השבת במדינה יהודית עצמאית

השבת במדינה יהודית עצמאית

ראשי פרקים

א. הצגת הבעיה

ב. פולמוס פרופ' לייבוביץ והרב נריה

1. איתגור אקדמי לרבני הציונות

2. לייבוביץ: העם הוא המחוקק התורני

ג. טיעוני פרופ' ישעיהו לייבוביץ

1. שירותי המדינה

2. שירותים ציבוריים חיוניים

3. ענפי משק וכלכלה מסויימים

4. היתרי שבת במדינה כמו במקדש?

5. סיכום טיעוני פרופ' לייבוביץ

ד. טיעוני הרב מ"צ נריה

1. תיקונים בדת פירושם רפורמה

2. קושי במציאות של רוב חילוני ב'שטח'

3. יש כח לחכמים לדמות דבר לדבר

4. שימוש בנכרי ו'שינוי' לגיטימיים בהלכה

5. סיכום טיעוני הרב נריה

ה. הרב שלמה גורן

1. תשתית מחודשת לפסקי צבא ומלחמה

2. מלחמה דוחה שבת מעבר לגדרי פיקוח-נפש

ו. הרב אליעזר יהודה ולדינברג

1. חיבור 'הלכות מדינה'

2. ימאות הלכתית בשבת

ז. הרב שאול ישראלי

1. חידוש עקרוני: הטבעת המושג 'מכשירי פיקוח נפש'

2. אין להתחשב בהימצאות חילוניים

3. אבטחת בנקים ואספקת מים

ח. האתגר ההלכ-טכני

1. חליבה בשבת - חלוצת ההלכטכניקה

2. פיתוחים הלכ-טכניים יזומים

3. הערמות כתקנות ציבור

ט. מילות סיכום

Adobe Systems

א. הצגת הבעיה

דומה כי שאלת שמירת השבת במדינה היהודית היתה, ועודנה, אבן בוחן לאפשרות קיומה של מדינה יהודית עכשווית. על סוגיא זו נשתברו קולמוסין רבים ועל מדוכה זו ישבו רבנים והוגים, אנשי רוח ואנשי מעשה. הבעיות מוכרות למדי; השבת נועדה להשבית את מירוץ החיים השוטפים ומציעה במקומם 'יום מנוחה וקדושה'. ואכן בחיים הפרטיים והקהילתיים שונה יום השבת באופיו לחלוטין מימות המעשה. הדבר נכון גם בקרב אלו שאינם מוגדרים 'שומרי שבת' על פי המסורת היהודית לדורותיה, אך נמנעים מעבודת יומם ומקדישים זמן, אנרגיות ומוטיבציה למשפחה, לחיי הרוח והתרבות. הדבר נכון שבעתיים לגבי שומרי שבת כהלכתה המנועים מאלף ואחת פעולות יומיומיות; מתנזרים מתקשורת, ממחשב ומאינטרנט. כל מלאכתם עשויה מבעוד יום ומאכלי השבת מדיפים ריח ערב משעת הדלקת נרות השבת. בחיים אלו השבת ממלאת תפקיד לא רק של יום מנוחה ומשפחתיות אלא גם יום של קדושה ורוחניות, ומילוי מצברי רוח ונפש.

הוגי כל הדורות, משוררים ואנשי מעלה, קשרו כתרים רבים ליום מיוחד זה, שכולו הוד והדר פנימי. ירדה מנוחה לעולם, ירדה שלוה לעולם.

כך לימדו חז"ל (מסכת שבת י,ב):

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם.

ובמסכת ביצה (טז,א)

אמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו.

מתפללי נוסח ספרד נוהגים לשלב בתפילת קבלת שבת קטע מדברי הזוהר (פרשת תרומה, להלן בתרגום עברי ובדילוגין) המאיר את השבת באור עליון, יחודי וזוהר:

סוד השבת... שישרה עליה המלך הקדוש העליון. כשנכנסת השבת היא מתייחדת ופורשת מסיטרא אחרא, וכל הדינים עוברים ממנה, והיא נשארת ביחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה כתרים... ופניה מאירים באור העליון, ומתעטרת למטה בעם הקדוש. וכולם מתעטרים בנשמות חדשות, לברך אותה בחדוה במאור פנים".

כך שח הוגה בן זמננו, אברהם יהושע השל[1]:

השבת איננה מנגינת ביניים. היא הפסגה! היום השביעי הוא כארמון בתוך הזמן, ובממלכת הזמן ימצא כל אדם את מקומו... שמים וארץ נבראו בששה ימים, בעוד שהמנוחה נבראה ביום השבת: "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת, באת מנוחה (רש"י בראשית ב,ב).

עד כאן בחיים הפרטיים ואולי גם הקהילתיים, במעגל החיים הסגור, המשפחתי, השבטי. מאידך, כאשר אנו מעלים את נושא השבת לפאזה הלאומית, לתיפקודה של המדינה היהודית, אנו ניצבים מול הר של שאלות 'לא שערום אבותיכם'. מאז גלותנו מארצנו לא היתה חברה יהודית בעלת עצמאות מדינית ושלטון ריבוני. לא נדרשנו להפעיל צבא, משטרה, כבאות, גורמי מודיעין, שגרירויות, בתי סוהר, בתי חולים, עזרה ראשונה, תחנות כח, אספקת מים, תקשורת, תעשיה כבדה, צי אניות, קידוחי נפט, חקלאות מודרנית, תיירות ומערכות שירותים ציבוריים שהן באחריותן של רשויות השלטון.

כל התפקודים הללו, ורבים נוספים, לא ניתנים להשבתה גורפת בשבת. חלקים ניכרים מהם חייבים לפעול בשבת בשל זיקה ישירה או עקיפה לפיקוח נפש או לשלום הציבור ואף רכושו. כידוע ההלכה בנויה על תקדימים ותקדימי תקדימים, אך בסוגיות הציבוריות והממלכתיות הללו הכל חדש, באין דרך הלכתית סלולה משכבר הימים. האם מדינה יהודית צריכה להישען על נכרים שיפעילו את המערכות בשבת? ושמא תישען על יהודים חילוניים שיעשו שבתם חול? האם שומרי תורה יכולים ליהנות משירותים אלו, בשבת עצמה ובשאר ימות השבוע? ובעיקר, יש כאן שאלה אמונית נוקבת הקשורה במהות המושג 'תורת חיים'; האם תורתנו איננה בת-יישום בנסיבות מסויימות? האם היא תורת הפרט ולא תורת הציבור?

שאלות אלו ודומותיהן מלוות את המפעל הציוני מראשיתו, עוד מתקופת ההתיישבות הציונית שקדמה למדינה. אחד הנושאים המעשיים שעלו על שולחן הרבנות הציונית באותה עת היתה שאלת השמיטה שאיננה ענין למאמר זה. ובכלל, שאלות של חקלאות והלכה העסיקו את ההתיישבות הדתית מראשיתה. למשל, שאלת החליבה בשבת היתה אבן בוחן ליכולת ההתמודדות ההלכתית עם שאלות חדישות שהזמן גרמן. וראו להלן על נושא החליבה בשבת בפרק על השילוב ההלכטכני כאב פתרון.

משקמה המדינה, הנושא החקלאי הפך שולי יחסית להר גבוה של בעיות בתחומי חיים קריטיים יותר, כאשר השבת במדינה היהודית הפכה לזירה המרכזית שבה פוסקי הלכה ציוניים התמודדו עם שאלות שהמדינה גרמתן. לסוגיא זו מוקדש המאמר שלפניכם.

ב. פולמוס פרופ' לייבוביץ והרב נריה

1. איתגור אקדמי לרבני הציונות

כאמור, עם קום המדינה, בתש"ח, הפכו השאלות לבוערות יותר ויותר. הן העסיקו את אנשי ההלכה וההגות במיגזר הציוני-דתי, אך כמעט שלא תפסו מקום במיגזר החרדי. בשנים אלו חי ופעל פרופ' ישעיהו לייבוביץ (1903-1994), שהיה איש ציבור והוגה דעות חריף. הוא איתגר את הציונות הדתית ורבניה בהציבו סימני שאלה וסימני קריאה בהקשר לנושאי מדינה וחברה יהודית בת זמננו. מבחר מאמריו כונסו בספר 'יהדות, עם יהודי ומדינה יהודית', ובכללם מאמר שפורסם בתשי"א, 1951, בשם "השבת במדינה כבעיה דתית"[2]. המאמר הינו מארג של סדרת רשימות פולמוסיות שפורסמו באותה שנה בכתב העת ההגותי והפובליציסטי 'בטרם'. כותרתו מייצגת את התיזה המרכזית - השבת היא בעיה. בעיניו, זו הבעיה מספר אחת שעליה תקום ותיפול מדינה יהודית הלכתית. מכיון שלפי דעתו הרבנים אינם נותנים פתרון ממשי, לכן השבת היא "משבר עמוק בדת".

רבני הציונות הדתית נחלצו כנגד קריאת תיגר זו ושטחו את משנתם ההלכתית ציונית בסוגיית המדינה היהודית בכלל, והשבת בפרט. אישי תורה כמו הרב שאול ישראלי, הרב אלימלך בר-שאול, הרב כ"פ טכורש, הרב א"י אונטרמן ונוספים היוו את עמוד השידרה בקרב רבני 'הפועל-המזרחי', והם נדרשו לדילמה זו. הגדיל לעשות ועלה על כולנה היה הרב מ"צ נריה שערך את 'קונטרס הויכוח'[3] ובו תקף את עמדותיו של פרופ' לייבוביץ.

מכיון שפולמוס בראשיתי זה משקף היטב את מרחב הבעיה ואת עמדת הרבנות הציונית, נסקור בתמציתיות דיון הסטורי זה. טיעוני הצדדים מייצגים את הפער שבין העמדה הרבנית-ציונית, הנאמנה למסורת הפסיקה ההלכתית לדורותיה, ובין המיגזר היותר ליברלי המתרכז בעיקר בעולם האקדמאי.

2. לייבוביץ: העם הוא המחוקק התורני

נקדים פיסקא המסכמת את שיטתו של פרופ' לייבוביץ, שתבע חידוש פני הלכות ציבור ומדינה, בטענה שאינם 'מכוסים' ע"י פסיקת ההלכה המסורתית. כך סיכם את שיטתו אליעזר גולדמן, איש הקיבוץ הדתי (מתוך חוברת 'ההלכה והמדינה' תשי"ג עמ' 3):

בהלכה הנמצאת בידינו אין למדינה סטאטוס . המדינה אינה קימת בשבילה... כל עצמה של הלכה זו נתגבשה דוקא מתוך העדר עצמאות ממלכתית, ומתוך תלות במשטר מדיני המקויים בידי הגוים. הפתרון המוצע הוא דרך של חקיקה תורנית חדשה בשביל המדינה, אשר, אם אין אפשרות אחרת, תיעשה ע"י מוסדות כלליים של הציבור הדתי, ולאו דוקא ע"י המוסדות הרבניים.

נגד תפיסה זו יצאו בתוקף כל רבני הציונות הדתית, כאשר הרב נריה נטל את הבכורה.

ג. טיעוני פרופ' ישעיהו לייבוביץ [4]

"בעיית השבת היא בנין-אב לכל המשבר הדתי שבפניו עומדת היהדות הדתית במדינת-ישראל. המשבר הוא בקרב דת-ישראל עצמה. אין ליהדות הדתית שום מושג ברור על תוכנן הריאלי של הלכות-שבת לגבי מדינה וחברה עצמאית של עם-ישראל בהווה. היהדות הדתית נמנעה והשתמטה מכל בירור רציני של הבעיה, ומעולם לא הביאה שום תכנית קונקרטית של ניהול המדינה והמשק בשבת עפ"י התורה במסגרת החברה והכלכלה כפי מה שהן...

"שום הצעה לחוקת-השבת לא הוגשה בשנים האחרונות לממשלה או לכנסת מטעם היהדות הדתית הרשמית, ושום הוראה או הדרכה או הסברה מוסמכת על בעיית השבת במדינה ובשירותיה ובמשק הישראלי העצמאי לא ניתנו לעם-ישראל, ואפילו לא לציבור הדתי ולא ליחידים, ששאלו להוראה ולהדרכה ולהסברה זו. השתיקה מתפרשת ע"י הציבור - ואף ע"י הנוער והעובדים הדתיים - כהודאה, שאין לנהל את המדינה ואת שירותיה ומשקה וכלכלתה עפ"י התורה... כנגד זה [מנהלים] מאבק למען הגנת האינטרסים הדתיים - האמיתיים או המדומים - של יהודים דתיים או מוחזקים כדתיים, גם אם סיפוקם דורש ויתור על קיום השבת כמוסד ציבורי-ממלכתי...

"[יש] שלושה גילויים של בעיית השבת במדינה: (1) בשירותים הכרחיים לשלום המדינה. (2) בסיפוק צרכים חיוניים של הציבור. (3) בענפים מסויימים של הטכניקה במשק ובכלכלה.

1. שירותי המדינה

"המשטרה : שירותי המשטרה אינם ניתנים להפסקה בשבת וטעונים אבות-מלאכה (ניהול יומן וכתיבת רשימות בתחנות ובמקום פעולה, הוצאת משמרות קבועים המחזיקים בנשק ומשתמשים בכלי-רכב וכו')...

"השירות הדיפלומטי : מן ההכרח שפקידים יאזינו בכל שעות היום והלילה לשידורי תחנות הרדיו בעולם כולו, מחשש שמא יארעו אי-שם מאורעות הדורשים תגובה מיד ולא רק אחרי 24 שעות. משרד-החוץ ומשרד הבטחון אף חייבים להימצא בקשר אלחוטי מתמיד עם שליחיהם וסוכניהם בארץ ובחו"ל.

2. שירותים ציבוריים חיוניים

"מפעלי המים והחשמל : לא שמענו שהרבנות והמנהיגות הדתית לוחמת להשבתת מפעלי המים והחשמל בשבת, ולא שמענו דעת-תורה האוסרת על יהודים דתיים להשתמש במים ובחשמל בשבת וליהנות מעבודתם של יהודים אחרים בשבת.

"נשמעה הצעה לקיים את השירותים הציבוריים החיוניים בשבת בידי נכרים. אעפ"י שיש להצעה זו על מה שתסמוך בהלכה, היא לא תיתכן היום. כל נסיון לפתור את בעיית השבת במדינת-ישראל בעזרת "גוי של שבת" יתקבל כהוכחה לקשר בין התורה ובין הגלותיות, ולניגוד בין התורה ובין עצמאות מדינית ולאומית.

"הספנות העברית : צי עברי מעורר בעיות של עבודה בשבת שאין להן אחיזה בהלכה, שהכירה רק את ספינות המפרש או את ספינות המשוט. על מוסדות ההוראה להכריע: האם התורה מחייבת להתנגד להקמת צי עברי עצמאי בזמן הזה, ומזקיקה אותנו לחסדי הגויים... האם לא מתחייבת מזה הודעה ברורה שכל העבודות הדרושות לקיום הספנות אינן בגדר איסור מלאכה בשבת, והן מותרות לכל בן ישראל, והעושה אותן מקיים מצווה?

3. ענפי משק וכלכלה מסויימים

"בעייה דתית רצינית מתעוררת לגבי אותם ענפי משק מודרני שבהם מנוחת שבת אינה אפשרית פיסית, כמו ענפי משק המושתתים על תהליכים רצופים שאינם ניתנים להפסקה ליום אחד. למשל, תעשיית המלט, הזכוכית או החרסינה לעשיית כלים. ייתכן שפתרון בעייה זו יימצא ע"י התקדמות הטכניקה. הסיכויים שהיהדות הדתית תהיה מסוגלת להשתמש במדע ובטכניקה לשם פתרון בעיות הייצור עפ"י התורה הם קלושים מאד. [לכן] יש לפתוח במאבק ציבורי נגד קיומה של תעשיית מלט בישראל שהיא אסורה מן התורה. ויש להטיל איסור דתי על כל השתתפות במפעלים אלה בהון או בעבודה, ועל כל שימוש בתוצרתם.

"כל השאלות הללו והדומות להן אינן ניתנות להיפתר בדרך של חיפוש 'היתרים' (כדרך שהרבנות הלכה בשאלת החליבה בשבת), גם אם היתרים אלה כשרים מבחינה הלכתית. התורה לא תהיה כוח ציבורי במדינה, ולא גורם חינוכי בנוער, אם עמדתה תבוסס על הגישה ששירותיהם החיוניים אסורים לכתחילה ורק מותרים בדיעבד.

4. האם היתרי שבת במדינה כמו במקדש?

"יש מקום לבירור הלכתי רציני אם שמירת שבת ע"י העם והמדינה ומוסדותיהם היא כמשמעות שמירתה ע"י היחיד. אולי הוא דומה לאיסור "לא תרצח" שאין לו תוקף לחייל בשליחות הציבור. כיוצא בזה מבחינה ההלכה בין טומאת היחיד לבין טומאה בציבור שהותרה או נדחתה במקרים מסויימים. אף בשבת עצמה מצינו שאין איסור מלאכה חל על המקדש ועל עבודתו. יש לדון בשאלה אם אין לתפקידים בשירותים ההכרחיים של המדינה מקום בהלכה כמו שניתן לעבודת הקרבנות בבית המקדש.

הצלת השבת מסכנת ניוון דורשת גישה חדשה על בסיס של הכרעות הלכתיות ויזמה של חקיקה דתית חדשה. חקיקה זו עלולה להביא לידי סטייה ניכרת מאותו נוהג ואורח-חיים דתי שנתקדש קדושת דורות בהעדר עצמאות מדינית; ואעפ"כ יהיה זה דין-תורה.

"אם ראו [בית-דין] לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית-דין מורין בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות כדי שיתקיימו כולן. כדרך שאמרו חכמים ראשונים: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (רמב"ם, הל' ממרים, פ"ב הל' ד).

5. סיכום טיעוני פרופ' לייבוביץ

א. השבת היא בעיה דתית בהעדר פתרונות הלכתיים לתיפקודה של מדינה יהודית.

ב. היהדות הדתית ורבניה לא הציגו 'חוקת שבת' ריאלית, ורק מקדישים מאמצים לפטור שומרי שבת מחובת עבודה, ומטילים את העול על חילוניים בלבד.

ג. הנושאים שהודגמו הם מתחומי בטחון הפנים, מים וחשמל, ימאות ותעשיה כבדה.

ד. הסתמכות על נכרי כ'גוי של שבת' אינה קבילה בימינו מבחינה דתית-חינוכית.

ה. פתרונות מדעיים וטכניים נראים בעלי סיכוי קלוש ורחוק.

ו. כל שיטת חיפוש ההיתרים כמו פעולה ב'שינוי' איננה ראויה "ומרחיקה את הנוער".

ז. צריך להתיר בהרחבה את תיפקוד המדינה בשבת, בדומה להיתר מלאכה במקדש.

ד. טיעוני הרב מ"צ נריה [5]

כאמור, הרב משה-צבי נריה, אשר לימים כונה 'אבי דור הכיפות הסרוגות' וכיהן כראש ישיבות בני עקיבא, יצא חוצץ כנגד מאמרו המאתגר של פרופ' לייבוביץ. הרב נריה מייצג בדבריו את דור רבני הציונות הדתית בתקופת הקמת המדינה. להלן קטעים מטיעוניו שפורסמו ב'קונטרס הויכוח' (תשנ"א), ונדפס שנית בספרו צניף-מלוכה.

1. תיקונים בדת פירושם רפורמה

"הוא [=פרופ' לייבוביץ] מציע לנו "סטיה ניכרת מאותו נוהג ואורח־חיים דתי שנתקדש קדושת־דורות, ויזמה של חקיקה דתית הדשה״. לפנינו הצעה לא ־חדשה - תיקונים בדת, ריפורמה בלע״ז. אחד־העם בשעתו הסביר כי ריפורמה וכפירה כרוכים יחדיו: ״הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלקי... מושג התיקון כולל כבר בתוכו את מושג הכפירה. והבא לתקן אין לו מה לתקן עוד״ (על פרשת דרכים, עמ' קח). בדברים שבעל־פה ב'קול ישראל' אמר לייבוביץ שההלכה המגובשת מתבססת רק על תנאי שלטון זר בארץ, או בחו"ל, ולא הכניסה כלל בחשבון אפשרות של הקמת מדינה עצמאית, ולכן ״איננה מוצאת ידיה ורגליה״ במדינה המודרנית שהוקמה בתש״ח.

"אנחנו מאמינים במקורה האלקי של תורה מן השמים, ומתוך כך גם בערכה הנצחי, ״שזאת התורה לא תהא מוחלפת״. בטוחים גם ביכולתה לפתור את כל השאלות בכל הדורות, לרבות שאלותיה של מדינת ישראל שהוקמה בשנת תש"ח. מאמינים אנו גם בכוחם של חכמי התורה וגדוליה בכל דור ודור "לדמות מילתא למילתא״ ולהוציא הלכה ברורה משני התלמודים ומפרשיהם.

2. קושי במציאות של רוב חילוני ב'שטח'

"על שלושה דברים בבעיית השבת עמד הכותב: א) השירותים ההכרחיים לשלום המדינה (הצבא, המשטרה והשרות הדיפלומטי). ב) סיפוק הצרכים החיוניים (חשמל, מים, ספנות וכד'). ג) ענפים מסוימים במשק ובכלכלה (מלט, זכוכית, חרסינה וכד'). הוא ״קובע בצער כי היהדות הדתית נכשלה בכל שלושת השטחים האלה״, שכן לא הציעה שום תכנית קונקרטית כיצד אפשר לקיימם היום במדינה.

"מעשית תלוי הדבר בשני תנאים: א. בירור יסודי ונאמן אשר יקבע אילו פעולות הן חיוניות, ובהן תלוי בטחונה של המדינה מבחוץ (צבא) ושלום תושביה מבפנים (משטרה). ב. ביצוע נאמן ליסודות ההלכה, שכל מעשה ייעשה בהתאם להוראות הרבנות ולפי תנאיה המדויקים. אילו הממשלה היתה שואפת לבנין המדינה על יסודות התורה והמצוה, לא היה כל קושי לקיימה מבלי לפגוע בהלכות שבת. לדאבוננו, מצב הדברים אינו כך. הכרח חיוני ועבודה שגרתית שלובים ומעורים זה בזה. מה תשובה יכולה להיות בפי הרבנים? האם במצב זה ישנה אפשרות ל״תכנית קונקרטית״?

"נשתמש בדוגמאות מאותם השטחים [שציין לייבוביץ]; משרד החוץ והשירות הדיפלומטי. ישנן ודאי ידיעות בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה שהאיחור בהם יכול לפגוע בשלום המדינה. ברם, ישנן הרבה ידיעות והודעות שגרתיות שאין בהן דחיפות כל שהיא, ואין כל סיבה להתיר חילולי שבת למענן. אמנם, בין המותר לבין האסור נמצא שטח רחב־ידים שהוא טעון בירור והגדרה, אלא שזו כבר שאלה שנוגעת לפרטים, והיא תקבע לפי הוראות חכמי תורה. אילו עמד שומר תורה בראש משרד החוץ היה שולח הוראה חמורה לכל מקורות־המודיעין שבחוץ לארץ: אין להשתמש בשירותי המודיעין של המשרד בשבתות אלא במקרים חיוניים ביותר, ואז היה מותר לכל יהודי דתי לעבוד בשירותי המודיעין של משרד החוץ ללא כל פקפוק. כאמור, המצב איננו כך, והכל מתנהל כביום־חול. קובעי דמותה של המדינה הנוכחית שוללים אפשרות זאת על־ידי שהם יוצרים מצבים שאינם נובעים כלל מן ההכרח האובייקטיבי.

"אותו מצב קיים גם במפעלי החשמל והמים בשבת. עבודתה של תחנת_החשמל בכללה ודאי שהיא מותרת בשבת, שכן תלויים בה מפעלי המים ובתי החולים, הטלפון והטלגרף, דברים שחיי־אדם תלויים בהם. אולם כשאנו מגיעים לפרטי העבודות הנעשות בתחנה בשבתות, ידוע שנעשות מלאכות שונות שלא מתוך הכרח. עושים הם את שבתם חול וקובעים סדר־עבודה רגיל.

3. יש כח לחכמים לדמות דבר לדבר

"מתחנת החשמל ירד הכותב הימה ונגע בשאלת הספנות. הוא לוחש לנו כי בעצם בעיות הספנות המודרנית ״אין להן כל אחיזה בהלכה שהרי ההלכה הכירה רק את הסירה והמשוט״. עובדה פשוטה וידועה לכל בר־בי־רב היא כי לגבי ההלכה אין כל הבדל בין מלאכת קושר קשר־הספנים למלאכת מבעיר מכונת־דיזל, ובעיות הספנות בשבת היום הן ביסודן אותן הבעיות שעמדו לפני אלפים שנה בפני חכמי המשנה והגמרא.

כשנה בערך לפני פרסום מאמרו של הכותב הופיע ספר מיוחד המוקדש כולו לבעיות הספנות העברית והשבת, ושמו ״שביתת-הים׳" ומחברו הרב אליעזר וולדינברג (ירושלים, תש״י). הוא פותח בהסברה מפורטת על מבנה האניות המודרניות לסוגיהן, דרכי פעולתן בחוף, בהפלגה, בלב ים. בהמשכו הוא מלא וגדוש חומר הלכתי בכל פרטי השאלות ופתרונן למעשה. מתברר, כי בתנאים מתאימים יכולה המדינה הדתית לקיים צי מודרני שלא יהיה תלוי כלל במחללי־שבת, ואפילו לא בגוי־של־שבת. אכן, בסופו מציין המחבר כי במצב הנוכחי ״ישנן סוגי מלאכות שמחללי שבת עוברים עליהם מבלי שעצם ההפלגה צריכה לכך, או סוגי מלאכות שאפשר לעשותן בערב שבת והם אינם רוצים בזה״ (שם, עמי קל).

"הכותב עובר לשאלת השבת בענפי חרושת המלט והזכוכית וכד' שייצורם דורש ״כבשנים אשר אישם לא תכבה יומם ולילה״. אכן גם הוא יודע יפה כי ״יתכן מאד שפתרון בעיה זו יימצא דוקא על ידי התקדמות הטכניקה העלולה להכניס אוטומטיזציה לעבודה״. [הנה] נפתרה אחת הבעיות החמורות דוקא על ידי התקדמות הטכניקה, הלא היא החליבה בשבת. זו הונהגה על ידי מכונת חשמל ושעון אוטומטי בקיבוץ חפץ חיים ובטירת צבי, בהדרכתו של הרב הראשי הרצוג ובהסכמתם של כל גדולי ההוראה בארץ.

4. שימוש בנכרי ו'שינוי' לגיטימיים בהלכה

"הכותב דורש 'פתרון לאלתר' ויודע שבינתים יש פתרון [ע"י נכרים תושבי מדינת ישראל] וכי "יש להצעה זו על מה שתסמוך בהלכה״. אך הוא דוחה אותה בשתי ידים. הוא סובר כי ״העסקת נכרים בשבת היא כיום דרך פסולה לחלוטין ש"תתקבל כהוכחה לקשר מהותי בין התורה ובין הגלותיות, ולניגוד בין התורה ובין עצמאות מדינית ולאומית״. אשר לצד ההלכתי - גלוי וידוע שעצם הזיקה לנכרי איננה חדשה אצלנו. זיקה זו איננה תוצרת גלותית. הגויים מוכרים כאזרחים רצויים לא רק בעולמו הרחב של הקב״ה, אלא גם בארצו הנבחרת, בארץ הקודש. ורק תנאי אחד יש בדבר: עליהם לקיים ״שבע מצוות בני־נח״. מוטלת עלינו כמדינה עצמאית, חובת כלכלתם של כל התושבים, כיהודים כערבים. גוי-של-שבת איננו 'דחליל׳ אלא אזרח מוכר במדינה, שיש לדאוג לפרנסתו ולהעסקתו אפילו בששת ימי המעשה.

"הכותב הקפיץ עלינו רוגזו של איסור אחר. מכיון שבינתים אין תעשיית המלט והזכוכית משתמשת לא באוטומט של שבת ולא בגוי של שבת, על כן חייבת, לדעתו, היהדות הדתית להיות עקבית ולהינזר מפירותיה של תוצרת זו. במקרה זה, לא רק שאין ההלכה אוסרת עלינו כלל את השימוש במלט תוצרת ימות החול מבית חרושת שאינו שומר שבת, אלא שאפילו תוצרת השבת שלו מותרת לנו בשימוש ובהנאה במוצאי שבת. הלכה פסוקה היא: ״היא קודש ואין מעשיה קודש".

"הוא יושב ודורש כמשה מפי הגבורה ופוסק ש״כל השאלות הללו אינן ניתנות להיפתר בדרך של חיפוש היתרים גם אם היתרים אלו כשרים מבחינה הלכתית [לדעתו] השירותים והעבודות הצבוריות שמצוה לקיימן בשבת אין צורך להכניס בהם 'שינויים' לשם התאמתן להיתר״. מה טיבו של ״היתר־על־ידי־שינוי״? גמישות מסוימת זו היא אחד מיסודות ההוראה, וכאן גנוז סוד-חיוניותה של ההלכה ושמירתה מפני קפאון. קדושת השבת לא קלה היא בעינינו, ואם לא ניתן לנו לשומרה במלואה, חייבים אנו להשתדל בשמירת מה שאפשר. דעת־תורה זו היא המדריכה אותנו גם בבעיות הגדולות של השבת במדינה. כל שאתה בא לעשות מלאכה חיונית, שבעיקרה יש בה משום חילול-שבת ולא הותרה אלא משום פיקוח־נפש המדינה, חייב אתה לחזר על כל הצדדים ולהשתדל למעט עד כמה שאפשר את צד החילול שבו; אם על ידי שינוי מהותי, ואם על ידי שינוי פורמאלי.

5. סיכום טיעוני הרב נריה

א. פרופ' לייבוביץ מייצג גישה רפורמטורית שפירושה תיקונים בדת.

ב. בלתי אפשר למצוא פתרונות ישימים כאשר האחראים בשטח אינם שומרי שבת.

ג. תורתנו היא 'תורת חיים' ויש בה מענה לכל הדורות בדרך של דימוי דבר לדבר ע"י חכמי תורה.

ד. פתרונות טכניים הוכיחו את עצמם בנושא החליבה בשבת, וללמד על הכלל יצאה.

ה. יש מקום להימצאות נכרים במדינה יהודית, כולל הסתייעות בהם בשבת.

ו. ההלכה מכירה גם בדרכי היתר של 'שינוי' וכד', וזה מעיד על גמישותה.

ה. הרב שלמה גורן

1. תשתית מחודשת לפסקי צבא ומלחמה

הרב שלמה גורן, שכיהן כרב הראשי לצה"ל מראשיתו, הניח את התשתית לפסיקה פוריה וחדשנית בנושאי צבא ובטחון. בעקבותיו נוספו למדף הספרים היהודי, הציוני-דתי, עשרות ספרים ב'הלכות צבא ומלחמה'. כולם מהווים המשך לפסיקותיו של הרב גורן. חלוציותו של הרב גורן נובעת מכך שחכמי המשנה והתלמוד לא נדרשו להלכות צבא ומלחמה, משום ש(כמעט) כל התנאים, וכמובן כל האמוראים, חיו לאחר חורבן הבית ואבדן העצמאות הישראלית, לפיכך אין הלכות סדורות לנושאים אלו. אמנם הרמב"ם כתב את 'הלכות מלכים ומלחמותיהם', הספר החותם את ה'יד החזקה', אך אין בדבריו פירוט יישומי, הלכה למעשה.

חלק נכבד בפסיקותיו של הרב גורן נוגע לשאלת השבת בצבא, בעת מלחמה ובעת שלום. בשטח זה הניף הרב גורן את ידו הגדולה ושטח משנה מפורטת מאד של סוגיית השבת בכוחות הבטחון. למעשה, כל הפעילות השוטפת הקרויה מבצעית קיבלה בתורתו מעמד גורף למדי הנסמך על הלכת פיקוח נפש הדוחה שבת.

הרקע ההלכתי הוא ברייתא יחידאית, כמדומני, העוסקת בנושא הבטחון הציבורי בשבת. היא נמצאת במסכת עירובין (מה,א) וממנה פינה ויתד לכל הלכות צבא ומלחמה. ההלכה קרויה "נכרים שצרו", והיא הורחבה בשרשרת הפסיקה לדורותיה, וכדלהלן:

נכרים שצרו על עיירות ישראל... בעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכל זיינן ומחללין עליהן את השבת. [רש"י: לספר - עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם].

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא.

היתר חילול השבת האמור בברייתא זו איננו בשל פיקוח נפש המצוי לפנינו והוא כרוך בדבר. ברמת האדם היחיד, הפרטי, אין סיכון ספקולטיבי כזה משמש עילה מספקת לחילול שבת. הלכה זו של 'נכרים שצרו' היא הלכת יסוד בהלכות ציבור, ולמדנו מממנה שבהקשר לאומי גם חשש רחוק לסיכון מול נכרים דוחה שבת. המילים "עיר הסמוכה לספר" הנזכרות בברייתא הן מילת קוד לחשש בטחוני. ובשפת ימינו: סיכון פח"עי (=פעילות חבלנית עוינת).

במקור הברייתא, בגמרא שם, הורחב המושג 'ספר' לכל ארץ בבל. הוי אומר, ספר לאו דוקא אלא בכל מקרה שבו קיימות נקודות חיכוך בין יהודים לנכרים. הלכה זו נפסקה בשו"ע (אורח-חיים סי' שכט סע' ו). הרמ"א שם (בשם בעל אור-זרוע) הרחיב מאד את הקריטריון הבטחוני, בקבעו:

אפילו לא באו עדין אלא שרוצין לבוא.

בתרגום לשפת כוחות הבטחון קבע הרב גורן שגם בטחון שוטף מניעתי הותר בשבת, ובכללו פעילות המודיעין. יתר על כן, גם אם החשש הפח"עי איננו מאיים במישרין על חיי אדם, אלא רק על רכוש (חבלה במטעים, למשל, "עסקי תבן וקש") - מותר בשבת בהסתמכות על ברייתא זו. תחת כנפי היתר זה, כפרשנות מרחיבה, הותרה גם פעילות שיגרה לשמירת הכשירות הקרבית של טנקים ומטוסים ושאר כלי מלחמה.

הרב גורן (ובעקבותיו כל בעלי הפסיקה בהל' צבא ומלחמה) הרחיבו הלכה זו מעבר ליחידות צבאיות הנמצאות בגבולות המדינה, ב'ספר'. כל פעילות למניעת אירועי חבלה עוינת, גם אם היא מרוחקת מן הספר, מותרת שהרי "כל הארץ חזית". תחת כנפי סעיף כוללני זה פסק הרב גורן במאמרו "דיני מארבים בשבת" (משיב מלחמה, חלק א' עמ' רכז):

נמצאנו למדים שכל הסתננות לשם גניבת רכוש בלבד מאחר שהיא מכוונת בראש וראשונה נגד ישובי הספר - מותר להלחם נגדה בשבת. אין כל הבדל בין כשהמארבים מבוצעים ליד הגבול או במרחק ממנו.

נוסף על כך יש להוכיח שכיום כל ישוב במדינה נדון כישוב ספר. כמו כן ישנם מיעוטים היושבים בתוך המדינה וחלקם הגדול הם עוינים את המדינה ולכן יש לדון כל ישוב כיושב על הספר.

2. מלחמה דוחה שבת מעבר לגדרי פיקוח-נפש

הרב שלמה גורן, בפסקי צבא שלו, חידש חידוש מפליג במדיניות ההלכתית של היתרי חילול שבת בתחום הבטחון. הוא התווה דרך הלכתית רחבה יותר, המתירה פעילות צבאית יזומה גם ללא הישענות על הלכת 'פיקוח נפש'. הרב גורן בידל את הלכות השבת בצבא מהלכות פיקוח נפש הן של הפרט והן של הציבור ("שלום הציבור") כמו בנושאי רפואה, כבאות, אספקת מים וחשמל וכד'. בדרך כלל מותר לפעול בשבת רק תחת הכלל ש"פיקוח נפש דוחה שבת". הביטוי הננקט כאן הוא "דוחה שבת". המקור לכך הוא בפסוק "וחי בהם" (ויקרא יח,ה) ודרשו חז"ל (יומא פה,ב): "ולא שימות בהם". מאידך, לדעת הרב גורן, היתר חילול שבת בפעילות צבאית נובע מדרשה אחרת, גורפת יותר. במסכת שבת (יט,א) קבע שמאי הזקן:

אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: "עד רדתה" - אפילו בשבת.

כך כתב הרב גורן בספרו משיב-מלחמה (חלק א' עמ' פח):

מכל זה מתברר עיקרון חשוב, שהיתר הלחימה בשבת אינו מתבסס על היתר פיקוח נפש הדוחה שבת, כפי שרגילים לחשוב, אלא על היתר מיוחד המיועד אך ורק ללחימה, והנשען על דרשת שמאי הזקן בבבלי, בירושלמי, בתוספתא ובספרי, מהפסוק "עד רדתה - אפילו בשבת"...

ולא רק במלחמת מצוה אלא גם במלחמת הרשות...

אבל אין היתר זה חל על פעילות מוקדמת, שמטרתה הכנת המלחמה, כמו תעשיית הנשק, הכנת תכניות הלחימה, ריכוז ידיעות... כמו כן אין היתר זה חל על פעילות הגנה מפני האויב [הנשענת] על סוגיא אחרת במסכת עירובין ['נכרים שצרו'].

הגדרת היתר זה איננו רק "דוחה שבת", אלא "שבת הותרה" בנסיבות מלחמתיות, וכאילו אינה קיימת כלל. אם השבת היא רק 'דחויה' אזי ההיתר מצטמצם למינימום ההכרחי ופעולות שתרומתן עקיף אסורות. מאידך, אם השבת 'הותרה', אזי גם פעילות נלווית וכזו הנמצאת בזיקה עקיפה יותר להצלה, בהתאם לנסיבות.

אין כאן המקום לפרט במסגרת זו את משמעות ההרחבה של היתר חילול שבת מלחמתי, מ"מ פוסקים אחרים, גם מקרב הציונות הדתית, ראו בכך הפרזה וחלקו עליו. הרב מ"צ נריה חלק על הרב גורן בסוגיא זו. לדעתו אין 'מטריית היתר' רחבה מזו הפרושה תחת כנפי "פיקוח נפש דוחה שבת", וגם להכות צבא חוסות תחתיה.

ו. הרב אליעזר יהודה ולדינברג

1. חיבור 'הלכות מדינה'

בעמדנו בתחום היצירה התורנית המוקדשת להלכות מדינה, כאן המקום להזכיר יצירה מיוחדת במינה שהוקדשה לסוגיא זו, אך לא מצאה את מקומה הראוי בקרב תופשי התורה, גם לא במיגזר הדתי-ציוני. הכוונה לשלשה כרכי ספר בשם 'הלכות מדינה' שכתב הרב אליעזר יהודה ולדינברג מירושלים (1915-2006). הרב כיהן כדיין וכחבר ביה"ד הגדול, וכן כרב שכונה בירושלים וכרבו של בית החולים 'שערי צדק'. יצירתו התורנית המונומנטאלית הם סידרת 21 כרכי שו"ת 'ציץ אליעזר'. הרב רכש התמחות רבה בשדה רפואה והלכה, וחידושיו ופסיקותיו בסוגיות אלו הן נר לרגלי כל הפוסקים בימיו ובדור שאחריו.

למרות שהרב ולדינברג היה נטוע בתוך העולם החרדי, וללא ספק השתייך אליהם, הוא חש כנראה זיקה חיובית לתקומת מדינת ישראל, אולי משום שהיה תלמיד מובהק של הרב ב"צ חי עוזיאל ששימש כראשון לציון בשנות הקמת המדינה. ואכן, בשנים תשי"ב (1952) עד תשט"ו (1955) פרסם את שלשת כרכי 'הלכות מדינה'. מרבית הספר מוקדש לסדרי שלטון ודיינים ולא שאלות של תפעול שירותים חיוניים בשבת. אכן בסוף חלק ב' מוקדש פרק לשאלת הלחימה בשבת, תוך אבחנה בין מלחמת הגנה למלחמה יזומה.

בתוך הדברים (עמ' רנא) מופיע קטע לענין השבת במשטרה שיש בו חידוש עקרוני, והוא הרחבת פסקי צבא והעתקתם גם לנושאי בטחון פנים:

לפי דברי הגהות אשרי בערובין פ"ד סי' ו' שבזמן הזה אם באו שוללין על עסקי ממון יוצאין עליהן בכלי זין ומחללין עליהן את השבת, נלמד שהוא הדין כאן במדינתנו כשתעמוד שאלה של קריאת המשטרה היהודית בשבת להצלה מפני הגנבים ושודדים, אם מותר להם לחלל את השבת בנסיעה במכונית כדי למהר להצלה, או לצאת בכלי זין לירות באויר וכיו"ב, יהיה עלינו לפסוק לפי הענין ולפי תנאי הזמן והמקום. ובכללות. אם יש ספק שמתוך שלא יוכלו לעמוד על ממונם יהרגום, אזי מותר לחלל עליהם את השבת בכדי למהר ולבוא להצלה.

כוונתו שם להציע שגם מלחמה באלימות ובבריונות נכללת בהיתר 'מלחמתי' זה. המשטרה היא 'כוחות הבטחון' והיא מופקדת על שלום הציבור, גם אם לא מדובר באויב לאומי. מכאן התרחבה הפסיקה המעשית לכלל שומרי השבת המפוזרים בכל גופי הבטחון, כולל קהיליית המודיעין, כבאות, שירות בתי הסוהר וכיו"ב.

2. ימאות הלכתית בשבת

לעיל, בפרק שהוקדש לרב נריה, הוזכר כי הרב ולדינברג חיבר בשנת תשט"ו (1955) ספר מיוחד המוקדש לספנות וימאות בשבת, בשם 'שביתת-הים' "כולל בירורים מקיפים וחקרי הלכות בפרטי הלכות בהפלגת והנהגת אניה בלב ים והכניסה והיציאה ממנה אל היבשה ביום שבת קדש". הרב מספר בהקדמתו שהוא נכנס לעבי הקורה בשליחות "המועצה למען השבת שע"י משרד הדתות" ומטעם הרבנות הראשית. עובדה זו מלמדת כי נעשה נסיון לנסח פסקי הלכה מעשיים לסוגיות השבת הלאומיות. [6]

מתוך עמידה מציאותית לכל הבעיות הכרוכות בקשר לשאלת הספנות בשבת. ערכתי בזמנו בשליחות המועצה למען השבת בראשות הרבנות הראשית לישראל שני ביקורים ממושכים בנמל חיפה. באתי בדברים עם רבי חובלים, קציני עגינה, מהגדסים ומנהלת הנמל, וקבלתי מפי כולם הסברה מפורטת על אופי מהלך האניה וסדריה, בעמדי ומסתכל על הכל מקרוב, בשטח־הנמל, בחדר ההגה וחדר המכונות בבטן האניה וכד'. לשם כך קבעתי בתחילת הספר מבוא שבו בא תיאור טכני מכל מה שראיתי ושמעתי מהמומחים... תמציתם של הבירורים שבאו בספר הושמעו על ידי במועצה התורנית שהתקיימה בזמנה ע״י המועצה למען השבת שע״י משרד הדתות והיתה מורכבת מחבר רבנים גדולי תורה.

וזאת למודעי! הצעת פרטי המשא ומתן בהלכה בספרי זה... הינם על זמנים ומקרים מיוחדים. אבל בדרך כלל קדושת חשבת הישראלי דורשת שאורה יהל על פני הנמל והים כעל פני היבשה, ומצות וחיוב השביתה בה יקיף בשלימות גמורה את כל השטחים והמרחבים, להישמר בדרך כלל מסידור הפלגה ביום המנוחה והקדושה, ולהזהר מלעשות בו שום דבר וחפץ אשר יכול לגרום בכנפיו ללא צורך עבירת חילול, אפילו של שבות ושבות דשבות...

כל מה שבגדר האפשרי לסדר שיעשה על ידי אינם בני ברית מן ההכרח לסדר כן, ובדויות ושדופות המה הטענות שבלתי הגיוני הוא לסדר במדינה יהודית סידורי עבודה בשבת ויו״ט ע״י עכו״ם. [המציאות הקיימת ג"כ מכחישתם כי כפי שאני קורא (במוסף הכלכלי של עתון הבקר מי״ד מנ״א תש״י במאמרו של א. נחשון): ״מספר הימאים המועסקים באניות ישראל עולה ל-750 שמהם כ-600 יהודים״. יוצא שמספר הימאים הבלתי יהודים המועסקים כבר כעת באניות ישראל עולה למעלה ממאה וחמשים]. יבוא אוהב ישראל הגדול, אשר כל ימיו היוו שלשלת ארוכה של צמאון וכמיהה ומסירות נפש להקמת מלכות ישראל בארץ קדשו, ויעיד בהם מרן הגאון הגרא"י הכהן קוק זצ״ל בספרו דעת כהן סימן רל״ה המשיב לשואל בדברים פשוטים ופסקנים וכותב:[7] "ובכלל אי אפשר לישוב יהודי שלא ימצא בתוכו ג"כ נכרים אחדים לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להיעשות בשוי"ט דווקא ע״י נכרים. וחוקי תוה״ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים. והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתנו על אדמת הקודש".

הוי אומר; כאשר פוסק בשיעור קומתו של הרב ולדינברג נכנס לעבי הקורה ונוטל על עצמו אתגר כבד זה - מתקבלות תשובות הלכתיות מקילות, מתוך התחשבות במציאות החיים, בנסיבות ובחיוניות השירות הציבורי בשבת. מאידך, הוא איננו שולל, ואף מחייב, שימוש בנכרים בעיקר בעבודות שגרה הידועות מראש ואשר אין להן פתרון הלכתי או טכני 'בינתיים'.

ז. הרב שאול ישראלי

1. חידוש עקרוני: הטבעת המושג 'מכשירי פיקוח נפש'

הדמות המרכזית ביותר בפסיקה הציונית-דתית הוא, לדעתי, הרב שאול ישראלי, שכיהן כראשי ישיבת 'מרכז הרב', חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל ודיין בבית הדין הגדול. הרב ישראלי נודע כ'שר תורה ומדינה' וכבר ציינו לעיל את פעלו הספרותי-תורני בכ-20 כרכי אסופת מאמרי הלכה בשם 'התורה והמדינה'. בתוך מכלול הנושאים נדונה גם שאלת השבת הממלכתית ובעניינה חידש הרב ישראלי חידוש עקרוני רבתי בקשר להלכות מדינה בשבת.

דבריו נסבו סביב שאלת תיפקודה של המשטרה בשבת על פי ההלכה, ובגיזרה זו טבע מושג חדש: "מכשירי פיקוח נפש הדוחים שבת". חידוש מהפכני זה תקף למכלול השירותים הציבוריים בשבת שיש להם זיקה למושג "שלום הציבור". הרעיון העקרוני בדבריו הוא שבסוגיות ציבוריות אין מסתכלים על המקרה לגופו אלא להכללתו. הוי אומר, כשאני דן האם לבצע פעולה משטרתית (או ציבורית אחרת) בשבת, עלי להביא בחשבון שאם אמנע ממנה הפעם, ובפעם נוספת, ובמקרים אחרים, וכן אנשים אחרים ימנעו מאותה סיבה – בסופו של חשבון עלולה להתרחש תוצאת של פיקוח נפש. מצב אפשרי-עתידי זה, הגם שאיננו לפנינו ולא ידוע היכן ומתי יתרחש, דיו כדי להתיר את הפעילות השבתית הנדונה.

להלן קטעים (בדילוגים) ממאמרו הרחב אודות 'הבטחון הפנימי בשבת - פעולות המשטרה'. אני רואה במאמר זה תשתית הלכתית חדשנית לכל שאלות השירותים הציבוריים החיוניים בשבת. המאמר, המופיע בספר תשובותיו עמוד-הימיני (סימן יז), פורסם לראשונה בקובץ 'התורה והמדינה' כרך ה (תשיד) בעריכתו, כתגובה למאמרו של הרב הראשי לישראל דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. באותו כרך פורסם מאמר נוסף בסוגיית המשטרה בשבת מאת הרב יששכר לוין. כאן מקום להזכיר את סדרת קבצי 'התורה והמדינה' (כ-20 כרכים) בשנים תש"ט (1949) עד תשכ"ב (1962) כמפעל מרכזי של 'חבר הרבנים של הסתדרות הפועל המזרחי בישראל'. קבצים אלו הפכו לבמה מרכזית לסוגיות שונות הקשורות להתחדשות החיים הממלכתיים בישראל לאורה של תורה. עצם הופעתם הממושכת בראשית שנות המדינה מעידה כאלף עדים על התמודדות רבנית-ציונית עם שאלות אלו, ובתוכן השבת. קבצי השנתון 'תחומין', היו"ל ע"י מכון 'צומת' מאז שנת תשמ"א, מהוים המשך ישיר למפעלו של הרב ישראלי בשדה 'התורה והמדינה', כפי שציין זאת בעצמו בהקדמתו לכרך הראשון של 'תחומין'.

כך כתב הרב ישראלי בהקשר המשטרתי בשבת:[8]

כל מה שנוגע לשלום הציבור או לסילוק נזק ממנו הכל נחשב כפיקוח נפש, כי כל מה שכרוך בשלום הציבור יש בו בעקיפין ענין עם פיקוח נפש. פרנסת היחיד למשל אין בה משום פיקוח נפש, אבל אם הציבור יהיה מחוסר פרנסה, אפי' אם אין זה נוגע ללחם, לא ימלט שבאחד מבין רבים יהא כזה שהוא צריך לאוכל יותר משובח שאצלו זה יכול להיות פיקוח נפש.

סיור משטרתי בכדי למנוע קטטות ומריבות בציבור או לתפוס הגנבים וכיו"ב, אמנם הצלה ממקרי איבוד נפשות קצת רחוקה, אך הצלת ממון ונזקים גופניים הם מצויים מאד, ואינו גרוע מ'גחלת של מתכת'[9] ועדיפה ממנה, כי כאן הנזק אינו מצומצם על מקום אחד אלא הוא נוגע בציבור כולו...

כלל הדברים שאין לנו לדון את המקרה מבחינתו הבודדת אלא מבחינת כל המקרים הדומים לו ... אין חשוב כלל אם מקרה בודד זה הוא מצוי או לא, אלא אם ע"י המעשים שלי בכל המקרים הללו הדומים זה לזה והיכולים להתרחש אם היום ואם מחר יהא בהם פעם משום הצלה, וכן אם ע"י הימנעות שלי מפעולה במקרה זה וממילא גם במקרים הדומים לו, יהא משום איבוד נפשות ברור באיזה מקרה מן המקרים...

נמצא שפעולה זו של חילול שבת עכשו היא הכרחית בכדי שתוכל לצאת לפועל לאחר זמן ההצלה הנצרכת. ואם לא תיעשה עכשו הפעולה ברור שזה יגרום פעם לאיבוד נפש. על כן הרי זה בגדר מכשירי פקו"נ שגם הוא הותר. נמצאנו למדים כלל שגם פקו"נ שעדיין אינו עומד לפנינו, לא לגבי רגע זה ולא לאח"כ, אבל ברור לנו שיגיע הדבר לזה בזמן מן הזמנים אנו רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו.

2. אין להתחשב בהימצאות חילוניים

הרב ישראלי מתייחס בתשובתו זו גם לשאלת ההסתמכות על יהודים שאינם שומרי שבת. לדבריו מבחינת השיקול ההלכתי הם 'אינם קיימים'. ההלכה נפסקת לפי המצב האידיאלי שבו כולם שומרי שבת, ולכן ההיתר מרווח, ותוקפו שריר וקיים גם אם כיום נמצאים מחללי שבת המוכנים לתפעל שירותים ציבוריים בשבת. וכך הוסיף (שם):

הימצאותם של יהודי חילוניים איננה סיבה להסתמך עליהם . עלינו לדון כאילו כולם שומרי תורה... בנקודה זו אינו צריך להביא בחשבון את מספר שומרי התורה במשטרה כיום הזה. עלינו גם לחתור שיהפכו שם לרוב, לא פחות ממה שעלינו לשאוף להגיע לרוב במקומות אחרים.

הרב ישראלי קבע את העוגן ההלכתי החזק והרחב ביותר בקשר לפסקי שבת במכלול השירותים הציבוריים והממלכתיים. המושג "מכשירי פיקוח נפש" (על משקל המושג ההלכתי 'מכשירי אוכל נפש') ניתן להחלה על כל פעילות נחוצה לתפעול מערכת ממלכתית הקשורה ב'שלום הציבור'. כאמור, הגדרתו ניתנת לסיכום בביטוי "כל מקרה להכללתו", ולא "כל מקרה לגופו". לפנינו איפוא גישה מערכתית המביאה בחשבון את כל המקרים הדומים בכל ימות השנה ובכל שלל האירועים.

3. אבטחת בנקים ואספקת מים

אוכל להוסיף מידע אישי;

במכון 'צומת' היינו קשורים מאד עם הרב ישראלי ופסיקותיו. לא אחת העלינו לפניו שאלות ציבוריות, והתשובות שקבלנו היו ברוח גישה מכלילה זו. זכורני כי נזקקנו לשאלת אבטחת בנק המזרחי בשבת, באמצעות מערכות אזעקה המתריעות ביחידת בטחון השייכת לבנק, ולא לחברה חיצונית המספקת שירותים. ביחד עם קצין הבטחון נפגשנו עם הרב ישראלי ושמענו מפיו כי אם נשמעת התראת אזעקה במוקד האבטחה, מאחד מסניפי הבנק בארץ, מותר לעשות פעולות שיש בהן חילול שבת כדי לודא מה קרה ולטפל באירוע, כולל נסיעת יהודים ופעולות תקשורת וכד'. הנימוק: לא יתכן שבמדינה יהודית הבנקים וכיוצא בהן יהיו 'הפקר' בשבת. שמירת השבת תנוצל להגברת הפריצות, לפגיעה ברכוש ובסופו של דבר יהיו פגיעות בנפש ע"י שודדי בנקים.

כאמור, המושג 'שלום הציבור' התרחב מאד בפסיקתו של הרב שאול ישראלי, ובבסיסה עומדת השקפת העולם הציונית של 'מדינה יהודית'.

בשנותיו הראשונות של מכון 'צומת' (נוסד בתשל"ו) ערכנו מחקר מקיף על המשטרה בשבת, שפורסם בתחומין כרך ב (תשמ"ב). במסגרת המחקר, שנישא במידה רבה על כתפי ידידי ורעי הרב אורי דסברג ז"ל, נפגשנו פעמים אחדות עם הרב ישראלי ושמענו מפיו תרגום הלכה למעשה של שיטתו העקרונית, בקשר למחלקת חקירות, זיהוי פלילי וכן הצורך בהפעלת משטרת התנועה בשבת ועוד. והכל מתוך המבט של 'מכשירי פיקוח נפש' אשר הוזכר לעיל כבנין אב להלכות מדינה וציבור בשבת.

גם מחקר שערכתי על 'אספקת מים לאוכלוסיה בשבת', שפורסם בתחומין כ"ט, לפניית חברת המים הירושלמית 'הגיחון' - נשען במידה רבה על הנחת היסוד ההלכתית של הרב ישראלי המכליל את השירותים הציבוריים במדינה תחת כנפי 'שלום הציבור'.

ח. האתגר ההלכ-טכני

מכון 'צומת' בראשותי עוסק למעלה משנות דור ביצירת פתרונות הלכטכניים לשאלת השבת במיגזר הממלכתי והציבורי. ביסוד הדברים ניצבת האמונה שיש לרתום את הטכנולוגיה לשירות ההלכה, ולעתים את ה'תיחכום ההלכתי'. שילוב הלכטכני זה נועד להעמיד אפשרויות לפעילות כשרה בשבת בנושאים חיוניים, ציבוריים וממלכתיים.

בראשית המאמר הבאנו את דברי פרופ' ישעיהו לייבוביץ שהזכיר אפשרות זו, כאב-פתרון, אך דחה אותה כבלתי ריאלית, או כבעלת סיכויים קלושים. בר-הפלוגתא שלו, הרב מ"צ נריה, שצוטט גם הוא לעיל, העלה על נס מסלול זה, ומאזכר כדוגמא חיה את נושא "החליבה בשבת שהונהגה על ידי מכונת חשמל ושעון אוטומטי בקיבוץ חפץ חיים ובטירת צבי, בהדרכתו של הרב הראשי הרצוג ובהסכמתם של כל גדולי ההוראה בארץ". אוסיף כי דמות מרכזית בהיתרי החליבה ההלכטכנית בשבת היה החזון-איש, מן המיגזר החרדי, אשר הבין שאין יכולת קיום לרפת במשק דתי בשבת ללא פתרון לחליבה כלכלית.

1. חליבה בשבת - חלוצת ההלכטכניקה

אכן, נושא החליבה בשבת מסמל בעיני את ההתמודדות הבראשיתית, עוד לפני קום המדינה, עם שאלה ציונית מובהקת; היש יכולת הלכתית לקיים רפת יהודית בהתיישבות הציונית המתחדשת. בסוגיא זו הותווה הפתרון: הלכטכניקה. לא כאן המקום לפרט, וניתן למצוא חומר רב על כך בגליונות 'עמודים' של הקיבוץ הדתי, בספר 'הקיבוץ בהלכה' (אסופת מאמרים בהוצאת קיבוץ שעלבים, תשמ"ד-1984), בכרכי 'תחומין' (כרכים ז' י"א וט"ו) ובמחקרים ומאמרים רבים בנדון. נפרט ב'קליפת אגוז': חליבה רגילה נחשבת כאסורה בשבת מן התורה, ורק משום צער בעלי חיים הותרה ע"י נכרי או לאיבוד. משבאו מכונות החליבה לעולם הותרו שיטות מתוחכמות הגורמות לכך שרק טיפות ראשונות מוזרמות לאיבוד והשאר מגיע לכד או למיכל הרגיל. עם התפתחות הטכנולוגיה נוסף לרפת ציוד אלקטרוני רב וממוחשב, כמו מדי זרימת חלב, שטיפות אוטומטיות, 'מכבסה' בתום תהליך החליבה, 'כלב חשמלי' להסטת הפרות, ציוד אלחוטי לזיהוי פרות, פעימות שאיבה אוטומטיות, ציוד פניאומטי וואקומי מגוון, האבסה אוטומטית ואפילו חליבה רובוטית בקרוסלות מסתובבות. כל אלו לוו בפתרונות הלכטכניים מתוחכמים אשר יסוד ההערמה מבצבץ מהם, ואעפי"כ הותרו ע"י רבנים הקשובים לצרכי החיים.[10]

בשנת תרצ"א (1931), בטרם באו מכונות החליבה לעולם, השיב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל לבעלי רפתות בשלילה גמורה אודות פתרונות הלכתיים דחוקים – לא טכנולוגיים – כמו חליבה לתוך אוכל או לצבע (שו"ת אורח-משפט או"ח סי' סד):

החליבה בש"ק ע"י ישראל הוא איסור גמור וחילול שבת נורא, וח"ו להורות בזה צד קולא. ואין שום דרך כי אם לחלוב בשבת ע"י נכרי כמו שעשו אבותינו מעולם. ובכלל אי אפשר לישוב יהודי שלא ימצאו בתוכו ג"כ נכרים אחדים לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להיעשות בשבת ויו"ט דוקא ע"י נכרים.

מאז דבריו אלו של הרב הראשי הציוני הגדול, זרם חלב רב ברפתות, ועמו התפתחה הטכנולוגיה ההלכתית ומצאה ברפת בקעה רחבה להתגדר בה. כיום נושא זה נפתר לחלוטין, ולכל הציוד המגוון ניתנו פתרונות הלכטכניים מורכבים. הרפת משמשת 'מעבדת ניסוי' לתיזה של הטכנולוגיה בשירות ההלכה.

2. פיתוחים הלכ-טכניים יזומים

העידן ההלכטכני הממוסד החל מאז שפרופ' זאב לב יסד את המכון המדעי-טכנולוגי לבעיות הלכה בירושלים, באמצע שנות ה-60. אף כותב שורות אלו פעל במסגרת זו בשנים תש"ל-תשל"ו (1970-76), עד להקמת מכון 'צומת' בשנת תשל"ו (1976), באלון שבת גוש עציון. הרקע להקמת 'צומת', ופרישה ממוסד דומה, היתה האוריינטציה החרדית ששררה בו. גם פרופ' לב פרש ממנו על רקע זה, והשקיע את כל מרצו בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה ('מכון לב') בירושלים שייסד בשנת תשכ"ט (69).

האתגר הגדול של מכון 'צומת' הוא בדיוק הדילמה שהעלה פרופ' לייבוביץ, ואשר פורטה בריש המאמר: היש יכולת לתפעל מדינה יהודית בשבת על פי ההלכה? וכיצד? תפיסתנו האקסיומטית היא כי ההלכה מכירה בתחום רחב המכונה 'חיוני', גם אם זיקתו לפיקוח נפש רחוקה מאד. במרחב השירותים החיוניים בשבת ניתן להפעיל מנגנונים הלכטכניים מתוחכמים, כמו 'גרמא', 'שינוי זרם', 'המשכת מצב' ועוד, אשר אין כאן המקום לפורטם.

כדי לממש חזון זה יש צורך בתנאי מקדים; הימצאות יהודים שומרי שבת המעוניינים לפעול בשירותים חיוניים אלו כאתגר לאומי ודתי כאחת. בתחומי עשייה שבהם כמעט ולא קיימים שומרי שבת וחובשי כיפות – הפתרון התפעולי נראה כשואף לאפס. למשל, הספנות והצי, שנזכרו בביקורתו של פרופ' לייבוביץ כנעדרי פתרון. וכבר ציין הרב נריה, בר פלוגתתו, את הספר 'שביתת הים' שפרסם הרב (החרדי!) אליעזר יהודה ולדינברג, בראשית שנות המדינה. ספר זה כולו פרטי פרטים מקצועיים התרים אחר קולות הלכטכניות רבות בנושא הספנות. דא עקא, הנושא נשאר תיאורטי בלבד. הוא יוכל לבוא לידי ניסוי ומיצוי רק כאשר ימצאו יורדי ים שומרי מצוות.

כיוצא בזה בתחום הכבאות, למשל. תשובות הלכתיות רבות נכתבו בנושא זה, כולל חקר של 'מכון צומת' על הכבאות בשבת. אך כבאים דתיים (בינתיים) אַיִן, ולכן הנושא טרם נבחן הלכה למעשה.

כאמור, באותם מיגזרים בהם מצויים שומרי שבת הוטמעו אלפי מנגנונים הלכטכניים שפותחו ע"י מכון 'צומת' או בהשראתו. נפרט להלן חלק מפיתוחי 'מכון צומת' ומחקריו המיועדים לפעילות שבתית כשרה על פי ההלכה, בתחומים החיוניים, נשוא מאמר זה. פרטים רבים על הפיתוחים ניתן למצוא באתר מכון 'צומת' zomet.org.


 

1. טלפון שבת ('שבתפון')

2. מקלדת שבתית למחשב

3. עכבר מחשב שבתי

4. 'שבעט' – עט לכתיבה חיונית

5. סידורי שבת למטען מכשיר קשר

6. מנגנון שבתי לרכב פטרול

7. מנגנון לזרקור ופנסי תאורה

8. קודן שבתי לפתיחת דלת

9. מנגנון שבת למגנט כח לדלת

10. פתיחת דלת ע"י כרטיס חכם

11. מצלמות בשבת

12. מערכות אזעקה שבתיות

13. GPS וחיישנים שונים בשבת

14. סידורי שבת לאספקת מים

15. מים חמים בשבת, פתרונות שונים

16. מיטה מתכווננת

17. עגלות נכים וקלנועית

18. עזרי סיעוד שונים

19. עזרי שבת בבתי סוהר

20. חימום אוכל בבתי חולים

21. בקרות אנרגיה

22. אלקטרוניקה ברפת המודרנית

23. חילוץ תקלות בלולים וחממות

24. משאבות מים בספינות

25. מדי מים אלקטרוניים

26. מערכות איתות חולה-אחות

27. מערכות קיטור

28. מעליות שבת מסוגים שונים

29. מעלון וכסאות מעקה

30. משאבות מים לרבי קומות


 

3. הערמות כתקנות ציבור

אכן, יש לשער כי פרופ' ישעיהו לייבוביץ לא היה שבע-רצון משיטת התיחכום ההלכ-טכני. מרביתם נושאים אופי של 'הערמה הלכתית' שעניינה מציאת סעיפים הלכה רלבנטיים המהווים 'פתחים אחוריים' לפעילות החיונית הנדונה. נושא 'ההערמות בהלכה' הוא רחב ידים ומקיף תחומי חיים רבים. עסקתי בהרחבה בסוגיא זו במאמרי "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור" (תחומין כרך כ"א). התיזה המפורטת שם היא ששיטה זו מקובלת וראויה מתקופת התלמוד, והיא ברמת 'לכתחילה' ונהוגה בשורה ארוכה של דיני תורה, ונתקבלה בכל תפוצות ישראל.

נציין כאן כמה 'הערמות' ידועות ומוכרות שקיבלו גושפנקא ארוכת שנים; פרוזבול, היתר עיסקא, צורת הפתח לעירובין, מכירת בהמות מבכירות, מכירת חמץ, היתר המכירה בשביעית ועוד רבות כמותן.

הערמות אלו הן בגדר 'תקנות ציבור' ואינן גילוי 'פירצה' במערכת משפטית שנמצאה ע"י תחבולן-חתרן. אמונתנו היא כי הקב"ה שייר פתחים אלו כדי לאפשר ל'תורת חיים' לזרום ולהוכיח את חיוניותה והתאמתה לכל הדורות.

ט. מילות סיכום

הראינו כי ההתמודדות ההלכתית עם סוגית השבת במדינה היהודית, כמוה כימי המדינה ואף בתקופת ההתיישבות הציונית שקדמה לה. שאלות אלו העסיקו את בעלי ההלכה מקרב הציבור הציוני, ובמקצת גם אישי הלכה חרדים. כאן המקום להזכיר כי סוגיות מצרניות נוספות, מלבד השבת, העסיקו את הפוסקים הציוניים (וחלק מהחרדים) בתחומי החקלאות והמצוות התלויות בארץ. למשל, השביעית (היתר המכירה), תרומות ומעשרות (הפרשה כוללנית), הגדרת מינים לכלאיים, שתילה ב'גוש' לענין ערלה ועוד.

אישי הלכה בעלי השקפה ציונית חיפשו דרכים לאפשר את קיומה של השבת תוך העלאת היתרים הלכתיים ו'קוּלות' רבות מתוך אמונה ב'תורת-חיים' ובהיות ההלכה מותאמת לכל הדורות, ואיננה 'גלותית' במהותה. בצד היתרים הלכתיים 'מתחשבים' הוזכר השימוש בנכרי כדרך ראויה,7 וניתן עידוד רב לסידורים טכנולוגיים בדרך של אוטומציה אך בעיקר בעלי אופי 'הערמתי'.

מגמה זו נמשכת והולכת מקום המדינה ועד ימינו, והיא שרויה במתח מתמיד מול בקורת פנים-דתית הנושבת בעיקר מן המישור האקדמאי או הליברלי, שאין דעתם נוחה מהסתייעות בנכרים ולא מסידורים טכנולוגיים מתוחכמים ואף לא בדרכי פעולה של 'שינוי', 'שניים שעשאוה' ועוד. פרופ' ישעיהו לייבוביץ, שהיטיב לבטא עמדה זו, איננו נמנה על חוגי פוסקי ההלכה של הציונות הדתית. הללו, הרבנים, תמימי דעים כי הפתרונות קיימים וראויים.

ואנכי הקטן מוסיף בשולי הדברים, בעקבות 'מפעל חיים' אישי ב'מכון צומת'; עזה אמונתי כי הטכנולוגיה המודרנית מסוגלת לפתור חלק נכבד ביותר של הבעיות הממלכתיות והציבוריות. אך תנאי גדול בדבר: שיהודים שומרי מצוות יימצאו בכל תחומי החיים, ויאיישו מיגזרים חיוניים לרוב. עליהם להיות חדורים בתודעה של צורך להתייעץ עם אישי הלכה מובהקים, בעלי השקפת עולם ציונית-דתית.

וזכות שמירת השבת תעמוד למדינה היהודית בכל אורחותיה.



[1] . ספר 'השבת משמעותה לאדם המודרני', אברהם יהושע השל, מהדורה חדשה הוצאת ידיעות-ספרים, עמ' 34

[2] . נדפס שוב בספר 'יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל', אסופת מאמרי פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הוצאת שוקן תשל"ט, 1979.

[3] . פורסם בשנת 1951. נדפס שוב בספרו צניף-מלוכה, הוצאת חי ראי, כפר הרואה התשנ"ב.

[4] . הציטטות להלן הן קטועות ובדילוגים רבים. הרוצה לעמוד על כל שיטתו יעיין במאמר המקורי; ר' הערה 2.

[5] . הציטטות להלן הן קטועות, ובדילוגים רבים. הרוצה לעמוד על כל שיטתו יעיין במאמר המקורי; ר' הערה 3.

[6] . מועצה זו פעלה כנראה בכמה מישורים, תוך שיתוף פעולה עם תלמידי חכמים מובהקים גם מן האסכולה הלא-ציונית. הרב הראשי בשנות קום המדינה, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, מדווח על שליחותו של הרב שלמה-זלמן אוירבך בקשר לענייני חשמל בשבת (הוא התעניין בנעשה בתחנות הכח ובשידורי רדיו). מן הקטע דלהלן עולה כי הועדה 'התפזרה' או 'התנדפה' והרב הראשי מבקש "להתאמץ להחזירה לעבודתה". כך פותח הרב הרצוג את תשובתו בשו"ת היכל-יצחק אורח חיים סי' מג: "שמתי אל לבי שראוי לעיין בקונטרסים שנתחברו מאת הועדה ההלכתית, שהתקיימה על ידי המועצה למען השבת, כי עבודה גדולה עשו החברים גדולי תורה מפורסמים, וצריך להתאמץ להחזירה לעבודתה, עבודה קשה שבמקדש, בירור נקודות הלכה בנוגע לכמה דברים שיש בהם צורך גדול תמיד. והנה אני מתחיל בקונטרס שחיבר הגרש"ז אוירבך שליט"א, בשם 'מוליד זרם [=חשמלי בשבת] אם יש בזה משום מכה בפטיש או מתקן כלי בשבת".

מחקרו של הרב ש"ז אוירבך 'שידורי רדיו בשבת' פורסם בתחומין ט"ו.

[7] . תשובה זו של הראי"ה קוק, המצדדת בעבודה נכרית במקום ההכרח, מצוטטת גם להלן במאמר זה, בפרק על האתגר ההלכטכני, ובקשר לחליבה בשבת.

[8] . עמוד-הימיני, מהדורת ארץ-חמדה, ירושלים תשנ"ב, סימן יז, עמ' רה.

[9] . שמותר לכבותה בשבת אם היא ברשות הרבים ועלולה לגרום נזק גם אם איננו בגדר פיקוח נפש. ראו שבת מב,א.

[10] . ראו להלן בסעיף 'הערמות כתקנות ציבור'.

7 . יש להעיר על דרך החידוד כי ה'גשש' הצה"לי הוא מקצוע בדואי מכובד. אין סיבה שלא לכבד את ה'גש"ש' ההלכתי, ראשי תיבות: גוי-של-שבת. בעיני רוחי ניתן להעניק לגשש הצבאי תפקיד משני - גש"ש.

עבור לתוכן העמוד