האם השמיטה מצווה חברתית?

האם השמיטה מצווה חברתית?

ראשי פרקים

א. מצוה אי-כלכלית

ב. הפן הלכאורה-חברתי בשמיטה

ג. היבטים אי-סוציאליים

1. אי-שוויון בין חקלאים לבעלי עיסוקים אחרים

2. שוויון גם לעשירים ול...בעלי-חיים

3. רעבון - מעמיק פערים סוציאליים

4. איסור סחורה וייצוא מרחיב פערים

ד. שמיטת כספים

ה. והשמיטה לעולם תעמוד!

Adobe Systems

א. מצוה אי-כלכלית

קיימת נטייה חינוכית לראות בשמיטה מצווה חברתית-סוציאלית. צליל זה ערב לאוזנינו במיוחד כיום, לעת אשר הצדק החברתי הפך לנושא מרכזי בחיינו, ודשים בו מכל עבר. קישור השמיטה לפן החברתי בולט כאשר עוסקים בהסברת המצווה במסגרות לימודיות ותקשורתיות. טענתנו בשורות הבאות היא כי יש פנים לאמירה המהופכת: השמיטה איננה מצווה סוציאלית, ואף מנוגדת לה. אעפי"כ, זו מצווה מן התורה, וטעמיה נטועים במישורים אחרים. בין כך ובין כך, עלינו לקיימה ולדבוק בה ללא קשר לטעמיה.

מן המבט הכלכלי אין ספק כי מצוות השמיטה איננה כלכלית, והיא מנוגדת לכל תפישה כלכלית, ממש כמו מצוות השבת. הימנעות מעבודת האדמה, הפקרת הפירות והפסקת המסחר בהם, איסור ייצוא תוצרת שביעית לחו"ל - כל אלו אינם כלכליים, ולא באו אלא לקרוא תגר כלפי המירוץ הכלכלי הבלתי פוסק. אמנם הרמב"ם במורה-נבוכים (ח"ג פל"ט) מציין כי מטעמי השמיטה הוא "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה", דהיינו נימוק חקלאי-אקולוגי. מכל מקום, דומה כי המדריכים החקלאיים אינם מאשרים זאת, ומנקודת מבט כלכלית הם מעדיפים שינוי מחזור זרעים ולא הוברה. בוודאי נימוק זה איננו משכנע בימינו, כאשר החקלאות הפכה למתועשת ועתירת תוספים מלאכותיים. וכבר העירו כי אילו זו הייתה מגמת המצווה, הייתה שמיטה נוהגת גם בחו"ל, בכל המקומות ובכל הזמנים. אכן, טעמי הרמב"ם במורה-נבוכים אינם 'מקודשים', ולעניין השמיטה סבורני כי טעמו החקלאי איננו טעם לדורות.

יש לציין כאן כי הנצי"ב בפירושו לתורה העמק-דבר (ויקרא כה,ב) כותב להפך. על המילים "שבת לה'" הוא כותב: "לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם אחת בשבע שנים אלא בשביל דבר ה' ורצונו".

באותו משפט במורה-נבוכים העלה הרמב"ם גם את הנימוק הסוציאלי, בצד זה האקולוגי: "לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר 'ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה'". טעם זה מקובל ונפוץ, כאמור, והוא נמצא במוקד דיוננו במאמר זה.

כאמור, מקובל להשוות את השביעית לשבת, ובוודאי דמיון רב להן בהיותן 'אי-כלכליות' בעליל; השבת עוצרת את מירוץ החיים, את חיי הכלכלה, את עיסוקי החול ואת המרדף אחר ההישגיות. בכך גדולתה, למרות - ואולי דווקא בשל - המחיר הכלכלי הכבד הכרוך בשמירתה. השבת נועדה להעלות את האדם מעל לחיי החומר, להפנותו לעולמות רוחניים או, למצער, לאפשר מנוחה פיסית לכול: "אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ,ט). ללא ספק, יש מחיר לערכים סוציאליים, והשבת היא בהחלט 'מחיר כלכלי גבוה', אולי הגבוה ביותר למצוה כלשהי. כמובן שמבחינה השקפתית ואמונית ברכת השבת נסוכה על פני כל השבוע, ורבות נאמר בחז"ל, ולאחר מכן בספרות הדרש, ההגות, החסידות והקבלה על כך שכל ימות השבוע מתברכים מברכת השבת.

מן ההיבט הכלכלי הטהור השביעית כשבת; אף היא בולמת את החקלאים ואת מירוץ המסחר בענפי המזון, ויש בה מצווה על הפקעת השדות והיבול מידי בעליהם. מאידך, מן ההיבט החברתי, הסוציאלי, המשמעות כמעט מהופכת. השבת - איננה כלכלית אך סוציאלית באופן מובהק. הערך הסוציאלי הגבוה ביותר בעולם כולו היא מתנת השבת. מאידך, טענתי כאן היא שהשמיטה איננה סוציאלית. מטרתה להעלות את שומריה לדרגה רוחנית של ותרנות על החומר, של הצהרה בפועל ממש כי "לה' הארץ ומלואה" ושל קידוש פירות ארץ הקודש אחת לשבע שנים.

טיעון זה, בדבר הצד הלא-סוציאלי של השמיטה, זוקק הסבר, והריני פורסו להלן.

ב. הפן הלכאורה-חברתי בשמיטה

כאמור לעיל, הרמב"ם במורה נבוכים מעלה את הסעיף הסוציאלי שבשמיטה: "לחמלה על בני אדם והרחבה (=רווחה) לבני אדם כולם, כמו שאמר 'ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה'". מבט זה עולה לכאורה כהד מן הפסוקים הכל-כך פסטוראליים הטבועים בפרשת השמיטה שבתורה (ויקרא כה,ו-ז): "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". השוויון החברתי מבצבץ היטב מן המקרא, והוא מקיף את האדון ועבדיו, את הגבירה ושפחתה, ואף הבהמות מצטרפות לחגיגת הפקר יבול התבואות והירקות אשר צמחו מאליהם, או פירות האילן שגדלו מאליהם כדרכם.

יתר על כן, בפרשת משפטים (שמות כג,יא) מצוות השמיטה סמוכה למצוות השבת, ושם נזכרים במפורש האביונים, המצויים בתחתית העשירונים: "והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה". ומיד בפסוק שלאחריו: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר".

אף מצוות שמיטת כספים שבשלהי שנת השבע מדיפה טעם וריח חברתיים: ויתור על הלוואות ושמיטת חובות, כאמור:

וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו... לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'... כי יהיה בך אביון... לא תאמץ את לבבך... השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא.

האביון 'מככב' בפסוקים אלו, ואין ספק כי מצוות שמיטת כספים בוודאי מכוונת לטובת העשירון התחתון, הלווה הדל.

ביטוי נמרץ להיבט הסוציאלי שבשמיטה וההשוואה ההדוקה לשבת, הובאו ע"י הראי"ה קוק בהקדמה המפורסמת לספרו שבת-הארץ. שם נשטחה משנתו ההגותית "על ערך השמיטה והיובל בחיי ישראל בכלל ובתחית האומה, הארץ והתורה". משפט המפתח במסה זו, שכבר הפך לפתגם, הוא הקביעה כי " אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה".

לאחר פתיחה זו, המשווה את יום השבת במישור הפרט לשנת השמיטה במערך האומה, באים משפטים מלאי הוד, הקושרים שבחים רבים להיבט הסוציאלי של השמיטה. להלן אחדים מהם (בקיצורים נדרשים):

שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". שנת שויון ומרגוע, התפשטות הנשמה, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלהי שורר על כל אשר נשמה באפו; "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי... האדם חוזר אל טבעו הרענן... רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל; "שנת שבתון יהיה לארץ - שבת לה'!"

קטונתי מלהרהר אחר 'משורר תחיית הקודש', הראי"ה קוק. בוודאי נכוחים הדברים במבט חזוני אידיאלי. ברם בעולם המעשה ובזרם החיים השוטפים, דומה כי צד שני למטבע, והצדדים האי-סוציאליים של השמיטה בולטים ביותר. אכן, אין זה פוגם בחיוב המצווה ובקדושתה, וקיים נקיימנה!

ג. היבטים אי-סוציאליים

נמנה להלן נקודות מרכזיות במסכת הלא-סוציאלית של מצוות שמיטת קרקעות.

1. אי-שוויון בין חקלאים לבעלי עיסוקים אחרים

בעוד שהשבת שווה לכול, הרי השביעית 'מפלה' בבירור בין עובדי המגזר החקלאי לאחרים. גם בימי קדם שבהם חלק ניכר מן העם ישב 'תחת גפנו ותחת תאנתו' עדיין היו רבים שלא התפרנסו מחקלאות (ובכלל טעות העולה כדי כפירה היא לומר שהתורה ניתנה לפי עובדות החיים 'בימים ההם'). לגבי האוכלוסייה הלא-חקלאית שנת השמיטה אינה מורגשת כלל בפרנסה, אלא רק בקושיי השגת מזון.

מנקודת מבט זו השמיטה מעמיקה את הפער החברתי בין המעמד החקלאי, אשר מאז ומעולם היה נחות במידה מסוימת, לבין מעמד הסוחרים, המלמדים, בעלי המלאכה ואחרים (בימינו: בעלי מקצועות חופשיים, פקידים וכיו"ב) שאינם מוגבלים בשגרת חייהם הכלכלית.

הטלת מעמסת 'פרנסת האביונים' על החקלאים מפקירי אדמותיהם בלבד איננה 'מצווה סוציאלית'. אכן, הטעם הפשוט למצווה זו הוא הבלטת ערך "לה' הארץ ומלואה" והנמכת התחושה הרכושנית של בעלי הקרקעות.

2. שוויון גם לעשירים ול...בעלי-חיים

הפקרת השדות והמטעים בשמיטה איננה לעניים בלבד. אילו הייתה זו מצווה ממשפחת הצדק החברתי, הייתה צריכה להיות הדגשה או העדפה של נתינה לעניים.

יתר על כן, נאמר במכילתא (משפטים כ, ומובא בכס"מ הל' שמיטה ויובל ד,כ):

"והשביעית תשמטנה ונטשתה" – [שלא יאמר אדם] מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! ת"ל ונטשתה, מגיד שפורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם.

היעדר העדפה לעניים בשמיטה נזכרת במפורש ברמב"ם (שם):

מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה". וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל. ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר "ואכלו אביוני עמך".

גם בעל אור-החיים (ויקרא כה,ו) מעיר על השוויון שבשמיטה, בניגוד למצוות צדקה שבה קיים הכלל "עניי עירך קודמים":

לכם לאכלה – לכולכם יחד כהנים לוויים וישראלים... שהייתי אומר הקודם בפסוק – קודם באכילה, כדרך שאמרו עניי עירך וכו' ממה שנאמר כי יהיה בך אביון; לזה קדם הכתוב וכלל כולם יחד ואמר "לכם", שאין גדר לאחד יותר מחבירו בפירות שביעית.

עוד יש להעיר שהפסוק מדגיש גם את בעלי החיים (שמות כג,יא):

ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה.

וכן בפרשת בהר (ויקרא כה,ו):

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.

קשה לראות היבט סוציאלי בדאגה לבעלי החיים. אולי טעם אקולוגי יש כאן.

3. רעבון - מעמיק פערים סוציאליים

שמירת שביעית היא במידה מסוימת 'שנת רעבון'. הקב"ה הכתיב במפורש בתורתו: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה,כ-כא). קיומה של המצווה איננו מותנה במילוי ההבטחה האלהית. גזרת 'רעבון חלקי מרצון' היא ביטוי להכרתנו באדנות האלהית על הארץ, אך התוצאה איננה לטובת הנזקקים.

מן המפורסמות הוא שרעב מגדיל את הפער החברתי בין מי שיש לו לבין חסרי כול. העשיר ידע לדאוג מבעוד מועד ולמלא אסמיו בר. העני, וגם המשתייך למעמד הבינוני, איננו מסוגל לכך, והדברים מוכרים וידועים ואינם צריכים לפנים.

ידועים דברי המדרש (ילק"ש רות תקצח) על הרעב שהיה בימי אלימלך איש נעמי, בראשית מגילת רות:

אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה. וכיון שבאו שני רעבון אמר: עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בכפיפו. מה עשה? עמד וברח.

כבעל בעמיו אלימלך לא סבל חרפת רעב, ואוצרותיו היו מלאים מזן אל זן. הסובלים הם העניים, והעשירים מסוגו של אבימלך קופצים ידיהם ובורחים מפני המטרד.

4. איסור סחורה וייצוא מרחיב פערים

רעבון צרכני זה איננו קשור למגזר החקלאי בלבד. כל הנזקק למאכל ינחש אל נכון כי בשמיטה היוקר מאמיר והמדפים ריקים (כאשר מצוות שמיטה נוהגת לפרטיה ולכללותיה), ואלו אינם סגולה להקטנת פערים חברתיים אלא להעמקתם.

יתר על כן, איסור סחורה בפירות שביעית מגדיל את הפער בין העשיר היכול להגיע לשדות ההפקר וללקט מזון לבני ביתו לבין העני שעיניו תלויות לתחבורה ולמשרתים וכיסו ריק.

על בסיס איסור זה צומחת דמותם של 'סוחרי שביעית' המנצלים את החסר ו'מתנדבים' לספק מזון (המצוי להם מן ההפקר) בכסף מלא ומסופסר. לא לחנם חז"ל התייחסו לסוחרים אלו בשצף קצף וכללו אותם ברשימת פסולי עדות בצד גזלנים ומבלי עולם (משנה, סנהדרין ג,ג).

התפתחות הכרחית כמעט (לפי הטבע האנושי) היא צמיחת 'שוק שחור' בשמיטה, וכל זה מנוגד בהחלט להיבט הסוציאלי, ותורם להרחבת פערים סוציו-אקונומיים.

ד. שמיטת כספים

בפרשת שמיטת כספים התורה מזכירה את האביונים (דברים טו);

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.

הדברים נשמעים כסוציאליים מאוד. מאידך, מצוות השמטת כספים היא לעניים ולעשירים כאחת. ניתן לנחש כי יותר עשירים ירוויחו ממימוש מצווה זו מאשר עניים, כי הם הלווים הגדולים והם ישמיטו-ירוויחו חובותיהם. כמו כן, תקנת הפרוזבול תוכיח כי בסופו של דבר העניים סבלו, כיוון שלא הלוו להם, והלל הוכרח לתקן פרוזבול לטובתם.

יתר על כן, עצם תקנה הנדמית כהערמה באה בחשבון רק אם המצווה היא בין אדם למקום. מצינו 'הערמות' שונות בין אדם למקום, כמו מכירת חמץ, עירובין, מכירת בכור וכיו"ב. המערים בין אדם לחברו, גם אם פורמלית לא עבר על איסור, נקרא 'רשע' ("עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע"; קידושין נט,א).

גם 'היתר המכירה' וגם תקנת 'אוצר בית דין' למסחר בפירות שביעית – כל אלו מוכיחים ששמיטה היא מצווה שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו.

ה. והשמיטה לעולם תעמוד!

כאמור בדברינו לעיל כמה וכמה פעמים, אין בדברינו, חלילה, כדי למעט מדמותה של השמיטה ולדבר בה סרה. הכול מודים כי חיוב המצוות איננו מותנה בטעמן, וגם אם הוא נשגב מבינתנו - המצווה בעינה עומדת. טעמי המצוות העסיקו הוגים ומחנכים, דרשנים ופילוסופים בכל הדורות, מבלי למעט את הדמות ומבלי לפגום במחויבותנו לתרי"ג המצוות ולדקדוקיהן. נציין כי בעל ספר החינוך מזכיר ארבעה טעמים למצווה, ורק לרביעי שבהם יש ניחוח חברתי: (א) זכר לבריאת העולם. (ב) ההכרה כי יש אדון לבריאה ו"לה' הארץ ומלואה". (ג) להשריש בנו את מידת הביטחון ולהשליך על ה' יהבנו. (ד) רכישת מידת הוותרנות לטובתנו (ולא דאגה לעניים עצמם).

הרמב"ן עה"ת (ויקרא כה,ב; ובעקבותיו רבנו בחיי שם) העלה את מצוות השמיטה לפסגות של סוד "ואם תזכה תתבונן" בסוד הקדושה הכרוכה בשביעית.

דיוננו כאן איננו בסוגיא זו של טעמי המצוות והנגזר מהם. טענתנו היא כי ההיבט הסוציאלי איננו טעם המצווה, אפי' לא ברמה העקרונית וההגותית. אדרבה, השמיטה כולה אומרת אי-כלכלה, אי-שוויון-מעמדי אלא צו אלהי אשר למרות 'תרומתו' לפער חברתי אעפי"כ "נעשה ונשמע"!

עבור לתוכן העמוד