היש "לפני עור" בהפגנות שבת ובמחסומי רחוב?

[מתוך תחומין ז 139]

ראשי פרקים

א.      הקדמה

ב.      "לפני עור" - רק כשיש זיקת הכשלה

ג.       תשובות בענין "לפני עור"

1.  השכרת אולם ל"חתונת הוללות"

2.  קיום מנין שיבואו אליו ברכב בשבת

3.  מסירת עבודה לאומן שתיעשה בשבת

4.  רכישת מכונה חקלאית בשיתוף עם משק חילוני

5.  הריטב"א: לפנ"ע רק בנתינת האיסור עצמו

6.  הזמנת משטרה להפגנת שבת

v v v

א. הקדמה

במאמרו לעיל מעלה הרב משה מלכה, הרב הראשי לפתח תקוה, חשש איסור לפנ"ע בקיום הפגנות שבת "שכן המשטרה מגיסת כח אדם בעצם יום השבת עם ניידות וטרנזיסטורים, על רכבה ואביזריה ... יהודים אשר לא רגילים להפעיל מקלטיהם בשבת תאבים לדעת מה קרה ומפעילים ...". בהמשך הדברים הוא מעיר שאמנם אין מארגני ההפגנה מזמינים את המשטרה, אך "כאשר אנו מבקשים מהמשטרה רשיון להפגין, בזה אנחנו כאילו מזמינים אותם לבוא לשמור על הסדר ... ואפילו אם יצאנו להפגין בלי רשיון, עכ"ז החוק מחייב את המשטרה להופיע מיד במקום. א"כ אנחנו גורמים להופעתם". כיו"ב כותב הרב מלכה לענין מחסומי רחוב ליד בתי כנסת, הגורמים לנהגים להאריך את הדרך: "עוברים על לפנ"ע ... כיון שיודעים שהנהג יסע מהצד השני וירבה בחילול שבת".

לענ"ד בזיקה עקיפה כזו אין אחריות של הכשלה ואין לאסור מצד לפנ"ע, וכפי שיבואר.

ב. "לפני עור" - רק כשיש זיקת הכשלה

נ"ל ברור שכל ענינם של איסורי "לפני עור" ומסייע ידי עוברי עבירה (כשהנכשל יכול להכשל ללא עזרתי, "בחד עברא דנהרא", אין לפנ"ע אלא איסור מסייע בלבד) אמורים רק כאשר יש יחס וזיקה בין המכשיל לנכשל. הזיקה מתבטאת בנתינה פיסית, "נתינת" עצה שאינה הוגנת, או "כוונה" להכשילו גם ללא נתינה ממש. במקרים שבש"ס בהם מוזכר איסור לפנ"ע מדובר שהמכשיל מעורב ישירות ובדרך כלל נותן משהו לשני ומכשילו בכך, ואם איננו נותן בידים הריהו מתכוון להכשילו.

כך הם פני הדברים בפסחים כב,א "מושיט יין לנזיר"; בבבא מציעא עה,ב לענין מלוה ולוה, ערב ועדים בשטר שיש בו רבית; בע"ז ו,א לענין הנושא ונותן עם עכו"ם לפני אידיהן; בבבא מציעא צ,ב שאין ליהודי לאפשר לנכרי לסרס את בהמתו; בע"ז כא,ב לענין השכרת בית לנכרי; בע"ז כא,ב דאסור להשכיר מרחץ לכותי שיפעילנו בשבת; בחולין ז,ב למכור לאחרים פרידות המזיקות לרבים; ובנדה נז,א שהמעיד על קבורת נפלים חייב לדייק ולא להכשיל אחרים.

גם המכה את בנו הגדול ומכשילו עי"כ בהתפרצות כלפי כיבוד אב ועובר בלפנ"ע (מו"ק יז,א) הריהו כנותן לו את ה"חפצא" של ההכשלה בהכותו אותו. וכן קורע שיראין לפני בנו הראוי ליורשו במטרה להרתיחו (קדושין לב,א) יש לו יחס ישיר להכשלה והאב גרם בזיקה ישירה ומכוונת לבנו להכשל. לענ"ד פשיטא שאין מדובר כשהאב עושה פעולות סתמיות לעצמו והן מרגיזות את הבן, אלא הכאתו או קריעת בגדי ירושתו בדוקא, ובלא"ה לית לן בה מצד לפנ"ע.

המקרה היחיד שמצאתי בש"ס שזיקתו להכשלה עקיפה הוא במו"ק ה,א "ומציינין את הקברים (=למנוע מכשלת טומאה) ... רמז לציון קברות מן התורה מנלן? ארשב"פ: ת"ל וראה עצם וכו'. רב אבהו אמר מהכא: וטמא טמא יקרא. אביי אמר מהכא: ולפני עור לא תתן מכשול. רב זוטרא אמר: והזרתם את בני ישראל מטומאתם. רב אשי אמר: ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. רבינא אמר: ושם דרך אראנו בישע אלקים". דעת לנבון נקל שאין בכה"ג לפנ"ע מן התורה, ולענ"ד אף לא מדרבנן אלא "רמז לציון קברים" המוטל על ב"ד ועל הציבור למנוע מכשלות, ודוק, וראה בשד"ח מערכת ולפני עור, ח"ב עמ' 135, סע' כג.

בשורה של תשובות שמצאתי בענין לפנ"ע - שיפורטו להלן - מדובר תמיד על זיקה ישירה של נתינה או כוונה כלשהי להכשלה. כל הני לא דמו לעניננו שעורכים הפגנה, וטעמם ונמוקם עמם, ואין המארגנים מזמינים את המשטרה, ובעצם אף אינם מעונינים שתבוא, ובודאי לא בדרכי חילול שבת. בכה"ג אין "נתינה" ואין "כוונה" וממילא אין אחריות, מנקודת המבט של הכשלת "לפנ"ע", כלפי המתרחש למרות שידוע וסביר כי מישהו יחלל שבת בגין ההפגנה.

אי לא תימא הכי, לא שבקת חיי לכל בריה: על דרך זו נאסור, למשל, על יהודי לייצר או למכור מכשירים חשמליים אשר ברור כי מישהו יחלל שבת באמצעותם. ואם נתלה בדוחק שמא איש לא ישתמש בהם בשבת - הוא הדין והיא המדה לחילולי שבת ע"י המשטרה שאינם הכרח בהפגנות. כיו"ב יהיה אסור לקיים תפילות שבת (בעיקר בחו"ל) כאשר ידוע ו"רגלים לדבר" שמישהו יבוא ברכב, והוא מן התימה.

לענ"ד מהאי טעמא אין לאסור להניח מחסומי שבת בכביש למרות שבודאות גורמים להארכת הדרך לנהגים מחללי שבת, שהרי לא נתתי מאומה לנכשל, ומה שעשיתי - למעני עשיתי, ולא על מנת להכשילו, למרות הוודאות שאכן יאריך דרכו וירבה חילול שבת. כיו"ב לענ"ד לא יעלה על הדעת לאסור מן הדין חציית כביש בשבת כאשר רכב נוסע באופק בשל החשש הברור שהנהג ילחץ על דוושת הבלם וידליק אור סימון אחורי.

ומה דינו של רב המשיא זוג אשר לא יקפיד בטהרת המשפחה? והאם מנהל המוציא את עובדיו להפסקת צהרים עובר בלפנ"ע שהרי מאפשר להם לאכול מאכלות אסורים, או ללא ברכה ונט"י? כלום יש כאן האיסור הנזכר באו"ח קסט,ב "לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך"? אתמהה*2.

ג. תשובות בענין "לפני עור"

להלן מספר תשובות שנזדמנו באקראי. יודע אנכי כי יש לחלק בין הדבקים ולהשיב כי לא הרי זה כהרי זה. יתכן שיש מקום לפרש חלק מן המקרים הנדונים שאין בהם ודאות מוחלטת, וכיו"ב. אך לענ"ד המכלול מלמד כמ"ש דבעינן יחס של הכשלה שענינו, כאמור, "נתינת מכשול" או "כוונה", ואין לאסור מצד לפנ"ע או מסייע כאשר האדם פועל כדרכו ומי שנכשל נכשל.

1.  השכרת אולם ל"חתונת הוללות"

באגרות משה יור"ד ח"א סי' עב מתיר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל להשכיר אולם לחתונות למרות שגלוי וידוע "שמתנהגים שלא כשורה ברקידות אנשים ונשים". ובתוך הדברים הוא כותב לענין איסור מסייע (איסור לפנ"ע אין כי ניתן למצוא אולמות אחרים לשכור) "אין להחשיב דהשכירות הוא על זה ולאסור, דאל"כ היה לן לאסור מלמכור כל כלי לעוברי עבירה כגון קדירות לבשל משום דמבשל בהן בשבת וגם מאכלות אסורות ... ויותר נוטה דאין בזה משום לפנ"ע ומסייע ומותר".

הטעם הוא, לענ"ד, שלמרות ש"נותן" אך הנתינה היא לצורך אחר ואיננה מכשול, ואין כאן כוונת הכשלה בהוללות, ולית לן בה.

2.  קיום מנין שיבואו אליו ברכב בשבת

בתשובת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באגרות משה או"ח ח"א צט (שהוזכרה במאמרו של הרב מלכה) אוסר להזמין לבית הכנסת אנשים לשבת "כשיודע שיחללו שבת במאשינעס (=מכוניות) ... ואם אינה בלשון הזמנה אלא סתם הודעה שעושין מנין ונותנין פרסים להבאים להתפלל, שהכוונה בעצם היא רק לקרובים אבל ידוע שיבואו גם רחוקים במאשינעס - מסתבר שאין בזה דין מסית, ובדין לפנ"ע יש להסתפק. וצריכים לפרש שלא יתנו פרסים אלא לאלו שיבואו ברגליהם בהיתר".

לענ"ד דבריו ברור מללו, שהאיסור קשור בנתינת הפרסים שכן יש בזה משום עידוד והחזקת ידיהם. לא עלה על דעתו של הגרמ"פ לאסור לקיים את המנין למרות שידוע כי יבואו אליו במכוניות, וזה דבר שלא נשמע כלל. ולא כפי שעלה על דעתו של הרב מלכה במאמרו, וכפי שנסה ללמוד מתשובה זו שגם אם לא מזמינים עוברים בלפנ"ע. לענ"ד פורתא לא דק ופשיטא לי דנתינת הפרסים ועידוד כלשהו הוא האסור, ובלא"ה לית לן בה למכשלתם מצד לפנ"ע (ואינני מתייחס כאן לצד החינוכי והציבורי שאינו נשוא דיוננו).

3.  מסירת עבודה לאומן שתיעשה בשבת

המהרש"ם (ח"ב סי' צג) דן בהושטת פנקס כתיבה לרופא המחלל שבת, ומביא בתוה"ד שו"ת בנין ציון סי' טו "שפסק שמותר ליתן להדפיס ספר לאומן שיש לו פועלים ישראלים שידפיסו בשבת כיון שהוא נותן קודם התחלת העבירה".

ושם בסי' קפד התיר "להשכיר בית לספר שמגלח בשבת בפרהסיא" וצירף בין השאר סברא חדשה דאיסור מסייע "היינו דוקא אם בגוף הדבר שנותן לחברו יעשה בו האיסור, אבל הכא הרי לא יעשה האיסור אלא באויר שבתוך הבית". עד כדי כך!

דומה כי ההיתר בשאלות אלו אינו מחמת אי הודאות של העבירה אלא מפני שאין זיקת הכשלה ואין לאסור מצד אחריות עקיפה, כביכול.

4.  רכישת מכונה חקלאית בשיתוף עם משק חילוני

בתשובת הר צבי (או"ח א' קכה) המובאת במאמרו של הרב מלכה, דן הגרצ"פ בקשר לקבלת מכונת קצירה משותפת למשק חילוני ודתי. בנדון השאלה מדובר שהמשק הדתי מסייע בידיים לחילוני להשיג את המכונה, ובלעדיו לא יקבלוה מהסוכנות. בכגון דא הרי זה כמושיט יין לנזיר ויש איפוא מקום לדיונו של הגרצ"פ מצד לפנ"ע (אם כי לגופו של נושא הוא מתלבט בודאות חילול השבת וכן בשאלה האם קצירה במכונה היא מדאורייתא ועוד ספקות נוספים). אין בתשובה זו כל ראיה לאחריות עקיפה כפי שרצה להבין הרב מלכה, שהזכיר תשובה זו כדוגמא לאיסור הפגנות שבת מצד לפנ"ע, שהרי מדובר כאן על שותפות פעילה ב"חפצא" של חילול השבת.

זאת ועוד, במקרה של שותפות במכונה ברור שתהיה "נתינה בידים" בערב שבת - או ביום אחר - ממשק למשק, וה"לפני עור" טמון ב"הושטה" זו ולאו דוקא בהתקשרות השותפות הראשונית שבה המשק הדתי פועל לצרכיו ואיננו מתכון ועוסק בהכשלת המשק החילוני.

5.  הריטב"א: לפנ"ע רק בנתינת האיסור עצמו

בתוה"ד הביא בהר צבי שם את דברי הריטב"א בע"ז סג בקשר לספק בענין לפנ"ע לענין "אומר אדם לחמרין ופועלין לכו אכלו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משם מעשר", והקשה הריטב"א אמאי אינו חושש משום לפנ"ע? ותירץ "דשמעינן מהכא "דכל שאין אנו נותנים לו האיסור עצמו, והדבר ספק אם יקח אין בו משום לפנ"ע".

לענ"ד יש כאן דרישה שיתקיימו שני תנאים נפרדים ע"מ לעבור באיסור לפנ"ע והם נתינה בידיים וודאות שיקח, ואם חסר תנאי אחד אינו עובר.*3

ואכן בגמ' שם מדובר שבעה"ב נותן להם הדינר ושולחם לקנות פירות, אך לענ"ד פשוט שלא יעבור על לפנ"ע - ואף לא ספק לפנ"ע - אם רק מכריז על הפסקת עבודה ומאפשר לכל אחד לקנות לו מזון ככל שלבו חפץ. כלום יש לו זיקת אחריות כלשהי להכשלתו באיסור מעשר, שביעית או מאכ"א? אתמהה. והטעם ברור: בהכרזת הפסקה איננו "נותן" מאומה לפועל ואיננו "מתכוון" להכשילו באיסורין.

ומצאתי בתשובת הרב שמואל אליעזרי (התורה והמדינה ז-ח עמ' קמא) בענין מסירת תעודת גרושין לאשה שעי"כ תוכל להנשא לנטען, ובתוה"ד כתב: "כל אלו הדברים (=שעובר עליהם בלפנ"ע) המקבלם עושה או עלול לעשות איסור עם עצם הדבר משא"כ כאן שע"י אישור הגרושין היא רק עלולה להשיג דבר שאחרי שהיא תשיגו תעשה איסור עם הדבר השני. אין אנו נכנסים כאן בענין תרי עברי דנהרא כי אנו דנים בעצם היסוד של לפנ"ע. וכהגדרתנו הנ"ל מצאתי בהדיא בריטב"א ע"ז סג ע"א דאיתא שם האומר לחמרין ולפועלין לכו ואכלו בדינר זה אינו חושש לא למשום שביעית וכו' שמעינן מהכא דכל שאין אנו נותנים לו את האיסור בעצמו (=ההדגשה במקור, בדברי הגר"ש אליעזרי) והדבר ספק אם יקח האיסור אם לאו אין בו משום לפנ"ע".

6.  הזמנת משטרה להפגנת שבת

התשובה הקרובה ביותר לנדוננו היא בשו"ת ישועות משה ח"ג סי' לב לרב יהושע אהרונסון זצ"ל (שהוזכרה במאמר הקודם בכרך זה) "האם מותר להגיש בקשה למשטרת ישראל לעריכת הפגנה בשבת שעי"ז גורמים שבודאות הרבה שוטרים מאחב"י יחללו ח"ו את השבת בהסעת שוטרים למקום ההפגנה, כתיבת דוחות, תקשורת וכו'".

כל המעיין בתשובתו יווכח ששאלתו נסבה על חתימה על הטופס ונראה שמעונינים שהשוטרים יבואו לשמור על הסדר. בראשית דבריו ציין כי דן רק בנקודה זו "ומטעמים מובנים אינני נכנס כאן בבירור הלכה על ההפגנות בשבתות ואף לא בלפנ"ע וחובת הערבות לפרטיהם, ואדון רק בשאילתא שלפנינו".

ואה"נ, ובהא סליקנא, דענין לפנ"ע בהפגנות שבת אכן תלוי בדיוק בנקודה זו: אם המארגנים מעונינים בנוכחות השוטרים ובעצם מזמינים אותם לשמור על הסדר או להפריד וכיו"ב, אזי יש מקום לדון מצד לפנ"ע ומסייע שהרי המזמין בעצם מתכוון להכשילם בחילול שבת (ובאנו לשאלת "חד עברא דנהרא" ושאלות נוספות כגון האם אפשר לתלות שלא יחללו שבת או האם יש חיוב לפנ"ע כאשר העבירה לא נעשתה ולא יכולה להיעשות מיד עם ההכשלה, ראה מג"א קסט ס"ה). ברם אם למארגנים אין זיקה לפעילות המשטרתית, ובודאי היו מוותרים על נוכחותם, ולא ניחא להו בהם, ומאידך יש סיבות, לדעת המפגינים, להפגין בשבת - אזי לענ"ד אין כאן בית מיחוש מצד לפנ"ע ומסייע.



[1]    כלפי חששו של הרב מלכה לאיסור "לפני עור" בהפגנות, שבת ובמחסומי רחוב. ראה מאמרו לעיל.

*2   בדוגמאות אלו, אם אין איסור לפנ"ע (מנין הבטחון שבחציית כביש בשבת ובהשאת זוג שאינו מקפיד על טהרת המשפחה אין איסור לפנ"ע?) הרי זה משום שאין המכשלה ברורה וודאית, ועי' מש"כ בהערה מס' 6 במאמרו של הרב מלכה לעיל. גם בדוגמאות שמחבר מאמר זה מביא להלן מתוך תשובות העוסקות באיסור לפנ"ע אין כל ראיה לחילוקו. הצד לומר שאין במקרים אלו איסור משום לפני עור לא תתן מכשול הוא שאין אלו מכשלות ודאיות. אין איפוא כל צורך להמציא גדר חדש של יחס וזיקה, ומה עוד שהגבול בין מציאות של זיקה להעדרה אינו כל כך ברור עד שאפשר לבנות ממנו יסוד חדש של תלות איסור לפנ"ע במציאותם של יחס וזיקה. לדוגמא: רש"י על המשנה בע"ז כב,א מבאר שהעמדת בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים אסורה משום לפנ"ע (כיון שהגויים חשודים על משכב בהמה). איפה כאן הזיקה? איה הנתינה? והיכן הכוונה? המתאכסן בפונדק רוצה בסך הכל למצוא מקום חניה לבהמתו, ותו לא. - הע' עורך (א.ד.)

      תשובת המחבר: הוא מביא את הבהמה לבית הנוכרי, וממציאה לו. יש כאן נתינה ממש, אמנם ללא כוונת הכשלה.

*3   אין אלו שני תנאים נפרדים. הריטב"א מביא כאן כתירוץ לקושייתו את הכלל שכבר בואר במשנה בשביעית ה,ו ובגמ' ע"ז טו,ב דכל היכא דאיכא למיתלא תלינן. אי מסירת האיסור בידים היא היא היוצרת את הספק. כדבריו כאן כתב הריטב"א גם בע"ז טו,ב ד"ה מי דמי, שאיסור לפנ"ע אינו קיים אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי, ובהמשך דבריו תלה הדבר בכלל "כל היכא דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעבירה בעי ליה וכו' התירוהו". הרי שהנתינה ביד היא הנותנת את הודאות שתיעשה כאן עבירה. - הע' עורך (א.ד.)

 

עבור לתוכן העמוד