ריבית בקופת גמ"ח

ריבית בקופת גמ"ח*

ראשי פרקים

א.     הקדמה ורקע

ב.      חומר איסור ריבית

ג.      אין שום היתר להלוות בריבית קצוצה

ד.      האם יש איסור בפחות משוה פרוטה

ה.     גדרו ההלכתי של רכוש ציבורי

ו.      גדרי בעלות בקופת גמ"ח

ז.      מחלוקת ראשונים אם בקופת צדקה יש  ריבית

ח.     סיכום: אין היתר לריבית קצוצה בגמ"ח

ט.     ריבית דרבנן בקופת גמ"ח

1.            מחלוקת ראשונים ואחרונים

2.            הצעת המהרי"ט לישוב המחלוקת

י.      הערמת ריבית ביתומים

יא.    מחילת ריבית

1.            שיטת הרמב"ם לעומת שיטת גאונים

2.            דיון בשיטת הרא"ש

3.            עיון בדברי הטור

4.            ישוב לתמיהת המשנה למלך

יב.    בספק ריבית דרבנן יכול המלווה לעכב בידו

יג.     אימתי מצווה המלווה להחזיר מעות יתירות

יד.    סיכום השיטות במחילה

טו.    הלכה למעשה בקופות גמ"ח

1.            ריבית קצוצה

2.            ריבית מאוחרת

3.            ריבית מוקדמת

4.            רווחים עבור העסקנים

5.            תשלום עבור הוצאות

6.            תשלומים "בהתנדבות"

 

vvv

א.הקדמה ורקע

קבלתי על עצמי לברר עד כמה שידי יד כהה מגעת, את הבעיה החמורה הזאת של קופות גמ"ח המלוות בריבית של כמה אחוזים כאילו אין שום פקפוק בדבר, ואין פוצה פה נגדם, והונהג כן בקהלות חשובות בלי לשאול חוות דעת ממאן דהוא המוסמך לדברים. ורבנים גדולים נתנו עיניהם היפות בי שאשתדל בעזרת ה' להעלות כפי קוצר שכלי את הנראה בזה, לרחק את אשר יש צורך לרחק, ולקרב ולקיים את אלה אשר אפשר להתירם. וידעתי גם ידעתי שדבר זה שייך לגדולי הדור ולא לדידי, אך מסתמא המה עוד יחוו דיעה, וטוב להתחיל מן הצד, ומה שיגזרו הגדולים ממני אותה נקבל. ואני אברר לא מדעתי אלא מדברי ראשונים והפוסקים וכו' אלקט אמרים בנושאים אלה. ואינני מחדש היתירים כי לא הגעתי לכך.

ישנם מנהגים שונים בקופות גמ"ח. יש המשלמים את הרווחים מראש ואח"כ מקבלים את ההלוואה. רווחים אלה ניתנים ע"מ לכסות את ההוצאות של העסקנים והוצאותיהם והגדלת הקרן ולפעמים עבור "דמי חבר" בקופה, ועוד. יש המקבלים מראש את סך ההלוואה לאחר הנכיון של הריוח, כגון במקום מאה ל"י מקבלים רק תשעים ושש ע"מ שישלמו מאה. יש המציעים למקבל ההלוואה להתנדב סכום מה לטובת הקופה ובאם הוא מסרב מאיזה סיבה שהיא לא נמנעים מלתת לו את מבוקשו, יש עושים זאת בטרם לווה ויש בעת הפרעון. יש המבקשים הבטחה מהלווה שיואיל, בעת שיתאפשר לו, להתנדב סכום לקופה. הבטחה זו יש העושים אותה בכתב, בשטר ללא תאריך, יש הלוקחים אותה בעת ההלוואה ויש בעת הפרעון.

ב.חומר איסור ריבית

תחילה יש לעמוד על חומר איסורי ריבית מלבד עצם הלאוין הרבים שבדבר. הנה אמרו שכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוקי ישראל (ב"מ סא,ע"א; יו"ד ריש הלכות ריבית בטור ושו"ע) ואינו קם בתחית המתים עבור חטא זה (תוספות ב"מ ע,ע"ב ד"ה תשיך, בשם תרגום ירושלמי פ' בשלח) וזה גורם למיתה (תוספתא ב"מ ספ"ו וירושלמי ס"פ איזהו נשך). והזהירונו חז"ל בענין בקשת היתרים בדברים אלו, כלשון רבינו יעקב בעל הטורים בזה: "צריך להזהר בענין ריבית שלא לבקש שום צד היתר, כי הוא דבר המושך לאדם, ואם היום יפתח לו כחודה של מחט, יוסיף מדי יום יום עד שיפתח לו כפתחו של אולם". ודברים אלו קילורין לעיני החכמים שאין מעצור ליצר, וכך אמרו חז"ל (שבת קה,ע"ב): "כך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד". הרי שהגדירו שעד עבודת אלילים ח"ו יכול אדם להגיע אם חלילה פורץ גדר בראשיתו. ולכן יזהר כל אדם והבא לטהר מסייעין לו.

ג.אין שום היתר להלוות בריבית קצוצה

הלכות פסוקות לפנינו בטור ובשו"ע בענין מעות יתומים וצדקות לעניים וכו' שאין להלוות בריבית קצוצה. וכך הם דברי הטור (יו"ד סי' קס): "מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. פירוש שאם יהיה ריוח שיחלקוהו ביניהם ואם יהיה הפסד שיהיה הכל על המקבל והוא הדין בכל ריבית דרבנן. וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לתלמוד תורה, או לצורך בית הכנסת. אבל אסור להלוותן בריבית דאורייתא. אע"ג שהקדש גמור שהוקדש לבדק הבית מותר להלוותו אפילו בריבית דאורייתא". וכ"כ גם בשו"ע (שם סעיף יח) שרק ריבית דרבנן מותר בהני. וברמ"א: "יש מקומות שנוהגים שאפוטרופוס מלווה מעות יתומים בריבית קצוצה, ומנהג טעות הוא, ואין לילך אחריו. וכל אפוטרופוס שעושה כן עי' בחו"מ ס' לד אם נפסל". ואלו דברי תשובת מהרי"ל, והם גמרא ערוכה בב"מ (ע,ע"א): "א"ל רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא, יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שבקייהו".

אפילו לצורך הקהל אסור ללוות בריבית (אא"כ יש פיקוח נפש שאז מותר אפילו ליחיד). וכבר גער מרן הרמ"א בנוהגין כן, וכך דבריו (יו"ד סי' קס, סעיף כב): "אסור ללוות בריבית לצורך קהל ואפילו אינה ריבית קצוצה, וכל שכן בריבית קצוצה דאסור, ודלא כמו אלה שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל בריבית קצוצה ואין להם על מה שיסמוכו, אם לא שנאמר שמחשבים צרכי קהל לפיקוח נפש או לצורך מצוה... אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול". והצורך הגדול הסביר הט"ז: "דברי רמ"א שהתיר בסמוך בעסקי הקהל לצודך גדול שהוא כפיקוח נפש צריך לפרש דאין כאן רק אצל רשע שרוצה בריבית, ולא כאותם שטועים בדבר ואומרים למלווה יש היתר, חלילה לומר כן", וזה יצא מתוך מה שהסביר שהרי כל ההיתר נובע מתוך פיקוח נפש, וזה שייך רק אצל הלווה, אבל איזה פיקוח נפש יש למלווה, אדרבה יש לו מצות עשה "לא תעמוד על דם רעך" שמחויב להציל את חבירו כשיש לחבירו פיקוח נפש יעו"ש.

ולקמן (סי' קעב) בענין אם מותר ללוות בריבית לצורך מצוה על דברי הרמ"א שם, כתב הש"ך (ס"ק ח): "בתשובת מהרי"ל משמע דאפילו בריבית קצוצת יש להתיר, דמדמי ליה. למעות של יתומים ולפי מה דמסיק שם לאסור מעות של יתומים בר"ק, וכ"כ הרב לעיל ס' קס סי"ח הוא הדין הכא, וכן כתב מהרש"ל פרק החובל סי' עב עיי"ש שהאריך". הרי מפורש שאין שום היתר לריבית קצוצה אפילו לדבר מצוה. ועי' בט"ז (שם ס"ק ג) שמפורש ג"כ דאין שום היתר לדבר מצוה בר"ק. וצא וראה העצה שנותן מרן המחבר בשו"ע (סעיף קעג, סעי' ה) לקהל הנצרך לכסף: "אם הקהל צריכים מעות ימכרו היין או הבשר לשנים או שלשה מיחידי הקהל לפרוע הסך לזמנים ידועים והקונים יחייבו לקהל בשטר, ואח"כ ימכרו הקהל החוב ההוא למי שיתן להם המעות מיד". וזה תשובת הריב"ש (סי' יט) שהביא הב"י על סמך ההלכה שמותר למכור שמר חוב, ועיי"ש בב"י. הרי שלא נמצאת עצה לקהל להשיג שום רווחים, שאל"כ לא הוצרכו לכך. ואין היתר ללוות בריבית ואפילו שאינה קצוצה.

ועי' ברמ"א (יו"ד סי' קסט, סעיף יז) שכותב: "י"א דמנהיגי הקהל מותרין ללוות מן העכו"ם בריבית לצורך הקהל, אע"ג דהוי כשלוחי הקהל ואע"ג דאחריות עליהן וחוזרין ולוקחין מן הקהל, שרי, משום דהוי כאפוטרופוס של יתומים דשרי בכהאי גוונא. וכן נהגו להקל אע"ג דאין כאן היתר ברור". וביאור הט"ז (ס"ק כב): "טעם הרמ"א להתיר כאן דלא חשיב ליה ריבית קצוצה, וכיון שהוא לצורך מצוה הו"ל כאפוטרופוס של יתום. ועוד נראה זה שהעכו"ם שמלווה יודע שההלוואה היא לצורך הקהל והבטחתו על כל הקהל באם לא יהיה לאלו לשלם". הרי שאין אפילו הו"א שהרמ"א יתיר במקום מצוה לצורך הקהל מה שעושים מנהיגי הציבור ריבית קצוצה.

ובספר "ברכי יוסף" לאא"ז הגאון חיד"א ז"ל (כאן ס"ק ה) מביא תשובת ספר "שערי ישועה" בכ"י, שמשיב בדבר רבני ומנהיגי ארצנו הקדושה שלווים מעכו"ם מריבית וחוזרים ונפרעים את הקרן והריבית מהקהילות. והשיב עפ"י הרמ"א סי' קס ס' כב, שהכסף מחזירים לא אנשי א"י אלא אנשי חו"ל, והו"ל כאומר הילך סלע והלווה לפלוני דינרים שמתיר השו"ע סי' קמ ס' יג. ואין לראות את אנשי חו"ל כמו שחוזרים ולווים מן הגבאים, שהרי אינם מתחייבים אלא מתנדבים ואם לא ירדו לא יתנו, והו"ל הלווהו ואני נותן לך שהחוב מוטל רק על אנשי א"י. ומסיק "אפשר" שאפילו מישראל בכה"ג שרי. עכת"ד. ופלא שלא הזכיר את הרמ"א דידן כאן ובאור הט"ז דנחשב כאילו העכו"ם מלווים לציבור כיון שיודעים שהקהל ישלם אם הגבאים לא ישלמו להם.

אולם טעם אחרון של הט"ז אינו כ"כ ברור, עיין בתשובת הרשב"א המובאת בב"י ס"ס קסט: "ואין המלוים יכולים לתבוע משאר הקהל בערכאות שלהם וכוי", וזוהי אותה התשובה אשר עליה רוצה הט"ז לתרץ מש"כ שם הרשב"א: "וריבית קצוצה אני רואה כאן", ועל זה מתרץ כנ"ל, והרי מפורש שאין בערכאות דין אלא על הלווים בלבד, וא"כ קשה קצת לומר שאעפ"כ כיון שיודעים שיש קהל מאחוריהם הרי כאילו הלוו להציבור. ואולי, משום דאין שני הטעמים מספיקים, אם נימא כמש"כ הרשב"א שזוהי ריבית קצוצה, דכן מסתברא כמובן, לכן הביא ממרחק והוא: לחמו ההיתר של פיקוח נפש הנ"ל, וכן סברא חדשה גבי צדקות מחו"ל. עכ"פ הרי למדנו שאין מקום להתיר לציבור אפילו במקום חמור כזה אלא מהני טעמים. וחזינן כמה חמיר להו לרבנן איסורא דריבית אפילו לצורך קהל.

ד.האם יש איסור בפחות משוה פרוטה

לכאורה יש לטעון דליכא בה איסורא דריבית בקופת גמ"ח שהרי הקופה היא רכוש הציבור ואם נחלק לכל יחיד לא יגיע לכל אחד שוה פרוטה (כדפרש"י בסוכה פ' הישן כז,ע"ב): "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות כתיב, דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה, ואי אפשר שיהא לכולן, דלא מטי שוה פרוטה לכל חד, אלא ע"י שאלה". (ונמצא שכל קופה ציבורית יש לכל אחד פחות משוה פרוטה מהאי טעמא). ובתוספות ר"פ איזהו נשך (סא,ע"א) ד"ה אם אינו ענין כתבו: "וא"ת כיון דכתיב 'כל דבר' אפילו לרבות עצים ואבנים א"כ 'כסף אוכל' למה לי? ויש לומר, למדרש כלל ופרט וכלל: לא תשיך -כלל, כסף אוכל -פרט, כל דבר -חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון כו', יצאו קרקעות שאין מיטלטלין ויצא פחות משוה פרוטה שאינו ממון ...".

הא קמן ששיטת רבותינו בעלי התוספות ז"ל שאין איסור ריבית בפחות משוה פרוטה. וכ"כ התוספות עוד שם בכתובות (מו,ע"א ד"ה אתיא): "דאין ריבית בקרקע אלא דוקא דומיא דכסף ואוכל, ולא בפחות משוה פרוטה, מדאמר בריש איזהו נשך (סא,ע"א) למה לי דכתם רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה. ואם יש ריבית בפחות משוה פרוטה הא איצטריך לאו בריבית בפחות משו"פ וכו'", הרי לפנינו שדעת התוספות להקל בריבית בפחות משוה פרוטה עפ"י ראיות שונות מהך דכתובות ומהך דר"פ א"נ כאמור. ואחריהם נמשך הרא"ש בר"פ א"נ עיי"ש.

אבל הנה הטור ביו"ד (ריש סי' קסא) הביא שיטת התוספות שאין ריבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה, והוסיף: "והרמ"ה כתב דאפילו בפחות משו"פ אסור מן התורה אבל אין מוציאין אותו בדיינים עד שיהא בו שוה פרוטה". ודעת הרמב"ם (פ"ו מהל' מלווה ולווה ה"א) שכותב: "כל הלוואה בתוספת כל שהוא הרי זה ריבית של תורה ויוצאה בדיינים" מובנו שאפילו בפחות משוה פרוטה יש איסור ריבית, וכ"כ שם הלח"מ שס"ל כהרמ"ה, אלא שהוא ז"ל מסתפק בזה וכותב שאפשר שכל שהוא שאומר היינו שוה פרוטה. אולם דעת המל"מ בדעת הרמב"ם שבאמת סובר שאסורה בפחות מש"פ ויוצאה בדיינים משום דלא דריש הך כלל ופרט מעצמו מאחר שלא נזכר בתלמוד. וע"ע מש"כ רפ"ד ממלווה בענין קרקע דנפקא לן נמי מהך כלל ופרט כנ"ל עיי"ש באריכות במשנה למלך שם. והר"ן בפ' נערה אחרי שהביא שיטת התוספות שאין ריבית בפחות משוה פרוטה כותב: "ומיהו ודאי מדרבנן אפילו בקרקע ואפילו בפחות משוה פרוטה מיתסר, דלא גרע מריבית דברים", וא"כ איסור דרבנן יש לכל השיטות בפחות משוה פרוטה.

ואם יש איסור מהתורה הוא פלוגתא בין הראשונים ז"ל. וכבר כתב מרן הב"י שהרשב"א אוסר ריבית בקרקע ועי' מש"כ במשנה למלך הנ"ל, וא"כ איהו נמי לא דריש הך כללא ופרטא שכתבו התוספות. וממילא להלכה הוא ספק דאורייתא ולחומרא, ואין על מי לסמוך להתיר בריבית בפחות משוה פרוטה להלכה, ובשו"ע (ר"מ קס"א) כתוב להדיא לאיסורא בפחות משוה פרוטה וכך דבריו: "כל דבר אסור ללוות בתוספת ואפילו בפחות מש"פ יש איסור ריבית אבל אין מוציאין אותו בדיינים". הא חזינן שכבר נפסקה הלכה לחומרא אפילו בפחות משוה פרוטה. ברם הנה בהגהות "יד אברהם" מעיר על השו"ע: "נלע"ד עיקר כמ"ש הרא"ש בשם ר"י דבקרקע ובפחות משוה פרוטה ליכא איסורא דאורייתא ...". ואמנם בעיקר ההוכחה שהביא מר"פ א"נ אמאי לא אמרינן דאיצטריך קרא דריבית לקרקע ולפחות משוה פרוטה, אע"כ דבאמת אין בהו איסורא דריבית, עיי"ש -זה פלא שהרי לענין פחות משוה פרוטה זוהי הוכחת התוספות עצמם בכתובים כנ"ל. ולענין קרקע אין מכאן ראיה שגם בלאו אונאה איסורא איכא נמי בקרקע אלא השבה ליתא, כמבואר בדברי הרמב"ן בחומש פרשת בהר, ובספר החינוך, וכבר באר כל זה מרן המשנה למלך רפ"ד ממלווה ולווה עיי"ש. עכ"פ להלכה חזינן שלא פסיקא לאחרונים ז"ל ההכרעה של השו"ע בכאן.

ובעיקר דברי הרמ"ה שאין פחות משוה פרוטה יוצאה בדיינים אע"פ שיש איסורא דריבית, מבאר הלבוש בעט"ז משום שאין בי"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה כמבואר בח"מ סי' ו, ומשיג עליו הש"ך (ס' קסא,סק"ב): "נראה אפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו ודלא כהעט"ז וכו'. ועוד דהא כתב המחבר שם דגומרין אפילו פחות משוה פרוטה עיי"ש". כלומר שמשיג עליו בשני דברים: א', ששם הכוונה שאין הבי"ד חייבים לדון בפחות משוה פרוטה אבל הכא אינם רשאים לדון אפילו אם כן ירצו לדון ע"ז. ב', הא התם מפורש שאם כבר ישבו בדין ממשיכים אף על פמש"פ דהכי הלכה שם: "ואם הוזקקו לשוה פרוטה גומרים דינם אפילו לפחות משוה פרוטה". והכא אף בכה"ג מוכח שאין דנים. וע"כ שאין הטעם כלבוש.

והטעם הוא כמש"כ החו"ד (כאן ס"ק ב) שהא שאני גזל מריבית, דבגזל נחתינן לנכסי -ובריבית כופין אותו רק לקיים מצות השבה מ"וחי אחיך עמך", ועל פחות משוה פרוטה שהוא כחצי שיעור אין מכין ועונשין, כמ"ש הסמ"ע (חו"מ ריש סימן שמח): "אסור לגנוב אפילו כל שהוא, דכמו שחצי שיעור לענין איסור חלב ודם אסור מהתורה, אע"ג דאין לוקין עליו, כמבואר ... כן חצי שיעור לענין ממון ג"כ אסור מהתורה אע"ג דאין לוקין עליו". ומסיק החו"ד: "ולפ"ז אפילו אם היה הריבית פרוטה והחזיר פחות משוה פרוטה דלגבי גזל לא קיים מצות השבה וכופין אותו כמבואר בהל' גזילה, בריבית אין כופין אותו, דאין עונשין בחצי שיעור".

ויש לענ"ד לעורר עליו בכמה נקודות אף שאיני כדאי. ראשית איני מבין מה הראיה מהסמ"ע שאין בי"ד כופין לקיים את החצי שיעור של השבת הריבית שלקח -באם נחליט שגם כאן שייך חצי שיעור, שהרי כך סבור החו"ד, אלא שדן עלה שאין להעניש על זה ולכן אין להכותו עד שתצא נפשו לקיים המצוה כמו בכל מצות עשה כתובות (פו,ע"א), הא הסמ"ע לא מיירי בעונש כזה כדי לכפותו לקיים, וזה יתכן שיענישוהו גם על חצי שיעור.[1] אלא שיש לדון בכלל אם שייך ההילכתא של חצי שיעור גס במצות עשה או רק באיסורים ששייך על החפצא שם איסור, וכבר דנו בזה האחרונים. ובמנחת חינוך (מצוה קלד) עפ"י הגמ' ביומא (לט,ע"א) "וכל כהן שמגיעו כפול הצנועין מושכין את ידיהן". ועיי"ש ברטב"א, ובספר פרי יצחק להגר"י בלאזר זצ"ל מש"כ בענין זה, ועוד, ואכמ"ל בזה. ועכ"פ אין לכאורה להסמ"ע שייכות לנידון דידן כמבואר. ואפשר שזה רק לדוגמה בעלמא אבל רצונו לומר שאפילו אם נניח שיש בחצי שיעור גדר מצוה כמו ששייך גדר עבירה עכ"פ לא נראה שתהיה כפיה על זה, וזו סברת עצמו בלי מקור.

וזה שהסיק שאם היה חייב פרוטה ריבית והחזיר חציה לא יכפוהו להשיב את הנותר ומחלק מגזילה כנ"ל, זה פלא לענ"ד, שהרי ע"י שיכפוהו יקיים כעת מצוה שלימה, שאפילו אם נניח שיש משהו מדין חצי שיעור גם בחצי שיעור שכבר נתן, עכ"פ טרם קיים המצוה כתיקונה, ובכל פרוטה מקיים העשה של "וחי אחיך עמך" בהשבתה, ולמה לא נכפהו. וכי תימא, מאחר שנשאר עליו לעת עתה רק חצי שיעור אין כח לכפות על זה, הנה חזינן בגזילה גופא שכופין על זה, לא מצד ממון חבירו בידו אלא משום המצות עשה. ואלה דברי הרא"ש בב"ק פ' הגוזל עצים (סי' כה): "בעי רבא גזל שתי אגורות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרינן השתא ליכא גזילה גביה, או דילמא הא לא הדר גזילה למריה, ומסיק אע"ג דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן, פירש הר"מ הלוי אע"ג שגזילה אין כאן ואין בי"ד כופין אותו להחזיר. כיון דאין בו שוה פרוטה וכו' מצוות השבה אין כאן, ובעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה. עוד פירש אע"פ שגזילה אין כאן ואין בי"ד נזקקין לכופו בתורת ממון, מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה". ורבינו הטור העתיק את הפירוש השני של הרמ"ה בחו"מ (סי' שס): "גזילה אין כאן השבה אין כאן, פירש הרמ"ה אע"פ שאין כאן גזילה ואין בי"ד נזקקין לכופו בתורת ממון, מצות השבה אין כאן, ומכין אותו עד שתצא נפשו או מקיים מצות השבה". א"כ הא מפורש קמן שיש לכופו עד שתצא נפשו בתורת קיום המצות עשה שחסירה לו החצי פרוטה כדי להשלימה, ומה לי את מצות עשה הנגרמת ע"י הגזילה או הנגרמת מלקיחת הריבית. ובזה נסתר גם מש"כ החו"ד לחלק באם החזיר כבך חצי פרוטה שיש לכופו בגזילה מצד הממון, דהא חזינן דלא היא, אלא רק מצד המצות עשה דהשבה אתינן עלה. ודבריו צ"ע, לכאורה.

ונראה באור דברי קדשו, להמעיין הישר, שבגזילה המצוה היא להחזיר את הממון הזה שגזלו ובו יש החפצא של המצוה, ורמי על הבעלים לקיים את ההשבה בחפצא זה, אבל בריבית אין שום נפק"מ באיזה ממון שמחזיר אלא על הבעלים מוטל לתת סכום כסכום שקיבל בריבית. ולכן אפילו אם נשאר לו רק חצי פרוטה של חבירו בידו בי"ד כופין אותו שלא להחזיק בממון זר אצלו, שיש עליו את מצות עשה של והשיב, וזה לא שייך בריבית, ודוק.[2] אבל לענ"ד נראה כדאמרן שכיון שעל ידי זה שיכפוהו יקיים מצות עשה שלימה באמת יש לכפות אותו וכמו בכל מצות עשה. אך דברי קדשו מובנים כמו שבארנו.

אבל אי אתינן להסבר הרמ"א בדרכו של הגאון בעל החו"ד ז"ל, דאין לכפות על פחות משוה פרוטה לקיים בחצי שיעור המצות עשה "וחי אחיך עמך" כנ"ל, צריך לומר שאם תפס הלווה מידי המלווה את הפחות משוה פרוטה שנתן לו בתורת ריבית, אין מוציאין מידו אפילו באופן שיזדקקו בי"ד אליו, דמשכ' לעיל בגווני דנקט הש"ך כנ"ל. ושאני מאבק ריבית דנפסקה הלכה בשו"ע (סי' קסא סעי' ב) שמוציאין מידו דלא כהראב"ד בזה, דהא הכא יש עליו המצוה אלא שלא כופין ודמי לתופס בריבית שאין מוציאין. ואפילו בספק ריבית מכריע הש"ך (ס"ק ד) דאין מוציאין מהלווה אם תפס, ולא נזכר כלל בשום מקום שכאן תועיל תפיסה, ומשמע דהלכה ברורה היא לשו"ע שפטור מהשבה כל עיקר, שאין מוציאין בדיינין פחות משוה פרוטה. ונצטרך לומר עפ"י מש"כ שבחצי שיעור אין כלל מצות עשה של השבה. וכ"ז אינו ברור, שהרי יש אחרונים הסבורים שיש גם חצי שיעור במצות עשה.

ויש עוד להאריך בזה בנידון דידן, שאפ"ה ל"מ תפיסה, כיון שאין כבר עצם המצות עשה במילואה אלא רק בגדר של חצי שיעור. והגר"א ז"ל בבאורו כותב: "והטעם דלא ניתן להשבון כמו שכתוב בב"ק (קה,ע"א). ומשמע בטור שהרמ"ה לא פליג אתוספות אלא בפחות משוה פרוטה אבל בקרקע מודה, מהא דכתובות, אבל בשוה פרוטה לא מוכח, דקרא לא מיירי אלא בשוה פרוטה משום השבון דכתיב וחי אחיך עמך, וקייימא שחצי שיעור אסור מהתורה, וכמו בגזל דאסור אף בכל שהוא, ולא ניתן להשבון דוקא בשוה פרוטה. וכן ההוא דכלל ופרט שכתבו תוספות לא מימעט מיניה אלא קרקע". כוונתו פשוטה, שמש"כ התוספות להוכחה דקרא דכלל ופרט ממעט בפחות משוה פרוטה, ע"ז פליג הרמ"ה וסובר שרק השבון ליתא בפחות משוה פרוטה דזה לא אמר קרא בהך מצות עשה של וחי וכו', כמו דליתא במצות עשה של והשיב את הגזילה המבואר בב"ק (קה,ע"א) אבל איסור דריבית כולל גם פחות משוה פרוטה, ורק שלא נתפרש בהך כלל ופרט, משום שקרא לא מיירי אלא באלה שיש שם גם מצות עשה של השבון ובפחות משוה פרוטה ליתא להשבון, ולא משום שיש לו היתר לפחות משוה פרוטה בריבית.

ולפ"ז נראה שיש איסור גמור בריבית בפחות משוה פרוטה, ממש כמו בפרוטה, אלא שהשבון ליתא בפחות משוה פרוטה. ותכ"ד שם כתב הגר"א כנ"ל "וקי"ל חצי שיעור אסור מהתורה וכמו בגזל דאסור, בחצי שיעור". משמע שאוסר רק מדין חצי שיעור כמו בגזל ואין כאן איסור ריבית ממש. וצ"ל בבאורו, שאמנם מצד האיסור הוא גמור, אבל חסר בשיעור, כמו בעלמא שנחוץ לאכול כשיעור ואין אכילה פחות מכזית, כן הכא אין ממון פחות מפרוטה. כמו שמסביר המחנה אפרים בה' גזילה פ"א הוא ובנו בהגה"ה, שאין "ממון" של גזילה בפחות משוה פרוטה, ע"ש, ועל זה אומר הגר"א שעכ"פ נשאר איסור של חצי שיעור כמו בעלמא, ודוק היטיב בכל זה. נמצינו למדים שאין כלל את המצות עשה של השבון, ואף אי יחזיר מעצמו אינו מקיים את המצות עשה, דלא קאי על פחות משוה פרוטה, אבל איסור ריבית עובר, על חצי שיעור.

וארווחנא בזה דלא תקשה לן אמאי לא לוקין על פחות משוה פרוטה בריבית הא לא ניתן להשבון, לרמ"ה, וא"כ אין כאן מלןה תלוי לעתיד ולא לחשבון, ובעלמא אמרינן (ב"מ סב,ע"א) "ר' נחמיה וראב"י פוטרין את המלווה ואת הערב מפני שיש בהן קום ועשה". ופרש"י: "והו"ל לאו הניתק למעשה". וברמב"ם (פ"ד ממלווה ה"ג): "אע"פ שהמלווה והלווה עוברין על כל אלו הלאוין, אין לוקין עליו משום שניתן להשבון". וא"כ בנידון דידן דלא שייך כל אלה יצטרכו ללקות על איסור ריבית, דהא אותו האיסור הוא בפחות משוה פרוטה. וכי תימא אין ה"נ שבכה"ג כן ילקו ורק אם ניתן להשבון אינן לוקין משום הני טעמים, א"כ שוב אין הלאו ניתק לעשה לפי הכלל של הרמב"ם בריש הל' תמורה שאם הלאו כולל יותר מן העשה אינו ניתק לעשה אפילו באותם המקרים שכן ניתק, כמש"כ שם: "ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנא' 'ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש'? מפני שיש בה עשה ושני לאוין. ועוד, שאין לאו שבה שוה לעשה, שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו, אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו". ומרן הגאון בעל "שאגת אריה" בהל' חמץ (סי' פב) כותב לפ"ז שנשים המצוות בבל יראה וככל ימצא שהרי הם לאוין ונשים מוזהרות עליהן, ובעשה דתשביתו שהוא מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, וא"כ יצטרכו ללקות על הלאוין שכבר אינן ניתקות לעשה, לפי הכלל הנ"ל שהעשה צריך לכלול את כל הלאו, ועיי"ש. ואף אנו נאמר כן. שא"כ אמאי אמרינן בגמ' להדיא שהלאו ניתק לעשה הא בפחות משוה פרוטה יש לאו ואין עשה לדעת הרמ"ה, אלא ע"כ כמו שכתב רבינו הגר"א ז"ל שאין כאן עצמות הלאו אלא הוא גדר של חצי שיעור בלבד, ולא איסור ממש כמו בכל הריביות, ודוק.

ומרן המשנה למלך (פו מהל' מלווה ולווה) הולך בבאור הרמ"ה ז"ל בשיטה אחרת, ודעתו היא שבאמת אימעיט להרמ"ה כדרשת התוספות גם קרקע וגם פחות משוה פרוטה באיסור ריבית כל עיקר, אלא שהוא ז"ל בא לאסור פחות משוה פרוטה מצד דין חצי שיעור, כמו בכל האיסורים, ולכן סובר שאינו יוצא בדיינים, כי מצד הלכות ריבית אימעיט באמת גם מצד הלאו וגם מצד העשה. ורוצה לומר שגם התוספות לא פליגי על רמ"ה בזה ולכו"ע יש איסור מצד חצי שיעור שאסור בכל מקום מהתורה. ומתמה על הר"ן בפ' נערה שמחדש שיש איסור דרבנן מצד ריבית דברים, ולמה לו זה אם יש איסור מהתורה? ומוכח שסובר שאין בזה איסור מהתורה, ולא משיב בזה. ועפ"י דבריו אין מקום להתיר עפ"י ה"יד אברהם" הנ"ל החולק על השו"ע בפחות משוה פרוטה ומתיר, דהא קמן דלכו"ע יש עכ"פ איסור חצי שיעור.

ולענ"ד אין נראית סברתו נכונה, אף שמי אני להכריע בין ההרים, אבל לענ"ד האמת עם הגר"א שהרמ"ה לא ממעיט כלל מקרא פחות משוה פרוטה, שאם יש מיעוט מפורש לא שייך לומר בזה חצי שיעור אסור מהתורה, דהא חזינן שרצון התורה בפירוש למעט דאין כאן שם איסור בכלל ואיך יכנס בכלל חצי שיעור אסור מהתורה. והניחא בעלמא שאין קרא למיעוט אלא שקרא אומר אכילה ולא נכלל בו פחות מכזית, בזה שייך לומר חצי שיעור אסור מהתורה ונאסר מהאי כללא, אבל אם יש מיעוט מפורש שאין כאן ריבית אין לאסרו מצד חצי שיעור דאסור מהתורה. ולכן נראה יותר לומר כהגר"א, דהרמ"ה לא ממעט כלל פחות משוה פרוטה, ואלא דקרא לא מיירי בפחות משוה פרוטה משום שאינו בגדר השבון והתורה מפרשת רק ריבית שישנה בהשבון, ועל זה שייך שפיר לומר לאסור עכ"פ מדין ריבית גמורה, ככל הריביות, אלא שיש להגר"א סברא עצמית שאין זה כסף עכ"פ ואין על זה שם ממון, ולכן בא מצד חצי שיעור, ודוק. ויש לקיים דברי המשנה למלך שאין זה שהתורה ממעטת להביא פחות משוה פרוטה וקרקע, אלא שלא נכנסו לכללא דריבית, ולכן י"ל דעכ"פ דינא דחצי שיעור בפחות משוה פרוטה. ודחוק דאעפ"כ קצת קשה לומר כאן חצי שיעור.[3]

הגידולי תרומה יצא בשיטה חדשה, שלרמ"ה באמת גם בקרקע יש איסור גמור של ריבית ולא דריש כלל את הכלל ופרט של התוספות. וכבר העיר עליו המשנה למלך שלא נראה לו כך, וכבר ראינו שגם הגר"א נוטה לומר שהרמ"ה יכול למעט קרקע. והנה המשנה למלך מביא דעת הגידולי תרומה בדבר חדש וז"ל: "דכי היכי דמיעוטא דקרקע הוי בגוף ההלוואה שיהא קרקע, דהלואת כסף וריבית קרקע אסור כשאר ריבית, ה"נ בפחות משוה פרוטה היינו שההלוואה עצמה כל שהיא פחות משוה פרוטה אין בה איסור ריבית לסברת התוספות, ועל זה קאמר הרמ"ה דמ"מ אסור אלא שאין מוציאין מדיינים, אבל ההלוואה פרוטה והריבית פחות משוה פרוטה אסור כשאר ריבית לכו"ע". והמשנה למלך חולק עליו וסובר איפכא וכך דבריו: "ואפשר לומר דכל שההלוואה היא פחות משוה פרוטה שרי לכו"ע, שהרי אין כאן הלוואה כל שהיא פחות משוה פרוטה וקרא כתיב 'אם כסף תלווה לא תשימון עליו נשך' וסתם כסף הוא שוה פרוטה, דומיא דקדושין דכתיב 'כסף' ובעינן שוה פרוטה, א"כ כי אתי כלל ופרט למעט פחות משוה פרוטה על כרחך לא אתו אלא להריבית שלא יהא פחות משוה פרוטה, אבל גבי קרקע דהלואת קרקע חשיב הלוואה, אמרינן דכי מיעוט קרא היינו הלואת קרקע וריבית קרקע".

ונראה ברור לפי סברת הגידולי תרומה שאם ילווה משותפין פרוטה, אפילו אם נראה זאת כחצי פרוטה מכל אחד, מ"מ לא נוכל לומר שההלוואה היא פחות משוה פרוטה, דה"מ אם בכללות חסר להלוואה זו שם הלוואה, אבל הכא הא יש עליה שם הלוואה בכללותה, וא"כ בכה"ג שלווה מקופת גמ"ח הא רק ריבית לכל אחד מהציבור המלוים מטי פחות משוה פרוטה, אבל הלוואה יש כאן, ואין בזה היתר של התוספות שדבריהם אמורים רק אם ההלוואה עצמה איננה בת פרוטה ולא בנידון דידן שרק הריבית לכל אחד עולה בסך פחות משוה פרוטה וא"כ אין לגידולי תרומה היתר כלל, ודוק.

וראיה גדולה הביא המשנה למלך נגד הגיגולי תרומה, מעיקר הראיה של התוספות שהוכיחו שאין ריבית בפחות משוה פרוטה, מהא דאמרינן ר"פ א"נ, "למה לי קרא בריבית תיפוק ליה מגזל ואונאה", והא איצטריך לפחות משוה פרוטה אע"כ בריבית איסור בפחות משוה פרוטה. והא אכתי תקשה דאיצטריך לריבית פחות משוה פרוטה בהלוואה שיש בה שוה פרוטה, אע"כ דאפילו אם בגוף ההלוואה יש שוה פרוטה אימעיט ריבית, כיון שבריבית יש פחות משוה פרוטה. עכת"ד ועיי"ש.

ואף שקושייתו חמורה יש מקום קצת לענ"ד להשיב את הארי לאחר מיתה ולהצדיק דברי הגידולי תרומה, שמה שהניחו התוספות שיש היתר בגזילה ואונאה בפחות משוה פרוטה, אין זה בגדר היתר חלילה אלא בגדר מחילה, כמו שפרש"י (סנהדרין נט,ע"א): "שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל", וזהו באור הנאמר בגמ' על פחות משוה פרוטה בנוכרים שלאו בני מחילה. וכן הוא עוד שם (נז,ע"א) בגמ' וברש"י יעו"ש ועי' במחנה אפרים ריש הל' גזילה. ובכן גם שאין גדר ממון בזה, עיקרו משום שמוחלין ממון כזה לכן אין עליו שם ממון גבי ישראל. וכל זה שייך רק אם המדובר במשהו אבל אם יגזול פרוטה ומשהו בודאי שלא שייך על המשהו לומר שאינו ממון או מחילה, ועי' ב"ק פ' הגוזל (קה,ע"א). וא"כ לפי זה יש מקום לומר אולי, שאם לוקח הלוואה פרוטה ומחזירה בצרוף ריבית של פחות משוה פרוטה בזה קורא שם ממון על אותו משהו, ובזה מעריכו שאינו ניתן למחילה, אע"פ שעצם ההלוואה איננה בגדר גזילה חלילה שהרי משלם כראוי לו, אבל עכ"פ את התוספת הבאה עמה כבר ראוי להעריך בצורה אחרת, ולכן שפיר יש מקום לומר דבכה"ג אין ללמוד מגזל ואונאה של פחות משוה פרוטה להתיר, ובלאו קרא לאסור בריבית בכה"ג הו"א שאסור, דהו"א דדמי לגוזל פרוטה ומשהו או מאנה פרוטה ומשהו דאסורים ומחזירים, ועל זה לא איצטריך קרא, ולכן כל עיקר הקושיה של התוספות היא רק על עצם הלוואה שאין בה יותר משוה פרוטה, דאז אפילו בצרוף עם הכל אין לתוספת ערך, ועל זה שפיר הוכיחו מהכא דלא איצטריך להכי לאסור, שזה באמת לא נאמר, ודוק. כן י"ל ודבריו של בעל גידולי תרומה מקושייתו החמורה של המשנה למלך.[4]

עכ"פ נתבאר לפנינו, לפי הגידולי תרומה, שאין לסמוך על היתר פחות משוה פרוטה בריבית. אבל האמת היא שאף לפי המשנה למלך אין שום הו"א למצוא נקודת היתר בקופת גמ"ח משום שהריבית לכל אחד מהמלוים פחות משוה פרוטה, מלבד שאין לחלוק על פסק מפורש בשו"ע לאיסור כנ"ל ולעשות מעשה להקל ולסמוך על הגהת "יד אברהם" נגד כל גדולי הפוסקים, שנראה שאין לראות כלל וכלל את המלוים כיחידים שכל אחד מקבל פחות משוה פרוטה, אלא כקיבוץ המלווה ומקבל יחד את הסך.

ה.גדרו ההלכתי של רכוש ציבורי

לכאורה תלוי הענין במושג "רכוש ציבורי", אם זה כשותפות של כל היחידים מתוך הציבור, או שזה נכס כללי של הכל. אם נימא שזה רכוש של כל היחידים הו"ל הכא כמשלם ריבית לכל יחיד פחות משוה פרוטה, אבל אם זה רכוש כללי הרי כאן ריבית שוה פרוטה כדאמרן שהוא לווה מהקופה הציבורית. וכבר האריכו בחקירה זו האחרונים, ועוד יבואר בדברינו להלן בענין קופת צדקה במחלוקת הראשונים בזה. ומו"ר הגרמ"א עמיאל ז"ל, שהיה הרב הראשי לת"א-יפו, בספרו החשוב "דרך הקודש" (ש"ח פרק יד) מסביר, שבזה נדחתה טענת הכהנים שדרשו מקרא זה לעצמן "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" והואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היא היאך נאכלים. וריב"ז אמר שכל כהן שאינו שוקל חוטא (מנחות כא,ע"ב; ערכין ד,ע"א) שהכהנים חשבו שרכוש הציבור הוא מורכב מרכוש כל יחיד ולכן יש לכל כהן חלק בקרבנות הציבור והו"ל מנחת כהן שאינה נאכלת, וריב"ז לא סובר כן אלא שזה רכוש כללי ואין כאן יותר מנחת כהן. וכן מסתייע בחידושי הרשב"א במגילה (דף כו) שמסביר שאין ביה"כ של כרכים ניתן למכירה משום שאין כאן בעלים אלא ציבור כללי יעו"ש. וכן מסביר בזה אמאי אין חטאת ציבור מתה ואילו בשותפין יש מחלוקת בפ"ק דהוריות (דף ו,ע"א), ומסביר בטוב טעם את הירושלמי בשקלים (פ"א ה"ג) יעו"ש.

אבל האמת יורה דרכו שאין זה שייך לעניננו, ואפי' אם נימא שהמושג "רכוש ציבורי" הוא רכוש של כל היחידים בציבור, אין זה נחשב שהוא לווה ונותן את הרווחים לכל יחיד מתוך הקהל, אלא הוא לווה מהגזבר שהציבור מוסר לו בשמם קופה של צדקה וגמילות חסדים, ונמצא שהגזבר הוא הבעלים על הקופה הזאת, אלא שסמכותו באה לו מכח הציבור, ולכן הציבור יכול לבטל אותו ולהגביל אותו, אבל כל הדין ודברים שיש לו הוא עם הממונים מטעם הציבור. ושפיר יש כאן ויכוח של יחיד עם יחיד, או כמה יחידים, ואין יותר ענין לפחות משוה פרוטה כאן. אלא שהגזברות מוסרת את הרווחים לציבור והופכת בזה את הריוח לנכס עבור הציבור, ודו"ק.[5]

ולכאורה יש להשיב, דהא חזינן בהלכות אבידה בשו"ע (חו"מ סי' רסב סעיף ב) שכתב: "אפילו אבידה ששוה הרבה, אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירו". והא מצד האבידה הו"ל שוה פרוטה, ולמה אנו דנים מצד הממון שיש לכל אחד ולא דנים על האבידה מצד כלליותה, כמו שאנו עושים כאן גבי ההלוואה שאנו דנים עליה בכלליותה שהציבור הלווה לו סך כך וכך. אבל הא ליתא. חדא, שהלבוש מסביר כאן דדריש קרא "אשר תאבד" פרט לפחות משוה פרוטה ומצד הבעלים פטור אע"ג ד"ומצאתה" קרינן ביה, וא"כ שאני אבידה דגלי קרא. ואמנם אא"ז בס' "ברכי יוסף" מקשה על זה דא"כ לימא הש"ס (ב"מ כז,ע"א) כד פריך מאי בין ר"י לרבנן לימא הא גופא: אם דרשינן מאשר תאבד בשותפין, דאם מאשר תאבד -פטור, ואם מומצאתה -חייב, דזיל בתר האבידה ויש כדי שוה פרוטה. ולענ"ד ללא קשיא מידי שאין כוונת הלבוש דנפקא לן מקרא, אלא דזיל גבי הבעלים, שמצות השבה היא לבעליו וכיון שאצלו אין זו אבידה שאין בה שוה פרוטה לא שייך לחייב במצות עשה של השבה את המוצא, ולפיכך אין נפק"מ כזה אם נדרוש מאשר תאבד או מ"ומצאתה", ורק לשון מליצי נקט הלבוש בדברי קדשו דנפ"ל מאשר תאבד ולא ומצאתה, ודוק. וממילא מובן דלא שייך לעניננו כל עיקר, דהרי באבידה הוא ענין של השבה לבעליו.

ובעיקר הבעיה אם ציבור הוא קיבוץ של יחידים או תואר חדש שדשו בו האחרונים, אזכיר שהגאון הרוגצ'ובי זצ"ל בספרו "צפנת פענח" (מ"ת ח"א בהשמטה), מביא הוכחה שציבור הוא דבר חדש, מדברי התוספות במנחות (עח,ע"ב ד"ה או) שכתבו שהשוחט את התמיד על החמץ לא מיחייב אם יש למי שהוא מישראל חמץ, ואם נימא שהציבור הוא כאילו מורכב מכל היחידים א"כ נמצא שמצד שאותו היחיד ששוחטים חלק התמיד שלו על החמץ צריך לדון ששוחט תמיד על החמץ, אע"כ שאין כבר שייכות לאותו היחיד באופן נפרד לקרבן הציבור. מאידך, מדברי הרמב"ם ז"ל (ריש הל' תמורה) שכתב: "הציבור והשותפין אין עושין תמורה, אם המירו אע"פ שהם מוזהרים שלא ימירו ... או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש", משמע שנחשב כשותף בקרבן ציבור. וכן מוכח מהמבואר ריש זבחים (ד,ע"א) דפריך הש"ס מה לשינוי קדש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וישנו לאחר מיתה וישנו בציבור כביחיד, ופירשו התוספות: "וישנן בציבור -משא"כ בשינוי בעלים, דאם שחט לשמו התמיד הרי הוא בעליו", כלומר שאין זה שינוי בעלים משום שגם אותו היחיד ששוחט לשמו הוא הוא בעלים של התמיד, הרי שלא אומרים שכבר אין קשר לאותו היחיד ועכשיו זה קרבן תמיד של הציבור, אלא עדיין נשאר אותו היחיד כבעלים.

מתרץ הצפנח פענח: "וצריך לומר דנ"מ בין גדר פרט לגדר ציבור בהתואר, עי' בר"ן נדרים דף פד ע"א דפליג שם על הריטב"א גבי מודר הנאה מבני העיר אם אסור גם באותן שבאו אחר זה, ר"ל דהתואר ישנו אבל הפרטים אינם, והתואר לא נשתנה ...". דבריו הם מחודשים מאוד בהגדרות בענין זה וצ"ע. ולענ"ד יש ליישב קושיותיו בפשטות, דמאחר דקי"ל 'המתכפר עושה תמורה' (רמב"ם שם ה"ד) כמבואר בגמ', שפיר גם היחיד המתכפר בקרבן ציבור נחשב בעל גבי תמורה, אע"פ שאין לו בעצמותו. ולא מיקרי שינוי בעלים מהאי טעמא, ודוק היטיב.

ו.  גדרי בעלות בקופת גמ"ח

אמנם המעיין יראה שאין קופת גמ"ח ענין לנכס ציבורי שיתופי של ה"חברים" המייסדים והתומכים, אלא הם נדבו למטרת צדקה של גמילות חסדים, ומעתה זה נכס של צדקה בלבד, ודמי לקופת צדקה ממש, אלא שסוג הצדקה הוא גמ"ח. וא"כ זהו נכס ציבורי כללי ולא נכס של שותפות. ואם אפילו יתכנסו כל המייסדים והתומכים לא יוכלו לבטל את הקופה שכבר יצא הדבר מרשותם ונעשה רכוש ציבורי, אלא שכך הוסכם שאלה התורמים יחוו דעה מי ומה יהא על המקבלים והגבאים וכו' ולא שהם בעלים על הקופה. וממילא לא שייך לבוא מצד שיש כל אחד פחות משוה פרוטה, דהא כבר אינו בעלים, והקופה היא המלווה. וזהו הנושא ריבית בקופת צדקה, אשר דנו בזה הגדולים, וכפי שיבואר בעז"ה.

וראה מה שנפסק בשו"ע יו"ד (סי' רנו סעי' ד): "רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי ציבור ואע"פ שלא התנו כן בשעה שגבו". ופי' הש"ך שם דהיינו אפי' לדבר הרשות מותר לשנות לציבור, עיי"ש, ובודאי אפילו בהתנגדותו. ועוד נפסק (סי' רנט סעי' ג): "ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמן יכולים הציבור לשנותה אפילו לדבר הרשות וכו'". והוסיף הרמ"א: "אפילו אם המתנדב מוחה". נמצינו למדים מפורש שכבר אין הבעלים יכולים לחוות דעה, ואם נשתקע שם בעלים מותר לשנות אף לדבר הרשות, ואם לא נשתקע נחוץ שהשינוי יהיה לדבר מצוה דוקא. עיי"ש שכל נקודת החילוק בין נשתקע ללא נשתקע היא רק לגבי מהות השינוי אם לדבר מצוה או לדבר רשות, אבל לענין מחאת הבעלים לא שנא ואין לו שום זכות לחוות דיעה. וע"כ שכבר איננו שלו אלא של הציבור.

וכן עוד שם (סי' רנא סעיף ה): "מי שנתן מעות לגבאים וצדקה אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם". ונראה שגם מקופת גמ"ח כל אחד מוסר יפה יפה ממונו לרשות הצבור, כמו שמוסרים מנורה להאיר את בית הכנסת, וכש"כ מהך, דהתם הרי ניכרת נדבתו, ואעפ"כ כיון שמוסר לרשות ביה"כ איננו בעלים יותר, הכא שהוא לא מכיר יותר את חלקו, כש"כ שאין לו דעה. אע"פ שיש לחלק קצת בין הענינים שממון אין אדם מוציא מרשותו כל עוד הממון קיים, תמיד ניכר יפה שהוא תרם ושומר לעצמו את הזכות בקופה, אבל אין סברא זאת נכונה, ובאמת איננו יותר בעלים על צדקתו. וראיה מהך הנ"ל שעושים מהכסף שנתרם לקופה אף דבר רשות אם זה ברשות הציבור כולו, ולגבאי יש רשות רק לדבר מצוה (ש"ך סי' רנו,סק"ה; ט"ז סי' רנט,סק"ד), ואם נאמר שעודנו בעלים על הממון איך יש רשות לבטל דעתו עפ"י הציבור ולעשות דבר רשות, דמסתברא דאפילו התנגדות לא מהני ליה, ע"כ שגם לענין נדבת ממון לציבור נעשה כבר ממון הציבור.

ונראה לפשוט הענין להדיא מדברי המרדכי, ומובא גם להלכה בב"י (סי' רנא): "נשאל ר"מ על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר הממון ינתן בריוח ומן הריוח יקחו הקהל לשכור רב הישר בעיניהם, ואחרי מותו שכרו הקהל רב אחד שהיה קרובו, ונמצא רב אחד חתן המקדיש, שהיה גדול כמותו, אם שייך אומדנא דר"ש בן מנסיא. והשיב: אחר שנתן להקהל וכבר בא ליד גבאי, אין לבניו וליורשיו שום כח יוחר משאר עניים, והקהל יעשו הטוב בעיני ה' ואדם וכו'". הרי כאן הוא מתנדב שהממון ישאר תמיד של שמו וזכרו, רק שמהרווחים ישכרו רב, א"כ הוא לכאורה בעל על הקרן, וממילא כל הריוח שייך לצדקה בתורת נדר אבל איהו בעלים, ואפ"ה אומרים הראשונים להלכה שאיננו בעלים, א"כ ע"כ שגם הקרן העומד עדיין על שמו וניכר היטיב כי רק כספו יש כאן, ואפ"ה כיון שכבר התנדב לציבור איננו יותר שלו, ועושים כפי הוראת הציבור, כש"כ בנודבים לקופת גמ"ח שאין לראות את ה"חברים של הקופה" כבעליה אלא הקופה שייכת לציבור למטרת גמ"ח, והציבור בעלים לשנותה לכל מה שירצו כהלכות ציבור בצדקות. ועיין מש"כ מרן הב"י בשם תשובות הרא"ש ועוד בס' רנט.

ז.  מחלוקת ראשונים אם בקופת צדקה יש ריבית

ולכאורה מצד אחר אין הלכה ברורה שיש בקופת גמ"ח איסור ריבית קצוצה ורק ספיקא דדינא הוא, דהא קמן פלוגתא רבתי בין הראשונים אם יש בקופת צדקה משום ריבית קצוצה, ואף שאמנם רבינו הטור כותב להדיא שרק ריבית דרבנן שרי בקופת צדקה ואחריו נמשך בשו"ע, הנה זה רק להחמיר ככל ספיקא דרבוותא במצוות התורה, דספיקא דאורייתא לחומרא מהתורה כדקי"ל בעלמא, אבל מידי פלוגתא לא יצאנו. וכבר הביא הב"ח דברי האגודה סוף פרק הזהב שכתבו: "ראבי"ה כתב צדקה ומעשר אסור להלוות כריבית, דאין דינו כהקדש כדמשמע פ' החובל ופ' בתרא דכתובות. והר"ש בר ברוך התיר להלוות בריבית מדאמר בירושלמי דמו"ק לווין לחבורת מצוה כו' כל שכן על גוף המצוה דשרי. והר"מ ז"ל אסר מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים ולא קאמר מדכתיב רעהו אלא ודאי עניים בכלל רעהו. ואני הקטן לפעמים הייתי גבאי והלויתי ע"י עכו"ם לאפוקי נפשאי מפלוגתא". והובאו דברים אלו גם בדרישה. הרי שיש מחלוקת בין הראשונים ז"ל בזה. ובתשובת מיימוני סי' יד נתבאר באריכות סברות החולקים יעו"ש. וכן במרדכי בפ' המפקיד סי' רפז באריכות. ופלא שלא הזכירו זאת כל זה הפוסקים על אתר.

והרשב"א בתשובתו סי' תרסט הובא בב"י וכן בתשובה אחרת ומובאת גם היא בב"י, נוטה לומר שכיון שאין בעלים ידועים אין איסורא בריבית בהכי, אלא שלמעשה אומר להדיא לא לעשות כן ואין להלוותן בריבית קצוצה. והרא"ש בתשובה אוסר בדאורייחא ומתיר באבק ריבית, כמבואר כל זה בב"י. וכבר הריב"ש בתשובה סי' תסה מביא הך פלוגתא של הרא"ש והרשב"א ומאריך בה. והדברים עתיקים ונודעים בין חוגי בני הישיבות, ותליא להו במושג ציבור אם זהו כשותפין או גוש מיוחד בפני עצמו ואין כאן מלווה והתורה רק אסרה ריבית מלווה למלווה. ותליא להו בפלוגתא של רש"י והרמב"ן בריש פ' ויקרא אם יש בעולת ציבור דין השותפין (בפסוק ב "תקריבו את קרבנכם" יעו"ש) והאריך בעצם החקירה מו"ר הגרמ"א עמיאל ז"ל בספרו "דרך הקדש" ש"ה וש"ח ממקורות רבים יעו"ש דברי נועם. וכבר רמזנו על דבריו לעיל בדברינו. וא"כ ה"נ בקופת גמ"ח שהיא נכס ציבורי שאינה מחולקת לפרטים דינה כן והיא בהך פלוגתא.

ובהגהות מרדכי כתוב: "נשאלתי אם מותר להלוות מעות של הקדש או של מאור או של בית הקברות בריבית לישראל. ונראה שאין להתיר, מדאמרינן בפרק כל שעה, האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, ופ"ה משום דהקדש הוה מצי מזבין לה לעכו"ם ואע"ג דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא". וקשה להבין מאי קאמר. והמשנה למלך (פ"ד ממלווה הי"ד בד"ה כתוב בהגהות) מבארו: "דאין להביא ראיה להיתר מההיא דכל שעה ולומר דכי היכי דהתם מצי מזבין לעכו"ם משום דהקדש לאו בר מיעבד מצוה, ה"נ שרי להלוות בריבית מהאי טעמא, משום דשנא ושנא הוא. והחילוק לא הוזכר בדברי החכם. ואפשר שהוא דשאני התם שהוא הקדש גבוה, אבל הכא דהוה הקדש עניים כהדיוט דמי". והגאון בתשובת חתם סופר (יו"ד סי' קלד) כותב עליו: "איך מייתי מהתם להכא, מה ענין שמיטה אצל הר סיני. גם משכ' בשם הקונטרס אינו כרש"י שלפנינו והוא תמוה מאד, וכי גזבר שנטע אילן אין פירות ערלה אסורים בהנאה, ובשר בחלב של הקדש וכי יהיה מותר בהנאה, ומה שייך באיסורים לאו בר מעבד מצוה. אבל נ"ל דשאני חמץ דתלוי בכל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, וכיון דהקדש לאו בר מיעבד מצות אכילת מצה ממילא אין חמצו נאסר. ועל זה הדין יש ללמוד היתר לריבית אפילו להקדש עניים, דכל שאינו ב'אם כסף תלווה' ליתנהו ב'אל תקח מאתו נשך ותרבית'". ובהמשך דבריו רוצה ללמד סנגוריה ביתמי, שכיון שהם לאו בני מעבד מצוות ה"נ יהא מותר אף בריבית קצוצה. וזהו מה שראה המהרי"ל וקרא תגר עליהם, ומסיק מאן ספין לדרוש כן, ולכן רב ששת מפרש (ב"מ ע,ע"א) מעות יתומים רק בקרוב לשכר ורחוק להפסד, את"ד.

ולענ"ד מיניה ומיניה הסתירה מבוארת, דהרי בגמ' מפורש להדיא שאסור ריבית קצוצה בשל יתומים, ולא מהאי טעמא שהאפוטרופוס יפרוץ בשלו כמ"ש שם החת"ס, אלא פשוט משמע בש"ס שיש כאן איסור ריבית, ואמרו על זה "יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שבקייהו", אלמא שהאיסור מצדם ולא מצד האפוטרופוס, וא"כ איך ס"ד להסביר את המרדכי שיתיר מעות הקדש משום שאין בהם את המצות עשה של הלוואה, אחרי שבגמ' ליתא הך מילתא גבי יתומים. ולכן לע"ד אין ביאורו נכון אף שאיני כדאי לחלוק על רב ובפרט על מאורן של ישראל זיע"א ועכי"א. גם עיקר הדרשה שלו לא ידעתי שורשה אטו בכיפי תלה להו למדרש קראו כסיני, ואין לזה זכר בש"ס ואין לדרוש מעצמנו. והעיקר בזה כדברי המשנה למלך הנ"ל, ומה שתמה עליו החת"ס מה ענין איסורים להקדש, וכי אין דיני איסורי הנאה בהקדש. לענ"ד התשובה מבוארת מעצמה: להקדש עצמו ודאי מותר להנות בכל איסור הנאה שאין את מי לאסור, ורק עלינו בודאי אסורים כל אסה"נ ויהי הגורם להם מי שיגרום לא שנא הדיוט ולא שנא הקדש, ולכן האילן שנטע הגזבר של הקדש בודאי אסור להנות ממנו או הבשר בחלב שבישל הגזבר בשל הקדש בודאי אין לנו רשות להנות ממנו ככל איסור הנאה, אבל להקדש עצמו אין את מי לאסור, ולכן מותר להקדש להנות מהחמץ בפסח. וכאן הרי אנו עוסקים לגבי ההקדש ולכן מתיר המרדכי להקדש עצמו להלוות בריבית, שאין מצד המלווה שום איסור.

וכי תימא אכתי יש איסור מצד הלווה, בזה אפשר לומר כמש"כ התוספות בב"מ גבי מעות יתומים (ע,ע"א ד"ה מעות): "ה"מ למיפרך תיפוק ליה משום לווה דקעבר בלא תשיך, אלא דעדיפא פריך, א"נ קסבר דלא מיחייב לווה משום לא תשיך אלא כשגם המלווה מוזהר". אלא שלמסקנא סובר הש"ס שאין לפטור את היתומים, שרק מחמת קטנותם אתינן ולא מחמת פטור עצמי, לכן באמת ראויים לקללה ליזלי בתר כו', אבל בהקדש י"ל סברא זו כנ"ל, כיון שאין כאן מלווה שיעבור על איסורים וזהו שאני מיתומים, וזה פירושו. ועל זה כתב המשנה למלך שלא ביאר את החילוק שנראה טעמו משום שלהקדש אין מי לחייב אבל כאן יש את מי לחייב ועלייהו רבצי כל האיסורים ככל אדם. כלומר, ס"ד שקופת ציבור היא בלי בעלים, שהציבור הוא דבר מופשט, קמ"ל שאינו כן, ודוק. ולענ"ד הייתי מוסיף שבאמת מה"ט לא הוצרך לבאר את החילוק הזה, משום שסבר באמת כתירוץ התוס' דאעפ"כ הלווה מוזהר אף שאין המלווה מוזהר, ונמצא שאין היתר אף להקדש ממש משום שעכ"פ הלווה מוזהר לא לתת ריבית.

אולם המשנה למלך תמה על המרדכי שבנה דבריו על דיוק מחמץ של הקדש שווה כסף, ולא הביא גמרא ערוכה בפ' הזהב שמפורש בה שאין ריבית בשל הקדש. ולענ"ד להשיב שזה היה פשוט לו למרדכי שאין להוכיח מעצם דין ריבית שנתמעט הקדש מ"אחיך", כי לענין זה ודאי אין דומה הקדש למאור או לביה"כ שהם בכלל "אחיך" שמיועד לשימוש הציבור. וכל עיקר לא בא להוכיח אלא מזה שחמץ הקדש בפסח מותר והוא משום שאין על מי לאסור ומשום כך מותר לגזבר עצמו לטפל במכירה, א"כ נאמר כמו"כ בנידון דידן שאין את מי לאסור שהממון הוא ציבורי ולא של יחידים, והוא מושג חדש. ואין להטיל איסורים רק על פרטי הציבור ולא על המושג "ציבור" במובנו הכללי. והנה המרדכי כאמור לא ביאר החילוק, ויתכן שהוא משום שעכ"פ מצד הלווה יש כאן איסור, וכנ"ל מהתוספות. ולפי"ז אפשר לומר מ"מ שזהו טעם הראשונים שהובאו לעיל שסוברים שאין ריבית בשל צדקה משום שאין על מי להטיל את האיסור.

ח.סיכום: אין היתר לריבית קצוצה בגמ"ח

המורם מהאמור, שיש שני נימוקים לדברי הראשונים ז"ל הסוברים שאין איסור ריבית בקופת צדקה: א' -משום דלאו אחיך מיקרי. ב' -משום שאין על מי להטיל את האיסור לפי שהוא נכס ציבורי כללי ולא נכס קיבוץ של יחידים, ושאני משותפות. אבל להלכה כבר הוכרע לנו בטור ובשו"ע שהעיקר כדעת הראשונים האוסרים דשפיר מיקרי "אחיך" ושפיר יש להטיל איסור ריבית על אנשי הציבור, כי נכס זה הוא שיתופי לחברי הציבור. או שיתכן שקופת גמ"ח לכו"ע ישנה באיסור ריבית שהציבור מוסר אותה לידי הנבחרים אשר המה כבעלים על הקופה וברשות הציבור כמו שבארנו כבר לעיל. עפ"י כל האמור יוצא לנו שאין כל מקום להתיר ריבית דאורייתא בקופת גמ"ח והס מלהזכיר דבר כזה, ואם אפילו התנו מראש עם מאן דהו שיתן ריבית קצוצה, צריך לעכב ולא לתתו, כדי שלא להכשל בלאוי דריבית.

אולם בנוגע לאלה שכבר שילמו ריבית קצוצה לקופות כאלה, יש עוד מקום לדון אם צריכים להחזיר כדין ריבית קצוצה שיוצאה בדיינים, לאור מה שי"ל דתליא בפלוגתא הנ"ל אם קופת צדקה מיקרי "אחיך". והריב"ש כתשובה פוסק בהקדש עניים שלא יוצאה בדיינים, בצרוף סברת הרשב"א שריבית קצוצה איננה בשל הקדש עניים הנ"ל, וגם כי בשל המצות עשה "וחי אחיך עמך" אשר מסיבתה יש מצוה להשיב וכופין עד שתצא נפשו, כמ"ש הנמו"י בפרק איזהו נשך בשם הרשב"א והר"ן, שזו הסיבה שיוצאה מדיינים, לא שייך על הקדש עניים, שאת מי נחייב כמבואר באורך במשנה למלך (בפ"ד ממלווה ד"ה ולענין) וז"ל: "ולענין אם הלווה הגזבר מעות של הקדש עניים בריבית קצוצה וגבה הריבית אם שייך ביה דין חזרה אי לא, כתב הריב"ש (בסי' תסה) שאפילו לדברי האוסרים ריבית קצוצה בהקדש עניים, לא אסרו אלא לכתחילה דומיא דמעות של יתומים כו' ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם עניים על מי תחול מצוה זו "וחי אחיך עמך" שנכוף להחזיר וכו'. ומיהו בהקדש עניים ידועים נראה שלהריב"ש שייך בה חזרה, דהא לא שייך טעמא דעל מי תחול המצוה הזאת, כיון שיש כאן בעלים ידועים. אבל להרשב"א נראה דאפילו בבעלים ידועים אין מחזירים וכו'". והזכיר גם את הגהות מרדכי בקדושין דגבאי צדקה שהלוו בריבית קצוצה צריכין להחזיר, שזה חולק על ריב"ש. ואכתי צ"ע בזה דהכא י"ל א' -דקופה זו לכו"ע אינה ממון הציבור אלא ברשות הגזבר כמש"כ, וא"כ לכ"ע היא ריבית קצוצה ממש ויוצאה בדיינים. ועוד -להריב"ש לפי טעמו כאן יש בעלים ידועים והמצות עשה חלה עליהם, שהרי הקופה שייכת רק ל"חברים" המנויים, כנהוג, שלהם זכות וחות דעת על כל הנוגע לקופה, ובכל אסיפת ציבור רק להם פונים, ולכן מקרי שפיר בעלים כולם.[6]

ויש עוד מקום להוסיף, שקופת גמ"ח איננה בגדר של קופת צדקה לעניים דלא קייצי, שעליה דן הרשב"א והראשונים הנזכרת שאין זה בגדר "אחיך" כמו שאין זה "רעהו" גבי שומרים כיוון שאין להם בעלים ידועים, ששם זה רכוש לציבור לא מוגדר, שהצדקה תתחלק לחלק מן העניים, דבהכי מיירינן, ולכן אין זה ממון של אלה, כיון שאין אנשים מסויימים שעליהם אפשר להצביע ולומר אלה הם הבעלים, דהא לא קביעי מי ומי הם העניים שלהם תתחלק הקופה, ולעת עתה הרי זה רכוש ציבורי סתמי כללי, אבל הכא הקופה מוגדרת היטיב שהיא שייכת למקום ומוסד פלוני וכל אנשיו, או אנשי העיר וכדומה, ושפיר י"ל שיש כאן בעלים מוגדרים ומדוייקי ם. וכהאי גוונא זהו רכוש ציבור כזה שמיקרי "רעהו" וגם "אחיך". ונמצא שכאן צ"ל שלכו"ע יש איסורא דאורייתא בריבית קצוצה, ויוצאה בדיינים לפ"ז, ודוק.

ולמעשה, בענין יוצאה בדיינים ולהחזיר מה שכבר לקחו עוד צ"ע, אבל לאיסורא -כבר מילתנו אמורה. מלבד עצם ההכרעה בשאלה זו בשו"ע כבר צרפנו כעת טעם חשוב וכן את הדברים הנ"ל. והכי נקטינן להלכה שאין שום היתר לקחת ריבית קצוצה לקופת גמ"ח ולכל קופת צדקה והדברים ברורים כשמש בצהרים בע"ה לאיסורא אליבא דהלכתא, לכל מעיין ישר הולך.

ט.         ריבית דרבנן בקופת גמ"ח

1.  מחלוקת ראשונים ואחרונים

כבר הבאנו דברי השו"ע (סימן קס סעיף יח) שפוסק: "כל ריבית דרבנן מותר במעות של יתומים או של הקדש עניים או תלמוד תורה או צורך בית הכנסת" ועלה הוסיף הרמ"א: "וכן נוהגין להקל אע"ג דיש מחמירים דאינו מותר רק בבית דין". אמנם הש"ך סובר להחמיר וכותב: "ובכל המקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה. וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן. אע"פ שלא נהגו להלוותן בבי"ד, מ"מ בריבית דרבנן גם כן אין מלוין אלא על דרך היתר כמו שאר מעות" ובפתחי תשובה הביא דעת הנודע ביהודה (מ"ק סי' מ) שכותב להקל, דהחומרא נובעת משום דלדעת רש"י שצריך בי"ד נצטרך לבי"ד חשוב כמש"כ הנמו"י, וזה הרי אין לנו, לכן אין לנהוג בכלל ההיתר, וזהו הטעם של כל המקומות שעליהם מספר הש"ך, אולם העיקר כחולקים בזה, ומסיק שכן נהג למעשה בעצמו שכתב בשטר העיסקא שעשה עם המקבל מעות אלו קרוב לשכר ורחוק מהפסד שהם מעות דיתמי.

ובתשובות החתם סופר (חלק חו"מ סי' מח) כתוב: "ולא ידעתי מי סני למיעבד היתר מהר"ם ז"ל שהיא דרך סלולה בלי פקפוק ובלי אחריות, וכבר נדפס בלשון הקודש שבגליון השו"ע הלכות ריבית נוסח השטר ההוא באריכות, ואנו נוהגין להלוות כל זוזי דיתמי שבידנו על דרך זה. אך לא נכתב שטר הזה אלא אנו מסבירים הדבר הדק היטיב בבאור להלווה, ואח"כ כותב חילוף כתב סתם, ואחר החתום אנו מוסיפים על הגליון תיבות אלו: עפ"י היתר מהר"מ כמדובר בינינו בסך כך וכך, וחותם שנית כדי שלא יוגרע חילוף כתב בדינא דמלכותא אם היינו כותבין התנאים בתור גוף החילוף כתב". הרי שנוהגין אצלו כמו שאומר הש"ך שמחמירים, וממש כמו בכל מעות אחרות כן עושים במעות יתומים, וכן הוא מייעץ בכסף צדקות יעו"ש.

והנה בעיקר ההלכה שבריבית דרבנן שרינן, ששורשה ומה שמבואר בגמ' (ב"מ ע,ע"א) מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וכתב הרא"ש: "כתבו הגאונים ז"ל דהוא הדין לכל שאר ריבית דרבנן". וכ"כ הנימוקי יוסף שם שכך הסכימו הגאונים. וכן נראה מהרמב"ם ז"ל שכותב (פ"ד מהלכות מלווה הי"ד): "נכסי יתומים מותר ליתן אותם לאדם נאמן שיש לו נכסים קרוב לשכר ורחוק להפסד ... שזה אבק ריבית הוא, וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם, ובנכסי יתומים לא גזרו". הרי שסובר שלא רק הך דרחוק להפסד הנזכר בתלמוד מותר בשל יתומים, אלא כל דרבנן, שלא גזרו דבריהם בשל יתומים. אבל הרשב"א ז"ל בתשובה המובאת בב"י סובר אחרת: "ומיהו מסתברא דלא כל ריבית של דבריהם התירו אלא דוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל שאר איסורים דרבנן לא התירו, משום דקרוב לשכר קילי טפי, מפני שקרן היתומים מיוחדת, והרי הוא פקדון אצל המקבל, ואין מקבלין ריוח אלא מיניה, הריוח ממש שנמצא במעותיהם, ולא מכיס המקבל. אבל ריבית דרבנן כחכירי נרשאי (ב"מ סח,ע"א) הרי הלווה פורע מכיסו אותו סך שהתנה.[7] בין ששדה המשכונא עושה פירות בין שאינה עושה, ולפיכך אסור".

גם המהרי"ל בתשובה, (מובאת בב"י) כותב: "בכמה דוכתי שעברתי ראיתי דנהיגי להלוות נכסי יתמי בריבית קצוצה ותמהתי מאד מאן הרגילם, כי כל רבותי לא התירו אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד ..." משמע מלשונו שהוא מתמה עליהם לא רק מפני שהם עושים איסורא דאורייתא, אלא שגם ריבית דרבנן לא הותרה ליתומים אלא הך דקרוב לשכר ורחוק להפסד הנזכר בש"ס, והיינו כדעת הרשב"א הנ"ל. ולשונו בזה כל רבותי וכו' מורה שהוראה זו היא מוסכמת איפוא מכולם לאיסורא בריבית דרבנן חוץ מהך דקריב לשכר וכו'.

2.  הצעת המהרי"ט לישוב המחלוקת

המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' קמד) מחדש שאין מחלוקת בין הרשב"א ובין כל הפוסקים האחרים המתירים בכל ריבית דרבנן, ולא התירו הגאונים אלא דומיא דמקח וממכר, כגון טרשי פפונאי ושטרי מחוזנאי (ב"מ סח,ע"א) וכן כל כיוצא בזה ממיני המשכונות אבל לא דרבנן בעלמא, ורק לא פירשו היטיב בדבריהם באיזה דרבנן אינהו מיירי.

ומרן הב"י לא סובר כן כנראה, שהרי כותב על דברי הרשב"א: "לא שבקינן פשיטותא דהגאונים והרמב"ם והרא"ש ז"ל משום ספיקא, דהרשב"א ז"ל". הרי שדעתו שהם חולקים על הרשב"א בזה. והמשנה למלך (פ"ד ממלווה ולווה הל' יד ד"ה עוד כתב בטור) מוכיח שלא כהמהרי"ט מהמשך דברי הרא"ש שם שכותב: "והא דמייתי לעיל מההוא עובדא דההוא דודא, הוה מצי למימר ליה אבק ריבית שאני, דרב ענן היה רוצה להתיר אפילו ריבית דאורייתא, אלא האמת אמר לו דאפילו בדיקנני שרי". ובאור דבריו, שהקשה לשיטת הגאונים שסברי שלא רק רחוק להפסד שרי בדיתמי אלא גם כל ריבית דרבנן, דא"כ הוי מצי למימר על ההוא דודא שמותר משום דהו"ל אבק ריבית ושרי ליתמי. ותירץ הרא"ש שבאמת אומר הש"ס שאפילו לדיקנני שרי. ואילו לשיטת מהרי"ט מאי קשיא ליה להרא"ש, הא בההוא דודא לא נתיר, שרש"י ז"ל פירש שכיון דשקיל פחתא הו"ל כמלווה, אלא על כך שהרא"ש סובר שהגאונים מתירים כל גווני, וכמו שמבין הב"י.

ולענ"ד איני רואה סתירת דברי מאור ישראל המהרי"ט בקושיא זו, אף שאיני כדאי, שאמנם רש"י ז"ל (ב"מ סט,ע"ב ד"ה ואי פגרא) מפרש: "מאחר ששמאה בדמים שאם תשבר יש לה דמים הו"ל מלווה גביה והויא שכרה ריבית" וכן הוא כההוא דדודא יעו"ש. אבל זה ברור שאין זה מלווה, אלא בודאי רק שכירות שמשכיר את הספינה או הדוד, אלא שע"י התנאים הללו יש ריבית דרבנן, דהו"ל כאילו מלווה, ובאופנים הללו שהריוח בא סוף סוף דרך מכר ושכירות, באלה מודה הרשב"א שבשל יתומים מותר, ולכן שפיר קשיא להרא"ש בהא דהו"ל לש"ס לחלק בין זה לריבית אחרת. אבל בחכירי נרשאי שהזכיר הרשב"א כנ"ל, שהמלווה משכיר את השדה ומרויח מדבר זה ומחזיק שמקבל שכר על סמך ההלוואה -זה מיגרע גרע, כלשון הרמב"ם (סוף פ"ה ממלווה): "מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה מפני הערמת ריבית, שהרי זה עומד בשדהו כשהיה, ונותן לזה בכל חדש בשביל מעותיו שהלווהו". והיינו חכירי נרשאי להרשב"א, ושאני איפוא טובא מהך דודא וספינתא דהוא מקבל שכר עבור שכירות ולא עבור ריבית.[8]

גם מש"כ הב"י בדבריו הנ"ל שהרשב"א מספקא ליה הנה זה נמשך לו לפי קושייתו שהבין כאילו הרשב"א הכותב קודם בענין המשכנתא להיתר, חוזר בו אח"כ וכותב לחלק בין רחוק להפסד למילי אחריני. כן פירש דבריו המשנה למלך, והמהרי"ט פירש שלא מספקא ליה כלל להרשב"א אלא שמחלק בין דרך מכירה כמשכנתא, דדמי באמת להך דרחוק להפסד דשרינן בדיתמי, אבל שאר מילי בהם בלבד אוסר הרשב"א. ואומר המשנה למלך שנראה שהצדק עם מהרי"ט בבאור הרשב"א. ולענ"ד נראה עוד שגם המהרי"ל הנזכר סובר בשם כל רבותיו כהרשב"א, כמבואר בדברינו לעיל.

והמהריב"ל (ח"ג סי' סה) סובר שמודה הרשב"א בהערמת ריבית דשרי בדיתמי, ורק באבק ריבית אוסר. והמשנה למלך השיבו שהא חכירי נרשאי להרשב"א היא הערמת ריבית ולא אבק ריבית כמש"כ ה"ה פ"ה ממלווה הל' טו ואפ"ה אוסרה הרשב"א. ותירץ, שהרי הב"י (בסי' קסד) כותב בשם הרשב"א שהיא אבק ריבית ולא הערמת ריבית, ולפי"ז לא נתכוין ה"ה לומר שלרשב"א היא הערמת ריבית כמו לדעת הרמב"ם ז"ל, אלא שרצה לומר שלגבי רש"י שסובר שהיא ריבית קצוצה, על זה פליגי הרמב"ן והרשב"א ומודו להרמב"ם שהיא רק מדרבנן ולא מהתורה, אבל באמת אינן שווים ביניהם, אלא לרשב"א זה אבק ריבית ולהרמב"ם זה הערמת ריבית, את"ד ז"ל. אבל לענ"ד רואה אני תשובת ריב"ש בשם הרשב"א המובאת במשנה למלך פ"ה ממלווה הל' טו, שם מפורש שאיננה אבק ריבית אלא הערמת ריבית עיי"ש. אך אין לדעת נכונה אם כותב זאת על שתי ההלכות הנכללות בהל' טו לרמב"ם שם, שאפשר שלא אומר אלא ארישא ולא על חכירי נרשאי, ואין הריב"ש תח"י.

י.  הערמת ריבית ביתומים

יש עוד נקודה אשר המשנה למלך (ד"ה כתב הרשב"א הא דמעות) מחמיר בטעות יתומים, בכל מקרה שאילו קצצו היה בזה משום ריבית קצוצה, אין להתיר מחמת שלא קצצו, כגון ריבית מאוחרת וכדומה. ומוכיח מתשובת מהריב"ל בכמה מקומות, ובזה מתפרשים דברי הרשב"א. והעתיק הלכה זו הגאון בעל חוות דעת בחידושים (סי' קס אות יט): "ועי' במשנה למלך ... והעולה מדבריו שם, שדוקא שבשעת התנאים הוא אבק ריבית אבל ריבית מאוחרת וכדומה -שאילו היה מתנה תחילה על ריבית זו היתה ריבית קצוצה -אף גבי יתומים לא הותר, כיון שאסור לבי"ד להתנות על ריבית כזו". כלומר שאסור לקבל שום ריבית מאוחרת וכדומה עבור היתומים מכיון שאילו באו להתנות הו"ל ריבית קצוצה, ורק ריבית שאין בה אפשרות לבא לידי ריבית קצוצה בזה התירו.

ונלע"ד שריבית מוקדמת שרי ליתומים, אף שאילו באו להתנות בעת ההלוואה ה"ל ריבית קצוצה, מ"מ הא בגוונא לא יבוא לידי ריבית קצוצה, שהרי בעת קבלת הריבית אכתי אין הלוואה כלל, ובעת ההלוואה תו ליכא ריבית. ושאני מריבית מאוחרת שאילו יתנה עליה בעת ההלוואה הו"ל ריבית קצוצה. משא"כ הכא בזה אין מקום לבוא לידי ריבית קצוצה, ודוק. וצע"ק למעשה.

ומרן אא"ז החיד"א ז"ל "ברכי יוסף" (יו"ד סי' קס ס"ק חי) מביא את תשובת כנסת הגדולה: "מותר להלוות נכסי יתומים לכו"ע דרך קנס, אם לא אפרע לזמן פלוני הריני מתחייב מעכשיו ולזמן העיכוב סך כך. ולרווחא דמילתא יעשה דרך מכירה שימכור לו סחורה כשוויה ויתנה עמו שאם לא יפרע לו לזמן פלוני מתחייב ליתן בדרך קנס". וכנראה מקורו מהמבואר (יו"ד סימן קעז סעיף יב): "האומר לחבירו אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרים (יותר ממה שהלווהו -רמ"א) אסור מפני הערמת ריבית," וכתב הרמ"א: "ויש מתירין אם נותן מעות ומקבל פירות ..." וכתב הש"ך (שם ס"ק ל): "אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסיעתו מודים לזה, כדאיתא בריב"ש וב"י ולקמן ס' יח". ולהלן (שם סעיף יח): "המוכר סחורה לחבירו בששים זהובים שקיבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה, ואם יעבור על זה שיתן בעבורה מאה זהובים, וקנו מידו, והגיע הזמן ולא נתן לו, חייב ליתן המאה זהובים והוא כשפסק על הסחורה ההיא יצא השער ...".

ונחלקו שם הב"ח והט"ז (ס"ק כג) אם מתנים שאם לא יתן הסחורה לאחר חצי שנה יתן כעבור שנה תמימה מאה זהובים אם זהו אגר נטר, והב"ח טוען שרבים נכשלים והוא איסור גמור, והט"ז טוען שאין נדנוד איסור ועיי"ש. והש"ך מסביר שאם החיוב יהיה ככלות שנה אין דין זה צריך בושש שהוא ריבית גמורה, ועיי"ש. ולכן באופן של קנס שהכנה"ג רצה להתיר, היינו משום שזה רק הערמת ריבית כפסק השו"ע בסעיף יד הנ"ל, ובשל יתומים הא שרינן הערמת ריבית, ואפילו אבק ריבית מתיר השו"ע, ואעפ"כ לא מלאו לבבו להתיר והלך בדרך של מו"מ כפי הרמ"א בסעיף יד והמחבר בסעי' יח, וכמובן באופן המותר, היינו שמיד אחרי שיעבור הזמן שהותנה ביניהם ישלם הקנס בלי השהיות, עפ"י כל המבואר.

הא קמן, שלא יחפז אדם להתיר בשל יתומים אפילו ענין של הערמת ריבית כל שיכול לעשות באופן הנאות יותר, והטעם הוא, או מפני שחז"ל התירו רק משום שלא יכלו זוזי דיתמי, כמבואר בפרק איזה נשך שם: "א"ל והא קא כליא קרנא כו'". מבואר שטעם ההיתר הוא כדי להצילם מכליון ממונם, וממילא כל שיכולים להציל באופן אחר, אין ההיתר של חז"ל. ואפשר שמהאי טעמא נזהרו כל הקהילות מלעשות מעשה ולהקל בשל יתומים עפ"י ההלכה בשו"ע, כמו שכותב הש"ך הנ"ל, משום שבימינו יש עצות ודרכים אחרות להציל ממון יתומים. וי"ל שמהאי טעמא כתב החת"ס לעשות עפ"י היתר מהר"מ שנהוג, שבזה מצילים את כל הממון מכל ההפסדים, וצ"ע עוד בטעם זה. ויותר נראה שעשה הכנה"ג כך משום שהרשב"א והמהרי"ל הנ"ל ס"ל לאיסורא בכל גוונא של הלוואה והתירו רק בגוונא שקרוב לשכר וכו' ודרך משכון ומכר, כהסבר המהרי"ט, ומתוך כך חזינן שלא חש נמי למהריב"ל הנ"ל שסובר שבהערמת ריבית שרינן להרשב"א ופליג רק באבק ריבית, דהא הכא הערמת ריבית איכא, ואחמיר בה, אלא הצריך דרך מו"מ.

ונראה, שקופה העוסקת בגמילות חסדים, דינה ככל אלה הנזכרים בטור ושו"ע, היינו צורך עניים או ת"ת או ביה"כ, דכמו שאין חילוק בין דבר מצוה של כל אלה למעות יתומים הנאמר בש"ס, כן נמי ענין חיזוק הגמ"ח בקופה ציבורית הוה ענין של מצוה רבה ודבר של ציבור. ולכן עדיפא מסתם צורך הקהל שהרמ"א סובר (סימן קס סעיף כב) שלא יעשו כן אף בדרבנן יעו"ש. וממילא כל ענייני ההלכות הנאמרות בשל יתומים נאמרות כאן. כן נ"ל פשוט. ולפי"ז נכון להחמיר עד כמה שאפשר כש"ך וכחת"ס ולעשות היתר עיסקא עפ"י מהר"מ. ולמקילים יש על מי לסמוך אבל בתנאי שישמרו על כל פרטי ההלכות הנאמרות בזה וכמו שבארנו ועי' לקמן.

יא.        מחילת ריבית

1.  שיטת הרמב"ם לעומת שיטת גאונים

הרמב"ם (פ"ד מהלכות מלווה ולווה הי"ג) כותב: "הורו מקצת הגאונים שהלווה שמחל למלווה בריבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח, אעפ"י שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום. שכל ריבית שבעולם מחולה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המחילה מועלת בריבית, ואפילו בריבית של דבריהם. יראה לי שאין הוראה זו נכונה, אלא מאחר שאומרים למלווה להחזיר לו וידע המלווה שדבר אסור עשה ויש לו ליטול ממנו, אם רצה למחול מוחל, כדרך שמוחל הגזל. ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן, מכלל שהמחילה מועלת". והשיגו הראב"ד: "א"א חיי ראשי הוראה נכונה היא (הוראת הגאונים) אם כן מלוין בריבית יעשו כן להתיר להם את הריבית".

המגיד משנה עמד על סגנון דברי הרמב"ם בכאן שלא נחלק על הגאונים בריבית שעתיד ליקח אלא על הריבית שכבר לקח ועבר על איסור הריבית ונתחייב השבתו, ועל זה בלבד דן הרמב"ם ז"ל לומר שהמחילה מועלת, כדין מחילה בגזל, ולכן הביא את הראיה מהך שאמרו הגזלנין ומלוי בריבית כו', ומסיים: "אבל בריבית העתיד ליקח אף הוא ז"ל מודה שאין שום מחילה מועלת בו, וזה פשוט, ונסתלקו מכאן דברי הראב"ד בהשגות כו'". אולם הריטב"א בר"פ איזהו נשך ד"ה ואי כתב רחמנא בריבית, סובר שיש מחילה בריבית לדעת הרמב"ם וכך כותב: "נראה מהסוגיא דריבית אית לה מחילה וכ"כ הרב רמב"ם ז"ל". הרי שלא נכנס לסברא הנ"ל של ה"ה שגם להרמב"ם אין מחילה אלא על ענין השבת הריבית בלבד שהוא כגזל.[9] והרא"ש בר"פ איזהו נשך הביא דברי הגאונים והרמב"ם וכתב: "ויראה לי שמחילה מועלת לו לפטרו מהשבת ריבית כמו הגזל, אבל בשעת לקיחת הריבית אמר אני נותן לך במתנה אסור לקבלו, שסתם ריבית ... נותנין אותו במתנה גמורה בלב שלם כדי שימצאו תמיד ללוות". ולכאורה משמע מזה שהבין ג"כ שלרמב"ם מועלת מחילה ולכן הוסיף "ויראה לי" שיש לחלק בין לקיחת הריבית להשבת הריבית, שאילו היה סובר שגם להרמב"ם הענין כן הוא לא היה כותב יראה לי כאילו חידוש יש כאן.

ובכן יש כאן שלש שיטות: א' שיטת הגאונים שלא מועלת מחילה אפילו בענין השבת הריבית; ב' שיטת הרמב"ם כפי שהבינו הראב"ד הריטב"א והרא"ש -שמועלת מחילה אפילו על הלקיחה; ג' שיטת הרא"ש וה"ה לחלק בין לקיחה להשבה.

2.  דיון בשיטת הרא"ש

ה"פלפולא חריפתא" על הרא"ש שם כותב: "ויראה לי גרסינן דהן הן דברי רבינו ומ"מ אף הרמב"ם סובר כן ...". ואין מובן לענ"ד, שאם הם דברי הרמב"ם אין הסגנון נכון. וצא וראה שהטור יו"ד ס' קס כותב: "והגאונים כתבו שאם מחל הלווה למלווה ריבית שלקח או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו או נתנה לו במתנה אינו כלום וכו'. והרמב"ם חלק על זה וכתב שהמחילה מועלת וא"א ז"ל כתב ודאי אם לקח ממנו ריבית וצריך להחזירה לו מועלת מחילה וכו'". הרי שהבין גם הוא שיש כאן שלש שיטות והרא"ש לא מפרש את הרמב"ם, כמש"כ הפילפולתא חריפתא אלא הוא בשיטה אחרת קאי לחלק בין הלקיחה לההשבה. וכן הבין הב"ח את הטור שכותב: "דמשמע מדברי רבינו דלהרמב"ם מועלת מחילה אף במה שעתיד ליקח, וכמו שהבינו הראב"ד והסמ"ג מדבריו".[10] הרי ברור לב"ח שהטור הבין שלהרמב"ם אין החילוק של הרא"ש בין עבר לעתיד, וכנראה למד זאת מלשון הרא"ש הנזכר.

אולם מרן הבית יוסף כותב: "וא"א ז"ל כתב ודאי אם לקח ממנו ריבית, בעלה קמא ד"א וזה ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ד מה"מ כמו שתראה מבואר מדבריו, וכן פירש דבריו ה"ה שם ומהרי"ק בשורש יז, ושלא כדברי הראב"ד וסמ"ג סי' קכג שהבינו דברי הרמב"ם שלא כדרכן". הרי שלדעתו ז"ל ברור שהרמב"ם סובר כהרא"ש בזה. ולא גילה מה היא דעתו בפירוש דברי הטור בשיטת הרמב"ם אם כה"ה או לא. בפשטות נראה שזוהי תשובה לדברי הטור שהבין גם הוא שאין הרמב"ם עולה בקנה אחד עם הרא"ש. וכן תראה בדרישה שכתב: "ומסיק הרא"ש דה"מ בשעת נתינת ולקיחת הריבית אפילו נתנו לו במתנה ומחילה אסור לקבלו, אבל אם כבר נתנו ומחל לו הלווה מחילה מועלת, דלא כהגאונים. דקדקו מכאן שבכל ענין אסור וכו' ושהרמב"ם התיר בכל ענין ולא השגיח על דקדוק זה והרא"ש חילק, וק"ל, אבל המ"מ כתב בפ"ד מה"מ שדברי הרמב"ם הם כדברי הרא"ש וכו'". הרי שהבין גם הוא דהטור תופס בשיטת הרמב"ם כהבנת הראב"ד וסמ"ג.

אך צריך להבין, הרי מלשון הרמב"ם משמע, שחולק רק על השבת הריבית ולא על לקיחת הריבית, וכמו שדייק ה"ה כנ"ל, ואיך הבינו הראשונים בדעתו להתיר ריבית בלקיחה אם היא בתורת מתנה או מחילה. וכן צריך להבין את סברת הב"ח שהרמב"ם מתיר רק בקנו מידו, ומה לי אם קנו מידו או לא קנו מידו, הרי עכ"פ בשעה שנותן נותן בתורת מתנה. והנלע"ד פשוט, שאחת מתורצת בחברתה, שסברת הרמב"ם היא שריבית מיקרי רק אם זהו אגר נטר כדאמרי בגמ' (ב"מ סג,ע"ב) כללא דריביתא כל אגר נטר לי' אסור, אבל אם נותן מדעתו מתנה ולא בתורת תוספת על ההלוואה עבור ההלוואה ואגר נטר, אין לאסור את זה. אכל מאן ספין לן להכנס בעומק הדברים אם זה באמת מתנה מרצונו הטוב או מתוך ההכרח להסוות את דעתו האמיתית שהיא לשם אגר נטר, על זה כותב הב"ח שיקנו מידו, אם הוא עושה זאת הרי יש כאן התחייבות ליתן את המתנה שהבטיח, שהוא משעבד את נכסיו בסך פלוני אפילו ללא הלוואה, וממילא יש כאן היתר ברור, ויכולים לעשות כן גם לשם קבלת הריבית בעתיד, לרמב"ם. אבל בסתמא אף שמעיקרא דדינא הו"ל להתיר אבל כיון שלא יכולים לירד לסוף עומק הדברים כנ"ל, לכן באמת אסור לעשות כן, ורק אם כבר לקח ואומרים לו שיחזיר ואז מוותר לו זו מחילת אמת.

3.  עיון בדברי הטור

בזה נמצא פתרון למה שנתקשה הב"ח מאד בדברי הטור שכתב בסימן קס בדין ריבית מוקדמת ומאוחרת: "ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלח לו, אבל בסתם מותר, והרמב"ם אסר אפילו בסתם". ולעיל כתב: "ואפילו אם הלווה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר לו שנותנו לו בשביל ריבית אסור, אע"פ שרש"י מתיר בזה וגם הרמב"ם כתב להיתרא, לא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל". הרי שהרמב"ם מתיר לתת לו יותר בסתם בשעת הפרעון ואיך יתכן שלאחר הפרעון יהא חמור יותר להרמב"ם ויהא אסור בסותם ולא אומר לו בפירוש שזה עבור ההלוואה שנתן לו. זו באמת תמיהה נשגבה. ועי' בב"ח באריכות מש"כ שהלווה אם מתכוין לריבית אף שנותן בסתם עובר לרמב"ם, אבל המלווה המקבל יכול לתלות במתנה. ושוב סותר שכל שיש לחוש שלא לשם מתנה נותן -גם למלווה אסור לקבל. ומתרץ שבסתם אין איסור להרמב"ם אלא אם ידוע ומפורסם שהלווה נותן משום ההלוואה, אלא שהשליח (כדתנן ב"מ עה,ע"ב "והוא משלח לו") נותן למלווה בסתם ודבר זה אוסר הרמב"ם.

והט"ז (סי' קס, סק"ג) מתרץ: שהלווה עובר כיון שיודע מה בדעתו, אך המלווה שאינו יודע יכול לתלות במתנה, ומנמק: "בודאי לא בשביל ההלוואה הוא דמסתמא אינו עושה איסור". כלומר שאילו היה מתכוין לריבית הרי יעבור הלווה ואיך יכול לחשוד את הלווה בעבריינות, לכן מותר לתלות במתנה. סברא זו כתב גם המ"מ במלווה על המטבע פ"ד ממלווה ה"י עיי"ש. אך להב"ח כאמור, לא ניחא סברא זו. שכיון שיש לחוש שזה ריבית יש אכן איסור על המלווה לקבלו. והטעם נ"פ שהרי יכול לברר ולשאול את הלווה למה היתה כוונתו. וגם כיון שלא קיבל מתנות עד כה למה יתלה בזה. וקרוב לודאי שדבר זה לשם ריבית. ואין כאן מקום לימוד זכות, אא"כ פירש שזה במתנה. אבל דברי הב"ח שרק משליח וכו' כנ"ל לא משמע לענ"ד מסתימת הענינים ברמב"ם שלא נתפרש החילוק הזה. ובש"ך שם סק"ד כתוב: "נ"ל דודאי היכא דאיכא למיתלי בריבית ובמתנה אסור משום דמחזי כריבית". הרי לכאורה שדעתו ז"ל שאמנם אין כאן ריבית אבל עכ"פ "מחזי כריבית" איכא, וזהו האיסור כאן. ויש לדחות באור זה, דהא קמן ברא"ש פ' איזהו נשך סי' סז "מתחזי כריבית" על ריבית מאוחרת. וזה פשוט מכיון שאינו ריבית קצוצה, עי' בש"ך ובחו"ד כאן בישוב קושית הפרישה מחו"מ סימן רלב, שאם קיבל יותר לא מחזיר.

ולהנ"ל ניחא דאם נותן לו בסתם הרי זה בתורת מתנה, אבל עכ"פ איסורא איכא, כפי שבארנו, שמאן ספין לירד לעומק הדעת מה פתאום נותן מתנות, ואפשר שזהו אגר נטר, וכך מתקבל יותר על הדעת לתלות באמת בריבית, אולם לאחר שכבר קיבל אי אפשר לתבוע מידו שיחזיר, דמידי ספק לא נפיק, שמא כיון באמת לשם מתנה, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ואי אפשר לברר ההיפך. ועי' בש"ך סוף סימן קעז ובברית אברהם יו"ד סימן מט שמחזיק בהיתר מספק, ועי' פתחי תשובה, וכ"כ החת"ס חיו"ד סי' רמא. אבל לקבל -אסור מספק זה. ולכן בדין ריבית מאוחרת מביא הטור דעת הרמב"ם שמסתמא אסור, שמא כיון לריבית, אבל לעיל שכתב: "ואפילו אם הלווה נותן לו יותר מדעתו וכו'" אפשר לפרש לאחר שהוא קיבל כבר והוא רואה שבידו נמצאות מעות יתירות ואז מתבונן המלווה מה לעשות אם להחזיר מחשש ריבית או לא, על זה אומר הטור שלהרמב"ם שרי ודוק.

ולמדתי שכן הפירוש בטור, ולא כפשטא שמיירי בטרם קיבל המעות לידו, שהרי מרן הב"י ציין את המקור להרמב"ם שהביא הטור כאן: "וכן כתב הרמב"ם פ"ד מהל' מלווה". והמעיין יראה שאין בפ"ד הך דרבינא המבואר בגמ' (ב"מ עג,ע"ב) אשר משם הוציא הטור את דעת רש"י שמתיר וכפי שציין זאת הב"י עצמו. אלא מקור הלכה זו ברמב"ם הוא בפ"ח ה"ט ממלווה: "הלוקח חטים ד' סאין בסלע וכן השער, ונתן לו את המעות, וכשבא לגבות את החטים לאחר זמן הוסיף לו במידה ונתן לו יתר -ה"ז מותר, שהרי ברצונו הוסיף לו ואילו רצה לא הוסיף, שהרי לא היה שם תנאי". וכתב שם במ"מ שמקורו מהך דרבינא עיי"ש. ואילו כאן בפ"ד לא נזכר שמץ דבר אלא זה: "המלווה את חבירו ומצא הלווה יותר, או שהחזיר לו חובו ומצא המלווה יותר, אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר, ואם לאו מתנה הוא שנתן לו וכו'". וכבר פי' ה"ה שלא חיישינן לריבית מאוחרת דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ולמה יהא הלווה רשע ומסתמא לא בתורת ריבית נותן. חזינן שלרמב"ם מותר להחזיק בתורת מתנה בעודף, אבל כאן הא כבר מיירינן לאחרי שבא לידו ולא בטרם שהגיע לידו, כדמשמע לישנא דהרמב"ם ז"ל. וממילא רווחא שמעתא דידן כפי שנתבאר, שבאמת לרמב"ם גם סתמא אסור בריבית מאוחרת אבל זה אמור בטרם קיבל שמא לא לשם מתנה נותן אלא לשם אגר נטר, אכל הכא שכבר קיבל אין צריך להחזיר.

4.  ישוב לתמיהת המשנה למלך

בזה מתיישבת היטיב קושית המשנה למלך על ה"ה בפ"ד הנ"ל שסומך על הסברא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואילו בפ"א מאישות ה"ה כתב: "ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מהתורה לא היו סומכין על חזקה זו (אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות), דאיסורי דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בהו כו". הרי שלא סומכים על החזקה שלא עובר עבירה גבי איסור דרבנן והכא הוא ג"כ איננו איסור תורה, שאין זה ריבית קצוצה, כיון שמדעתו מוסיף לו בשעת הפרעון, אלא שרצונו שזה יהא מתורת ריבית. ותירץ המשנה למלך דהכא נמי איכא איסור תורה וציין דברי מרן הב"י סי' קס ומור"מ סי' קסו, ס"ב. ואין תירוצו מובן לענ"ד, אמנם מרן הב"י בסי' קס מסתפק אם במפרש יש ריבית קצוצה, אבל הוא בעצמו כתב שלרמב"ם המצריך קציצה בשעת הלוואה לא תבעי לי' שאין זה ריבית קצוצה, ואנן על הרמב"ם קאימנן. ותו הא הכא אין זה כלל מפרש, אלא סתם ממש, ותו הא לא נתברר לב"י דבר זה והניחו בסוף בצ"ע. והלבוש החליט שזה אבק ריבית וכ"כ גם הש"ך סי' קס סק"ח.

ותו יש להשיב, הא הגרעק"א בחי' יו"ד מסביר שלפוסקים שמאוחרת אסורה, רק במפרש אין מקום ספק, והוא לכאורה דבר ברור שאין לחלוק על זה, ובכן הא הקושיא היא על ה"ה ואיהו ס"ל של הרמב"ם מאוחרת היינו במפרש כמש"כ בפ"ה הי"א יעו"ש, ולית ליה דברי הטור בהרמב"ם בזה שחולק על רש"י. גם מה שמציין את הרמ"א אין זה ברור אם כוונתו למה שכותב שם: "ודוקא בסתם אבל אם א"ל דור בחצרי בשכר ההלוואה אפי' לא קיץ לאגרא הוי כרבית קצוצה כו'" הרי לא מיירי בנידון דידן ממפרש כך, ואם למש"כ הרמ"א שם: "בכל ריבית שבא לאדם שלא קצץ מתחילה יש מחלוקת זו אם הוא אבק ריבית או קצוצה", ודעתו שגם נינון דידן יהא תליא בהך פלוגתא, הנה כאן שזה סתמא ולא נזכר כלל אף פעם קציצה לא מראש ולא אח"כ, א"א שיהיה ריבית קצוצה וכאן זה לכאורה רק ריבית מאוחרת, שקילא עוד מאבק ריבית כדמוכח מההלכה בשו"ע סי' קסא ס"ב, שבאבק ריבית חייב לצאת ידי שמים ולהחזיר ואילו בריבית מאוחרת כתב שם ברמ"א שפטור, וא"כ אין להבין את דברי מרן המשנה למלך שיש מקום כאן להיות ריבית קצוצה. ואפשר שהוא ז"ל קיצר בלשונו ור"ל שכיון שיתכן שיהיה פעם אופן של ריבית קצוצה כגון במפרש ובקוצץ וכדומה, לכן נבהל הלווה מזה אולי יבוא פעם אחרת לידי תקלה, וציין את הרמ"א על מקרה קציצה שלא בשעת הלוואה, ואת הב"י הביא רק לדוגמא בעלמא שיש אופנים אשר לגדולי עולם כמו הב"י יש ספיקות אם זהו ריבית קצוצה או אינו ריבית, ולא לעניננו, ולכן נזהר הלווה מלתת ריבית דרבנן. (אולם עי' במשנה למלך להלן פ"ד הי"ד ד"ה כתב הרשב"א).

אך לפי הנ"ל ניחא בלא דוחק, דכיון שכבר בא הכסף לידו ומסופק ויש לתלות בסברא זו שאין הלווה רשע לעבור על ריבית מאוחרת זה מספיק כדי להחזיק, אבל באמת לא אומר הרב המגיד שמספיקה חזקה באיסורי דרבנן, כי לאו כל אינשי שוו בהו, ויש יראים ושלמים אשר נזהרים מקוצו של איסור דרבנן ויש כאלו שקילי להו איסורי דרבנן. ולכן, לענין לקבוע אישות ולומר שדינה כאשת איש מצד חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שם בודאי נחוץ דבר ברור ולא מספיק בזה סברא שהאיש הזה הוא מהיראי שמים, דמנין נימא הכי הא חזינן שדר עם פנויה ואין לנו שום ברור. ואפי' אם עד עכשיו היה בחזקת צדיק גמור, אין זה מספיק שאפשר ח"ו נתקלקל. ושפיר הוכיח ה"ה שהאיסור הוא מהתורה ואזי שפיר איכא בה חזקה. והטעם שהוצרך ה"ה לומר שיש כאן חזקה, ולא אומר פשוט כדאמרן, שיכול להחזיק מצד הספק שמא בכל זאת נתן לשם מתנה, י"ל שכיון שיותר מתקבל שזה ריבית הוי ליה כמו אנן סהדי שאין זה מתנה, ולכן הוצרך לחזקה כדי להכניס אותנו בספק עכ"פ.

עוד י"ל שלא כברית אברהם הנ"ל, אלא שאמנם מצד הלכות הממון אם הוא של פלוני או אלמוני שייך המוציא מחבירו עליו הראיה ומספק יחזיק, אבל בריבית אם הוא איסור נמצא שנהנה מהאיסור ואף שהמלווה לא קיבל בתורת ריבית אבל אם הלווה נתן לשם ריבית הרי אסור לקבלו, ולכן לית ליה לה"ה הך סברא דידן דמצד הספק יכול להחזיק בו, אלא מוסיף אסמכתא כל דהו מצד אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, שזה מהווה קצת הכרעה בספק זה, אבל אילו הוצרך לסמוך על החזקה בלבד מעולם לא היה מתיר שאינה חזקה טובה, כיון שיש גם כאלה שמזלזלים בדרבנן. אבל כאן יש כמה צדדים להקל, שאפילו אם הוא מהמקילים ומזלזלים באיסורים מדברי סופרים אפשר שנותן לשם מתנה, ואת"ל לא יהיב מתנה אפשר שהוא מאלה הכשרים ובנידון דידן מוכרח ליתן בתורת מתנה כדי לא לעבור על ריבית דרבנן. כמובן אין זה לפי הלכות ספק ספיקא, אבל כוונתו שהסברא הזאת אחר שיש ספק בלא"ה הויא קצת הכרעה להקיל אבל בהל' אישות אין מקום להכריע מצד אחד זה בלבד. ובעיקר הקשיא של המשנה למלך אמינא עוד, שכיון שדר עם פנויה ללא חופה וקידושין הרי חזינן שמזלזל באיסורי דרבנן, דהא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה, וכיון שהוא כבר יצא מגדר מכבד איסורי דרבנן, תו אין עליו החזקה של אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (אילו לא היה בזה איסור תורה, כי מזה עוד לא יצא. וה"ה לא רצה לפגום את האיש כל כך בלשונו הטהור וכתב ברמז בלבד שלאו כולהו זהירי בדרבנן, כלומר שרואים שאיננו זהיר). ועי"ל, שעכ"פ מדת הצניעות בודאי אין בו אם נוהג כך ועל איש כזה אתינן שאין סברא הנ"ל בו.

יב.        בספק ריבית דרבנן יכול המלווה לעכב בידו

עכשיו אבאר קצת יותר את הסברא שאמרנו שאם יש ספק אם יש כאן ריבית דרבנן והכסף בא לידו -יכול לעכב בידו. אנו יודעים שכל ספק דרבנן לקולא אולם ספק חסרון ידיעה אינו בגדר ספק, כנודע, וא"כ כאשר בא לקראתו הלווה ונותן לו בסתם ויש ספק אם זה ריבית מדבריהם, בהיות שללווה ידוע הדבר ורק המלווה מסופק, זהו ספק חסרון ידיעה. אבל לאחר שכבר קיבל ובשעת נפילת הספק כבר הם בידו י"ל שאין הלווה נכנס לספק הזה, שהרי מצדו הענין כבר נגמר, ועבר על הריבית כבר כאשר נתן, ומה שיש בזה תיקון אם יקבל בחזרה אין זה שייך אליו, דהא עפ"י דין אין צריך להחזיר אלא לצאת ידי שמים, (לפוסקים באבק ריבית לצאת ידי שמים, עי' ב"י סי' קסא באריכות) ובפרט בריבית מאוחרת שפטור אפילו לצאת ידי שמים כפסק הרמ"א (סעיף קסא סעי' כ) ולכן זהו ס' דרבנן רגיל ויש להקל. נחוץ עוד לצרף לזה שאין הלווה בא בחשבון לשאול אותו על כוונתו, כי אינו נאמן אלא בעת שהכסף בידו, מפני שאולי הוא מעונין להשניא את הממון על המלווה כדי לקבלו בחזרה וסבור שהמלווה כבר ראה טוב לבבו שהרי את שלו עשה ונתן לו וכעת ירויח, ואע"פ שבאמת נתן לשם מתנה עלול לשקר ולומר לשם ריבית. וכן לפעמים איפכא; יאמר שהיתה מתנה כדי שהמלווה יחזיק בידו ויכיר לו טובה ע"י ההנאה שיקבל ממנו אע"פ שבאמת כיון לריבית, ולכן אין דברי הלווה כלום בענין הזה ואין ידיעתו בכלל הספיקות.

עוד י"ל שהרי אפי' בריבית קצוצה המלווה קונה, אלא שיש עליו מצות עשה "וחי אחיך עמך" -אהדר ליה כי היכי דניחי (ב"מ סב,ע"א). ופי' הנמו"י בשם הרשב"א והר"ן שכופין אותו עד שתצא נפשו כמו על כל מצות עשה שבתורה, וזהו ענין יוצאה בדיינים האמור בש"ס ובפוסקים בריבית קצוצה. ולא שיש שעבוד על הנכסים. ומשום הכי ביורשים לא מוציאים מהם כמבואר בגמ', אלא משום כבוד אביהם ובעשה תשובה יעו"ש. כל שכן בריבית מדרבנן, ונמצא שאם יש לו ספק הו"ל ספק אם יש עליו מצוה להשיב מדבריהם, וממילא י"ל ספיקא דרבנן להקל ופטור. ועוד, נראה שיסוד המצוה הזאת נובע מזה שממון בא בתורת איסור לידו, שעי"ז חל על המקבל הך חיוב להשיב את אשר קיבל מחבירו, אבל בממונות דקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה והוה הלכה גמורה שמותר לו לקחת הממון לגמרי והו"ל כמו שהוכרע לכל התורה שהוא שלו, כידוע בזה מדברי האחרונים בארוכה, א"כ י"ל שעל ממון מזה שהוכרע כאילו היה מתנה, לא רמי המקבלו להתחייב בהשבת ספק ריבית ואין כאן מקום להחמיר אפי' בגדר חומרא.

אבל לכאורה יש פירכה רבה על כל מה שאמרנו, לפרש דברי הטור בשם הרמב"ם להיתירא באופן שכבר קיבל הכסף ולענין אם ישיב. דהנה החו"ד ריש סימן קס כותב: "דהא משמע בב"י כאן דדוקא בעוד שמעותיו בידו נקרא אבק ריבית, ולא נקרא ריבית מאוחרת, משמע דאם נותן לו הריבית בשעת הפרעון נקרא רק ריבית מאוחרת. וכ"כ עוד הב"י בסי' קסו להדיא דאפילו נותן לו בשעת הפרעון דהוי רק ריבית מאוחרת, ומס' קסא ס"ב מבואר דריבית מאוחרת גרע מאבק ריבית דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר". וא"כ לפי מש"כ איך מחמיר הטור שיחזיר, הא זהו לאחר שכבר אין החוב בידו והוה בגדר ריבית מאוחרת שפטור אפילו לצאת ידי שמים. שאין נפק"מ אם הריבית לאחר הפרעון או עם הפרעון, ובשניהם אין זה אבק ריבית אלא ריבית מאוחרת. וזו לכאורה סתירה גדולה, שעל כרחך מיירינן בטרם קיבל לידו שלא כדרכנו. ואמנם בהגהות "אמרי ברוך" נחלק על החו"ד וסובר שכיון שזה היתרון עם הפרעון אינו ריבית מאוחרת אלא אבק ריבית ועיי"ש, אבל להחו"ד קשה.

אבל האמת יורה דרכו שאין זו סתירה, שהרי המלווה מעת שקיבל לא ידע שיש כאן תוספת מעות על מה שחייבים לו, וא"כ אינו מעונין לקנות כלל את התוספת הזאת, ונמצא שאכתי לא קיבל, אלא שאם הם מתנה יהא מעונין עכשיו לזכות בהם ואם לאו יניח, שאין רצונו לעבור על איסור ריבית מאוחרת אף שיהא פטור אם יזכה בהם מלהשיב אפי' לצאת ידי שמים, דאטו אנן ברשיעי עסקינן דניחא להו איסורא ריבית מאוחרת. וא"כ כאשר בא הלווה לפנינו בשאלה מה לעשות: להשיב כדי לא לעבור על איסור ריבית מאוחרת, או להחזיקו לסמוך שמתנה יהבי ליה, -אז אנו אומרים לו (לפי הטור) להשיב ולא לעבור על ריבית מאוחרת ולהרמב"ם מתירים לו להחזיק ואתי שפיר כדאמרן, וק"ל.

יג.        אימתי מצווה המלווה להחזיר מעות יתירות

בזה יש להשיב על תירוצו של הגאון בעל החו"ד הנ"ל שתופס את כל הגאונים בדבר זה. בענין קושיית הפרישה אמאי בח"מ סי' רלב אמרינן שמי שלקח מעות מחבירו ומצא בו יתרון בכדי שאין הדעת טועה אין צריך להחזיר משום שמסתמא מתנה יהיב ליה או מגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון, והכא גבי ריבית אמרינן שאפי' אם לא אמר שהם ריבית אלא נותן לו מדעתו בסתס אסור לקבל מיד הלווה, שגם זה הוא ריבית. וטרחו בזה הט"ז והש"ך בישוב הדברים, ואיהו אומר: "ולפענ"ד נראה בפשיטות ... דהכא מיירי לענין לקבלם לכתחילה, ובודאי אסור למלווה לקבלם, כמו ריבית מאוחרת, משא"כ שם שכבר הגיע ליד המלווה בלי ידיעתו, אמר שפיר דאינו חייב להחזיר, כמו בריבית מאוחרת". וחושב שנעלם דבר פשוט זה מעיני גדולי ישראל הנזכרים. אבל אין זה אלא משום שלא נראה להם דברים אלו מטעמא דאמרן בע"ה, שאין זה נקרא שכבר הגיע לידו כיון שאכתי לא נתכוין לזכות בריבית מאוחרת, וכל זמן שלא זכה בריבית ואין הממון שלו צריך להשיב, כי זהו ריבית. וגם בעניננו מיירי הטור שכבר הגיע לידו, כמבואר בדברנו, והחו"ד כנראה נמשך אחרי הט"ז שהרמב"ם היינו הך בפ"ח מהל' מלווה גבי מכירה, (ט"ז ס' קס, סקי"ב וססק"ג) אבל לא כן להב"י. ועצם הסברא שלו שבכה"ג מיתקרי שהגיע לידו לא נלע"ד אלא כדאמרן, ושפיר טרחו טובא הגאונים ליישב הדברים.

ובס' "מחנה אפרים" הל' ריבית (סי' י) כותב ג"כ בשיטת הרמב"ם שמהני מחילה גם בטרם לקח את הריבית, ושלא כהבנת הב"י שהרא"ש והרמב"ם זהים ותרווייהו מרשים רק להחזיק ולא להחזיר את הריבית באם מחל לו אחר שכבר בא לידו. ומיישב את ההלכה, באם המלווה לא ירצה לקבל את המעות בידעו איסורא דריביתא, והלווה יאמר לו שאינו נותן בשכר מעותיו אלא במתנה, בכה"ג אנו רואים שלא מחילה באונס יש כאן, כמש"כ הריטב"א שבאונס אינה מחילה להרמב"ם ז"ל אלא זה נעשה ברצון גמור, וכן מסביר את גדר המחילה שכתב הרמב"ם לאחרי שכבר קיבל את הריבית בדווקא היכא שהמלווה והלווה יודעים שזה אסור עיי"ש, דכל כה"ג זהו ברצון גמור ומחילה זו היא בגדר מתנה, דדמי להא דתלמידי חכמים המותרים ללוות בריבית (ב"מ עה,ע"א) דמידע ידעי באיסורא דריבית ומתנה יהבי, ואילו הרא"ש פליג עלה ודן מצד מחילה אחר שכבר גזל את הריבית שפטור מהשבה, עכת"ד.

והמשנה למלך כותב: "וראיתי להרב המגיד שכתב על הוראה זו דהגאונים שהיא מוסכמת במה שעתיד ליקח, דודאי אין מחילה מועלת לעבור בשל תורה, ואפילו בתלמידי חכמים דקדקנו למעלה ואמרנו דלאו במתנין ליקח ריבית, כל שכן כל אדם. ונראה מדבריו דדוקא בריבית של תורה לא מהני מחילה, אבל בריבית של דבריהם מהני אף במה שעתיד ליקח. ואפשר, דטעמיה הוא כמש"כ בעל התרומות (שער מו ח"ד ס"ב) גבי היתירא דת"ח בריבית מאוחרת, דכיון שאינו אלא אבק ריבית הם אסרו והם התירו להם, אבל ע"ה אינו יודע שהוא אסור ולא מחיל, אבל כשמחל בפירוש מותר אף לע"ה, דהם אמרו והם אמרו, אבל ריבית קצוצה אין בו שום צד היתר. אבל מדברי רבינו (הרמב"ם) נראה שלא חלק עליהם אלא במה שכבר לקח אבל במה שעתיד ליקח אפילו שאיסורו מדבריהם משמע דס"ל דאסור". למדנו מדבריו שהרב המגיד מתיר מחילה בריבית מדרבנן אף במה שעתיד לעשות, ורק בריבית דאורייתא סובר שלא מהני מחילה על מה שעתיד לעשות. ואיהו המשנה למלך ז"ל פליג עליו בזה ואוסר.

אבל כפי שאמרנו קשה לעמוד על טיבה של המחילה הזאת אם היא באמת מתוך מעמקי הלב או רק למראית עין. ומהאי טעמא הצריך הטור (להבנת הב"ח) לדעת הרמב"ם קנין דוקא כדי שיתחייב בריבית אף מבלי ההלוואה, וכן למחנ"א הוצרך דוקא לומר שאינו רוצה ליקח ואז אם שניהם יודעים חומר האיסור מהני, שמסתמא יש כאן רצון שלם למתנה, וכמבואר, ולכן י"ל שגם ה"ה לא נתכוין להתיר למעשה אלא להלכה, שאם יש מחילה ממש ס"ל שבדבדיהם מהני, אבל בשל תורה לא מהני מחילה. שהרי הסביר דבריו בשיטת הגאונים שלא מהני מחילה בריבית משום שזהו רצון התורה שלא תועיל כאן מחילה. ולכן לענ"ד אין סתירה מלשון הרמב"ם עצמו -כמש"כ המשנה למלך -שמשמע שאפי' בדרבנן סבר שלא מהני המחילה למה שעתיד לעשות, דאיהו למעשה באמת כן אומר מהאי טעמא שאין אנו יכולים להכנס למחשבתו, אבל ה"ה מיירי מצד עיקר ההלכה ולכן מבליט שרק מהתורה לא מהני אבל בדרבנן היה צריך להועיל. ולפ"ז יש להסיק למעשה שלכו"ע אסור אף בריבית דרבנן להשתמש במחילה למה שעתיד לעשות, אלא אך על העבר בלבד.

ובעל כנסת הגדולה תמה על דברי הרמב"ם ז"ל בהך שמלווה מוצא יותר, שמותר מצד מחילה אם בשעת הפרעון נתן לו עודף ומחל לו או בתורת מתנה, שכיון שלא נתן לו בתורת ריבית שרי, א"כ מה זה שכתב (הלכה ט) שם: "תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שהלווה ממנו הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה, שהרי הן יודעין חומר איסור הריבית" ומקורו בדברי הגמ' (עה,ע"א) "אמר רב יהודה אמר שמואל: ת"ח מותרין ללוות זה מזה בריבית. מ"ט, מידע ידעי דריבית אסורה ומתנה הוא דיהבי אהדדי וכו'". והרב המגיד מסביר שגם ת"ח אינם מותרים, חלילה, אם קוצצים שיתן יותר, דהוי ליה ריבית קצוצה, אלא אם לוו סתם ומחזירים יותר, ולכן מדויק הלשון "ללוות" ילא אמרו "להלוות" דזה באמת אסור. וא"כ מה החילוק בין ת"ח לאחרים, הרי גם אנשי דעלמא מותרים לתת במתנה בשעת הפרעון כיון שאינם נותנים בתורת ריבית.

ומתרץ עפ"י דברי מהריב"ל בתשובה שהביא בשם חכמי פרובינצא שיותר גרוע לאחר הפרעון מבשעת הפרעון. ולפ"ז י"ל שת"ח מותרים אף לאחר שכבר פרעו החוב כיון שנותנים לשם מתנה, ואילו אנשים דעלמא מותרים רק בשעת הפרעון, וזו ההלכה שכותב שאם מצא המלווה יותר בשעת הפרעון מותר שבחזקת מתנה יהיב ליה, את"ד ז"ל. והשיטה הזאת היא דבר מחודש לומר שיותר הוה בתורת מתנה אם מוסיף לו בשעת הפרעון, ממה שנותן לו אחר שפרע חובו, ואנן חזינן דברי הרא"ש (סי' סז בפרק איזהו נשך) שכתב: "דמלישנא דמתני' משמע דלא אסור ריבית מאוחרת אלא בדאמר ליה בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי, היינו היכא דשלח לו אחר שהחזיר מעותיו, אבל אם בשעת פרעון נותן לו יותר מתחזי כריבית אפי' בסתם". הרי שבשעת הפרעון אפי' בסתם הוה ריבית מאוחרת, ואילו אח"כ דוקא כשאומר לו בשביל מעותיך, שיותר נראית כמתנה סתם אחר הפרעון מבשעת הפרעון, ולא כסברא הנ"ל שאחר הפרעון היא יותר בגדר ריבית מבשעת הפרעון שהיא בתורת מתנה.

ולפ"מ שבארנו לא קשיא מידי, דמה שאומר בדין המלווה שמצא מעות יתירות, היינו לאחר שכבר באו המעות לידו, דהא הכא זה ריבית מאוחרת, ולאחר שבאו לידו אם יכולים לתלות במתנה מותר לו להחזיק בהם, כמו שבארנו מכמה טעמים, אבל לקבל לכתחילה לא התיר בסתמא אם לא אמר שנותן בעבור מתנה, ואילו בת"ח מותרים לתת בסתמא, ומותר לקבל מידם, דסתמא נמי כאילו אומרים בפירוש לשם מתנה יהבי. וכבר כתב הלח"מ על אתר דבסתמא מיירי הרמב"ם ולא באומר לשם מעותיו עיי"ש. ודוק היטב כי הוא נלע"ד אמיתי ולחנם התלבט רבינו בעל כנה"ג בדבר זה במחכגק"ת זי"ע.

יד.        סיכום השיטות במחילה

המורם מכל האמור: לשיטת הרמב"ם לפי הב"ח בבאור הטור והסמ"ג, דוקא כשקנו מידו, ולה"ה ורבים אחרים לא התיר הרמב"ם אלא לאחר שכבר לקח הריבית ופטור המלוה רק מהשבת הריבית ע"י המתנה או המחילה, ולא שהתיר לעשות כן ע"מ לקבל המתנה. ואם לא פירש הלווה בהדיא בשעת פרעון ובלי קציצה שזהו בתורת מתנה אלא נתן סתם, זוהי ריבית מאוחרת שאוסר הרמב"ם, שיש לחוש שנותן בתורת ריבית, וכמ"ש הטור בשיטת הרמב"ם. אם כבר קיבל המלווה מידו את הכל ונפל לו ספק אם היה בתורת ריבית או מתנה, אזי לשיטת הרמב"ם עפ"י באורנו יכול להחזיק במה שבידו, והמדובר רק בריבית מאוחרת ולא בריבית קצוצה. ולמחנה אפרים ז"ל גם אם המלווה אומר מראש שאינו מעונין בקבלת הרווחים ומפציר בו הלווה שיקח יכול לקבל לדעת הרמב"ם, כי יהיב ליה בתורת מתנה ולא בתורת ריבית. ולהרא"ש אסור לקבל כשהלווהו אפילו בתורת מתנה לאחר שהפציר בו, כמבואר כל זה במחנה אפרים הנ"ל.

כל זה לשיטת הרמב"ם ז"ל בהא, הסבור שתורת ריבית לחוד ותורת מתנה לחוד, אבל כולם חולקים על כך וסברי, דלא שנא, שהתורה אסרה לקבל כל מתנה הנראית בריבית, ויש תמיד בכאן איסור ריבית או דאורייתא או דרבנן, לפי פרטי הדינים בענינים אלו, אבל היתר אין בשום פנים ואופן,[11] וכמפורש בסעיף ד וה בשו"ע ריש הל' ריבית: "אפי' אם הלווה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר לו שנותנו לו יותר בשביל ריבית אסור" וכן: "אפי' אם אמר לו בשעת לקיחת הריבית אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו ממנו", ובכן אין שום היתר למעשה בזה, ובאיזה צורה שמקבל -עובר על הלכות ריבית החמורים.

אשר להיתר הנזכר בגמ' לת"ח, הבאור הוא שכל תורת ההלוואה איננה קיימת אצלם על מה שמלוים אלא היא תורת מתנה ולכן מותר לקבל עליה ריבית, ובפרט שגם הריבית היא תורת מתנה מצד הנותן. והם כמו בני חבורה שאינם מקפידים זה על זה וכמבואר בדברי ה"ה בשם הרמב"ן.

פלוגתא בין הראשונים והפוסקים אם מותר גם בקצץ בדבר מועט, שבודאי לא קפיד, ומהאי טעמא גופא היינו מתירים לבני ביתו בריבית אי לאו טעמא דאתו למיסרך, כמבואר בגמ' ובפוסקים, ובמשנה למלך כתב (פ"ד ממלווה ה"ח) שעצם ההלוואה היא מתנה שלא מקפידים בזה יעו"ש ובאחרונים. ומה שמקשה הט"ז (סי' קס ס"ק יב) על הטור בזה שמביא שלרמב"ם בנותן לו יותר מדעתו שרי, ואילו בת"ח מצריך דוקא דבר מועט. ודוחק דהרמב"ם מיירי במכירה, אבל זה נגד הרמב"ם עצמו במלווה ומוצא מעות יתירות, שזהו מקור הטור כמש"כ הב"י ומבואר בדברינו, וכבר השיג על הט"ז בזה בכנסת הגדולה יעו"ש, מגוף ההלכה הזאת של הרמב"ם. ולדברינו לא קשיא מידי אחר מחילת עצמותיו הקדושים, שכל עיקר דהרמב"ם מיירי לאחר שבא לידו, ואין צריך המלווה להשיב כשמרגיש במעות היתירות, שמא נתן בתורת מתנה מועיל לשיטת הרמב"ם שכל שבתורת מתנה אין איסור ריבית, ושלא ככל הגאונים בזה, ואזיל לטעמיה.

זאת צריך להוסיף שהרמ"א אוסר גם לת"ח לקבל את הריבית כדי שלא ילמדו מהם המוני העם שאינם מבינים שאצל הת"ח אין כאן איסור כיון שזה בתורת מתנה. ורבינו החיד"א זצ"ל בספרו "ברכי יוסף" מביא דברי השטמ"ק סוף פרק איזהו נשך וכן תשובת מהר"י מיגש ז"ל שרק בת"ח היחידים הכשרים שבדור מדובר, וא"כ כבר אין להיתר זה מקום בהלכה למעשה. ולענ"ד גם אלה צריכים לשקול הטיב באופן אובייקטיבי אם לא קפדי כל עיקר בלב אם לא יחזירו להם, שאז אין זו הלוואה אלא מתנה, ואלו דברים מסורים ללב. ונמצא שאין למעשה כל היתר כמעט לשום אדם אלא לחד בדרא ודכוותא.

טו.        הלכה למעשה בקופות גמ"ח

1.  ריבית קצוצה

אלה המנכים מהקרן את סך הרווח, כגון שנותנים עבור מאה רק תשעים ושמונה, שמנכים 2%, הרי ע"י זה מבקשים עבור תשעים ושמונה שמלוים תשלום של מאה ל"י תמימות, וזו ריבית קצוצה, ולית דין צריך בושש שאין זה נכון, שהרי כבר בארנו שאין רשות לקופה ומאיזה סוג שתהיה לקחת ריבית קצוצה.

אלה המקבלים הבטחות בכתב או בע"פ מהלווים שיואילו להוסיף אח"כ, אם בזמן הפרעון ואם מאוחר יותר, כגון שלווים מאה ע"מ שיתנו אח"כ סך של מאה ושתים, זה ברור שזוהי ריבית קצוצה, שהרי קוצצים עמם, ואע"פ שיחזירו את הריבית אחרי הפרעון אין לקרוא לזה ריבית מאוחרת אלא ריבית קצוצה. כן דעת המחנה אפרים (דיני ריבית סי' יח). ודברי הג"א ריש איזהו נשך תמוהים שכותב: "כגון שפסק עמו לתת קודם הלוואתו ריבית לכשילווה ממנו, או ריבית מאוחרת שהבטיח לו לתת כך וכך אחרי שיפרענו חובו ... כל אלו אין כופין אותן להוציא בדיינים", כאשר תמה המחנה אפרים: אמאי אין זה ריבית קצוצה אם בשביל הבטחה זו מתחייב לתת לו אפילו אחרי הפרעון, הרי בשעת ההלוואה מתחייב בריבית, ואם אין הבטחתו בגדר התחייבות אלא בגדר הצעה וסתם דברים א"כ אפילו בשעת הפרעון לא ליהוי ריבית קצוצה. והוסיף להוכיח מהריטב"א שאפילו אם אינו מתחייב אלא בגדר הצעה, אם ארצה אתן לך כך וכך, זוהי ריבית קצוצה ופלפל בזה ממקורות שונים ויש מחלוקות בדבר זה, עיי"ש מערכה שלימה ואכמ"ל. מכלל הדברים שגם אלה המבקשים הצעה שאם ירצה יתן את הרוח, ואם לא ירצה לא יתן, גם בזה יש לחוש לריבית קצוצה עפ"י מה שהאריך המחנה אפרים בספרו כנ"ל. וממילא שאין היתר לקופת גמ"ח לעשות כן.

2.  ריבית מאוחרת

אלה המערימים ולוקחים את הרווחים אחרי שכבר סילק את חובו וחושבים שע"י זה עושים ריבית מאוחרת והוה דרבנן ושרי בקופת מצוה כמו בכל מידי דמצוות -לא נכון עושים. חדא, דאין זה ריבית מאוחרת אלא ריבית קצוצה ממש, שהרי הכל יודעים שלא מלוים אא"כ יתנו אח"כ את הריוח והו"ל ממש כקוצץ שישלם לאח"כ, וכבר נתבאר שאין הפרש מתי נותנים את הריבית ובכל גווני הו"ל ריבית קצוצה. ועוד, הא קמן שיטת המשנה למלך והחו"ד שאף ריבית מאוחרת אסורה במעות של יתומים, דכל שאילו בקציצה אסור גם הכא אסור, והבאנו דבריהם לעיל. ולכן מעשה זה טעות הוא.

3.  ריבית מוקדמת

אלה המקבלים את הרווחים מראש, עוד בטרם לוו, זוהי ריבית מוקדמת, ואיסורה מדרבנן, יש להם על מה לסמוך. אבל ההלוואה צריכה להעשות באופן שלא יהא בזה משום ריבית קצוצה, עפ"י מה שלימדו אותנו גאונינו הקדושים רבינו עקיבא אייגר ורבינו יעקב מליסא בחו"ד, ואלה דברי הגרע"א (יו"ד סימן קס סעיף ו): "נלע"ד דזה דוקא בשולח לו דרך מתנה ומבקש ממנו שילווהו בשביל זה, והוא דרך שוחד בעלמא, אבל אם התנה ע"מ שילווהו, א"כ אם אינו מלווהו צריך להחזיר, ובשעת ההלוואה הוה כנותן לו, ודומה כאומר חוב שאצלי מחול לך בתנאי שתלויני, דהוה כאומר אם תלויני החוב מחול לך, דהוא ריבית קצוצה כמש"כ הב"י, כן נלע"ד". וכ"כ בחו"ד: "לכאורה תמוה דין זה, כיון שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילווהו א"כ אם לא ילווהו צריך להחזיר לו המתנה ולא נקנה לו המתנה רק כשמלווהו, ריבית קצוצה היא ... לכן נ"ל שאינו מתנה כן בתנאי גמור רק שאומר לו הריני נותן לך במתנה ואם תרצה תלויני לכשאצטרך ... ." הרי שצריך להדגיש שנותן את הריוח הזה במתנה גמורה ואם תרצה תואיל להלוות לי, ולא שעושה דרך תנאי על ההלוואה, שזה הופך אח"כ בשעת ההלוואה ריבית קצוצה.

וההיתר לזה עפ"י מה שחידשנו לחלק בין ריבית מאוחרת לריבית מוקדמת. ועל הסוברים להקל במעות יתומים וכו' בדרבנן אף שאינו דרך מכירה, כהכרעת השו"ע להקל באבק ריבית בשל יתומים, נגד המהרי"ט, אמנם כאן שזהו ריבית מוקדמת, יש לצרף גם מהריב"ל הנזכר שסובר דהרשב"א מודה בהערמת ריבית דשרי ונחלק רק באבק ריבית. ונראה דריבית מאוחרת ומוקדמת קיל מאבק ריבית, דהא קמן להלכה בשו"ע (יו"ד סי' קסא סעי' מ): "אבק ריבית אינה יוצאה בדיינים ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר. והוסיף הרמ"א: "מלבד ריבית מוקדמת ומאוחרת שאפי' לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר". מכאן אנו למדים שריבית מוקדמת ומאוחרת קיל משאר אבק ריבית, וא"כ אם רק נניח שריבית מוקדמת מותרת בשל יתומים ושונה בזה ממאוחרת שאסרו המשנה למלך והח"ד -יוצא שמוקדמת קיל משאר אבק ריבית ושרי בשל יתומים, וה"ה לכל קופת גמ"ח כמו שבארנו.

4.  רווחים עבור העסקנים

אלה המקבלים את הרווחים עבור העסקנים וחושבים שבזה אין ריבית קצוצה טועים הם, וזו ריבית קצוצה ממש, וכן נפסקה הלכה בשו"ע (סי' ק"ס סעי' י"ד): "אסור לומר אלוך מנה ע"מ שתתן זוז לפלוני או להקדש, אפי' אם אותו פלוני הוא עכו"ם, אע"פ שאינו חייב לו, וריבית קצוצה היא".

5.  תשלום עבור הוצאות

אלה המבקשים מלווים לשלם עבור ההוצאות, אם האמת כדבריהם ה"ז מותר, דהא הלווה חייב בהוצאות הנייר כמפורש במשנה (ב"ב קטז,ע"ב) והלווה נותן שכר עבור השטר, ואפי' בעיסקא (שם קסח). וכן נראה דאת הביטול זמן עבור סידורי ההלוואות יכול המלווה לדרוש, ורק עבור עצם מעשה ההלוואה אין לבקש דבר, דהא כבר כתב הרמ"א (יו"ד סי' קס סעי' ט): "ואם אחד מלווה מעות לחבירו על זמן מה כדי שיחזור וילווהו פעם אחרת בזמן הראשון י"א דאסור ..." ועי' בב"י כאן שמביא שזה ג"כ ריבית קצוצה, וכ"כ בד"מ מהמרדכי שהוא ריבית קצוצה, דמה לי שכר עבור ההלוואה, או הלוואה תמורת הלוואה, עיי"ש, וא"כ עבור הרצון הטוב להלוות אין לבקש, שהרי מצות עשה היא להלוות, ושכר זה הוה ריבית קצוצה ואסור. אבל עבור ביטול הזמן של ישיבת הגבאים נראה דשרי, אבל לתת להם פרס ומתנות זהו ריבית קצוצה כאמור, שאין נפק"מ אם נותנים את הריבית למלווה או לאחר על פיו.

6.  תשלומים "בהתנדבות"

אלה המבקשים את הלווים שיאמרו: הרי אנו מתנדבים סך פלוני לטובת קופת גמ"ח, נראה שזו אונאה, שאנן סהדי שאין רצונם להתנדב מרצונם הטוב אלא עושים מחמת ההכרח אל ההלוואה, וכאילו אמרו בפה מלא שנותנים ריבית. ואם נימא שזו ריבית דרך מתנה, הנה נקטו הפוסקים לאסור דרך מתנה ומחילה שלא כשיטת הרמב"ם. ובפרט שכבר בארנו שלה"ה והב"י גם הרמב"ם לא מתיר ללוות לכתחלה אלא פוטר את המלווה מהשבה וכן הסכימו רבים. ולב"ח בשיטת הטור והרמב"ם מצריך קנין. ומחילה באונס גם להרמב"ם אינה מועלת כמש"כ הריטב"א ומובא בב"י, ולמחנה אפרים מתיר הרמב"ם רק אם המלווה אומר איני רוצה והלווה נותן לו שאנן סהדי שזוהי מתנה. ואחרי הכל אין שיטת הרמב"ם מוסכמת להלכה, כהכרעת כל הפוסקים נגדו וא"כ זו ריבית קצוצה ואסור לעשות כך.

ולכאורה י"ל בסברא, על דרך שכתב הרמב"ם הנודע (פ"ב מגירושין הל' יט): "אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש ... וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו". וא"כ ה"נ מי שזוכה לנדוב לקופת גמ"ח ברצונו הטוב, בודאי אשרי חלקו, שהרי זוהי קופה העוסקת במצות עשה של "אם כסף תלווה את עמי", כלשון רבינו בעל החינוך (מצוה ס"ו): "להלוות לעני בהשגת יד כפי מה שצריך לו ... וזאת המצוה של הלוואה היא יותר חזקה ומחוייבת מנתינת הצדקה ...", וא"כ יתכן לומר שעכשיו שזוכה לתת, לו יהי שבא לכך מתוך כפיה שאין מרשין לו לקבל הלוואה אא"כ יתנדב -אבל השתא נתגלה שזהו ברצונו הטוב והגמור, והו"ל כנותן בתורת מתנה ממש, ושלא מחמת ההלוואה כלל. ודמי לת"ח שמלוין בריבית משום דמתנה יהבי, ה"נ הריבית היא בתורת מתנה, ומה שאומר שהיא התנדבות זוהי האמת וכך רצונו עתה. אבל, הן הא בת"ח דוקא דידעי חומר האיסור בריבית. ועוד מפרשים הרבה דהיינו שכל ההלוואה היא בתורה מתנה, ולא רק את הריבית, ולכן לא שייך כאן, דרק הריבית ניתנת בתורת מתנה כיון שיש כאן הלוואה, ושוב נכנס הענין בפלוגתא רבתי הנ"ל ולרוב הפוסקים זה ריבית קצוצה גמורה, שאין נפק"מ אם נותנים בתורת ריבית או מתנות סתם זהו ריבית ואגר נטר.

ולכאורה י"ל שכל המחלוקת של הרמב"ם והגאונים אמורה רק אם נותן את המתנה בגלל קירוב הדעת שנעשתה ביניהם מכח ההלוואה, שרוצה להנותו, ובזה סוברים הגאונים שזה בכלל ריבית ואסרה התורה הקדושה למלווה לקבל שום מתנות וכו' מיד הלווה, ואילו הרמב"ם סובר שכיון שאין זה בתורת ריבית אלא בתורת מתנה שאני, אבל אם באמת מצד אהבת רעים ותיקה וכדומה נותן בתורת מתנה אין בכך איסור ריבית לכו"ע. ולפי"ז הכא שהוא מנדב לקופת גמ"ח אין לראות את זה לכו"ע כריבית, והיינו טעמא להרבה המפרשים שת"ח שרי בריבית משום דאת התוספת חזינן כמתנה, אע"פ שיש כאן הלוואה. וה"ט דלבני ביתו הו"א דשרי אי לאו דחיישינן למיסרך -משום שיש כאן גדר של מתנה על ההוספה, וסיבת המתנה איננה נעוצה בקרוב הדעת מכח ההלוואה אלא מצד שהם בני ביתו, או שהם ת"ח.

אבל מאן ספין למעבד עובדא על סמך סברא עצמית. ובפרט, שהרבה מפרשים שבת"ח כל ההלוואה איננה אלא מתנה, ועבור מתנות שרי לקחת מתנות גדולות יותר, כיון שאינו יכול לתבוע מיד המקבל דבר עפ"י דין. ועוד, מאן יימר לן שזאת הנתינה היה האיש נותן אלמלא ההלוואה, הרי חזינן שלא נודב אלא מחמת שנאלץ ליטול הלוואה והרי שכל מעשהו ורצונו -שאפי' נניח שהוא אמיתי ממש -מ"מ בא מכח ההלוואה, וכל שנובע מכח ההלוואה הו"ל ריבית, לשיטת הגאונים בריבית דרך מתנה שהלכה כמותם. ואיך שלא יהיה כיוון שאם יעשו תנאי יהא בזה משום ריבית קצוצה, תו לא נמלטנו מלאסור גם בשל יתמי וכדומה עפ"י המשנה למלך הנ"ל, כיון שמידי ריבית מאוחרת לא נפיקנא, "דמחזי כריבית" הוא, איך שלא יהא. וידעתי שיש גם על זה לדון, דדוקא אם יש ענין של מתנה בשביל המעות -שייך ריבית בדרך מתנה, ולא כשיש צרוף של מתנה הבאה במקרה עם הפרעון או אחריו. אבל לענ"ד את ה"מחזי כריבית" שיש בכל ריבית בדרך מתנה לא נסיר ע"י זה, וזהו ריבית בדרך מתנה, ודוק היטיב. ולכן ברור לדעתי שאין מקום להתיר על סמך סברא זו, ולמותר להרבות בדברים על זה.

אולם אלה המבקשים מלווים להתנדב בטרם לוו וע"י זה עושים לריבית מוקדמת, אם עושים בצורה של התנדבות יש לזה יתרון ניכר, דהא כבר בארנו שבכלל יש אסמכתא להיתר בריבית מוקדמת. והנה בטור הובאו בריבית מאוחרת שתי דעות אם דוקא במפרש בשביל מעותיך אסור או גם בסתם. והרמ"א מקיל (סימן קס סעיף ו) ולדעת הט"ז (ס"ק ג) לפי המתירים, אפי' אם הלווה מכוין לכך כיון שלא מפרש לא אסרוהו. והש"ך (ס"ק י) אוסר, אולם כבר הניח הגרע"א דבריו בצ"ע, יעו"ש באורך. ובשו"ע הגרש"ז פוסק שיש להחמיר לעצמו אפי' בסתם אם מתכוין, ומוכח שזה בחינת חומרא, והטעם כי בדרבנן המדובר, ויש לסמוך על המיקל. ובכן אם יאמר שהוא מתנדב הרי בזה עדיפא עוד מסתמא, ויש מקום לחשוב שבאמת נתעורר עכשיו לתת בכל לבו נדבה לטובת גמ"ח, ואפשר שבזה יצאנו אפי' מידי ריבית מוקדמת, ויכולים לקבל ממנו בעבור קופת גמ"ח בצרוף ההיתר לצדקה המבואר, ביתר הרחבה.

אבל הרי במתנה מרובה נאמר ברמ"א (שם) שהוי כאילו פירש בעבור ההלוואה, וכאן הא נותן לקופת הגמ"ח -לפי ערך הנותן -מתנה מרובה. שבדרך כלל הלווה אינו בעל יכולת ולא בעל רצון באותה שעה להקדיש סכומים כאלו לצדקות, והרי זה כאילו מפרש, ושוב הו"ל ריבית מוקדמת ממש לכל הדיעות והשיטות. אבל, הא כבר אמרנו שיש מקום ספק שע"י הכפיה וההכרח שלו ללוות ברגע זה מתעורר אצלו הרצון הפנימי להתנדב מקירות לבבו, ועכ"פ מגדר ספק שנותן כרצונו לא יצאנו, וא"כ כבר אין זה כ"כ ברור מכח המתנה מרובה לומר שאין הוא מכוון ממתנה מרובה זו למתנה, שהיה נותן גם ללא ההלוואה, באם יצרו היה מניחו, וא"כ אין זה כמו מתנה מרובה בעלמא דהו"ל כפירש, ושפיר י"ל שאין כ"כ ברור לקרותו ריבית מוקדמת, ולגבי ריבית מאוחרת אמרנו שעכ"פ "מחזי כריבית" אבל בריבית מוקדמת לא שייך כל כך ההיתר הנ"ל ודוק. ויש עכ"פ קצת יתרון במה שאומרים שזוהי התנדבות, שכבר נתבאר בדברינו גבי ריבית מוקדמת ממש בזה, ודוק בכל זה.

כל זה אמרנו לאלה שהורגלו לעשות מעשה עפ"י ההלכה הפסוקה בשו"ע וברמ"א שריבית דרבנן שרי בשל יתומים וצדקות שונות, אבל אלה הנוהגים כהש"ך והחת"ס לעשות התר עסקא של המהר"ם בכל מקרה אפי' בשל יתומים, וגם כבר הבאנו לעיל הנוהג להחמיר למעשה אפי' בהערמת ריבית בשל יתומים, וה"נ בכל הצדקות, אשרי חלקם בזה ובבא. וה' יהא עם עמו ישראל ויברך את כל בית ישראל מקטון ועד גדול בכל מה שנצטרך להם ואל יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר. ויציאת מצרים כתוב בריבית, ויזכנו ה' לקיים בנו "כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות" לטובה ולברכה.

כל הדברים הללו נאמרו שלא בגדר הלכה למעשה אלא בגדר "הצעה" לפני מרנן הרבנים הגדולים, וקדם גאוני הזמן אמינא, יאמרו נא מה דעתם הרמה בנושא חמור זה ויבאו דבריהם וכבדנום, כי מפיהם אנו חיים.



*     במאמר עצמו שנדפס בהתורה והמדינה באו בשולי הפרקים הערות נוספות משל הרהמ"ח אבל כיון שכבר נתארכו הדברים הרבה הושמטו אלו ברובן. -י.ש

[1]    נראה שדייק מלשון הסמ"ע שכתב: "כן ח"ש לענין ממון ג"כ אסור מהתורה אע"ג דאין לוקין עליו". ולשון זה תמוה שהרי גם בשיעור שלם אין לוקין ולמה ילקה כאן, ואם מצד שמוחל אח"כ, ה"ז כאילו שילם. אלא שהכוונה על מלקות לכופו לקיים מצות ההשבה ובכגון שלא ידעו הבעלים שנגנב מהם שלא מחלו עדיין (עי' מחנה אפרים ריש הל' גניבה), ומ"מ לא נאמר אלא איסור ולא מלקות. -העורך

[2]    הביאור דחוק. ואולי כוונת החו"ד לפי הלשון הראשון של הרמ"ה ומש"כ שכופים בגזל, היינו כשלא החזיר מעצמו, שאז כופין מדין איסור הגזל, משא"ב בריבית גם בכה"ג אין כופין על חצי שיעור שנשאר. -העורך

[3]    אם מסברא עצמית ס"ל להגר"א שאין מקום אלא לחייב מדין חצי שיעור, למה לי לומר הנימוק מצד סיפא דקרא דלא ניתן להישבון, אלא שבאמת כיון דלא נכתב "כסף" כדמי הריבית י"ל שאין צריך בו לשיעורי כסף שהם פרוטה, אלא שלמד מסיפא דקרא דגם בהשבה מיירי, ואין השבה חלה בפחות משוה פרוטה, ומכאן שגם ברישא מדובר בשוה פרוטה, שגם ריבית שיעורו ב"כסף". ומה שנלמד להגר"א מסיפא דקרא, למשנה למלך נלמד מכח פרט וכלל שגם ריבית שיעורו ב"כסף" דהיינו שוה פרוטה. ומ"מ דין חצי שיעור לא נתמעט, דלא למדנו מכלל ופרט אלא תורת השיעור שבריבית, ומעתה דינו ככל חצי שיעור בשאר איסורים. -העורך

[4]    אין זה מספיק, שהרי הקרן שלו הוא ומה מקום לצרף אליו הריבית שאינה אלא פחות משוה פרוטה. ובביאור בעהתורה נראה בהקדמת ביאור המ"מ שכתב ריש ה' גניבה, שאיסור גניבה פחות משוה פרוטה אסור מדין חצי שיעור. וזה תמוה מגמרא סנהדרין נז, עי' לח"מ ריש הל' גזילה. וביאור הלח"מ: ודאי שהאיסור בגזל פחות משוה פרוטה לא מדין גזילה הוא אלא מפני שאסור לצער ישראל, שאם מדין חצי שיעור הוא תיקשי מכל דין שיעורים שלא ניתנו לבני נח ואסורים ונענשים בכל שהוא. וא"כ הלח"מ קשה מאד. וביאורו נראה דשאני גניבה מגזל, ורק בגזל אין איסור אפי' מדין חצי שיעור דליכא אח"כ חיוב השבה כלל מצד מחילה, משא"כ בגניבה דלא ידע ומחיל שפיר חייב גם להשיב מדין חצי שיעור, ע"כ איכא גם איסור לכתחילה. ומעתה בריבית דלא מצי מחילה, שתמיד איכא מחילה והתורה אסרתה, פחות משוה פרוטה הוי כמו בגניבה דאיכא איסור מדין חצי שיעור, ול"צ קרא לזה. ומש"כ בעל התרומה שבריבית פחות משוה פרוטה אסור ככל ריבית היינו כדין חצי שיעור, דדין חצי פרוטה בממון כדין חצי שיעור ככל איסורים, ולא דנו בזה התוס' כלל. -העורך

[5]    אין זה מסתבר כלל, שהגזבר אינו אלא שליח ובא כח, אבל אין לו שום קנין כלל בקופה. וכן מבואר בתשובות הרשב"א הו"ד במשנה למלך פ"ד ממהלכות מלוה הי"ד. גם מאי דפשיטא ליה לרהמ"ח שאם ממון של ציבור הוא ולא של יחידים ודאי אסור, יש מקום לדון בדבר, שאיסור ריבית לא מצינו אלא בתור מצות היחיד. וא"כ יש מקום לבוא כאן משני צדדים, אם מצד זכות היחידים הרי פחות משוה פרוטה הוא ואם מצד הכלל, לא מצינו איסור ריבית על הציבור בתור ציבור, ודוק. -העורך

[6]    נראה שנידון דידן אינו דומה בכלל להאי פלוגתא דרבותא, שכאן אין הכסף עומד לחלוקה כלל, רק השימוש בהם ואין זה אלא כהקדשה שהפירות יהיו לעניים, שבזה מבואר במהרי"ט והובא במשנה למלך הנ"ל שלד"ה אין כאן איסור ריבית. ואעפ"י שהמשנה למלך טען על זה עיי"ש, הנה טענתו הראשונה נראית שהיא מצד מראית עין, ובזה י"ל שלא שייך בני"ד שידוע שאין זה של הגבאים והם אינם אלא שלוחים בעלמא. וטענתו הכתובה מצד התנאי של המקדיש בנידון דידן אינה, כי ודאי המקדישים אינם מחייבים שילוו בדוקא בריבית, ואין זה אלא לפי ראות עיני הגבאים, וודאי שכח יש בידם גם לפטור הלווה מכל תשלום, א"כ בזה אין איסור לכל הדעות, ואפי' לדעה המשנה למלך. -העורך

[7]    לרש"י שם ד"ה אימת קניא הוה בחכירי נרשאי ריבית קצוצה ולא ריבית דרבנן כלל, וממילא שאין לה כל ענין ליתומים שרק בדרבנן מתירים המקילים.

[8]    הכלל שהרשב"א קובע הוא, שרק כשהרווח בא מהקרן של המלווה הוא דשרי ורק הטירחה עבור היתומים התירו (ובטרשי דפפונאי היינו משום דלגבי דידהו ליכא רווחא כלל), משא"כ בההוא דודא שהוא נפסד מכיסו והם מרויחים בבירור, זה אסור ככל ריבית דרבנן. -העורך

[9]    עי' שטמ"ק בשם הריטב"א שמבואר בפירוש שמחלוקת הרמב"ם הוא רק על מחילה שלאחר פרעון. ובטעמא דמילתא מבואר שם שאז מחילה מדעת שלימה משא"כ קודם פרעון הרי זה כמחילה באונס. -העורך

[10]  ולבסוף מסיק שיטה אחרת וכך דבריו: "ואיכא למידק ... הו"ל לכתוב בסתם והרמב"ם כתב דהמחילה מועלת, ולאיזה צורך כתב 'והרמב"ם חלק על זה' דמשמע דלא חלק אלא בדבר אחר? ויראה דס"ל דלא חלק הרמב"ם אלא היכא שקנו מידו ... שהורו הגאונים דאין מחילה או מתנה מועלת אע"פ שקנו מידו, ע"כ כתב והרמב"ם חלק על זה, פי' על דבר זה בלבד חלק היכא שקנו מידו ואמר שהמחילה מועלת בו ואין חילוק בין עבר לעתיד וכן הבין הסמ"ג, כמבואר בדבריו, ולהרא"ש אין חילוק בין קנו מידו ללא קנו אלא בין עבר לעתיד וכו'".

[11]  באור עומק המחלוקת בין הגאונים הרמב"ם והרא"ש, מסביר אאמו"ר הגאון מוהר"ר שפטי' סגל, דזוהי חקירה מהו האיסור בריבית: שנהנה מממון חבירו אשר לא מגיע לו, או שזה איסור ככל איסורי תורה. אם האיסור הוא ממוני יש לדון שמחילה ומתן יהני, כמו גבי גזילה, אבל אם האיסור הוא איסורי לא שייך בכל זה. ולגאונים זה איסורי, ולהרמב"ם זה לגמרי ממוני ולכן מועיל להרבה שיטות אפילו להלוות על מנת ליקח ריבית במתנה שאין איסור על ממון כזה. ולהרא"ש (ולהרבה דעות סובר גם לרמב"ם) הוא גם איסורי וגם ממוני, ולכן מצד האיסור אין תקנה ע"י קביעה מראש שיקח ריבית ע"י מחילות או מתנות, אבל אחר שכבר קיבל את הריבית אזי יש כאן נקודות ממוניות, שמכאן נובעת המצות עשה "וחי אחיך עמך" להשיב ולכן מועלת מחילה ומתנה.

      האחרונים דנו אם בספק ריבית אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ככל ספק ממון או דאמרינן לחומרא כמו בכל ספק איסור. והש"ך בסוף הלכות ריבית ס"ס קעז הביא פלוגתא בין האחרונים בזה, והכריע שביה"ד יאמרו לו שעושה איסור ולא יכפוהו להוציא כיון שהוא ספק דדינא, ומסתייע מספק בבכור ובמתנות כהונה שהם מצות עשה ואעפ"כ אמרינן בספק המוציא מחבירו עליו הראיה, עיי"ש. ולפי הנ"ל, אם איסור הריבית הוא ממוני שפיר יש לומר בו המוציא מחבירו עליו הראיה, כמו בהלכות גזילה, אבל אם הוא איסורי לא שייך כלל לדמות לספק של משלם תשלומי כפל דאזלינן לקולא, דהתם יש לכהן ממון גבו כדמוכח מסוגיית 'תקפו כהן' שיש כאן ממון כהן ומשום הכי מהני מכירי כהונה לעשות קנין, כדפרש"י ז"ל בגיטין (דף ל,ע"א ד"ה במכירי כהונה) ואין לדון מכאן על ריבית שהוא ענין איסורי ואמרי ספיקא לחומרא. כמו שמצינו בספר צדקה של הרשב"א והרמב"ן מכריעים שאף שהוא ענין ממון, יש להחמיר בספיקות משום שהספק הוא מצד המצוה. אלא שהר"ן (נדרים ז,ע"א ד"ה ולענין) נחלק עליהן וסבר שנקודתו ממונית יעו"ש. ומסבירים האחרונים שמצד גדר של צדקה להחמיר שאף שעצם צדקה ענין ממוני כאן יסודו איסורי ועי' במחנה אפרים בזה.

      גם המחלוקת אם יש בפחות משןה פרוטה איסורא דריבית תליא בזה. אם הוא ענין ממוני הרי כמו שאין גזל בפחות משןה פרוטה ואין לאו אלא בפרוטה, אלא מצד איסור של חצי שיעור שייך בפחות משוה פרוטה, כמש"כ הסמ"ע ריש הלכות גזילה, ה"נ גבי ריבית, אבל אם ריבית הוא ענין איסורי יתכן להיות גם בפחות משוה פרוטה כמו שהוא בפרוטה, שהרי מצד האיסור אחד הוא בזה כמו בזה. אלא שאעפ"כ יתכן שיש שיעור לאיסור זה וגדרו הוא פרוטה, כמו למשל באבא שאול (פסחים לב,ע"ב) הסובר שאין משלמים חומש באכילת תרומה עד שיהא בו שוה פרוטה, דשיעור אכילת האיסור הוא בפרוטה לדידה ולרבנן בכזית, ה"נ שיעור הריבית הוא פרוטה ולא פחות. אבל אם הוא ענין ממוני ברור שאיננו בפחות משוה פרוטה

  ריבית בקופת גמ"ח
עבור לתוכן העמוד