תשלומי שבת לאור מערכת המסים בארץ

תשלומי שבת לאור  מערכת המסים בארץ

ראשי פרקים

א. עקרון תשלומי שבת

ב. האם הפיצוי בהתאם לשכר ברוטו או נטו

ג. אין להוציא ממון על סמך השערות

ד. בין מסים בימי קדם למס הכנסה בימינו

ה. אין לנכות מהתשלומים הוצאות שנחסכו

ו. מסקנה

 

vvv

א. עקרון תשלומי שבת

שנינו:

"החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת ובושת"

(ב"ק פג,ע"ב).

ונפסק להלכה:

"כשמשערין בשבת ... נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנו"                                                                  (רמב"ם פ"ב מחובל ומזיק הי"א).

מן האמור אנו למדים כי החובל בחבירו וע"י כך הפסיד הנפגע מספר מסויים של ימי עבודה, על החובל לשלם לנחבל דמי שבת עבור הפסד ימי העבודה. אולם גובה התשלום אינו כגובה השכר שהנחבל היה יכול לקבל אילו היה עובד, אלא הוא שווה לסכום, שהנחבל היה מסכים לקבל בהיותו בטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה. טעם הדבר: כי בדרך כלל אדם מסכים לקבל פחות ממשכורתו הרגילה ולהיות בטל ממלאכה קשה. [אכן אם הנפגע רגיל לעבוד עבודה קשה ולטרוח הרבה, וכשיושב בטל נחלש בבריאותו, על החובל לשלם למבוטל שכרו בשלמות, כי אדם זה מבכר לעבוד קשה מאשר להיות בטל (ראה ב"מ עא,ע"ב "אכלושי דמחוזא"; רמב"ם פ"ט משכירות ה"ז; חושן-משפט סימן שלה סעיף א)].

ב. האם הפיצוי בהתאם לשכר ברוטו או נטו

בעיה מיוחדת מתעוררת בקביעת סכום תשלומי השבת, עקב מבנה מערכת המסים בארצנו לפיו צריך כל שכיר לשלם "מס-הכנסה" ממשכורתו; לעומת זה משוחרר מקבל דמי פיצויים מתשלום מס-הכנסה על אותו סכום שהוא מקבל כפיצוי. ומן הראוי להבהיר באיזו מידה משפיע הסדר זה שבתשלומי "מס-הכנסה", על הסכום שצריך החובל לשלם לנחבל בתור דמי "שבת". השאלה היא: כשהמזיק משלם לניזק "שבת", האם עליו לשלם סכום השכר הכולל, דהיינו -הסכום שהפועל היה מקבל לפני ניכוי "מס-הכנסה", או שמא עליו לשלם סכום שהפועל היה מקבל אחרי ניכוי "מס-הכנסה"? נימוקי השאלה: האם על המזיק לשלם את השכר ברוטו שהניזק היה מקבל, מפני שזהו הסכום שהניזק היה מרויח מעבודתו, ואין המזיק יכול לנכות את סכום המס שהניזק אינו משלם עקב אי-עבודתו, כי זהו ענין בין העובד והשלטונות, ואין המזיק יכול להיות צד בדבר זה ולנכות את הריוח הצדדי של הניזק, או שמא על המזיק לפצות את הניזק רק בסכום הממשי שהניזק הפסיד עקב החבלה, והרי למעשה הפסיד הניזק רק את הסכום נטו, היינו סכום השכר אחרי ניכוי המס.

בעיה זו של צורת חישוב דמי הפיצויים לאור תשלומי "מס הכנסה" אינה ברורה אף לבתי המשפט החילוניים, המתלבטים זה זמן בפתרון בעיה זו. ואכן פתרו אותה בכמה צורות, ובכל פעם בצורה הנוגדת לקודמתה. לא נעמוד כאן בפרוטרוט על כל הנימוקים שהניעו את השופטים לפסוק לכאן או לכאן. ונביא רק שני נימוקים אשר בגללם פסקו כי אין לנכות סכום "מס הכנסה" מדמי הפיצויים, ונראה אם יש ממש בדבריהם לאור משפט התורה. והרי קטע מפס"ד של ביהמ"ש העליון בע"א 55/81בנידון פיצויים: "היום ישנה נטייה להקטין מס על הכנסה ולהטיל במקומה מסים על צריכה, ומי יודע אם אותו קורבן תאונה שסכום פיצוייו הוקטן בהתחשב במס הכנסה לפי השיעורים של עכשיו ... ייצא קרח מכאן ומכאן. ולבסוף ... וזאת מתוך הנחה שהוא ישקיע את ההון ויאכל את פירותיו. פירות אלה אף הן הכנסה חייבת במס ... לכן, אם בשעת קביעת סכום הפיצוי נביא בחשבון מס ההכנסה ונקטין את הסכום, נמצא הקרבן לוקה בחסר". (פס"ד כרך י"א חוברת 9).

ג. אין להוציא ממון על סמך השערות

בנוגע לנימוק הראשון שמא יוקטן שיעור מס הכנסה נראה כי אין לזה יסוד לפי דין תורה. חז"ל אמרו: "זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה" (ב"ק מו,ע"א). הווי אומר: אין להוציא ממון על יסוד השערות ואומדנות בלבד; הרוצה להוציא ממון מחבירו עליו להוכיח באופן ברור שחבירו חייב לו הסכום המבוקש על ידו, ו"אין הולכין בממון אחר הרוב" (שם כז,ע"ב), ז"א כי אפילו ע"י "רוב" אין לחייב ממון, ורק ע"י יסודות איתנים בלתי מסופקים אפשר להוציא ממון.

ואין הנידון דומה למה שלמדנו במסכת ב"ק (פט,ע"ב) גבי שוחט שקלקל בשחיטתו שעליו להביא ראיה שהוא מומחה ויפטר, דז"ל הגמרא שם: "זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך" (ועיין רמב"ם פ"י משכירות הלכה ה ובמ"מ שם; חושן-משפט סימן שו סעיף ז), שמזה הוכיחו האחרונים שבמקום שהנזק ברור, על המזיק להביא ראיה לטענתו להפטר; כי שם אין השאלה אודות כמות הנזק וגובה התשלום, ולכן כיון שהנזק ברור, הרי הוא בחזקת חיוב כל זמן שאינה מביא ראיה שהוא פטור לשלם בעד זה שהזיק. משא"כ בעניננו שהמדובר הוא בסכום הנזק, והשאלה היא כמה הזיק וכמה עליו לשלם, בודאי שאין לחייבו בסכום יותר גדול, מחמת ספק דלהבא. (וראה גם ש"ך יו"ד ס' א ס"ק ד; פמ"ג שם, חידושי רעק"א שם).

לכן בבואנו לקבוע את סכום הפיצויים לפי דין-תורה, אין אנו יכולים לקחת בחשבון את הספק שמא יוקטן שיעור מס הכנסה, וע"י כך לחייב את המזיק לשלם פיצויים מלאים מבלי לנכות סכום מס-הכנסה. כי אין הספק שמא ישתנו תשלומי מס הכנסה -יכול לשמש כגורם להגדלת סכום תשלום הנזק. לכל היותר אולי אפשר היה לחייב את המזיק להפקיד סכום מסויים, והיה אם יוקטן שיעור מס ההכנסה של הניזק, ינתן לו סכום זה. אבל לא יעלה על הדעת לומר כי מחמת ספק הקטנת המס יחייבו את המזיק בתשלום פיצויים במלואם מבלי לנכות כלל מס-הכנסה.

כמו כן הנימוק השני -כי הניזק ימשיך לשלם מס-הכנסה מפירות ההשקעות של כסף הפיצויים, ולכן אין להטיל עליו נטל מס כפול, גם נימוק זה איו לו מקום לאור התורה. לפי הדין, כשמחייבים את המזיק לשלם פיצויים מחמת ביטול עבודה של הניזק, צריך המזיק לשלם את הסכום שהניזק היה מרויח מעבודתו (בגבולות של פועל בטל), ואין שום תנאי במה ישקיע כסף זה שקיבל כתחליף לשכר עבודתו. ואם כן, הרי אין הכרח להשקיע את כסף הפיצויים בדבר "נושא-פירות", וממילא לא יצטרך הניזק לשלם מס הכנסה מפירות ההשקעה, ואין כאן כפילות בנטל תשלום המס.

ד. בין מסים בימי קדם למס הכנסה בימינו

שאלה זו לא נזכרה בפירוש בתלמוד כי המסים בזמנים ההם לא היו נגבים לפי ההכנסה. אמנם מצאנו בגמרא, שגובים תשלומים ומסים ידועים "לפי ממון". (עיין ב"ק קטז,עב; ב"ב ז,ע"ב; רמב"ם פי"ב מהלכות גזלה ואבדה ה"א; פ"ו מהלכות שכנים ה"ד ובמ"מ שם; חו"מ סימן רעב,סט"ו; סימן קסג,ס"ג ובפתחי תשובה שם). אולם שם המדובר הוא לפי גודל הרכוש, ולא לפי ההכנסה. ובכל מקום שגובים "לפי ממון", היינו טעמא שהתשלום או המס בא לצורך הגנת הרכוש, ולכן מי שיש לו רכוש רב יותר הרי הוא נהנה יותר, ועליו לשלם יותר מן העני -שהנאת הגנת רכושו היא קטנה מזו של העשיר. אבל לא שיטילו מס מהכנסה של מלאכה וכדומה. [ועיין בשו"ת תרומת-הדשן סימן שמב חילוקי דינים לענין מסים בין רכוש המכניס רווחים לבין שכר פעולה, וראה גם בב"ב נה,ע"א ובחו"מ סימן קסג,ס"ו ובמפרשים שם, ואכמ"ל]

יש לציין אמנם, כי בכתובים מצינו סוג מס הדומה, לכאורה, למס הנגבה מהכנסה. בעזרא (ז,כד) מנויים סוגי-מס שונים שאין לגבותם מהעובדים בביהמ"ק. בין המסים נימנה גם מס הנקרא "הלך". הגמרא בב"ב דף ח,ע"א אומרת: "הלך -זו ארנונה". ולפי פירושו של רש"י: עישורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה". במבט ראשון נראה שזה סוג מס הנגבה מהכנסהשל תבואות ובהמות. אולם ממסכת סנהדרין (דף כו,ע"א) משמע שהמס לא היה נגבה לפי כמות התבואה אלא לפי הקרקעות. שהרי הגמרא אומרת באותו מקום, שרבי ינאי התיר לזרוע בשביעית משום "ארנונה" וכתב רש"י: "ארנונה -מס שגובה המלך כך וכך כורין מן השדה לשנה". משמע מדברי רש"י שהארנונה היתה נגבית מן השדה בין עשתה תבואתה בין לא עשתה תבואה. ולכן התיר רבי ינאי לזרוע בשביעית מפני שבעל השדה היה צריך לתת מכיסו את מס הארנונה אף כשלא הפיק מן השדה את התבואה. (ועיין רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה יא; נדרים דף סב, ע"ב בר"ן ד"ה והלך זו ארנונה; בבא-בתרא שם בתוס' ד"ה והלך; סנהדרין שם תוס' ד"ה משרבו האנסין; גיטין דף סב, ע"א תוס' ד"ה אין עוררין; שו"ת משיב דבר סי"ג בקונטרס השמיטה).

ה. אין לנכות מהתשלומים הוצאות שנחסכו

ברם שאלה זו תוכל להפתר מתוך השוואה לדין אחר, אשר ממנו נוכל ללמוד גם לעניננו. מצינו מחלוקת במסכת בבא-קמא דף נט ע"א, בענין בהמה שהזיקה פירות אילן שאינם גמורים, ועל בעל הבהמה לשלם כפי שווי פירות בשלים, אם מנכים מדמי הנזק שווי ה"כחש-גופנא". וכלשונו של רש"י ז"ל שם (ד"ה כחש גופנא): "לנכות מן התשלומים מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו שם עד הבציר שתמיד יונקים לחלוח הגפן". בגמרא לא הוכרעה ההלכה אם מנכים "כחש גופנא". אולם רוב הראשונים (חוץ מהרא"ש שם פ"ו סימן ט) פוסקים שאין מנכים "כחש-גופנא", וכן הוא פסק ההלכה גם באחרונים. (ראה טור וחו"מ סימן שצד ובאחרונים שם; ביאור הגר"א חו"מ שם ס"ק ט; שלטי-הגבורים ב"ק שם; הגהות הגר"א על הרא"ש שם; ים של שלמה שם פ"ו סימן כ).

ובגמרא שם אמרו, כי המחלוקת של כחש גופנא, דומה למחלוקת בענין ניכוי הוצאות מיילדת ומזון מיוחד מדמי ולדות. וגם בנידון זה נפסק להלכה (ראה הציונים הנ"ל) שאין מנכים מדמי הולדות את ההוצאות הללו. כלומר, החובל באשה הרה וכתוצאה מהחבלה הפילה האשה את עוברה, צריך החובל לשלם לבעל דמי ולדות במלואם, ואינו יכול לנכות מה שהבעל היה צריך לשלם -לולא ההפלה -עבור מיילדת והוצאות מזון מיוחד עבור האשה בזמן לידתה.

וההסבר לזה הוא (עיין ב"ים של שלמה" שם), כי המזיק צריך לשלם את דמי הנזק במלואו כפי שהזיק לו באופן ישיר. ואין לוקחים בחשבון שהניזק הרויח או חסך דבר צדדי עקב פעולת הנזק. ולכן לענין "כחש גופנא", המזיק צריך לשלם דמי פירות גמורים, כי זהו שיעור הנזק. ואעפ"י שע"י הורדת הפירות, חוסך הניזק "כחש גופנא", אין זה נוגע למזיק, כי זהו ריוח צדדי של הניזק. (ואולי אפשר לומר כי החסכון שהמזיק גרם לניזק, הוא בבחינת "מבריח ארי מנכסי חבירו", ואינו יכול לנכות ריוח זה מדמי נזקו, ואכמ"ל), ועיין בב"מ קד,ע"ב בתוס' ד"ה "סבר" ובמהרש"א שם, ובפרישה חו"מ שצד ס"ק ה.

ו. מסקנה

אנו רואים כי המזיק, בשלמו דמי-נזק, חייב לשלם כפי הנזק הישיר שעשה, ואינו יכול לנכות מדמי נזקו סכומי כסף שחסך הניזק כתוצאה מהפגיעה. והוא הדין לנידון שלנו -מחמת נימוקים אלו -אין המזיק יכול לנכות מדמי ה"שבת", הסכום שהניזק היה צריך לשלם מס הכנסה משכר עבודתו. כי הרי אין תשלום מס הכנסה מקטין את עצם שכר העבודה. וכאשר אנו באים לקבוע את סכום דמי השבת, עלינו לקחת בחשבון מהו הסכום שהניזק היה יכול לקבל "ברוטו" מעבודתו, מבלי להתחשב עם התשלום שהיה עליו לשלם כמס-הכנסה, כי אין זה אלא כגורם לניזק ריוח צדדי, ואעפ"י שבגלל החבלה ואי עבודתו של הנחבל לא יצטרך הניזק לשלם מס, אין המזיק יכול להנות מזה למרות שהוא היה הגורם לכך. שהחובה על המזיק לפצות הניזק בדמי הפסד עבודתו, מבלי לנכות מה שהמזיק גרם חסכון לניזק.

ברם, אחרי עיון נוסף, נראה שיש מקום לומר כי יש לנכות סכום המס מדמי ה"שבת", כי הרי הקדמנו בראשית דברינו כי סכום ה"שבת" אינו כפי שכר-העבודה שהנחבל היה יכול להרויח אילו היה עובד, אלא כפי "פועל בטל", ז"א: אם הניזק היה מסכים לקבל פחות שכר ולהיבטל ממלאכה, על המזיק לשלם רק סכום מוקטן זה. וא"כ גם בנידוננו, אם לפי אומדנה היה הניזק מסכים להיות בטל ממלאכה ולקבל שכר קטן נטו, במקום לעבוד ולקבל שכר גבוה ולשלם משכרו מס, יש לחייב את המזיק רק כפי "שכר בטלה" זה, ולא כפי שכר הברוטו של הניזק. כי סכום ה"שבת" אינו כפי שכר עבודה מלא כמו שמשלמים לשכיר העובד, אלא משלמים לו כמה שהיה מסכים לקבל בהיותו בטל וכל החישובים והשיקולים שיכולים להניע את האדם שיקבל פחות בהבטלו מעבודה, צריכים להיות גורמים בקביעת דמי ה"שבת".[1]



[1]    האומדן "כפועל בטל" שישנו בשבת אינו בא לקבוע הבדל מהותי בין תשלום זה לתשלום נזק, ואינו בא אלא בכדי להעריך נכונה את הנזק שבא לו ע"י השבת. והרי משום כך באוכלושי דמחוזא אין באמת אומדן זה כלל. וממילא אם ננקט כהשוואתו של הרהמ"ח שזה דומה לכחש גופנא וכיו"ב אין לנכות רווחים עקיפים אלה משבת כשם שאין לנכותם מנזק.

      אכן קצת היה מקום לחלק בין נזק לשבת, מצד שכל תשלום שבת אינו אלא גרמא, שמשו"כ אינו משלם שבת בבהמה שהוזקה, ואפילו כשנפחתה מדמיה, עי' מרדכי ב"ק בשם רבי יקר לענין זורק מטבע לים, ויותר מזה בהגהת מרדכי פ' הגוזל, והובאו דבריו בקצות החושן שפו סק"י, וע"ע קצות החושן שסג סק"ג מה שהביא מהב"ח ונחלק עליו, וכנראה שלב"ח הוא גרמי ולקצות החושן הוא גרמא ודו"ק. [משיטת הרמב"ן המחייב בגרמי דבהמתו (הובאו דבריו בש"ך שפו,ה) ומ"מ בהמה, שהזיקה אדם פטור משבת, יוצא בהכרח כקצות החושן שאין זה אלא גרמא.] וא"כ כל עיקר תשלום זה אינו אלא חידוש התורה. ובכה"ג שכנגד הנזק שגרם לו גרם לו גם ריוח, אעפ"י שהיה פטור הניזק מלשלם עבור זה, מ"מ חידוש התורה לשלם על הגרמא ג"כ אולי אין כאן. אולם אין זה מבוסס, וצ"ע.

      אך נראה לפקפק בעצם הדמיון לכחש גופנא, כי נראה שזה דומה למזיק טבלו של חברו (נדרים פד,ע"ב-פ ה,ע"א) שאמרו בגמרא בפשטות שאפילו אם מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי, מ"מ אין לו לשלם עבורם בשלמות (היינו גם הטובת הנאה, למ"ד אינה ממון) מכיון שסוף סוף היה צריך להפרישם, ונמצא שאינו ניזק בסכום ערכם (עי' ר"ן שם ור"ן ורא"ש לעיל יב, ד"ה כחלת ודוק). וצריך לחלק בין הפרשת תרו"מ לכחש גופנא וכיו"ב, כי בהללו האחרונים אין הדברים נובעים מכח תביעה וזכויות שיש להם על בעל הממון משא"כ בתרו"מ, ולכן בתרו"מ אעפ"י שעדיין אין על זה דין כמי שהורמו, מ"מ לפרט זה אין הבדל בזה. ומסים בפרט זה ודאי דמו לתרו"מ, שזה ג"כ מכח תביעה וזכויות שיש למדינה כלפיו, ולא גרע מתרו"מ.

      אכן לעיקר השאלה נראה שהדבר תלוי בכוונת המחוקק שפטר פיצויים מן המסים, כי י"ל בזה שני נימוקים: א'. מצד שחסו על הניזק כיון שמקבל כספו שלא כדרכו של עולם. בחינת "בדמים קנינהו". ונתרצה הציבור לשלם חלקו בהוצאות המדינה, שעבורם נקבעו המסים, בגדר רחמים וגמ"ח. ולפי נימוק זה ודאי אין בדין שיהנה מזה המזיק, כי במתנה הוא שזיכו לניזק, ואין לזר חלק עמו. ב'. הפטור מצד שאין תשלום זה בגדר "הכנסה" חדשה כיון שהמזיק אינו מקבל טובת הנאה עבור כספו, ואין זו אלא הוצאה גרידא מצדו. והרי זה דומה לתמיכה שתומך המזיק בבני משפחתו או באחרים, שאינם חייבים בתשלום מס הכנסה מצדם, כי התומך כבר שילם המס מצדו, וזה שתומך בהם הרי זה כשאר הוצאות שמוציא, שאין לשלם פעמים על אותה הכנסה. ודוק בזה. ולטעם זה, מובן מאליו, שהפטור הוא דווקא מצד המזיק וממילא זכות ההנאה מפטור זה למזיק היא. ואם אין הדבר ברור בכוונת המחוקק, נראה שכאן חוזר הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה. -העורך

  תשלומי שבת לאור מערכת המסים בארץ
עבור לתוכן העמוד