הזכות לעבודה וריכוז תפקידים במדינה

הזכות לעבודה וריכוז תפקידים במדינה*

ראשי פרקים

הקדמה

א.     "בעל מלאכה אחת"

ב.      "איש איש על עבודתו"

ג.      כהונה ומלכות

ד.      סייפא וספרא

ה.     "רב לך כתר מלכות הנח כתר של כהונה"

ו.      חלוקה צודקת של משרות וכיבודים בישראל

ז.      משרת ראש עיר

ח.     בירושלים לא היו לאדם שתי משרות

ט.     "אין אדם יכול לכוון דעתו לשני דברים כאחד"

י.      חלוקת עבודה ועזרה

יא.    חדשים לקטורת

יב.    אזרחי המדינה כשותפים

יג.     בין נותני עבודה ציבוריים לפרטיים

יד.    הסדר פנימי בין עובדים לחלוקת עבודה

טו.    הקואופרטיבים בהלכה

טז.    דאגה לת"ח מחוסרי פרנסה

יז.     "והחזקת בו"

 

vvv

הקדמה

בחיינו הממלכתיים והצבוריים נתקלים אנו בתופעות שאישי ציבור תופסים שני תפקידים ראשיים -מנהלתיים, כמו: ראש הממשלח ושר הבטחון, ראש הממשלה ושר החוץ, שר בעל שני תיקים, שר האוצר וגזבר הסוכנות, חבר הנהלת הסוכנות וחבר כנסת, ראש עיר וחבר כנסת, כו'.

בזמן האחרון נשמעים בחוגים ציבוריים קולות נגד נוהג זה ונתבקשתי מהמשורר י. צ. רימון מגיד שיעור נ"ך בישיבת "עטרת זקנים", לברר דעת התורה בנידון. וזה מה שהעליתי.

א."בעל מלאכה אחת"

את התנגדותם של חז"ל לריכוז שני תפקידים ביד אחת, יש לראות במאמרם הקצר והידוע: "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות" (ב"ר ריש וירא מובא גם בתוס' ב"מ פו,ע"ב ד"ה ההוא). פירוש הדבר, שאף בעל כשרון וסגולות לא יצליח במעשיו, אם יצטרך למלאות שני תפקידים, כי בסופו של הדבר, לא ימלא אף אחד בשלמות הראויה. נסיונם הרב של חז"ל בניהול ענינים ציבוריים ורוחניים הביא אותם להערכה שלילית מאד של ריכוז תפקידים בידי אדם אחד. הדבר בא לידי ביטוי במאמרם הנפלא: "כשחכם עוסק בדברים רבים מערבבים הם אותו מן החכמה" (שמו"ר וארא ו,ב). דעה זו מביע גם הרמב"ם באימרה הקולעת (מובא בתשב"ץ סי',ו): "שמעתי, שהרמב"ם כשראה השגת הראב"ד עליו אמר: מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת". לא "בעל מלאכות רבות", לא פיזור הנפש ופיצול הכוחות, לא ריבוי משרות וכסאות אלא ריכוז וצמצום הכשרונות והכוחות בשטח אחד בתפקיד מסויים, מבטיח יעילות והצלחה להעלאת רמת התפקיד והפעולה -"בעל מלאכה אחת".

ב."איש איש על עבודתו"

חלוקת התפקידים בין נושאי משרות בישראל בימי קדם, הכהנים והלויים, וסידור העבודות בין הכהנים והלויים, והלויים בינם לבין עצמם (משוררים ושוערים) -שעל כל אחד היה מוטל לעסוק רק בתפקידו הוא ולא בתפקידים נוספים וכן לא בתפקידו של השני -יכולים גם היום לשמש לנו למופת.

וכך הם דברי הרמב"ם (בהל' כלי המקדש פ"ג,ה"י): וכשם שהלויים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלויים וכו'... וכן הלויים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו ... שנ' (במדבר ד,יט): 'איש איש על עבודתו ואל משאו'". בעל הלכה האחרונה -אביי (בערכין יא,ע"ב ראה שם) אומר: נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה (ביד"ש) שנא (במדבר ג,לח) 'והחונים לפני המשכן וכו' והזר הקרב יומת'". וכבר העיר בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' לו) על הרמב"ם שהשמיט את הפסוק של אביי ומביא פסוק משלו.

אמנם, נודעת דרכו של הרמב"ם להסמיך להלכה פסוקים וראיות הנראים בעיניו יותר פשוטים, ראה לח"מ מלכים (פ"א פ"ב). וכן גם בתוס' כריתות (טו,ע"א ד"ה ערות), דדרך הש"ס להביא הפסוק הפשוט ביותר, אף שיש פסוק אחר קרוב באותו ענין.

אבל לפי הנ"ל אפשר, שבכוונה השמיט הרמב"ם את הראיה מהפסוק "והזר הקרב", כיון שבפסוק זה הובלט צמצום האיסור אך ורק ביחס לזר כלפי משכן ומקדש (וראה ערכין שם, דאביי מפרש את הפסוק "זר דאותה עבודה"). וניתן לומר שהרמב"ם רואה בהלכה זו של סידור עניני השירות במשכן, כעין כלל בחיים הצבוריים. על כן לא הביא את הפסוק "והזר הקרב" אלא פסוק אחר שמצא בענין עבודת המשכן "איש על עבודתו ואל משאו", כאן לא מדובר בפירוש באיסור של זר כלפי המשכן, אלא באופן כללי. פסוק זה יכול לשמש במובן יותר רחב המשתרע גם על שאר שטחי החיים הציבוריים: "איש איש על עבודתו" -יתעסק ויתעמק כל אחד בתפקידו ובשטח פעולתו. יהיה "בעל מלאכה אחת", לא יחפש תפקידים נוספים ולא יתעסק אחד בשטח פעולתו של השני, אלא ישמור וישקוד כל אחד על הצלחת תפקידו הוא "איש איש על עבודתו".

ג.כהונה ומלכות

רמז לאי-ריכוז שני תפקידים ביד אחת יש גם לראות בהלכה זו: "אין מושחין כהנים מלכים, אמר רבי יודן: על שם (ויחי) 'לא יסור שבט מיהודה', ור' חייא בר אדא: על שם (דברים יז,כ): 'למען יאריך ימים על ממלכתו', וכתוב בתריה 'לא יהיה לכהנים הלויים חלק ונחלה' וכו' (ירושלמי סוטה פ"ח,ה"ג)". ובפני משה כתב, דלר' יודן שהביא "מלא יסור שבט מיהודה", אין מעמידין מלך משום שבט אלא רק מיהודה, אבל לר' חייא בר אדא שלומד מהסמיכות של פרשת המלך: ל"לא יהיה לכהנים הלויים חלק וכו', חל האיסור רק על שבט לוי. כן כתב גם הרמב"ן (ויחי) בפי' הירושלמי, שלר' חייא בר אדא אפשר להעמיד מלך לצורך שעה גם משאר שבטים חוץ משבט לוי (וראה שם מה שהתרעם על מלכי החשמונאים).

לפי הנ"ל יש לומר, דע"כ לר' חייא בר אדא הורע כוחו של שבט לוי למלוכה יותר משבט אחר, כי "רב להם כתר כהונה" ואין למסור שתי משרות רמות לידי שבט אחד. גם לכתחילה נפרדו זה מזו, ראה שמו"ר (ב,ו): "ביקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים, א"ל הקב"ה: (אל תקרב הלום) כבר מתוקנת הכהונה לאהרון אחיך והמלכות לדוד. כן במס' זבחים (קב,ע"א): "ביקש משה מלכות ולא נתנו לו". וראה יומא (עב,ע"ב) "שלשה זירים הן וכו' זכה אהרון ונוטלו, זכה דוד ונטלו וכו'". אנו רואים איפוא חלוקה צודקת של שלטון הכהונה והמלכות בישראל, והקפדת הקב"ה שישמשו ויפעלו כשני עמודים נפרדים.

ד.סייפא וספרא

לשלילת השלטון המלכותי, במיוחד, משבט לוי, יש גם נימוק חברתי מוסרי. "מעצם מהותם נבדלו המלכות והכהונה. מטרת המלכות היא כמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים פ"ד ה"י): "שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות". (משפט, פי' בדיני ממשלה בחוקי מדינה, לא בדיני תורה, ראה תורה תמימה שופטים יז,יט; ובס' "סתירת זקנים" להרב ברונרוט ז"ל אב"ד בת"א, חלק ההלכות סח). לרוב, עיקר הן המלחמות. מי לנו גדול מדוד המלך וכתוב עליו דהי"א (כב,ח): "דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית". ובשבועות (לה,ע"ב): "מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשו". וברמב"ם מלכים (פ"ג,ה"י): "... והורג רבים ביום אחד ... להטיל אימה ולשבר יד רשעי העלם".

בניגוד למלך, תפקידו של הכהן הוא כולו רוחני-מוסרי, כמו: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (וזאת ברכה); "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב,ג). ובספרי ברכה (יא,יא): "ופועל ידיו תרצה -שמרצה את ישראל לאביהם שבשמים". וראה רמב"ם (פי"ג משמיטה ויובל הי"ב): "ולמה לא זכה לוי בנחלות ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים וכו' לפיכך הובדלו מדרכי העולם ולא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם ...". המלך הוא איפא בבחינת "סייפא", והכהן "ספרא", "ואי סייפא לאו ספרא" (ע"ז יז,ע"ב).

ה."רב לך כתר מלכות הנח כתר של כהונה"

על פי זה, יש להסביר דברי הגמרא קדושין (סו,ע"א) במעשה דינאי המלך שכבש ששים כרכים ובחזירתו שמח שמחה גדולה וקרא לחכמי ישראל והקים ציץ בין עיניו להדגיש שהוא גם משמש בכהונה גדולה. במסיבה זו אמר לו אחד החכמים יהודה בן גודידיה: "ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון" (שהיו אומרים אמו נשבית במודיעין ושבויה פסולה לכהונה). והקשה המהרש"א וכי עד אותו יום לא ראו החכמים שהוא משמש גם בכהונה, ולמה דוקא כעת הוכיחו אותו?

לפי הנ"ל הדבר נכון. חכמי ישראל הכירו את המלך הצדוקי ששפך גם דם רב נקיים בישראל, על כן משום פחד וחשש של פיקוח נפש נמנעו מלהוכיחו.[1] ברם כעת, במסיבת-נצחון זו, חשב אחד החכמים, שמצא שעת כושר לשכנע את המלך, שגם הוא יסכים, שמבחינה ממלכתית-צבורית, אין לו התאמה בין כתר מלכות וכתר כהונה. ינאי, בא כעת ממלחמה גדולה, בלי ספק דמים רבים נשפכו שם, ובודאי גם לא מעט דם של צעירי ישראל. וזהו שאמר לו: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות. נכון, תפקידך כמלך ומצביא ללחום להגנת הארץ וכן למען כיבושים בהתאם לתנאים האסטרטגיים של המדינה, אף שזה קשור עם אבדן חיים יקרים. ברם, תפקיד מלחמתי זה בשום פנים לא מזדהה עם כהונה, שתפקידה הוא רוחני-מוסרי טהור ואין לך ניגוד יותר משפיכת דמים עם כהונה בבית המדרש, וכדברי ה' לדוד (דבה"י שם): "דם רב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי".[2]

בזה אפשר להסביר את ההלכה ברמב"ם הל' שמיטה ויובל (פי"ג הנ"ל) ששבט לוי לא התגייס לצבא ישראל ולא השתתף במלחמות. ומקורו בספרי (מטות לה) על הפסוק: "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו" "להוציא שבט לוי", לפי גירסת הגר"א. וברשב"ם על הפסוק (במדבר א,מט): "אך את מטה לוי לא תפקוד וכו'" מפרש הטעם כי לא ילכו בצבא המלחמה, אלא, הפקד את הלויים על משכן העדות. מפורש איפוא בתורה שחרורו של שבט לוי מהשתתפות במלחמה. לפי הנ"ל יש גם לומר, שתפקידו הרוחני והמוסרי של שבט לוי -יורו משפטיך ליעקב וכו' -וכן תפקידם של בני שבט לוי כרועים רוחניים של האומה, לא מזדוגים כלל עם מלחמה ושפיכות דמים "ואי ספרא לאו סייפא".

השקפה זו הביעו איפא חכמי ישאל לפני ינאי המלך: הנח כתר כהונה לזרעו של אהרון, הדגישו "לזרעו של אהרון", למי שעושה מעשה אהרון, אוהב ורודף שלום (יומא עב,ע"ב וברש"י) ואין כתר כהונה הולם למי שמתפקידו לעסוק בלי הרף במלחמות ושפיכות דמים.

ברם, ההדגשה: "רב לך כתר מלכות הנה כתר כהונה", מעידה גם על הלך רוח בקרב העם, שבתוך תוכו התנגד לריכוז של "המלכות והכהונה" ביד אחת, ולו גם בידי החשמונאים.

ו.  חלוקה צודקת של משרות וכיבודים בישראל

על חלוקה צודקת ודמוקרטית של תפקידים ומשרות בישראל, לא רק "לאנשי שלומנו", אלא לכל שכבה וחוג שומעים אנו כבר בתורה. בשעה שהקב"ה אמר למשה לבחור את חברי הסנהדרין הראשונה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (בהעלותך) בחר משה ששה נציגים מכל שבט ושבט (סנהדרין יז,ע"א, וראה שם). כן אמרו: "אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים" סוכה (כז,ע"ב).

חלוקה דומה של תפקידים מוצאים אנו גם בעניני בית הכנסת, ראה משנה ריש תענית: "העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג, האחרון (במוסף) מזכיר (להתפלל מוריד הגשם), הראשון (בשחרית) אינו מזכיר. וביו"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר". על זה כתוב בטור או"ח (סי' קיד) דע"כ אמר הראשון והשני ולא שחרית ומוסף, כי מנהגם היה שהעובר לפני התיבה במוסף אינו אותו שעבר בתפילת שחרית. השווה גם ר"ה (לב,ע"ב): "העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה, השני מתקיע ובשעת ההלל (בחג) הראשון מקרא את ההלל." כתב ג"כ הטור (בס' תקפה) שש"צ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף אלא ש"ץ אחר.

ז.  משרת ראש עיר

חכמי ישראל בנסיונם הרב בניהול תפקידים צבוריים, לימדו אותנו לא לבחור לתפקיד ציבורי אחראי ובמיוחד לראש עיר (ש"כל מילי דמתא עליהו רמיא") אדם, שהוא בעל מקצוע בשטח אחר, כגון: תלמיד חכם, מלומד, רופא וכו', כיון שאישים הללו מטבעם קשורים הם, אם לספר ואם למקצוע היחודי וכו'. ממילא יסבלו עניני העיר והציבור, על כן אמרו: "אל תדור בעיר שראשיה ת"ח" (פסחים קיב,ע"א) וכן שם (קיג,ע"א): "אל תדור בעיר דריש מתא אסיא (רופא)". כי קשה להאמין שאנשים מלומדים אלו יפסיקו מהיום עבודותיהם במקצועות העבר וירכזו מעתה כל כוחותיהם וכשרונותיהם רק בניהול עניני העיר והציבור.

לפי פי' התוס' (ב"ב קי,ע"א ד"ה ולא), הר"ז גם כעין אזהרה לת"ח שלא לקבל עליו תפקיד ציבורי אחראי כמשרת ראש העיר וכדומה, כיון שעל ידי זה יתבטל מתורתו. מכאן, שחכמינו הקדמונים לא ראו "ברכות בהרבה מלאכות" ולא חבבו חצי מלאכה וריבוי תפקידים. מאידך -אם קרה ותלמיד חכם קבל עליו תפקיד ציבורי, אין לו בתקופה זו, לעסוק בדבר אחר באופן קבוע, אף לא בתורה, אלא להתמסר כולו לתפקיד הציבורי שהוטל עליו. כך מספרים חז"ל: "אמר ריב"ל ששים הלכות למדני ר"י בן פדייה בחרישת הקבר וכולם נשתכחו ממני בשעה שהייתי עוסק בצרכי ציבור (שמו"ר וארא ו,ז) ובתנחומא שם: מכאן, שהעוסק בצרכי ציבור משכח תלמודו.

כפיצוי ועידוד לעוסקים בצרכי ציבור, על שעליהם להזניח את תורתם אמרו, כנראה, בירושלמי (ברכות פ"ה,ה"א): העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה (מובא גם בתוס' לא,ע"א). יוצא איפוא לדעת חכמינו, שאם מישהו משמש בתפקיד ראש עיר, נשיא מועצה, ראש קהילה וכדומה שבידו הופקדו עניני העיר והציבור, אין עליו לעסוק בשום דבר אחר, זולת שקידה על מילוי תפקידו לטובת עניני העיר והאוכלוסיה.

יתכן שמשום זה, מוצאים אנו שפעמים הרבה שימשו כפרנסים ומנהיגי ציבור לאו דוקא תלמידי חכמים. לדוגמא בקדושין (עו,ע"ב): "הלכך, רב ביבי דגברא רבא הוא ליעיין במילי דשמיא (עניני צדקה בבית הכנסת) ומר (דלא הצטיין כגברא רבה בתורה, ראה שם) ליעיין במילי דמתא (בצרכי ציבור -רש"י)". ובפיהמ"ש להרמב"ם (בכורות פ"ד) דבבחירת ראש הגולה "אין אנו חוששים לתורתו", וראה תשובת הרא"ם לרבנו אליהו מזרחי (סי' נג) דטובי העיר שעוסקים בצרכי ציבור אין הם חכמי העיר, וראה שם אריכות גדולה בכל עניני קהילה וציבור וכן ברדב"ז הל' מתנות עניים (פ"י,ה"ח) שנוהגים למנות גבאים אע"פ שאינם חכמים. קהילות ישראל בבחירתם של פרנסים, ראשי ועסקני ציבור, זכרו כנראה את הכלל הנ"ל של חז"ל "אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים".

ח.בירושלים לא היו לאדם שתי משרות

דעה זו של הקדמונים נגד ריבוי תפקידים ומשרות ביד אחת, לא היתה רק משאלה טובה ואידיאל מוסרי-חברתי, אלא נקבעה כקו ושיטה בחיים הציבוריים והרוחניים בימי קדם. כן כתבו התוס' במס' כתובות (קה,ע"א) על מה שהגמרא שואלת, שבמשנה רואים אנו שחנן בן אבשלום היה דיין בבי"ד של דייני גזרות, ולעומת זאת בברייתא שהיה חבר בבי"ד של דייני גזלות? והקשו התוס' אולי שימש חנן כדיין בשני בתי דינים של גזרות ושל גזלות? ומתרצים, דבירושלים לא היו לאדם אחד שתי משרות. והגה"ק רבי משה יחיאל הלוי אפשטיין האדמו"ר מאוזירוב בעל "אש דת", העירני מדברי הזוהר על הפסוק: "וידע כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא לד'" (שמ"א ג,ב) -"לנביא ולא למלך" (זוהר תרומה קנד).

ט.         "אין אדם יכול לכוון דעתו לשני דברים כאחד"

ביסוס רעיוני הלכתי נגד שני תפקידים, אפשר למצוא בדברי התוס' מו"ק (ח,ע"ב ד"ה לפי) שכתבו הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה, כמו שאין עושים מצוות חבילות חבילות. דבעינן שיהא לבו פנוי למצווה אחת ולא יפנה עצמו ממנה. כן בכל תפקיד ציבורי (שהוא כעוסק בדברי תורה לפי הירושלמי הנ"ל) שאדם מקבל על עצמו, הכרח הוא שיהיו לבו ומחשבתו פנויים רק לשם מילוי תפקידו לטובת הציבור ולא יפנה עצמו ממנו לתפקיד אחר. ויש גם להביא מדברי רמ"א (יו"ד סי' רמה, סי"ז בשם המרדכי) דאין למלמד תנוקות להיות ער בלילה וכד' ואין לו לעשות כל פעולה שהיא, שעלולה להחלישו ולהפריעו במלוי תפקידו הנאמן.

כעין דברי התוס' הנ"ל, מוצאים אנו בדברי הראב"ד (הל' פרה פ"ז,ה"ג) בדבר היסח הדעת בממלא מים לקדוש, הוא כותב "וכללו של דבר, אין אדם יכול לכוון דעתו לשני דברים כאחד ואי אפשר בלי היסח הדעת". וראה בענין זה חקירת הרב בעל התניא (בש"ע סי' עג בקו"א): "צ"ע אם אפשר להרהר שני הרהורים כאחד.*3 (וראה פסחים ל"ד ע"א תוס', ד"ה פסיל הגוף). מכל זה יוצא ברור ששני תפקידים מביאים בע"כ להיסח הדעת בשניהם, כעין דברי הראב"ד.

י.  חלוקת עבודה ועזרה

עד הנה דיברנו בדבר חלוקת תפקידים מבחינה ציבורית ויעילות העבודה. ברם, ערך רב ישנה לבעיה זו גם מבחינה סוציאלית-הומניטרית. ברור, שאם יחידים ממלאים תפקידים כפולים, ישארו במקום זה בני אדם מחוסרי לחם. במיוחד, חמורה היא הבעיה בזמן של חוסר עבודה, שאנשים לאלפים, אבות למשפחות מטופלות, מסתובבים מחוסרי עבודה ובלי לחם לפי הטף, בו בזמן שאנשים רבים עובדים עבודות כפולות. אין המדובר על בעלי מקצוע, אלא בעבודות ותפקידים שוטפים רגילים, שכל אחד מאלפי מחוסרי עבודה, היה מסוגל למלא אותם בהצלחה ויחד עם זה לפרנס את בני ביתו בכבוד.

והנה ראיתי כעת ספר חדש שו"ת נצר מטעי לידידנו הרה"ג רנ"צ פרידמן (סי' לד) שדן בשאלה זו והאריך לפלפל במחלוקת של ר"ע ובן פטורא (ב"מ סב,ע"א) בדבר קיתון של מים שאינו מספיק לשניהם. ברם, שם מדובר, שהקיתון נמצא ביד אחד הזקוקים לו, ע"ז אומר ר"ע "חייך קודמים", אבל בני"ד לא נמצא הקיתון בידי שניהם הזקוקים לו, אלא ביד שלישי כמו: מוסדות הממשלה, הרשויות המוניציפליות וסתם נותני עבודה ציבוריים ופרטיים, ממילא לא שייך כאן לדון על הכלל "חייך קודמים" גם אליבא דר"ע.4

כאן איפוא הנקודה המרכזית היא, אם, לפי ההלכה, מותר לצד שלישי, זאת אומרת המוסדות ונותני עבודה למסור עבודות לזוגות ומכש"כ עבודות ומשרות כפולות ליחידים, בזמן שמשפחות רבות אחרות נשארות בגלל זה מחוסרות פרנסה.

מקור הלכתי לשאלה זו, אפשר לראות במאמרם במס' עירובין (סג,ע"א): "א"ר אבא בר זבדא: כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנא' (שמ"ב כ) 'עירא היאירי היה כהן לדוד'". ושואלת הגמרא: "לדוד הוא דהוה כהן לכו"ע לא? אלא, שהיה משגר לי מתנותיו וכתיב בתריה 'ויהי רעב בימי דוד', ע"כ".

מתוך רגש של חמלה וצדק כלפי סובלים ומחוסרי לחם שפעם בלבותיהם של חז"ל, לא נשאו פנים גם לדוד המלך, כשמצאו אצלו חלוקה לא צודקת במתנות כהונה, שהעדיף כהן אחד, במקום לחלק המתנות במידה שווה גם לשאר כהנים זקוקים. לכאורה, אפשר לומר שזוהי רק הבעה מוסרית של חז"ל בדבר צדק סוציאלי, וביותר שמאמר זה מובא שם בין מאמרי אגדה, אולם הרי"ף והרא"ש מביאים את מאמרו זה של ר' אבא להלכה, וכן בש"ע יו"ד (סי' רנז,סט) ובב"י שם: "שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר בני אדם". וכן הם גם דברי רש"י שבת (קיח,ע"ב ד"ה מחלקי), שעל מחלקי צדקה לבדוק ולחלק לכל אחד לפי הצורך, ולא לחלק לאחד יותר משום שדעתו קרובה אליו. חשובים במיוחד הם דברי יהונתן על הרי"ף שם בענין הנותן מתנותיו לכהן אחד פי': "שגוזל לכהנים אחרים שאין להם ממה לחיות ואינם חשובים בעיני האחרים כמו זה הכהן".5יוצאת איפוא הלכה ברורה, שמחלקי מתנות (וגבאי צדקה) בימי קדם, אסור היה להם להרבות לקרוביהם או למועדפים אחרים ולקפח נזקקים אחרים וזהו ממש גזל.

ומכאן אתה למד שכמו בזמניהם לגבי כהנים ואחרים הזקוקים לעזרה בשביל שלא עסקו במלאכה רק בעבודת ה' (תוס' יבמות פו,ע"ב ד"ה מפני) וגם הנשיא בישראל דאג לפרנסתם (תוס' פסחים לד,ע"א ד"ה מחמין) ולפי ההלכה אסור היה להרבות לאחד ולהמעיט לשני, כן בזמננו כלפי שכבות רחבות באומה הנמצאות מחוסרות עבודה. במיוחד חמורה היא הבעיה, כלפי עולים חדשים, שעזבו פרנסתם ומלאכתם הקבועה כדי לעלות לארץ תקוותם והרבה מהם טרם זכו להשתרש ולקבל עבודה, שחובתנו במיוחד לדאוג לקיומם הכלכלי. על המוסדות של נותני עבודה בישראל להתחשב איפוא עם הכלל ההלכתי "הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם", רעב לאלפי משפחות מטופלות שנשארו מחוסרי לחם בגלל שנותנים "הרבה מתנות", ובלשוננו "משרות ועבודות כפולות" ליחידים ולזוגות.

יא.        חדשים לקטורת

על חלוקה סוציאלית צודקת שהתקיימה אצל הכהנים (חוץ מהסדר של כד' משמרות כהונה) בינם לבין עצמם, בנוגע להקרבת הקטורת, אומרת המשנה: "חדשים לקטרת" (יומא כו,א). ובגמרא: "תנא, מעולם לא שנה אדם בה ... בפני שמעשרת, דכתיב ישימו קטורה באפך וכו' ברך ד' חילו". משום שהקטורת היא סגולה לעשירות ופרנסה. חילקו עבודה זו כך, שכל כהן יזכה בה במידה שווה, ולא שאחד יזכה פעמיים והשני ישאר מקופח.

על סמך הלכה זו, מביא הרמ"א ביו"ד (סי' רסה י"א בשם רבנו פרץ) שנוהגין לא לתת שני ילדים לסנדק אחד, כיון, שהסנדק המחזיק הילד על ברכיו הוי כאילו בנה מזבח והעלה עליו קטורת (ד"מ), על כן גם בסנדקאות אין למסור פעמיים לאחד, אלא שכל אחד יזכה במצוה זו שמעשרת. על דברי רבנו פרץ אלו, העיר הנודע ביהודה קמא (יו"ד סי' פו), שאין להשוות סנדקאות לקטורת. בשלמא בקטורת זכו כל בני אהרן כשותפים, על כן בצדק לא נתנו שאחד יזכה יותר מהשני, כיון שכולם שותפים בעבודה זו. אבל מצות סנדקאות, אף שגם היא מעשרת, אבל הרי זוהי מצוה פרטית של האב ובידו לכבד ולהעשיר למי שרוצה אפילו כמה פעמים? והנודע ביהודה בא למסקנא שר"פ למד דין זה, לא מקטורת שהיא מצוה שותפית, אלא ממתנות כהונה הנ"ל, שחז"ל התרעמו על דוד שנתן מתנותיו לכהן אחד ושאר כהנים נשארו מקופחים. נמצא, דגם אדם בשלו ראוי לו שלא לתת הכל לאחד, אלא לחלק בשווה.

יב.        אזרחי המדינה כשותפים

הנודע ביהודה הכניס כאן נימה חדשה, שבשל היות כל בני אהרן שותפים בקטורת לא נתנו לאחד לזכות בה פעמיים על חשבון אחר שלא זכה בה מעולם. ולפי זה, גם במדינה, באוצרותיה, ובמיוחד בעבודותיה הנותנות קיום כלכלי -שותפיםבהם כל אזרחי המדינה. כדברי הר"ן הידועים בנדרים (כח,ע"א) ש"בארץ ישראל כל ישראל שותפים בה". על כן ישנה לכל אזרח זכות וחלק בעבודות המדינה והציבוריות, ונותני העבודה הממשלתיים והציבוריים הם רק אפוטרופסים על הרכוש המשותף, ובודאי שאין בכחם ואינם רשאים (כמו בקטורת) להעסיק, אדם יחיד בעבודות כפולות וכן אלפי זוגות בלי ילדים או עם ילד אחד, ומצד שני להשאיר אלפי משפחות מטופלות בלי תעסוקה ולחם, כיון שהאחרונים הם שותפים בעבודות הנ"ל כמו הראשונים. אין זאת רק שאלה סוציאלית ומוסרית, אלא לפי ההלכה, גם בעיה חוקית-משפטית, ולדברי רבינו יהונתן בעירובין שהו"ל יש כאן גם משום גזל.

יג.        בין נותני עבודה ציבוריים לפרטיים

והנה המהרש"א בעירובין שם, על הא דדוד נענש שנתן מתנותיו לכהן אחד, הקשה ממכירי כהונה (גיטין ל,ע"ב) שיכולים לתת המתנות לכהן אחד. לכאורה נראה שיש הבדל רב בין מכירי כהונה שהם אנשים פרטיים ורשות בידם לתת מתנותיהם לכל כהן לפי ראות עיניהם. לעומת המלך, שמהווה גורם ממלכתי-ציבורי (ראה תוס' ע"ז, יא,ע"א ד"ה עוקרין) ועל המלך להתייחס לכולם כאילו הם קרובים ומכירים.6 זוהי באמת דעת המרדכי מובא ברמ"א יו"ד (סי' רנז,ס"י) דיש הבדל בין גבאי צדקה לאדם פרטי, הראשונים מהווים כעין מוסדות ציבוריים ותפקידם לדאוג לכל אחד בצורה שווה (וכן נראים דברי רש"י שבת הנ"ל). על כן אסור להם להרבות לקרובים, מכירים וכו', אבל נותני מתנות כהונה או עבודה פרטיים, בודאי שמותר להם לחלק המתנות או העבודה לפי ראות עיניהם.

ברם, מדברי הנודע ביהודה הנ"ל מפורש יוצא דגם ביחיד אין לו להרבות המתנות לאחד ולשלול אותן מהשני. הח"ס בתשו' או"ח (סי' קנח) כתב עליו בזה "דבר גדול דיבר הנוב"י". וכן מדברי רבנו יהונתן הנ"ל יוצא שגם ליחיד משלו אין זכות להעדיף אחד על השני. וגם המהרש"א הנ"ל דקדק כן מהגמרא "כל הנותן מתנותיו" משמע אפילו יחיד. על כן לפי תורת ישראל, על כל נותני עבודה בין ציבוריים או פרטיים לפי לחלק לכולם באופן שווה.

יד.        הסדר פנימי בין עובדים לחלוקת עבודה

פועלים ובעלי מלאכה, בזמן שאין עבודה תמידית לכולם, ראוי הוא, עד כמה שהדבר מסור בידם, שיבואו לידי הסכם, בינם לבין עצמם, לחלוקה צודקת של העבודה. כנראה, שבימי חז"ל היו קיימים הסדרים והסכמים כאלה בין בעלי מלאכה עצמם, שכל אחד במצב כנ"ל, יעבוד רק ימים מסויימים בשבוע, ובדרך זו להבטיח עבודה חלקית לכולם. מי שעבר על ההסכם הוטל עליו עונש.

מקור להסדר כזה, יש למצוא במס' בבא בתרא (ט,ע"א): "הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי, דכל דעביד ביומא דחבריה ליקרעיה (גירסת הרא"ש) למשכיה". פי' שלא הספיקה עבודה לשניהם לכל ימות השבוע, על כן הסכימו ביניהם, שאחד יעבוד יום זה והשני מחר וכן הלאה. הסכם זה לא היה מקרה בודד אצל "תרי טבחי", אלא נוהג כללי בין עובדים ובעלי מלאכה, כדי שלא ישארו אנשים בלי כל עבודה וגם שלא יבואו לידי ריב על זכות לעבודה.

הרמב"ם נותן באמת לעובדה פרטית הנ"ל של "תרי טבחי" צורה הלכית כללית, והוא כותב: "רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה (הסכמים בדבר חלוקת עבודה) וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך". (מכירה פי"ד,ה"י) וכן נפסק בש"ע חו"מ (סי' רלא, כח). לפי התוספתא שמביא המגיד משנה, היה נוהג זה מקובל גם בין האופים. כדי להבטיח תעסוקה לכל פועלי האפייה, הסכימו ביניהם שכל אחד מהאופים ישבות מעבודה יום בשבוע, לפי הסכם, כדי שלא ישארו פועלים במקצוע זה בלא עבודה.

יש לנו איפוא דוגמא מופתית של הסדר פנימי אצל פועלים ובעלי מלאכה, בינם לבין עצמם מתוך הבנה הדדית, לחלוקת עבודה צודקת. כל אחד ויתר מרצונו על יום עבודה בשבוע, ובצורה זו הבטיח שגם השני לא ישאר בלי עבודה ולחם לגמרי.

טו.        הקואופרטיבים בהלכה

בארצנו יש מספר רב של אגודות קואופרטיבים, ביניהן גם בעלות אופי דתי כמו: מוהלים, שוחטי עופות כו'. לכל קואופרטיב ישנו מספר מוגבל של חברים-עובדים וחברים חדשים מתקבלים רק לעתים רחוקות ובתנאים מיוחדים. בעלי מקצוע מאותו סוג שלא מתקבלים, קשה להם למצוא עבודה, כיון שהקואופרטיבים כמעט שלא משאירים אפשרות של תעסוקה מחוץ למסגרת שלהם. מתעוררת איפוא השאלה אם דעת ההלכה נוחה מקיומם של אגודות הנ"ל.

הנה מרן החת"ס בתשובה חו"מ (סי' מד) דן בשאלה זו ומתייחס בחיוב לשיטת הקואופרטיבים. הוא מביא שכן הוא המנהג בהרבה מדינות, שיש מספר ומפקד לכל מיני אומנים, כמה יהיה בעיר מאותה אומנות, בכדי שלא יתרבו בכל מקצוע עובדים יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר, כדי שיוכלו להתפרנס ושלא תופסק חיות שלהם. מקור בתורה לקיומם של קואופרטיבים, מביא החת"ס ממשמרות כהונה במקדש, שהיוו כעין אגודה שיתופית של הכהנים בדבר חלוקה עבודה וקורבנות.

והנה אם לדין יש תשובה: אצל הכהנים קיום שותפות שלהם, היתה באמת "למען שלום הכהנים וביהמ"ק" כדברי הרמב"ן (ויקרא ז,ט), בלי שהדבר יביא נזק או הפסד למישהו, כיון שהשותפות שלהם, הקיפה את כל מעמד הכהנים. לא כן קואופרטיבים של ימינו, הם לא מקבלים את כל העובדים המקצועיים מסוגם, ואלה הנשארים מחוץ למסגרת שלהם, קשה להם להשיג עבודה, כיון שהקואופרטיבים מקיפים כמעט את כל המקצוע, ויש כאן "רווחא להאי ופסידא להאי" (ראה חו"מ סי' ב,ס"ג), שגם בידי טובי העיר אין כח להנהיג תקנות מעין אלו או לתת ההסכמה ליסוד אגודות כנ"ל. ידוע הוא מכל הראשונים כי תקנות או ייסוד אגודות הגורמות "רווחא לאלה והפסד לאלה", אפשר לתקן או לייסד רק בהסכמת כל בני העיר או המדינה, כדברי המהרי"ק שורש א מובא גם בתשובות חת"ס (אוה"ע ח"א סי' קח) וראה שם אריכות. והשווה גם קדושין (סה,ע"ב): "התם לא קא חייב לאחריני, הכא קא חייבי לאחריני".

אמנם הדבר נכון -הצורך בהסכמת כל בני העיר, הוא רק בזמן יסוד התקנות או האגודות ממין הנ"ל, אבל אם כבר קיימים ונוהגים לפיהם יש להם תוקף חוקי אף אם מביאים "רווחא להאי ופסידא להאי". וראה תשובות נודע ביהודה קמא (חו"מ סי' כ) מה נקרא מנהג קבוע שיהיה לו תוקף גם אם הוא "קשה להאי ומעלי להאי", ובתשובות מבי"ט (סי' פד מובא בחת"ס שם) מתי נקרא "רווח לזה והפסד לזה". על כן גם הקואופרטיבים שלנו, הקיימים כבר שנים רבות בהסכמה כללית, בודאי שיש להם תוקף חוקי גם מבחינת ההלכה, אף שמביאים ריוח לזה והפסד לזה.

והנה החת"ס הנ"ל מלמד זכות על אגודות שיתופיות אלו, שאין מקבלים חברים-עובדים חדשים, רק לפי המספר הקבוע מראש, כדי לא להפסיד את פרנסתם (ראה שם). ברם, כיום בישראל לא מוצדקת השיטה, שהקואופרטיבים סוגרים את שערי אגודותיהם לפני עובדים חדשים. מרן החת"ס בזמנו וכן המדינות שהוא מזכיר, שהיו קיימות בהן אגודות כנ"ל, הרי בימים ההם מספר כל תושבי עיר ומקום היה פחות או יותר יציב. על כן בהתאם למספר התושבים והצורך המסחרי של כל מקום ומקום, קבעו את מספר העובדים ובעלי מלאכה בכל אגודה כנ"ל, כהדגשת החת"ס "שלא יתרבו בכל אומנות (מקצוע) יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר". מה שאין כן כיום בישראל, שהמצב הוא לגמרי אחר. עם העלייה הגדולה, מתוספים ב"ה אלפים ורבבות עולים חדשים, המגדילים יום יום, לאין ערוך, גם את ההכנסות של הקואופרטיבים. במצב כזה בודאי שעליהם גם לקבל עובדים מחוסרי לחם מן העולים החדשים, בהתאם להכנסה המוגדלת על ידי עולים אלו, וכדברי החת"ס "לפי העיר והמסחר", ואלה הקואופרטיבים המתנגדים לכך, מאבדים את הבסיס החוקי והמוסרי לקיומם ועל מוסדות העבודה של המדינה להכריח אותם לקבל עובדים חדשים, בהתאם לגידול האוכלוסיה והכנסות שלהם. והשווה ב"ב (כא,ע"א): "סך מקרי דדרדקי עשרין וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין מותבינן תרי. ואי איכא ארבעין מוקמינן ריש דוכנא".

דוגמא מאלפת מימי קדם היא מהקואופרטיבים של היהודים באלכסנדריה. הם סיפקו עבודה לעובדים ובעלי מלאכה שהיו מחוסרי עבודה. הגמרא במס' סוכה (נא,ע"ב) מספרת, שבביהכ"נ הגדול באלכסנדריה של מצרים, היה לכל בעלי מקצוע פינה משלהם: לא היו יושבין מעורבין, אלא זהבין בפני עצמן, כספין, נפחין, טרסיים וגרדיים בפני עצמם, וכשעני (עובד ובעל מלאכה מחוסר עבודה) נכנס לשם, היה מכיר בעל אומנותו ונפנה לשם (נשכר להם למלאכה, רש"י), ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

מכאן שמעמד הקואופרטיבים באלכסנדריה, מילא לא רק תפקידים מקצועיים ודאגה רק לחברים שלהם, אלא גם תפקידים סוציאליים. הם דאגו גם לאחיהם מחוסרי עבודה שיוכלו לפרנס את בני ביתם. החובה היהודית והמוסרית, מוטלת איפוא גם על הקואופרטיבים בישראל, ללכת בעקבותיהם של הקואופרטיבים היהודיים באלכסנדריה לפני אלפיים שנה.

טז.       דאגה לת"ח מחוסרי פרנסה

כן דאגו הקדמונים לסידורם של ת"ח שהיו במצב דחוק. כשנודע לנשיא רבן גמליאל, ששני חכמים ר' אלעזר חסמא ור' יוחנן בן גודגדא נמצאים מחוסרי פרנסה, מסר להם הנשיא תפקידים כדי שיוכלו להתפרנס מהם (הוריות י,ע"א). כמו כן כשמינו את רבי אבהו לראש ישיבה ונודע לו על המצב הכלכלי החמור של ר' אבא דמן עכו, סרב הוא לקבל את המינוי לראש ישיבה, שהיה קשור עם כבוד ועשירות (ראה רש"י תענית כא,ע"א ד"ה מלך ר"י; רש"י חולין קלד,ע"ב ד"ה ואיב"א) והשפיע שיקבלו את ר' אבא דמן עכו, שהיה מחוסר פרנסה.

גדול הוא ערכו של המטיל כיס לת"ח (פסחים נג,ע"ב) היינו זה העוזר לת"ח ומאפשר לו להרויח את לחמו ע"י מסחר וקבלת תפקיד מתאים. והשווה כתובות (קיא,ע"ב): "העושה פרקמטיא לת"ח". ובתוס' סוטה (לז,ע"ב) מהירושלמי "לא למד ולא לימד ולא היתה בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך".

הלכות אלו בנוגע לת"ח אקטואליות הם מאד במיוחד בימינו בישראל, שעלו ועולים לארצנו רבנים ומורי הוראה ששימשו עשרות שנים ברבנות ובהוראה, וכן זקני ת"ח שתורתם אומנתם עם עבר מפואר, והם נמצאים לצערנו כאן, אחרי עלותם ארצה, גלמודים ועזובים, בלי עזרה מתאימה ובלי שמישהו יטפל בגורלם. חובה תורתית-הלכתית היא איפוא, על מוסדות המדינה ועל ראשי היהדות הנאמנה למצוא להם תפקידים ותעסוקה מתאימים ויהא זה אף במשכורת קטנה, ואותם שלא מצליחים להעסיק מפאת גילם וכדומה, יש לדאוג לקיומם והחזקתם.

יז.         "והחזקת בו"

על חובה לדאוג להחזקתם של מחוסרי עבודה מצווה לנו התורה: "כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו וחי עמך (ויקרא כה,לה). ובתו"כ ורש"י: "אל תניחהו ויפול (שיהיה זקוק לפשוט ידו או לעזרה סוציאלית), אלא חזקהו משעת מוטת היד". בקשר למצוה זו פוסק הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פ"י,ה"ז): "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה ... או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר "והחזקת בו ...". וראה שבת (סג,ע"א): "גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל בכיס (עוזר למחוסרי עבודה על ידי מסחר ועבודה) יותר מכולן". כאן מדובר לא רק בת"ח אלא בכל אדם. נמצא שמצות התורה "והחזקת בו" פירושה -דאגה להמציא עבודה למחוסרי עבודה ולחם.

על החובה לצמצם את עצמו לטובת הזולת, אפשר ללמוד מהסיפורים בחז"ל על רבי ועל ר' אלעזר בן פדת. כשרבי בקש מרבי יהושע בן קרחה: ברכני, א"ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי (רבי יהושע בן קורחה האריך ימים מאד), שאל אותו רבי, ולכולהו לא? אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו? (מגילה כח,ע"א). פי' גם לצאצאיך מגיע שיזכו לכס הנשיאות (וראה רש"י שם). דבר דומה מספרת הגמרא אצל ר' אלעזר בן פדת. א"ל הקב"ה יהיבנא לך לעלמא דאתי תלוסרי נהרתא דמשחא אפרסמון ... א"ל ר' אלעזר בן פדת להקב"ה: ותו לא? אמר לו: ולחברך מאי יהיבנא? תענית (כה,ע"א) ז. א. חובה מוטלת להצטמצם, כדי לתת מחיה גם לאחרים. והשווה גם השגת הראב"ד על הרמב"ם שמיטה יובל (פי"ג,הי"א) במה שכתב הרמב"ם ששבט לוי לא לקחו חלק בארץ "יראה לי שאין הדברים אמורים, אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הרי הכהנים והלויים באותן הארצות ובבזיתן ככל ישראל". ובראב"ד: "א"א אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות, כי הם היו תחת חלק הארץ", יוצא מדברי הראב"ד, שאין להרשות הכנסות כפולות: חלק בארץ -נחלת שדה וכרם וגם קבלת תרומות ומעשרות, וזהו משום שאין להרשות מצד אחד פרנסות ומשרות כפולות, ומצד שני -מחוסרי פרנסה ולחם. להיפך, ההלכה מטילה על כל אחד מישראל להצטמצם ובזה לעזור גם לקיומו המינימלי של הזולת.

מסקנת דברינו:

הכלל התורתי "חוקה אחת תהיה לכם" מחייב את עם ישראל במולדתו המחודשת, לדאוג לא רק פעם אחת בארבע שנים, ביום בחירות, לתת לכל אזרח זכות שווה בהצבעה למוסדות המדינה והרשויות המקומיות, אלא יש לנו ליתן זכות שווה בכל ימות השנה, לכל בני ישראל לעבודה וקיום מכובד, בהתאם לצוו התורה "והחזקת בו וחי עמך". ראוי שירושלים וישראל של ימינו תמשיך במסורת של ירושלים בימי קדם, לדאוג שכל משפחה בישראל לא תשאר בלי עבודה ולחם.



*     מאמר זה מופיע גם בספרו של הרהמ"ח יד אפרים (תל אביב, תשל"ו) עמ' קיג-קכב.

[1]    מי לנו גדול משמואל הנביא, והוא אמר לשאול כשנתגלה לו אחרי פטירתו: "כד הוינא גבך בעולם השקר הוית שמעית מיני מלין שקרין דהוינא דחיל מינך דלא מקטיל יתי (ויק"ר אמור כו,ז). וכן הוא בהלכה בש"ע או"ח (סי' תרח במג"א סק"ג) כשיש חשש שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו, אין להוכיחו, וראה תוס' ב"ב (ס,ע"ב) ותוס' שבת (נה,ע"ב), ואם ידוע שלא יתקבלו דברי תוכחה אמרינן "מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין". ובס' חסידים (תיז): "מי שיודע שלא יתקבלו דבריו אין להוכיח". וביבמות (מט,ע"ב): אמר ישעיהו ידענא ביה (במנשה) דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה אישוויה מזיד. משום זה שתקו החכמים לינאי המלך.

[2]    בזה אפשר לתרץ דברי הרמב"ם בהל' תפילה (פט"ו,ה"ג) שפוסק כר' יוחנן ברכות (לב,ע"ב) דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. והקשו עליו מדברי הירושלמי גיטין (פ"ה, ה"ט): "שלא תאמר איש פלוני ... ושופך דמים והוא מברכנו, אמר הקב"ה ... לא אני מברכך?", יוצא שכשר לנשיאת כפים, וכן בתוס' יבמות כתבו (ז,ע"א ד"ה, שנאמר) שהאי דברכות חומרא בעלמא היא. לפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם לשיטתו בהל' שמירת הנפש (פ"ז,הי"ד) שפוסק כר' יהודה מכות (יג,ע"א) ברוצח בשוגג וחזר מערי מקלט אחרי מות הכה"ג, שאינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו. אף שהרצח היה בשוגג וכיפר עוונו בערי מקלט. גם בתוס' סוטה (לט,ע"א ד"ה וכי) בשם השאילתות דהלכה כר' יוחנן בברכות, כן גם דעת הזוהר ריש פינחס: "כל כהן דקטיל נפש פסיל ליה לכהונתא" וראה ניצוצי הזוהר להגר"ר מרגליות שם, וראה תוס' ריב"א ריש פינחס בשם ר"מ מקוצי: כיון שידיו של פנחס נגואלו בדם וכהן שהרג את הנפש פסול לכהונה, והיה פינחס מתיירא שמא יפסיד כהונתו, לכך נתן לו הקב"ה את בריתו שלום. עד כדי כך, פינחס מקנא קנאת ה' ובהריגה מקרית זו של בעלי עבירה, מציל הוא גם את בני ישראל מכליה, בכל זאת "היה מתירא שמא יפסיד כהונתו". ובמיוחד נשיאת כפים שהכהן צריך "לברך את עמו ישראל באהבה" סוטה (לט,ע"א). ראה במד"ר (נשא פי"א, ד: "אל תהיו מברכין את ישראל באנגריא" ובמג"א (סי' קכח סקי"ח בשם הזוהר): "כל כהן דלא רחים לעמא ועמא לא רחים ליה לא ישא כפיו". בודאי שתנאי זה לא קיים אצל רוצח. וראה גם מכילתא (סוף יתרו) הטעם על "לא תניף עליהם ברזל" דהמקדש, המזבח והכהונה, תפקידם הנעלה להכניס בחיי האומה, הכלל והפרט שלום ואהבה ולהאריך ימיו של אדם והאומה בניגוד לחרב. משום זה מובן שמלחמה וכהונה הם שני מושגים, לא רק נפרדים, אלא גם מנוגדים.

*3   והשווה לעניין זה דבריו המוחלטים של מוהר"ן מברסלב: "הכלל, שאי אפשר בשום אופן שיהיו שני מחשבות ביחד בפעם אחת. על כן בקל יכולים לגרש מחשבות רעות ... לחשוב איזה מחשבה אחרת בתורה ועבודה או אפילו מו"מ וכיוצא בזה שימשיך מחשבתו לאיזו מחשבה אחרת, ועי"ז יפטור ממילא ההרהורים והמחשבה רעה שבאין עליו, כי א"א שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אופן" (ליקוטי עצות, ערך מחשבות והרהורים, אות יא). -י.ש

4     ברם, מצאתי למרן הגרא"י אונטרמן שליט"א בספרו שבט מיהודה (שער א,ס"ח) שעמד על זה והעלה כמה נקודות חדשות בהלכות פיקוח נפש המסתעפות ממחלוקת זו של ר"ע ובן פטורא, ראה שם

5     בהסתמך על הלכות אלו, מביא היד אפרים (יו"ד סי' סא) דברי הפלתי בשם חתנו, כשעשה פדיון הבן לא רצה לתת המתנות כהונה (מבהמה שנשחטה לצורך הסעודה), לכהן שפדה אצלו את הבן, אלא לכהן אחר, כדי שלא יהיה "נותן מתנותיו לכהן אחד".

6     ידועים דברי המפרשים על הפסוק ויקרא (ז,י): "לכל בני אהרן יהיה איש כאחיו; ר"ל אצל בני אהרון, המסמלים ראשי הציבור. אצלם יהיו "איש כאחיו", כולם כאחים וקרובים בלי כל הבדל והפליה, על כן אצל המלך, כולם הם בבחינת מכירי כהונה, ולו אסור להעדיף אחד על משנהו.

  הזכות לעבודה וריכוז תפקידים במדינה
עבור לתוכן העמוד