חליבה לאיבוד - גדרים ובירורים

חליבה לאיבוד - גדרים ובירורים

ראשי פרקים

א. בעית החליבה במכונה

ב. יסוד היתר 'חליבת איבוד'

ג. קילוח חלב ״כדי שיאחוז הדד״

ד. סחיטה ״למתק״ הפירות

ה. סחיטת-איבוד לעניין משקין לטומאה

ו. ״טיפה המלוכלכת על פי הדד״

ז. מסקנה

Adobe Systems

א. בעיית החליבה במכונה

כידוע נוהגים במשקים החרדים לדבר ה׳ לחלוב בשבת עפ״י היתר 'חליבה לאיבוד'. וכך הם פני הדברים: האדם רק מצמיד את גביעי המכונה לעטינים, והמכונה שואבת חלב מאליה, ברם הצמדה זו חולבת כמות כלשהי בידיים ממש. כמו כן יש לדון שכל המשך החליבה ייחשב כמעשהו של האדם שהצמיד את המכונה, וכאילו חלב את הכול, ואמנם בדרך שיכולה להיחשב כגרמא. לפיכך מתקינים 'כד שבת' ובו חומר הפוסל את החלב במקום. בעת הצמדת המכונה לעטינים מכוון צינור החלב לכד זה כך שהרכבת המכונה על העטינים היא מעשה של חליבה לאיבוד, לפי תנאי המערכת ברגע זה. לאחר ההצמדה מסובב הרפתן ברז ועל ידי כך החלב יגיע למיכל הרגיל ולא לכד השבת. יש לציין שמבלי סיבוב הברז כל החלב שתתן הפרה יעבור ל'כד השבת' ויתקלקל לאלתר.

במכונת החליבה החדשה של ״אלפא לוואל״ - Duovac - נוספו גורמים אלקטרוניים מטעמי יעילות וחיסכון בכוח אדם. קיימות שתי דרגות שאיבה, כשזרימת החלב עצמה משמשת כפיקוד המפעיל את הדרגה הרצויה. וכך פועלת המערכת: החלב תוך כדי זרימתו מרים מצוף ועל ידי כך - באמצעות גורמים אלקטרוניים - השאיבה נעשית בקצב יותר מהיר. כשהמצוף נופל, השאיבה חוזרת לדרגה האיטית יותר. א״כ, גם בחלב שילך לאיבוד נעשה שימוש מסוים - לפני היפגמו: העלאת מצוף, ועל ידי כך השאיבה משתפרת. ובכן, יש לדון בדבר: האם שימוש כלשהו שנעשה בחלב בדרכו לאיבוד נוטל ממנו שם 'לאיבוד'? האם בשיטה זו שוב אין החליבה 'לאיבוד' אפי׳ אם כל החלב יזרום לקרקע, שכן זרימת החלב נוצלה למטרה מסוימת?

ב. יסוד היתר 'חליבת איבוד'

מצינו בחליבה שלא לשתייה שכתבו הראשונים להתיר משום צערא (הדיון הוא בעניין אישה שצריכה להקל מדדיה). וכן נפסק בשו״ע (או"ח של,ח): ״וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה״. בטעם ההיתר מצינו שני הסברים.

התוס' (שבת קלה,א), הרא״ש (שם) ועוד כתבו דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום צערא התירו, מידי דהוה אמפיס מורסא. לטעם זה ניתן להקל גם בהוצאת החלב לתוך כלי אם אינו מיועד לשתייה, דהוי משאצל״ג, ובמקום צערא לא גזרו, וכן משמע במחצה״ש (סי' של ס"ק יז).

והנה בתוספתא (שבת סוף פ"י) שנינו: ״לא תקל אישה מדדיה ותחלוב לתוך הקערה ותניק את בנה״. והביא המרדכי בפרק המוציא יין שר״נ גאון רצה ללמוד מכאן לאסור להקל ביד אלא רק ביניקת התינוק. ונחלק עליו המרדכי, דדווקא לכוס ולקערה אסור, אך ע״ג קרקע שרי גם ביד (והו״ד בב״י סוס״י של). ובטעם הדבר כתבו הראשונים שחליבה לאיבוד כלל אינה בכלל מלאכת דש, דאין זה מפרק משקה מאוכל וכיו״ב.

לשיטה זו, שאין כאן דש כלל, ההיתר לאיבוד מרווח אפי׳ לדעת הרמב״ם הסובר שמשאצל״ג אסורה. וכ״כ הר״ח, הרמב״ן והרשב״א בכתובות (ו,א) בסוגיא דמסוכרייתא דנזייתא. וכ"כ המג״א (סי' שכ ס״ק כג) בשם הריב״ש והמגיד-משנה, דסחיטה לאיבוד אינה מלאכה כלל, ושריא אפי׳ לכתחילה שלא במקום צערא. והביא שם דהר"ן אסר מדרבנן. מ״מ בחליבה דאיכא צערא (לאשה, או להבדיל, לבהמה) שפיר שרינן.

וכ״כ האור זרוע במלאכת דש, ועי״ש שהביא את שני הטעמים: ״כיון דלא מיבעיא לה לחלב גופה אין זה מפרק ובמקום צערא לא גזור רבנן״. ולהלן בדבריו: ״ותו דמניקה ע״מ להקל הויא משאצל״ג דלר״ש פטור אבל אסור ובמקום צערא ל״ג רבנן״. החזו״א (או״ח סי׳ נו אות ד) דן בנושא, ומסקנתו להתיר חליבה לאיבוד מתוך הסתמכות על הדעות שאין זו מלאכה כלל. ולכן אף אי נימא דמ״מ איסורא דרבנן איכא ״ודאי נקטינן להקל במקום צער בע״ח והפסד מרובה שהבהמה מתקלקלת״. ועי״ש שמצד משאצל״ג גרידא, ואפי׳ שבות דשבות, אין להתיר משום הפסד ממון, מ״מ ״יש לנו לסמוך על הפוסקים שאין זו מלאכה כלל״.

הווי אומר: יסוד ההיתר המקובל ל'חליבת איבוד' מבוסס על כך שאין זו מלאכת דש כלל, ולא משום משאצל״ג (אם כי כמובן שטעם זה חזי לאצטרופי לפוסקים שפטרו במשאצל״ג).

א״כ, בנושא דיוננו, אם הצד להיתר הוא משאצל״ג, יש מקום לומר שהחלב הראשוני המשמש להרמת המצוף בדרכו לאיבוד ייחשב 'צריך לגופו', כיוון שמועיל להגברת השאיבה בדרך כלשהי. ויש לדון בהגדרת 'אינה צריכה לגופה' ואכ״מ. אך מכיוון שיסוד ההיתר הוא מפני שלאיבוד אין זה דש, והיינו שאינו דומה כלל למפריד גרעינים מתבן או משקה מאוכל, א"כ נלענ״ד דאם בפועל החלב זורם למעשה לאיבוד שפיר דמי, גם אם בדרכו הרים מצוף וגרם לתוצאה כלשהי, דאכתי אינו בכלל מפריד משקה מאוכל.

יתר על כן, לו יצויר שהיה נעשה בחלב שימוש חיצוני לגמרי, נניח כחומר דלק ל'מכונה הפועלת על חלב', היה מקום לומר דאינו לאיבוד, ועיין לקמן. אך מכיוון שאין מטרת החליבה להפעיל את מכונת החליבה, אלא כדי לשחרר את הבהמה מחלבה המצער, וחליבה זו זורמת לאיבוד, א״כ בנד״ד בוודאי שאין לראות את מעשה האדם כמכוון להפריד משקין מן הבהמה כדי לעשות שימוש בהם, דסו"ס כל השימוש שנעשה בחלב הוא לאיבוד.

ג. קילוח חלב ״כדי שיאחוז הדד״

הב״י הביא (בס' שכח ד״ה גונח) את דברי שבלי-הלקט בשם ר׳ בנימין: ״מה שנוהגות שמקלחות מהחלב כדי שיאחוז הדד ויינק מותר. אבל מה שנוהגות להתיז מהחלב על נשיפת רוח רעה אסור, שאין בו סכנה וצערא יתירה נמי ליכא״. ונפסקו הדברים בשו״ע שם סע׳ לה.

והנה כאן החלב ממלא תפקיד מסוים, לגרות את התינוק, ובכ״ז מותר. יתר על כן: בשבלי-הלקט איתא שמקלחת האשה לתוך פי התינוק ואעפי״כ שרי. וראה במשנ״ב (שם ס״ק קיב) ובשעה״צ (אות מא) שתמוה, דהר״ז כמלאכה שצריכה לגופה? ולענ״ד הטעם דשרי, דסו״ס אין זה דש ואין זה כמפריד משקין מתוך אוכל, שכן מטרת הקילוח אינה להפיק משקה אלא לגרות, ואילו היה התינוק מתגרה ע״י אוכלין לא איכפת לה לקלח בדרך של אוכל מאוכל, כהא דשנינו להתיר לחלוב לתוך קדירה שיש בה אוכלין.

ויש להעיר בהאי דינא דשבלי-הלקט, שהמג״א שם (ס״ק מא) כתב לעניין קילוח חלב לנשיפת רוח רעה דהויא משאצל״ג (ואעפי״כ אסירא דאין זה צער כ״כ). וכנראה שבספר תוספת-שבת הבין דשיטת המג״א היא שגם ברישא, בהיתר לקלח לתינוק שיאחז הדד, גם שם ההיתר משום משאצל״ג, ולכן הקשה: ״ואנכי לא ידעתי, אם גם זה מיקרי משאצל״ג א״כ צריכה לגופא מה היא? דהא היא צריכה לחלב לצורך התינוק, וגם למי שנשף בו רוח רעה״. ומצאתי בספר תהלה-לדוד (סי' שכח אותיות נח-נט) שרצה לפרש שהקילוח הוא כדי לסלק חלב ראשוני שאינו טעים לתינוק, ולכן שריא. אך בסופ״ד הביא שבשבולי-הלקט איתא להדיא ״בפי תינוק״, ולכן ע״כ החלב משמש לתפקיד חיובי. ונשאר בצ״ע: אמאי שרינן, הרי זה כמלאכה הצריכה לגופה?

ברם נראה שאכן דינא דשבולי-הלקט אינו מטעם משאצל״ג גרידא, דאז י״ל שהצורך ״כדי שיאחוז הדד״ ייחשב צריכה לגופה. אלא דהתירו משום 'חליבה לאיבוד', והיינו שמטרת הקילוח אינה לשם שתייה, ולאו תורת משקין עליו, ואין זה מלאכת מפרק. ואמנם בהתזת חלב לנשיפת רוח רעה כתב המג״א דנחשב משאצל״ג, ואין 'השימוש' כנגד הרוח הרעה משויא לה צריכה לגופה. ואולי עצם פעולת ההתזה היא הסגולה ולא החלב הניתז, ואין שום שימוש בחלב גופו בתורת משקין (אכן הלבוש כתב להדיא שגם היתרא דשבלי-הלקט לקלח חלב בפי תינוק הוא משום משאצל״ג, ועליו קיימת תמיהת התוספת-שבת). מכל מקום בקילוח לגירוי התינוק י״ל שמצד השימוש במשקה שנחלב, ייחשב מלאכה הצריכה לגופה, ואעפי״כ שרינן מטעם שאין זה כמפריד משקה בתורת משקין, וכעין היתרא דחליבה לקדירה, לאוכלין. סברא זו ניתנת להיאמר אפי׳ אם החלב אמנם נכנס לפי התינוק, ואולי ישתה אותו, כיוון שעיקר תפקידו לגירוי ולא לשתייה.

והנה נידון זה של שבלי-הלקט דומה ממש לנד״ד, שנעשה שימוש מסוים בקילוח החלב. ובנד״ד עדיף, שכן החלב ממש הולך לאיבוד, ולית לן למיחש למה שפועל בדרכו, וכמ״ש שבלי-הלקט בקשר לחליבה לצורך כלשהו שאינו לשם שתייה.

ומצינו באחרונים שהביאו את דברי ספר טל-אורות שנסתפק:

במיחוש האוזן כי גדול מאד הכאב, והרפואה שתטיף אשה חלב מדדיה להאוזן עצמו, אם מותר לעשות כן... עוד צריך לדעת אי חליבה לתוך האוזן כחולבת ע״ג קרקע דמי כיון דלאיבוד אזיל או דילמא כחולבת לתוך הכוס דמי, כיון דאיכא הנאה מיניה, שמתרפא ע״י החלב. ונראה דחולבת לתוך האוזן כחולבת ע״ג קרקע דמי, שהרי כתב הלבוש בסי׳ ש״ל דאפי׳ היא בעצמה יכולה להוציא חלב המצער אותה, אעפ״י שהוא מפרק והוא רפואה לה משאצל״ג.

ובשביתת-השבת (דש ס״ק פב) הקשה עליו דלא דמיא, דבסימן של אינה רוצה בקיומו של החלב ולא איכפת לה שיפול לנהר או ייבלע בקרקע. משא״כ בנידון הטל-אורות בעי לחלב לרפואה, ״ומה לי שצריך החלב לשתיה או לרפואה?״ (יש לציין כי בהיתר הקילוח מדדיה יש שכתבו דשרי אפי׳ לתוך הכוס, ראה בהשמטות לאבני-נזר דש ס״ק כז).

ובשביתת-השבת שם ציין את דינו של שבלי-הלקט דאסר להתיז לנשיפת רוח רעה דליכא כ״כ צער. ובמג״א ס״ק מא כתב דבמקום צער גדול שרינן לחלוב לנשיפת רוח רעה משום משאצל״ג. וקשה: דהרי נעשה שימוש בחלב? כיו״ב בספר תהילה-לדוד (שכח אות ס) הקשה על המג״א שאם צריך לחלב לרפואה ״אין לך צריך לגופו כיותר מזה?״, ותירץ: ״ואפשר כיון דהרפואה בדרך סגולה חשוב כמשקה הולך לאיבוד״. משמע ש'שימושים' כאלו בחלב אינם מבטלים את עניין ה'חליבה לאיבוד'.

מכל מקום בהא סלקינן דבעל שבלי-הלקט כתב ברורות להתיר קילוח ״בפי תינוק כדי לאחוז הדד״. וע״כ צ״ל כמש״ל, דאי דיינינן לה מצד משאצל״ג יש מקום לתמיהת האחרונים הנ״ל, ויש להאריך בחילוקים במושג 'צריכה לגופה'. אך אנן אתינן עלה מצד 'לאיבוד', ואין זה כמפרק משקין, ולכן שפיר י״ל בכל הלין שאם החלב אינו משמש בתורת משקין דאין זה דש מה״ת, ובמקום צעב״ח לא גזרו רבנן.

בוודאי ובוודאי יש מקום לומר סברא זו היכא שהחלב למעשה זורם ע״ג קרקע, או לאיבוד כמו במכונת החליבה, וכגון בהתזה לרוח רעה (ואכתי יישאר מקום לבית הספק של בעל טל-אורות במקום שהחלב משמש כחומר לתפקיד מסוים, כגון לטיפות אזניים, או אם ימציאו מכונה שה'דלק' הוא חלב וכל כיוצא, ודוק).

ד. סחיטה ״למתק״ הפירות

בגמ' (שבת קמד,ב) התירו בפגעין ובפרישין ובעוזרדין. ועי״ש במסקנת הסוגיא דאפילו בפירות שאין עומדין לסחיטה אסור משום דאחשבינהו. וכתבו רש״י, התוספות ועוד ראשונים שסחיטת פגעין ופרישין שרי שהיא ״למתק הפרי ולא לצורך המשקה״.

ויש להתבונן ״מיתוק״ זה מהו. דומני שלפום ריהטא נוהגים לפרש שהכוונה לסלק את מי הפירות המרים ועי״כ מתמתקין. לפי״ז אין כל שימוש חיובי במיץ היוצא. ברם נלענ״ד דשפיר איכא לפרש דהמיץ היוצא ממתק את הפרי בזובו עליו מבחוץ. ועיין בתוספות שם ד״ה ה״ג שכתבו דהמיתוק היינו ״בליצייר בלע״ז״. והנה לעניין ״המפצע בזיתים בידים מסואבות הוכשר״ (שבת קמה,א), כתב רש״י: ״המפצע בזיתים - בלציי״ר, כדי שיהיו רכין. הוכשר - דניחא ליה במשחא דטייף עלייהו שמתוך כך הם מרבין טעם״. הרי שפירש ״בלציי״ר״ - שהוא המיתוק שהזכירו תוספות - שהוא ריכוך ונתינת טעם ע״י זיבת המשקה על גבי הפרי. ואמנם יש מקום לומר שריכוך לחוד וזיבת השמן לחוד, אד לענ״ד יותר נראה לפרש שהמיתוק המוזכר כאן הוא זיבת המיץ מבחוץ. ואיני כותב זאת אלא כהצעה מחודשת בעלמא.

אם כנים אנו ב'מיתוק' זה, מצינו אפוא מין סחיטה שהיא לשם שימוש מסוים במיץ, לריכוך ולמיתוק, והוא מותר מה״ת. והטעם משום שאינו לשתייה ואזיל לאיבוד. ואתא לידן מאי דאיירינן בה; היתר סחיטה שלא לשם שתייה אלא לצורך אחר, בדרך של 'איבוד' (ומאי דחשיב משקה להכשיר לטומאה יבואר בע״ה לקמן דלא דמו גדרי שבת וטומאה בנד״ז).

יתירה מזו, נ״ל לחדש ולפרש שכך פירש הרמב״ם בסחיטת כבשים לגופן דשרינן. דהנה נחלקו אמוראים (שבת קמה,א) בכבשים שסחטן לגופן או למימיהן. ופירש״י דל״גופן״ היינו ש״סוחטן ממשקה הצף עליהם ונבלע בהם״. וכן בראשונים נוספים, דהיינו שמסלק את הנוזלים המיותרים. ברם הרמב״ם ניסח בהלכות שבת (כא,יג): ״כבשים ושלקות שסחטן אם לרכך גופן מותר, ואם להוציא מימיהן אסור״. לענ״ד יש במשמעות לשונו שבשני המקרים אמנם מתכוון לסחוט את הכבשים להוציא נוזלים, אלא שההבדל במטרה, לשם איזה צורך ואיזה שימוש ייעשה במיץ. ״אם לרכך גופן מותר״, והיינו שע״י זיבתם בחוץ מתרכך הפרי, ואעפי״כ שרינן דאזיל לאיבוד ואינו למשקין.

עוד יש להטעים ולציין כי נראה לפרש מצד המציאות שע״י הרחקת הנוזלים וסילוקם אין הפרי מתרכך, אדרבה, אולי מתקשה בהיעדר נוזלים. וא״כ מהו הריכוך שהרמב״ם פירשו לעניין סחיטה "לגופן״? עכצ״ל דהריכוך הוא ע״י זיבת המיץ בחוץ והרטבתו את בשר הפרי וקליפתו, וכמ״ש רש״י לעניין מפצע בזיתים.

שוב מצאתי בתוספות רי״ד לעניין מפצע בזיתים שגם הוא פירש בחד פירושא ״משום דניחא ליה במוהל היוצא מהן או שיתרככו הזיתים באותו מוהל ויהיו לאכילה״.

ועיין באבני-נזר (דש אות כז ס״ק ג) שהרגיש דלשון הרמב״ם בעניין ״כבשים שסחטו לגופו״ שונה מרש״י. ועי״ש שהסב דבריו לצד אחר, ופירש מש״כ הרמב״ם ״שסחטן אם לרכך גופן מותר״, היינו שנתכוון רק למעך ולגלגל בידיו ולא להוציא כלל משקין, ורק במקרה תוך כדי התעסקותו יצאו המשקין, ולכן מותר. ופירש כך בתוספות (כתובות ה,ב), ועי״ש שנדחק מאוד בדברי התוס׳ דשרי לגופן ״הואיל וא״צ למים היוצאין״, ומשמע שמכוון בפועל להוציאם ולא רק לגלגל בידו בעלמא. ולענ״ד גם לשון "שסחטן״ קשה לפרשה שמתכוון למעך ולרכך בלחיצה, ורק במקרה נסחטו ויצאו מימיו.

מ״מ נלענ״ד דשפיר איכא לפרש ברמב״ם כהצעת הדברים הנ״ל. וא״כ מצינו, אולי, עוד מקור להיתר סחיטה וחליבה כשהמשקין לאיבוד, אף שבדרכם פועלים משהו וממלאים תפקיד של ריכוך פרי. וה״ה אם בדרך לאיבוד ירימו מצוף במכונת החליבה.

אחרי כתבי מצאתי בחזו״א (שבת נה ס"ק ה) שכתב כי לשון הרמב״ם הנ״ל משמעה שכיוון להוציא מימיו ו״לא יתכן שלרכך היינו שאין מכון כלל להוצאת המים״. כוונתו לשלול את פירוש האבני-נזר ברמב״ם. ברם החזו״א מפרש ברמב״ם כרש״י, שהריכוך הוא רק לסלק המים ״דלעולם מימיו שבתוכו מקשין אותו והריכוך הוא ע״י יציאתן״. והנלענ״ד כתבתי, דיש מקום לפרש שהריכוך נגרם ע״י זיבת המיץ מבחוץ כנ״ל, וחשיב להו כאיבוד. ומשנה לא זזה ממקומה, בהצעת דברים ובהעלאת אפשרות בלבד.

ה. סחיטת-איבוד לעניין משקין לטומאה

בשבת (קמה,א) דנו לעניין משקין להכשיר לטומאה, ונחלקו ת״ק ור״י בעניין ״מחליק בענבים״, דהיינו סחיטת ענבים ע״ג כיכר לצחצחו, דלת״ק לא חשיב משקין ולא הוכשר. בריש הסוגיא שם אמרו דפליגי במשקה ההולך לאיבוד, אבל ״משקה הבא לאוכל לכו״ע לאו אוכל הוא״. כך גרסת רש״י והתוספות. ותמהו הראשונים דהרי לעניין שבת קי״ל דמשקין הנסחטים לאוכל כאוכל הן, וכיצד מוקמינן לת״ק ור״י דלא כהלכתא.

במאירי מפרש (בד״ה מסובייתא וד״ה אוכלין) שדווקא לעניין טומאה ״לאו כאוכל דמי״, אבל לשבת אינם נחשבין למשקין ושניא שבת מטומאה. וצ״ל בטעם הדבר, דלעניין טומאה מספיק מה ש״לאו אוכל הוא״ והווי כסתם נוזלים דמכשיריו. אך לעניין שבת אכתי אין עליהם שם משקין שייקרא מפריד אוכל ממשקין ואין זה דש.

והנה שם בגמרא אמרו בהתחלה שנחלקו במשקין העומדים לאיבוד. ולהלן שם דבעומדין לאיבוד כו״ע לא פליגי דאינם מכשירין, וכגון מפצע זיתיו לידע אם הגיע זמנם למסוק. ופליגי במשקין לצחצוח הפת דסו״ס נעשה בהם שימוש. ת״ק, דהלכה כמותו, ס״ל דלצחצוח חשיב כאיבוד ולא הוכשר. לפי״ז עלתה בידינו להלכה שלעניין טומאה הסוחט לצחצוח לא חשיב משקה ד״לאו תורה משקין עביד״ (לשון רש״י). וא״כ לענ״ד ה״ה לעניין שבת. אדרבה, חזינן דלעניין טומאה חשיב טפי משקין מלשבת, כגון משקין הבאין לאוכל, דשרינן בשבת ולא דיינינן להו כמשקין, ובכ״ז מכשירין לטומאה כמשקין. וא״כ סחיטה לצחצוח נחשבת 'לאיבוד', לת״ק דהלכתא כוותיה, אף שיש שימוש מסוים במיץ הנסחט.

וכן יש להוכיח גם לשיטות ראשונים אחרות, שאינם מפרשים כמאירי. הריטב״א בשם הרמב״ן לא חילק בין טומאה לשבת, אלא גרס בגמ׳ דלכו״ע משקין הבא לאוכל אוכל הוא, וכדקי״ל לשבת, אלא דלצחצח לכו״ע לא מיקרי בא לאוכל, שכן האור שורפו לפני שנבלע בפת. ומחלוקתם בדיוק בנד״ד, כשהנוזלים ממלאים תפקיד של צחצוח לפני אבדנם: לת״ק מיקרי לאיבוד ואינו מכשיר, ונילף מטומאה לשבת. ומסקנה דמילתא: אם סוחט מיץ לצחצוח אינו קרוי משקה אף שנעשה בו שימוש מסוים. וא"כ ה״ה לענ״ד בחליבה לאיבוד דידן, שנעשה שימוש כלשהו בחלב, דהיינו הגבהת המצוף בדרכו לאיבוד.

ברם הרשב״א פירש בגמרא בעניין אחר, ולפי דעתו מחלוקת ת״ק ור״י היא בנקודה זו גופא, אם לצחצח מיקרי בא לאוכל או לא. לת"ק לא הוכשר דחשיב בא לאוכל ואוכל הוא. ולכאורה משמע לפי״ז דעצם הצחצוח, אלמלא היה בא לאוכל, היה נחשב משקין מצד עצמו ולא לאיבוד. ולפי״ז הר״ז לכאורה בניגוד למש״כ. אך נראה פשוט דשאני הכא דסו״ס המיץ נבלע באוכל, ע״י הצחצוח, ואין זה לאיבוד בפועל. והרשב״א הרי לא ס״ל כריטב״א דהאור שורפו קודם שייבלע בככר, וא״כ גם בסופו של דבר אין כאן 'לאיבוד', ודוק.

ובעיקרא דמילתא נ״ל פשוט מן הסוגיא ומן הסברא דשאנו גדרי משקין לטומאה מגדרי שבת; לשבת בעינן הפרדת משקין לשימושם הרגיל כגון לשתייה. ואם המשקין משמשים לדבר אחר, אף דלטומאה מכשירין דסו״ס הם בגדר נוזלים, לשבת אינו בכלל דש דסו״ס אזלו לאיבוד.

ועי״ש עוד בסוגיא דסוחט זיתיו לידע אם הגיע זמנם למסוק דפליגי ת"ק ור״י: ״דמ״ס משקה העומד לאיבוד הוא ומ״ס לאו משקה הוא״. והנה לשיטות הראשונים שהובאו לעיל דלשבת לא מיקרי דש כאשר סוחט לאיבוד, וקי״ל כוותייהו הלכה למעשה והכי נהיגי בחליבה, לא שמענו דתלו זאת במחלוקת ת"ק ור״י. ומשמע דלעניין שבת לכו״ע אינו נחשב דש ואינו כמפריד משקין.

וראיה לדבר מגמרא לעיל (שבת קמג,א) שאמרו דחולב בהמה לרפואה טמא. ופירש״י: ״שלא יזיקנה חלבה טמא, דהא לרצון הוא״. משמע לענ״ד שאינו חולב לכלי, ואפי׳ ע״ג קרקע ייחשב משקין. והרי לעניין שבת כל היתר החליבה לאיבוד נסמך על הצורך לשחרר את הפרה מחלבה שלא יזיקנה, וחשבינן לה כלאיבוד ולא חשיב כמפריד משקין, אף שחלב זה יכשיר לטומאה, כנל״פ.

ומצאתי בחזו״א (שבת סימן נה ס"ק ד) שעמד על חילוק עקרוני זה של הגדרת משקין בין שבת לטומאה, וכתב שחלוקין בתרי גיסי: הסוחט שום, בוסר ומלילית יש מי שמחייב בשבת אף שלעניין טומאה לא חשיב משקין, שכן לשבת ״כל שבנ״א נהנין מן המשקין כמו שהורגלו בתשמיש משקין חייל עלה שם מפרק״. ולאידך גיסא: כבשים שסחטן למימיהם מיקרו משקין לטומאה, ואין זה דש לעניין שבת.

מכל מקום נראה שאם להכשר טומאה אין פעולה מסוימת בגדר משקין, כ״ש לעניין שבת. לכן אם סחיטת ענבים לצחצוח הפת אינה משקין כ״ש בנד״ד וכמש״ל.

ו. ״טיפה המלוכלכת על פי הדד״

נאמר בגמרא בשבת (קמד,ב):

אמר רב חסדא: חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא. מתיב רמי בר חמא: זב שחולב את העז החלב טמא. ואי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל הוא, במאי איתכשרי (רש״י: ולא קמפליג בין לתוך הקדרה בין לתוך הכוס)? כדאמר רבי יוחנן: בטיפה המלוכלכת על פי הדד.

ופירש״י: ״טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב, וההיא הוי משקה, כסתם חלב דלא לאוכל בעי לה״. ויש לתמוה, דא״כ היכי שרינן לחלוב בשבת לקדירה, האיכא טיפה קמייתא שהיא כמשקה? ומצאתי באבני-נזר (דש אות כד סק״כ) שהקשה כן. וכתב דלרב חסדא אה״נ דיש להיזהר שלא יחלוב טיפה ראשונה זו ללכלך פי הדד.

ובחזו״א (שבת סימן נה ס"ק ז) כתב אפשר דטיפה זו מצויה ע״ג הדד מקודם, ולא האדם חלבה, ושפיר מכשירה לטומאה, אך אין בה איסור שבת. וציין שם דמרש״י משמע שהחולב מלכלך בידו פי הדד ע״י חליבת טיפה זו. ואני בעניי לא מצאתי משמעות כזו ברש״י. ומש״כ רש״י ״טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב״ נראה דמתפרש שפיר שהעז נוחה ליחלב (ולא טיפה זו). ו״בדעת״ היינו דבעינן יציאת משקין לרצונו, וכהא דשנינו במכשירין פ״ו, ומובא שם בגמרא (קמג,ב): ״חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון, חלב בהמה אינו מטמא אלא לרצון״. עוד העיר החזו״א דברש״י (כריתות יג) משמע ״ולעולם טיפה הראשונה היוצאת מלכלכת פי הדד וניחא ליה לחולב בזה והוי משקה״. וא״כ הדרא קושיא לדוכתה: ״איך חולב בשבת לתוך הקדירה, הא איכא טיפה ראשונה? י״ל דהטיפה מבפנים ולא מקרי מפרק אלא בפירש לחוץ. ומ״מ לא חשיב בלועה, שאין פי הדד אלא בית הסתרים, ושפיר חשוב משקה להכשיר״. והנה פירושו דחוק מצד עצמו, דהטיפה המלכלכת בלועה בדד. ובפרט שלעתים רבות הטיפה נראית בחוץ וכדמשמע בכריתות יג לעניין אשה ״דקחזינא לפומיה דינוקא דמלא חלב״. וברש״י: ״רואין אנו שפעמים אין תינוק יונק בכח ומניח טפה מלוכלכת על פי הדד״, ובפשטות משמע דמבחוץ.

ונלענ״ד לתרץ את הקושיא העיקרית הנ״ל, מדוע לא נאסור חליבה בשבת משום טיפה ראשונה, דלעניין שבת אין כאן מלאכת דש, דאזלא לאיבוד ולא חשיב כמפריד משקין מאוכל ו״לאו תורת משקין עביד״. ואכן דומה שטיפה זו ותפקידה דמיא לעניינא דידן, שהחלב מגביה מצוף לשיפור החליבה, כשם שטיפה ראשונה גורמת לבהמה להיות ״נוחה ליחלב״. ופוק חזי מאי עמא עביד שמעסים את העטין לפני החליבה בידיים, ודומה כי מנצלים לעיסוי זה גם ״טיפה על פי הדד״, וחשבינן לה כלאיבוד.

יתר על כן, אפי' אי נימא דהחולב לאוכלין יש להחשיב גם את הטיפה המלכלכת כמשקין, משום דסו״ס אין החליבה לאיבוד אלא לקדירה, וכאשר עלינו להחליט אם החלב הוא משקה או אוכלין חשבינן את הטיפה המלכלכת כמשקין, נראה שאם כל החליבה היא ע״ג קרקע ולאיבוד ממש, אין כאן מלכתחילה הוצאת משקין. א״כ שפיר י״ל דדיינינן לה לטיפה ראשונה כלאיבוד, והריהי בכלל כל החליבה, ולית לן בה. כנלענ״ד.

ז. מסקנה

בהא סליקנא ובהא נחיתנא דלעניין שבת כל שהחליבה היא לאיבוד (ועיקר התייחסותנו היא למצב המערכת בעת הצמדת המכונה לעטינים) לא איכפת לן שכמות מסוימת ממלאת תפקיד כלשהו בדרכה לאיבוד.

לאחר זמן שוחחתי בע״פ על הדברים עם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, והסכים עמדי שהחלב נקרא 'לאיבוד'. ואין זו מלאכת דישה, אפי׳ אם בדרכו מגביה מצוף, ועי״כ נעשה בו שימוש כלשהו.

עבור לתוכן העמוד