחריות הנהלת בתי הדין הרבניים ה'רגילים'? השבתי כי זו אכן המסגרת הראויה וה'טבעית', אך אני אישית לא אוכל לעמוד בראשה בשל מחויבותי למכון 'צומת' - מפעל חיי. הוספתי כי אעמיד לרשות המסגרת החדשה את כל הידע שברשותי, כולל תוכנות המחשב שפותחו במיוחד לצורך זה, וסיוע תכני ולוגיסטי ככל שידרש. בשל חיבתי לנושא הגיור בקשתי להישאר במערכת כדיין גיור מן המנין, והרב לאו העניק לי מינוי מיידי. מאז ועד כתיבת שורות אלו אני מכהן כדיין בהרכב קבוע, יום בשבוע. אעיד על עצמי שאני מתמיד בקבלת גרים במאור פנים, ובמקביל משתדל לסייע לפניות פרטניות למועמדי גיור, להיות מעורב בשיח הציבורי סביב הנושא, לכתוב ואף להתפלמס אודותיו, ו...לאמץ אישית מתגיירים ומתגיירות כפי כוחי.

במהלך שנת תש"ס (2000) פעלו בתי הדין המיוחדים לגיור בחפיפה בין הנהלת בתי הדין ובין מכון 'צומת'. תיק הגיור האחרון שנרשם במחשבי 'צומת' הוא מתאריך ספטמבר 2000. מאז בתי הדין פעלו כמחלקה אורגנית בבתי הדין הרבניים, בניצוחו של הרב אליהו בן דהן, המנכ"ל דאז.  

חלפו 4 שנים נוספות עד לפירוק משרד הדתות והעברת בתי הדין הרבניים למשרד המשפטים. באותה עת החליטה ממשלת ישראל, במעורבות ישירה של ראש הממשלה דאז אריק שרון, כי הגיור לא יועבר עם כל בתי הדין הרבניים וישאר צמוד לראש הממשלה במשרדו. החלטה זו נולדה על ברכי בקורת ציבורית גוברת והולכת על כך שכביכול בתי הדין לגיור 'לא מספקים את הסחורה'. אולפני הגיור 'פרי ועדת נאמן', שפעלו תחת הנהלת משותפת עם זרמים לא-אורתודוקסיים, בסיוע גורמים חילוניים וליברליים נוספים, הרעיפו בקורת רעשנית כלפי בתי הדין ה'מחמירים' וה'מתחרדים', תוך נפנוף בטענה שכאילו ניתן לוותר על מעמד קבלת המצוות בעת הגיור. הם גם הכבירו טענות על הכבדות ביורוקרטיות, והתוצאה; בתי הדין המיוחדים לגיור נתלשו מזיקתם לכלל בתי הדין, וכך נולד 'מערך הגיור' שהחל לפעול במשרד רוה"מ בשנת תשס"ה (2005). במבט לאחור אומר כי לא זו בלבד שהבקורת שלהם לא הצטמצמה אלא שהחסמים הביורוקרטיים גברו ותפחו, ודוקא תחת כנפי משרד רוה"מ, וכדלהלן.

עקירת בתי הדין לגיור ממחוזות המימסד הדתי, קרי הרבנות והנהלת בתי הדין האיזוריים, ונטיעתם במשרד 'חילוני', חייבה ניסוח תקנות מורכבות להבטחת כפיפות הלכתית לרב הראשי, בצד כפיפות מינהלית למנכ"ל משרד רוה"מ. מצב כלאיים זה יצר משרת 'ראש מערך הגיור' המוסכם על שני 'בעלי הבית'. הרב חיים דרוקמן נתמנה לתפקיד והוא מתמיד בו עד עת כתיבת השורות, בראשית תשע"א (10.10).    

ארשה לעצמי להביע כאן דעה אישית; העתקת מערך הגיור למשרד רוה"מ היתה שגיאה רבתי משתי בחינות, רבנית ומינהלית. מבחינה רבנית הזיקה והסמיכות להנהלת בתי הדין ה'רגילים' היתה מעין הצהרת אחווה וצמידות לבתי הדין החרדים. קורת הגג המשותפת מיתנה את הבקורת מן האגף החרדי, וזו החלה לנשב בעוז בעיקר לאחר 'הדבקת' הגיור למשרד רוה"מ ה'חילוני'. העולם החרדי מפרש זאת כסמל של 'השתלטות' לא-רבנית על בתי הדין לגיור.

סיבה 'רבנית' נוספת לשגיאה בהעברת בתי הדין לגיור למשרד רוה"מ קשורה לכך שבשלב נוסף הועברו גם האחריות ותקציבי אולפני הגיור לאותה כתובת במשרד רוה"מ, כולל מסע הפרסום. יש יותר מטעם לפגם רבני שאותו גורם מינהלי המפעיל את בתי הדין לגיור הוא גם ה'משווק' את הגיור. זיקה כזו נושאת אופי מעין 'מיסיונרי' הקושרת את בתי הדין במערכת ה'משכנעת' לגיור. היהדות שוללת מיסיון ורואה בעין רעה 'הטפה' לגיור (עד כדי אמירות חז"ליות קיצוניות שאין כאן המקום לפרטן). המשימה ההסברתית והפצת תודעת הגיור צריכה להיות מטעם 'עם ישראל', ולא מטעם דייני הגיור.  

והבעיות בתחום המינהלי; משרד רוה"מ איננו משרד תפעולי ובודאי איננו אמון על ניהול שירותי דת. מאז נטל את האחריות למערך הגיור מתרחשים בו יחסי אנוש לא חיוביים, התדיינויות מינהליות בלתי פוסקות, מאבקים בינ-אישיים וכד'. לא מיותר לציין כאן כי ועדת בקורת מטעם נציבות שירות המדינה כתבה דו"ח מפורט על פעילות 'מערך הגיור'. המסקנה הראשונה והבולטת של הדו"ח (מחודש ניסן תשנ"ח, 4.08) היא:

רה-אורגניזציה במערך הגיור: הפתרון המיטבי ליחידת מערך הגיור הוא בהעברתה למקומה הטבעי, למינהל בתי הדין הרבניים (או לרבנות הראשית עצמה) תחת כפיפותו הישירה של הרב הראשי. 

המלצה זו לא בוצעה, לדעתי, מסיבות פוליטיות ואולי אישיות. אני מתנבא כי צרות מינהליות עתידיות לצוץ השכם והערב במערך הגיור, ואי שביעות רצון מתיפקודו ומתפוקתו, יניעו את מקבלי ההחלטות לאמץ מסקנה טבעית וראויה זו של העתקת המערכת אל תחת כנפי הנהלת בתי הדין. העברת מערך הגיור ממשרד ראש הממשלה למשרד לשירותי הדת היא אמנם טבעית וראויה מבחינה מינהלית אך לדעתי המקום הראוי הוא תחת אותה קורת גג עם בתי הדין הרבניים האיזוריים. רק זיקת-אחווה זו תעניק לבתי הדין לגיור את מעמדם התורני הגבוה הנדרש, ותמתן את הבקורת החרדית כלפיהם כבתי דין 'מקילים, תוצרת הציונות הדתית'.  

ה. הרוח המפעמת

מינהל הגיור קם על ברכי תחושת השליחות והאתגר שנשקו לפעמי הגאולה אשר התבטאה בקיבוץ מאות אלפים מנדחי ישראל. הללו זרמו לציון מעבר למסך הברזל (מארצות חבר העמים לשעבר) ומעבר ל'נהר סמבטיון' האגדי (מאתיופיה). קהיליית הגיור כולה (דיינים, שלוחי בית דין, מורי האולפנים ועובדי המינהלה) חשו בשנות הבראשית יום-יום את דברי רבי צדוק הכהן מלובלין, עוד בטרם הכרנו את דבריו במקור (פרי צדיק, נצבים יח). לדבריו, הפסוק הכל-כך מרגש השגור בפינו בימים הנוראים; "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה כז,יג) מדבר על גיורן של הנשמות שנטמעו, שנדחו ושנאבדו בגלויותינו הרבות. גישה זו, של השבת הנשמות אשר ניצוצי יהדות עדין לוחשות בהן, מאפשרת לנו לעסוק יותר באמונתם ובאורח חייהם של המתגיירים והמתגיירות ופחות במניע שדחף אותם לבוא ולהסתפח לעם ישראל ולתורתו.

כך זכינו להכניס תחת כנפי השכינה רבבות מתגיירים, מהם כ-80% נשים בגיל הפריון. מאז ייסוד מינהל הגיור וגלגולו ל'מערך הגיור', ועד כתיבת שורות אלו, התגיירו עשרות אלפים בהיקף אשר לדעתי לא היה כמותו מאז מעמד הר סיני. אני אישית חש סיפוק רב מתרומתי לעשיית היסטוריה זו. כאן מקום לציין בהדגשה רבתי כי למרות 'הרוח הגאולתית', שהיא מעצם הגדרתה ציבורית וכוללנית, דיוני בתי הדין מתקיימים באורח פרטני אחד-על-אחד, ולא תחת שום הכללה קבוצתית.

תחושת השליחות לא כהתה ולא הוקהתה, גם לנוכח מאבקים ופולמוסים ציבוריים לרוב. היא שבה ומזינה את עצמה מחדש כל אימת שאנו נפגשים במעמד גיור מרגש וחוויתי, כמעט בכל שבוע, בכל הרכב. זכינו, דייני הגיור ושלוחי בתי הדין, לרגעים מרטיטי לב ונפש רבים. קשה לתאר במילים את החוויה של מי ששותף להכנסת נשמות לעם ישראל ולהשיבן לחיק שורשיהן. מעט מזעיר מרגשות אלו שוקעו ברשימות שונות שפרסמתי במרוצת השנים ואשר הובאו בספר זה. משהו מתוך חוויה זו ניתן לשמוע במילותיו של האדמו"ר מפיאסענצא אשר צוטטו בראש המבוא, והן מתמצות במילים: "רבש"ע, הלוואי שיכולתי להתגייר"...

חוויות רבות מזומנות לנו כאשר פוגשים אנו מדי פעם גיורות רבות הניכרות בלבושן הצנוע, לעתים רבות בכיסוי ראשן לאחר נישואיהן, ובילדיהם המתחנכים בחינוך דתי. חוויה מיוחדת שמורה לנו המתייחסת לבני זוגן היהודי של המתגיירות. במקרים רבים מאד הם הושפעו לטובה מרצינות בנות הזוג וחזרו בתשובה, מלאה או כמעט, לשמחת לב משפחתם היהודית. גם לנושא זה יחדתי מאמר שהובא בספר זה.  

ו.  המדיניות ההלכתית

הגיור הוא נושא שקל לצטט כלפיו מקורות אוהדים ומסתייגים בנשימה אחת. הן בהלכה, הן במחשבה והן באגדה נמצא שפע של התייחסויות מכיוונים שונים ומנוגדים, ולא כאן המקום לגבב ציטוטים.

מלכתחילה ידענו במינהל הגיור כי דרכנו התורנית לא תהא סוגה בשושנים, וכי נספוג בקורת מימין ומשמאל ומהאמצע; מן הכיוון החרדי, מהצד החילוני ומן המחנה הדתי-ליברלי. ואכן, ויכוחים הלכתיים, ציבוריים ותקשורתיים לרוב מלווים את עולם הגיור בהתמדה.

גישת היסוד הנקוטה בבתי הדין המיוחדים לגיור היא להאמין לניצבים בפנינו, לאחר שעברו את מסננת אולפן הגיור, ולא לחשוד בכל אמירה שמא היא שקר והעמדת פנים. מקובלת עלינו הגישה ההגדרתית כי הדיון בבית הדין איננו בירור עובדות משפטי המתנהל בין שני צדדים, כאשר כל צד סותר ומכחיש דברי חברו. אין בגיור 'צד שני', ובית הדין משים עצמו כ'ועדת קבלה לעם ישראל', המנסה לסייע למי שעומד בקריטריונים. 

להלן מספר נקודות הלכתיות המצטרפות למארג של 'מדיניות הגיור' הנקוטה בידי דייני הגיור הממלכתי.

א.  מניעי הגיור:

בפועל ניתן לומר כי המניע לגיור לא מהווה מחסום וכמעט שלא נלקח בחשבון. גיורים לשם אישות, או למטרה אחרת, עוברים את מסך בתי הדין לגיור, ולא רק היום. לדעתי מרבית הגיורים (מימות ...רות המואביה) היו 'לשם'. לא ידוע לי אפילו על מקרה אחד שבית דין לגיור ממלכתי פסל על הסף בשל מניע ברור, כולל רצון לקבלת אזרחות. אגב, גם בתי הדין החרדים העוסקים בגיור נוהגים כך, אם כי ארכו הדברים על כך במקורותינו, בספרות הראשונים והאחרונים. אגב, הגורם היחיד בישראל שמעכב גיורים בשל מניע היא 'ועדת החריגים' של משרד הפנים (ראו להלן: חסמי הגיור) המעכבת בקשיחות העולה כדי 'רשעות', ובסופר-ביורוקרטיה, את הפונים (בעיקר הפונות) להתגייר שאינם אזרחי ישראל, גם אם מדובר בבת זוג מיועדת לישראלי. בתי הדין לגיור אינם רואים בכך מחסום, אם התהליך הוא אמיתי וכן.

ב.   קבלת המצוות:

נאמנים אנו לשולחן-ערוך שאין גיור ללא 'קבלת מצוות בפני שלשה' הראויים לדון. כך נפסק ביורה-דעה (יור"ד רסח,ג): "כל ענייני הגר ... צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב'... הוי גר, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה"[3].

כל נסיון מן האגף הדתי-ליברלי, לדלג על הצהרה כזו כאילו איננה הכרחית בהלכה, אין לו אחיזה בבית המדרש המסורתי של עם ישראל לדורותיו. שום רב סמכותי לא נתן ידו למהלך כזה[4], וחובשי הכיפה בעלי ההשקפה ה'משכילית', המטיפים למדיניות גיור ללא קבלת מצוות, רק יוצרים אשלייה ואוירה בקורתית, אשר בתגובת שרשרת משפיעים לרעה על פוטנציאל הגיור באשר הוא (ראו להלן: חסמי הגיור). דיו רב נשפך בסוגיא זו, וקולמוסין רבים נשתברו בפולמוסים אלו. אפנה, למשל, למאמרי 'שביל הזהב בגיור' המתפרסם בספר זה בו נסיתי להדוף את בליסטראות המלקחיים בסוגיה זו, משני האגפים, החרדי והליברלי.

מעמד קבלת המצוות נערך בבית הדין לאחר שהוחלט לקבל את המתגייר, ונשנה בעת הטבילה. המתגייר מכריז במעומד, באוירה רגשית ולעתים רבות בדמעות, בנוסח שאומץ על ידינו לאמר: "אני מקבל על עצמי לשמור ולקיים את כל מצוות התורה, ואת כל המצוות שתקנו חכמים, ואת כל המנהגים הטובים של עם ישראל, ואני מאמין בה' אחד". ומפטיר בקריאת השגב: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד".

למותר לציין שאין שום מבצעים בדיקות אחרי הגיור, למרות עלילות התקשורת העוינת, שהרי הלכה פסוקה היא שגר 'שחזר לסורו' גיורו תקף והריהו כיהודי לכל דבר. מאידך, חבל מאד שאין כמעט מסגרות חברתיות ולימודיות שיאפשרו למתגיירים השתלבות קהילתית קבועה.

אוסיף עוד הערה עקרונית למושג 'קבלת המצוות. בין השאר אנו מסתמכים על דעה מקורית שהביע הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי (בספרו 'אחיעזר') שאי-קבלת מצוות 'לתיאבון' אינה מעכבת, גם אם היא גלויה וידועה לבית הדין. מציאות כזו של אי-שמירת המצוות 'לתיאבון' איננה נחשבת כהכרזת 'חוץ מדבר אחד' המעכבת את הגיור. ראו על כך גם במאמרי 'גר שקיבל תורה חוץ ממצוה אחת' בספר זה.

ג. דברים שבלב:

לב המחלוקת עם הגישה החרדית היא עמדתנו (המבוססת על מקורות רבים) שגם בגיור, כמו בקניינים ובקידושי אשה ובכל דיני התורה, 'דברים שבלב אינם דברים'. אכן, הושמעה דעה בספרות השו"ת כי בגיור, שהוא בין אדם לקונו, 'דברים שבלב' הם-הם העיקר. על סמך דעה זו מנסים לבטל גיורים למפרע.

והנה, אם נחשוש לדברים שבלב בגיור לכאורה היו צריכים להיות מתגיירים רבים, במשך הדורות, שיחזרו לבית הדין ודמעתם על לחים בטענה: "הנה התחזקנו ועתה אנו חשים שבשעת קבלת המצוות לאהיינו כנים דיינו. אנו רוצים ל'שדרג' את הגיור ע"י קבלת מצוות וטבילה מחדש (וחתונה!)". ואכן בשו"ת אגרות-משה לרב משה פיינשטיין מצויה תשובה למקרה בודד כזה, ומסקנתו: סירוב לשידרוג בשל ההשלכות על הילידם שנולדו בינתיים. דומה שבפועל לא מצינו שידרוגים כאלו במרוצת הדורות. מכאן ש'דברים שבלב אינם דברים' למרות כנותו של המתגייר המפציר ומתחנן "לב יודע מרת נפשו".

ד.   חינוך הילדים:

טענה ציבורית של 'חוסר התגמשות' המועלית כנגדנו תדיר קשורה לדרישה הנהוגה בבתי הדין לגיור למתן חינוך דתי לילדים. מטיחים בנו כאילו אנו 'מענישים' את ההורים באמצעות הילדים וכיו"ב. אבהיר כאן בצורה הברורה ביותר: דרישה זו קיימת רק ביחס ל...גיור הילדים עצמם, ולא בהתניית גיור ההורים באופי חינוך ילדיהם. אם מדובר בזוג ללא ילדים מעולם לא עלתה דרישה כזו ב-15 שנות מינהל הגיור.

מבחינת בית הדין אפשר לדון בקבלת ההורים ללא ילדיהם, ישארו נכרים, אך הם תמיד מסרבים (פרט לילדים בגילאי תיכון מתקדמים). כאשר משימת גיור הילדים ניצבת בפני בית הדין, כידוע קטינים מתגיירים מבחינה הלכתית "על דעת בית דין". אחריות זו מחייבת שהילד ידע לומר שמע ישראל, ומה זה ברכת המזון והבדלה וכיו"ב. בית הספר משמש איפוא כתחליף לאולפן הגיור, ולא ניתן לדלג עליו, פרט למקרים בודדים (כמו צורך בחינוך מיוחד).

* * *

מדיניות הגיור שנפרסה בפיסקאות דלעיל משמשת מטרה קבועה למתקפה חרדית חזיתית, המאשימה את דייני הגיור ב'רפורמיות', בהחדרת 'שיקולים לאומיים' או למצער בקלות דת ודעת. ה'כח החרדי' הלוחם בגיורים מתבסס גם על שליטה חרדית נפוצה ברבנויות השונות האחראיות על רישום נישואין, וכן בבתי הדין האיזוריים לשם מגיעים זוגות להתגרש. מדי פעם צצה פרשיה חדשה במחוזות אלו שבה רבנים מן המיגזר החרדי אינם מקבלים את יהדותם של גיורות אשר לדעתם הן 'שבו לסורן' החילוני. פרשיות אלו מעסיקות לא רק את התקשורת העסיסית אלא גם את היכלות המשפט והבג"צ. פסיקת בית הדין הרבני הגדול בתיק מסוים, המוכרת כפסיקת הרב אברהם שרמן מבית הדין הגדול, 'עשתה שמות' במחוזות הגיור, בהטילה דופי וסימני ספק על אלפי גיורים שנערכו לאורך שנים רבות. אמנם בסופו של דבר שום גיור לא בוטל (מאימת הבג"צ?), אך המוטיבציה לגיור מושפעת לדעתי מאד מאירועים אלו. מי שמהרהר או מהרהרת לפנות לאפיק הגיור נוטה להרהר בחרדה: "ממילא רבנים רבים לא יכירו ביהדותי, ואם כן 'למה זה אנכי'?"   

ז.  חסמי התרחבות הגיור

ואעפ"כ אין נהירה המונית לפתחי הגיור, ורבים המה הנכרים, אזרחי המדינה, שאין לבם לבחון את אפיק הגיור המוצע להם. להלן אצביע על כמה מן החסמים הבולטים.

א.  למה להתגייר?

ראשית, יש להכיר בעובדה כי 'בדרך הטבע' העם היושב בציון ייאלץ לחיות עם רבבות נכרים. אמנם הם אזרחים נאמנים ומועילים למדינת ישראל, אך אינם יהודים. ללא 'רוח מופלאה ממרום', שתשטוף את כל העולים וצאצאיהם במוטיבציית יהדות עזה, גם הגיור המקל ביותר לא יגרוף את מרבית האוכלוסיה הנכרית בישראל. לרבים-רבים מהם הגיור ההלכתי אינו חסר והוא אינו נמצא על סדר יומם, לא החברתי ולא התרבותי. נקודה.

ב.   תדמית בִיצתית:

אעפי"כ, אני מעריך שהפוטנציאל לגיור הוא רחב פי כמה וכמה מכמות מועמדי הגיור בעשור האחרון. סיבה מרכזית לאי-נהירתם היא התדמית הלקויה, ו'מלחמות היהודים' סביב הגיור. ב'רחוב הלא-יהודי' מצטיירת אוירה כאילו מערכת הגיור מזעיפת פנים, עורמת מכשולים ודוחה יותר משהיא מקבלת. זהו דימוי שקרי והוא מלובה ע"י התקשורת, המחפשת מומים ובקורת. מה יותר מפתה מאשר הטחת בוץ ברבנים?

את התחמושת לבקורת מספקים הלוחמים בגיור משני הצדדים; האגף החרדי יוצר מצג כאילו הגיורים אינם תקפים לנישואין, לגירושין ולקבורה. גם אם בפועל הפסילה החרדית מתמקדת בתיקי גיור בודדים - האוירה השלילית נוצרת ומחבלת. אך יותר יש בלבי כלפי הצד האגף הליברלי במחנה הדתי לאומי. הללו לא חדלים מלהטיח בדייני הגיור: "מה לכם מתחרדים!", ומציגים מצג בלתי אפשרי של גיור ללא הצהרת קבלת מצוות. התנצחות פנימית זו מרחיקה מועמדי גיור פוטנציאליים רבים היראים להכניס ראשם 'בין ההרים'. והרי התקשורת, בעברית וברוסית, דואגת לספק את המידע על התבוססות בוַכחנות זו.

אילו העוסקים במלאכת הגיור היו זוכים לקדנציה אחת, בת ארבע שנים, של 'שקט תעשייתי', למיטב הערכתי ניתן היה להכפיל ולשלש את הביקוש ולמעלה מזה.

ג.   ביורוקרטיה ומשפטולוגיה:

כמו כל מערכת ציבורית הגיור התמסד והפך להיות ביורוקרטי יותר ויותר. כאשר המערכת היתה מופרטת, או חצי-התנדבותית, המוטיבציה איפשרה לדלג על משוכות ביורוקרטיות. ההתמסדות העצימה את הקשיים המינהליים, והמשפטנים המלווים את המערכת 'דואגים' שהביורוקרטיה תחגוג בכל קוצו של יו"ד. וזו, כידוע, מעצימה את עצמה בתגובת שרשרת ובטור עולה. וכבר הזכרנו כי לדעתנו מקומו של הגיור הממלכתי איננו במשרד ראש הממשלה אלא בסמיכות מינהלתית לבתי הדין האיזוריים הרגילים.

במצב עובדתי זה הייתי מצפה מקברניטי הגיור להזמין 'יעוץ ארגוני' מקצועי, ולאמץ את מסקנותיו. או-אז כנראה חסמים ביורוקרטיים רבים היו נושרים. בינתיים לא נראית אוזן קשבת למהלך כזה. 

ד.   'ועדת חריגים' במשרד הפנים:

אסיים את רשימת החסמים בהטחת בקורת נוקבת ב'ועדת החריגים' לגיור אזרחי חוץ, כפי שיובהר להלן. מדובר בועדה המשותפת למערך הגיור ולמשרד הפנים, אך זה האחרון 'השתלט' והנהיג נהלים קשוחים ואבסורדיים החוסמים לדעתי כ-200 מתגיירים (בעיקר מתגיירות) לשנה, ובתגובת שרשרת אולי יותר. תרומתה של ועדה זו להעכרת האוירה סביב הגיור גדולה ביותר, מעבר לכל פרופורציה מספרית. היא הסַפָּק העיקרי לסיפורי-תקשורת רבים על קשיחות בגיור, המיוחסת בטעות(?) לרבנים, במקום לפקידוני משרד הפנים.

וזה עניינה: ועדה זו נועדה לפקח על בעלי דרכונים זרים, שאינם זכאי חוק השבות, מלנהור למחוזות הגיור. החשש העיקרי היה, ועודנו, מפני עובדים זרים שינהרו להתגייר, ויסכימו להתפלל שש פעמים ביום, ובלבד שיקבלו אשרת שהיה בישראל. לכן נקבע שאולפני הגיור, ובתי הדין, לא יטפלו בהם ללא אישור מוקדם של הועדה.

במקום לחסום רק את העובדים הזרים, או בעלי רקע פשיעתי וכד', הועדה נוקטת יד קפוצה כנגד כל בעלי דרכון זר. מאות פונים/פונות לועדה מדי שנה, שלא מקהיליית העובדים הזרים. יש מהם שהגיעו לאמונת האמת מתוך דחף פנימי, ויש מהם, והן העיקר, בנות זוג של ישראלים שחשקה נפשם בבת נכר, וזו מוכנה להתגייר ולהשתלב בעם ישראל כרות המואביה בשעתה. המציאות מוכיחה שגיורים אלו הם לעתים רבות מן המשובחים והכנים ביותר. יתר על כן, לרוב הצד היהודי (בדר"כ הבחור) 'מתחזק' וחוזר בתשובה לנוכח רצינותה של בת הזוג אשר נשאבה בהתלהבות ללימודי הגיור. במרבית הפניות לועדה רבני הגיור ומורי האולפנים ממליצים בחום על הנשמה הניצבת לפניהם כראויה לגיור, אך 'ועדת החריגים' בשלה: לא! או שהיא מציבה תנאים להמתנה ממושכת (כשנתיים) ובני הזוג לא 'מחזיקים מעמד'. התקשורת מצידה עטה בשקיקה על סיפורי-חיים פיקנטיים אלו, ועל התעללות ב'רותי'ות בנות ימינו. וכבר אמרנו: האשמים הם, כמובן, הרבנים...

משרד הפנים יכול היה בהחלט לסנן רק את אלו שהגיעו באשרות עובדים זרים (או כאלו שיש כלפיהם מידע פלילי וכד'), וביחס לכל השאר -  לאפשר לדייני הגיור להחליט. מסתבר כי פקידי משרד הפנים הפכו להיות 'פוסקים' בדבר ההתאמה האישית לגיור, וברירת המחדל אצלם היא שלילית. לשר הפנים ולפקידיו הקשוחים פתרונים.

ח. צופה פני עתיד

ואסיים בפיסקא הצופה פני עתיד;

מתנבא אנכי כי הגיור בישראל לא ימריא, בדרך הטבע. המתקפה החרדית תימשך, המיתקפה הדתית-ליברלית תימשך, המיתקפה הלא-אורתודוקסית תימשך, המיתקפה התקשורתית תימשך, המיתקפה החילונית תימשך, והביורוקרטיה והמשפטולוגיה יתעצמו ויגביהו משוכות. ואעפי"כ נוע תנוע! לבי-לבי עם אלפי נשמות המתגיירים והמתגיירות העתידות לשוב לשרשן היהודי ב-15 השנים הבאות. אשריהן ואשרי חלקן, ואשרי חלקנו שפתחנו להם פתחי גיור לרווחה. כל הרוצה ליטול את תואר הכבוד 'גר אנכי!', באמת ובתמים, יבוא ויטול! וכל החפץ לחבל, להכפיש ולהערים חסמים - יפריע. שיבת ציון וקיבוץ נדחי ישראל ימשיכו במסלולם. ו"עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת 'מי פעל עם אל'; כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" (ויקרא רבה אמור כז) ועוד.

 



[1]     הרב ישראל רוזן הקים בשנת תשנ"ה (1995), לבקשת הראשון לציון דאז, הרב אליהו בקשי-דורון, את 'מינהל הגיור'. המינהל פעל במסגרת מכון 'צומת', העוסק בין השאר בסוגיות תורה וחברה עכשוויות, והוא היה אחראי על פעילות בתי הדין המיוחדים לגיור. הרב רוזן עמד בראש מערכת זו עד שנת תש"ס (2000). מאותה שנה נכנס מינהל הגיור תחת כנפי הנהלת בתי הדין הרבניים והרב רוזן מונה כדיין גיור, תפקיד בו שימש עד לפרישתו לגימלאות בתשע"א (2011). מעבר להשתתפותו במאות ואלפי גיורים, הרב רוזן היה, ועודנו, 'פעיל גיור' ציבורי בולט. בשנים האחרונות הקים הרב רוזן בית דין פרטי לגיור המסייע למתגיירים שאינם אזרחים והנתקלים בקושי להתגייר במערכת הממלכתית.

[2].    ל'פטור' מיוחד מדרישה זו זכו בתי הדין שבראשם כיהנו הרבנים צפניה דרורי וחיים דרוקמן, היותם ותיקים והתמחותם בנושא הגיור שקולים היו לכושר דיינות. בהכרה זו הם זכו להוקרה רטרואקטיבית מטעם מערכת הגיור הממלכתי על פעלם בשדה זה שנים רבות.     

[3].       יש שנתלו בלשון הרמב"ם (איסו"ב יג,ד) שנקט לשון שונה במקצת: "וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן". המסתמך על דקדוק זה לטעון שלדעת הרמב"ם אין צורך בקבלת המצוות טועה, שכן בארבעה(!) מקומות נוספים מזכיר הרמב"ם קבלת מצוות ב'שם המפורש': (1) בהל' איסורי ביאה (יב,יז): "כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות שבתורה, והעבדים כשישתחררו, הרי הן כישראל לכל דבר." (2) בהל' מלכים (י,ט): "כללו של דבר אין מניחין אותן (=את העכו"ם) לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע". (3) בהל' איסורי ביאה (יב,יא): "העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו". (4) ועוד שם (יב,יד): "מעת שטבלה וקבלה מצות יצתה מכלל העכו"ם".  

[4].    ביחס לעמדתו של הרב עוזיאל ראו פרק בתוך מאמרי 'שביל הזהב בגיור' הנכלל בספרי "ואוהב גר".  

עבור לתוכן העמוד